אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן סד

סימן סג

מתניתין כריתות (י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליהן כו' בגמ' שם נימא אית לי' לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' כו' עד וניתני ה' חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת כו' עיי"ש והקשו בתוס' ישנים שם בד"ה ונותר ופיגול בחד בהמה מי משכחת וז"ל דמשמע דאי חל נותר מפיגול ה"ל למתני ה' חטאות ותימה הלא לא משכחת ה' דהאוכל קדשים בטומאת הגוף לא מחייב אפיגול לפי שאין ניתר לטהורים ולא הי' לו שעת הכושר והוי לי' נותר ופיגול וטומאה בחדא בהמה לא משכחת לה עכ"ל התוס' עיי"ש שהניחו בצ"ע:

והנראה לענ"ד לתרץ קושית התוס' בטוטו"ד דהנה הקשיתי אהא דמקשה הש"ס הכא נותר ופיגול בחדא בהמה מי משכחת לה דהא הסוגיא אזלא הכא אליבא דר"מ כדאיתא בכריתות שם נימא לר"מ איסור חל על איסור אית לי' כו' ולר"מ שפיר משכחת לה נותר ופיגול בחדא בהמה, דהנה בזבחים (ק"י) איתא בעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשיריים מישרא שרי או קלושי מיקלש אליבא דמאן אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר מישרא שרי אי אליבא כו' ועיין פירש"י בד"ה מישרא שרי וז"ל דאי כי מקטיר לי' בשתיקה לא שרי כזית מנייהו לגמרי היכי הוי מחשבה בההוא זית הא דומיא דזריקה בעינן דשרי לגמרי והנה התוס' שם בד"ה ואי כתבו וצ"ע אם שחט סימן אחד וקבל אחד דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן מישרא שרי עיי"ש א"כ נראה להדיא מדברי הש"ס האלו דלר"מ דסבירא לי' דפיגול בסימן אחד הוי פיגול בודאי מתיר סימן אחד בכנגדו בשיריים דאם נימא דאין מתיר חצי השיריים היכי הוי פיגול כיון דלא שרי לי' לא מפגל לי' וכעין זה איתא בזבחים (מ"ד) גבי לוג שמן של מצורע מדמתניתין שרי לי' מתניתין מפגלין לי' ולפי"ז לר"מ אם שחט סימן אחד בשתיקה ובסימן השני פיגל אינו מפוגל רק חצי השיריים דאינו יכול לפגל רק מה שמתיר ובסי' אחד אינו מתיר רק חצי השיריים והחצי השני' כבר התיר בסי' הראשון ששחט בשתיקה ולפי"ז תיקשי דמאי משני הש"ס הכא דנותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת הרי שפיר אזלא קו' הש"ס אליבא דר"מ דחשיב נמי אם הי' שבת והוציאו אמאי לא חשיב נמי פיגול, דלדידי' שפיר משכחת לי' נותר ופיגול בחדא בהמה כיון דס"ל מפגלין לחצי מתיר שפיר משכחת לה בשחט סי' אחד בשתיקה וכבר התיר כנגדו בשיריים כיון דשחט סימן המתירו בשתיקה בלי מחשבת פיגול ובסימן השני פיגל ופיגל כנגדו בשיריים א"כ לדידי' שפיר משכחת לה בחדא בהמה דבהשיריים של הסי' הראשון שלא חל עליהן הפיגול חל עליהן הנותר וגם טומאה והוא קו' נפלאה:

וא"ל דאפי' בכה"ג לא יהי' חייב משום טומאה דאפי' לר"מ דס"ל מישרא שרי מ"מ אין מותר שום שיריים באכילה דאיך נתברר חלקו של הסימן ששחט בשתיקה וכמו שכ' התוס' בזבחים (ק"י) בד"ה קומץ והנ"מ אי אמרינן מישרא שרי לאו לאשתרי' באכילה אלא דאי אמרינן מישרא שרי אידך פלגא באיסורא קיימא ולקי עלי' אם אכל לה עיי"ש, ולפי"ז לא הוי ניתר לטהורים שים שיריים וע"כ לא מצי מיירי בכה"ג דא"כ אכתי תיקשי אמאי יהי' חייב משום טומאה דהא אינו ניתר לטהורים:

אולם באמת ז"א דהנה בזבחים (ל"ו) אמר רב חסדא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהן משום טומאה וכתבו התוס' שם בד"ה בשר הא דתניא בהקומץ רבה (ד' כ"ה) דשאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה ולא דמי לבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, הרי להדיא דאפי' בשר שאינו ניתר לטהורים אם האיסור אינו משום דצריך היתר מזבח שפיר חייבין עלי' משום טומאה ובזה ה"נ בנ"ד כיון דהשיריים שהתיר הסי' הראשון שפיר הי' להן היתר מזבח בזריקה דאותן שיריים לא חל עליהן שם פיגול כמ"ש והא דאסורין באכילה היינו משום דלא התברר לן שהם של הסימן ששחט בשתיקה אבל בכל מקום שהם הם מותרים באכילה וא"כ עכ"פ אין איסורם משום שצריך היתר מזבח דאם הי' נודע לנו היכן הם הי' מותרין באכילה ולפי"ז אע"ג דאסורין באכילה כיון דאין איסורן משום דצריך היתר מזבח שפיר חייבין עליהן משום טומאה ושפיר משכחת לן נותר ופיגול בחדא בהמה אי אכל בככותבת דהוי שני זיתים כשיעור אכילה דיוה"כ ובהך שני זיתים איכא פיגול ונותר כיון דאין ברירה ובכל כזית מעורב פיגול ונותר ובהך זית של נותר שפיר חייב גם משום טומאה כמ"ש ודוק:

אולם באמת נ"ל לתרץ קושי' זו דהנה בסנהדרין (קי"ב) איתא אמר רב חסדא בהמה חציו של עיר הנדחת וחציו של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמיא עיסה כמאן דפליגו דמיא והנה רש"י פירש שם משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטו אין בשחיטתו כלום דכי שחיט סי' דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני בי' שחיטה, אולם באמת הר"ן בסנהדרין תמה על פירש"י דהא רב חסדא מבעיא לי' זאת בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מאי דתיתהני בה שחיטה לטהר מידי נבילה ואיך פשיטא לי' הכא בבהמה חצי' כו' אסורה ע"כ פירש הר"ן דאין הטעם היא משום דלא מהני שחיטה בסימן של עיר הנדחת רק דאפילו אם נימא דמהני שחיטה לטהרה מידי נבלה אפ"ה אסורה הבהמה שחצי' לעיר הנדחת משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה והחצי' של עיר אחרת צריכה לשחיטת סי' דעיר הנדחת וסי' דעיר הנדחת אסור בהנאה ואיך יכול להתיר הסי' הזה את חצי הבהמה של עיר אחרת באכילה עיי"ש:

ובזה ה"נ בנ"ד דאפי' ר"מ דס"ל מישרא שרי מ"מ בפיגול בסי' אחד כיון דהסימן שפיגל הוא אסור בהנאה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואיך יכול להתיר באכילה ושפיר אסורה כל הבהמה כמו בחציו של עיר הנדחת ושפיר מקשה נותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה אפי' לר"מ, אולם במס' מעילה ד' בשמעתא דרב גידל איתא אמר רב גידל אמר רב זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ואינו מביא לידי מעילה בק"ק כו' איתיבי' רב פפא לאביי השוחט את התודה לפנים כו' שחטו חוץ לזמנו קדש הלחם אלמא פיגול מייתי לידי מעילה אישתיק כו' אתי לקמי' דר' אבא א"ל בזריקה ופי' רש"י שם דטעמא דקדש הלחם כשפיגל בשחיטה משום דשתק בזריקה ולא הוי פיגול גמור בשחיטה לתודה עד דפיגל נמי לזריקה ולהכי קדש הלחם ומועלים בו אבל הא דאמר רב גידל דאינו מביא לידי מעילה היינו דפיגל בזריקה ממש דהוי פיגול גמור, הרי להדיא מוכח מהש"ס דבעינן שיפגל בכל המתירין ופיגל בשחיטה לחודה לא הוי פיגול גמור עיי"ש:

ולפי"ז הדרא קו' הנ"ל לדוכתא דשפיר משכחת נותר ופיגול בחדא בהמה לר"מ כנ"ל ואין לומר דכיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ממילא כל הבהמה אסורה דהא בשחיטה לחודה לא הוי פיגול עד שיפגל בכל עבודות ולפי"ז אם הי' זורק הדם של הס' הראשון ששחט בשתיקה בטרם ששחט סי' השני בפיגול בודאי אינו חל הפיגול על השיריים של הסי' הראשון ששחט בשתיקה וא"ל בזה בהמה כמאן דלא פליגי דמיא דא"א לכזית כו' כיון דבשחיטה לחודה לא חל הפיגול אפי' על החציו השני שפיגל בו ולא חל הפיגול עד שיפגל בזריקה ובהשיריים של הסי' הראשון לא פיגל בהזריקה כיון דזרק הדם של הסי' הראשון בשתיקה א"כ ממילא אפי' בזרק אחר שחיטת שני הסימנים מותר חצי הבהמה של הסימן הראשון אף דפיגל בשעת הזריקה ואז זרק דם של שני הסימנים מ"מ כיון דבעינן שיפגל בכל עבודות ואם לא פיגל בכל עבודות לא הוי פיגול ובחצי הבהמה של הסי' לא פיגל רק בהזריקה לא בהשחיטה ולא שייך לומר בזה משום דא"א לכזית כו' ותהי' כל הבהמה אסורה דהא תינח אם הי' האיסור חל בשעת שחיטה הי' שפיר לומר דאיך יכול להתיר הסימן שאסור בהנאה את חצי הבהמה השני' באכילה אבל כיון דבשעת שחיטה עדיין לא חל הפיגול קודם שפיגל בהזריקה א"כ בשעת השחיטה יכול להתיר באכילה דאם על כל הבהמה לא חל הפיגול א"כ אף לאחר שפיגל בהזריקה החצי הבהמה של הסי' הראשון ששחט בשתיקה מותרת כיון דלא פיגל בשחיטתו ופיגול לא הוי עד שיפגל בכל עבודות לפי מה דמוכח בגמ' דמעילה הנ"ל:

אולם באמת ניחא דהא דאיתא במס' מעילה דפיגול לא הוי בשחיטה לחודה עד דפיגל בזריקה היא דוקא לרב גידל דס"ל דאין זריקת פיגול מביא לידי מעילה ולדידי' קשה אמאי קדש הלחם בשחטה חוץ לזמנה ועכצ"ל דפיגול לא הוי עד דפיגל בזריקה משא"כ למאי דאמרינן במנחות (מ"ח) לאו מי איתותב רב גידל דס"ל דאין זריקת פיגול מביא לידי מעילה שפיר נימא דבשחיטה לחודה הוי פיגול גמור וא"כ נוכל לומר דבאמת קיי"ל דזריקת פיגול מביא לידי מעילה ולא כרב גידל וא"כ בשחיטה לחודה מייתי לידי פיגול ולפי"ז לא משכחת נותר ופיגול בחדא בהמה אפי' לר"מ דאפי' אם פיגל רק בסי' אחד כל הבהמה אסורה כיון דבשחיטה לחודה הוי פיגול א"כ הוי כמו בהמה חציו של עיר הנדחת דכל הבהמה אסורה דא"א לכזית כו' והפיגול חל תיכף בשעת שחיטה ודוק:

ולפי"ז שפיר מתורץ קו' התוס' שהקשו דאפי' חל נותר על פיגול אכתי תיקשי אמאי יהי' חייב על טמא כיון דאינו ניתר לטהורין דהנה במנחות (ס"ה) איתא שם יכול שאני מרבה את הפיגולין וחייב עליהן משום טומאה ת"ל מזבח השלמים מיעט כו' וא"ת בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו לאחר זריקה מפני מה חייבים עליו משום טומאה מפני שהציץ מרצה נטמא אין יוצא לא מאן שמעת לי' דאמר אין זריקה מועלת ביוצא ר"א כו' עיי"ש:

אלמא דלר"ע דס"ל דזריקה מועלת ליוצא להוציא מידי מעילה אע"ג דאכתי היא אסור באכילה משום יוצא מ"מ חייבים עליו משום טומאה וכמ"ש התוס' בזבחים (ל"ו) דהא דאינו ניתר לטהורים אינם חייבים עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח ולפי"ז הא דממעט בברייתא מנחות דפיגול אינן חייבין עליו משום טומאה היינו דוקא אם נימא כרב גידל דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה וברייתא סברה כרב גידל אבל אם נימא דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה שפיר חייב אפי' על פיגול משום טומאה כמו לגבי יוצא לר"ע אע"ג דאינו ניתר לטהורים כיון דאינו צריך היתר מזבח דהזריקה הועילה להוציא מידי מעילה:

ולפי"ז שפיר מקשה הש"ס דלחשוב נמי פיגול ממ"נ דלר"מ יכול להיות פיגול ונותר וטומאה בחדא בהמה כמ"ש כגון שפיגל בסי' אחד כנ"ל ועכצ"ל דלא קיי"ל כרב גידל דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה וא"כ בשחיטה לחודה הוי פיגול וע"כ בפיגל סי' אחד כל הבהמה אסורה כנ"ל, וכיון דלא קיי"ל כרב גידל ממילא שפיר חייב על טומאה אפילו על פיגול כיון דהזריקה מועלת להוציא מידי מעילה ועכצ"ל דנותר ופיגול לא משכחת בחדא בהמה אבל אי נימא דחל נותר על פיגול שפיר הוי מצי למחשב פיגול דלמאי דלא קיי"ל כרב גידל שפיר חייב על טומאה אפילו על פיגול ודוק היטב כי עמוק הוא:

באופן השני נ"ל לתרץ קו' התוס' בדרך נעים והוא דהנה הקשיתי אהא דאמרינן הכא בכריתות אהא דמקשה ונותר ופיגול בחדא בהמה מי משכחת לה אלמא לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולו ממנו והוי לי' נותר וכו' וכגון דפלגא אנחי ע"ג מזבח ופלגא מאבראי וכו':

ולכאורה קשה לפי מה דאמרינן בזבחים (ע"ח ע"א) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו עיי"ש ולמאי דקיי"ל אי אפשר לצמצם א"כ אי אפשר לכוון שיהיו שווין הפלגא דאנחו על גבי המזבח דפקע פיגולו מיני' והוי נותר עם פלגא דאנחו אבראי והוי פיגול וע"כ חתיכה אחת רבה על חברתה או הפיגול רבה או הנותר רבה א"כ מאי מקשי הש"ס דלחשב נמי פיגול בכה"ג הא אפילו בגוונא דמשכח הש"ס דיהי' פיגול ונותר בחד אבר לא יהי' חייב רק משום פיגול או משום נותר כיון דאי אפשר לצמצם ואיכא רוב או בהפיגול או בהנותר וא"כ ממ"נ אינו חייב שתים משום פיגול ומשום נותר דאם הפיגול רבה הנותר בטל בהרוב של הפיגול ואינו חייב רק משום פיגול ואם הנותר רבה לא יהי' חייב רק משום נותר דהפיגול יתבטל בהנותר כיון דאיסורין מבטלין זה את זה וא"ל דשפיר מקשי הש"ס אליבא דר"מ דאמאי לא חשיב נמי פיגול משום דר"מ ס"ל (בע"ז ס"ו) דכל האיסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה עיי"ש וא"כ ע"כ לדידי' איסורין אין מבטלין זה את זה דאיך נוכל לומר דמבטלין זה עם זה אם הם מצטרפין לאיסור, ז"א דבאמת לא תלי' הא בהא כמ"ש התוס' בשבת צ' ובזבחים שם בד"ה הפיגול דהא דמצטרפין מיירי בדלא מיערב אבל היכי דמיערב בטל שפיר דאיסורין מבטלין זה את זה עיי"ש ועיין כרתי ופלתי סימן צ"ט שכתב דאם נימא דפיגול ונותר מצטרפין לא נוכל לומר דמבטלין זה את זה ובמחכ"ת אישתמיט מיני' דברי התוס' האלו ולפי"ז הדרא קושיתנו לדוכתא:

ונראה לדעתי לתרץ דהנה לרבנן דס"ל דמין במינו בטל סבירא להו דהא דדם פר ושעיר אין בטילין זה בזה משום דעולין אין מבטלין זה את זה כדאיתא במנחות (כ"ב) ובש"ס ריש מעילה איתא דהא דמועלין בפיגול חוץ לזמנו וחוץ למקומו אע"ג דלא חזי לגבוה דפיגול היא מ"מ כיון דאם עלו לא ירדו הוי קדשי ד' ועיין בתוס' זבחים (ס"ט) ד"ה ואין דכתבו שם דכיון דאם עלו לא ירדו הכשירו קרינא בי' ולפי"ז פיגול ונותר כיון דבדיעבד אם עלו לא ירדו לא פקע מנייהו שם עולה ולפי"ז ל"ק קו' הנ"ל דהא דאמר ר"ל בזבחים דפיגול ונותר מבטלין זה את זה הוא דוקא בבשר פיגול ונותר אבל הכא בכריתות שפיר מקשה הש"ס דלחשב נמי פיגול דהכא מיירי באכל חלב דהיא האימורין ובזה ל"ש לומר דלבטל פיגול בנותר או נותר בפיגול דכיון דאם עלו לא ירדו הוי עליהן שם עולין ועולין אין מבטלין זה את זה ודוק:

ולפי"ז נ"ל מילתא חדתא לתרץ קו' התוס' הנ"ל והיא, דהא דאיתא במנחות (כ"ח) דעל הפיגול אינו חייב משום טמא כיון דאינו ניתר לטהורים היינו דוקא בבשר פיגול אבל על האימורין שפיר חייב משום טומאה אפילו על פיגול, דהנה בש"ס זבחים (ל"ו) הנ"ל בהא דבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהן משום טומאה אמר רבא תדע מהא דמרבינן קדשים קלים לטומאה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו כו' ואמרינן שם ולא הוא התם אימורין קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט ולפי"ז בהאימורין דבלא"ה אפי' אם לא הוי פיגול לא חזו לאכילה דאינו ניתר לטהורים והא דחייבין עליהן משום טומאה היא רק משום דחזו לגבוה א"כ אפילו אם היא פיגול ג"כ חייב עליו משום טומאה דבדיעבד אם עלו לא ירדו שפיר הוי חזו לגבוה וכדאיתא בש"ס ריש מעילה ולפי"ז ל"ק כלל קו' התוס' הנ"ל כיון דהכא מיירי באימורין שפיר חייב משום טומאה אפי' על פיגול והא דממעט פיגול מטומאה היינו דוקא על הבשר ודוק:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה