כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן יג
שפעת שלום וכ"ט לכבוד הרב הגדול חו"ב כש"ת מו"ה צדוק נ"י אבד"ק אקערמאנן ברוסיא יצ"ו
בדבר שאלתו בגרושה שלא התחילה להניק כלל הנה כבר רבו המתירין בזה וכבר הורה זקן להתיר מהר"י בק' הוראדנא מובא בס' גבורות אנשים מחותני זקני אבי הש"ך זצ"ל והגאון בעל שבו"י והח"צ והנו"ב החזיקו דבריו להקל בדבר הזה לכן המתיר בזה יש לו על מי לסמוך על שלשה עמודי עולם הנ"ל:
והנה כ"ח הביא קו' בשם הגאון הקדוש ר' מנחם זצ"ל בעל ס' צ"צ מהא דאיתא בסוטה (דף כ"ד) דר"מ סובר דמעוברת ומינקת חבירו לא שותית ואם איתא דאם לא התחילה להניק כלל מותרת להנשא א"כ משכחת לה גם לר"מ במעוברת ומינקת חבירו דשותה כגון דלא התחילה להניק ונתנה הולד תיכף למינקת משעה שילדה. אולם לדעתי גברא רבה קחזינא אבל תיובתא לא קחזינא כלל, דהנה ידוע מ"ש הרא"ש בתשו' מובא בש"ע בסי' י"ג דבנתנה בנה למינקת ג' חדשים קודם מיתת בעלה מותרת להנשא א"כ גם להרא"ש יקשה קו' דהא משכחת לה במינקת חבירו ששותה אם נתנה בנה למינקת ג"ח קודם מיתת בעלה, אבל באמת ל"ק כלל דבנתנה בנה ג"ח קודם מיתת בעלה למינקת לא נקראת מינקת חברו כלל וא"כ גם הקו' על הפוסקים דמתירין בנתנה בנה למינקת תיכף ולא התחילה להניק כלל לא קשה דאמאי לא קאמר דמודה ר"מ לחכמים דבכגון דא שותה מינקת חבירו דמידי הוא טעמא של המתירין בזה כיון שלא התחילה להניק כלל אין היא בכלל מינקת חבירו א"כ לא יכול לומר דבלא התחילה להניק מודה ר"מ דשותה דבלא התחילה להניק אינה בכלל מינקת חבירו וז"ב ופשוט:
ובנדון שאלתנו נ"ל עפי"ז לדון כדעת המתירין דכמו שהתיר הרא"ש בנתנה בנה למינקת בחיי בעלה ולדעת כמה גדולים מהני אם שכרה מינקת בחיי בעלה בלי קביעת שום זמן כלל ועכצ"ל דדוקא שכרה מינקת אחר מיתת בעלה ל"מ משום דכבר יש עלי' האיסור של מינקת חבירו ותו לא פקע אבל בשכרה מינקת בחיי בעלה לא הי' חל עלי' מעולם שם מינקת כלל א"כ הכ"נ תיכף לכשילדה שכרה מינקת ג"כ לא חל עלי' מעולם שם מינקת חבירו כלל, אולם לכאו' י"ל דזה תלוי בשני הטעמים של איסור מעוברת חבירו דאם נימא דאיסור מעוברת חבירו הוא מטעמא דחסה כמ"ש הרמב"ם א"כ י"ל כמ"ש דבלא התחילה להניק לא חל עלי' מעולם האיסור של מינקת חבירו, אע"ג דחל עלי' האיסור משעה שהיתה מעוברת דאסורה לינשא משום מעוברת חבירו, דז"א דאיסור של מעוברת הוא מטעם דחסה ומינקת אסורה מטעם אחר דשמא תתעבר ויעקר חלבה א"כ לא מן השם הזה דאסורה מעוברת אסורה מינקת וא"כ השתא כשאינה מעוברת כבר ליתא לטעם דחסה ולכלל מינקת לא באה משום דכבר שכרה מינקת ממילא היא מותרת, משא"כ לפי מסקנת הש"ס דיבמות מ"ב דאידחי לטעמא דחסה והטעם הוא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא א"כ מעוברת ומניקה הוי משם אחד ושוב י"ל אע"ג דלא התחילה להניק ושכרה מיניקה משעת לידתה מ"מ אסורה להנשא משום דכבר חל עלי' איסור הנשואין בעודה מעוברת ושוב לא יכול ליפקע דמעוברת ומינקת בני חדא בקתא נינהו לפי מסקנת הש"ס דהטעם דמעוברת הוא משום דלמניקה קיימא. אבל לאחר העיון נראה לי דאפילו לטעם הזה לא חל שם דמינקת חבירו בלא התחילה להניק כלל, דהנה בש"ס חולין (דף י"ד) איתא בהמה לר"י היכי שחטינן ביו"ט ומשני נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת עיי"ש, ועיין מ"ש הפנ"י ריש ביצה דנ"ל הטעם דמאן דלית לי' מוקצה משום שאין אדם מקצה דבר הראוי לו ואפי' בתרנגולת העומדת לגדל מ"מ אם שחטה ביו"ט הוברר הדבר דמאתמול הי' דעתו עלה וכעי"ז בתוס' חגיגה ד' מ"ש כיון דמית איגלאי מלתא דלא הי' עומד לשחרור, ולפי"ז אדרבה אם נימא דאיסור של מעוברת הוא משום דמעוברת סתמא למניקה קיימא א"כ אם ילדה ולא התחילה להניק כלל ושכרה מינקת א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא היתה קיימא למניקה ולא הי' חל עלי' האיסור דמינקת כלל אפילו בעוד שהיתה מעוברת דהא קיי"ל בדרבנן יש ברירה, א"כ ממנ"פ היא מותרת בלא התחילה להניק ושכרה מינקת דאם נימא דמעוברת אסורה משום טעמא דחסה ל"ש כאן איסור מינקת דהא לאו משם אחד המה וכבר פקע אחר לידתה האיסור של מעוברת ולכלל מניקה לא באה ואפי' לפי הטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא ג"כ מותרת בלא התחילה להניק כיון דלא התחילה כלל א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא היתה קיימא למניקה ודוק כי נכון בסברא ישרה:
ובזה נראה לי לתרץ קו' הכ"מ על הרמב"ם דהביא הטעם דחסה והא הגמ' דחה טעם זה ולמה לא כתב טעמו של הגמ' אליבא דמסקנא דהנה בשו"ת שבו"י בסי' צ"ה חידש לן דכי היכי דמהני בשכרה מינקת בחיי בעלה הכ"נ מהני אם שכרה בעודה מעוברת אע"ג דעדיין לא הוי הולד בעולם ולא נתנתו להמינקת ולפי"ז שפיר הוכיח הרמב"ם דהטעם דחסה נשאר קיים מזה, דאם נימא דהאיסור הוא רק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא א"כ אמאי לא קאמר הש"ס בסוטה כ"ד דמודה ר"מ לחכמים במעוברת חבירו דשותה כגון דשכרה מינקת בעודה מעוברת דאז לאו למניקה קיימא ושפיר היא ראוי' לאישות כקו' הצ"צ הח' הנ"ל על מינקת חבירו ול"ש כאן לתרץ כמ"ש לעיל דאם לא התחילה להניק ל"ה בכלל מינקת חבירו דהכא בשכרה מינקת בעודה מעוברת הוי ודאי בכלל מעוברת חבירו וא"כ קשה אמאי לא קאמר דבכגון דא מודה ר"מ דשותה וא"כ י"ל דמכאן הי' לו הוכחה להרמז"ל דטעם מעוברת חבירו הוא משום דחסה, ע"כ אפי' בשכרה מינקת בעודה מעוברת אינה ראוי' לאישות מטעמא דחסה והוא דרך פלפול:
הנה כתבתי קצת סמך לדברי המתירין בגרושה שלא התחילה להניק אבל הנה הכנ"י והנוב"י הזהירו שתהי' המינקת פנוי' יראתי לעבור על פיהם ולהורות היתר אמנם כיון שהגאון בעל משיבת נפש התיר אפי' בנתנה למינקת שאינה פנוי' ואם גם הגאון ר"י אלחנן אבד"ק קאוונא שליט"א הסכים להתירא יש לכבודו על מי לסמוך ואני אך איני מוחה נגדם:
ומדי דברי בזה לא אמנע מה שעלה ברעיוני לתרץ קו' התוס' ביבמות (ל"ו) בד"ה ולא דהקשו אהא דאיתא בסוטה גבי מעוברת ומינקת חבירו דחכמים סוברין דשותה משום דיכול הוא לאפרושה ולהחזירה לאח"ז ולשון הפרשה משמע דסגי בהפרשה מעלמא ובש"ס יבמות איתא דמחויב להוציא דוקא בגט ותירוץ התוס' דחוק מאד ובפרט התירוץ השני שתירצו דהתם משום שקינא לה ונסתרה דאסורה עליו מה"ת ל"ח שיבא עלי' בודאי הוא תמוה כיון דלאחר שתי' והמים יבדקוה דהיא מנוקה מעון אזיל איסור סוטה דאורייתא ולא ישאר רק איסור דרבנן דמינקת חבירו וא"כ קשה אמאי יהא סגי בהפרשה ובפרט לדעת רש"י בסוטה (דף כ"ו) דמעוברת שותה תיכף ולא חיישינן לאיבוד הולד א"כ בודאי תיהדר קו' התוס' לדוכתי':
והנראה לדעתי לתרץ קו' התוס' בטוטו"ד דהנה רש"י בסוטה שם פירש הטעם דמינקת חבירו אינה שותה משום דבעינן אשה הראוי' לקיימה דכתיב כי תשטה אשתו בראוי' לאישות וזו אינה ראוי' ומזה מוכח לכאורה דאינו ראוי מדרבנן גם מדאורייתא מיקרי אינו ראוי, וכבר נודע לכל באי שערי תורה ספיקו של המ"ל בפ"ז מה"ת דמסתפק אם אוכל תרומה טמאה דרבנן אם הוא מחויב מיתה, ובס' מלא הרועים הקשה בזה קו' עצומה דבש"ס סוכה (דף כ"ג) מבואר דר"י פוסל בעושה סוכה ע"ג גמל משום דבעינן סוכה ראוי' לשבעה ור"מ מכשיר משום דמה"ת מיחזי חזי הרי להדיא דלר"מ אינו ראוי מדרבנן לא חשיב אינו ראוי מה"ת והכא בסוטה משמע דסובר דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת:
והנראה לדעתי לתרץ קו' זו דהנה מבואר בסוטה (כ"ד) דארוסה לא שותה ולא נוטלת כתובה משום דכתיב תחת אישך ובירושלמי הביאו התוס' שם מקשה כמה דתימר וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו הכ"נ נימא דכוותי' והביא את אשתו אפי' מקצת אשתו, ונראה שי"ל דהכא איכא טעמא בקרא, דממעט בארוסה שאינה שותה ואע"ג דאנן קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא כבר כתבו התוס' בסוטה (י"ד) ד"ה כדי דזה דוקא היכי דנפקא לן מידי במה דדרשינן טעמא דקרא אבל היכי דליכא נפ"מ כ"ע מודו דדרשינן טעמא דקרא, ונראה דהכא טעמא דקרא דכיון דהא דהתורה אמרה שימחה שם שנכתב בקדושה על המים הוא רק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו וכדאיתא בש"ס בכמה דוכתי מה לעשות שלום בין איש לאשתו שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים כו', והנה נודע מ"ש הרשב"א דהא דלא יגרש אדם את אשתו אלא במצא בה ערות דבר היינו דוקא בנשואה ולא בארוסה דלא קפדה התורה כ"כ על הגירושין בארוסה כמו בנשואה, לכך דוקא לעשות שלום בין איש לאשתו מן הנשואין אמרה תורה להמחות שמו על המים אבל בארוסה אינו כדאי למחות שם שנכתב בקדושה, ובזה נתעוררה לי קו' נחמדה אהא דמוכיח הש"ס ביבמות (נ"ח) דיש חופה לפסולות מהא דתנן אמן אמן שלא שטיתי ארוסה, האי ארוסה ה"ד כו' אלא דקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ש"מ יש חופה לפסולות:
והנה חזות קשה לי דאיך מוכח מכאן דיש חופה לפסולות, דילמא לעולם אין חופה לפסולות והכא היינו טעמא דמועלת החופה משום דאע"ג דקודם השתי' אינה ראוי' לביאה מ"מ כיון דלאחר שתשתה תהי' ראוי' לביאה שפיר מקרי ראוי' לביאה וכמ"ש התוס' לקמן יבמות (מ"ב ע"א) ד"ה מבחוץ לענין טומטום דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה והכ"נ כיון דלאחר שתי' תהי' ראוי' לביאה מיקרי גם עתה ראוי' לביאה ועכצ"ל דקו' הש"ס הכא הוא דאיך יוכלו המים לבדוק אותה, דדלמא לעולם טמאה היא והא דלא בדקו אותה המים הוא משום דכיון דטמאה היא שוב ל"ה חופה ראוי' לביאה וא"כ ל"ה רק ארוסה וארוסה קיי"ל דאינה שותה אלא לפימ"ש הטעם דארוסה אינה שותה הוא משום דאינו כדאי להמחות שמו על המים כדי לעשות שלום בארוסה אכתי קשה כנ"ל דדילמא אין חופה לפסולות ואפיה"כ שותה דמידי הוא טעמא דארוסה אינה שותה משום דל"ש בארוסה לעשות שלום בין איש לאשתו לא אמרה תורה דימחה שמו על המים אבל הכא שפיר התירה התורה למחות שמו דאם היא טהורה שפיר מועלת החופה דהוי חופה דחזי' לביאה כיון דלאחר שתי' תהי' מותרת וכמ"ש התוס' ביבמות לענין טומטום כנ"ל א"כ אם היא טהורה שפיר הוי נשואה וכדי לעשות שלום בין איש לאשתו התירה התורה למחות שמו על המים:
והנראה לדעתי לתרץ קו' זו דהנה בב"ב (דף קמ"ב) איתא גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת והחזירו ואח"כ שמעו שהפילה אשתו החזיק בשני' קנה בראשונה לא קנה ומקשה הש"ס אי ס"ד המזכה לעובר לא קנה למה להו אחזוקי בשני' הא אחזוקי להו חדא זימנא, ומשני רבא התם רפי מרפיא בידייהו מעיקרא, א"כ חזינן דקנין מרופה לא קנה כלל כיון דלא גמר בדעתו לקנות, וא"כ לפ"ז שפיר דייק הש"ס דיש חופה לפסולות דאם נימא דאין חופה לפסולות א"כ אפילו אם היא טהורה ושפיר הוי חופה דחזי לביאה אפיה"כ ל"מ החופה כיון דבשעה שכונסה לחופה הוא מרופה בדעתו דלמא תמצא טמאה ואז ל"ה חיפה ראוי' לביאה וכיון דהוי קנין מרופה ולכך אפילו אם תמצא טהורה אז לא מועלת החופה אם נימא דאין חופה לפסולות ודוק, אולם אכתי קשה דלוקמי' כגון בשעה שכנסה לחופה לא ידע דאיסתתרה וכמ"ש התוס' שמה דלוקמי כגון שבא עלי' בשוגג וא"כ בכה"ג ל"ה קנין מרופה דלא הי' מסופק בהקנין כלל כיון דהסתירה היתה בהעלמתו וכדאיתא בש"ס ב"ב שמה איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת דבכה"ג ל"ה קנין מרופה כיון דהם סברו שמת אע"ג דבאמת אז לא מת והכ"נ כיון דנתעלמה ממנו הסתירה שוב ל"ה קנין מרופה והדרא הקו' הנ"ל לדוכתא:
אולם לאחר העיון הדבר נכון דע"כ הכא לא מיירי בשוגג ולא ידע מהסתירה דא"כ בלאה"כ לא הי' מועיל החופה דאין לך מום גדול מזה דאילו ידע מהסתירה בודאי לא הי' כונסה וא"כ הוי מק"ט, ואע"ג דקיי"ל דאין תנאי בחופה כדאיתא בש"ס יבמות ר"פ ב"ש היינו משום דמחמת חיבת החופה אחולי אחלה לתנאי' וברצונו שיחולו הקידושין אפילו אם ימצא בה מומין ובאיילונית משוה"כ לא בעי גט אפי' אחר הנשואין משום דלא שייך האי טעמא כיון דלא אסיק אדעתי' דתמצא אילונית והכ"נ ע"כ לא אסיק אדעתי' כלל מהסתירה למיחש ע"ז דאם נימא דאסיק אדעתי' מהסתירה א"כ בודאי לא הי' מהני החופה משום דהוי קנין מרופה דילמא תמצא טמאה א"כ אפי' תמצא טהורה ל"מ החופה ועכצ"ל דלא אסיק אדעתי' מסתירה כלל א"כ ל"ש לומר אחולי אחלה לתנאי' וא"כ הוי מקח טעות אם הי' בשוגג ודוק היטב כי נכון הוא:
ולפי"ז למ"ש הטעם דארוסה אינה שותה משום דלא התירה התורה למחות שמו על המים גבי ארוסה א"כ לא קשה כלל קו' המלא הרועים הנ"ל דלא תיקשי דר"מ אדר"מ, די"ל לעולם לר"מ אינו ראוי מדרבנן ל"ה אינו ראוי מה"ת ולכך לר"מ בסוכה שע"ג גמל כשרה אע"ג דאינה ראוי' לשבעה כיון דמה"ת הוי ראוי' לשבעה ומ"מ סובר גבי מעוברת חבירו דאינה שותה אע"ג דמה"ת היא ראוי' לאישות מ"מ כיון דהא דהתירה התורה למחות השם הוא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו והכא כיון דעכ"פ מדרבנן אסורה מעוברת ומינקת חבירו ולא יהי' בלאה"כ שלום בין איש לאשתו וצריך להוציא אותה א"כ אינו כדאי למחות שם שנכתב בקדושה על המים ודוק וזה נכון וברור מאוד בסברא:
ולפי"ז נראה לי דאם נימא דמעוברת ומינקת חבירו לא סגי בהפרשה וצריך להוציא אותה בגט אז בודאי גם חכמים יהי' מודים לר"מ דאינה שותה אע"ג דיכול לגרשה ולהחזירה מה בכך כיון דהא דהתירה התורה למחות למען השלום הוא שלא יהי' פירוד ביניהם אבל אם דבין כך ובין כך מוכרח הוא לגרשה ע"ז שיוכל להחזירה אחר הגירושין לא אמרה תורה למחות שמו על המים ובפרט דס' הוא אולי לא תאבה האשה אח"כ להנשא אליו:
ולפי"ז נראה לי לתרץ קו' התוס' הנ"ל, דהנה דעת הרמב"ם בה' סוטה דמי' שבא ביאת איסור מימיו אפילו מדרבנן אין המים בודקין את אשתו והקשו עליו מהא דמעוברת חבירו דקיי"ל דשותה הא האיש אינו מנוקה מעון כיון דעבר על האי' דמעוברת חבירו לא ישא, ותירצו האחרונים דמיירי דבא עלי' בשוגג ושפיר הוה מנוקה מעון, ואע"ג שהתוס' ביבמות בסוגיין כתבו דאם בשעת שתיית המים נתודע לו שעבר שפיר הוי אינו מנוקה מעון אע"ג דבשעת שבא עלי' לא ידע מ"מ בנ"ד שפיר הוי מנוקה מעון אם בא עלי' בשוגג דכבר נודע מ"ש התה"ד דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל והביא ראי' מש"ס עירובין ועיין בנה"מ בסי' רל"ב, ולפי"ז דוקא באיסור סוטה שהוא איסור דאורייתא שפיר כתבו התוס' דל"ה מנוקה מעון אף שבא עלי' בשוגג אם אח"כ נתגלה לו אבל באיסור מעוברת חבירו דל"ה רק איסור דרבנן כשבא עלי' בשוגג שפיר הוה מנוקה מעון, והנה הראב"ד בפי"א מה"ג כתב דמשה"כ בבא על יבמתו תוך ג"ח אם אין הולד של קיימא ולא קתני יוציא התם משום שהיא יבמה ואם יגרשה תיאסרה עליו, והמ"ל תמה עליו משום הא שתיאסר עליו ל"מ דהא מסקינן בפ' החולץ דאפי' כהן דא"א בחזרה משום איסור גרושה יוציא בגט ותירץ הנו"ב מהד"ק בסי' י"ח דברי הראב"ד דבאמת סובר הראב"ד דהא דאמרינן דגם כהן מחויב להוציא בגט היינו דוקא אם הוא במזיד אבל בשוגג גם בכהן סגי בהפרשה כיון דלא יהי' אפשר לו בחזרה:
ובזה שפיר מתורץ קו' התוס' הנ"ל כמין חומר דבסוטה שפיר סגי במעוברת חבירו בהפרשה דכיון דאם נימא דלא סגי בהפרשה לא תוכל לשתות דכבר כתבנו דבשביל שיוכל להחזירה לאחר הגירושין לא אמרה תורה שימחה שמו על המים מכיון דלא מהני לשתותה רק על אחר גירושין כנ"ל א"כ אם תאמר דלא סגי בהפרשה לחוד ממילא לא תוכל לשתות ותהי' אסורה עליו עולמית כעין סוטה שנסתרה ולא שתתה והיכי דתיאסר עליו עולמית סגי בהפרשה לחוד אם הוא בשוגג והכא ע"כ ג"כ מיירי בשוגג דאל"כ לא תוכל לשתות משום דאין הבעל מנוקה מעון לדעת הרמב"ם ולפי"ז מתורץ היטב ג"כ קו' התוס' ביבמות שם שהקשו דבאשת כהן גם לרבנן לא תשתה כיון דצריך להוציא אותה בגט ולא יוכל להחזירה אולם לפימ"ש בפשיטות ניחא כיון דהכא מיירי בשוגג ובשוגג סגי באשת כהן בהפרשה בעלמא לדעת הראב"ד הנ"ל, ודוק:
הכ"ד ידידושה"ט וש"ת באהבה: