כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
מסכת טהרות
פרק א מ"א [י"ג דבר בנבלת עוף טהור. ובתוי"ט הקשה וז"ל וצ"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה ותמה בתו"ח שם כיון דאם אוכל כזית נטמא טומאה תמורה טומאת ביה"ב למה לנו לגזור יותר והיא תימה גדולה. וא"ל עפ"מ דתנן פ"ח דפרה האוכל מנבלת עוף טהור והיא בביה"כ מטמא בגדים הרז"א מטמאיך לא טמאוני ואת טמאתני ובר"ש הביא פי' בשם הערוך דאוכל נבילות עוף טהור כשהוא ערום טהור ואם הוא לבוש נטמא והרז"א האדם ובגדיו מטמאיך לא טמאוני ואת טמאתני. יוצא מזה דבר חדש מאד דערום האוכל נבילת עוף טהור לא נטמא בביה"ב. ולפי"ז מתורץ היטב קו' התו"ח ויפה עולה קו' התוי"ט דלמה לא תני לפסול את הגוי' ונ"מ באוכל כשהוא ערום דטומאת ביה"ב ליכא ופסול גוי' איכא והיא עצה יקרה ע"ב מבן המחבר הרב הג' ר' נחום אב"ד דק"ק דאמבראווא):
שם מ"ט ככרות הקודש שבתוך גימותיהם מים מקודשים כו'. נ"ב עיין ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב. מתני' אמרה כן ככרות הקודש בתוך גומותיהם המים מקודשין באש לך דאתא מימר לך עשה משקה שבפיו כמשקה קודש כו' עיי"ש:
פרק ג מ"א הרוטב והגריסין כו'. נ"ב עיין מג"א סי' כ"ב סק"ב שמביא ראיה מכאן דצואה שנקרש בימי הקור אפי' תחזור בימות החמה מותר לקרות ק"ש כנגדה דבתר השתא אזלינן. שם מ"ב רא"א השמן תחלה לעולם כו'. נ"ב עיין תוס' פסחים דף י"ד ע"ב זה אפי' ובמנחות דף ל"א ד"ה תימא. ועירובין דף ע"א ד"ה שמן. שפירשו דהכא איירי בקרוש ואח"כ נימח אבל בלא נקרש כ"ע מודים דשמן חשיב משקה:
פרק ד מ"ו שני רוקין כו' היה רוק יחידי אפי ברה"ר כו' נ"ב עיין בר"ג מ"ז פ"ב גבי כבשים שדרק לתת בהם יין דהביא בשם הראב"ד לחלק בין זה לגבינות גבי אונייקי דבגבינות ב"א אסור בהנאה משום דכ"ע מעמידין בקיבה והכא לא ידוע כלל אי רמיא בי' חמרא אי לא והביא ראי' משני רוקין אע"ג דב' רוקין חדא ספיקא ורוק אחד חדא ספיקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע בי' זה טמא וזה תולין כו' עיי"ש היטב. ואשתומם מאד על המראה הלא מבואר בפיהמ"ש להרמב"ם ובר"ש והרע"ב דהא דשני רוקין אחד סמא וא' טהור לא טמא ודאי אלא טמא שהיא מסתם רוקין ומש"ה בשני רוקין תולין דהא ס"ס וסתם רוקין אינו אלא מדרבנן וברוק יחידי ליכא אלא חדא ספיקא וא"כ צ"ע על הר"ן ז"ל שכתב דגם שני רוקין חדא ספיקא:
שם מ"ט ברע"ב וא"ת אכתי תיפוק לי' כו' דמיירי
שאדם אוחז הככרות בידו. נ"ב עיין תוס' נדה דף ה' ע"א ד"ה ספק שתירצו כן:
שם מי"א ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור עיין בתוס' חולין ד"י שכתבו דבנזיר בהא דשני נזירין שנטמא אחר מהם דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה מקשה הש"ס הא ב' נזירים והך דקאי גבייהו הו"ל ס"ט ברה"ר אע"ג דהכא אינו דומה לסוטה דא' מהם ודאי טמא משום דמוקמינן אחזקת טהרה. והקשה המהרש"א דא"כ מאי משני הש"ס בחיר באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם נהי דהו"ל ס"ט ברה"י אכתי נוקמא אחזקת טהרה כיון דלא ילפינן בזה מסוטה. והול"ל דבאמת לא שייך לומר בזה כסברת התוס' לאוקמא אחזקת טהרה לפמ"ש המל"מ פ"א מה' אבות הטומאה דבב' נזירים אע"ג דהוי ס"ט ברה"ר מ"מ הם טמאים כמו בב' שבילין דהכא הוי כבאו לשאול בב"א כיון דלולא השני היה כאן ודאי טמא רק ע"י השני נעשה ס"ט שמא נגע הטומאה רק בחבירו עיי"ש. ולפי"ז האיך שייך לאוקמי אחזקת טהרה כיון דאחד מהם ודאי טמא ובשלמא בבאו לשאול, בזה אחר זה שייך לאוקמי אחזקת טהרה אותו שבא מתחילה כמו בשני כיתי עדים המכחישות זא"ז אבל הכא דהוי כבאו לשאול בב"א מאי חזית דמטהר להך ומקלקל לאידך ודו"ק. אך לפי"ז הדק"ו התוס' בחולין לעיל בהא דמשני ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דא"כ יביאו קרבן טומאה ודאי כמו בכל ס"ט ברה"י בפרט הכא דליכא חזקה אבל הנ"ל עפ"מ דאיתא בנזיר ס"ד כל הנזרקין ספיקו טהור ובתוס' שת דבמגע אחי' במת מטהרינן טומאה צפה כמו בשרץ משום דכתיב על הארץ. והנה הדבר פשוט דהא דספק טומאה צפה טהור היינו רק היכא דאיכא חזקת טהרה דנהי דל"ה ככל ס"ס ברה"י מ"מ לא גרע מכל ספק איסור תורה. ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' דהש"ס משני בדיוק באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דכוי ספק טומאה צפה דאפי' ברה"י ל"ה ודאי טמא ולכך אע"ג דהכא כוי ס"ט ברה"י לא יביאו רק קרבן טומאה מספק דלא גרע משאר ספק איסור תורה כיון דהכא ליכא חזקת טהרה דהוי כבאו לשאול בב"א ודו"ק כי הוא ענין נפלא ונשגב:
פרק ו מ"א מקום שהיה רה"י כו', נ"ב ועיין ב"ב דף קי"ג אהא דבקעה בימות הגשמים רה"י וביה"ח רה"ר. וא"ר ל"ש אלא שלא עברו עליו יה"ג אבל עברו עליו יהג"ש אפי' ביה"ח הוי רה"י ועיין בפי' רשב"ם דעברו עליו משנגררה. ולכאורה היא תמוה ממשנה זו. אח"כ הראני גיסי הרה"ג מהר"מ הכהן נ"י אבד"ק ליקאווע בשטמ"ק הנדפס מחדש על פרקים אחרונים למס' ב"ב (נספחות לס' המאירי שבת) שהקשה כן. ותירץ התם מנשתנה גוף הרשות כגון שנפלו מחיצות ודרכו בהן רבים וחזרו ונבנו שהשינוי מוכיח עליו. אבל הכא בקעה זו לא נשתנו מחיצותיה אם משנין טומאתם וטהרתה מזמן לזמן אתי לקלקולי והוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא עיי"ש היטב:
פרק ז מ"א המוסר מפתחו לע"ה כו'. נ"ב עיין ירושלמי קדושין פ"ק, ויושלמי ע"ז ח' הפועל דמוכיח דמסירת מפתח אינו קונה דלא מסר לו אלא שמירת המסתת:
שם מ"ד ובין כך וב"כ הבית טמא. נ"ב עיין ירושלמי פ"ז פ"ה ה"ו:
שם מ"ז הגנבים שנכנסו לבית כו'. נ"ב עיין תוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ד"ה דגזול. שהוכיחו ממשנה זו דיכול לטמא משכב ומושב שאינו שלו. שלא כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל . ועיין מל"מ פכ"ד מ"ה כלים ה"ז. ולדעתי נראה לתרץ קו' התוס'. ע"פ דברי התוס' שבת דף נ"ח דכפה שנתנו לס"ת מש"ה טהור מן המדרס כיון שנאסר בהנאה עי"כ חשיב שינוי מעשה. וכבר נודע מדברי הרמב"ן גבי אין אדם אוסר דשא"ש דאם עשה בה מעשה חשיב קנין ולכך סובר דיכול לבטל ע"ז של ישראל דהוי כשלו גם לתנין ביטול . ולפי"ז נראה מלתא חדתא דדוקא היכא דדרס בה ע"י פשוטי כלי עץ ואין כאן רק טומאת מדרש ולא מגע מדרס אינו מטמא דבר שא"ש. משא"כ היכא שדרס הזב ברגלו ערום או במנעל שלו. בזה אמרינן כאן דע"י הדריסה מטמא עכ"פ מגע מדרס דלענין מגע מדרס לא נתמעט דבר שא"ש וא"כ ע"י הדריסה נעשה שינוי דנטמא פ"י מגע מדרס וחשיב מעשה והוי כשלו . ונטמא ממילא גם טומאת מדרס. דע"י המעשה הוי כשלו. וזה הוא כונת הרמב"ם ז"ל בס' כ"ד מה' כלים דאינו מטמא מדרס דשא"ש אם לא שיגע ברגלו ערום. לא כפי' הכ"מ שם דבזה נטמא עכ"פ מגע מדרס רק הכונה כנ"ל (נטמא גם טומאת מדרם) דבנגע ברגלו ערום נטמא גם טומאת מדרס דהוי שינוי מעשה מכח טומאת מגע מדרס. ומתורץ על נכון קושי' התוס' הנ"ל דחיישינן שדרסו הגנבים במנעליהם ונטמא מגע מדרס. ונטמא ממילא טומאת מדרס ג"כ. וכדבור האמור ודו"ק.
פרק ח מ"א ר"י מטהר בתנור בזמן שהוא מוקף צ"פ. ובהרע"ב הטעם מפני שא"א להסיטו. ומאן דמטמא סובר דגזרינן מחובר אטו שאינו מחובר. נ"ב עיין כלים פ"ה מ"ו גבי נתנו ע"פ הבור. ובשבת דף קכ"ה דר"י סובר מחוסר נתיצה טמא שאינו מחוסר נטיצה טהור וחכמים סוברין טמאים יהי' מ"מ ולפי"ז נראה לי דר"י וחכמים דהכא לשיטתייהו אזלי דר"י סובר דבעינן שיהי' מחובר ולכך מטהר הכא בתנור ולא גזור אטו שאינו מחובר דלדידי' תנור שאין מחוסר נתיצה טהור. אבל חכמים דסוברים דשאינו מחוסר נתיצה ג"כ טמא לכך גזרו הכא מחובר אטו שאינו מחובר ודו"ק:
שם מ"ג המאבד ביום כו'. נ"ב עיין בר"ש שהביא בשם התוספתא דבלילה הוא טמא מדרס וטהור מטומאת מת. ועיין תוס' סוטה דף כ"ח שהקשו אהא דנגע בא' בלילה בראוהו חי דטהור מכח ס"ט ברה"ר דהא מוכיח הכא במתני' דלילה חשיב רה"י אפילו ברה"ר. ולדברי הר"ש הנ"ל ל"ק קו' התוס' דהא דמטמא בלילה אפילו ברה"ר היינו טומאת מדרס ולא טומאת מת. והוא תימא רבתא:
שם מ"ו כל המיוחד לאוכל אדם כו'. נ"ב עיין ברע"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיני' לאחתויי לו טומאה כמו שמבואר בכריתות דף כ"א. אולם באמת התה הכונה לאפוקי לי' מתורת אוכל שלא יוכל לקבל טומאה בענין שיפסול מאכילת כלב. משא"כ לאחתויי טומאה לשוי' לי' אוכל בבשר אדם אכילת כלב לאו מחשבה היא אבל באוכל גמור אין חילוק ועיין בתשו' נו"ב מהד"ק סי' כ"ו שכבר הרגיש בזה על הכ"מ:
שם מ"ח ר' דוסא אומר כו'. נ"ב עיין תוספתא דעוקצין פ"א אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור דחיבור אדם אינו חיבור. עיסה שנילושה במ"פ טהורה שאין דבר שמחבר את האוכל רק ז' משקין בלבד. ומזה נראה דלכל הטומאות מ"פ אינו חיבור דומי' דחיבורי אדם. א"כ מזה סתירה לדברי התוי"ט שכתב דדוקא לטבול יום דקליש טומאתו ל"ה מ"ס חיבור אבל לשאר טומאות הוי חיבור ומדברי התוספתא לא משמע כן מדקא משוה מ"ס לחיבורי אדם. וביין תוס' זבחים דף ק"ס ד"ה חיבור. ובמנחות דף כ"ד ד"ה צירוף:
שם מ"ט מקל שהיא מלאה משקין טמאים כו'. נ"ב עיין ירושלמי ס"ב דחגיגה ה"ו דפליגי ר"י ור"ל אי פליגי ר"י וחכמיו בטומאה קלה או בטומאה חמורה ועיין ש"ס דילן חגיגה דף י"ט:
פרק ט' מ"א זיתים מאימתי מקבלים טומאה כו'. נ"ב עיין ירושלמי פ"ו דדמאי ה"ה. שיטה ארוכה אי מעטן של זיתים הוא חומרא דרבנן או הוא מה"ת:
שם פ"ג המוחל היוצא מהן כו'. נ"ב עיין ירושלמי פי"א דתרומות ה"ב מודה ר"א לחכמים על משקה סרוח מעיקרו שהוא טמא ומקשה ממתני' דהכא דמטהר ר"א כו' יעו"ש היטב:
פרק י מ"ג הבדדין והבוצרין כו'. נ"ב עיין ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ד מתניתא פליגא על ר"י דצריך לעמוד עליהן פד שיטבלו. פתר לה שלא בשעת הבד כו':