כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן מא
ב"ה יום ג' י"ט אדר זמר"ת לפ"ק פ"ק הרימלוב יפ"ה.
שלום וכט"ס אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי זך השכל והרעיון חו"ס אשכול הכופר יו"ש כש"ת מו"ה משה נתן הלוי רובינשטיין נ"י ראבד"ק דובנא רבתא יצ"ו.
יקרת מכתבו בצירוף הקונטרוס שלו אשר פלפל בחכמה ובהשכל הגיעני נכון. ע"ד השאלה אודות האשה מ' מלכה שנתקדשה בעיר יאססי בשנת תרל"ז לאיש אחד דאקטאר אפיציער ונפטר והאשה הנ"ל נשארה גלמודה וזקוקה לחלון כי הי' להדאקטאר הנ"ל אח הנקרא חיים רויזינפעלד אשר הי' ג"כ בעבודת הצבא בק' דובנא משנת תרל"ז עד שנת תר"ם, ובשנת תרמ"א נסע למדינת אמעריקא לעיר נעוויארק כמה ירחים שונים והי' מריץ אגרותיו לאביו ולמשפחתו ואח"כ מנע אגרותיו יותר מארבעה שנים ועקבותיו לא נודעו לשום אדם ומשפחתו חפשו אחריו בחפש מחופש במכתבים שונים לקרובים ואוהבים וכולם עונים בפה אחד כי לא ידעו ממנו מאומה משכנו אי', וכ"ת ראה בעצמו מכתב מאביו אשר בכה כי בנו נעלם מאתו זה ב' שנה והאיש חיים הנ"ל מעודו הי' פורק מעצמו עול יהודית מחלל שבתות בפהרסיא בפני כל אדם ולא יתבושש, וכעת האשה הנ"ל שוקדת ודופקת על בתי תופשי התורה אולי יוכלו להמציא לה מזור ותרופה להנשא בלי חליצה לבלי תהי' נשארה סגורה בכבלי עיגון כל ימי חיי':
תשובה. מלתא דא מבוכה גדולה בין הראשונים הוא וכבר הוא נודע דעת ר"י גאון דמומר אינו זוקק לחליצה ולא נקרא אחיו במצות, ודעת רש"י דמומר זוקק לחליצה דאעפ"י שחטא ישראל הוא, אולם דעת הר"ם והגאונים דמומר אינו זוקק לחליצה לא משום טעם של הרי"ג הנ"ל דמומר לאו אחיו הוא אך מטעם אחר מדמקשה הש"ס בפרק הגוזל בתרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני דמינח ניחא לה דטב לה למיתב טן דו וכו' והא תינח לגבי מו"ש אבל גבי מומר ליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה שיעבירנה ע"ד לבוא עלי' כ"ז שהיא נדה, והנה הרדב"ז בח"ד בסי' צ"ג כתב שאפילו האוסרין בזה וסוברים דמומר זוקק לחליצה לא אסרו אלא בזמן שהמומר לפנינו ואפשר בחליצה אבל היכי שלא נודע מקומו איו בזה לא אסרו וכן מובא בבאה"ט בשם הרד"ק דלכ"ע ביבם מתנכר שאינו בעירה והיא אינה יכולה לילך לעירו דאיכא תרתי המרה ועיגון אם יסכימו חכמי הדור לפוטרה מחליצה גם הוא יהי' סניף להם, וכבר נודע כי כל בעלי שו"ת מלאים מזה כ"א הולך לדרכו זה אוסר וזה מתיר, לכן גם אני אענה את חלקי בזה אשר יורוני מן השמים ואדברה בעדותיו נגד מלכים ולא אבוש, וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
לכאורה בנ"ד ל"ש כלל הטעם של הגאונים שהתירו במומר בלא חליצה דמשום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה אע"ג דמומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה כולה ולדעת הרשב"א הוא מנסך יין כמומר גמור מובא דברי הרשב"א בב"י בסי' קי"ט מ"מ הכא ל"ש לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דמתחלה הי' נשאת לד"ר אפיציער אשר בלי ספק הי' מומר כמו אחיו החולץ א"כ חזינן דאינה מקפדת מלהנשא לאיש כזה ע"כ לכאורה אין כאן מקום בנ"ד לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, ועל הטעם של רי"ג דלאו אחיו במצות הוא חלקו עליו כולם דאעפ"י שחטא ישראל הוא והגאונים לא התירו ג"כ מטעם דילי' רק משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה והכא בנ"ד ל"ש ואח' אולם אחר העיון נראה לי דגם הכא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, והיא דהנה הרמב"ן ביבמות חידש לן דלא"ש דסובר דהכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות כאלו פוגע בערוה לדידי' אונס ומזיד לא קנה והנו"ב בתשובותיו במוה"ק בסי' נ"ד הביא ג"כ דברי הרמב"ן הנ"ל, והנה הח"ץ בתשו' א' כתב דלדעת הסוברים דמומר זוקק לחליצה מומר א"י לחלוץ כלל כיון דבעינן שיתכוון למצוה ומומר כיון דהוא פורק מצות השי"ת בודאי אינו מתכוון לשם מצות חליצה ולכך אין חליצתו מועיל כלל, א"כ מעתה לפימ"ש הרמב"ן הנ"ל דלא"ש אונס ומזיד לא קנה כלל ולדעת כמה פוסקים הלכה כא"ש א"כ לפי"ז במומר אם רוצה ליבם אין אנו מניחין ליבם אותו א דבודאי אינו מתכוון למצוה וא"כ תהי' עגונה כל ימי' ול תוכל להנשא לעולם כיון דחליצתו אינו מועיל וגם היבום שלו הוא אסור להפוסקים כא"ש א"כ דעת לנבון נקל דהוי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דלא תוכל להנשא לעולם ותהי' צרורה בעיגון כל ימי' כיון דא"י לא לייבם ולא לחלוץ להפוסקים כא"ש וא"כ הכא הוי אומדנא יותר גדולה ממו"ש דבמו"ש כבר הקשו כולם דאיך שייך לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהא יכול הוא לחלוץ וכדאמרינן מניין ליבמה שנפלה לפני מו"ש דאין חוסמין אותה אבל הכא גבי מומר דא"י לייבם דלא"ש אונס ומזיד לא קנה ולחלוץ ג"כ א"י כיון דאינו מתכוון למצוה וכמ"ש הח"ץ א"כ תהי' עגונה כל ימי חיי' ועל אופן זה בודאי אמדינן דעתה שלא קידשה נפשה עד"ז ואע"ג דלכמה פוסקים אין הלכה כא"ש ולדידהו שפיר יכול לייבם וא"כ לדידהו ל"ש לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דהוא יכול לייבם דלשיטתייהו אפילו אונס ומזיד קנה, מ"מ אנן מאחר דמספקא לן דילמא הלכה כא"ש וא"כ אם ירצה לייבם הב"ד אין מניחין אותו לייבם כיון דהוא מומר ודילמא הלכה כא"ש ואונס ומזיד לא קנה וא"כ תהי' שכולה כל ימי' א"כ אפילו אם האמת היא כרבנן דא"ש מה בכך מ"מ היא תשב עגונה כל ימי' משום הספק דדילמא הלכה כא"ש היא א"כ דמי למ"ש הש"ך בחו"מ בסי' ש"ו כיון דמספק פרשה אין לך מום גדול מזה א"כ בודאי שייך הכא לומר האומדנא דש"ס הנ"ל שלא תהי' יושבת אסורה בעבותות העיגון כל ימי' ודוק:
אולם עומד לנגדינו דברי המ"ב בתשובותיו תשובה פ"ו אודות שהי' מערערין על הגט שנתן גט שכ"מ שסבר שהוא חולה מסוכן כאשר אמרו הרופאים ובאמת לא הי' חולה כלל רק קרובי האשה העמידו את הרופאים שיאמרו אליו שהוא מסוכן למות וכתב המ"ב דל"מ כלל לפסול הגט דדוקא בדי"מ מהני אומדנא דמוכח כמו שטר מברחת וכדומה אבל בגיטין וקדושין אינו מועיל אומדנא ובעינן ת"כ דוקא עיי"ש א"כ לפי דברי המ"ב לא מועיל כלל שום אומדנא בקדושין, א"כ לכאורה נפל, הך התירא הנ"ל בבירא כיון דבגו"ק ל"מ אומדנא כלל, ובאמת דברי המ"ב מרפסין איגר דאיך נוכל לומר דל"מ אומדנא כלל א"כ איך מקשה הש"ס אלא מעתה נפלה לפני מו"ש לא תהי' זקוקה לחליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה א"כ מבואר להדיא דגם בקדושין מהני אומדנא, אולם אחר העיון נראה לתרץ דברי המ"ב דודאי המ"ב מודה דמה"ת מועיל אומדנא גם בגו"ק כמו בדי"מ וכדאמרינן בש"ס גיטין (ע"ב:) דר"ה סובר דגיטו כמתנתו ולדעת רש"י אפילו בסתם אם עמד חוזר לולא הגזירה דשמא יאמרו דיש גט לאח"מ רק דחכמים תקנו דל"מ ג"ד בגיטא ואפילו אומדנא דמוכח ל"מ וכמ"ש התוס' גיטין (ל"ב.) בד"ה מ"ד דחכמים עשאו אותו כדברים שבלב ול"מ ביטול הגט מדרבנן ואין זה עוקר דבר מה"ת משום דאפקינהו רבנן לקדושין מינה כמו בביטל שלא בבי"ד עייש"ה בתוס', א"כ לפי דברי המ"ב צ"ל בקו' הש"ס דיבמה שנפלה לפני מו"ש דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה היינו דמדאורייתא תיפוק מיהו בלא חליצה ולא תצטרך חליצה רק מדרבנן דמה"ת שפיר מהני אומדנא אפילו לדברי המ"ב וא"כ הוא עדיין לא נמצא מזור ותרופה לנ"ד כיון דמדרבנן ל"מ אומדנא כלל וא"כ עכ"פ מדרבנן צריכה חליצה:
אולם באמת לדעתי דברי המ"ב סתר לדברי התוס' ב"ק (ק"י) במקומה דכתבו דדוקא באלמנה מן האירוסין אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה אבל לא מן הנשואין וכתבו כולם דהטעם של התוס' דכתבו דמן הנשואין ל"א הך אומדנא הוא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעיל לשם קידושין ולפי דברי המ"ב דמדרבנן ל"מ כלל אומדנא בגו"ק וקו' הש"ס עכצ"ל כמ"ש דמה"ת תיפוק לה בלא חליצה א"כ גם בנשואין שייך לומר הך אומדנא מדאורייתא דל"ש לומר דאין אדם עושה בעילתו ב"ז כיון דמדרבנן הוי קידושין דמדרבנן ל"מ אומדנא לפי דברי המ"ב שוב ל"ה בב"ז כמ"ש התוס' בכתובות בפ' המדיר (דף ע"ג) בד"ה בההיא לענין קידושי קטנה דכל היכי דהוי קידושין מדרבנן ל"ה בב"ז, אלא ודאי דאפילו מדרבנן מהני בגו"ק אומדנא וא"כ אם נימא הך אומדנא לא תהי' קידושין אפילו מדרבנן ולכן שפיר כתבו התוס' דבנשואין ל"ש לומר הך אומדנא וא"כ מזה ראי' נגד המ"ב א"כ שפיר בנ"ד שייך לומר הך אומדנא הנ"ל דאדעתא דהכי שתהי' יושבת כל ימי' עגונה לא קידשה נפשה ודוק:
איברא דדעת המ"ב תמוהין מאוד דכתב דבגט ל"מ אפילו אומדנא דמוכח דמועיל בדי"מ דבש"ס ב"ב (דף מ') משמע להיפוך דמקשה שמה אי דגיטא ומתנתא ג"מ בעלמא היא ולא צריכין להכיר באונסו כלל כיון דגילה דעתו במסירת מודעה שאינו חפץ בהמתנה ובהגט הרי מדמה הש"ס גט למתנה דסגי בגט ג"מ בעלמא אע"ג דל"מ במכר א"כ גט עדיף בזה ממכר ואיך יכול המ"ב לומר להיפוך דאפילו אומדנא דמוכח דמהני במו"מ לא יועיל בגט, אתמהה! ובאמת כבר הקשה הב"ח בחו"מ בסי' הר' ובא"ע בסי' קל"ד דברי הש"ס אהדדי דבש"ס ב"ב אמרינן דבגט ומתנה מהני ג"מ בעלמא ובש"ס בפ' השולח אמרינן דג"ד בגיטא לאו מלתא היא כאביי ומתרץ הב"ח דהתם הג"ד היא לאחר המעשה לאחר כתיבת הגט הלכך לאו מלתא היא אבל הכא מיירי דמוסר מודעה קודם כתיבת הגט הלכך סגי בג"מ בעלמא לבטל הגט עיי"ש, א"כ לפי"ד הב"ח בודאי נסתרו דברי המ"ב הנ"ל דכתב דבגיטין ל"מ אפילו אומדנא דמוכח ונהפוך היא דקודם כתיבת הגט מהני אפילו גילוי מלתא בעלמא לבטל הגט אף דל"מ במכר ואפילו לדברי הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' ל"ד בא"ע דג"ד ל"מ בגיטא אף קודם המעשה אבל עכ"פ א גרע ממכר ולומר דל"מ אפילו אומדנא דמוכת זה לא שמענו כיון דלדעת הב"ח מועיל אפילו ג"מ בעלמא, ובאמת דברי הרשב"ץ חל עלינו להבין דאמאי לא יועיל באמת ג"ד בגט קודם המעשה כמ"ש הב"ח, אך לפימ"ש לעיל בשם התוס' בפ' השולח בד"ה מ"ד דחכמים עשאוהו כדברים שבלב ואפקינהו רבנן לקדושין מיני' ולכך תקנו שיועיל ג"ד בגט אף קודם המעשה ואין זה עוקר דבר מה"ת כמו בביטל שלא בפני השליח דאפקינהו רבנן לקידושין מיני':
ועפי"ז נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם התמוהין דפסק בפ"ו מה"א דהנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת תתקדשי לי לאחר שאגרשך דמקודשת בודאי, ותמהו כולם עליו דבש"ס בפ' האומר ובנדרים הוא איבעי' דלא אפשטא ואמאי פסק הרמב"ם דמקודשת בודאי, והרשב"א כתב דהאיבעי' אפשטא מדוכתא אחריתי מהא דאמרינן דאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדש מי לא קדשה אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמי' אעפ"י שיהיב זמן בנתיים שלא יהי' ראוי להקדיש הכ"נ כיון שביד שניהם שתתקדש מעכשיו לעולם, אעפ"י לכשיתן לה גט לא תהי' ברשותו להתקדש לו אפיה"כ מהני הקדושין שלאחר הגירושין, אבל הר"ץ ז"ל תמה עליו דשאני התם דאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאח"ז אף מעכשיו יכול להקדישו משא"כ בקדושי אשה שאותן הקדושין השניין א"א שתחול עכשיו שהרי היא מקודשת משום קידושין הראשונים א"כ איכא למימר דקידושן השניי' שלאחר אירוסין לא חיילין:
אולם לדעתי נראה לתרץ דברי הרמב"ם בטוטו"ד דבאמת לפימ"ש הב"ח דהא דל"מ גד"ב היינו דוקא לאחר המעשה לאחר כתיבת הגט אבל קודם כתיבת הגט שפיר מהני ג"מ לבטולי הגט כדאמרינן בש"ס ב"ב הנ"ל אי דגיטא ומתנתא ג"מ בעלמא א"כ קשה איך מיבעי' לי' בנתן לה שתי פרוטות ואמר לה בא' התקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשך דדילמא אינו מועיל הקידושין השניי' לאחר הגירושין דהא ממנ"פ היא מקודשת לעולם כיון דאמר דמקדשה באחת לאחר שאגרשך א"כ גילה בדעתו דאין ברצונו לגרשה רק באופן שתתקדש לו לאחר הגירושין ואם לא יועילו הקדושין השניים אין ברצונו שיחול הגט כלל וגילה בדעתו קודם כתיבת הגט מילתא היא לדעת הב"ח א"כ ממנ"פ היא מקודשת לעולם דאם נימא דהקדושין השניים לא חלו א"כ ממילא בטל הגט כיון דקודם המעשה בג"מ בעלמא סגי והוא גילה בדעתו שאין ברצונו שיחולו הגירושין רק אם יחולו הקדושין והבן זה, אלא ע"כ צ"ל כדעת הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' קל"ד הנ"ל דג"ד ל"מ בגיטא אף קודם המעשה, והנה כבר כתבנו דהטעם של הרשב"ץ והרמב"ן דל"מ גד"ב אפילו קודם המעשה כמ"ש התוס' בר"פ השולח דחכמים עשאו אותו כדברים שבלב ואפקינהו רבנן לקידושין מיני':
ולפי"ז שפיר מתורץ דברי הנ"ל כמין חומר דפסק דהיא מקודשת בודאי דמאחר דמספקא לן בש"ס דדילמא מועיל הקדושין השניים דלאחר גירושין ממילא היא מקודשת בודאי כיון דאנן מספקא לן דדילמא מועיל הקידושין שלאחר הגירושין א"כ בודאי גם הוא בעצמו מסופק דדילמא מועיל הגירושין דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע כמ"ש הר"ן בקדושין בפ"ק גבי קידש אשה ח"ש וחב"ח וחזרה ונשתחררה א"כ גילה בדעתו שאין ברצונו לגרשה רק באופן שיחולו הקידושין השניים ואם לא יחולו הקידושין השניים גם הגט לא יחול ומה"ת בגיטא קודם המעשה ג,ד בגט מילתא היא והא דל"מ גד"ב אפילו קודם המעשה לדעת הרשב"ץ והרמב"ן היא רק מדרבנן דחכמז"ל עשאו אותו כדברים שבלב א"כ הכא דל"מ הג"ד לבטל הגט היא רק מדרבנן ואפקינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ שפיר פסק הרמב"ם דמקודשת בודאי דאם נימא דהקדושין השניים דלאחר גירושין אינם חלין א"כ ע"כ הם חלים דאם נימא דהקדושין השניים לא חלו א"כ הי' לן לומר דהגט לא חל כלל וא"כ היא מקודשת לעולם מחמת קידושין הראשונים כיון דמה"ת נד"ב קודם המעשה מילתא היא, וע"כ אתה צ"ל דמדרבנן ל"מ ג"ד בגיטא אפילו קודם המעשה ואפקינהו רבנן לקידושין מיני' ופקעו הקידושין הראשונים וכיון דפקעו הקדושין הראשונים ממילא חלין הקדושין השניים ודמי למקדש אשה פנוי' לאחר שלשים יום דחלין הקדושין ומקודשת היא בודאי דאותו הקדש שהוא יכול להקדיש עכשיו יכול להקדיש לאח"ז כמו בשדה זו שאני מוכר לך דקדשה ובשלמא אם לא הי' כאן שום ספק כלל דיחולו הקדושין השניים לא הי' מקום לומר דהוי ג"ד בגיטא דאין ברצונו לגרשה רק שיחולו הקידושין השניי' משום דאפילו הי' התנה כן בפירוש לא הי' מועיל דהוי כמו ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים משא"כ לאחר דמספקא לן דדילמא חלין הקידושין השניים א"כ שפיר הוי גד"ב ועכצ"ל דאפקינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ שפיר היא מקודשת בודאי דאם נימא דלא חלין הקידושין ממילא הם חלין כמו במקדש אשה פנוי' לאחר ל' יום, ודוק היטב כי חריף היא:
ומעתה נחזור לנ"ד דבגו"ק מהני עכ"פ אומדנא דמוכח כיון דבקידושין דעת ר"א ג"כ דתלוהו וקידש הוי כתלוהו ויהיב דל"ה מתנה וא"כ בקידושין מה"ד לדעת הר"א אפילו ג"מ בעלמא סגי לבטל הקידושין אבל אומדנא דמוכח לית דין צריך בושש כלל דמהני לבטל הקידושין והכ"נ בנ"ד אומדנא דמוכח היא דלא רצתה להתקדש אדעתא דהכי דתהי' נשארה עגונה כל ימי':
אולם בהגהות מרדכי פ' החולץ שם הקשה על המהר"ם דהתיר במומר משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מהא דכתבו התוס' דדוקא מן האירוסין שייך הך סברא אבל לא בנשואין, והנה הב"ח בסי' קנ"ז דחק ליישב דדוקא במו"ש שייך למימר הך סברא אבל במשומד הדעת נותנת דאינה מכנסת אפילו מן הנשואין, אבל לדעתי נראה דבנ"ד אין אנו צריכין לסברת הב"ח ואין לחלק בנ"ד בין אירוסין לנשואין ול"מ לדעת הסוברים דהא דקידש ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט משום דאין אדם עושה בב"ז ובודאי בעיל לשם קידושין בכל אופן והיינו טעמא של התוס' דלא אמרינן מן הנשואין דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה א"כ דעת לנבון ניקל דבאיש כזה שהי' הבעל דאקטאר אפיציטר ואיתחזק גברא באיסורין ל"ש לומר חזקה דא"א עושה בב"ז וכדאיתא בש"ס תמורה (כ"ז) כיון דאיתחזק גברא באיסורין לקי בארבע מלקיות וכבר הערה מזה בעל המל"מ פ"י מה"ג כנודע א"כ אין לחלק בנ"ד באיש כזה בין אירוסין לנשואין דל"ש הכא אא"ע בב"ז, אולם אפילו לדעת הסוברים דקידש ע"ת וכנסה סתם היא משום דאחולי אחלה לתנאי, נראה לדעתי ג"כ מלתא חדתא דהכא לא מועיל מחילה כלל, דהנה הרא"ש בתשובה כלל ל"ה כתב הטעם דמהני מחילת התנאי שישאר המעשה במקומו אף שלא יתקיים התנאי כיון דהא דמהני התנאי לבטל המעשה היא משום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ואי לאו דילפינן מהתם לא הי' כח בתנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי וכיון שכן היא שהמעשה היא דבר בפ"ע וראוי היא להתקיים בלתי קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר א"כ יכול לבטל התנאי דאין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי והמעשה קיים כדחזינן בקידושין בפ' האומר דפליגי ר"י ור"ל במקדש לאחר שלשים וחזרה תוך שלשים דאמר ר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אע"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה כ"ש דיבור של ביטול התנאי דליכא מעשה אלא דברים בעלמא עכ"ל מובא דבריו בקצרה בב"י בא"ע בסי' ל"ח:
ולפי"ז נראה לי דהא דמהני ביטול התנאי היינו דוקא היכי שצריך ת"כ שיהי' כתנאי ב"ג וב"ר דאי לאו דילפינן מב"ג וב"ר לא הי' כח ביד התנאי לבטל המעשה אפילו אם לא נתקיים התנאי א"כ המעשה הוא דבר בפ"ע וראוי להתקיים בלתי קיום התנאי לכך יכול לבטל התנאי דל"ה התנאי רק דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ היכי דלא בעי דיני תנאי כלל רק אפילו לא התנה כלל משום אומדנא דמוכח כמו בנ"ד דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה א"כ בזה א"צ למילף מתנאי ב"ג וב"ר כלל רק מן הסברא אין המעשה קיים אם תפול ליבום לפני אח המומר א"כ התנאי והמעשה הם מתלכדים כאחד ואין אחד נפרד מחבירו א"כ בכה"ג ל"מ מחילת התנאי כלל ובזה צריכין קידושין מחדש דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ובזה ל"ש אתי דיבור של ביטול התנאי ומבטל דיבור התנאי דתנאי זה מגוף המעשה נחשב כיון דלא בעי הכא דיני תנאי כלל ומהני אפילו לא התנה כלל והיא סברא ברורה למבין ומאן דלא יודה לזה לא עבר על פתחא של תורה כי אחת ונכון היא לאמיתה של תורה, וא"כ בנ"ד כיון דחזקה דא"א עושה בב"ז ל"ש גבי איש כזה דפרק עול מצות ולא נשאר לומר רק דלבטל התנאי משום חיבת חופה וביאה מחלה לתנאי והכא ל"ש לומר כן דהיכי דבטלו הקידושין משום אומדנא ול"ב שום תנאי כלל בכה"ג ל"מ מחילה כלל ודוק:
וראי' לדברינו מצינו בש"ס ב"ק (דף ק"ב) דאמרינן התם ועצים להסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רי"א נותנין כו' וכתב רש"י שם בד"ה יצאו דהיינו תנאי דרבנן סברו סתם פירות לאכילה וחייל עלייהו קדושת שביעית הלכך אפילו לקטן למשרה ולכביסה ל"מ מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דהתם סתמייהו להכא ולהכא אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן תו ל"מ מחשבה לאפקועי ור"י סובר סתם פירות לאו לאכילה נתנו ומהני בהו מחשבה היכי דלקטן למשרה דלא חייל עלייהו קדושת שביעית, א"כ חזינן להדיא מדברי רש"י הך סברא שכתבנו דהיכי דסתמן לאכילה ל"מ מחשבה לאפקועי איסורן דדוקא היכי דבעינן שיפרש בפיו שיהי' לאכילה אז אתי דיבור ומבטל דיבור ומחשבה מיד מחשבה ומהני מחשבה לאפקועי איסורן משא"כ היכי דסתמא לאכילה קיימא אז ל"מ מחשבה להוציא מיד מעשה וכעין זה מחלק הרב המגיד לתרץ דברי הרמב"ם דפסק גבי חריות של דקל שגידרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה א"צ לקשור ובנדבך של אבנים פסק דל"מ מחשבה אלא א"כ למדום וכתב הה"מ דבחריות של דקל איכא דקיימא לישיבה ואיכא דקיימו לעצים ולא נאסרו אלא מפני מחשבתן שקצצן לעצים לכך מחשבת ישיבה מוציא מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה מובא דבריו במג"א בסי' ש"ח סעי"ק מ' עייש"ה והיא ממש דברי רש"י בב"ק הנ"ל דהיכי דמהני סתמא הוי מעשה ולא אתי מחשבה ומוציא מיד מעשה:
ובזה נראה לי לפרש דברי הש"ס בזבחים (דף ג') דמקשה התם מי אמר ר"י אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשירה אלמא דמינה מחריב דלאו מינה לא מחריב בה ורמינהו כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפילו לשם נכרית נמי פסול ומשני גט דל נכרית מיני' הוי לי' סתמא וסתמא פסול קדשים דל חולין מינייהו הוי לי' סתמא וסתמא כשר, ולכאורה קשה מאוד להבין דברי הגמ' דקאמר דל חולין מיני' הוי לי' סתמא דניהו דהא דאמר לשם חולין לא מרעא לי' משום דלאו מיני' לא מחריב מ"מ סתמא ל"ה דעכ"פ אמר בפירוש דאינו שוחט לשם קדשים ול"ד לסתמא דסתמא לשמה קאי משא"כ הכא דאמר בפירוש דאינו שוחט לשם קדשים ואמאי קאמר הש"ס דהוי לי' סתמא:
אמנם לפי האמור ניחא מאחר דמבואר מדברי רש"י בב"ק הנ"ל ובדברי הה"מ דהיכי דמהני סתמא הוי מעשה ולא אתי מחשבה ומוציא מיד מעשה א"כ בקדשים דל"ב שיפרש לשמה רק סתמא לשמה קאי א"כ אפילו אם אמר בפירוש ששחט לשם קדשים לא אתי מחשבה ומוציא מיד מעשה דבשלמא אם הי' בעינן לשמו בפירוש אז הי' אמרינן דאתי דיבור של שלא לשמו ומבטל הדיבור של לשמו משא"כ כיון דאמרינן דסתמא לשמה קאי א"כ אפילו אמר בפירוש דשחט שלא לשם קדשים ל"מ למיפסל כלל כמו דל"מ מחשבה דלמשרה ולכביסה לאפקועי איסור שביעית בפירות העומדין סתמא לאכילה רק בשינה לשם זבח אחר אז גילתה התורה דפסול מדכתיב לא יחשב אבל בשחט לשם חולין דלאו מינה היא וכל היכי דלאו מינה לא מחריב בי' א"כ במה דשחיט לשם חולין לא מחריב כלל ולא נשאר רק דאמר בפירוש דאינו שוחט אותם לשם קדשים וזה לא מגרע כלל כיון דמהני סתמא תו לא אתי מחשבה ומוציא מיד מעשה ודוק היטב בזה כי היא כוונה נפלאה בדברי הגמ' א"כ הכא בנ"ד כיון דמהני מטעם אומדנא ל"ב דיני תנאי כלל ל"מ מחילה כלל וצריך קידושין מחדש:
ועפי"ז נראה לי לתרץ דברי הרי"ף בכתובות בסוגי' דקידשה ע"ת וכנסה סתם דהביא שם פירוקי דרבא ורבה אהא דמקשה התם על מתני' דכנסה סתם ונמצא עלי' נדרים דתצא שלא בכתובה מ"ש כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי ומשני רבה גט מדבריהם ורבא אמר תנא ספוקי מספקא לי' גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא ותמהו עליו אהא דהביא פירוקא דרבא ורבה בהלכות, דהנך פירוקי אליבא דשמואל איתמר אבל לרב צריכה גט גמור מה"ת וכיון שכן האיך כתב דצריכה גט מספיקא:
אולם לפימ"ש ניחא דמסקנא דסוגיין עיקר הטעם דקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט כיון דאאעבב"ז משום הכי אחלי' לתנאי' כדי שלא תהי' בב"ז, והנה אפילו בקידשה סתם א"צ גט מודאי רק מספק דהא חזינן דגזרינן שלא תאכל ארוסה ב"י בתרומה משום סמפון אלמא דאפילו בסתמא חיישינן לביטול הקידושין וצריכה גט רק מספק, ובאמת חזות קשה לי לפי סברת הרא"ש בפ' מ"ש דמש"ה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ועמד דא"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אע"ג דהנכסים הם בחזקת הנותן כיון דהמתנה היא בודאי רק דאומדנא דמוכח היא דלא נתן אדעתא דהכי אם יעמוד מחליו וכיון דאיכא ספק בהאומדנא שוב הוי דברים שבלב, ובזה אמרתי לתרץ קו' הפנ"י בקידושין גבי האי גברא דקידש בציפתא דאסא דמקשה התם מי דמי התם בתורת פקדון יהיב לה ניהלה סברא אי שדינהו להו ומיתברי מחייבינא באחריות הכא בתורת קידושין יהיב לה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו ופריך ר"א אטו כולהו נשי דיני גמירי הכ"נ סברא אי שדינהו להו מחייב באחריות, והקשה הפנ"י דאטו משום דשמא נשי לאו דיני גמירי יכולין אנו לבטל הקידושין הלא לחומרא ה"ל למיזל דדילמא יודעת הדין דלא תתחייב באחריות ומדלא זרקה אותם ש"מ דניחא לה הקידושין:
אולם לפי"ד הרא"ש הנ"ל ניחא דבאמת הי' לן לומר דל"ה קידושין כיון דהוי שתיקה דלאחמ"מ דלאו כלום הוא רק דר"ה ברדר"י הקשה בה דאומדנא דמוכחת היא דנתרצית בהקידושין דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו א"כ שפיר פריך ר"א דשמא כולהו נשי לאו דינא גמירי וא"כ ממילא ל"ה אומדנא דמוכח דניחא לה בהקדושין מדלא זרקה וכיון דיש ספק בהאומדנא שוב הוי דברים שבלב וממילא בטלו הקידושין, ולפי"ז הכ"נ קשה בקידשה סתם ונמצא עלי' נדרים דמקודשת מספק דמספקא לן על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא א"כ יש ס' באומדנא וכיון דיש ספק בהאומדנא שוב הוי דברים שבלב וא"כ אמאי צריכה גט מספק תהי' צריכה גט בתורת ודאי, שוב מצאתי בשו"ת בת עיני שהעיר בזה, ותירץ דאין הספק הוא על המקדש הזה בלבד אם ניחא לי' באשה נדרנית או לא דאז הי' דברים שבלב רק דתנא מספקא לי' על כל אדם בעולם אם רוצה באשה נדרנית א"כ הוי דבר זה שבלב כל אדם ודברים שבלב כ"א הוי דברים רק דהתנא מספקא לי' אם הוא כן בלב כ"א או לא עכ"פ חזינן דאפילו קידשה סתם ל"ה רק קידושי ספק והס' הוא דילמא אין שום אדם רוצה באשה נדרנית, ולפי"ז שפיר מתורצין דברי הרי"ף הנ"ל כמין חומר דכתב בהלכות הך פירוקא דרבא דצריכה גט מספק דאפילו לרב דסובר בקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט א"צ גט בודאי רק מספק מאחר דכבר הוכחנו בראיית עצומות דל"מ מחילה רק היכי דצריך תנאי אבל היכי דבטלו הקידושין משום אומדנא ל"מ מחילה כלל משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט משום חזקה דא"א עושה בב"ז ובודאי אחלי' לתנאו ל"מ רק לבטל התנאי ונשאר הדבר כאלו לא התנה כלל וכיון דאפילו בקידשה סתם ולא התנה כלל א"צ גט רק מספק דדילמא אינו רוצה באשה נדרנית וכל היכי דמהני בסתמא ל"מ מחילה כלל א"כ ממילא בקידשה ע"ת וכנסה סתם א"צ גט רק מספק דלא גרע מקידשה סתם דא"צ גט בודאי דהמחילה ל"מ רק כאלו לא התנה ודוק היטב בזה כי כפתור ופרח היא:
ועפי"ז נראה לי ליישב קו' התוס' ביבמות (בדף ב') בד"ה או דהקשו דלמה איילונית א"צ גט הא קיי"ל בקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט, אמנם לפי האמור ניחא מאחר דכבר כתבנו דמחילה ל"מ רק לבטל התנאי ונשאר הדבר כאלו לא התנה כלל א"כ הא תינח היכי דבעינן תנאי כגון בשאר מומין ונדרים אבל באיילונית דל"ב גט אפילו בסתמא דשום אדם אינו רוצה באשה איילונית א"כ בזה ל"מ מחילה כלל דכל היכי דל"ב תנאי רק משום אומדנא בלבד בטלו הקידושין ל"מ מחילה כלל משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ומעתה לפי האמור הכ"נ בנ"ד כיון דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי שתהי' נשארה עגונה כל ימי' לא קידשה נפשה ל"מ מחילה כלל ואין לחלק בין אירוסין לנשואין:
עוד נראה לי טעם אחר להתירא בהך איתתא מילתא חדתא עפ"י דברי התוס' ביבמות (דף י"ז) ד"ה אשת דהקשו למ"ל מיעוט על אשת אחיו שלא הי' בעולמו תיפוק לי' מדכתיב דרכי' דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש מותרות, ותירצו דאיצטריך דהיכי דהיתה חמותה מעוברת דשפיר הוי דרכי נועם, ולכאורה דברי התוס' קשה להבין דהקשו דתיפוק לי' דל"ה דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום, וע"כ כוונת התוס' דהכ"נ ל"ה דרכי' דרכי נועם דשמא תלד חמותה בן לאחר נשואי' ותהי' צריכה לצאת מבעלה, ולכאורה קשה דילמא באמת אסורה להנשא לשוק עד שימות חמי' וכ"ז שהוא חי אסורה להנשא משום שמא יוליד בן ותהי' זקוקה ליבום אלא עכצ"ל דסברו התוס' דזה גופא ל"ה דרכי נועם דתהי' אסורה בכבלי העיגון כל ימי חיי חמי' א"כ הכ"נ באח מומר כיון דא"י לחלוץ מטעם הח"ץ הנ"ל דאינו מתכוון למצוה וגם א"י לייבם לדעת הסוברים כא"ש דאונס ומזיד לא קנה כמ"ש הרמב"ן בראש דברינו א"כ בכה"ג לא הוצרכה התורה יבום כלל דאין זה דרכי נועם שתהי' עגונה כל ימי חיי היבם והיא דבר חדש אצלי:
שוב מצאתי בשו"ת מהר"י מינץ אחר החיפוש שהעיר ג"כ מדברי התוס' הנ"ל ואדאי נפשאי שכוונתי לדעתו הגדולה והרמה, אולם לאחר העיון נראה דאין לבנות היתר ע"ז כלל חדא דילמא קיי"ל כהפוסקים דהלכה כרבנן דא"ש ולדידהו יכול המומר ליבם דלרבנן מזיד קונה א"כ שפיר הוי דרכי נועם ובשלמא אם ההיתר הוא משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה יפה כתבנו לעיל אע"ג די"ל דהלכה כרבנן מ"מ כיון דאנן מחמרינן מספיקא כא"ש א"כ אין אנו מניחין אותו לייבם וע"כ תהי' מוכרחת להיות צרורה בעבותות העיגון כל ימי' ואדעתא דהכי לא קידשה נפשה משא"כ בהיתר הזה דהתורה לא הוזקקה בזה למצות יבום כלל משום דאין זה דרכי נועם ובזה שוב י"ל דדילמא אין הלכה כא"ש וא"כ שפיר הוי דרכי נועם ושפיר ציותה התורה לייבם בכגון דא וא"כ אטו משום דאנן מחמרינן כא"ש נבטל מצות יבמין שציותה התורה זה לא ניתן להאמר כלל:
ועוד נראה דאין להתיר מטעם זה די"ל דאין זה כוונת התוס' דמשום שתהי' שכולה בעגונה כל ימי חיי חמי' ל"ה דרכי נועם רק דכוונת התוס' הוא דהנה בירושלמי בר"פ כיצד הקשה ג"כ קו' התוס' ותירץ ג"כ דאיצטריך כגון שהיתה חמותה מעוברת רק הירושלמי לא הקשה משום הטעם דל"ה דרכי נועם כמ"ש התוס' רק הירושלמי הקשה מדכתיב ובן אין לו ולא כתיב ואב אין לו ש"מ דהתורה לא ציותה להמתין עד שימות אבי בעלה של האשה ע"כ נראה לי דקו' התוס' והירושלמי חדא היא וכוונה אחת להם ומרכז קו' התוס' כך היא דבודאי אין האשה צריכה להמתין עד שימות חמי' כקו' הירושלמי מדלא כתיב ואב אין לו א"כ בודאי מותרת להנשא בחיי חמי' וא"כ אם תנשא בחיי חותנה ואח"כ יולד בן לחמי' ותהי' זקוקה לו ותצא מבעלה א"כ שוב ל"ה דרכי נועם כמו דעבדינן מתים כחיים לענין יבום מהאי טעמא אבל אם נימא דלפעמים תהי' נצרכה לישב גלמודה כל ימי חיי היבם יוכל להיות דשפיר הוי דרכי נועם שתמתין (עד שימות) ע"כ העיקר היא לבנות יסוד על ההיתר הראשון שהוכחנו לעיל דמחילת התנאי ל"מ הכא כנ"ל:
עוד נראה לי מטעם אחר דהכא לא מועיל מחילת התנאי, דלכאורה קשה אהא דמקשה בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהא בש"ס יבמות סו"פ ב"ש אמרינן דנטולה אני מן היהודים מה ליבם מי מסקא אדעתא דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל משום דלא אסיק אדעתא דתפול קמי יבם, והנה מבואר בפסקי מהרי"א מובא בש"ע בא"ע בסוס"י קי"ח לענין נדונית חתנים דאע"ג לדעת ר"ת דכל דלא גבה החתן א"צ האב ליתן כיון דאומדנא דמוכח היא דלא כתב לה רק ע"מ שתהנה בתו היינו דוקא כשמתה מיתה טבעית אבל נהרגה או המירה שזה אונס דל"ש ולא אסיק אדעתו ואפילו אם התנה בפירוש שאם תמות בשנה הראשונה שיחזור הנדן אין זה בכלל התנאי א"כ מבואר דבדבר דל"ה לי' לאסוקי אדעתי' ל"מ אומדנא כלל א"כ מה פריך הכא דתיפוק לה בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה הא לא אסיק אדעתא כלל דמיית בעלה ותהי' נופלת לפני היבם כמ"ש מש"ס יבמות הנ"ל ובדבר דלא אסיק אדעתא ל"מ אומדנא כלל כמ"ש לעיל:
אולם אחר העיון ניחא דלכאורה קשה על דברי הפסקי מהרי"א הנ"ל שכתב דבדבר שלא הוי עומד שיעלה על הדעת ל"מ אומדנא דמה בכך דלא מסיק אדעתי' מ"מ אומדנא דמוכח הוא דעל אופן הזה אם הי' אסיק לא הי' מתרצה, ומ"ש אפילו אם הי' מתנה ואירעו אונס כזה לא הי' מועיל, ל"ד כלל דאדרבא דהיכי דצריך תנאי שפיר אמרינן דעל אונס דל"ש לא התנה אבל היכי דבטל הדבר משום אומדנא מה בכך דלא מסיק אדעתו דהא אנן סהדי דאלו הי' עלה על דעתו לא הי' מתרצה ע"ז, וראי' לזה דהא התוס' ביבמות (דף ב') בד"ה או הנ"ל כתבו דמשה"כ ל"א באיילונית א"א עושה בב"ז משום דלא אסיק אדעתו שתמצא איילונית ובעיל לשם קידושין ומ"מ אם נמצאת איילונית א"צ גט משום דאומדנא דמוכח היא דלא נתרצה על איילונית אלמא דאפילו בדבר דלא יעלה על דעת גבר מהני אומדנא ואמאי פסק המהרי"א הנ"ל בנדונית חתנים דבאונס דל"ש ל"מ אומדנא, אלא ע"כ בודאי נצרכין אנו לומר דאין כוונת התה"ד הזה לומר דמשום דלא אסיק אדעתי' ל"מ אומדנא דמה בכך דלא אסיק אדעתי' מ"מ מהני אומדנא כמו גבי איילונית רק דכוונת התה"ד היא דאומדנא דנדונית חתנים לא אלים כ"כ ולכך בדבר דל"ש ולא עלתה במחשבתו שכך יזדמן אפילו אם הי' אסיק אדעתי' האונס הזה כיון דל"ש היא הי' נכנס באחריות הספק הזה, אבל ביבמה שנפלה לפני מו"ש דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קודשה נפשה מה בכך דלא מסיק אדעתא דתפול קמי יבם מ"מ אומדנא דמוכח היא שאם תפול קמי יבם שלא היתה מתרצית בקידושין, ולפי"ז הא תינח לענין ביטול הקידושין שפיר מהני אומדנא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, אע"ג דלא אסיק אדעתא דבר זה דתפול קמי יבם מ"מ אומדנא דמוכח היא דאם הי' עולה על זכרונה לא היתה מתרצית ולבטל קידושין מועיל אומדנא, משא"כ לענין מחילת התנאי בזה שוב י"ל דל"מ מחילה כיון דלא אסיק אדעתא דתפול קמי יבם, ובזה א"ל דאם הי' אסיק אדעתא היתה מוחלת התנאי דכבר כתב הרא"ש בתשובה פ"ד מובא בסוס"י רפ"א דאומדנא ל"מ רק לבטל המעשה ולהשאר הענין כמו שהי' בתחילה אבל לקיים מתנה משום האומדנא ע"ז ל"מ אומדנא, וכעין זה כתב הש"ך בסי' ע"ג לענין שבועה דאומדנא ל"מ רק לפטור א"ע מן השבועה אבל לחייב א"ע בשבועה על מה שלא הוציא בפיו ל"א עייש"ה, וא"כ הכ"נ על מחילת התנאי לקיים הקידושין ל"מ אומדנא וכמ"ש הרא"ש, א"כ בעובדא שלפנינו כיון דלא אסיק אדעתא שמיית בעלה ותפול קמי יבם ל"מ מחילה כלל והוא ברור ונכון בס"ד:
ומעתה נחזור לנידון שלפנינו דאין לחלק כלל בין אירוסין לנשואין דחזקה דא"א עושה בב"ז פשיטא דל"ש הכא כיון דבעלה הראשון הי' דאקטאר ונודע וגלוי הוא לכל יודעיו כי הי' פורק מעל שכמו עול תו"מ, ומחילת התנאי ל"ש הכא בודאי דכבר הוכחנו בראיות ברורות לעין חודרת דכל היכי דל"ב תנאי רק דאומדנא דמוכח היא ל"מ מחילה כלל, ועוד דכיון דלא אסיק אדעתא דמית בעלה ונפיל קמי יבם ל"ש לומר אחולי אחלי' לתנאי' כיון דלא אסיק אדעתא למחול ע"ז, ובפרט דהיא בשעת הדחק, והנה דעת הר"מ מובא בחו"מ סי' י"ז שהביא ראי' מש"ס עדיות שבשעת הדחק יש לסמוך על דברי יחיד יעוש"ה, וגם מדברי הג"א בשם א"ז בסוכה לענין לולב היבש משמע דיש לסמוך על היחיד נגד רבים בשעה"ד אפילו באיסור תורה דשם היא איסור תורה, ואפיה"כ דיש לסמוך על ר"י דמכשיר לולב היבש בשעה"ד, וגם יש עוד סניף להתירא מתשו' מבי"ט שרצה לסמוך על הר"א מווארדין מובא במרדכי יבמות להקל באשה שנתעגנה זה כארבעה שנה, וגם כ"ת הביא דברי המבי"ט הלז בתשובתו אלי:
וביסוד היתר של אומדנא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ראיתי שחכם אחד רצה לחלק בין מומר שהמיר דתו ממש ובין מחלל שבת בפרהסיא, אבל אני לא חילוק ידענא ולא בילק ידענא, דבהדיא מבואר בטור בסי' מ"ד דלדעת הסוברים דמומר שקידש אין קדושיו קידושין גם במומר לחלל שבת בפרהסיא אין קידושיו קידושין, וכן מבואר להדיא בב"י בא"ע בסי' קכ"ג דמחלל שבת בפרהסיא לענין כתיבת הגט דינו כמומר גמור דבודאי אינו כותב לשמה ואדעתי' דנפשו קעביד, והכ"נ כיון דבודאי לא יקיים מצות יבום לשמה א"כ להפוסקים כא"ש אינו ראוי לחלוץ ולא ליבם כנ"ל:
ולכן מכל האמור למעלה יש לדון בהתירא דהך אתתא עלובה דא, וכ"ז לפלפול הלכה ולא למעשה כי הענין חמור, זולת אם יזדקקו לזה הגאונים ממדינתו הגאון מלובלין וקוטנא או מקאוונא שליט"א או אז אם יהי' צורך נעיין שנית בהלכה זו:
והנני ידידו דוש"ת יעקב וויידענפעלד.