כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן סא
להנ"ל
הבאתם לתרץ קו' התוס' במנחות מ' בסוגי' דסדין בציצית לשיטת רש"י דכתבו דב"ש לא דרשו סמוכין דהא במ"ת כ"ע דרשו סמוכין וכתבתם לתרץ דכוונת רש"י היא דלא דרשו ב"ש סמוכין להתירא רק לאיסורא דלב"ש לא צריך קרא דיכול למילף דעשה דוחה ל"ת דכלאים משריפת קדשים כיון דסברי דציצית חובת מנא היא א"כ הוי בעידנא, בהשכל אמרתם, וזאת אשר עלה ברעיוני בקראי דבריכם לתרץ ג"כ קו' התוס' הנ"ל והיא, דבש"ס יבמות רצה למילף דעשה דוחה ל"ת מנזיר דמגלח אם הוא מצורע והדר אמר דמנזיר מצורע ליכא למילף שכן ישנו בשאלה דאי לא תימר הכי הא דקיי"ל דאין עשה דל"ת ועשה נילף מנזיר וע"כ מטעם הנ"ל, והנה ב"ש סברו בנזיר דאין שאלה בנזירות עיי"ש בדף ס':
ולפי"ז שפיר מתורץ קו' התוס' דשפיר פירש רש"י דב"ש לא דרשו סמוכין להתיר כלאים בציצית דלהתירא לא צריך קרא לב"ש דלדידהו מצי למילף מנזיר ומצורע דעדל"ת, וא"ל דהתם משום שישנו בשאלה דהא לב"ש אין שאלה בנזירות וכי איצטריך קרא דסמוכין לאיסורא הוא דאיצטריך, וא"ל דא"כ לב"ש דסוברין אין שאלה בנזירות ילפינן דעדל"ת מנזיר ומצורע א"כ תיהדר קו' הש"ס ביבמות לדוכתא דמילף מנזיר ומצורע דאף עול"ת דותה עשה באמת ניחא דהנה הרמב"ם ז"ל סוף פ"ז דנזירות כתב דמשה"כ תגלחת מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר מפני שימי חלוטו אינם עולין מן המנין והרי אינו קדוש בהם א"כ בטל העשה דקדוש יהי' מאליו ולא נשאר אלא הל"ת והעשה דתגלחת דוחה אותה וכבר תמה הראב"ד בהשגות שם הא ביבמות אמרינן דמשה"כ דוחה ל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה ותירץ הכ"מ דבאמת תרי טעמי איכא במלתא והש"ס רק חד מתרי טעמא נקיט, א"כ לפי"ז שפיר י"ל דלב"ש ילפינן דעדול"ת מנזיר דמצורע דלדידהו ליכא למימר דישנן בשאלה דהא לב"ש אין שאלה בנזירות כלל ואפיה"כ לא מצינו למילף מהתם דעשה דוחה אפי' ל"ת ועשה משום הטעם של הרמב"ם ז"ל ודוק:
ובדבר הקו' של המג"א סי' י"א אשר הבאתם שהקשה לשיטת הב"ח והאר"י ז"ל שפסקו דצריך לעשות ב' נקבים א"כ האיך דייק הש"ס דקשר עליון דאורייתא דאל"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה הא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואם נאמר כשיטת הבעה"ט והר"י דבעינן שני נקבים א"כ הוי שתי תכיפות ומנ"ל דק"ע דאורייתא, ועלה ברעיוני לתרץ קו' בטוט"ד, דהנה נודע דהמקור של הפוסקים דסברי דבעינן שני נקבים הוא מש"ס דמנחות (ד' מ"ב) דאיתא שם הטיל על הקרן פסולה ופירש"י דהכוונה היא אם לא עשה רק נקב אחד ומבואר בספרי הטעם משום דהוי בת שמנה ציצית דאם יעשה רק נקב אחד הוי משתמש בשתי מקומות לפניו ולתחתיו ומיחזי כשמנה ציצית, והנה בש"ס סנהדרין (ד' פ"ז) איתא דאי סבירא לן קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ולרוב הפוסקים משמע להדיא דאי האי לחודא קאי ליכא ב"ת כלל רק לדעת התוס' בסוכה בפ' לולב הגזול הכוונה היא דהאי לחודא קאי ל"ש בי' כלל כל המוסיף גורע אבל לתא דב"ת מיהו איכא אבל לרוב הפוסקים ליכא ב"ת כלל, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' המג"א הנ"ל על הב"ח והאר"י ז"ל דשפיר דייק הש"ס דק"ע מה"ת דאל"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין לומר דהא בעינן שני נקבים וא"כ הוי שתי תכיפות אף בלא ק"ע, דמידי היא טעמא דבעינן שני נקבים כדי שלא תהא טלית בת שמנה ציצית ויעבור על ב"ת והא תינח אם ק"ע דאורייתא אבל אם נימא דק"מ לאו דאורייתא א"כ אפילו בטלית בת שמנה ליכא ב"ת כלל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי א"כ אם נימא דקשר עליון לאו דאורייתא לא בעינן שני נקבים כלל וממילא לא יהי' אלא תוכף תכיפה אחת וע"כ ק"ע דאורייתא וזה בזה תליא ודוק כי נכון:
ובדבר הקו' של הב"א הידוע שהקשה למ"ל קרא דכלאים הותרה בציצית תיפוק לי' לשיטת הרשב"א דסובר דמלל"נ אפי' בהנאת הגוף בהדי מצוה א"כ ליכא איסור כלאים דהא להרשב"א ז"ל מותר ליהנות הנאת הגוף בהדי מצוה, ולדעתי לק"מ בפשיטות דאפי' לדעת הרשב"א דמותר אפי' הנאת הגוף בהדי מצוה היינו דוקא אם עיקר כוונתו היא להמצוה כמו בשופר דכוונתו היא לקיים מצות בוראו אך דיש לו באורח זה הנאת הגוף שנהנה מקול תקיעתו ג"כ בזה שפיר אמרינן דמלל"נ דכיון דהנאת הגוף היא טפלה להמצוה ובדיוק אמרי' הנאת הגוף בהדי מצוה ועיין בש"ס יבמות (ד' ל"ח ע"ב) מתני' נמי דייקי דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל ועיין בתוס' יומא פ"ה בד"ה עם התשובה עיי"ש, אבל בכלאים בציצית דעיקר כוונתו בלבישת הבגד להנאתו ואגב אורחא איכא מצוה א"כ מיקרי הנאת מצוה בהדי הנאת הגוף והנאה הוא עיקר ומצוה היא טפלה לגבי' ובכה"ג גם להרשב"א ל"א מלל"נ וז"ב בסברא בס"ד:
ועפי"ז יהי' מתורץ לנכון קו' התוס' במנחות (מ"א) שהק' אהא דקאמרינן גבי בגדי כהונה ניהו דאשתרי בעידן עבודה שלא בשעת עבודה מי אשתרי ואמאי לא נימא כיון דאשתרי אשתרי ולפי האמור ניחא מאוד דבבגדי כהונה עיקר כוונת הלבישה היא רק עבור המצוה לעבוד העבודה והנאה בא לו ממילא ובזה שפיר אמרינן מלל"נ לדעת הרשב"א ז"ל אפי' בהנאת הגוף א"כ ל"ש לומר כיון דאשתרי אשתרי דהא בשעת עבודה ליכא איסור כלל משום דמלל"נ ודוק: