כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן ס
ב"ה יום ד' דר"ח תמוז תרמ"ה הרימלוב יע"א
להב' החריפים כמ' משה נירענבערג וכמ' פנחס פרידמאן בק' סטריזוב.
מכתבכם עם ח"ת הגיעני נכון וחדאי נפשי בפלפולכם כי בהשכל אמרתם ולא יכולתי להשיב לכם עד היום כי הייתי מוקף טרדות שונות, ועתה הנני בזה להשיבכם מ"ש ברעיוני בהשקפה ראשונה בדבר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פי"ח מה' א"ב באשת כהן שאמרה נאנסתי דאינה נאמנת למשנה אחרונה מ"מ לאחר מיתת בעלה אסורה לכהן ולדעת הראב"ד מותרת דיש לה אמתלא דלא אמרה אלא כדי שיגרשנה בעלה:
ולדעתי נראה דהיינו טעמא דהרמב"ם דפסק דאסורה לכהן ולמה לא יועיל אמתלא דאמרה כן מקודם כדי להפקיע א"ע מבעלה, והנראה לי להסביר דברי הרמב"ם עפ"י דברי הירושלמי דיבמות בפ' האשה שלום ה"ז דקאמר התם דלכך צרתה ל"מ דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ומקשה מעתה אפילו ע"ע לא תהי' נאמנת ומשני מתוך שהיא יודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת ומקשה מעתה אפילו על צרתה תהי' נאמנת אמר ר"ה חוזר לקלקול הראשון, ולפי"ז נראה לי דהיינו טעמא דהרמב"ם דל"מ אמתלא דתאמר דאמרה כן כדי להפקיע א"ע מבעלה דמאחר שהיא יודעת שלא עשו דברי' פרי בזה שאמרה טמאה אני לך א"כ בודאי לא היתה כונתה בזה שאמרה שהיא טמאה כדי שיגרשנה בעלה דהא ראתה דאין בדברי' כלום ולכך שפיר אסורה לכהן לאחר מיתת בעלה אך לגבי בעלה א"נ דא"ת דהיא נאמנת תפקיע א"ע תמיד מבעלה ושמא עיני' נתנה באחר ולכך אמרו במ"א דהיא מותרת ושוי' אנפשה חד"א ל"ש הכא משום אפקעינהו או מטעם שהיא משועבדת לבעלה אבל לאח"מ בעלה ולכהן דל"ש האי טעמא שפיר היא אסורה משום דשוי' אנפשה חד"א ואמתלא ל"ש הכא כיון דיודעת דלא עשו דברי' שורש כלום:
אך לפ"ז צריכין אנו להבין דברי הראב"ד דלמה פסק הראב"ד דמהני אמתלא דהא יודעת דאין בדברי' כלום, ולדעתי נראה דהיינו טעמא שי"ל בדעת הראב"ד דהכא ל"ש שוי' אנפשה חד"א כיון דבשעה שאמרה טא"ל לא הועילו דברי' לגבי בעלה ולכך אפילו לאח"מ בעלה היא מותרת לכהן כיון דבשעה שאמרה לא הי' שום תועלת בדברי' ולכך אפילו לאחר מיתת בעלה אין שום ממש בהודאתה כלל כדמצינו בש"ס יבמות (דף קי"ב) איבעי' להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו אי מסקא אדעתי' דתיפול קמי יבם או לא ומסיק רב אמר יבם אינו כבעל וכן קיי"ל להלכה ומטעם זה המציא הריב"ש דינו דאם אמר על אחד שהוא קרובו ואז לא הי' ראוי ליורשו ואח"כ כשמתו בניו הוא יורש שלו דאין ממש באמירתו כלום והביא ראי' מש"ס יבמות הנ"ל דלא אסיק אדעתא וכו' וכעין זה כתב הכנה"ג דבעדים אם בשעה שהעידו לא הי' תועלת בעדותן אף דאח"כ נמצא תועלת בעדותן יכולין לחזור ולהגיד, וכעין זה כתב הטו"ז בסי' קנ"ב בא"ע סעיק"ח באשה שאמרה גרשתני דאם נשאת א"צ גט משני ול"ש לומר שויא אנפשה חד"א כיון דבשעה שאמרה גרשתני היא מותרת לכל העולם אלא דאם יקדשנה אחר יתפסו הקידושין לפי דברי' ותאסר על אחרים זה לא אסקי' אדעתא לחשוב ול"ש שויא אנפשי' חד"א אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דיבורה עיי"ש והכ"נ היינו כוונת הראב"ד כיון דבשעה שאמרה לא נתקבלו דברי' כלל ולכך ל"ש למימר דשוי' אנפשא חד"א לאחר מיתת בעלה דלא אסיק אדעתא דמיית בעלה ותינשא לכהן, ומלבד זאת הראב"ד הולך לשיטתו גבי שטר אמנה בפ"ב דכתובות שהביא הרא"ש שמה דלהראב"ד יכול לחזור ולתבוע מן הלוה דלא אמר כן אלא כדי להפקיע שעבודו מן המלוה שלו עיי"ש וכבר האריך בזה בס' בית מאיר:
ובדבר קו' המהרש"א בש"ס כתובות (כ"ב) אמרה טמאה וחזרה ואמרה טהורה אני מה אי מועיל אמתלא והקשה המהרש"א דאמאי לא פשיט לה מהא דאמרה א"א אני וחזרה ואמרה טהורה אני דמהני אמתלא וכבר האריך בזה החוו"ד ביו"ד ה' נדה עיי"ש, ולדעתי נראה לתרץ קו' המהרש"א בטו"ט דהנה דעת הר"ן בשם הרא"ה מובא בהגהת רמ"א בסי' מ"ז דדוקא באומרת נתקדשתי סתם מהני אמתלא אבל באומרת נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא ולפי"ז איירי הא דאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני באומרת נתקדשתי סתם ולפי"ז שפיר מתורץ קו' המהרש"א כמין חומר ולא מצי למיפשט לה דמהני אמתלא באומרת טמאה אני וחוזרת ואומרת טהורה אני מהא דאמרה א"א אני וחזרה אמרה פנוי' אני דשפיר רל דהיכא דש"א חד"א לא מהני אמתלא כלל והא דמהני אמתלא בא"א אני וכו' היינו דכיון דש"א חד"א היא לשיטת המהר"י באסן מטעם נדר דאע"ג דבאמת אינו כן מ"מ היא אסרה א"פ בנדר לכל היהודים, ולפי"ז כיון דלא פרטה לאיזה איש נשאת דבזה ל"מ אמתלא כלל רק דאמרה סתם א"א אני א"כ אפילו לפי אמירתה שיירה איש אחד שהיא מותרת לו דלאותו איש שנשאת לו היא מותרת רק דאנן לא ידעינן איזה איש שיירה שהיא מותרת לו וכעת דחזרה ואמרה פנוי' אני אע"ג דפנוי' היא מותרת לכל העולם מ"מ לא תינשא רק לאיש אחד דאיתתא לבי תרי לא חזי' א"כ לאיזה איש שתנשא לו אמרינן כי הוא זה האיש ששיירה מקודם בעת שאמרה א"א אני שתהי' מותרת לו ועל האיש הזה לא אסרה א"ע מעולם בנדר כיון דמעיקרא ג"כ שיירה איש אחד ולא אסרה א"ע עליו ובעת שתנשא אמרינן דזה הוא האיש ולכך מהני אמתלא משא"כ באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דשוי' אנפשה חד"א מקודם לבעלה שפיר י"ל דל"מ אמתלא, ע"כ אמר שם דאף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' היא נאמנת ודוק כי נכון מאוד:
ובדבר קו' המהרי"ט שהקשה אהא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני האיך שייך לומר ש"א חד"א כיון דאגידא בי' ומשעבדה לי, באמת דבריו תמוהין הן מאד, דמתחלה כשנשאת לו לא היתה משועבדת לו לימי נדתה וכבר האריכו בזה האחרונים:
ובדבר קו' האחרונים שהקשו על דברי התוס' כתובות (ס"ג) שהקשו דלהימנה באומרת טא"ל במיגו דמאיס עלי ואמאי לא הקשו דתהי' נאמנת טא"ל ברצון בלי שום מיגו, ובהשקפה ראשונה עלה ברעיוני לתרץ דהתוס' סברי כדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' קס"ט דבמקום דאיכא מיגו ל"א א"א מע"ר, ולפי"ז י"ל דטמאה אני לך בעצמה ברצון לא היתה נאמנת משום דא"א משים עצמו רשע, ולכך הקשו התוס' דתהי' נאמנת במיגו דמאיס עלי ובמקום דאיכא מיגו ל"א אין אדם משים עצמו רשע, ושוב עיינתי בשעה"מ וראיתי שכבר הקדימני בזה והיא תירוץ נכון לכאורה, אולם באמת עדיין יש להעיר בזה דכבר נודע מ"ש הח"ץ דבשויא אחד"א ל"ש הך כללא דא"א מע"ר והתוס' כתבו בעצמן כן ביבמות (דף קמ"ז) דנאמן אתה לפסול עצמך עיי"ש, ולפי"ז נסתר לכאורה הך תירוצא, והדרא הקו' הנ"ל לדוכתא דלמה לא הקשו התוס' דתהי' נאמנת בטענת טא"ל בלי שום מיגו כיון דמפסדת כתובתה, וא"א מע"ר ל"ש הכא דבשאחד"א ל"ש א"א מע"ר:
אולם י"ל דהתוס' סברי כדעת הר"א ממיץ דאיסור זונה לא חל על האשה רק על הכהן הנושא אותה וכל היכי דהוא לא מוזהר גם היא אינה מוזהרת א"כ שפיר י"ל הכא א"א מע"ר אע"ג דהיכי דשוי' אנפשה חד"א ל"ש לומר א"א מע"ר, מ"מ הכא כיון דהאיסור זונה אינו חל רק על הבעל ולגבי בעלה לא מהימנא משום דא"א מע"ר ממילא היא נמי לא מיזדהרה, אולם אכתי יש עיון בזה לפי"מ דאיתא בש"ס יבמות (פ"ד) שם דמקשה והא מהכא נפקא מדר"י נפקא כו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני אי מהאי הו"א לאו השוה בכל אבל לאו שאינו שוה בכל לא, ולפי"ז י"ל אפילו לדעת הר"א ממיץ דאיסור זונה הוא רק על הבעל וכל היכי דהוא מוזהר איהי נמי מוזהרת היינו דוקא בזינתה באונס לגבי כהן דאיהו לאו שאינו שוה בכל אבל בזינתה ברצון דאיהו לאו השוה בכל שפיר י"ל דגם לדעת הר"א ממיץ אשה נמי מוזהרת כמו האיש דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו', ולפי"ז שפיר שייך לומר ש"א חד"א והיכי דש"א חד"א ל"ש לומר א"א מע"ר כנ"ל, אולם בלאה"כ יש לומר לפי תירוץ הר"ן דלש"ל שאחד"א משום דמשועבדת לו רק דאתה רוצה לומר דנאמנת לגבי בעלה משום דמפסדת כתובתה בודאי קושטא קאמרו בזה שוב י"ל דא"א מע"ר ולכך הוכרחו התוס' להקשות משום מיגו ודוק, אולם השעה"מ בעצמו שדא נרגא בתירוץ הזה דהכא ל"ש א"א מע"ר לפימ"ש התוס' בכמה דוכתי דלכך נאמן לומר מזיד הייתי משום דלא להביא חולין בעזרה וא"כ הכ"נ באומרת טא"ל רוצה לעשות תשובה ולהנצל מאיסור סוטה מכאן ולהלאה:
אולם לדעתי נראה לומר דבר נכון דהנה נראה דהא דנאמן באומר מזיד הייתי משום דרוצה לעשות תשובה היינו דוקא התם דאין בידו להציל א"ע מן האיסור אם לא יאמר מזיד הייתי דאם לא יאמר מזיד הייתי יהי' מוכרח להביא קרבן ולהביא חולין בעזרה ואע"ג דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם ועיין בתוס' כריתות (י"ב) ובר"ה ו' וביבמות, ועיין בישוע"ק סוף ה"ש בשם בנו הגאון מהרמ"ז ז"ל, מ"מ יהי' מוכרח להביא קרבן לאחר שלש רגלים דלאחר ג' רגלים כתבו התוס' בר"ה והרמב"ן במלחמות בפ' שור שנגח דממשכנין אותו ולכך הוכרח לומר מזיד הייתי אבל הכא דלפי סברת התוס' דמהימנא לומר מאיס עלי א"כ אדרבה משה"כ י"ל דא"נ לומר טא"ל ברצון משום דא"א משים ע"ר ול"ש לומר דהיא רוצה לעשות תשובה וכדי להציל א"ע מאיסור אמרה כן כיון דהברירה היא בידה להציל א"ע מן האיסור לומר מאיס עלי כיון דבאומרת מאיס עלי ג"כ כופין אותו להוציאה ולכך שפיר א"ע מע"ר ולפיכך הוכרחו התוס' לומר דנאמנת לומר טא"ל משום מיגו דמאיס עלי ודוק היטב:
והנני הדו"ש מברככם שתגדלו בעדי התורה