אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן ל

סימן כט

הנני נוטה כנהר שלום אל כבוד ידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי ערוגת הבושם חכם וסופר איש אשכולות קולע אל השערה נר ישראל כש"ת מו"ה משה נחום ירושלימסקי אבד"ק קאמינקא יצ"ו.

אמש בלילה האיר נגד עיני מכתבו הנעים עם פלפולו היקר אלי עד לאחת ואף כי טרדותי רבו עד למעלה ראש עם כ"ז למען כבודו כי רב הוא הנני להשיבו על אתר מש"נ ברעיוני כאשר עברו עיני על בתרי אמרותיו היקרים והערבים וחזינא דמשה שפיר קאמר כי נחית לעומקא דדינא וגם דעתי מסכמת לדבריו וכבר כתבתי תשובה בארוכה לק' קאמיניץ ודכירא כי הוראתי אז להכשיר ולא אוכל כעת להעתיק תשובתי כי לא נתן לי אז הזמן להניח ת"י העתקה ממנה אי לזאת לא אכתוב לכבוד תורתו הרמה רק מה שילדו עשתונותי כעת לפלפל בדברי כבוד הדרת גאונו:

הנה כ"ת פלפל בדברי הס"ט שכתב דבס"ס אין צריך להיות השני ספק השקול דאם ספק א' שקול ואפילו אם ספק אשני אינו שכיח ג"כ מצטרף לס"ס וכת"ה האריך למעניתו והראה פנים מסבירות לכאן ולכאן, והביא דברי המג"א בסי' תס"ז דדבר המצוי ל"ה ספק כלל ולא חשיב ס"ס, אולם אנכי תמה אקרא על הס"ט מדוע לא הביא דברי הב"י בשם הרשב"א מובא בט"ז בסי' פ"ד ס"ק י"ז דכתב דאם עבר ובישל תוך י"ב חודש דמותר מטעם ס"ס ספק שמא הי' שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח אע"ג דדרכן להתליע והוי ספק הרגיל אפ"ה חשבו הרשב"א לס"ס א"כ מבואר שמה להדיא כדעת הסדרי טהרה דאפי' אם ספק אחד לא הוי שקול אפ"ה הוי ס"ס, וכ"נ מדברי הכ"מ שהקשה על כל כתמים אמאי גזרו עליהם הא הוי לעולם ס"ס דשמא הוא מן העלי' ושמא מעלמא אתי אע"ג דמצוי הוא יותר לבוא דם מן המקור כדאיתא בש"ס ב"ב רוב ומצוי קאמרת כו' ואפ"ה חשבו הכסף משנה לס"ס ובאמת הט"ז תירץ כן קושית הכ"מ דל"ה ס"ס משום דרוב פעמים בא מן המקור אבל הכ"מ שהקשה זאת מוכח דסובר דאפי' ס"ס שאינו שקול הוי ס"ס:

שוב מצאתי שהס"ט בעצמו העיר ג"כ בזה אבל מאד תמהני מדוע לא העיר מדברי הט"ז בסי' פ"ד גלל כן בודאי יש לנו על מי לסמוך ולהכשיר בנ"ד מטעם ס"ס, ויען כי לא נכחד ממני כי ערבים לו דברי פלפולי לכן לא אמנע ממעכת"ה מ"ש ברעיוני לפלפל בדבריו אשר הביא דברי הראב"ד והרמב"ם בפ"ט מטו"ט גבי הפילה שם אשה נפל ואינה יודעת אם הפילה דבר המטמא או לא וחולדה וברדלס מצויין שמה ספיקו טהור שדבר ידוע שכל אלו הטומאות וכי"ב שהם משום ספק הרי הן של דבריהן כו', ותמה עליו הראב"ד דהוי ליה לומר דמשו"ה הוא טהור משום דהוי לי' ס"ס וכדאי' בש"ס פסחים ובש"ס ע"ז והביא כת"ה ראי' מדברי הראב"ד דהוי ס"ס אע"ג דספק אחד אינו ספק השקול דרוב המפילות דבר המטמא המה מפילות יפה הערה כ"ת:

אך כת"ה סותר שוב ראייתו דשם איירי דלא הוחזקה עוברה ובלא הוחזקה ל"ה רוב ולדעתי נראה ג"כ דשם הספק שמא רוח הפילה ע"כ הוא ספק טוב ספק השקול דאפילו אם נימא כדעת הס"ט והט"ז בסי' פ"ד דס"ס מהני אפילו ספק אחד אינו ספק השקול הכא באשה שהפילה נפל ע"כ צרין אתה לומר דהוי ספק השקול, דהנה הכפ"ת שם בסוף יומא תמה שם על הרמב"ם דהיכי מיירי אי מיירי ברה"ר אפי' ספק א' הוא טהור ואי ברה"י אפילו ס"ס טמא ובאמת כבר קדמוהו בעלי התוס' בקו' זו כנודע והוא קושיא חמורה מאד:

ולדעתי נראה דהנה התוס' בנדה (דף י"ז ע"ב) ד"ה ואין הקשו גבי דם הנמצא בפרוזדור דאין שורפין עליו את התרומה דהא ס"ט ברה"י טמא ודאי ושורפין ותירצו דמסוטה לא אתיא טומאה ע"י ראיית גופה ולכך אפי' ברה"י הוי ספק אך הקשו מהא דאמרינן לקמן (דף ע"א) גבי דם תבוסה דספק יצא מחיים וספק לאחר מיתה ברה"ר ספיקו טהור אלמא דאפי' טומאה מגופה ילפינן מסוטה יעו"ש, והנה לדעתי נראה לתרץ קושית התוס' מדם תבוסה דהנה המהרש"א בחולין הקשה אהא דכתבו התוס' דמשו"ה גבי שני נזירים דלא ילפינן מסוטה לומר דיביאו קרבן טומאה ודאי משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות, והקשה מהרש"א דא"כ מאי מקשה התם והא הוי תלתא והוי ס"ט ברה"ר הא דבר שאי אפשר להיות לא ילפינן מסוטה ותירץ המהרש"א דהא דטומאה ברה"ר טהור אפילו בלא ילפותא מסוטה הוא טהור דהלכתא גמירי לה רק הא דספק טומאה ברה"י הוא טמא ודאי הוא משום דילפינן מסוטה ולכך אם הוא דבר שא"א להיות כגון שני נזירים דלא נטמא אלא א' מהם לא ילפינן מסוטה ול"ה רק ספק וכיון דטומאה הותרה בציבור לכן הקילו בספק טומאה ברה"ר ולא דילפינן מסוטה, ולפי"ז שפיר מתורץ קושית התוס' מדם תבוסה אע"ג טומאה דמגופה לא ילפינן מסוטה אפ"ה ספק טומאה ברה"ר טהור כמו דחזינן דטומאה הותרה בציבור כמבואר בירושלמי סוטה:

ולפי"ז ל"ק קושית התוס' הנ"ל שהקשו דהיכי מיירי דאי הבור קאי ברה"ר אפי' ספק א' הוא טהור ואי קאי ברה"י אפי' ס"ס הוא טמא דמידי הוא טעמא דס"ס ברה"י הוא טמא משום דעשתה התורה ספק כודאי א"כ מאי לי חד ספק או תרי ספיקי, ובזה תירץ הגאון בעל הפלאה ז"ל קושית הפנ"י בכתובות שהקשה לדעת המהר"י בן לב דבס"ס מוציאין ממון אלמא דס"ס עדיף מרוב דהא ברוב אין מוציאין ממון אלמא דס"ס עדיף מרוב דהא ברוב אין מוציאין ממון ובס"ס מוציאין והא לענין טומאה אשכחן להיפוך דאפילו ס"ס ברה"י טמא ורוב מהני לענין טומאה דאם הי' ס' צפרדעין ושרץ אחד ונגע באחד מהן הוא טהור דאזלינן בתר רובא ותירץ ההפלאה דלעולם ס"ס עדיף מרוב והא דלענין טומאה לא מועיל ס"ס היינו טעמא משום דהתורה עשתה ספק כודאי א"כ ל"ה ס"ס כלל רק ספק אחד כיון דהספק הראשון עשתה התורה כודאי וא"כ ל"ק כלל קו' התוס' דלעולם מיירי דקאי הבור ברה"י ואפ"ה מהני הכא ס"ס דהא הכא הספק הראשון שמא נפל הפילה שמא רוח הפילה וא"כ הס' הראשון הוא על גוף הטומאה אם הוא מת או לא רק רוח בעלמא וכיון דהספק הוא על גוף הטומאה שוב לא ילפינן מסוטה לעשות את הס' כודאי וכיון דלא עשתה התורה בכאן ספק כודאי שוב מהני ס"ס:

ולפי"ז לא נוכל עוד להכריח מכאן כמו שרצה כת"ה להוכיח דס"ס מהני אפילו אם ספק אחד אינו ספק השקול דע"כ צריכין אנו לומר לפמ"ש דהך ספק דשמא רוח הפילה הוי ספק השקול ומיירי בלא הוחזק עוברה כמ"ש כת"ה דאם לא תאמר כן דאפילו לא הוי ספק השקול אפ"ה מהני משום דבס"ס סגי אפילו אם ספק א' אינו שקול א"כ תהדר קושית התוס' לדוכתא דהא אפי' ס"ס ברה"י טמא וליכא למימר כמ"ש לתרץ כיון דספק שמא רוח הפילה הוי ספק טומאה מגופה ובזה לא עשתה התורה ספק כודאי ולכך שפיר מהני ס"ס דא עקתא דאם תאמר דס' שמא רוח הפילה לא הוי ספק השקול, ואם לא הי' רק הספק הזה היו שורפין עליו את התרומה כמו ודאי א"כ שוב לא יועיל הספק דשמא גררוהו דס"ס אפילו ברה"י טמא דהספק שמא גררוהו שוב הוי ספק טומאת מגע אלא ע"כ אנו מוכרחין לומר דס' שמא רוח הפילה הוי שפיר ספק השקול וא"כ אם לא הי' רק ספק אחד שמא רוח הפילה לא היו שורפין עליו את התרומה כיון דהוי ספק השקול דטומאה מגופה לא ילפינן מסוטה לכך שפיר מהני ס"ס:

ועפי"ז יהי' נאה לתרץ דברי הרמב"ם שתמה הראב"ד הנ"ל עליו כמין חומר דבאמת גם הרמב"ם מודה דהא דטהור המאהיל באשה שהטילה נפל לבור הוא משום ס"ס כמבואר בש"ס פסחים ובש"ס ע"ז הנ"ל רק דלהרמב"ם הי' קשה קושית התוס' ואמאי מועיל ס"ס הא ברה"י לא מועיל ס"ס ולכך אמר הרמב"ם הטעם שכל אלו הטומאות שהם משם ספק הרי הן של דבריהם כוונתו היינו שכל אלו הטומאות שהספק הוא בטומאה גופה דבזה לא ילפינן מסוטה ול"ה רק טומאה דדבריהם כמו שאר ספיקות באיסורין להרמב"ם דבס' טומאת מגע גם הרמב"ם יודה דהוא טמא מדברי תורה אבל באלו הטומאות דהטומאה הוא מגופה דלא ילפינן מסוטה שוב הוי כשאר ספק איסור דהוא רק מדבריהם לשיטת הרמב"ם וכיון דהוי כשאר איסורין שוב שפיר מהני בי' ס"ס כיון דבזה לא עשתה התורה ספק כודאי והוא כפתור ופרח לדעתי:

ועפ"ז נבא לתרץ קו' התוס' בפסחים (דף ט') בסוגיא דאין חוששין בד"ה ואת"ל דהקשו דאמאי אם יכולין חולדה וברדלס לבוא שמה טהור משום ס"ס הא הוי ס"ס ברה"י וקיי"ל דספיקו טמא וע"פ האמור יהי' ניחא מאד דלפמ"ש לעיל דברי התוס' בנדה דבטומאה מגופה לא ילפינן מסוטה ומהני ס"ס, והנה בפ"ק דאהלות איתא דאין אוהל מתחשב ופי' הר"ש דאפי' אין השפוד בתוך האהל אלא שנוגע באהל מבחוץ אפ"ה אינו אהל מתחשב במנין סדר משנתינו דהא אהל חשיב כמת עצמו כדמוכח במשנה ב' פט"ו דאהלות גבי טבלות של עץ והנה התוס' יו"ט שם הקשה דהא כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן ותירץ דההיא שיהי' האהל טמא בעצמו אף לאחר שהוציאו את המת מתוכו אבל הכא בעוד שהמת בתוכו הוי כמלא טומאה:

ולפי"ז נראה דהכא כיון שהספק הוא על המדור אם הוא טמא ואם יגע בו אדם אפי' מבחוץ יהי' כאילו נגע במת עצמו ולא במה שנגע במת דאהל הוי כמת עצמו דאין האהל מתחשב וא"כ הספק על המדור הוי הס' על המת עצמו אם הוא מת או לא ל"ה ספק טומאת מגע וזה לא ילפינן מסוטה ושפיר מהני בזה ס"ס, [לכאו' צ"ב בכוונת כ"ג אאמו"ר זצלה"ה שהרי סברת התוס' רק בטומאת ראי' דהטומאה מגופה אבל באוהל מה בכך דהוי כמת עצמו במדרגת הטומאה, מ"מ טומאתו לא מגופו רק ע"י המת שמאהיל, אך י"ל עפ"י חולין קכ"ה דנוגע ומאהיל תרי שמי נינהו ול"ה כסברא דאמרי' סוטה (כ"ח) דעת נוגע ומגיע], ולכך גבי אדם הנכנס שמה כיון דבב"א הוא ואנו דנין על שניהם בב"א דאפי' לרבנן דפליגי על ר"ש גבי מסוכן ול"א דרה"ר מפסקת היינו משום דכבר החזקנו אדם וכלים לטומאה בעוד שהי' עמו ברה"י ובשביל שבא המסוכן לרה"ר לא ניתר למפרע אבל באנו דנין בב"א על המדור אם נגע בו אדם מבחוץ אם דינו כנוגע במת וגם על האדם הנכנס בתוך המדור שלא יטמא באהל מהני ס"ס אפי' להאדם הנכנס יעו' כעין זה בחדושי הרשב"א ריש נדה שכתב לחלק דוקא למקבל הטומאה יש לחלק בין רה"י לרה"ר אבל לא בטומאה גופה כי היכי דלא ליהוי כתרתי דסתרי אהדדי אבל דבריו הקדושים צ"ע דהאיך יפרנס הך מתני' דמסוכן ולחכם כמותו די בקצרה ויבין בזה כי הוא דבר נפלא נכון מאד לדעתי:

ומן המקובץ הנ"ל נראה לי לתרץ קו' התוס' בנדה(דף ט"ו) בד"ה אמר רב דהקשו אהא דאמרינן ביומא דמפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים שמא תמצא אשתו ספק נדה דלימא ודאי נדה אם תבדוק שיעור וסת סמוך לבעילה ולפי הנ"ל יש ליישב קו' זו דלכאו' קשה אהא דמפרישין אותו שבעת ימים שמא תמצא אשתו נדה דהא מתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול וא"כ אם תמצא אשתו נדה יהי' כהן אחר שהתקינו תחתיו ולמה צריך הפרשה אולם משו"ה י"ל דלא קאמר הש"ס דבעי הפרשה משום שמא תמצא אשתו ודאי נדה, דמשום זה לא הי' צריך הפרשה דהא יתקינו לו כהן אחר ולכך קאמר משום דלמא תמצא אשתו ספק נדה ובספק נדה ל"ק דלמה בעי הפרשה דהא מתקינין לו כהן אחר, דהנה התוס' במגילה (דף ט') בד"ה אין בין הקשו למאי דפי' שהפר הוי מאותו כהן שאירע בו הפסול אע"ג שאינו משמש א"כ קשה מהא דקאמר בהקומץ רבה דגלי רחמנא שחיטה בבעלים גבי' פר והכא ל"ה שחיטה בבעלים משום דהפר הוי מאותו שאירע בו פסול ותירצו התוס' כיון דזכה לי' רחמנא הוי כאילו הי' הפר משלו יעיי"ש:

ולפי"ז שפיר קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה דבזה לא יועיל מה שיתקינו לו כהן אחר דאם תמצא אשתו ספק נדה בשיעור אחר כו' א"כ להרמב"ם לא הוי רק טומאה מדבריהם כיון דדעת הרמב"ם דכל הספיקות הם אסורים רק מדבריהם רק היכי דילפינן מסוטה הוי ודאי טמא מה"ת אבל הכא כיון דהטומאה הוי מטומאה הבא מגופו ולא טומאת מגע א"כ לא ילפינן זאת מסוטה כמ"ש התוס' הנ"ל וא"כ הוי רק כשאר ספיקות דל"ה רק מדבריהם לדעת הרמב"ם א"כ בזה לא סגי בכהן אחר שיפקינו תחתיו כיון דהפר בא מאותו כהן שאירע בו הפסול א"כ ל"ה שחיטת הפר בבעלים והכא ל"ש תירוץ התוס' במגילה כיון דזכה לי' רחמנא א"כ הוי כשלו דהא תינח בודאי נדה דהתורה זכתה להפר להכהן המשמש תחתיו אבל בספק נדה לא זכתה התורה לי' הפר כיון דל"ה רק מדבריהם ומה"ת כשר הכהן הראשון ולכך עדיפא יותר להפרישו. [וכ"ז לענין ספק משום דקמי שמיא גלי' ושמא טהור לגמרי משא"כ בהא דיומא (מז) בר"י כ"ג שנתזה צינורא דהוי טומאה דרבנן ודאית דעשאו כשל תורה, גם הא דמקשה הש"ס הכא הפרישהו מטומאת מת אע"ג דהוי ודאי טומאה, מ"מ כיון דבלאה"כ מפרישין משוה טומאת ביתו ומדוייק לשון הש"ס עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ ודוק, מבהמ"ח]. ובלאו סברת התוס' הנ"ל דבטומאה הבא מגופה לא ילפינן מסוטה יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל על סגנון הנ"ל כיון דשיעור אחר הוי טומאה למפרע וטומאה למפרע כבר נודע מ"ש התוס' דלא ילפינן מסוטה וכיון דלא ילפינן מסוטה ל"ה רק מדבריהם לדעת הרמב"ם דכל הספיקות המה רק מדרבנן:

ועפי"ז נוכל להסביר הטעם דלא גזרו על כתמים על דבר שאינם מקבלים טומאה וכבר העיר הנוב"י בענין זה, ולדעתי י"ל דהיינו טעמא דהנה הכ"מ הנ"ל הקשה דלמה גזרו על כתמים הא לעולם הוי ס"ס דלמא מן העלי' ודלמא מעלמא ואף שהט"ז תירץ דרוב דמים באו מן המקור אבל לפמ"ש הרשב"א הנ"ל מובא בט"ז בסי' פ"ד הנ"ל דמהני ס"ס אפילו אם ספק אחד אינו שקול תיהדר קו' הכ"מ לדוכתא אולם לדעתי יש ליישב קושית הכסף משנה דלכאורה קשה דאמאי יועיל ס"ס בנדה כלל הא הוי ס"ס ברה"י וברה"י קיי"ל דאפי' ס"ס טמא, ואע"ג דהתוס' בב"ק (דף י"א) גבי שליא שיצאה מקצתה כתבו דלאסור אשה לבעלה מהני שפיר ס"ס אבל כבר תמהו כולם על דברי התוס' דהא דילפינן דס"ט ברה"י טמא הוא רק מסוטה ובסוטה היינו לבעלה אלמא דלאסור אשה לבעלה ג"כ ל"א ס"ס ברה"י ויעי' בשטמ"ק בכתובות בסוגיא דפ"פ דמקשה אהא דאמרינן דהוי ס"ס ספק באונס ספק ברצון דמה יועיל ס"ס הא ס"ס טמא ברה"י א"כ משם מוכח להדיא דלבעלה ג"כ אין מועיל ס"ס ובחדושי הארכתי לתרץ קו' השטמ"ק בדרך חידוד א"כ קשה כנ"ל דלמה יועיל ס"ס בנדה כלל, אולם לפמ"ש ניחא כיון דבטומאה הבא מגופה שפיר מהני ס"ס, ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דגזרו טומאה על כתמים אע"ג דהוי ס"ס דשמא מן העלי' ושמא מעלמא אתי כקו' הכ"מ כיון דהבגד שיש עליו הכתם בודאי הוא טמא אע"ג דהוי ס"ס דלגבי הבגד חיישינן דלמא יצא הדם שלא בהרגשה ואע"ג דאין האשה טמאה עד שיצא הדם בהרגשה מ"מ הבגד מיהו נטמא כיון דקיל"ן דמקור מקומו טמא ונטמא הדם משום שנגע בהמקור ונטמא הבגד א"כ בזה לא מהני ס"ס כיון דהחשש הוא דשמא בא הדם שלא בהרגשה וא"כ לא הוי טומאה ע"י ראיית גופה דשלא בהרגשה לא הוי ראי' כלל וטומאת הדם לא בא רק משום שנגע בהמקור ולא משום ראיה כלל וא"כ לא הוי רק ס' טומאת מגע ובס' טומאת מגע אינו מועיל ס"ס וכיון דגזרו טומאה על הבגד גזרו טומאה גם על גופה, אע"ג דעל גופה הוי ס' טומאה ע"י ראיית גופה ובפרט לדעת רש"י דהחשש גבי כתמים הוא דלמא ארגשה ולאו אדעתה יעוי' בתוס' נדה (דף נ"ח) בד"ה מודה שמואל ובטומאת ראיית גופה שפיר מהני ס"ס כנ"ל מ"מ כיון דגזרו טומאה על הבגד גזרו נמי על גופה אבל אם היה הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה כיון דליכא ספק רק על גופה בלבד דהוא ס' הבא ע"י ראיית גופה שפיר מהני ס"ס כקו' הכסף משנה והוא ענין נכון מאוד, וא"כ הוא יהיה עוד ראיה מזה לדברינו הנ"ל דבס"ס לא בעינן שיהיה שניהם שקולים דהא הכא הוי ספק אחד שאינו שקול דרוב דמים באו מן המקור, גלל כן דעתי מסכמת לדברי כבוד תורתו הרמה להתיר בזה וכבר הוראתי כן הלכה למעשה:

ובדבר אשר הביא כת"ה לענין ספק דאורייתא הוא חמור מודאי דרבנן והערה בזה מהא דר"ה (ל"ד:) לדעתי נראה ג"כ להביא ראיה לזה דספק דאורייתא חמור מודאי דרבנן, דהנה התוס' בבבא בתרא (דף כ') בד"ה והנכרי כתבו דנכרי ממעט בחלון אע"ג דגזרו עליהן שיהיו כזבין כיון דאין טומאתו רק דרבנן ולפיכך חוצץ בפני הטומאה וכן כתב הש"ך במקוואות לחלק דדבר הטמא מדרבנן שפיר מקרי הווייתו ע"י טהרה ומחלק בין הך דזחילה יעו"ש ועיין מל"מ בהלכות טומאת מת, והנה לכאו' קשה מהא דאי' בפי"ג דאהלות מ"ו דלבנים בביה"פ איני ממעט דברי ר"מ וחכ"א הלבינה מעטטת מפני שעפרה טהור דלא טמאו אלא גוש כברייתו הבא מבה"פ ולא עפר אפילו לאחר שגבלו אבל אי לאו הכי אם עפר בבה"פ הי' טמא מדרבנן היו רבנן מודים לר"מ דאינה ממעטת ואמאי הא לא הוי רק טומאה דרבנן וטומאה דרבנן לפי דברי התוס' שפיר ממעט, ועכצ"ל אע"ג דבה"פ הוא רק טומאה דרבנן מ"מ הטומאה היא ע"י ספק דאורייתא דשמא יש שמה עצם כשעורה ואם היתה שם עצם כשעורה הי' מטמא מה"ת א"כ חזינן להדיא דספק דאורייתא חמור מודאי דרבנן דספק דאורייתא אינו ממעט וטומאה ודאית דרבנן ממעט, ולפי"ז יהי' סתירה למ"ש דבס"ס מהני אפילו בספק אחד אינו שקול כמ"ש כת"ה כיון דבודאי דרבנן ל"מ אם לא הי' ספק השקול מכש"כ בספק דאורייתא בודאי לא מהני הספק השני שאינו שקול, אולם באמת לאחר העיון נראה דאין ראי' כלל משם מהא דלבינה בבה"פ אינו ממעט דספק דאורייתא חמור מודאי דרבנן דשם בודאי היא חמור ספק דאורייתא מודאי דרבנן דעל טומאה דרבנן לא גזרו חכמים כ"כ שלא יחוץ בפני הטומאה דהם אמרו והם אמרו אבל על ספק דאורייתא האיך נוכל לומר דיחוץ בפני הטומאה כיון דהא דקיי"ל דדבר הטמא אינו חוצץ בפני הטומאה מה"ת הוא א"כ האיך יחוץ בפני הטומאה הא כמו שהספק הוא על הטומאה גופה אם הוא טמא או טהור כמו כן חל הס' מדאורייתא אם הוא יכול לחוץ בפני הטומאה דאם הוא טמא אינו יכול לחוץ בפני הטומאה ועל החציצה ג"כ הוא ספק מה"ת:

ובדבר אשר הערה כת"ה בענין ספיקות דסתרי דל"א סד"ר לקולא והביא דברי הר"ן פרק ע"פ גם התוס' בביצה כתבו כן גבי תבלין נדוכין כדרכן דאמרינן התם דא"ב דידע מה בעי לבשולי דאזלינן להחמיר אף דהוי דרבנן משום דסתרי אהדדי, ויעו' במג"א בהלכות חוה"מ סי' תקל"ח ס"ק א' בהא דאמרינן בש"ס מו"ק י"ב זופתין כוזיתא ואין זופתין חביתא ואיכא מ"ד להיפיך ופ' כדברי שניהם להקל והקשה המג"א מהא דאיתא בסי' תק"ד דלא אמרינן בשל סופרים הלך אחר המקיל כיון דלכל אחד יהי' קולא בחד צד יעו' בנתיב חיים שמה, ואנכי כבר פלפלתי בזה דהיכא דהוי תרי ספיקי דסתרי אהדדי אמרינן גם לדעת הרמב"ם דאזלינן בשניהם לחומרא מה"ת, ובזה הארכתי בפלפול לתרץ קושית הגאון הנשר הגדול ר"א ברודא זצ"ל דמנל"ן דאסור לשבור עצם בפסח דלמא הפירוש הוא דא"צ לשבור עצם בפסח כמו גבי לא יבדיל דאמרינן דא"צ להבדיל כנודע ולא ניתן לי הזמן להעתיקו:

ובדבר אשר הביא כת"ה בשם גבורת ארי דמשו"ה אסור בת"צ ביה"ש אע"ג דהוא מדברי סופרים משום דהוי תרתי ספיקי דסתרי אהדדי עלה בדעתי דיש למישדי נרגא בדבריו לפמ"ש התוס' בכריתות פ' ס' אכל וגם המנחת כהן האריך בזה דביה"ש דאפוקי יומא הוי אתחזיק משא"כ ביה"ש דעיולי יומא ל"ה אתחזיק איסורא א"כ לפי"ז תיהדר קושי' לדוכתא דאמאי יהי' אסור בביה"ש דעיולי יומא דהא הוי ספיקא דרבנן ואין לומר דהוי סתרי אהדדי דבביה"ש דאפוקי יומא שוב נימא דלילה היא דהא בביה"ש דאפוקי יומא לא נימא ספיקא דרבנן לקולא כיון דהוי אתחזיק איסורא ולדעת הש"ך אפילו בספיקא דרבנן לא אמרינן לקולא וכיון דלא הוי סתרי אהדדי שפיר נוכל לומר דביה"ש דעיולי יומא שפיר מצי לאכול כיון דהוי ספיקא דרבנן, וראי' לדברינו מדברי הר"ן בביצה וביומא שכתב דהא דמחולקים הפוסקים אי התוס' מתחיל קודם בה"ש או בביה"ש תלוי בהא דלדעת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא שפיר י"ל דהתוס' מתחיל בביה"ש דמשום הספק לא הוי רק דרבנן אבל לדעת הסוברים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא ע"כ צ"ל דהתוס' מתחיל קודם ביה"ש יעו"ש ולכאורה קשה על הר"ן לפמ"ש לעיל דאפי' לדעת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא מ"מ היכי דהוי תרי ספיקי דסתרי אהדדי גם להרמב"ם אזלינן לחומרא בשניהם כמ"ש התוס' לענין ס"ס וכמ"ש כ"ת וכנודע וא"כ גם להרמב"ם צ"ל דהתוס' מתחיל קודם ביה"ש דביה"ש גם להרמב"ם הוא אסור מה"ת כיון דסתרי אהדדי דבאפוקי יומא נימא דלילה הוא אע"כ כמ"ש דבה"ש של אפוקי יומא הוי איתחזיק איסורא וא"כ גם להרמב"ם הוא אסור מה"ת דבאיתחזיק גם להרמב"ם הוא אסור מה"ת ושוב לא הוי תרי ספיקי דסתרי אהדדי ולכך שפיר י"ל להרמב"ם דבביה"ש של עיולי יומא לא הי' אסור מה"ת והתוס' והתחלה לא מתחיל רק ביה"ש:

גם מ"ש כת"ה להביא ראי' מדברי הירושלמי בגיטין פ"ק ה"ב דאמר שם למה את מסתכל בי כו' דהא הוי אתחזיק איסורא ומזה הביא ראי' דבספק דדינא לא אוקמינן אחזקה כמ"ש המלמ"ל גם הגאון מהרי"ש מלבוב זצ"ל העיר בזה, אולם לפי דברי הר"ש במקוואות הידוע דהיכא דהי' טומאה מה"ת מקודם שוב לא נוכל להחזיקו מחדש בטומאה דרבנן לאוקמא אחזקה כיון דמה"ת אזדא לה חזקה א"כ ל"ש לאוקמא כמקדם א"כ ל"ק כלל קו' כיון דהיתה בחזקת א"א מה"ת וכבר יצאה מחזקה זו מה"ת א"כ גם מדרבנן לא נוכל לאוקמא אחזקה:

והנני ידידו עוז דו"ש באהבה ושלום תורתו בלב ונפש חפיצה מתעלס בידידותו:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה