אור ברסלב
כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה שער האגדה › מטעמי מצות "כיבוד אב ואם"

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

שער האגדה · מטעמי מצות "כיבוד אב ואם"

מבוא

אמרו חז"ל: "תשע מאות שבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצרף את כל התורה כולה. וכל דבר ודבר מדברי התורה בדק וחקר אותו מאתיים ארבעים ושמונה פעמים, כנגד מאתיים ארבעים ושמונה אברים שבאדם, ואחר כך הוציאו מפיו וקבעו בתורה!" (ילקוט שמעוני תהלים פרק יב סימן תרנח)

מצות ה', מצוה שחקק אותה הקב"ה בתורה הקדושה, מצוה שחקר אותה בורא עולם 248 פעמים - האם יש לנו העוז והאומץ לנסות להבין טעמיה? האם יש לנו בכלל רשות לחקור אודותיה? "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה', כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבתַי מִמַּחְשְׁבתֵיכֶם". (ישעיהו נה ח-ט)

"כי טעמי מצוות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזה מקום שהתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה - אין טעם זה המובן לנו טעם הסופי לבדו, אלא בתוכו מוצנעים פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה". (תניא אגרת הקודש יט)

אכן לעולם לא נתיימר להבין בטעמיה של מצוה - לעומקם ולאשורם, אין לנו כלים, אין לנו הבנה. ואולם יחד עם זאת, אנו מתפללים ומבקשים "והאר עינינו בתורתך", תן לנו להבין לפחות מעט, להשיג לפחות את "השכבה החיצונית". וככל שאדם גדל יותר, ליבו מתרחב, נפשו מזדככת, והוא מצליח לחדור לעומק רב יותר, לגלות רבדים עמוקים יותר. לחזות בנועם ה', ולהתענג על מתיקות התורה. על כך התפלל דוד המלך ואמר: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה - נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"! (תהלים קיט יח)

"טעמי המצוות" כשמן כן הן, מטעימות לנו את המצוות, עושות אותן טעימות וערבות יותר לחיכנו, קרובות יותר ללבנו, מעוררות את החשק והרצון. ועל כן אדרבה, ראוי וכדאי לו לאדם שינסה לחקור אודותן, כפי יכולתו והשגותיו. "כי כשימצא האדם המצוה מוטעמת לחיכו, יחפוץ בלב לעשותה, והוא סיבה שישיג השלמות האמיתית". (הריקאנטי בהקדמה לספרו "מאה שערים")

להלן נביא מעט טעמים ומטעמים למצוה היקרה והנעלה - מצות כיבוד אב ואם.

הכרת הטוב

שני אורחים

אורח הוזמן לשבת אל בית משפחת כהן. הגיע, נקש על הדלת בעדינות. - כמה יפה מצידם שהזמינו אותי! מוקירים אותי, חושבים עלי, מכבדים ומזמינים אותי!

בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - אהה... כמה שמחים הם בבואי, איזו הארת פנים!

הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - איזו טרחה! איזו שימת לב לכל פרט! רואים שהם התאמצו מעל ומעבר, כדי להעניק לי הרגשה טובה ונעימה!

סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - לא ייאמן, כמה טרחו בשבילי! ערכו קניות רבות מתמיד, ובודאי היתה להם בכך הוצאה כספית לא קטנה! סחבו והרימו, סידרו וארגנו, שטפו וקילפו, טיגנו ובישלו, לשו ואפו, קישטו וערכו. ממש לא ייאמן, כל הכבוד להם!

ואיזו הגשה, איזה יחס! בעלת הבית כה טורחת להגיש עוד ועוד, ופוקחת עין לראות שלא חסר לי כלום, בעל הבית מפציר בי לאכול, ממש רואים שהם עושים הכל כדי שיהיה לי טוב ונעים!

כך חלפה השבת, כשהאורח לא חדל מלהתפעל מן האירוח הנפלא: החדר הנעים שייחדו לו, המיטה הנוחה שהכינו במיוחד עבורו, היחס הלבבי, הסעודות העשירות, השתיה החמה שדאגו להגיש לו, ולבסוף - במוצאי שבת בעל הבית טרח במיוחד להחזירו במכוניתו לביתו! 'אין ספק, הם טרחו והתאמצו בשבילי מעל ומעבר!'.

לשבת הבאה, שוב הוזמן אורח לשבת אל בית משפחת כהן. נקש אף הוא על הדלת. - הזמינו אותי לשבת. כן, זה ידוע שמשפחת כהן אוהבת להזמין אורחים. יש אנשים כאלה, זה עושה להם טוב על הלב. אוירה חגיגית יותר, מעניינת יותר. אז הנה השבת הם מצאו אותי.

בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - יפה מצידי, זכיתי לשמח יהודים, בודאי גם מצוה יש לי...

הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - כן, הם בהחלט אנשים מאורגנים ומסודרים, ויש להם בית יפה. ואיזה שולחן גדול הם צריכים עבור כל בני הבית, בלי עין הרע, כן ירבו. אז בסך הכל מה עשו הם למעני? נו, הוסיפו עוד צלחת אחת...

סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - הם יודעים לאכול האנשים הללו, אין מה לומר! יודעים לבשל טוב ולאכול טוב. ועם שפע שכזה, אורח אחד לא מעלה ולא מוריד כלום!

כך חלפה השבת. חדרים נאים, מיטות נוחות, אוכל בשפע ובטוב טעם. אין מה לומר, האנשים הללו "חיים טוב", כמו שאומרים. רמת חיים מצוינת. - כן, הם השתדלו בהחלט שגם אני ייהנה ויהיה לי טוב. סוף סוף הם הזמינו אורח, אז הם חייבים לכבד את עצמם, לא?! ובמוצאי שבת בעל הבית רצה כנראה להתאוורר קצת או שהיו לו כמה סידורים, אז הוא הקפיץ אותו על הדרך לביתי...

אותה משפחה, אותו אירוח, אותם תנאים, אותו יחס - ואיזו הסתכלות שונה!

האם זהו סתם עניין של "זווית ראיה" שונה, או שמסתתר כאן שורש עמוק יותר?

מהו השורש לכפיות טובה?

אמרו חז"ל (ברכות נח ע"א) : "אורח טוב מהו אומר - כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות [עוגות] הביא לפני, וכל מה שטרח - לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר - מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה - לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו!"

חז"ל לא באו ללמד אותנו סתם פרק בהליכות אורחים ומארחים, אלא ללמדנו על שתי השקפות עולם מנוגדות, שיש להן השלכות מרחיקות לכת, על כל תפיסת החיים שלנו: ישנו המכיר טובה לעומת הכופר בטובה.

נתבונן: מהו השורש של כפיות טובה? אדם עשה לך טובה - מדוע לא תודה לו? מה גורם לבן אדם לכפור בטובה שקיבל, במקום להודות עליה?

התשובה היא, כי בטבעו האגואיסטי של כל אדם, מוטבע הרצון לעצמאות, לחוסר תלות! כאשר הוא מקבל טובה, משהו מעצמיותו ומעצמאותו מתערער, תחושתו העצמית מתקטנת, "גאוותו" נפגעת. מה הוא עושה כדי לחזור ל"שיווי משקל"? מונחות לפניו שתי דרכים:

הדרך הטובה והטבעית היא, כאשר האדם מכיר ומודה בטובה שגמלו עימו - הרי הוא חש צורך להחזיר לחברו טובה. בכך הוא מחזיר לעצמו את תחושת העצמאות, ותחושתו "מתאזנת".

אנחנו מכירים את המושג 'פִיטִם'. קל לנו לגשת לבקש שתי ביצים דווקא מהשכן שאתמול לווה מאיתנו כוס סוכר. אך אותו שכן שאינו מבקש מאתנו שום טובה, גם אנו נמנעים מלבקש ממנו. מדוע? מה אכפת לי? האם הוא יצעק עלי? יכעס עלי? ידרוש ממני משהו? היחסים בינינו יתערערו? בהחלט לא! דווקא יתכן מאוד שהוא יעשה זאת בשמחה ובמאור פנים, אם כן מה מונע אותי מללכת אליו? זוהי תחושת העצמיות, שלא נותנת לאדם רק לקבל ולקבל מבלי לתת, הוא לא מסוגל, זה "מקטין" אותו.

ההכרה בטובה שגמלו עימי - היא בהכרח תחושה מחייבת. וגם אם בפועל לא הצלחתי להחזיר טובה, הרי שארגיש כלפי מיטיבי רגש של מחויבות והוקרה!

אך מה יעשה אדם שאינו רוצה להרגיש מחויבות? שהעול הרגשי הזה כבד עליו? כאן המוצא היחיד שלו הוא לבחור בדרך השניה, שהיא: לכפור בטובה, לא להכיר בה בכלל, לא להודות בכך שעשו לי טובה. למצוא עילות וטענות מדוע בעצם לא גמלו עימי טובה! כגון:

- אמנם הוא עשה לי טובה, אך שילמתי לו על כך.

- עשיתי לו גם אני פעם טובה, אז שהוא יגיד לי תודה!

- מה כבר עשה לי? הטובה שהוא עשה, לא עלתה לו במאמץ מיוחד.

- הוא לא התכוון כלל לטובתי, הוא עשה זאת אך ורק להנאת עצמו.

בטענות כאלו ואחרות, מצליח האדם להתנער מהרגשת המחויבות הכרוכה בקבלת טובה מחברו.

במקרים קיצוניים, האדם מרגיש ש"כבודו" ועצמיותו מאוימים כל כך, עד שהוא לא רק כופר בטובה, אלא ממש בועט בטובה. כהמחשה לכך מספר הרב מיארניק זצ"ל (בספר הנפלא "התבוננות ומעשה" עמוד שג) : פעם בעוברי ברחוב בשכונת 'גאולה' בירושלים, נתקלתי בקבצן עני נכה רוח. הוא היה נראה מסכן ועגום כל כך, כולו קרוע ובלוי, גם ריח לא נעים נדף ממנו. ניכר עליו שזה זמן רב שלא התרחץ, וגם אוכל ראוי לשמו לא הגיע אל פיו. ריחמתי עליו מאוד, הזמנתי אותו לביתי. הזמנתי אותו לאמבטיה חמה וריחנית, הענקתי לו בגדים להחלפה, הצעתי לו ארוחה טובה. הוא היה מאושר, מזמן לא טעם טעם של בית. לבסוף, טרם נפרדנו, כיבדתיו במתנת יד הגונה. הוא לא ידע כיצד להודות לי. לאחר זמן מה, שוב פגשתיו במקומו הרגיל, פושט יד. הבגדים שהענקתי לו קמטו והתלכלכו, ניכר עליו שזקוק הוא לאמבט נוסף. ובכן הזמנתיו שוב. גם עתה טרם נפרדנו הודה לי בלבביות. אבל כבר לא באותו החום כבראשונה. בפעם הרביעית שהיה בביתי, התלונן שהמים לא היו מספיק חמים, אך לא ייחסתי חשיבות יתירה לתלונתו. בפעם שלאחריה התלונן שהאוכל היה תפל. והפעם גם בקושי אמר תודה כשיצא. בפעם השביעית יצא מביתי ברוגז. דומה היה לו שלא הקבלתי את פניו בכבוד, או בחיוך הראוי. יתכן שהיה זה פרי דמיונו, יתכן גם שהיה משהו בתלונתו, הייתי באותו היום טרוד במיוחד, וסוף סוף הוא כבר היה אורח רגיל בביתי. לא יכולתי להתפנות אליו כל כך. לאחר זמן מה משפגשתיו, לא הקדים פני בשלום. הזמנתיו לביתי, והוא לא רצה. לאחר זמן הבחנתי, שכל פעם שאני עובר בגאולה, הוא טורח לעבור לצד השני של הכביש. הוא מתכחש לי, לא רוצה לפוגשני כלל!

אבל מדוע? הן רק היטבתי עימו, והרבה! עובדה, ליחס כזה הוא לא זכה משום אדם אחר. כאן הבנתי שוב, עד כמה עוצמתית היא הרגשת העצמאות של האדם, עד כמה התלות בזולת פוגעת פוצעת עמוקות את תחושת ה'אני', את הגאווה העצמית. בפעם הראשונה זה היה נעים, בפעם השניה זה קצת התחיל להכביד על הלב, ומפעם לפעם זה הכביד יותר ויותר, עד שכבר לא יכל לסבול זאת. ומכיון שלא היתה לו אפשרות להחזיר לי טובה, ולאזן בכך את שיווי משקלו, לא מצא מוצא אחר כי אם למצוא עילה לכעוס עלי ולבעוט בטובה, ובכך להפגין נגדי את עצמאותו. ואני מוכרח לציין שבמבט לאחור, היה אותו עני בעל נפש. עדין, ואולי אפילו אציל. טרם כהו בו רגשות אנוש. אילו כבו בו הניצוצות האנושיות האחרונות, הוא לא היה עובר לצידו השני של הכביש, הוא פשוט היה מקלל ומבזה אותי לעיני כל עובר ושב...

דרגות בהכרת הטוב

כך ניצבות להן זו מול זו שתי קצוות:

הכרת הטוב - הודאה בכך שעשו לי טובה, ומכך נובע רגש של מחויבות.

אל מול: כפיות טובה - כפירה וחוסר הודאה בטובה, והתנערות מכל מחויבות.

ובין שתי קצוות קיצוניות אלו, ישנן כמובן דרגות ביניים, אשר רוב בני האדם מצויים בהן בדרך כלל.

ניקח כדוגמא את אדון ראובן. יש לו לראובן דוד עשיר, אשר נוכח לראות כי מצב פרנסתו של ראובן דחוק למדי, והחליט לתמוך בו כספית מידי חודש בסכום נכבד, של אלף דולר לחודש. לכל הדעות, יפה מאוד מצידו! ראובן נהנה מאוד מן התמיכה, ומוקיר מאוד את דודו על כך, משתדל לכבדו, מזמין אותו לביתו לעיתים תכופות, "מאמץ" אותו בתור "סבא" של המשפחה, משתף אותו בחכמותיהם של הילדים וכדומה. יחד עם זאת, ניתן לשמוע אותו מידי פעם אומר לאשתו: "הדוד שלנו עושה עסק טוב, הוא נותן לנו מידי חודש סכום כסף נכבד, אך בתמורה הוא מקבל דבר ששווה הרבה יותר מכסף - חמימות והוקרה שהוא כה זקוק להם!" או לחילופין: "בלי עין הרע, הדוד הזה ממש עשיר כקורח, שמעתי שיש לו עסקים חובקי עולם. את יודעת, אלף דולר בשבילו זה כמו איזה עשר שקל בשבילנו. אני חושב שגם אנחנו במקומו, היינו תומכים בבני משפחתנו, מה יותר טבעי מכך...?"

תגובות אלו ודומיהן מראות כי ראובן עדיין לא הגיע לדרגה מעולה במידת הכרת הטוב. יש בו אומנם מידה מסוימת של הכרת הטוב, וזה מה שגורם לו לכבד את הדוד ולהעניק לו יחס חם, אך יש בו מצד שני גם מידה מסוימת של כפיות טובה. הוא לא לגמרי כופר בטובה, אך הוא קצת מגמד אותה.

יסוד היהודי - הודאה בה' ובטובותיו

וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה בעניין מידת הכרת הטוב! והיא מה שאמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר ז) : "מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה. האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, למחר הוא כופה טובתו של קונו!"

חז"ל למדונו כי מידת הכרת הטוב אינה מצטמצמת רק ביחסי האדם עם החברה, אלא מתפשטת ומתרחבת אף ביחסו אל בורא עולם! כאשר אדם מכיר בטובות המורעפות עליו מידי בורא עולם, מכיר בכך שכל חייו וכל הווייתו תלויים אך ורק בו, זה מחייב אותו! הוא מרגיש שהוא חייב למלא את ציפיותיו של בורא עולם ממנו, להישמע להנחיותיו, להיות כפוף לרצונו. אך אדם שקשה לו להרגיש מחויבות כזאת, מה יעשה? הן אינו יכול להכיר בטובה ויחד עם זאת לא להרגיש חייב. הוא חייב אפוא לכפור בטובה. למצוא טענות וצידוקים, ומכאן הקרקע פוריה לכל מיני תיאוריות כפרניות. טוב לו להיות קוף מפותח, בריה חסרת יעד, חי בתוך עולם שנוצר מהתפוצצויות קוסמיות, מאשר להכיר בעובדה המחייבת, שהוא תלותי בבורא עולם וכפוף אליו!

כפירה זו - זהו הצד הקיצוני של כפיות טובה כלפי הקב"ה. ברוך אלוקינו שהבדילנו מן התועים, ואין בלבנו חלילה מחשבות של כפירה מן הסוג הזה. ואולם בכל זאת למעשה, ההתמודדות של ההכרה בטובותיו של בורא עולם עלינו - היא התמודדות יומיומית אצל כל אדם ואדם! מדוע?

כותב הפחד יצחק: בטבע הפרא של כל אדם, גנוזה ההנחה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"! זוהי הרגשה פנימית חזקה, שקשה לאדם להתנתק ממנה. (מאמר ב אות ה)

כאשר האדם מצליח בחייו, 'הולך לו', ההצלחה זורמת - בדרך כלל מתחזקת ומתעצמת בו הרגשה זו, ההרגשה שהכל בא לו מכוחו, קשה לו להכיר ולהודות בטובותיו של ה' עליו. ממילא גם תחושת המחויבות וההתבטלות שלו מתקטנת.

ניקח כדוגמא, בעל סופרמרקט מצליח. ברוך ה', הלקוחות זורמים, הקופות מתמלאות, חשבון הבנק תופח. אל ליבו מזדחלת אותה תחושה אנושית [טפשית! אוהו כמה טפשית!] - של גאווה, "כוחי ועוצם ידי". קשה לו לחוש בשכנוע פנימי עמוק, את ההכרה המלאה בטובת ה' עליו. ההרגשה הפנימית נוטה לייחס את ההצלחה - אל עצמו. כמובן, בפיו תהיינה שגורות המילים "בעזרת ה'", "ברוך ה'", ו"שבח לבורא עולם", אבל כבר לא באותה תחושה פנימית עמוקה.

באופן אוטומטי - גם תחושת ההתבטלות שלו מתקטנת. יהיה לו קשה יותר לבטל את רצונו מפני רצון ה'. ולדוגמא: הנה עומד בפניו ניסיון - זמן השקיעה קרב ובא, עליו לסגור את החנות וללכת לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה, ודווקא עכשיו זורמים לקוחות, אשר עם סגירת החנות בודאי יפנו אל מתחרהו הסמוך! יתכן מאוד שהוא לא יעמוד בניסיון זה, כי הרי תחושתו הפנימית היא "אני בעל הבית", "אני המצליח", קשה לו להתכופף ולבטל את רצונו.

אך לעומתו, בעל סופרמרקט אחר, שאכן הצליח לעבוד על עצמו, והגיע להכרה חזקה יותר בטובותיו של בורא עולם עליו, שהוא זה אשר שולח לו את הקונים ומביא לו את פרנסתו בריווח [לא רק בדיבורים, אלא בהרגשה פנימית אמיתית!] - אם יגיע הוא לניסיון שכזה, לא יהיה לו קושי כלל לסגור את החנות, משום שהוא חש שאכן פרנסתו היא אך ורק מה', תוספת השתדלותו על חשבון המצוות לא תעלה מאומה את פרנסתו, ואדרבה תגרע יותר, ממילא אין לו אלא להישמע לרצון ה'.

נמצא שתמיד אנו בהתמודדות של:

הכרת הטוב - מחויבות, התבטלות וכפיפות כלפי הקב"ה - קיום מצוותיו.

למול: חוסר הכרה בטוב - חוסר מחויבות, בשרירות לבי אלך.

זו עבודת חיים לא פשוטה, ואפשר לומר שזוהי בעצם תמצית עבודת חיינו. ניסיונות שונים, קשיים, אתגרים הניצבים בפנינו ומחייבים אותנו להתכופף - כל אלה מחנכים אותנו להכיר בה', בטובותיו עמנו, ובתלותנו בו. וכפי שכותב הרמב"ן (סוף פרשת בא) : "וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו...". היהודי נקרא יהודי, על שום מה? על שם ההודאה, שהוא מכיר ומודה בבורא עולם ובטובותיו האינסופיות עימו. זהו בסיס היהדות.

נמצא אם כן שמידת הכרת הטוב - היא מידה נחוצה והכרחית עבור היהודי, והיא הבסיס לאמונה שלימה בה'. זוהי מידה שאפשר להשיג בה רמות שונות, מעולות יותר ומעולות פחות. כדי לפתח ולטפח אותה יותר ויותר, על האדם בראש ובראשונה להשריש בלבו הכרת הטוב כלפי הסובבים אותו, ומכך יגיע להכרת הטוב לה' יתברך.

כיבוד הורים - בסיס לפיתוח מידת הכרת הטוב

עתה נתבונן, מהי הכרת הטוב הראשונית ביותר בחייו של האדם? ודאי, שזוהי הכרת הטוב כלפי הוריו מולידיו, אשר הביאו אותו לאוויר העולם. ואכן, מצות "כיבוד הורים" היא הבסיס והיסוד לפיתוח מידת הכרת הטוב!

כבר כאן יכול האדם לסגל לעצמו שני מבטים שונים, לנהוג כמו "אורח טוב", או כמו "אורח רע". יכול הוא להכיר בטובה של הוריו, לבחון במבט מעריך את כל הטובות הרבות והעצומות אשר גמלו עימו מיום שנולד, ולבו יעלה על גדותיו ברגש טהור של הוקרה וכבוד כלפיהם, ומאידך - יכול הוא לכפור בטובתם של הוריו בתירוצים שונים: הלוא להנאתם ולטובתם הביאו אותי הורי לעולם, שהרי מי אינו חפץ בילדים?! תורות ארוכים משתרכים אף בציפייה לאימוץ ילדים. היש תענוג ואושר גדולים יותר מלגדל תינוק רך?! ואם כבר הביאו אותי לאוויר העולם - בודאי מחובתם לדאוג לי ולספק לי את כל צרכי... ובכך ינער את עצמו מכל הרגשה של מחויבות והוקרה.

כתב ה"חיי אדם" (כלל סז הלכה ב) : "יסכר פי דוברי שקר, האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאביהם ואמם, כי להנאת עצמם הם מכוונים, וממילא נולד, וכיון שנולד מהם - נתן הקב"ה הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם בטבע, ככל בהמה חיה ועוף המגדלים בניהם, ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם. יאלמו וישתתקו ויתחרשו, ככתוב "תאלמנה שפתי שקר", כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה, ולא חלק ה' להם לב לדעת ולהבין. ועל זה אמרו חכמים "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה". שלדבריהם גם אין צריכים לכבד ולירא מהקדוש ברוך הוא, כיון שאנחנו מעשי ידיו, ומהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו. ואין ספק שהאומרים כן, הם כופרים בלבם". וכן כותב ספר החינוך (מצוה לג) במצות כיבוד הורים: "משורשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה. שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. ויתן אל ליבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד ותועלת שיוכל. כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא יתברך סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאור העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה סוס כפרד אין הבין. ויעריך במחשבתו, כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

לא מובן מאליו!

ובאמת כדאי לכל אדם שיתבונן כמה הוא חייב תודה להוריו! הלוא אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהקפיץ אותו הביתה, בודאי מגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח בעבורו טרחה מרובה יותר, הכין לו איזו ארוחה טובה, כבר לא יודע כיצד להודות, פיו מלא תודות. טרח יותר ועשה לו טובה גדולה יותר, כגון שהשתדל למצוא לו מקום עבודה טוב, כבר חש צורך לקנות לו מתנה. ואם זו טובה מתמשכת, כגון איזו תמיכה חודשית - אוהו, זו כבר באמת מחויבות לא פשוטה...

ואילו ההורים היקרים, עשו הרבה הרבה מעל ומעבר. אמו סבלה עבורו צער של הריון ולידה, הלוא זהו לבד דבר עצום ונשגב! וכמה דאגו לו הוריו, כמה התמסרו, כמה התאמצו להאכילו, להשקותו, לרחצו ולהלבישו, כמה השקיעו בחינוכו ובלימודיו, שלא לדבר על כמה ארוחות הכינו ובישלו לו, כמה בגדים כיבסו וגיהצו לו, כמה ריצות רצו עימו, לטיפת חלב ולקופת חולים, לרופא שיניים, ולמסיבות סוף שנה, וכמה הוצאות הוציאו עליו... האם משום שהוריו הם, אזי הכל מובן מאליו?!

מעשה בעשיר אחד שאימץ ילד רך בשנים יתום מאב ואם. גידל אותו כבן, נתן לו כל מחסורו ביד רחבה, והעניק לו רוב טובה. התרגל הנער למצבו הטוב, ולא ידע להעריך כראוי את גודל הטובה, אף זלזל לפעמים, ודרש דרישות מופרזות... לימים, הגיע אל בית העשיר עני המחזר על הפתחים. חס עליו העשיר, הכניסו לביתו, נתן לו ארוחה טובה ומקום ללון, בצאתו - נתן לו סכום כסף, ואף צייד אותו בצידה לדרך. עני זה לא חדל מלהודות לבעל הבית: על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה. ראתה זאת בעלת הבית וכאבה: מדוע עני זה, אשר אכל ולן בביתנו יום אחד בלבד, כה מודה ומשבח, ופיו מלא ברכות ותשבחות, ואילו הנער היתום הזה, אשר כה מתאמצים אנו למענו יום ולילה - אינו נוהג כלפינו בכבוד הראוי?!

אמר לה בעלה: "אל דאגה, בעוד מספר ימים תראי שיחול מהפך!" הלך העשיר אצל הנער ואמר לו: "הלוא יודע אתה כי אינך בננו האמיתי, בהיותך ילד רך בשנים חסנו עליך ואספנו אותך אל ביתנו. ואולם עתה אנחנו כבר די מבוגרים, וברוך ה' אנו רואים שאתה מסוגל להסתדר בכוחות עצמך. אנא ארוז חפציך, פנה לדרכך, והתחל לבנות את חייך בכוחות עצמך".

הנער הנדהם לא ידע את נפשו. כהלוּם רעם, ארז כמה מחפציו, נטל עימו צידה, ויצא לדרך. לא ידע אנה יפנה ולאן ילך, הלך כה וכה, ישב על ספסל, אכל מעט, נרדם. רוח קרה הצליפה בו בלילה וניעור בפחד ובדאגה. כך הסתובב יום יומיים ושלושה וליבו מלא צער ודאגה.

או אז בא אליו העשיר ואמר לו: "בני היקר, רואה אני כי קשה עליך להסתדר לבד, החלטתי להחזירך אל ביתי..." שמח הנער שמחה גדולה, חזר לבית העשיר, ופיו לא חדל מלשבח ולהלל את מיטיביו. על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה! ואשת העשיר נדהמת, הכיצד חל המהפך?! לאן הלך בימים אלו?! אולי נשלח לקורס מזורז בפיתוח מידת הכרת הטוב?!...

כזה הוא האדם, כבר התרגל מינקות לקבל טובה מהוריו, חש את הכל כמובן מאליו, הכל מגיע לו. אולם לאמתו של דבר, ודאי שתחושה זו היא מוטעית מאוד. אדרבה, חז"ל למדונו כי אדם שהקדים לתת טובה לחברו, יש להכיר לו טובה על עצם ההקדמה: "אם קידמך חברך בעדשים - קדמנו בבשר. למה? שהוא גמל עליך תחילה!" (בראשית רבה לח ג). וכן אמרו: "מי שפותח פתחו לחברו - נפשו חייב לו!" (שמות רבה ד ב) . ואם כן לעולם לא נוכל להשיב טובה להורים באופן מלא, שהרי אין כאן יחס של אחד לאחד, אלא אנו חייבים להם הרבה מעבר למה שהם הקדימו ועשו למעננו!

ומכאן יבין האדם, כי גם כאשר הטיפול בהורים המבוגרים כרוך בטרחה פיזית ונפשית גדולה יותר מאשר לטפל בילדים רכים, בכל זאת אין זה פוטר אותו מחובת הכרת הטוב. מה גם שמצות כיבוד הורים איננה רק כתשלום עבור טיפול ההורים בנו, אלא היא "גזירת מלך" שיש לקיימה אף ללא חשבונות והתחשבנויות של טובה כנגד טובה. וכמבואר להלן בשער ההלכה, כי גם במצב שההורים לא העניקו לבנם את אשר מחובתם היה להעניק לו, עדיין על הבן מוטלת החובה לכבדם.

אימון אישי

כך על ידי מצות כיבוד הורים, מחנכת אותנו התורה הקדושה לתַרְגֵל בנפשנו שוב ושוב מידה זו של "הכרת הטוב". לנער אותנו אט אט מ"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", מתחושת האנוכיות והגאווה המושרשת בנו מינקותנו ש"הכל מגיע לי", ולסגל לעצמנו רגש טהור ועדין של עין טובה ומבט מעריך, על הטובות הרבות המקיפות אותנו.

ככל שנזכה לפתח ולטפח בלבנו רגש טהור זה, נזכה בעזרת ה' להשיל מעלינו את ה"אורח הרע", ולהכניס אל ליבנו את ה"אורח הטוב" - כלפי כל הסובבים אותנו! הבעל ילמד להעריך את אשתו ולהכיר לה טובה על כל פעולותיה, על כל טרחתה בגידול הילדים ובענייני הבית, כבישולים, ניקיונות, כביסות, גיהוצים... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתה, בודאי שמגיעה לה הכרת הטוב, על כך שהיא ממלאת אותה! כמו כן, האשה תלמד להכיר טובה לבעלה על הפרנסה שהוא מביא, על הקניות שהוא עורך... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתו, בודאי שמגיעה לו הכרת הטוב, על כך שהוא ממלא אותה!

או אז יהיה ליבנו אף מלא על גדותיו בשבח ובהודיה אינסופיים לה' יתברך, על כל נשימה ונשימה, על כל יום של חיים, על גופנו הנפלא, על הזכות שהעניק לנו לעבוד אותו ולשמור את מצוותיו, על כל המתנות שהעניק לנו ברוב טובו וחסדו.

בשבילי נברא העולם

הנה לנו בגמרא דוגמא מיוחדת ומאלפת למבט נפלא של הכרת הטוב לה' יתברך על חסדיו וטובותיו (ברכות נח ע"א) :

התנא הקדוש בן זומא, היה גר בירושלים. כאשר ראה המוני אנשים העולים לרגלים במעלה הר הבית, בירך ואמר: "ברוך חכם הרזים [שיצר הקב"ה כל אחד ואחד שונה מחברו במראהו ובדעותיו, והוא יודע מה שבלב כל אחד ואחד מאלו] , וברוך שברא כל אלו לשמשני".

כיצד ומדוע נבראו כולם לשמשו?

אמר בן זומא, הלוא כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פרוסת לחם לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז את הצמר, וליבן, וניפץ, וטווה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש. ואילו אני - אינני זקוק לעשות את כל המלאכות הרבות הללו, שכן הקב"ה שולח לי המוני שליחים, בעלי אומנויות שונים, העושים את המלאכה עבורי: זה מגדל חיטה, וזה מפעיל טחנת קמח, ההוא בעל מאפייה, והאחר בעל מכולת. זה מגדל כותנה, והאחר - פשתן, זה בעל מפעל לטכסטיל, וההוא חייט מעולה, זה מייצר כפתורים ורוכסנים, וההוא - בעל מפעל לייצור מכונות אריגה. וכך - אני קם בבוקר, וללא כל טורח אני מוצא לחם לאכול ובגד ללבוש - מוכנים ומזומנים לפני!

ולא אלו בלבד שלח לי ה' יתברך, שהלוא לצורך תפקודם התקין של כל אלו, עומדים בעלי אומנויות נוספים, לשם הקמת המבנים הדרושים, ולצורכי מגורים ומחיה: בנאים וחוצבי אבן, חוטבי עצים ושואבי מים, זגגים, נגרים, חרשי ברזל, ועוד ועוד. וכל אלו רק עבור "לחם לאכול ובגד ללבוש", ומה עם החביתה וסלט הירקות, הזיתים והגבינה... בקיצור - שדות ומַטָּעים, מְשָׁקים וחוות, לולים ורפתות, מדגרות ומחלבות - אלפי אלפי אנשים מזמן לי ה' יתברך לשמשני.

איזה מבט של אמונה והכרת הטוב!

אין כאן מקריות, ואין 'מובן מאליו'. הכל מכוון, הכל מתוכנן, הכל נעשה בהשגחה פרטית, מתוך כוונה ורצון להיטיב לי.

ובמאמר מוסגר: אין כאן חלילה איזו נאיביות מגוחכת, של אדם החי באשליות שווא ש"הכל בשבילי", אלא זוהי אכן הסתכלות אמיתית ונכונה, שכך אמרו חז"ל: מדוע בבריאת העולם ברא הקב"ה את האדם יחידי, ולא ברא עימו בני אדם נוספים? כדי ללמד אותנו, שראוי באמת לברוא עולם ומלואו עבור אדם אחד ויחידי. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם! והדבר כמובן מחייב אותי לעשות נחת רוח לבוראי! (סנהדרין לז סוף עמוד א. פסיקתא זוטרתא תזריע דף לד ע"א)

אך אם ירגיש האדם שהעולם קיים לא דווקא בשבילו, אלא שבמקרה אף הוא 'נפל' לתוך העולם הזה, והוא משוטט בו כמו עוד איזה יצור שקיים בעולם, סתם עוד אחד מתוך מיליונים, הרי שמחשבה זו מביאה את האדם לבעוט בעבודת ה', וכלשון רבותינו: לא יאמר אדם לעצמו: העולם הזה מלא תוהו ובוהו, אלך ואוכל ואשתה ואהנה, ואלך מן העולם, אם עשה כן, עליו הוא אומר: "אמר נבל בלבו - אין אלוקים!" (אליהו רבה פרשה כג) באמת על כל אדם ללכת בהרגשה ש"בשבילי נברא העולם". הנה, כאן עמלים פועלים רבים לסלול כביש, כדי שיהיה לי נח יותר לנסוע. כאן שוקדים טובי המוחות לפתח חידוש טכנולוגי שיסייע לי. וכאן טורחים לשווק מוצר חדש הנחוץ לי. אנג'ל ותנובה, אוסם וקוקה קולה, יבואנים ויצואנים, נְמֵלים ושדות תעופה, סיטונאים ומשווקים, מפעלים ובתי חרושת, סולל ובונה וחפציבה, חברת חשמל ומקורות, ואפילו מעבורת החלל האמריקאית - הכל הכל ברא הקב"ה בשבילי ולתועלתי, כדי לספק לי את התנאים הטובים ביותר בעבורי לעבודתו יתברך!

טוב להודות לה'!

למה הדבר דומה?

לאדם שהוזמן אל שולחן המלך. ציוה המלך להושיבו במקום הראוי לו, להגיש לו מנה זו ומנה אחרת, משקאות כאלו ואחרים, דאג לו אף למיזוג אויר נעים, למוסיקת רקע ערבה, דאג כי מאומה לא יחסר לו. לעומתו אדם אחר - נקלע אל מחסן המזון של המלך. מצא אוכל משובח והכניס לפיו, מצא משקאות טובים ושתה, נהנה גם ממיזוג האוויר שהגיע למחסן דרך המזגן המפוצל, וממוסיקת הרקע שנשמעה היטב מבעד לחלון... לכאורה נהנה בדיוק כמו הראשון - אותו אוכל ואותם תנאים. אך ההבדל ברור. אומנם גופו נהנה באותה מידה, אך נפשו לא נהנית. חסר הוא את קורת הרוח המיוחדת שממלאת את ליבו של הראשון, עקב יחסו האישי של המלך אליו, וכוונתו ורצונו להיטיב לו.

כזה הוא ההבדל בין המאמין והמכיר בטובה לבין הכופר. הכופר חי בתוך מחסן חשוך, חוטף ואוכל, חוטף ושותה. חי באיזה כוכב נידח, אחד מביליוני כוכבים הממלאים את היקום. במקרה נוצרו בכוכב זה - הלוא הוא כדור הארץ - תנאים המתאימים לקיום חיי אנוש, ואיכשהו מצליח הוא למצוא את צרכיו.

לעומתו האדם המאמין, בכל חייו מוזמן הוא לשולחן המלך, בראותו את הכוונה האלוקית להתאים עבורו את צרכיו. הנה למשל המזון, כה מותאם הוא לצורך האדם: בערכם התזונתי של המאכלים, במראם המגוון, בצבעם ובצורתם; וכל מאכל נברא במינון המתאים ביותר עבור האדם: המים מצויים בכמויות גדולות, כי האדם אינו יכול לחיות בלעדיהם. החיטה, שהיא מזון בסיסי, אף היא מצויה בשפע רב. לעומתם - הבשר והעופות, החלב והביצים, הפירות והירקות, הדגנים והקטניות, התבלינים ועשבי התיבול - כל אחד מהם מצוי בכמויות המתאימות ביותר בעבורנו לתזונה מאוזנת ובריאה. לעומת זאת החמצן הדרוש לנשימה מצוי ממש באוויר, אין צורך אפילו לטרוח לשאוב אותו מן הבאר או למלאותו בגלונים מאיזה מִכְרֶה.

אין סוף להתבוננויות כמה שהעולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו. אם נתבונן במבנה הגוף - אין צורך להיות מדענים או רופאים כדי להבין עד כמה הוא מותאם עבורנו באופן נפלא, לדוגמא: האף מעל הפה, כדי שנימנע מלהכניס לפינו מאכל באוש ומקולקל. השפתיים רגישות יותר לחום כדי שלא יכנס אל גופנו מאכל מדאי חם. העיניים שקועות מיתר אברי הפנים, כדי לספק להן הגנה בעת נפילה. מעליהן יש גבות המונעות טפטוף של זיעה העלולה להזיק להן. העפעפיים שוטפות את העיניים מאבק ולכלוך, וכך הלאה והלאה אינסוף תכנונים מדויקים בכל אבר ואבר - לתועלתנו ולטובתנו. (ניתן לראות הרחבה מרתקת ועוצרת נשימה ממש בחוברת "פלאי גוף האדם" - הוצאת ערכים.)

הכופר בטובה, כלל אינו מבחין בכל הדברים הללו, כלל אינו מרגיש בהשגחה הפרטית המזמנת לו את צרכיו, כלל אינו נותן דעתו להבין, מיהו המרעיף עליו ונותן לו עד בלי די. ככה הוא נולד, ככה הוא גדל, זה הטבע, כך העולם נוהג, הכל ברור וטבעי. מהי ההתפעלות, בכלל?!

התורה מחנכת אותנו להסתכלות בוגרת ואמיתית. לא להישאר "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", חטוף ואכול, חטוף ושתה. אלא פקח עיניך, הבט סביבך, תן תודה על הטובות המקיפות אותך. החל בכבוד והוקרה להורים שהולידו וגידלו אותך, ועד להודיה עמוקה ואינסופית לבורא עולם על טובותיו וחסדיו - - -

"וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ...!"

העברת שושלת האמונה

בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בששה לחודש סיון, ביום שבת קודש - נגלה ה' לעם ישראל, ונתן לנו תורה ומצוות, חוקים ומשפטים.

היום, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי - - -

יהודים בכל רחבי העולם - מחזיקים בידם את אותה תורה בדיוק. הוגים ולומדים בה, ומקיימים את מצוותיה לפרטי פרטים, בדיוק כפי שלימד משה רבנו בזמנו: אותן תפילין מרובעות ושחורות, אותו תכנון אדריכלי מורכב של מקוואות, אותם 39 אבות מלאכות האסורות בשבת, אותם מועדים, אותה סוכה ואותן מַצוֹת, אותם בעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, אותם טכסי נישואין, ואותם דיני ממונות מורכבים, וכו' וכו'.

כאילו זה עתה התרחש המעמד, כאילו ממש לאחרונה עשה משה רבנו סבב עולמי בכל תפוצות ישראל: בעירק ובפרס, במרוקו ובתימן, בפולין ובהונגריה, ברוסיה ובצ'כוסלובקיה, בהולנד ובשוויץ, בספרד ובצרפת, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן - עבר ממדינה למדינה, הפיץ את ספר התורה באלפי עותקים, והסביר בדיוק כיצד לשמור את פרטיה ומצוותיה.

ובאיזו דבקות והתמסרות נשמרת התורה, באיזו מסירות נפש! יהודים בכל הדורות היו מוכנים למות, להסתכן, להתענות, לנדוד, לרעוב - להקדיש את כל חייהם - למענה. כאילו הם עצמם עמדו לא מכבר למרגלות הר סיני, והכריזו פה אחד "נעשה ונשמע", כאילו לעיניהם ממש נגלה ה' בעב הענן, ואוזניהם שמעו את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן, וקול ה' בוקע מתוך האש: "אנוכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני..."

הכיצד?! כיצד נחקק אירוע היסטורי באופן כה חזק בתודעת העם למשך אלפי שנים?!

אין ספק כי זהו פלא עצום, פלא היסטורי שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון. אין ספק שעומדת כאן ההבטחה האלוקית של נותן התורה בכבודו ובעצמו: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ..." (דברים לא כא)

אב לבנים יודיע

כשנתבונן בדבר, נבחין במנגנון חזק ורב עוצמה, האחראי על העברתה של התורה מדור לדור בצורה כה חיה וחזקה. מנגנון זה הוא - העברת התורה מאב לבן.

ככתוב בתורה (דברים ד ט) : "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

וכותב הרמב"ן (שם) : "והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו לעולם, וציוה במצות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראייה ושמיעה... כי כשנעתיק גם כן את הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל".

הרמב"ן מלמד אותנו את ההבדל הגדול בין המאמין למה שמסופר לו על ידי כמרים ומיסיונרים, שאין להם בהכרח אהבה כנה ואמיתית לשומעיהם, לבין אמונה הנמסרת לבנים על ידי אבותיהם, באופן שהכל יודעים שהאבות אוהבים את הבנים אהבה גדולה ונאמנה, ומעוניינים להעביר להם את מיטב הידע שלהם. האבות לא יורו לבנים כי אם את האמת לבדה, ואין מדרך האב להנחיל ולהשריש בלב בנו סיפורי שקר. מה שאין כן בשאר הדתות והאמונות: הכל מודים שהם הופצו בין ההמונים לא על ידי אבות, כי אם על ידי מטיפים למיניהם, מאומנים ומומחים לכך. אין זו אמונה אלא פתיות להאמין להם. (וראה עוד הרחבה נפלאה בספר "מסילות אל האמונה" עמוד 83) לכן עיקר מסירתה של התורה היא דווקא מאב לבן. והתורה מדגישה זאת במקומות רבים:

"למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." (שמות י ב)

"והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט)

"אשר תְצַוֻם את בניכם, לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לב מו)

"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה'" (דברים לא יב) "אב לבנים יודיע אל אמיתך" (ישעיה לח יט)

בכל קריאת שמע, אנו חוזרים פעמיים על החיוב להעביר את התורה והאמונה לדור הבא - "ושננתם לבניך".

ההעברה הרצופה של התורה מאבות לבניהם במשך עשרות דורות, מתוך מסירות נפש, למרות כל ה"הגבלות" הקיימות בה - 613 מצוות! כשאבות אוהבים מורים לבניהם לחיות ואף למות למענה, היא עדות נאמנה לאמיתותו של מעמד הר סיני!

ככתוב בתהילים (תהלים עח ג-ו) : "אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם, לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם".

וביאר האבן עזרא: "אשר שמענו זה מפי אנשים רבים וצדיקים, שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו. והיתה הקבלה כמו דעה ['דעה' היא ראיה ברורה, כמו שרואה דבר לנגד עיניו, כאדם היודע בוודאות שקיימת יבשת אמריקה אף שלא ראה אותה] וזה הוא "ונדעם", כי המְסַפרים אוהבינו היו וגם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו".

כיבוד הורים - התנאי להעברת השושלת

נמצא אפוא, כי מצות "כיבוד הורים" הינה יסוד חשוב מאוד במסירת התורה מדור לדור.

רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כו) מדמה זאת למדינה שמשלו עליה רודנים אכזריים, כל אזרחיה היו עבדים כנועים ומושפלים. והנה הגיע אליה מלך טוב וחזק, אשר הכניע את השלטון הקיים, ובכך שחרר את האזרחים מעבדותם, ולא עוד אלא שפיתח ושכלל את המדינה, הקים בה מוסדות לימוד, מפעלים, בתי חולים וכו', ובכך הביא רווחה עצומה לאזרחי המדינה. המלך חזר לארצו, אך המדינה נשארה כמובן תחת חסותו. שנים חלפו, אזרחי המדינה נשארו תמיד נאמנים אל המלך בזוכרם את הטובה הרבה שגמל עמם. ואולם - דור הולך ודור בא. בנים חדשים נולדו וגדלו. האם יֵדַע אף הדור החדש להעריך את המלך? האם ישמרו לו אמונים? כאן הדבר תלוי במידת התבטלותם כלפי ההורים. אם אכן יהיו הבנים מקבלים מרות מהוריהם ושומעים למוסרם, או אז ישמרו אף הם אמונים למלכם! אך אם יהיו הבנים פורקי עול, ואינם מקבלים מרות מהוריהם, הרי ודאי שימרדו ויבעטו אף במלכם.

כן הדבר בקבלת התורה - ככל שהבנים מכבדים ומוקירים את אבותיהם, כך העברת התורה מדור לדור הינה חזקה יותר. אך אם חלילה היו הבנים בועטים באבותיהם, לא יתכן שהתורה היתה עוברת מדור לדור באופן כה חזק.

ובאמת, כשנתבונן בעשרת הדיברות החקוקות על שני לוחות הברית, נמצא כי הלוח הראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום - אמונה בה', איסור עבודה זרה, שבת וכדומה. ואילו הלוח השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו, החל מן הדרישה האלמנטארית של "לא תרצח" ועד לדרגה המרוממת של "לא תחמוד".

ומצות כיבוד אב ואם - היכן מקומה? לכאורה, זוהי מצוה השייכת לחלק שבין אדם לחברו. הכרת הטוב בסיסית כלפי מי שגידל אותנו וטרח עבורנו. מוסכמה חברתית בעולם כולו. אבל דווקא נמצאת היא בלוח של המצוות שבין אדם למקום. ומדוע? משום שכאמור, מצות כיבוד הורים היא הערובה למסירת האמונה מדור לדור!

וכך כותב רבנו יצחק אברבנאל (פרשת יתרו) : "יסוד מצוה זו הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם, ויאמין בה ויסמוך עליה... ולהיות כח הדיבור הזה להאמין בקבלת הראשונים [אבותינו] שהוא עיקר כולל בתורה, ולא תצוייר מציאותו בלתו [מבלי מצוה זו], לכן היה הדיבור הזה מכלל הדיבורים האלוקיים [שבין אדם למקום] אשר בלוח האחד, ולא היה מהדברים האנושיים [שבין אדם לחברו] שהיו בלוח השני".

מי קרוב יותר לקוף?

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל טס פעם מאמריקה לארץ ישראל. לצידו ישב מזכיר ההסתדרות דאז, ירוחם משל. הגאון עסוק היה בספרו, ומר משל עסק בשלו. מידי כמה דקות הופיע נכדו של הרב, שהתלווה אליו לטיסה, ניגש לסבו ושאלו ביראת כבוד: "האם סבא צריך משהו, האם הכל בסדר. הכסא נח? אולי משהו לשתות?" התעניינות מכל הלב, בכבוד עצום ורב. מר משל בחן בהתעניינות את הנער. "מי הבחור?" שאל. "נכדי", השיב הרב. נאנח מר משל: "הנכדים שלי, רק יודעים לבקש בקשות. לא שכחו לפני הטיסה להגיש לי רשימת קניות מפורטת. סבא תקנה וסבא תביא. סבא קיים אצלם רק כאשר הם צריכים משהו... ומי חולם על כזה כבוד וִיקָר?!"

"אסביר לך את ההבדל", אמר הרב.

אני חינכתי את ילדי ונכדי, שאנו צאצאי אברהם אבינו, 'האדם הגדול בענקים', שהנחיל את מורשתו לבניו אחריו 'לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. במעמד הר סיני קבלנו את התורה, ומאז היא עוברת מדור לדור. בדור שאחרי מעמד הר סיני - העריצו הילדים את הוריהם כאנשים אשר זכו לשמוע את דבר ה' מפי הגבורה ממש. וילדיהם הם, העריצו אותם על שהכירו את אלו שעמם דיבר ה', וכך השתלשל הדבר מדור לדור, כך שתמיד הבנים רואים באבותיהם מוסרי התורה ומעבירי השושלת היהודית. ילדי ונכדי מכבדים אותי כאדם שזכה להיות מקושר עם ענקי הרוח בדור הקודם: החפץ חיים, הסבא מסלבודקה ועוד ענקי עולם קודמים.

לעומת זאת, אתה חינכת את ילדיך ונכדיך, על פי השקפתו הבאושה של דרווין, כי החיים הם תוצאה של אירועים מקריים, ומוצא האדם מן הקוף, ואם כן מדוע שיעריך אותך?! הרי אין אתה בעיניו אלא חוליה המקשרת בינו לבין הקוף... אתה מקורב אל הקוף, ואילו הוא אדם מושלם יותר ממך"...

ומר משל נאנח בשנית... (מעיין השבוע שמות רנ)

שרשרת הדורות

הפסוק אומר (ויקרא יט ב-ג) : "קְדשִׁים תִּהְיוּ!... אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמרוּ". ראו, מה כתוב כאן! איך אפשר להגיע לחיי קדושה, אור וזוהר? איך מנחילים את מורשת הדורות, את שמירת השבת? רק דרך אחת יש: "איש אמו ואביו תיראו". כיבוד אב ואם, מורא הורים! כבוד ויקר להורינו כפי שחונכנו מדור דור!

ראשי החינוך החילוני ידעו זאת, וראשית חינוכם מה היתה? לנתק את הנוער מן ההורים! לבוז להם בתור "נחשלים", חלילה, שעבר זמנם. מנכ"ל משרד החינוך אליעזר שמואלי אמר זאת בפרוש בהרצאה שנשא בוועידה ארצית של ועדי ההורים. הקשיבו לדבריו: "עם הקמת המדינה, קבעה לעצמה מערכת החינוך הגדרה שהכתיבה את דרכנו, לאמור: "אנחנו איננו מתעסקים עם דור המדבר"! כלומר: ההורים הם אבודים, וכמו "דור המדבר" הם ימותו בדרך, אנחנו נעצב את הילדים שלהם ברוחנו! ההורים הם שונים, גלותיים, נושאים איתם תרבות שאנו מתכוונים לשנות אותה. המורים לא היססו לבטא את הדברים. התפיסה של בית הספר היתה כמו בית יתומים אחד גדול! המערכת של החינוך הממלכתי תפקדה ללא הבנה, ללא הכרה וללא ידיעה בקיומו של הבית, ובקיומם של ההורים"!

עד כאן הדברים המזעזעים. הודאת בעל דין!

גם הם ידעו את הכלל היסודי: אם רוצים לנתק את הילדים מהמורשת, לקרוע אותם משרשרת הדורות, התנאי הראשון הוא: ללא ההורים! לבעוט בהורים, להתעלם מהם. "דור המדבר" הם קראו לנו. שאנחנו נמות חלילה, והם יירשו את ילדינו.

לא כן, החינוך התורני, הטוב, המושרש, מחנך בדרך ההפוכה! לבסס את הקשר עם הבית, להדק את הקשרים עם ההורים, לחנך לכיבוד הורים ולמורא אב ואם. ודרך הידוק שרשרת הדורות מגיעים לקדושה ולאורה, לחינוך מעולה וטהור! (מעיין השבוע ג שלה)

ריסון עצמי וקבלת מרות

אומר הפסוק (איוב יא יב) : "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ - כמו "שִׂיחַ פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך תינוק קטן - מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו, הכל משועבד לו, ואין לו כל מחויבות.

אילו ימשיך הוא לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות, הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן - לחמור גדול. כל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הולך, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. אם הוא אינטליגנט, הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות, יכול אפילו להיות נימוסי ו"יפה נפש", אבל במהותו הוא עדיין "פרא", ללא שום ריסון עצמי אמיתי.

אך האדם היהודי נדרש בחייו להרבה מאוד ריסון עצמי, לקבלת עול מלכות שמים, לקיום מצוות, ולביטול רצונו מפני רצון ה' יתברך. וכיצד יוכל להגיע האדם לזאת? היסוד והבסיס לכך, היא מצות "כיבוד הורים". בראש ובראשונה על הילד ללמוד לקבל את סמכותם של הוריו, לקבל מהם מרות ולציית להם, וכך תתרגל נפשו כבר מקטנות לריסון עצמי.

הנה - כך כתוב בתורה (ויקרא יט ב-ג) : "קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ...". אומר רבנו בחיי: הפרשה הזאת אזהרה היא לכל ישראל שיהיו פרושים וגדורים במידותיהם. וגילה הכתוב, כיצד יתחנך האדם לכך, והלא מטבעו נוהה הוא אחר רצונותיו ומאווייו? הדרך לשים רסן לתאוות ולגדור את המידות, היא: "איש אמו ואביו תיראו" - להכיר בסמכותם ורוממותם של ההורים! וכשיש סמכות שכפופים בפניה, הרי זו הערובה לבלימת התאוות והתגברות על היצרים!

צורך קיומי עבור האדם

מחשבה רווחת היא, כי מצות "כיבוד הורים" היא מין פריבילגיה עבור ההורים על טרחתם בגידול הילדים - מעין "שכר טרחה", לטובתם ולהנאתם של ההורים. אולם לאמתו של דבר, מצות "כיבוד הורים" - יותר ממה שהיא לטובתם של ההורים, הרי היא מתנה נפלאה וכלי נחוץ והכרחי לגדילה בריאה - דווקא עבור הילדים.

כדי שילד יגדל להיות בריא בגופו ובנפשו, הוא צריך "גב חזק", סמכות של הורים אשר ידריכו אותו, יקבעו לו גבולות ברורים, יורו לו מה מותר ומה אסור, יחייבו אותו לעשות פעולות מסוימות, ויאסרו עליו לעשות פעולות אחרות. על ידי כך מרגיש הילד שיש לו על מי להישען, יש מי שמדריך אותו בדרכו בחיים, יש מי שיודע מה טוב בעבורו וממה עליו להישמר. ולכן גם כאשר הילד מתנגד לסמכות ההורים, הרי שזהו רק ניסיון מצידו לבחון אותם עד כמה הם חזקים, אך בתת הכרתו הוא מצפה שההורים יעמדו על שלהם ולא יוותרו לו.

לדוגמא: ילד בן שלוש ארבע מבקש ממתק ונתקל בסירוב. עכשיו הוא מתחיל לנסות את הוריו, עד כמה סירובם רציני. הוא מייבב, משתולל, נשכב על הרצפה, בועט ומרים קול זעקה גדולה ומרה. אם ההורה עומד על שלו - הילד אומנם מאוכזב מכך שלא קיבל את הממתק, אך הוא מרגיש תחושת בטחון, הוא יודע שההורים שלו רוצים בטובתו, הם יודעים טוב יותר ממנו מה טוב בעבורו, והנה - הם גם מספיק חזקים כדי לעמוד על שלהם. אך אם ההורה נכנע - חבל מאוד! תחושת הביטחון שלו בהוריו נפגמת. עכשיו מרגיש הילד: הנה, ניצחתי את הורי, זאת אומרת שהורי פחות חזקים ממני. ואם כן כמה מסכן וחסר אונים הוא, מי יכוון אותו בדרכו בחיים?! אם "ויתורים" כאלו ימשיכו להתרחש שוב ושוב, הדבר עלול לפגום מאוד בנפשו של הילד.

מלבד זאת, ילד שגדל ללא קבלת מרות וסמכות ברורה של הורים, הרי שגם התפקוד היום יומי שלו נפגם: הוא לא ישן בזמן, תזונתו אינה מאוזנת ובריאה, הישגיו בלימודים יורדים, וכדומה.

לכן, אך טוב וחסד עושים ההורים עם ילדיהם, כשהם מחנכים אותם כראוי לקיום מצות "כיבוד הורים"! וכך כתב בספר צידה לדרך (לפני כ-700 שנה. מאמר רביעי פ"ה) : "'כבד את אביך ואת אמך', דיבור זה הוא צורך גדול לתיקון הגוף והנפש, לפי שעיר פרא אדם יולד, לכן צריך שישמע לקול מוריו שהם אביו ואמו, ובזה יושלם סדר האדם".

ומעניין להביא בהקשר לכך, מחקר שנערך בחסות האו"ם. מחקר ארוך ומלא, נדיר בהיקפו, אשר הסתיים לפני קצת יותר מעשר שנים. 1,800 נערים יתומים, מרחבי העולם - אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה - נערים החוסים בבתי יתומים, נבדקו לאורך 12 שנים. המעקב וגיבוש המסקנות נערכו על ידי מיטב בעלי המקצוע בתחום. (מובא בספר 'התבוננות ומעשה' עמוד קיא) הנערים חולקו לשתי קבוצות: האחת שקיבלה חינוך מודרני - מתירני - ליברלי, והאחרת חינוך סמכותי - משמעתי, 'בנוסח הישן'. כולם חונכו בידי מחנכים טובים ומסורים, מקצועיים בתחום החינוך. התקיים אחריהם מעקב צמוד, החל מגיל שתים עשרה ועד גיל עשרים וארבע.

מסקנות המעקב הדהימו את החוקרים! התברר שההצלחה החינוכית אצל הנערים שקיבלו חינוך סמכותי, היתה יותר מפי שמונה (!) מאשר אצל אלו שהוענק להם חינוך ליברלי. ההצלחה בלטה בכל תחום אפשרי שנבדק. כל תחום שניתן לבדיקה, הוכיח חד משמעית, שהחינוך ה'ליברלי' הינו תשתית המצמיחה הרס אישי וחינוכי: חוסר ביטחון אישי וחברתי, נברוזות [-עצבנות, הפרעה נפשית], פחדים - פי 2.8 אצל המתירנים. עבריינות - פי 2.1. ולאידך גיסא: הצלחה אישית בתחום האקדמאי, בעסקים וכדומה - פי שניים אצל השמרנים. האיזון הנפשי, המוסריות, וגם הצלחה אישית וכלכלית - כל אלו נפלו בחלקם של אלו שקיבלו חינוך סמכותי "מיושן", ובפער ניכר!

המשמעת נדרשת אפוא לא רק ככורח חינוכי, אלא גם כדי לגדל אנשים בוגרים מאוזנים בנפשם, הבוטחים בעצמם ובכוחותיהם, ומסוגלים להציב לעצמם אתגרים ולעמוד בהם!

תוכן העניינים

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה