אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן כז

סימן כו

ב"ה צום השביעי שנת תרנ"ד רימלוב.

גמח"ט לכ' הרב הה"ג החו"ב המפורסם מעוז ומגדול חכם וסופר כש"ת מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י בק' אזארקאוו.

את ספרו בכורי שלמה היקר והנכבד השגתי נכון במעלי ר"ה בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסי ועיינתי בספרו כמעט מרישא לסיפא ומצאתי בו דברים יקרים ערבים לקוראיהם מלאים זיו ומפיקים נוגה וראוים הם לאדפוסי אדרא למען רבים ישתו ממימיו הנאמנים ויהנו מזיו תורתו, הנני בזה לעורר את כ"ת בדבר אשר הביא בשם מחו' הגאון המפורסים ר' חיים אלעזר וואקס זצ"ל שמסתפק בספרו אם נתערב דבר מיעוט בעיסה והמיעוט הוא מדבר שאין יכול לצאת בו חובת מצה אם המיעוט משלים להשיעור, תמהני מדוע לא הערה הגאון הזה מהא דאיתא בירושלמי פ"ג דחלה ה"ה אהא דאיתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מתניתא דלא כרשב"ג דרשב"ג אמר לעולם אינו חייב בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור אמר ר' הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן ואפי"ה ס"ל לרשב"ג דאינו חייב בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור וכן פסק הראב"ד בה' חמץ ומצה אלמא אפילו ביש בו רוב דגן ס"ל לרשב"ג דאינו חייב עד שיהא בו דגן כשיעור א"כ מבואר להדיא דהמיעוט אינו משלים להשיעור וכן בפ"ב דחלה ה"ג איתא שם בירושלמי אמר רשב"ל דרשב"ג הוא דרשב"ג אומר אינו חייב בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ומ"ה אם ניטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין דהוי כעושה עיסה מן החטים שהוא מין חיוב עם האורז שהוא מין פטור וצריך שיהא מן הדגן עצמו כשיעור והמורסן הוא בוודאי מיעוט נגד העיסה ואעפ"כ אינו מצרף לכשיעור א"כ מבואר להדיא בירושלמי הדין הזה שמסתפק הגאון מפיעטרקוב זצ"ל היא פלוגתת רבנן ורשב"ג ולהפוסקים כרשב"ג המיעוט אינו משלים להשיעור וכעין זה מצינו במקואות (בסי' ר"א) דלדעת הראב"ד אם נפל יין בתחלה והשלים המקוה במים כשרים לדעת הראב"ד היין שנפל בתחלה מצטרף להשלים השיעור והב"י כתב שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף והש"ך שם בס"ק ס"ט כתב דכן נראה דעת הרב רמ"א אולם לענין חלה דעת הרמב"ם בפ"ו מה' חו"מ דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור והראב"ד ס"ל כרשב"ג ולענין מקוה ס"ל להיפוך דהראב"ד ס"ל דמשלים והרמב"ם ס"ל דאינו משלים אולם על הרמב"ם לא קשה דהתם לענין מצה תלוי הכל בנתינת טעם מה שאין כן לענין מקוה לא תלוי בנתינת טעם כלל כדאי' בירוש' סופ"י דתרומות הכא עביד לי' אוכל והכא את עביד לי' משקה כו נותנין טעמים בתרומה ואין נותנים טעמים במקוה ועי' בזבחים (דף ע"ט) דאיתא שם היכא דאיכא חזותא במראה ופרש"י ז"ל מילי דלא תלוי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין טבילת מקוה עיי"ש, ועי' במג"א בסי' תנ"ד סק"ב ובחק יעקב שם וכתב דאם הפריש המורסן וחזר ועירב אותו דאינו מצטרף לענין מצה כמו דאינו מצטרף לענין חלה. ובדבר אשר הביא בשם גדול אחד שתמה על דברי התוס' דמעילה דהקשו גבי פרוטה בכיס זה הקדש דלבטלו ברובא דהא ממונא לא בטל ולא גרע ממון הקדש מממון הדיוט כבר העיר בזה הש"ש ובזה כבר אמרתי לפרש דברי הגמ' פסחים (דף כ"ז.), הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף ל"ב דלאו משום דדשיל"מ הוא קאמר דלא בטיל רק דממון דהקדש לא יוכל להתבטל דממונא לא בטיל ובזה מתורץ תמיהת התוס' שם דתמהו מאי חומרא היא זו כו' ודוק:

ובזה אמרתי לתרץ קו' השעה"מ דהקשה אהא דאיתא בתמורה גבי חמש חטאות המתות דאחת ניתנה להם והעמידו על חמש דאיסתפקו להו איזה היא מתה והקשה השעה"מ דאיך יכול להיות דהלמ"מ ניתנה על ולד חטאת דמתה הלא גמירי לן דכל שבחטאת מתה באשם רועה וולד אשם ליכא דאשם זכר היא א"כ בודאי לא נאמרה ההלכה על ולד חטאת והיא קו' עצומה, ואמרתי לתרץ בטו"ט דלכאורה קשה אהא דאמר בתמורה (דף ט"ז) אי אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור לפי שאין חטאת נקבה בצבור דהא שפיר משכחת לה כגון דבא זכר חטאת על הבהמה וא"כ הוי הולד חטאת מכח הזכר דהוא חטאת ומ"ה למיתה אזיל למ"ד דחוששין לזרע האב, אולם באמת ניחא דאפילו אם נימא דחוששין לזרע האב מ"מ הוי זח"ג, ואע"ג דזוז"ג הוא מטעם ביטול ובהקדש לא שייך ביטול דאיסורא בטל ממונא לא בטל הכא לש"ל כן דהכא אדרבא אם נימא דל"ב ואזלינן בתר הזכר והוי ולד חטאת א"כ למיתה אזיל כדין ולד חטאת א"כ ליכא בי' דין ממון כלל דהוי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ולכך שפיר בטל כיון דהוי רק איסורא בעלמא ושפיר קאמר דאי אתה מוצא ולד חטאת בצבור ולפי"ז שפיר מתורץ קו' השעה"מ כמין חומר דולד אשם שפיר משכחת לה אע"ג דאין אשם נקבה מ"מ משכחת לה דאשם הזכר בא על הבהמה, ואע"ג דהוי זוו"ג הא זוו"ג הוא מטעם ביטול וממון דהקדש לא בטיל, דבשלמא גבי חטאת דא"נ דל"ב למיתה אזיל א"כ ליכא בי' דין ממון כלל ולכן שפיר הוא בטל משא"כ דקיי"ל דירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה א"כ איכא בי' דין ממון ולא בטל דממון דהקדש ל"ב ודוק:

ובדבר אשר הערה על רש"י ז"ל בפסחים (דף פ"ו) דמ"ה פסח נאכל על השובע משום דכתיב למשחה לגדולה והעיר כ"ת לדעת התוס' זבחים (ע"ה) ד"ה בכור ליכא בפסח למשחה לגדולה כיון דלאו מתנות כהונה היא יפה אמר ולדעתי נראה להביא ראי' לדברי התוס' דבפסח ליכא בי' משום למשחה דמצינו להדיא בירושלמי דיוצאין באכילת בני מעיים ידי חובת פסח דאיתא שם בפ' כ"צ אהא דס"ל לריה"ג דנותן את בני מעיו לתוכו מהו כירך עבה עביד לי' ריוה"ג או קרא דריש מאי נפיק מביניהון דלאו בגדי של חולין אין תימר כירך עבה עביד ליה ריה"ג כשר אין תימר קרא דריש פסול עיי"ש. א"כ מבואר להדיא דיוצאין ידי חובת פסח באכילת ב"מ דהא הגדי של חולין היא וגם מן המשנה עצמה יש להוכיח דיוצאין באכילת ב"מ מדקאמר לי' ר"ע לריה"ג כמי בישול היא זה שמתבשלין בני מעיו בתוכו וא"נ דאין חובת פסח בבמ"ע לא הי' עובר עליו משום בישול דכל שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא כדאיתא בפסחים (מ"א), והנה קורקבון וב"מ אוכליהון לאו בר נש והתוס' במעילה (כ:) כתבו דאם מכר אותם בחזקת כשר והי' טריפה ל"ה מקח טעות כלל דבודאי לאו לאכילה בעי להו א"כ ל"ה בודאי למשחה לגדולה ואפ"ה יוצאין בו ידי חובת פסח א"כ מוכח דבפסח ל"ב למשחה לגדולה:

ובזה מתורץ קו' השעה"מ הידוע לכל אהא דמקשה בזבחים (צ"ז) גבי יקדש ליתי עשה ולידחי ל"ת הא אפשר לקיים שניהם לאכול שלכד"א לדעת המל"מ דיוצאין אכילת פסח אם אכל שלכד"א, ולפי האמור נכון דדוקא גבי פסח יוצאין שלכד"א דגבי פסח ל"ב למשתה לגדולה אבל שם איירי בקדשים הנאכלים לכהנים דבעינן בי' למשחה לגדולה בזה אינו יוצא שלכד"א ושפיר מקשה ליתי עשה ולידחי ל"ת, ובזה מתורץ קו' התוס' (ב"ק דף ק"י) ד"ה אכילה גסה דהכא משמע דאכילה גסה ל"ה אכילה כלל ובנזיר (דף כ"ג) קאמר משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אוכלו לשם מצוה וא' אוכלו לשם אכילה גסה כו' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה, ולפמ"ש ניחא דדוקא גבי פסח יצא באכילה גסה משום דבפסח ל"ב למשחה משא"כ בב"ק דמיירי באכילת כהן אכילה גסה לא כלום היא דבעינן בי' למשחה לגדולה, אולם גוף דברי התוס' זבחים (דף ע"ה) וד"ה בכור הם מרפסן איגרי דכתבו שם וא"ת ולענין מאי קמבעי' לי' אי לענין דל"ב למיתבא לכהן הא תנן בהדיא בתמורה דנאכלת במומן לבעלים ואי לענין דנאכלת בצלי ובחרדל כדדרשינן למשתה לגדולה הא כיון דלאו מתנות כהונה היא ל"ש בה למשחה וכפי הנראה מדברי התוס' הם מפרשים דהא דתנן דנאכלת במומן לבעלים היינו לבעלים שנולד אצלם הבכור ובאמת קיי"ל דבכור אחד תם וא' בע"מ הוא לכהן והא דתנן נאכלת במומן לבעלים היינו לכהן ושפיר הוי מתנות כהונה וצע"ג:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה