שער ההלכה · אם מותר לחלוק על דברי ההורים
איסור סתירת דבריהם
אסור לבן לסתור את דברי אביו או אמו, וכגון לומר לאביו: 'אין נראים לי דבריך', וכיוצא בזה. ואף שלא בפני אביו, יזהר שלא לסתור את דבריו, לומר: 'אין נראים לי דברי אבא'. (סימן רמ סעיף ב. שסד)
אבא שמספר שקרה כך וכך, והבן רואה שאביו לא מדייק בסיפור, אסור לו לסתור את דברי אביו, ולומר 'לא כך היה'. וכמו כן, אם שאלו את האבא, כמה עלה חפץ פלוני? וענה האב סכום מסוים, והבן יודע שלא עלה כך, לא יסתור את דברי אביו. (שסז) [ואולם אם השואל מתעניין כדי לקנות חפץ כזה, ויש חשש שיבוא לידי הפסד, רשאי הבן לומר לשואל שלא בפני האב, שידוע לו שאפשר להשיג את החפץ במקום פלוני בזול יותר.]
אב שהוכיח את בנו על מעשה מסוים, והבן רוצה להבהיר את מעשהו, לא יאמר לאביו בלשון סותר, כמו: "אין זה אמת" או "לא נכון", אלא יאמר בנחת ובהכנעה, "יש לי לומר דברים המצדיקים אותי", ויעמיד האמת על בוריה. (מבקשי תורה רעח)
אבא שנתן לבנו לעבור על חשבון מסוים, ומצא הבן טעות בחשבון, לא יאמר לאביו 'טעית', אלא יתחמק בלשונות אחרים, כגון: 'לי יצאה תוצאה כזאת'.
רצון האב - אם האבא מבקש מבנו שיחווה את דעתו בעניין מסוים, יאמר הבן את דעתו לאביו, אף אם היא היפך דעת אביו, כי מאחר שביקש ממנו אביו, ורוצה לשמוע את דעתו, אין בזה זלזול, חס ושלום. (שעט)
הכרעת דבריהם
אסור לבן להכריע את דברי אביו או אמו. למשל: אם האבא חולק עם חברו בעניין מסוים, אסור לבן להכריע ביניהם אפילו לטובת האבא, ולומר: 'נראים לי דברי אבא', כי עדיין מראה בזה שדעתו חשובה ומכרעת יותר מאביו. אולם שלא בפני האב, מותר להכריע לטובת האבא, שזהו מכבודו של אביו. (סימן רמ סעיף ב. שסד)
השב תשיבם - אם האבא חולק עם חבריו בעניין מסוים, ובנו יכול להשיב להם על טענותיהם, ישיב להם אפילו בפני האב, שזהו מכבודו של האב. (שסד)
סתירה והכרעה בדברי תורה
מה שאמרנו שאין לסתור או להכריע את דברי אביו או אמו, הוא בדברי חולין דווקא, אבל בדברי תורה, רשאי הבן לחלוק על אביו, או להכריע בינו לבין החולק עליו, כל שיש לו ראיות ברורות שלא כאביו, ובלבד שיאמר את דעתו בלשון רכה, יפה ועדינה, בנחת ובכבוד הראוי, ולא בדרך העזה וניצוח חס ושלום.
והטעם בזה, מכיון שעל התורה נאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין להחניף בה לשום אדם, ולכן אם נראה לבן להוכיח את דעתו שלא כאביו, רשאי להוכיח. וכבר אמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) : אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים כאויבים זה את זה, [מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה], ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה. (מושב זקנים מבעלי התוספות, הרא"ש, תרומת הדשן, הנצי"ב, ושכן דעת השאלתות, פחד יצחק, המוסר, באר שבע, בית לחם יהודה, מהר"ם בריסק, מהרש"ג ועוד. שסח. ה"ע צ)
העמידני על האמת
פעם התעורר ויכוח בין הלומדים בישיבה, בדיבור אחד של התוספות, והתקשו התלמידים ומלמדיהם במציאת נתיב סלול אשר בו יהלכון. והנה התעורר ויכוח בין הנער רבי מאיר אביחצירא זיע"א לאחד מרבני הישיבה, הגאון רבי יעקב בן חמו זצ"ל. שלושה ימים נמשך הויכוח, כשזה טוען בכה וזה אוחז לעומתו בטענותיו. כששמע אביו הבבא סאלי זיע"א על הויכוח, נכנס להיכל הישיבה ונזף בבנו על שהוא חולק על רבו ולא מקבל את דבריו. נדם הנער מגערת אביו ונסוג אחורנית בבהלה, עד שנתקע בעמוד שמאחוריו. ימים אחדים לאחר מכן, זימן בבא סאלי לחדרו את בנו ואת רבי יעקב בן חמו, וביקש מהם שירצו בפניו את המהלך בדברי התוספות. לאחר ששטחו כל אחד את דבריו, הורה הבבא סאלי לבנו להישאר לבדו בחדר, ורק אז, שלא בנוכחות רבו, אמר לבנו, אמנם צודק אתה בפירוש התוספות, וזאת ידעתי בני כבר בבואי להיכל הישיבה, וראיתי שהצדק עמך. אולם, עם כל זאת, בל לך להתווכח עם רבך בפני התלמידים, פן ירד ערכו ויוסר חינו בעיניהם. ("אביר יעקב" עמוד 411)
הוי מחשב - אם יש לבן קושיא חזקה על דברי אביו, ומשער הבן שאביו לא יוכל לענות לו עליה, אם יש חשש שהאבא יתבייש, יזהר שלא לשאול את אביו. שכבר אמר שלמה המלך (משלי כג ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". וישמור את דבריו לומר לאביו בהזדמנות אחרת, באופן שלא יתבייש. (חולין ו ע"א)
הזהרו בכבוד אביכם
הגאון רבי חיים מוולוז'ין היה רגיל למסור שיעור שבועי בישיבתו הגדולה בוולוזי'ן, ופעם אחת לעת זקנותו לא חש בטוב, וקרא את בנו הגאון רבי יצחק וביקשו שימסור את השיעור במקומו. רבי יצחק נענה לבקשת מר אביו, והלך למסור את השיעור. רבי חיים, שרצה להאזין לשיעורו של בנו, ישב אחר אחד הוילונות בבית המדרש והקשיב. והנה בתוך השיעור, הזכיר רבי יצחק איזו קושיא עצומה משם אביו, אך אמר אותה במהירות רבה, ולעומת זאת את תירוצו על הקושיא הרחיב כיד ה' הטובה עליו, בהסבר ארוך על פי יסודות איתנים וחזקים. כשסיים את השיעור, בא אצל אביו רבי חיים. אמר לו אביו, בני, בא אספר לך את אשר ראיתי היום אצל השכנה, והנה היא לוקחת את שני בניה ומכניסה אותם לאמבטיה ורוחצת אותם, את האחד רחצה בשטיפה בעלמא, ואילו את השני שפשפה ורחצה היטב עם סבון, פעם ושתים ושלוש. ואמרתי בליבי כנראה שהראשון הוא ילד חורג שלה ואינו בנה האמיתי, לכן לא טרחה עליו כל כך ברחיצתו, ואילו השני שהוא בנה יגעה בכל כוחה לנקותו ולרחצו היטב. הבין רבי יצחק את רמזו של אביו, שאת הקושיא שאינה שלך לא טרחת להסביר כמו שצריך, ואמרת אותה במהירות, ואילו את התירוץ שהוא פרי מחשבתך הסברת באורך עד שיצא כנוגה צדקו והיה התירוץ מחוור וצח. ענה לו רבי יצחק, אבי היקר, דע לך כי הבן הראשון היה כבר נקי, ורק לצאת ידי חובת רחיצה שטפה אותו מעט במים וכבר כולו צח ונקי, לא כן הבן השני שהתבוסס ברפש ועפר היה זקוק לשטיפה והדחה בסבון מספר פעמים, עד שיצא נקי. כלומר הקושיא שלך היתה ברורה ומובנת מאוד, ולא היה צורך באריכות דברים להסבירה, אך התירוץ שלי היה זקוק להרבה באורים והסברים עד שיובן היטב. ונחה דעתו של אביו הגאון זיע"א. (משנת יוסף עמוד ד)
קדושים תהיו
אבא שמחמת חסידותו נוהג בחומרות מסוימות שאינן מעיקר ההלכה, אין בנו חייב להנהיג לעצמו חומרות אלו, אך טוב שינהג כן. ומכל מקום כאשר נמצא עם אביו, ישתדל לנהוג כמוהו כדי לכבדו ולשמחו. למשל: אבא שנוהג להתפלל בשבת בנץ החמה, [וכמו שנהגו ברוך ה' במקומות רבים, ולאחר התפלה עושים קידוש ומקיימים שיעור בהלכה ובאגדה כשעתיים שלוש], והבן מתארח אצל אביו בשבת, אין הבן חייב לקום עמו. אך אם יודע שאביו ישמח בזה, טוב שיקום עם אביו להתפלל בנץ החמה. אולם כל זה כאשר יודע הבן שלאחר התפלה יכלכל את מעשיו כהוגן, וישב ויעסוק בתורה או שישתתף בשיעור עם אביו, אך אם לאחר התפלה, ישב ויפטפט בדברים בטלים, ויעביר את זמנו בהבל וריק עד סעודת שבת, הנכון שימשיך לישון ולא יקום בנץ, שהרי 'היושב בטל - הריהו כישן'. (עיין שלמת חיים זוננפלד. מגן אברהם סימן תקפג ס"ק ו)
"ואל תיטוש תורת אמך"
עדה מסוימת שהנהיגו להם רבותיהם בהיותם בחוץ לארץ חומרות מסוימות, והאב המשיך בחומרות אלו גם בבואו לארץ ישראל, כל עוד שהבן בבית אביו, ינהג כמנהגי אביו, אולם לאחר נישואיו, אינו חייב להמשיך במנהגי אביו, ורשאי לשנות ולנהוג כפי עיקר ההלכה. למשל: אבא מיוצאי מרוקו או תוניס וכיוצא, שהרבה מהם נהגו שלא לאכול קטניות בפסח, אזי לאחר נישואי הבן, אינו חייב להמשיך בחומרה זו, ורשאי לאכול קטניות בפסח ללא חשש, וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, וכמנהג שאר בני ספרד. (זכרון יוסף שטיינהרט, מהר"ם שיק ועוד. חזו"ע פסח פב) לכו אל יוסף - אבא מבני ספרד שנוהג בהלכותיו כדעה מסוימת שאינה כפסקי מרן השלחן ערוך רבנו יוסף קארו זיע"א, רשאי הבן לשנות מאביו וללכת כפסקי מרן השלחן ערוך. ואפילו אם אביו מצווה אותו שימשיך במנהגו, אינו צריך לשמוע לו, מאחר ובני ספרד קיבלו עליהם את הוראות מרן השלחן ערוך, בין להקל בין להחמיר. כן דעת כל גדולי הפוסקים, ומהם: מהראנ"ח, מהר"ם גלאנטי, הלכות קטנות, מהרי"ף, פרח מטה אהרון, מהר"א יצחקי גאב"ד חברון, גינת ורדים, נחפה בכסף, החיד"א, רבי חיים מודעי בשו"ת חיים לעולם, הראשל"צ רבי מרדכי יוסף מיוחס בשו"ת שער המים. והיעב"ץ כתב, שאין לנו לזוז מפסקי בעלי השלחן ערוך שהם הלכות קבועות לכל ישראל, והפורש מהם כפורש מן החיים. וכתב בשו"ת מטה לוי, ואנו מחויבים שלא לנטות מדבריהם ימין ושמאל, מאחר שכבר התפשטה הוראתם בכל העולם, וקבלו דבריהם כל עדת בני ישראל כהלכה למשה מסיני, כה דרכנו אשר קבלנו מהגאון שב יעקב, הפני יהושע, והגאב"ד רבי אברהם אבוש. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית אפרים, ובדברי חיים מצאנז ועוד. ובספר שלחן גבוה כתב, כיון שבני ספרד קבלו הוראות מרן השלחן ערוך, כך ההלכה, ואפילו כשהרמ"א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו פוסקים כמרן בין להקל ובין להחמיר. וכן כתבו בשו"ת משפט וצדקה ביעקב, בית דינו של שלמה אב"ד ארם צובה, מהר"י אלגאזי, רבי אליהו ישראל, חיים ביד, רבי ישועה בסיס גאב"ד תוניס, ערך השלחן, חקרי לב, מהרי"ט אליקים, פתח הדביר, כרך של רומי, רבי שלמה משה סוזין, זכרונות אליהו מני, הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר ועוד רבים מהפוסקים, כולם פה אחד, כי בני ספרד קבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, ואין לזוז מפסקיו כלל. והרוצה להחמיר, יחמיר לעצמו, אבל אין להורות כן לאחרים. וגם בשו"ת רב פעלים כתב שאפילו מאה אחרונים חולקים על מרן, אין אנו שומעים להם, כי אנו מחויבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה. ומה שהרב זצ"ל חולק בכמה מקומות, כבר בארו האחרונים שהוא מפני המנהג שנהגו בבגדאד, או מכיון שבחוץ לארץ פסקי מרן הם בגדר 'קבלת הוראות מרן', אבל בארץ ישראל שמרן הוא 'מרא דאתרא', אין להורות נגד דעת מרן השלחן ערוך זיע"א. (הליכות עולם ח"א יז. שעח)