שער ההלכה · כיבוד אב ואם בדיבור
איך מדברים עם אבא ואמא?
הדיבור עם האב והאם צריך להיות בנחת, בלשון רכה, בכבוד ואדנות, ובקול נמוך כמדבר אל מלך, ולא ידבר בעזות והגבהת קול. [וכמו שר, שאף על פי שהוא רגיל עם המלך רבות, ואהובו של מלך הוא, בכל זאת לא יעיז לדבר עם המלך שלא כהוגן, אלא מקפיד הוא תמיד לדבר עם המלך בנחת ובגינוני כבוד, כן צריך הבן לנהוג עם הוריו, ולא מחמת ההרגל ידבר עמם שלא בכבוד, חס ושלום.] (רלד)
גם כאשר הבן מדבר עם אחרים בפני הוריו, ידבר עימהם בנחת ורוגע ולא בקולי קולות, כי גם זה מכבוד הוריו. (חרדים. רלד)
עזר כנגדו
על ההורים לתת את דעתם, שלא לגרום לבניהם לדבר עמם שלא כהוגן, חס ושלום. על כן, יש לשים לב למשל, שלא להתקשר לבן בשעה שיודעים שהוא ממהר לצאת מביתו, או בשעה שרגיל לחזור לביתו, וכל כיוצא בזה. ומכל מקום אף אם ההורים התקשרו בזמן הזה, אין ספק שיענה וידבר עימהם בכבוד והדר. ובהזדמנות אחרת, יאמר להם בעדינות, שישתדלו להתקשר בשעות אחרות.
לשון נוכח
הנכון לדבר עם ההורים בלשון נוכח [כמו: 'אתה אמרת', 'את אמרת', 'אתם אמרתם'], ולא בלשון נסתר ['אבא אמר', 'אמא אמרה', 'ההורים אמרו']. כי כאשר מדבר בלשון נוכח, מביע את קירבתו להוריו, וכמו שראינו אצל יעקב אבינו שדיבר עם יצחק אביו בלשון נוכח: "קום נא שבה ואכלה מצידי", ואילו עשו הרשע דיבר עם אביו בלשון נסתר: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". (בראשית רבה פרשה סה. רבי נתן אדלר. רלד)
כאשר מדבר עם אביו לבד או עם אמו לבד, לא ידבר בלשון רבים, כמו שיש נוהגים לומר כאשר מדברים הם עם רב או עם אדם נכבד, ואומרים לו: 'אתם אמרתם' או 'מה שלומכם?' וכיוצא. (ערוך השלחן. רלו)
אם האב מוסר שיעור תורה ברבים, ובנו רוצה לשאלו שאלה בשיעור, לא ידבר עמו בלשון נוכח בפני הציבור, ולכן לא יאמר לאביו 'אתה אמרת', אלא 'אבא אמר' או 'הרב אמר', וכיוצא בזה. (רלו)
'וכן למר'
בכל פעם כאשר מברך אדם את חברו, טוב שלאחר הברכה יאמר המתברך: 'וכן למר', דהיינו שאותה ברכה שברכת אותי, תחול גם עליך. (כמבואר במגילה כז ע"ב) וכאשר אביו מברכו, רשאי לומר לו 'וכן למר', ואין צריך לדקדק לומר דוקא 'וכן למר אבי', שלשון 'מר', הוא תואר כבוד, ואין בזה חשש זלזול חס ושלום. (רלו)
עשו לכבוד אבא
בן הרוצה לבקש ממישהו איזו טובה או הנחה וכיוצא, ויודע, שאם יבקש שיעשו זאת לכבוד אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו של אביו, עליו לבקש שיעשו לכבוד אביו. ואף על פי שיודע שגם אם לא יזכיר את אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו שלו עצמו, בכל זאת לא יאמר 'עשו בשבילי', אלא יאמר 'עשו בשביל אבא', כדי לתלות את הכבוד באביו. ומכל מקום, אם אינו מזכיר בלשונו 'עשו בשבילי', אלא מבקש סתם, מכיון שאינו מזכיר שיעשו בשבילו, מן הדין אינו חייב לומר 'עשו לכבוד אבי', אולם מהיות טוב, שגם בזה יזכיר את אביו, מאחר ואביו מתכבד בזה. (רלט)
אם הבן יודע שבמקום זה אין הציבור ביחסים טובים כל כך עם אביו, לא יאמר להם 'עשו בשביל אבא', מחשש שמא יזלזלו בו, חס ושלום. (רלט)
להרבות את כבודם
בכל הזדמנות שיש לבן לייקר ולגדל את אביו ואמו, ישתדל לעשות כן, ותבוא עליו ברכה. למשל: אם הבן נמצא עם חבריו, וצריך הוא ללכת לעשות את מצות הוריו, יאמר לחבריו: הרשו לי ללכת, כי ממהר אני לעשות את ציווי הורי היקרים, ולא יאמר סתם שהוא ממהר ללכת. וכן בכל דבר ודבר, יחפש היאך לייקר את אביו ואמו, ולהרבות את כבודם ככל היותר, ואשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. (ע' רמב"ם ממרים פ"ו ה"ד, כבוד הורים לו, ה"ע קנב)
דיבור לפני האב
אם נשאלו האב והבן באיזה ענין, אין לבן לענות לפני אביו, אלא אם כן נתן לו אביו רשות לדבר לפניו. [וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה משנה ז): שבעה דברים בחכם, וחילופיהם בגולם, ואחד מהם, החכם לא מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, וכל שכן שלא לפני אביו שחייב בכבודו מן התורה.] (רבנו עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד. רמג)
ומכל מקום אם הבן מרגיש שבעצם דיבורו של אביו על הנושא ששאלוהו, יגרם בזיון או בושה לאביו, מצוה שיענה לפני אביו. וכמו כן, אם יודע הבן שתשובתו של אביו תגרום לחילול ה', יענה לפני אביו, ותבוא עליו ברכה. (מבקשי תורה קנז)
זכותו גדולה מכח הוריו
אף אם הבן היטיב הרבה להוריו, בדברים שאינו חייב בהם מן הדין, לא ירגיש התנשאות עליהם חס ושלום, אלא אדרבה יתן להם הרגשה טובה ונוחה שהם הנותנים והוא המקבל, כי זו האמת, שהרי יותר מהטובות שעשה להם, הם היטיבו לו בזה שהביאוהו לעולם וגדלוהו. וגם עתה במעשיו הטובים - הם מיטיבים לו, שהרי בכבדו אותם, זוכה להטבות עצומות מהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. ואשרי המשכיל להבין את זאת.
אל תבואני רגל גאוה
בן שיש לו משרה במשרד מסוים שנעזרים בו אנשים רבים, וכגון הנחות במיסים וארנונה וכיוצא, ועתה הוריו צריכים את עזרתו, יש לבן לעשות כל שביכולתו לתת להם הרגשה טובה, שזכות גדולה באה לידו לעזור להם. וכל שישנה אפשרות שיביא הוא אליהם את המסמכים, והם יחתמו, יעשה כן, ולא יטריחם לבוא אליו. וכל שכן, שמפאת עזרתו להם, לא ירגיש עליונות עליהם, אלא ידבר עמהם בכבוד וענוה, ויביע את שמחתו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לעזור להם.
וכאן המקום לעורר על זאת, כי לצערנו הרב ישנם אנשים שאף על פי שמטבעם הם טובים ונוחים לבריות, מכל מקום כאשר קבלו איזו משרה, ואנשים זקוקים לעזרתם, מרשים הם לעצמם לדבר ככל העולה על רוחם בגאוה ובוז, ואינם שמים על לב את צער הבאים אליהם, ולהתייחס אליהם בכבוד ונחת, כמו שצריך להתייחס לכל אדם. וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"א מט"ו, פ"ג מי"ב): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ובשמחה", ואפילו גוי. (תוספות יבמות סא ע"א) אם כן על אחת כמה וכמה כשיהודי בא לקבל הנחה וכיוצא, שיש להתייחס אליו בכבוד, ולהראות לו שמבינים אותו ומשתתפים עמו ועוזרים לו ככל היותר. ואל לנו לשכוח, כי בורא עולם ישתבח שמו, "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום", וברגע אחד יכול להפוך את הגלגל, והיושב במשרד יכול להגיע למצב להמתין בתור כמו כולם. וכבר היו מקרים מעולם. ועצה טובה לכל בעלי המשרות, שידמו בעצמם אילו היו הם ממתינים בתור בשביל בקשתם, היאך היו רוצים שיתייחסו אליהם בסבלנות ובחיוך ולא בקשיחות, וככה יתייחסו גם לבאים אליהם. וכמו שאמרו חז"ל (שבת לא ע"א) "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". ואמרו (שבת קנא ע"ב): "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".
אל תמכור ביוקר...
"וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ" (שמות יח ז) - אין ראוי לאדם מפני עלותו במעלה הגדולה והממשלה, שיקצר מלנהוג כבוד באנשים אשר היה להם חוק עליו בזה קודם גדולתו וממשלתו. ולזה תמצא כי משה רבנו, עם עלותו בתכלית הממלכה והממשלה, לא קיצר מפני זה בכבוד חותנו, אלא נהג בו מהכבוד בתכלית מה שאפשר, שהרי יצא לקראתו, והשתחווה לו ונשקו, ושאל לו אם שלום לו, אם הוא בבריאותו ואיך ענייניו, כמו שהיה עושה קודם עלותו לזאת המעלה הנפלאה, ולא נמנע בדברו עמו, מפני מעלתו וממשלתו. (רלב"ג שמות יח)
שיחה מזוהה
בן המשתתף באסיפה חשובה, ורואה על צג הטלפון שהוריו מתקשרים אליו, יענה להם, אך יתנצל בלשון רכה ועדינה שאינו יכול לשוחח עמם עתה, ומיד כשיתפנה יחזור אליהם.
וכמו כן, בן העסוק במשרדו עם אחד הקליינטים, והוריו התקשרו אליו, ואינו יכול לשוחח עמהם, יענה להם ויתנצל שאינו יכול לדבר, ויחזור אליהם כשיתפנה.
ובדרך אגב, כאן המקום לעורר על אותם אנשים שכאשר עסוקים הם באיזשהו ענין, [ופעמים גם כשאינם עסוקים כלל], אינם עונים לשיחת הטלפון שמתקשרים אליהם, ופעמים אותו המתקשר צריך מהם דבר דחוף, או שחשובה לו מאוד איזו ידיעה מסוימת, ונגרם לו צער גדול שלא עונים לו, ובודאי שאין ראוי והגון לבן ישראל רחמן לעשות כן. והדרך הישר והטוב, שיענה למתקשר ויתנצל שאינו יכול עתה לשוחח עמו, ויאמר לו שיחזור אליו לכשיסיים. ואם חושש שמא ישכח, יאמר לו תחזור אלי בעוד שעה או בערב וכיוצא, אך לא יצער את חברו וישאירו כך בלי שום תשובה. ומכל מקום אם הוא נמצא בשעת התפילה או בשעת לימוד תורה שאסור להפסיק, לא יענה, אך לאחר שיסיים, יחזור לחברו. ואשרי אדם השָׁם דרכיו, ושם לב לדברים האלו הנראים בעינינו כקטנים, אך בעיני הקב"ה הם גדולים מאוד. ועליו דרשו חז"ל (מועד קטן ה ע"א) את הפסוק, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים. אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. וכמה שמחה וששון יש לבורא עולם, כשרואה את הנהגתנו הטובה, והיחס הטוב שבינינו, היאך נותנים אנו את דעתנו שלא יגרם צער לחברינו. וכמובא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בנַי אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...".
עובדים יחד
בן שעובד עם אביו, צריך להזהר הרבה מאוד בדיבורו, שלא יטעה מחמת ההרגל לדבר שלא בכבוד, חס ושלום. וכמו כן, יזהר שלא ידבר עם אביו בלשון ציווי, כגון: תביא, תעשה. וכן, לא ישתמש בו לעשות לו איזו שרות או שליחות וכיוצא, ואפילו לאחר בקשת מחילה, כיון שדרך חציפות היא זו למנות את האב שליח. ואולם אם האב מרצונו מציע לעשות זאת, רשאי להשתמש בו. [וכמבואר בהרחבה, להלן בדין 'קבלת שרות מההורים'.] (תצז)
אונאת דברים
אסור לצער או לגנוב דעתו של אדם ואפילו גוי. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב): "גדולה אונאת דברים [לשון דיבור], יותר מאונאת ממון". וכל שכן שיש להזהר בזה באביו ובאמו, שלא להקניטם בדיבורו. (שלחן ערוך חושן משפט סימן רכח)
אין לבן לדחוק את אביו שיתן לו כסף, אלא מה שיתן לו יקבל באהבה ובסבר פנים יפות. והדוחק באביו, פעמים שיכול להכשל בכמה איסורים מן התורה, כמו: 'לא תחמוד', 'לא תתאווה'. ואם גורם צער להוריו, עובר גם על 'כיבוד ומורא אב ואם', 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד. ובפרט יש להזהר בזה כאשר הבן עומד להתחתן, ופעמים שנכשל ומפציר בהוריו יותר מדאי, ומצערם. (מהר"ם מינץ, שבט הלוי, להורות נתן. ב קעט)
בן שנסע למקום מסוים, ויודע שהוריו מתעניינים לשלומו, יתקשר אליהם ויודיעם שברוך ה' הגיע למקומו. ושכרו אתו ופעולתו לפניו. (חסידים, יעלזו חסידים. מבקשי תורה רפא)
מפני השלום
אם הבן עשה דבר מפני שציותה עליו אמו, ושאל אותו אביו למה עשית כן, ויודע הבן שאם יאמר לאביו שאמו ציותה עליו לעשות כן, יכעס עליה, לא יאמר את האמת שאמו ציותה עליו, אלא ישנה מן האמת, מפני השלום. (ב רב)
מבשר טוב
אם ראה הבן את הוריו שהם בצער ודאגה, מצוה רבה לדבר על ליבם דברי ריצוי ופיוס, כדי להרגיעם ולשמחם וליישב את דעתם. וכל שכן שיש להזהר שלא לספר להם דברים המצערים אותם חס ושלום, אלא אם כן יש צורך שידעו מהדבר, וכגון שאחד מילדיו לא חש בטוב, ורוצה הבן להודיע להוריו, כדי שייעצו לו במה לרפאותו, אז מותר להודיעם. אולם אם אין ההורים יודעים לייעץ, אין לספר להם, מחמת שרק מצערם ללא שום תועלת. (רלט)
וכתב מרן החיד"א (עבודת הקודש צפורן שמיר אות קעא): "אם ידעת בשורה טובה, מהר תספר לחברך, וחייתה נפשו בגללך, כי המבשר טוב משיב את הרוח. ומאידך, הזהר מלבשר בשורה רעה. ואם ידעת שמועה רעה, לא ישמע על פיך, כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ע"כ. ועיין בגר"א שבאר לשון המשנה (ברכות פ"ט מ"ב), על 'בשורות' טובות אומר הטוב והמטיב, ועל 'שמועות' רעות אומר ברוך דיין האמת, שכיון שרעות אין מספרים לאדם עד שיִישַמְעו לו, לכן אמר שמועות, אבל טובות מצוה לבשר לאדם, לכן אמר בשורות.
מוציא דיבה
אבא שהוא זקן, ונפטר לו אחד מקרוביו, אין צורך להודיע לו כלל. ולכן אם האב נמצא במושב זקנים או שהוא גר בעיר אחרת, ואינו אמור לדעת מכך, לא יודיעו לו, ואדרבה על המודיע נאמר (משלי פרק י פסוק יח): "וּמוֹצִא דִבָּה - הוּא כְסִיל". (ב שעו)
ומעשה שהיה עם האדמו"ר מחב"ד זצ"ל שאחיו נפטר באמריקה, והיה שולח האדמו"ר לאמו מכתבים בשם אחיו, במשך שלוש עשרה שנה עד יום מותה, כדי שלא תדע שבנה נפטר. (ב שעח)
אם יש חשש שיוודע הדבר לאבא, ויכעס על שלא הודיעו לו, רשאים להודיעו לאחר זמן רב, ועל כל פנים לא יודיעו לו בתוך שלושים יום, כדי שלא יצטרך לשבת שבעת ימי אבלות ממש, ודי שישב כשעה אחת בלבד, וכך יצטער פחות. (ב שעו)
מעשה שהיה בישיבת חברון בירושלים עיר הקודש, באחד מן הימים התקבל מברק מחוץ לארץ במשרד הישיבה, המודיע על פטירת אביו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל. ראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא פתח את המכתב שקע בהרהורים, ואחר כך הטמין את המכתב באמתחתו, והתעלם ממנו כליל. המשגיח רבי מאיר לא ידע דבר, והמשיך בעבודת הקודש שלו בהרבצת תורה ומוסר לתלמידים. לאחר שלושים יום, הראה ראש הישיבה את המכתב לרבי מאיר. ורבי מאיר ישב באבלות כשעה בלבד כדין שמועה רחוקה. ומחמת הקפדתו של ראש הישיבה שלא יהיה מוציא דיבה, הרוויחה הישיבה שבוע שלם של תורה ומוסר. (ב שעח) שוב מעשה ברבנית מרגלית יוסף ע"ה אשת מרן הראשון לציון שליט"א, בהיותם גרים במצרים לפני כשישים שנה, וקבלו מברק מארץ ישראל שנפטר אחיה, ומרן לא גילה לה הדבר במשך זמן רב, עד שנודע לה באקראי. והטעם הוא שהרי לא היתה אמורה לדעת, ויש כאן מוציא דיבה. ובפרט שלא היה ענין להודיע לה, שהרי אינה צריכה לומר קדיש. ולכן עדיף שלא תדע ותוכל לעסוק בצרכי הבית, וכך מרן יוכל להמשיך בתורתו ובשיעוריו לתלמידי ישיבתו, ובודאי שבזה יהיה עילוי נשמה גדול יותר לנפטר. (ב שעח)
ועל כל פנים, בכל מקרה יש לדון לגופו של ענין, והנכון להתייעץ בזה עם חכם.
ישלח דברו וירפאם
אם אחד ההורים חלה חולי מסוכן, ה' יצילנו, אין לבן להודיעו, מאחר והדבר יגרום לו צער גדול, ואפילו אם מבקשו שיודיעו, אין להודיעו על זאת. ואפילו אם אומר שמוחל על צערו, אין לבן להודיעו, מאחר שאין צערו מחול, נמצא שאינו רשאי לצערו. ובלאו הכי, לא טוב לספר ולפרסם כלל על חולה מסוכן, כדי שלא ירע מזלו, ובעזרת ה' יתרפא. ומעשה באחד שחלה בחולי מסוכן, ואמר לו רבו שאם ישמיד את הצילומים, ויבקש מהרופא שמטפל בו, שלא יגלה דבר זה לאף אדם, יתרפא בעזרת ה', וכך עשה והתרפא. אך לפעמים עדיין היה חש בכאבים, אמר לו הרב כיון שהרופא יודע מזה, יש לו לפעמים כאבים, אבל כשימות הרופא, יפסקו גם הכאבים. וכך היה, שלאחר שמת הרופא, לא הרגיש כאבים כלל. והטעם בזה, כי לא תמיד עושים בשמים נס גלוי, ולכן כאשר השמיד את הממצאים, ובטח בה' יתברך, התרפא, שאז כבר הנס אינו גלוי. (ויצבור יוסף. תקד, תקו) ובספר שומר אמונים כתב, בשם אמו שקיבלה מאבותיה, שאם נדמו לאדם איזה מחושים, לא יספרם לשום אדם. וזוהי סגולה שיתבטל החולי מאליו. (תקו)
דיבור אחר ברכת 'המפיל'
בן שקרא קריאת שמע על המטה וברך ברכת "המפיל", ואביו מדבר עמו, יענה לאביו מפני מצות כיבוד אב ואם. כי מה שנזהרים שלא לדבר אחר ברכת המפיל, אין זה אלא חומרה ולא מן הדין. (ב קלג)