אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן סה

סימן סד

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה וי"ח ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה גדלי' שו"ב נ"י מקאמניץ.

ביום אתמול כי יעבור באישון לילה השגתי את נועם מכתבו עם ח"ת לנכון וחדאי נפשאי בפלפולו דידי' בראותי טרדתי בשו"ב בעיר גדולה כזו לא ימנעהו מלשקוד על דלתי התורה וחיליה לאורייתא, והנני בזה להשיבו על אחר כרצונו אף כי קשה עלי כעת עול העיון לאשר אני סובל כאב העינים עכ"ז אמרתי להשיב לכבודו תיכף מה שעלה על רעיוני בהשקפה ראשונה כי אולי לרוב טרדתי מלתא מני תיזל, ע"ד אשר חתר כבודו למצוא טעם להמנהג של השו"ב המכשירים פגימה העוברת ע"י שפשוף ביד והח"ס צווח ככרוכיא, והביא כבודו ראי' להיתרא מהא דזבחים (פ"ח) סכין שנפגמה אין משחיזין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי' כהנים ופירש"י נפגמה פגימה גדולה כו' סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד כו' משמע דהסכין הטריף כמה פעמים, והרי כיון שנפגם פעם אחת איך היו שוחטין בו פעם שנית אע"כ דכאן שהי' רק פגימות דקות כפירש"י היו יכולין להעביר ע"י שפשוף היד וכמו"ש המל"מ פ"א מכה"מ לחלק בהא דמכתשת בין עושין מעין מלאכתן בלא תיקון, הנה אף שפלפל בחכמה אבל עי"ז אין לבנות יסוד לדינא, ולמען לא ידמה כבודו כי השלכתי דבריו אחרי גוי לא אמנע ממנו מה שילדו עשתונותי מה ששייך לפלפל בדבריו, ע"ד אשר הוכיח כבודו דסכין ש"ש הוי כ"ש מתוס' חולין תמה אקרא על כבודו למה הוצרך להביא מדברי התוס' אשר יש שם דעות אי בעינן כ"ש לשחיטה טפי הוי לי' להביא דברי הר"מ בפ"ד ממעה"ק דאין שוחטין לכתחלה אלא בסכין וכ"ש, ולדעתי נראה ראי' עצומה לדעת הרמב"ם דשחיטה בעי כ"ש מהא דסכין מטרפת שהי' במקדש וגנזוהו, ולכאו' קשה אמאי גנזוהו ולמה לא פדה אותו אע"כ דסכין ש"ש הוי כ"ש ולא מועיל פדיון כדאי' במתני' דמנחות (דף ק') דכ"ש שנטמאו אין להם פדיון ולכך גנזוהו וזו ראי' עצומה לדעת הסוברים דסכין ש"ש הוי כ"ש, וע"ד אשר הקשו התוס' בחולין ובזבחים אהא דמשני כגון ששחט בקרומית של קנה דהא אין עושין כ"ש של עץ, נראה לדעתי לתרץ בפשיטות דהנה התוס' הקשו שם אהא דאם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה דאמאי צריך לומר ברי לי הא עזרה הוי רה"ר וספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ותירצו דאיירי בבמה ולפי"ז לא קשה כלל קו' התוס' הנ"ל דשפיר משני דמיירי בשחט בקרומית של קנה דהא ע"כ איירי הכא בבמה כדברי התוס' הנ"ל ואנן קיי"ל במתני' דסוף זבחים דאין כיהון וכ"ש בבמה ושפיר יכול להיות של עץ:

ובזה נ"ל לתרץ דברי הצל"ח בפסחים בשיטת רחסה"כ שחדש לן דכ"ש יכול לקבל טומאה אף מולד הטומאה דאפי' עצים ולבונה מקבלים טומאה דחבת הקודש מכשירתן וא"כ למה יהי' נגרע כשיעשה כלי מקודם, דקודם שנעשה כלי היה יכול לקבל טומאה אף מולד הטומאה ודפח"ח:

ולכאורה תמוהין דבריו מהא דמשני הכא כגון דאיטמי בשרץ דהא שחיטה בעי כ"ש וכ"ש יכול לקבל טומאה אפילו מולד הטומאה, אולם לפי האמור ניחא דכיון דמיירי בבמה ושם בבמה לא בעינן כ"ש ודוק, ובזה נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דרק ט"מ נדחה בציבור אבל לא טומאת שרץ והקשו עליו דהא פסק דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ ובזבחים (דף כ"ב) הרי אמרי' כל שהיחיד נדחה הציבור עבדו בטומאה ולכך לא דחו טומאת שרץ דאין יחיד נדחה דסבר שו"ז על טומאת שרץ וא"כ הרמ"ב דפסק דאין שו"ז על טומאת שרץ גם בציבור ידחה טו"ש והוא תמיה גדולה, אולם למה שכתבנו ניחא דלעולם הרמב"ם פסק דמדאורייתא שו"ז על טו"ש וה"ט דהרמב"ם דפסק דאין שו"ז על טו"ש:

דהנה הרשב"א בקידושין כתב דאף דקי"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו מ"מ בשחיטה הם שלוחי דידן, דשחיטה כשרה בזר ועיקר שליחות ילפינן משחיטה ולפי"ז ה"ט דהרמב"ם דפסק דאין שו"ז על טו"ש דכיון דבשחיטה הוי שליחא דידן וכ"מ דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שלית וטו"ש לא יכול לשחוט בעצמו כדמקשה הש"ס בריש חולין דסכין מטמא לי' לבשר, דאף דהוא רק ולד הטומאה. הא הצל"ח חידש לן דכ"ש מקבל טומאה אף מוה"ט והש"ס משני שפיר כגון דאיטמי בשרץ דמיירי בבמה ובבמה לא בעינן כ"ש משא"כ הרמב"ם דמיירי במקדש והנה במקדש בעינן כ"ש וכ"ש מקבל טומאה אף מולד הטומאה וא"כ אף טו"ש אינו יכול לשחוט ולכך לא מצי משוי שליח כיון דהוא בעצמו לא מצי עביד ובקרומית של קנה לא מצי לשחוט דבמקדש בעינן כלי שרת לשחיטה ואין עושין כ"ש של עץ ודוק היטב, ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם דאין טו"ש נדחה בציבור, דמדאורייתא אין היחיד נדחה דכיון דהטעם של הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טו"ש משום דהוא לא מצי עביד דכ"ש מקבל טומאה אף מולד הטומאה מטעם חיבת הקודש וכמ"ש הצל"ח והרמב"ם פסק דחיבת הקודש הוא רק מדרבנן וא"כ שפיר מדאורייתא מצי עביד ט"ש דמדאורייתא אפילו כ"ש אין מקבל טומאה מולד הטומאה ולכך שפיר פסק הרמב"ם דאין שו"ז עט"ש ונדחה ובציבור לא עבדי בטומאה כיון דמדאורייתא שוחטין וזורקין על טו"ש ידון היטב כי כפתור ופרח הוא לפענ"ד:

וע"ד אשר פלפל בדברי רש"י בזבחים דמחלק בין פגימה גדולה לקטנה דבפגימה קטנה משחיזין הסכין נראה לדעתי דהוכחת רש"י לחלק בין פ"ג לקטנה היא מהא דאמרי' סכין מטרפת היה במקדש וגנזוהו והקשיתי דאמאי גנזוהו ולמה לא יפדה אותו, ואמרתי לתרץ דסכין בעינן כ"ש, ובכ"ש לא מועיל פדיון כדאיתא במתניתין דמנחות הבאתי לעיל, והנה ברמב"ן בע"ז (פ"א) ר"י הקשה על דעת הרז"ה, דהא דבאו בה פריצים וחללוה דכיון דבאו בה פריצים נעשה חולין הוא דוקא בדבר המועיל פדיון משא"כ גבי כ"ש דאינו מועיל פדיון לא אמרינן כיון שבאו פריצים נעשה חולין עכ"ד והקשה הרמב"ן דהא באבני מזבח ג"כ אמרינן כיון שבאו בה פריצים נעשה חולין ואבני מזבח קדוש קדושת הגוף דאיתא בתוספתא דאבני היכל ועזרה שנפגמו לא מועיל פדיון וכ"ש אבני מזבח ואמרתי לתרץ קושיית הרמב"ן בטוב טעם ודעת דלעולם אבני מזבח לא קדשו קדושת הגוף דהא דאבני היכל ועזרה שנפגמו אין להם פדיון היינו טעמא דקיי"ל במנחות דהמתפיס בתמימים לבדק הבית אין פודין אותו אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ולכך אבני היכל ועזרה שנפגמו אין להם פדיון דאכתי הוא ראוי לעזרה דאפשר לסתת אותם בכלי ברזל לר' נחמיה בסוטה ע"ש ואפי' לר"י דס"ל דגם באבני מקדש אסור לסתת אותם בכלי ברזל מ"מ אפשר לתקן אותם ע"י שמיר כדאיתא בסוטה שם וכיון דאכתי ראוי הוא לכך לא מועיל פדיון דכל הראוי למזבח אינו יוצא לעולם ולפי"ז נולד לנו דין חדש דאע"ג דאבני היכל ועזרה שנפגמו אין להם פדיון באבני מזבח שנפגמו מועיל פדיון דאבני מזבח א"א לתקן אפילו ע"י שמיר כמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ד) ד"ה אבנים ובכמה דוכתי דשמיר אין עושה אותן שלימות שלא תחגור בה צפורן ובפ"ק דחולין אמרי' וכמה כדי פגימות המזבח כדי שתחגור בה הצפורן ושוב אינו ראוי למזבח ושפיר מועיל פדיון ולכך באבני מזבח ששיקצו אנשי יון שפיר קאמר הש"ס דכיון שבאו בה נעשה חולין דכיון דאין ראוין עוד למזבח לאחר ששיקצו אותן ושפיר מועיל פדיון ודוק היטב בזה, ולפי"ז נוכל לומר דה"ט דרש"י דמחלק בין פגימה גדולה לקטנה דהנה התוס' במס' מעילה (ד"ט) כתב דלר' נחמיה דס"ל דיש מועל אחר מועל בכ"ש מודה דיש להם פדיון והא דכ"ש אינן נפדין אינו רק מדרבנן ע"ש ועיין בתוס' מנחות (דף ק') ד"ה כלי שרת דסתרי לדברי התוס' במעילה ולפי"ז י"ל דרש"י ס"ל כדעת התוס' דמעילה דהא דכ"ש אינן נפדין הוא רק מטעם דכל שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וזה הוא רק מדרבנן וכמ"ש התוס' בזבחים (דף י"ט) ד"ה עד ועיין במל"מ בה' ביהב"ח שהביא ג"כ דברי התוס' אלו ולפי"ז היה קשה לרש"י דאכתי אמאי גנזוהו דה"ל לפדותה וא"ל משום דהוי כ"ש וכ"ש אינן נפדין הא כ"ש נמי נפדין מדאורייתא דהא דאין נפדין היא מטעם דכלי הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וכיון שנפגמה שוב אינו ראוי למזבח דסכין שנפגמה אין משחיזין אותו ולכך הוכיח רש"י לחלק בין פ"ג לקטנה דבפגימה קטנה משחיזין אותו וסכין מטרפת היו פגימות קטנות כמו שפירש"י שם וראוי עדיין לתקן ולכך אינה נפדית דאכתי ראוי למזבח וכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ודוק היטב כי ענין נפלא הוא:

ומהא אשר כבודו הקשה אהא דשחט בסכין ונמצאת פגומה דהבהמה אסורה דאמאי לא נימא דאוקי הסכין בחזקת שאינו פגום וכמש"כ הט"ז בשם הרשב"א לדעתי י"ל דחזקת הסכין לא מהני לבהמה וכמ"ש הרמב"ן מובא בר"ן בפ' האומר אהא דצא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם דאמאי לא אמרינן דאוקי הקרובות בחזקת פנויות ותירץ הרמב"ן דחזקת הקרובות לא מהני לאשה עיין בפ' המדיר דאיתא בגמ' סברא זו רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך וה"נ חזקת הסכין לא מהני לבהמה, ובגוף הדבר נראה לדעתי לתת טעם למנהג השו"ב המתירים פגימה העוברת ע"י שפשוף ע"ג היד, דהנה הבל"י פסק דפגימה שאין בה כדי חגירת צפורן יש להתיר אם נגע במפרקת מטעם ס"ס דשמא כהרא"ש דבעינן שיהיה בפגימה כדי חצפו"ר אמנם הקשו עליו באמת דהא הוי אתחזיק איסורא כאשר מובא בפמ"ג, אולם לדעתי נראה דדברי הבל"י נכונים דבאמת בלא"ה יש ס"ס כמו שכ' הד"מ מובא בש"ך בכללי ס"ס דשמא נגע במפרקת ושמא נפגם במיעוט בתרא, אולם הש"ך הקשה עליו דהוי משם אחד ולי נראה דדברי הד"מ נכונים דאנן קיי"ל דשהיה במיעוט בתרא ועיקור במיעוט בתרא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן א"כ הוי ספק אחד מתיר יותר מחבירו דמשום דמיעוט בתרא מדרבנן הוא אסור ואם נגע במפרקת אפי' מדרבנן שרי והוי שפיר ס"ס וכמ"ש הש"ך בשם או"ה גבי דגים טמאים שנמלחו עם טהורים כידוע וה"נ שפיר איכא ס"ס דשמא נגע במפרקת ושמא היה במיעוט בתרא, ואי דבמ"ב נמי אסור מדרבנן ע"ז סגי בספק אחד דשמא נגע במפרקת כיון דהוא רק מדרבנן ונהי דהתב"ש דעתו לומר דשהיה במ"ב אסור מה"ת אולם לדעתי אחרי נשיקות עפרות זהב לו תיובתי' גמרא מפורשת בזבחים (דף ס"ה) אהא דאמר ר"א בר"ש שמבדילין בחטאת העוף רבא אמר שהיה בסימן שני בעולת העוף א"ב עיין ברש"י שם דלא דמי לשחיטת בהמה דטעמא דבהמה בעי שני סימנים משום דלא מפקא חיותא בסימן א' הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עוף בסימן א' פסקא חיותא ועולת העוף מצות הבדלה בעלמא הוא דאיכא עלה, והנה התוס' כתבו שם דכולהו אמוראים סוברים דשהיה בעולת העוף דהתורה הצריכה למלוק שני סימנים לא פסלו שהיה בסימן שני כיון דחיותא נפקא בסימן אחד והסימן השני הוא רק לקיים מצות הבדלה בעלמא לא פסלו שהיה מכש"כ בעוף חולין דמה"ת א"צ לשחוט רק סימן אחד או בבהמה לאחר שחיטת רוב שנים לא פסלו שהיה מה"ת וזו ראיה עצומה שאין עליה תשובה נגד דברי התב"ש וא"כ שפיר הוי ס"ס בכל מקום בשחט בסכין ונמצאת פגומה רק דלא הוי ס"ס כמ"ש הד"מ משום דהוי אתחזיק איסורא אולם בכאן דיש עוד ספק דשמא בעינן שיעור פגימה כדי חגירת צפורן א"כ הוי שלש ספיקות דאף באתחזק איסורא מהני שלש ספקות, כנ"ל לתת טעם להמנהג שו"ב והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים המה ולגודל טרדתי לא אוכל עוד להרבות במלין:

ובזה אסיים ואומר שלום ידידו דו"ש בלונ"ח יעקב וויידענפעלד.

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה