שער האגדה · מבוא
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ,
לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ,
עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים פרק ה פסוק טו)
לתועלת הלומדים
יש לציין שההלכות שבחוברת הן לכל בדעות, לבני אשכנז ולבני ספרד. לבד מההלכות שבארנו בהם במפורש, שיש חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד. העמודים המסומנים בחוברת ב ( ), הם לפי הספר ילקוט יוסף כיבוד אב ואם. וכשכתוב (ה"ע), הוא ספר הליכות עולם חלק ח. וכשכתוב סימן וסעיף, היינו שלחן ערוך יורה דעה.
אסיפת חירום
מתח וציפייה דרוכה עמדו באוויר הארמון. עדיין ניתן עוד למשש את אותות הפחד והבהלה שתקפו את כל הנוכחים כאן, אך לפני זמן קצר. רעידת האדמה המזעזעת שפקדה אותם - הותירה אותם כהלומי רעם. מעולם לא ראו ולא שמעו מאבותיהם על רעידת אדמה שכזו! - מלווה היתה בקולות רעמים אדירים, ברעשים מחרידים, ובכל מיני תופעות טבע משונות!
לאחר שהתאוששו מן ההלם הראשוני, החליטו שעליהם לברר בדחיפות את נסיבות האירוע, ולקבל הערכה מקצועית לגבי השלכותיו לעתיד. וכך, בעוד האדמה רועשת תחתם, מיהרו להתכנס מלכים ושרים מפוחדים לאסיפת חירום בהולה - בארמונו של בלעם. בלעם - מורה דרכם הוא. ניחן בכוחות מאגיים פלאיים, והוא בודאי יוכל לתת הסבר אמיתי למתרחש כאן!
"ובכן, בלעם", פנו אליו בקול רועד, "אנא אמור לנו, מה מתרחש כאן, שמא העולם הולך להיחרב?! שמא מבול רוצה האלוקים להביא לעולם?!"
"אהה...", נשמע קולו העמוק של בלעם. "שוטים שכמותכם... כבר נשבע האלוקים שלא יביא עוד מבול לעולם. אל דאגה, העולם אינו הולך להיחרב".
תחושת הקלה ורגיעה הורגשה בחלל. העולם אינו עומד להיחרב, כפי שאכן חשו וחשבו, וזה העיקר. ובכל זאת, מה כן? "ובכן", נשמע שוב הקול העמוק, "חמדה גנוזה יש לו לאלוקים, אוצר יקר וחביב, השמור אצלו עוד לפני שברא את העולם, והיום הזה הוא בא לתת אותו לבניו!" (זבחים קטז ע"א. וכמבואר עוד בהרחבה בחוברת חג השבועות בהלכה ובאגדה)
יודוך ה' כל מלכי ארץ!
כעת התחלף הפחד ברגש של ציפייה וסקרנות, מהו המסר האלוקי המיוחד, ההדרכה הייחודית, שאותה רוצה האלוקים להעביר דווקא לבניו אהוביו?
והנה - לפתע נשמע הקול. קול ה' הדהד בעולם כולו, ונחלק לשבעים שפות, כדי שכל אומות העולם יוכלו לשומעו. שומעים המלכים את הקול מכריז ואומר:
"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"!
רחש של תחושת ביטול עבר בין המלכים. נו, בודאי, הלוא לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך רוצה שיהיו מכחישים אותו?!
ממשיך הקול ואומר:
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!".
שוב לא התרשמו המלכים. הלוא לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף?!
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא!" הדהד הקול.
- לכבוד עצמו הוא דורש! וכי איזה מלך היה רוצה שיהיו נשבעים בשמו על שקר?!
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ!"
- לכבוד עצמו הוא דורש, וכי איזה מלך אינו רוצה שיהיו אזרחיו מכבדים את אותו יום שעלה בו על כס מלכותו?!
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ!"
כאן השתנתה ההתייחסות. רחש של התפעלות עבר בין המלכים, אמרו: בנימוסי המלכות שלנו, מי שרוצה להראות שהוא כנוע ומשועבד למלך, הרי הוא בוגד באבותיו, ובכך הוא מביע את נאמנותו הבלתי מסויגת כלפי המלך. ואילו האלוקים מצווה ואומר "כבד את אביך ואת אמך", שאין זה לטובת עצמו אלא לטובת ישראל שיהיו מכבדים את אביהם ואמם, ויתן להם שכר טוב. עמדו כל המלכים מכיסאותיהם והודו גם על הדיברות הראשונות, שכולן אך טוב ואמת. (קידושין לא ע"א, במדבר רבה פרשה ח)
שלושה שותפים באדם
לא זו בלבד שמצווה ה' יתברך לכבד את האב והאם, אלא שמשווה גם את כבודם לכבודו!
אמרו חז"ל: השווה הכתוב כיבוד אב ואם - לכבודו של הקדוש ברוך הוא! שהרי בכיבוד אב ואם נאמר: "כבד את אביך ואת אמך", ולגבי כבוד ה' נאמר: "כבד את ה' מהונך". וכן השווה הכתוב מורא אב ואם - למוראו של הקדוש ברוך הוא! שהרי במורא אב ואם נאמר: "איש אמו ואביו תיראו", ולגבי מורא ה' נאמר: "את ה' אלהיך תירא".
ובדין הוא שכך יהיה! שהרי שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו נותנים בו אברים וגידים, בשר ודם, והקב"ה נותן בו נשמה. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני! ובזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם - ציערוני! (מסכת קידושין דף ל עמוד ב)
מצוה שכלית
נשאל: מצות כיבוד הורים - מצוה כה מובנת מאליה, כה מתחייבת, כה מתקבלת על הלב. חוב מוסרי פשוט, מוסכמה חברתית בעולם כולו! לשם מה יש לצוות עליה? ועוד - להזכירה במעמד כה גדול ונשגב? כל העולם דממה, עם ישראל דרוכים, אומות העולם מקשיבים, כולם מצפים לשמוע את המסר השמימי היחיד מסוגו בהיסטוריה. והנה - צו כה פשוט ומובן, כלל אנושי אלמנטארי שכזה?!
הנה, חז"ל מעידים, כי אכן יש מן הגויים שאף הם הצטיינו באופן נפלא בכיבוד הוריהם!
פעם שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: אותי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה מאשקלון.
דמא היה גוי חשוב ונכבד. פעם אחת, בהיותו ראש שר החיל, היה יושב בין גדולי רומי, כשהוא לבוש מלבוש חשוב של זהב. והנה לפתע הגיעה אמו, שלא היתה שפויה בדעתה, והכתה בו על לחיו בפני כולם, משום שלא בא לשרת אותה כמנהגו! בעודה קוצפת ורוגזת, נפל מידה המנעל שהכתה בו. והושיט לה דמא את המנעל בחזרה כדי שלא תצטער, ולא הכלים אותה!
עוד מספרים חז"ל, כי פעם אבדה אבן "ישפה" מן החושן של הכהן הגדול [הכהן הגדול היה לובש על ליבו חושן זהב, שבו שנים עשר אבנים יקרות, כנגד שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה. האבן ישפה היא כנגד בנימין שהצטיין במידת השתיקה - יש לו פה והוא שותק], והיות שהכהן הגדול אינו יכול לעבוד כך בבית המקדש, לכך ניסו חכמים למצוא בהקדם אבן שכזו. שמעו כי יש אבן כזו בידיו של דמא בן נתינה מאשקלון, ומיהרו ללכת אליו. דמא אכן היה מוכן למכור להם את האבן, תמורת שישים ריבוא דינרי זהב. הלך דמא להביא את האבן, והנה הוא רואה כי אביו ישן, ורגליו פשוטות על התיבה שבה מונחת האבן. הלך לחכמים והודיע להם כי נכון לעכשיו, אינו יכול לתת להם את האבן. חשבו, כנראה הוא רוצה בעבורה סכום גדול יותר, והכפילו את המחיר! אך דמא עמד בסירובו. ניסו חכמים להעלות את המחיר שוב ושוב! - ועדיין הוא עומד בסירובו. משראו כך, פנו ללכת.
כשהתעורר אביו, קרא דמא לחכמים ואמר להם: הנה, מוכן אני עכשיו למכור את האבן. רצו חכמים לשלם את המחיר האחרון שנקבו, אמר להם דמא: האם אני אמכור לכם את כבודו של אבא תמורת כסף?! איני נהנה מכבוד אבותי כלום!
מה השכר שפרע לו הקב"ה? לשנה הבאה ילדה פרתו פרה אדומה, ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה! (ירושלמי פאה פרק א ה"א, קידושין לא ע"א, תוספות ויד דוד שם)
לקחיה של פרה אדומה
הנה לנו כיבוד הורים מיוחד במינו - של גוי! אדם מוסרי, בעל מצפון בריא - שאכן כיבד את הוריו בצורה מושלמת! מה חסר בזה? מהו בכל זאת ההבדל בין כיבוד הורים של גוי, לבין כיבוד הורים של יהודי?
התשובה לכך חבויה דווקא בסופו של הסיפור - דמא בן נתינה קיבל בשכרו "פרה אדומה", ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה.
פרה אדומה נצרכת לישראל, כדי להשתמש באפרה לטהרת טמאי מתים. המפליא הוא כי אותו אפר עצמו, המטהר את הטמאים - מטמא הוא את הטהורים העוסקים בהכנתו! ואכן אומות העולם היו מלגלגים על ישראל שמקיימים מצוה זו, הנראית כסותרת את עצמה. לפיכך כתוב במצוה זו: "זאת חוקת התורה"! לומר לנו: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה!", למרות שאינכם מבינים את טעמה - עליכם לקיים אותה משום "גזירת מלך". (במדבר פרק יט ובמפרשים)
אפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, ניסה להבין את טעמה של מצות פרה אדומה, ולא השיג, כמו שאמר (קהלת ז כג) : "אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני!". אך למרות שטעמה רחוק מבינתנו, בכל זאת עם ישראל מקיימים מצוה זו באהבה וחיבה, ומוכנים לשלם עליה במיטב כספם!
ומדוע? משום שיהודי מבין, שהוא אינו מבין. יהודי יודע, שבכל מצוה של הקב"ה - יש טעם וסיבה, כוונה ותכלית. ומי יעמוד בסוד ה'?!
הגלויות - עלומות!
הדברים אמורים לא רק לגבי חוקים שאינם מובנים לנו. אלא גם במצוות המובנות לשכלנו - ישנם רבדים עמוקים הרבה יותר ממה שנראה לעינינו. יתכן שאנו מבינים את "השכבה החיצונית", את הרובד הפשוט של המצוה, אך תחתיו מצויים רבדים עמוקים לאין שיעור.
במוזיאון השעווה, ביקרתם פעם? ודאי פגשתם שם את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, אולי אף נועדתם פנים מול פנים עם הנשיא הראשון... ובכן אמרו בבקשה, מה ההבדל בין אדם אמיתי לבין בובת שעווה, האין הם נראים זהים?
שאלה מגוחכת, לא?! כך אומר הרמב"ם באגרת תימן, כזה הוא ההבדל - בין חוקי הגויים, לבין - להבדיל בין קודש לחול - חוקי התורה. ישנם חוקים והוראות שאכן כלפי חוץ נראים כזהים, אבל לאמתו של דבר, ממש מגוחך ושטחי להשוות ביניהם, והרי זה כמו להשוות בין אדם אמיתי לבובת שעווה. כל בר דעת מבין כי בובת השעווה היא רק חיקוי של המראה החיצוני של האדם. אבל אצל האדם - הלוא מתחת לשכבה החיצונית ישנה מערכת מופלאה של גידים ונימים, מערכות מסובכות ושלובות של לב וריאות, כליות וטחול, קרביים ובני מעיים, עצמות ועצבים. ומעל הכל - מח וחושים, תודעה וזיכרון, חוויות ורגשות, שכל ונשמה - ודבר מכל אלו אינו מצוי בבובת השעווה הגולמית! (מחשבת הטהרה עמוד 11) כך - אף אצל הגויים ישנם אכן חוקים והנהגות, נימוסים ומוסכמות: לא לגנוב, לא לרצוח, לכבד את ההורים וכדומה. אבל אותו חוק עצמו, אותה הנהגה עצמה - כשהיא כתובה בתורה, הרי זה משהו אחר לגמרי. מצות ה' יש לה רבדים עמוקים לאין תכלית! הרבה מעבר לרובד החיצוני הפשוט והמובן הנגלה לנגד עינינו. וכלשון הרמב"ם: "הדת האלוקית - חכמתה בפנימיותה".
זאת אשר יסד הפייטן בפיוט פרשת פרה אדומה: "אין לחקור סוד חידותיך, כי המפורשות - סתומות, והגלויות - עלומות, המבוארות - חתומות".
גם מצות כיבוד הורים - נכון שיש בה טעם פשוט ומובן של הכרת הטוב, מוסר והגינות, אבל זהו רק הרובד הפשוט, השכבה החיצונית. חכמי תורת הקבלה [הנקראת גם "פנימיות התורה"] יודעים כי בפנימיות מצוה זו, ישנם סודות טמירים בסדרי ההנהגה של העולם, עולמות עליונים תלויים בה, תיקונים עילאיים קשורים בה. אין לנו כלים להבין זאת! - "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?! גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?!" (איוב פרק יא פסוקים ז-ח)
אדם שמכבד את הוריו רק מפני שזה זורם לו ככה ישר מהמצפון, רק מפני שהוא מבין שזה מה שצריך לעשות - זה טוב ויפה, אך זה עדיין לא מושלם. הוא הצליח להשיג רק את הרובד השטחי, את העטיפה החיצונית. אך עיקר קיום המצוה צריך להיות - בראש ובראשונה - מפני ציווי ה', ככתוב בתורה: "כבד את אביך ואת אמך - כאשר ציוך ה' אלוקיך"!
מסופר על רבי מנחם מנדל מרומנוב זצ"ל, שהיה יושב ולומד בחבורה עם תלמידיו, והנה בא אליו עני מסכן, לבוש בלויים, פניו חיוורות, וכל הופעתו מעוררת חמלה. ריחם עליו הרב, ורמז לשמשו שיביא לו מהארנק מטבע זהב יקרה. הושיט הרב לעני את המטבע, והלה אורו עיניו ושמח שמחה גדולה עד מאוד. אחר שהלך העני, התחיל הרב להיות מיצר על כך שנתן לעני את המטבע מרוב רחמנות, ולא מפני ציווי התורה. קרא שוב לשמשו וביקשו שילך לשוק לחפש את העני ולהחזירו אליו. כששמע העני כי הרב קורא לו, הצטער בלבבו וחשב: כנראה מתחילה רצה הרב לתת לי מטבע נחושת, והתחלפה לו מטבע הנחושת במטבע של זהב. והנה כעת הוא הבחין בטעות, ורוצה להחליף לי את מטבע הזהב במטבע של נחושת. אך מה מאוד נדהם העני, כאשר התייצב לפני הרב, והרב הוציא מארנקו מטבע זהב נוסף, ומסרו לו! לאחר שהלך, הביע השמש את פליאתו הרבה על מעשיו של הרב. רבי, אם רצית לתת לו שתי מטבעות זהב, למה מתחילה לא נתת לו שתיים, הלוא כשקראתי לו כמעט נפל לבו בקרבו, בחשבו שאתה רוצה לקחת לו את מטבע הזהב ולהחליפה בנחושת. אמר לו הרב לשמש: מתחילה חשבתי לתת לו רק מטבע זהב אחת, אך בראותי שנתתיה לו מרוב רחמנותי עליו, החלטתי כי עלי לתת לו מטבע נוספת, נטו לשם מצות צדקה שציווני הבורא יתברך! (ענף עץ אבות עמוד קפג)
קיום המצוה לשם מצוה - זה מה שאכן חסר אצל הגויים. דמא בן נתינה קיים "כיבוד הורים" בשלמות המעשה, אבל חסר היה העיקר - קיום המצוה מפני ציווי ה'! אדם שמקיים מצוה רק מפני שהדעת נותנת, או רק מפני שרגשותיו מחייבים אותו לכך, אינו ראוי כל כך לקבל שכר על זה, שהרי עשה מעשה טבעי. אך אדם שמבטל רצונו מפני רצון ה', אדם שמקיים מצוה מתוך תחושה של ענווה והתבטלות, "לשם יחוד קודשא בריך הוא", ראוי הוא לשכר רב לאין שיעור! (מעם לועז)
בחוברת שלפנינו נמצא הלכות כיבוד אב ואם המצויות, עם דברי אגדה ומוסר, סיפורים והנהגות מגדולי ישראל. מכל אלו נשכיל להבין עד כמה אכן חמורה ביותר היא מצוה זו, עד שכינו אותה חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א): "המצוה החמורה שבחמורות"! ההלכה מחייבת הרבה למעלה מן ה"מקובל" וה"מוסכם" בקרב אותם אלה המקיימים אותה רק מפני "צו המצפון". ומה שנותן לנו את הכח ואת הנחישות לעמוד במצוה זו כראוי [ובפרט בדור מתירני כשלנו!] - היא אכן "גזירת מלך" עלינו.
אשר על כן, נחלץ חושים ונאזור חיל, לעסוק בלימוד מצוה חשובה ויקרה זו כראוי, כדי שנוכל לקיימה כדת וכהלכה. כי עינינו הרואות, שללא לימוד מקיף כראוי, לא ימלט אדם מלהיכשל בהלכות ובפרטים רבים, מבלי לדעת כלל שהוא נכשל.
איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, לזכות גם את חבריו ומכריו בלימוד כמה הלכות לאחר התפלה, בשלחן שבת עם בני הבית, בשעות הפנאי בעבודה, וכיוצא.
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה לכבד את אבינו ואמנו כראוי, וברכות התורה יחולו על ראשנו: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", ונזכה לביאת משיח צדקנו, ולבנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.