כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן כח
ב"ה יום א' א"ח תרנ"א לפ"ק הרימלוב יצ"ו.
שוכט"ס לכבוד האברך החריף ובקי זך השכל והרעיון כש"ת מו"ה חיים צבי גלעזער נר"י כעת הרב הג' ראב"ד בק' פרעמיסלא.
מכתבו עם פלפולו הנעים הגיע עדי לנכון במעלי דיומא טבא ויען כי כתרוני כעת חבילות שאילות לכן הנני להשיבך בקצרה. ע"ד אשר הקשה אהא דאיתא במס' ברכות דמ"ש והקדש שלא נתן את החומש מזמנין עליו דהא אנן קיי"ל כר"י דמדרבנן הוא אסור באכילה אם לא נתן את החומש, יפה הערה לכאורה אולם באמת ניחא דדי במה דגזרו רבנן משום פשיעותא שלא לאכול לכתחילה אבל בדיעבד אם אכל ל"ה כאלו אכל דבר איסור לומר דאין מזמנין עליו וכבודו בעצמו הרגיש החילוק הזה אולם לדעתי נראה להביא ראי' ברורה לזה מהא דאיתא בש"ס תמורה (דל"ב) המקדיש עולה לבה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין לבד ואפי"ה אסור לשחטה עד שתפדה דההקדש חל על גוף הבהמה מדרבנן ועיין בתוס' שם ואם עבר ושחטה מה שעשה עשוי, והנה בש"ס זבחים (דפ"א) איתא דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע משום דכתיב ממשקה ישראל אע"ג דשרי לכהנים דבעינן שיהא מותר לכל ישראל ומדומע הוא רק דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל ועיין בש"ס נדה (דמ"ז) ובתוס' שם ד"ה אתי אלמא אפי' באיסור דרבנן ל"ה ממשקה ישראל ומזה יהי' השגה על הש"א דחידש דבאיסור עשה ל"א ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דאפי' במדומע ל"ה ממשקה ישראל רק מדרבנן וא"כ קשה במתפיס עולה לב"ה אמאי אם עבר ושחטה מה שעשה עשוי האיך מותר לעשות כל העבודות כיון דההקדש חל על גוף הבהמה מדרבנן שוב ל"ה ממשקה ישראל ואע"ג דבהקדישה ואח"כ נטרפה לא ילפינן ממשקה ישראל והכא הוי כמו הקדישה ואח"כ נטרפה אולם התוס' במנחות (ד"ו) בד"ה כתב כתבו דזה היא רק לפי הה"א אבל לפי המסקנא ע"י תלתא קראי אין לחלק א"כ קשה אמאי עבר ושחטה מה שעשה עשוי אלא ודאי דחכמים לא גזרו שיהי' ההקדש חל על גוף הבהמה במתפיס עולה לבה"ב רק משום פשיעותא שיהי' נזהר לפדותה והדמים הוא חייב לבה"ב מן התורה כמבואר בתוס' שם ד"ה והאמר אבל בעבר ושחטה דא"א לתקן עוד שיפדה אותה דלאו בת העמדה והערכה היא שוב ל"ה איסור כלל ושפיר הוי ממשקה ישראל וה"נ בדיעבד אם כבר אכל אותו הקדש ומע"ש שלא נתן את החומש ל"ה דבר איסור ושפיר מזמנין עליו ודוק היטב בזה:
גם מה שהקשה מש"ס עירובין (ל"א) דמערבין בהקדש ומע"ש שלא נתן את החומש דהא קיי"ל כר"י י"ל בפשיטות דהנה הרשב"א בעירובין הקשה אמאי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן דהא חזי לקטן דאיסור דרבנן מותר למיספי לקטן בידים ודמי להא דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטן וכבר אמרתי לתרץ קו' זו דטבל שאני כיון דטבל אסור בהנאה של כילוי א"כ אפי' בטבל דרבנן אסור למיספי לקטן בידים לאו משום הקטן רק משום הגדול דהגדול יש לו הנאה במה שמאכיל הקטן דהנאה של כילוי אסור בטבל א"כ הא תינח בטבל אבל במ"ש דמותר בהנאה שפיר מערבין בו אם הוא אסור רק מדרבנן כיון דראוי לקטן:
גם מה שהק' מש"ס שבת בפ' מפנין דמותר לפנות מע"ש שלא נתן את החומש דהא אסור באכיל' מדרבנן וכל היכא דאסור באכיל' הלא אסור בטלטול יפה הקשה אולם לדעתי י"ל דהא דכל דבר דאסור באכילה אסור בטלטול ג"כ תלי באשלי רברבי דהנה דעת הרי"ף בביצה בפ' א"צ דכל דבר שאסור באכילה הוא אסור בטלטול ג"כ אבל המהרש"ל תמה עליו מהא דאיתא בש"ס ביצה (דכ"ד) דס' מוכן לרשב"ג מותר בטלטול ובאכילה הוא אסור ולדעת הרי"ף הוא קשה כיון דאסור באכילה ממילא הוא מוקצה ואינו בטלטול ואח"כ בהג"ה כתב דשאני ס' מוכן כיון דמן הדין הוא שרי אפי' באכילה אלא שהחמירו בס' לא החמירו כ"כ לאסור אותו אפי' בטלטול ועיין בט"ז או"ח סי' קט"ו סק"ה דכתב דאפי' לדעת ר"ת דבר הניצד מותר בטלטול בשני כיון דאינו אסור רק מצד גזירה שמא יאמר די בזה לאיסור אכילה וממילא יזהר מן האמירה ועיין במג"א שם סק"ב ובט"ז סי' ת"ה סק"ו א"כ ה"נ כיון דהאיסור הוא רק משום פשיעותא די בזה לגזור איסור אכילה בלבד וממילא לא יפשע אבל לא בטלטול ודוק היטב:
גם מ"ש על דברי התוס' ביומא (דנ"ז) דנסתפקו אי בעינן בשעיר ע"ז הזאות שבע או שמונה ותמה דהא בפר העלם דבר לא הי' אלא שבע הזאות ושעיר ע"ז ילפינן ההזאות מפר העלם דבר כדאיתא בזבחים (ל"ט) והאיך הי' ס"ד דבשעיר ע"ז יהי' הזאות שמונה יפה תמה אולם לדעתי י"ל דברי התוס' ישנים התמוהין ע"פ דברי הירושלמי פ"ב דהוריות ה"ד דאיתא שם אותו מיעט קרבנו למצות יחידות שלא יכנס דמו לפנים כו' עד על דרבנן מצרכה שלא תאמר הואיל והוא בכרת יכנס דמו לפני ולפנים לפום כן צריך מימר אותו שלא יכנס דמו לפנים עייש"ה והיא מלתא חדתא מאוד דשעירים הנשרפים אינו מביא מדמם אל אהל מועד כלל ורמב"ם באמת לא פסק כן אבל עכ"פ חזינן מדברי הירושלמי דאי לאו קרא דאותו הייתי אומר דקרבן ע"ז יכנס דמו אפי' לפני ולפנים כמו פר ושעיר של יוה"כ א"כ אין תמי' על דברי התוס' דמסתפקי אי איכא הזאה שמונה בקרבן ע"ז כיון דאיכא סברא שיכנס דמו לפני ולפנים כמו בפר ושעיר של יוה"כ א"כ י"ל ודמי גם בזה לפר ושעיר של יוה"כ ובעינן בי' הזאות שמונה ודוק כי דבר גדול היא:
ובדבר אשר פילפל לתרץ קו' הש"א בסוגי' דשוחטין וזורקין על ט"ש דהקשה על דברי התוס' פסחים (ס"ט) דהקשו למ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש אמאי איצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא איש לפי אכלו כתיב ותרצו דאצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני והקשה הש"א דאכתי תקשי לעולא דס"ל שו"ז עט"ש קו' התוס' הנ"ל ולדידי' ל"ש כתירוץ התוס' דאיצטריך לאשמעינן דחייב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני דהא עולא ס"ל גבי חגיגה אם הי' טמא בראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ול"א שאני טומאה שיש לה תשלומין בפ"ש וע"כ ס"ל פ"ש רגל בפ"ע הוא כדאיתא בש"ס חגיגה (ד"ט) א"כ לדידי' קשה קו' התוס' אמאי איצטריך למעט טמא הא מאיש לפי אכלו נפקא וכבודו האריך בפלפול בהשכל, וזאת אשר עלה בדעתי לתרץ קו' הש"א הנ"ל והוא דהנה כבר הקשיתי אהא דמדמה הש"ס בפסחים טמא מת בשביעי שלו לטמא שרץ למ"ד דשו"ז עט"ש דהא בשחיטת קדשים בעינן שליחות ובש"ס קידושין ילפינן שליחות משחיטת הפסח, והנה בריש חולין מקשה הש"ס טמא במוקדשין במאי אי דאיטמא במת אתי סכין ומטמא לבשר ומשני ל"צ דאיטמא בשרץ א"כ י"ל דעל ט"ש שפיר שו"ז עליו אבל על ט"מ בשביעי שלו אשו"ז עליו כיון דבעינן שליחות בשחיטה וכל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח והוא בעצמו א"י לשחוט דאתי סכין ומטמא לי' לבשר ואח"כ הראו לי שבס' דורש לציון כבר הרגיש בזה:
והנ"ל דהנה באמת איתא בירושלמי בר"פ האיש מקדש דליכא למילף שליחות משחיטת הפסח משום דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו א"כ לדעת הירושלמי ל"ש שליחות כלל בפסח כיון דיכול לשחוט אותו שלא מדעתו כלל ועיין בר"ן ר"פ האיש מקדש שהאריך שם אי אמרינן היכי דל"מ עביד ול"מ משוי שליח אבל עכ"פ זכי' אית לי' ולדעתי נראה דפלוגתת הש"ס דידן והירושלמי אי בעינן בשחיטת הפסח שליחות אי לא תלי בפלוגתת שמואל ועולא בעירוכין (דכ"א) דשמואל ס"ל דעולה צריכה דעת בעלים בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"צ דעת ועולא ס"ל דעולה א"צ דעת אלא בשעת כפרה ולפי"ז ש"ס דילן בקידושין אזיל אליבא דעולא דס"ל דשעת כפרה צריך דעת ולכך לדידי' בעינן דעת בעלים בשחיטת הפסח ולכך ילפינן שליחות משחיטת הפסח ואע"ג דהתוס' בעירובין שם ד"ה מאי כתבו דלכך בעינן דעת בשעת הקרבה בעולה לעולא משום דרוצה בעצמו לקיים מצות סמיכה אולם מדברי הגמ' בקידושין לא משמע כן כיון דאפי' בפסח דאינו טעון סמיכה ס"ל דבעי שליחות בשחיטה ואנן קיי"ל להלכה כשמואל דעולה א"צ דעת בשעת כפרה א"כ לדידי' ל"ב שליחות בשחיטת הפסח כלל ולכך שפיר מדמה הש"ס טמא מת בשביעי שלו לט"ש דאין לומר בזה כ"מ דאיהו ל"מ עביד כו' כיון דל"ב שליחות בשחיטת הפסח כלל ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הש"א הנ"ל כמין חומר דלעולא לשיטתו דס"ל דצריך דעת בשעת הקרבה א"כ בעינן שליחות בשחיטת הפסח ושוב אמרינן כ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח וא"כ אע"ג דס"ל שו"ז עט"ש מ"מ בט"מ בשביעי שלו אין שוחטין עליו כיון דלדידי' בעינן דעת בשעת הקרבה ואיצטריך קרא לדידי' דטמא אינו עושה פסח היינו ט"מ בשביעי שלו דחזי למיכל לאורתא ואפי"ה אשו"ז עליו משום כ"מ ודוק היטב כי דבר נפלא היא מאוד:
והנני דו"ש באהבה יעקב וויידענפעלד, פ"ש לכבוד חותנך ידידי הרב הגאון החו"ב שיחי'.