ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · שתי מדות פרק עשירי.
דף פז.
במתניתין אלא מודדן עשרונים כו' שבו הי' מודד לחביתי כ"ג כו' כצ"ל:
שם בגמ' מלמד ששני עשרונים היו כו' כצ"ל:
בקונטרס בד"ה ולא הי' מודד כו' שלשה עשרונים אלא מודד כו' כצ"ל:
בתוס' בד"ה אחד גדוש כו' גמרא דשני עשרונים בציבור כצ"ל:
בד"ה גדוש כו' איפכא לא רצו לעשות כו'. והא דלא הקשו דיעשו שניהם מחוקים דכיון דילפינן מקרא דבעינן שני עשרונים אי הוו שניהם שוין הויא לי' מדה אחת כן הוא בפרש"י כת"י:
דף פז:
לרבנן עשרון גופי' קא מיבעיא לי' גדוש הי' כו' כצ"ל:
שם במתניתין הין וחצי ההין כו' ע"כ לפר ע"כ לאיל ע"כ לכבש ר"ש אומר כו' וכי מה הי' ההין משמש כו' שבה הי' מודד כו' כצ"ל:
שם בגמ' וחצי ההין והין כו' ר"מ אומר הין וחצי ההין כו' כצ"ל:
בקונטרס ד"ה מחוק שבו הי' מודד לחביתי כ"ג כו' כצ"ל:
בא"ד על גבי קרקע סה"ד ומה"ד מועשרון מוי"ו דועשרון נפקא להו כצ"ל ב"ח:
בד"ה שבו הי' מודד לחביתי כ"ג כו' כצ"ל:
בד"ה ומדר"מ כו' והחצי עשרון לרבנן נמי דלא הי' אלא עשרון אחד כו' כצ"ל קצת מצאתי:
בד"ה וכי טורטני נכניס א"כ הי' צריך להביא משקלות כצ"ל וכן הוא בפירוש ר"ג. והא דלא מיבעיא לי' בכל המנחות דבאות עשר עשר חלות במה מחלקן משום דפשיטא לי' דביד מחלקן דלא איכפת לן אם זו גדולה מזו כדתניא בשלהי אלו מנחות כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג ולחם הפנים לא היו צריכין לחלק החלות דכל חלה נילושת בפ"ע סלת ב' עשרונים ולמ"ד דלחמי תודה ונזירות נמי דינם כמו חביתי כ"ג מ"מ כיון דלחמי תודה ונזירות היו חלות גדולות היו נילושת בפ"ע אבל חביתי כ"ג דהיו קטנות י"ב לעשרון אין נילושין בפ"ע ולהתוס' דסלת מחלק ג"כ לא מיבעיא לי' אלא בחלות של חביתין לפי שהיו קטנים דליכא מדה קטנה כ"כ של אחד משנים עשר בעשרין ואע"ג דהקונטרס פירש לעיל שריבה במדת חלתן שריבה במנין החלות או שמיעט במנין החלות ה"ה דגם זה הוי בכלל דריבה במדת חלתן כשעושה חלה אחת גדולה מחברתה אלא משום דלעיל הוצרך לפרש לענין מנין החלות משום דמייתי לה לאקשויי מינה אשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן ארבעה חלות יצא ולאחר שכ' מצאתי כן בפרש"י כת"י:
בד"ה שלחן כו' כגון שהניח קומץ של מנחה או של לבונה בלא בזיכין כו' והניחו על השלחן כו' שלא הניחו בכלי כו' כצ"ל:
בד"ה דלא חזי לי' כגון קומץ ולבונה בלא בזיכין כן הוא הנוסחא הנכונה והצ"ק הגי' קומץ לבונה ואין נכון דהא פירש לעיל כגון שהניח קומץ של מנחה או לבונה הרי בהדיא דמפרש האיבעיא על קומץ של מנחה כפירוש התוס' ועל קומץ לבונה נמי ואין כוונתו על לבונה של לחם הפנים כפרש"י כת"י דאין משמע כן מלשונו אלא כוונתו על קומץ בזיכין של המנחה ולא על לבונה שלאחר הקמיצה דאין צריך קידוש כלי כלל אלא קומץ של סולת ושמן ולא של לבונה אלא אקודם קמיצה דצריך קידוש כלי:
בד"ה א"ל כו' שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו. מלשון זה משמע דקאי על קומץ המנחה וקשה קושית התוס' בד"ה מהו הא מקמי קמיצה כבר נתקדשה כולה מנחה בכלי שרת ומיפסלא בטבול יום ובלילה וביוצא ונראה לתרץ דהנה יש להקשות עוד על פירוש הקונטרס דמשמע מדבריו שאם יקדשו בכלי אחר יכול להקטירו וכשר הא אמרינן לעיל (דף כ"ו ע"ב) וחכ"א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו מ"ט משום דבעי קדושי בכלי וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול וצריך לומר דכיון דקדושת השלחן מועיל לקדש ליפסל בלינה לא חשיב כרצפה ויכול לקדשו בכלי אחר וכשר להקטיר ובזה מתורץ נמי קושית התוס' דלענין קומץ לבונה שעדיין לא קידש כלל יש נ"מ בפשיטות דמקדשו השלחן ליפסל בלינה וביוצא ולענין קומץ של המנחה נמי יש נ"מ במה שמקדש השלחן לפסול בלינה וביוצא דמטעם זה יכול להקטיר לאחר שיקדש בכלי אחר ולא חשיב כנשפך על הרצפה:
בא"ד שפסולה המנחה הואיל ועשאן שלא כמצותן ושוב אין יכול להחזירן לעשרון. זה הפירוש הוא רק אם נפרש קמצים על הקומץ המנחה בלבד דזה הפירוש הוא ממ"ר ז"ל והם מפרשים על קומץ המנחה לבד וכוונת הפירוש הזה הוא כמו שכתבו התוס' בד"ה מהו דאם קמץ שלא כמצותן והניחו על השלחן מועיל הא דמקדשו השלחן לענין שאין יכול להחזירו לביסא ולקמוץ פעם אחרת ופסולה המנחה ואי לא קידשו השלחן הי' יכול להחזירו:
בד"ה ר"א ברבי צדוק אומר לא הי' שם ז' מדות אלא הין בלבד. כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה וכי מה הי' ההין משמש כו' פעם אחת בימי משה כו' כצ"ל ב"ח:
בתוס' ד"ה במה מחלקן לחלות כו' כצ"ל:
בא"ד פי' בקונ' שמחלקה לעישה וא"א לומר כך כו'. כוונתם על פרש"י כת"י ונראה דרש"י לשיטתו דפירש לעיל (דף ע"ד ע"ב) במתניתין בד"ה קודם לעשייתן נותן תחלה שמן בכלי ונותן סולת עלי' ולשה בפושרין ונותן שמן עלי' ובולל כו' הרי דס"ל דנתינת שמן לבלילה הוא אחר הלישה וכן פירש נמי לעיל (דף נ' ע"ב) בד"ה בפנים דלישה ועריכה קודם מתן שמן הוא:
בד"ה מהו כו' דעדיין לא נתקדשו בכלי שרת כיון דלא נתנום בבזיכין אבל למאי דפרישית קשיא הא מקמי הכי כו' כצ"ל:
דף פח.
בגמ' שבה הי' מודד כו' כצ"ל:
שם ואפשר לשער כו' כצ"ל:
שם אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה כו' כצ"ל וכן גרסו הקונטרס ותוס' וכן הוא מוכרח דאי גרסינן נמי לוג קשיא מאי שנא דמקשה על לוג טפי מכל ד' מדות דהין אלא ודאי דעל כל מדות דכתיבי בהדיא בקרא לא קשיא ולא מקשה אלא אלוג ומחצה וחצי לוג דלא כתיבי בקרא בהדיא דאע"ג דגמירי שבע מדות במקדש כדאמר לקמן מ"מ כיון דלא גמירי בהדיא לוג ומחצה וחצי לוג אין לנו להכניס במנין המדות אותן המדות שאין צריכין כמו דאמר ר"ש וכי מה הי' ההין משמש ורבנן נמי לא פליגי אלא משום כיון דהוה בימי משה הוה:
שם אינו משמש מדה אחרת רבי אליעזר ברבי צדוק אומר שנתות הי' בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש מאי איכא כו' כצ"ל ואינו פיסקא אלא הוא סיום הברייתא דהא קאמר בגמ' עלה מאי איכא בין ר"מ לר"י ור"מ ור"י לא הוזכרו כלל במתניתין אלא בברייתא וכן גורס הש"מ:
שם ואמר לי' שער דקא נפקי בירוצין כו' כצ"ל ש"מ:
שם אפילו מנחה של ס' עשרון כו' ששה לפר וארבעה לאיל כו' כצ"ל:
בקונטרס בד"ה ואפשר לשער כו' כצ"ל:
בד"ה ואפשר לשער כו' כצ"ל:
בא"ד דד' רביעית הוי לוג פירוש ושני רביעית הוי חצי לוג דעל לוג לא קשיא:
בד"ה אלא כו' ורבי אליעזר ברבי צדוק לית לי' זה הכלל כצ"ל. משמע דרבנן שפיר אית להו זה הכלל ומטעם זה היו עושין חצי לוג והא דפליגי על ר"ש בלוג ומחצה צריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה אף לדבריכם:
בד"ה איכא בינייהו כו' נתקדשו דרביעית יהיב לי' כו' שיקבל אותם ואת בירוציהם כו' כצ"ל:
בא"ד ומתוך שממתין כו' והיינו דקא נפקי בירוצין כצ"ל ש"מ. פירוש והיינו דקאמר בגמ' דקא נפקי בירוצין:
בד"ה איכא למימר נתקדשו כו' כדמפרש לקמן (דף צ' ע"א) סה"ד ומה"ד במלאים קמיפלגי כו' כצ"ל. פירוש דכיון דאיכא למימר לא נתקדשו ע"כ לומר דלא שיעור חצי לוג בשני רביעיות עם הבירוצין וקשה לפי זה דהאיך איכא למימר דנתקדשו ע"כ אמר כדמפרש לקמן דהתם מפרש דכלי הלח נמשחו גם מבחוץ או לר' יוסי משום דהלח נעקר:
בא"ד שניהם מלאים סלת דההוא קרא במזרק כתיב שהוא כלי הלח וה"ה בשאר כלי הלח מ"ד ממעלה למטה קסבר מלאים דוקא שלא יחסר כו' כצ"ל:
בד"ה ומ"ד ממטה למעלה כו' שיעשה הגדול שיעור שני קטנים דבשני חצאין יש בו יותר כו' כצ"ל:
בד"ה רביעית כו' ממטה למעלה רביעית וחצי לוג דהיינו ב' רביעיות כצ"ל צ"ק:
בד"ה אם בשביל רביעית מים למצורע והלא בחוץ היו כו' כצ"ל והד"א:
בתוס' ד"ה אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה כו' דלא דמי דמדה של לוג ומחצה לא צריכה כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה בירוצי מדות נתקדשו כו' ומפרש ר' חייא בר יוסף בירוצי מדות כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ומדמיפסלי בלינה נמי יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו כצ"ל. ולכאורה קשה דא"כ תקשה למ"ד לא נתקדשו ולא קשה מידי דהא פלוגתא דתנאי הוא בנתקדשו ולא נתקדשו ושפיר יש לומר דתנא דברייתא דתני ואם לנו יפסלו בלינה ס"ל כמ"ד דנתקדשו והתוס' לא הקשו לר' חייא בר יוסף אלא ממתניתין דלא ניחא לאוקים סתם מתניתין כחד מ"ד ותירצו שפיר דמתניתין מצי אתיא ככ"ע דאפי' למ"ד דנתקדשו מ"מ יש להם פדיון משום תנאי ב"ד ולמ"ד לא נתקדשו ניחא טפי דהא במתניתין לא קתני ואם לנו יפסלו בלינה והא דכתבו דמהברייתא יש לדקדק דבירוצי המדות נתקדשו כוונתם בזה להביא ראי' לתירוצם מהברייתא דע"כ אתיא כמ"ד דנתקדשו מדמיפסלי בלינה ואפי"ה קתני ואם לאו מקיצין את המזבח וע"כ לומר דאיירי בנסכי ציבור ולב ב"ד מתנה עליהם:
בא"ד כדגזרינן התם לר"י בדלח דנעקר כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דהכא לא גזרינן דאמרי לנפשייהו כו' כצ"ל:
בד"ה ומ"ד מלמעלה למטה כו' כשמודדן לתוך אחת גדולה כו' כצ"ל:
בא"ד בתוך כלי אחד כצ"ל צ"ק:
בד"ה שבע מדידות פי' בקונטרס לתוך כלי אחד כו' כצ"ל:
בא"ד תניא אמר ר"א בר"צ ד' מידות כו' כצ"ל:
בד"ה רביעית מים למצורע כו' כדאשכחן בסוטה בפרק הי' מביא כו' כצ"ל:
בא"ד וקשה לפירוש זה ליחשוב גבי דתנן הכא במתניתין רביעית מים למצורע וחצי לוג לסוטה כו' לפי נוסחא זו אשר לפנינו אין לו פירוש וצריך תיקון והצ"ק הגי' דהכא במתניתין חשיב רביעית מים למצורע כו' ולדעתי הקלושה אין הג"ה זו נכונה דלהגהתו הקושיא הוא דמתניתין דהכא דלא כמאן דלרבנן דס"ל חצי לוג לסוטה גם במצורע בעי חצי לוג ולר' ישמעאל דס"ל רביעית מים למצורע ס"ל נמי רביעית מים לסוטה ואין זה מוכרח דהתוס' לא כתבו אלא דרבנן דלא חיישי שיהא דם הציפור ניכר במים מסתברא דבעי חצי לוג כמו בסוטה משום דיש להשוותם אבל ר' ישמעאל דמוקמינן מתניתין דהכא כוותי' שפיר מצי סבר דחצי לוג מים לסוטה הילכתא גמירי לה ואפי"ה ס"ל דרביעית מים למצורע משום דגלי קרא במים שיהא דם הציפור ניכר בהם והוא רביעית ונראה להגי' דכצ"ל ליחשוב גבי הנך דתנן הכא במתניתין רביעית מים לסוטה וחצי לוג למצורע וה"פ דכיון דחשיב רביעית מיל למצורע דאינו אלא לרבי ישמעאל דלית הילכתא כוותי' אלא כרבנן דבעי חצי לוג כסתמא דמתניתין במקומו בפרק בתרא דנגעים הוה לי' ליחשוב נמי רביעית מים לסוטה אליבא דר' יהודא דפליג ארבנן בסוטה ומכ"ש דהוה לי' ליחשוב חצי לוג למצורע אליבא דרבנן דהילכתא כוותייהו:
בא"ד גבי עשר רביעיות רביעית מים למצורע כו' כצ"ל:
בא"ד אלמא דמצורע לאו פלוגתא הוא ושמא אף דפלוגתא הוא לא חשיב לה לפלוגתא ודוקא כו' כן הוא הנוסחא הנכונה ולא כהגהות הצ"ק. והא דכתבו ושמא כו' אין כוונתם לדחות דבריהם שכתבו אלמא דמצורע לאו פלוגתא הוא אלא לתרץ דבריהם דלא תיקשי הא קושיא זו קשה נמי לפי מה שהגי' הרב רבינו יהודא שם רביעית מים כדתנן הכא דע"כ רביעית מים למצורע פלוגתא הוא דהא רבנן דפליגי ארבי ישמעאל וסברי דלא בעינן שיהא דם הצפור ניכר במים ע"כ מכשרי ביותר מרביעית דלא משכחת לה שלא יהא דם הצפור ניכר ברביעית דבהדיא קאמר שם בסוטה דציפור דרור אפילו קטנה אי אפשר שלא יהא דם הציפור ניכר ברביעית וכתבו לתרץ דלהגהות רבינו יהודא יש לומר דשמא אף דפלוגתא הוא ורבנן מכשרי ביותר מרביעית מ"מ לא חשיב שיעור רביעית פלוגתא כיון דרבנן נמי מודו בשיעורא דרביעית דלדידהו נמי לא צריך אלא רביעית משא"כ ברביעית מים לסוטה חשיב שיעור רביעית פלוגתא דרבנן לא מודו בשיעורא דרביעית כדמפרש במתניתין דדוקא לר"י סגי ברביעית משום דכשם שממעט בכתב כך ממעט במים אבל רבנן בעי דוקא חצי לוג משא"כ לפירוש רבינו יו"ט דרבנן בעי דוקא במצורע נמי חצי לוג כמו בסוטה א"כ לא מודי בשיעורא דרביעית אפילו במצורע והוי רביעית מים למצורע פלוגתא ובסוטה תירצו התוס' קושיא זו אפילו לפירוש רבינו יו"ט דמשום דרבנן לא בעי חצי לוג במצורע אלא לכתחילה ובדיעבד סגי ברביעית לא חשיב שיעור רביעית פלוגתא:
דף פח:
בגמ' שבה הי' מודד רביעית שמן לכל חלה וחלה. והא דלא חשיב לי' במתניתין משום דרבי סידר המתניתין ולא ידע לה עד שהשיב לו ר"ח וצריך לומר דאע"ג דכבר נתקדש השמן ברביעית ההין ובביסא עם הסולת ובלוג ומחצה או בחצי לוג לרבנן מ"מ צריך למשוח הרביעית כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) דאחר שנתקדש בכלי שרת מיגניא מילתא להשים אח"כ בכלי חול:
שם אי סוטה חולין הוא מים קדושים כתיב כו' כצ"ל לפי גירסת התוס' ופרש"י כת"י ובקונטרס גורס אי סוטה חוץ הוא אי תודה כו':
שם יתיב רבי זריקא כו' הש"מ גורס יתיב ר' זירא כו':
שם או כמה שחסרה כו' כצ"ל:
שם מנא ידעינן מאי חיסר. ואין להקשות אמאי נותן כמדה ראשונה ישער באומד יפה דמדת חכמים כך הוא דלא סמכו דכל אחד ישער כפי מה שנראה בעיניו וכה"ג מצינו בחולין (דף צ"ז ע"ב) פשיטא דבדידי' משערינן דאי במה דנפק מיני' מנא ידעינן ולא סמכו לשער באומד יפה:
שם נפישי להו מידות טובא כצ"ל. והא דלא פשיט לעיל גבי במה מחלקה לחלות פשיטא דביד דאי בכלי נפישי להו מידות דהא מתרץ לעיל מאי מודד מחלק גבי חצי עשרון והוא בחשבון שתי מידות של יבש אלמא דכלי דמחלק ג"כ קרי מדה יש לומר דמחלקה בכלי של משקל ולא במדה:
שם ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי חנינא אמר רבי. בש"מ מוחק תיבות אמר רבי אבא:
שם אמר רב הונא ברי' דרב יהודה כו' כצ"ל:
שם לא הוה מתטייבא לי' כצ"ל ש"מ:
שם מכלל דאי בעי לאזוזה כו' כצ"ל:
שם ומאן חכמים רבי אליעזר ברבי צדוק הוא דתניא רבי אליעזר ברבי צדוק אומר כו' כצ"ל ש"מ:
שם ונרותי' באות מן הככר ואלא כו' כצ"ל:
שם שיהו כולן של זהב כו' כצ"ל ש"מ:
שם בהדיא כתיב בהו כצ"ל:
בקונטרס בד"ה בריש העמוד והלא בחוץ היו כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. במל"מ פי"א מהל' ט"צ הקשה על פירוש הקונטרס דטהרת הציפורים של מצורע חוץ לחומת ירושלים היא דמצורע משולח חוץ לשלש מחנות ודברי הקונטרס מצאתי בפירוש ר"ג ג"כ ונראה דלא קשה מידי דבספרי מצורע פרשה ב' דריש ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה רחיצת גופו מעכבתו מליכנס לפנים מן המחנה ואין ציפורים מעכבים אותו מליכנס לפנים מן המחנה ויש גורסין ואין כיפורים מעכבים אותו ולפי זה יש לומר דר"ג והקונטרס גורסין בספרי כמו שהוא לפנינו ושפיר משכחת לה מעשה ציפורים בשער נקנור כגון שטבל קודם מעשה הציפורים והא דהוצרך לפרש דוקא בשער נקנור משום דקאמר בגמ' חוץ הוא משמע דקאי אחוץ לעזרה כמו בסמוך דקאמר אי סוטה חוץ הוא והיינו בשער נקנור דאי קאי אחוץ למחנה הוה בעי למימר חוץ למחנה הוא ובגמ' נקט כן לרבותא דאפילו אם טבל קודם מעשה הציפורים מ"מ חוץ לעזרה הוא:
בד"ה רביעית שמן לכל חלה וחלה משום דהוה שלשה לוגין כו' כצ"ל:
בד"ה מארץ מרחק איש עצתי כו' כצ"ל:
בד"ה נפישי להו מדות טובא כו' הא ודאי לא אלא כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה של פרקים הוי לא של חוליות שהי' יכול ליטלן כו' בשעת הדלקה סה"ד ומה"ד קסבר כו' לכופפה ולנטותה ולפנות את הדשן ולזוקפה לא הוית מתטייבא ע"א של פרקים כו' לא מתטייבא והיינו חכמים וכדמתרץ לה לקמן מאן חכמים כו' כ"ש סה"ד ומה"ד מסלקן להנרות כו' כצ"ל. והא דקאמר והיינו חכמים וכדמתרץ לה לקמן דלפירוש הראשון דשל פרקים פירושו דהקנים היו דקין אין צריך כלל להא דאמר ר"א בר"צ כמין טס של זהב כו' דלפירוש הזה הטס של זהב לא הי' זז ממקומו אלא דע"י שהי' דוחק בטס כלפי פי' הי' הקנה שהטס על גבו נכפף וע"י שהי' דוחק את הטס כלפי ראשו הי' נזקף ובלא זה מצינן לאשכוחי שהי' הקנה נכפף ונזקף ע"י שהי' דוחק את הקנה בעצמו אבל לפירוש האחרון דשל פרקים היינו דהטס של זהב שהי' על הנרות הי' של פרקים שהי' יכול ליטלו כל שעה שירצה והא דאמר ר"א בר"צ כמין טס של זהב הי' לה על גבה כשהוא מטיבה דוחקו כלפי פי' היינו דהי' מחזיר את הטס כלפי פי' ועי"ז הנר מתגלה ומטיבה ולאחר ההטבה מחזיר את הטס כלפי ראשה והנר מכוסה צריך הפירוש הזה להא דאמר ר"א בר"צ דהוא מפרש יפה הא דאמר רב ששת דשל פרקים הוה ומשו"ה קאמר לפירוש האחרון והיינו חכמים וכדמתרץ לה לקמן ומאן חכמים ר"א בר"צ הוא:
בד"ה מצי לאזוזה כו' כצ"ל:
בד"ה כמין טס של זהב הי' לה על גבה כו' מקום שפתילה דולקת כצ"ל. זה הפירוש הוא לפי פירוש הראשון דהטס של הכיסוי הי' ג"כ מקשה ולא הי' מזיזה ממקומה והא דקאמר דבשעת הטבה דוחקה כלפי פי' ולאח"כ דוחקה כלפי ראשה היינו שע"י שדוחק את הטס כלפי פי' הנר נכפף ויכול להטיב שהשמן שנשאר נשפך לארץ ע"י פי הנר וכן ע"י שדוחק את הטס כלפי ראשה הנר נזקף ולפי זה צריך להיות הנר כולה מגולה חוץ ממקום שהפתילה דולקת כדי שיוכל לנקות את הנר מהדשן אבל לפירוש האחרון הי' כל הנר מכוסה אלא שבשעת הטבה דוחק את הטס כלפי פי' ומזיז את הטס ממקומו ומחזירו לצד פי הנר ועי"ז הנר מתגלה שיוכל להטיב ולאחר הטבה דוחק את הטס כלפי ראש הנר ומחזירו למקומו כבתחילה והנר כולה מתכסה והשמן נותן בנקב שיש בהטס באמצעה כן מצאתי בפרש"י כת"י שהי' נקב בהטס באמצעו ובאותו הנקב נותן את השמן:
בד"ה נירותי' כו' כתיב סה"ד ומה"ד ר"נ אומר כו' כצ"ל:
בד"ה ת"ל אותה דמנורה ונרותי' כו' ות"ק אליבא דר"נ כו' כצ"ל:
בד"ה דר"נ אדר"נ כצ"ל ש"מ:
בתוס' ד"ה אי סוטה חולין הוא כו' כצ"ל:
בד"ה מכלל דאי בעי לאזוזה כו' כצ"ל:
דף פט.
בגמרא וליעבד זהב כו' כצ"ל:
שם ולרבוכה כו' כצ"ל בכל העמוד:
שם וחוציהו חצי לחלות כו' כצ"ל צ"ק:
שם ת"ר ועשרון בלול ולוג כו' ר"נ וראב"י אומרים אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה כו' ור"נ וראב"י האי ועשרון בלול ולוג כו' כצ"ל ש"מ:
שם מדגלי רחמנא גבי מצורע עשיר ג' קרבנות כו' כצ"ל ש"מ:
שם י"ג עשרונים הכא דחד קרבן כו' כצ"ל:
שם אימא לא ליבעי מנחה כלל כו' כצ"ל ש"מ:
שם במתניתין אילים כצ"ל בכל הסוגיא:
בקונטרס בד"ה חד ריבוי הוא דחד בשמן כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה הלכה למשה מסיני דחציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה כצ"ל. פירוש דגם זה הוא הלכה דחציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה:
בד"ה ת"ר כו' במצורע עני כתיב סה"ד ומה"ד לימד על עשרון כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מצורע עשיר שמביא שלש קרבנות כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה ואידך ר"נ וראב"י אומרים אפי"ה כו' כצ"ל:
בד"ה ורבנן כו' לוג אחד האי למנחה ולוג איצטריך דכל מנחה כו' כצ"ל:
בד"ה ששה כו' דכתיב ושלישית ההין לאיל ושמן דכתיב בלולה בשמן שלישית ההין ושלשה לוגין יין ושמן לכבש דכתיב ורביעית ההין לכבש יין ושמן דכתיב בלול ברביעית ההין שמן כצ"ל:
בד"ה ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא והיכי שיערו איכא דאמרי כו' כצ"ל:
בא"ד שבתחלה נתנו לוג שמן בנר כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מערבין נסכי פרים האי נסכי ממנחה ושמן ויין קאמר וה"ק מערבין נסכי פרים בנסכי אילים ואע"ג דלפר כו' וה"ה לשמן וכתיב שני עשרונים ובפרים כתיב חצי ההין דהיינו ששה לוגין וה"ה שמן וכתיב שלשה עשרונים לפר כו' כצ"ל קצת מצאתי. ופירוש זה כתב לפי הס"ד דגמ' דלמסקנא לא קאי אלא על נסכי יין לבד:
בד"ה ומערבין נמי כו' כגון בנסכי מוספין כו'. פירוש דבמוספין יש הרבה כבשים:
בתוס' ד"ה וליעבד כו' גרסינן שיהו כולן זהב טהור כו' כצ"ל:
בד"ה חד ריבוי הוא כו' דטעון שמן ככל המנחות ללוג כו' כצ"ל:
בד"ה חצי לוג לכל נר ונר תימה כו'. דיבור זה צריך להיות בעמוד הקודם קודם ד"ה נר ישראל כך הי' ובהגהות של ר"י עמדן כתב על התוס' דאישתמיט להו וכי מכניסין חולין בעזרה ותמוה בעיני האיך אפשר לחשוב על התוס' דאישתמיט להו דברי הגמ' ובפרט דבר פשוט כזה ולפלא בעיני אמאי חשיב לי' שמן דמנורה חולין בעזרה יותר מלחם הפנים לר"ש לקמן במתניתין (דף צ"ה ע"ב) דס"ל דאפייתן נמי בחוץ ולא נתקדשו בכלי שרת עד שנותנין אותן על השולחן והשולחן מקדשן והכא נמי המנורה מקדש השמן ובאמת אין כאן חולין בעזרה כלל דהא באין מתרומת הלשכה ויש עליהם קדושת בדק הבית והתוס' כתבו לעיל (דף פ' ע"ב) בד"ה וכי דבדבר דלא הוי קרבן כולי האי כגון ביכורים אם מקדישן הקדש בדק הבית אין כאן משום חולין בעזרה וקודם שנותנין השמן במנורה ולחם על השולחן ודאי לא הוי קרבן ועוד כיון דמכניסין אותן לצורך קרבן אפילו לא קדיש כלל לא הוי חולין בעזרה כדאשכחן בהלל הזקן שהי' מביא כבשתו לעזרה ומקדישו וכן כתבו התוס' לעיל (דף פ"א ע"ב) בד"ה אם איתא:
בד"ה ושיערו כו' ומיהו כששיערו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. פירוש משום דהם שיערו בימי ניסן דהלילה אז בינוני:
בד"ה אין עניות כו' שיכול לשער בשמן של חול פירוש חוץ לעזרה:
דף פט:
במתניתין ואם בללן אלו בפ"ע כו' כצ"ל:
שם בגמ' אי הכי אבל אין מערבין כו' כצ"ל:
שם דאפילו נתערבו נמי לא כו' כצ"ל ש"מ:
שם וקרינן ונסכו הא כיצד כו' כצ"ל ש"מ:
שם יהא טעון שני גזירין כו' כצ"ל:
שם שאם אי אתה אומר כן פסלתו אמר אביי אה"נ אלא חדא מינייהו נקט רבא אמר כו' כצ"ל:
בקונטרס בד"ה והא מדקתני סיפא נתערבו כשרים דהיינו דיעבד כצ"ל:
בד"ה מכלל כו' והדר קשיא לדוכתי' דקתני שלא כו' כצ"ל ב"ח:
בד"ה אמר אביי כו' לכתחילה הוא ולא תיקשי לך דמערבין נסכים דמתניתין כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד יינות של נסכי פרים ואילים כו' כצ"ל:
בא"ד הואיל והתחיל לערב ליכא משום שלא יערב חלבים כו' הא דלא פירש בפשיטות דיין לאו בר הקטרה וליכא משום והקטירו שלא יערב כו' אלא דבלא נתערב סלתן ושמנן אין מערבין משום דילמא אתי לערב נמי סלתן ושמנן אלא דהמקשן לא סליק אדעתי' דאיכא לאשכוחי גוונא דלא שייך למיגזר דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן נמי כגון בהקטיר ומשו"ה מקשה מהברייתא דמשמע דמערבין יין אפילו בלא נתערב סלתן ושמנן והתרצן השיב לו דהברייתא דתני מערבין בכל גווני איירי בהקטיר וכן פירש ברש"י כת"י יש לומר משום דגרס בסמוך אלא אמר אביי ה"ק משמע דהדר מאוקימתא ראשונה ואוקים בגוונא אחרינא ולפירוש זה לא הדר כלל מאוקימתא דמתניתין אלא דאוקים הברייתא בהקטיר ע"כ הוכרח לפרש דמעיקרא ס"ל לאביי דביין ג"כ אין מערבין מדינא והא דתני במתניתין דמערבין יין היינו היכא דנתערב כבר סלתן ושמנן דכיון דהתחיל לערב סלתן ושמנן שוב מערבין יין לכתחילה וליכא למיסר משום שלא יערב דכבר מעורב הוא ומכח קושיא מהברייתא דקתני מערבין יין בכל גווני הדר אביי וקאמר דביין מדינא מערבין אלא משום גזירה אין מערבין דילמא אתי לערובי נמי סלתן ושמנן והיכא דהקטיר כבר סלתן ושמנן דליכא למיגזר מערבין לכתחילה ובכה"ג איירי הברייתא וברש"י כת"י לא גרס בסמוך אלא אמר אביי:
בא"ד והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא נתערב סלתן ושמנן. הוכרח לפרש כן דהא דומיא דקתני דמערבין נסכי פרים בנסכי אילים דאיירי בנתערב סלתן ושמנן קתני סיפא אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים וטעמו של דבר לא פירש בקונטרס ובפרש"י כת"י מצאתי דאיירי בנתערבו עד שלא בלל דפסולין בדיעבד וצריכין לסלת ולשמן אחרים והם עדיין לא נתערבו ואסור משום גזירה והמשנה מפרש אח"כ דאם בללן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע ונתערבו כשרים ומערבין אף היין אם עד שלא בלל פסול ואין מערבין היין וכפירוש הזה משמע נמי מדברי התוס' בד"ה והא מדקתני סיפא דהקשו דנוקים מתניתין דאין מערבין דאפילו נתערבו נמי לא היינו כגון שלא בלל ואפשר דאף כוונת הקונטרס הנדפס נמי כן הוא אבל בהרמב"ם פ"י מהל' תו"מ הל' ט"ו אי אפשר לפרש כן:
בד"ה ויין לכתחילה לא כו' בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב כצ"ל. פירוש דהא דקתני אבל יין מערבין קאי אהא דקאמר בתחלה דאין מערבין סולת ושמן וא"כ משמע דבכה"ג דלא נתערב סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה ומשכחת לה נמי בנסכי כבשים ואילים נתערבו סלתן ושמנן כגון לאחר שבללן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע:
בד"ה אלא אמר אביי כו' כמצותן סה"ד ומה"ד מערבין נמי יינן לכתחילה כו' מעורבין ועומדין סה"ד ומה"ד ואם לאו דלא נתערב סלתן ושמנן כו' והא דקתני בברייתא אבל יין מערבין כו' והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא הקטיר ואפילו נתערבו סלתן ושמנן כצ"ל והטעם הוא כמו שפרשתי לעיל בשם פרש"י כת"י דאיירי בנתערבו עד שלא בלל:
בד"ה אעפ"י שמנחתו כפולה דכתיב ומנחתו שני עשרונים כו' כצ"ל ושייך למתניתין:
בד"ה טעון נסכים כמו שאם שחטו לשמו כו' אם שחטו שלא לשמו כו' שלא לשמו טעון נסכים כצ"ל:
בד"ה פסלתו כו' דלמצורע לא חזי כו'. פירוש דלא חזי למצורע שיקריב עמו נסכים שהרי נשחט שלא לשמו:
בא"ד אבל נסכים מתירין אותו למזבח ולכהנים וצריך כו' כצ"ל מפירוש ר"ג פירוש דע"י שמקריבין עמו נסכים הרי הוא אשם מצורע כמו שאם שחטו לשמו:
בד"ה כבש הבא עם העומר כו' משאר מנחת כבשים כו' וזה טעון ב' עשרונים כו' כצ"ל:
בד"ה תמיד של שחר כו' כדכתיב וביער וערכו. פירוש וביער לשון יחיד קאי אתמיד של שחר וערכו לשון רבים קאי אתמיד של בין הערבים:
בד"ה אה"נ כו' כמו אשם מצורע אלא הא דלא אמר אלא באשם מצורע כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה בשלמא הנך כבשים כו' דעולות נינהו ואי לא חזי כו' כצ"ל והד"א:
בתוס' ד"ה ואם בללן כו' ואלו בפ"ע ונתערבו כשרים כרבנן כו' דאמרי חרב שנתערב כו' כצ"ל:
בד"ה אם עד שלא בלל נתערבו פסולין דבעינן ראוי לבילה כצ"ל. פי' דק' להו כיון דאם נתערבו לאחר בלילה כשרין אפי' אם נתערבו קודם בלילה נמי יהו כשרין דהא קיי"ל דאם לא בלל כלל השר ותי' דראוי לבילה בעינן ואם נתערבו קודם בלילה שוב אין ראוין לבילה דהבלילה של כ"א מהם תהא שלא כדינה דשל כבשים תהא קשה ושל פרים ואילים רכה:
בד"ה והא מדקתני סיפא כו' דלעולם אין מערבין ואפילו נתערבו נמי לא וכגון שלא בלל. פירוש והא דקתני סיפא ואם בללן אלו בפ"ע כו' הוא פירושא דאין מערבין דהא דקתני אין מערבין אפילו נתערבו פסולין אינו בכל גווני אלא אם בללן מתחלה כ"א בפ"ע ואח"כ נתערבו כשרים ודוקא אם עד שלא בלל נתערבו פסולין:
בא"ד מכלל דמערבין ברישא לכתחילה קאמר. פירוש דהא דקאמר בגמ' מכלל דרישא לכתחילה קאמר לא קאי ארישא דאין מערבין כפירוש הקונטרס אלא קאי לרישא דרישא דקתני מערבין:
בד"ה שאם אי אתה אומר כן פסלתו כו' וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כו'. אין להקשות הא אמרינן לעיל (דף מ"ו ע"א) שאני תודה דרחמנא קריי' שלמים להכשיר תודה בלא לחם לשם שלמים דיש לומר דע"כ תודה ששחטה שלא לשמה כשרה בלא לחם בלאו הך דרשא דאם איצטריך הך דרשא לתודה ששחטה שלא לשמה מנ"ל להכשיר בלא לחם היכא דשחטה לשמה ואח"כ נפסל הלחם דיזרק הדם לשם שלמים הא כיון דפסול לשמה משום דיש זיקה ואבד הלחם אבדה נמי התודה פסולה נמי שלא לשמה דאין לך שנשחט לשמו ונראה לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו דאין ללמוד זה מתודה ששחטה שלא לשמה דמעולם לא נשחטה לשמה ואפי"ה מכשירין לזרוק הדם שלא לשמה מהך דרשא כדאמרינן לעיל (דף מ"ז ע"ב) ועיי"ש בתוס' בד"ה והרי תודה ובמה שכתבתי שם:
בא"ד דשלמי נזיר גופייהו כו' כצ"ל. וצריך לומר דזו הסברא אינה מועלת אלא לזרוע בשלה לפי דאין מצות זרוע בשלה להיות קרב על המזבח ואפי"ה אם היתה מצוה זו מעכבת הוו שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן בעי נמי זרוע בשלה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ומשום זה הוצרך לתרץ בלחמי תודה וכבשי עצרת דאינן גוף הקרבן אבל המצוה שהיא להיות קרב על המזבח אע"ג דאינה מעכבת בדיעבד אמרינן נמי דאפילו שלא לשמו בעי נמי מצוה משום דאם אי אתה אומר כן פסלתו דאל"כ קשה אמאי בעינן באשם מצורע נסכים דהא פשיטא דאפילו אם לא קרבו נסכים כלל לא מיפסל האשם בשביל זה וכן התמיד אם לא הקריב עמו שני גזירין לא נפסל בכך דאפילו אם לא הקטיר חלבים ואברים לא מעכב דאין כפרה אלא בדם:
בד"ה תמיד כו' לא פחות ולא יותר כיצד עצמו בתשעה כו' כצ"ל:
בא"ד בעמוד שאחריו דלפני שחיטת תמיד השחר כו' דסידור שני גזירין היו אפילו קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה כו' כצ"ל:
דף צ.
במתניתין שהי' גודשה בתוכה כו' כצ"ל ש"מ:
שם מדות הלח כו' ומדות היבש כו' ר"ע אומר מדות הלח כו' מדות היבש כו' כצ"ל. דמדקתני בירוציהן לשון רבים משמע דגרסינן נמי מדות בלשון רבים או לר"מ דהיו שני עשרונים או אפילו לרבנן ומידות פירושו מדידות:
שם בגמ' פיסקא מדות הלח כו' מדות יבש נמשחו מבפנים כו' ור"ע סבר מדות הלח נמשחו כו' מדות יבש לא נמשחו כו' אידי ואידי נמשחו כו' כצ"ל:
שם וחגווי' דמנא כו' כצ"ל:
שש וכי נעקר מאי הוה גברא למאי דצריך קא מכוין מתוך הסוגיא משמע דלא מקשה אלא לרבי יוסי אבל לאינך תנאי דס"ל דבירוצין נתקדשו לא קשה דכיון דנתקדשו הבירוצין חשיבי כמו מה שבתוך הכלי גופא וצריך מיקרי:
שם ועמדו משלש כו' כצ"ל ש"מ:
בקונטרס בד"ה שהי' גודשה בתוכה כו' שכשהיתה נמחקת כו' כצ"ל:
בד"ה מדות היבש כו' כצ"ל:
בד"ה אלא שהלח נעקר כו' לפיכך הן קודש ובירוצין של יבש אינו נעקר מתוכו כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה אי ר"מ האמר לעיל כו' לכל המנחות מחוק כו' כצ"ל:
בד"ה חד ומחוק הוי כו' כצ"ל:
בד"ה ומאי כל מדות לא תימא כו' היו גדושות כו' אחת גדושה אלא הכי קתני כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה ר"ע סבר מדות יבש כו' כצ"ל:
בד"ה היינו טעמא כו' שבירוצין שלה כו' כצ"ל:
בד"ה שלא מדעת כו' קדושין בכלי שרת כצ"ל:
בד"ה יניחנו כו' ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט"ו ימים כו' הצ"ק הגי' י"ד ימים ואם כוונתו לימים שלימים הו"ל להגי' י"ג ימים דמן יום אחד בשבת עד יום שבת שני' שמסלקין הלחם לא הוי רק י"ג ימים שלימים וכן הוא הנוסחא לקמן (דף ק') בפירוש ר"ג והכא במתניתין בפרש"י כת"י ואם כוונתו לימים מקוטעין וחושב מה שהי' מונח מקצת יום אחד בשבת ליום אחד וכן מה שהי' מונח מקצת יום שבת שני' ליום אחד אלא יום שבת ראשון לא חשיב לי' אלא ליום אחד דכיון דחשיב לי' ליום אחד במנין השמונה ימים שהי' מונח לאחר שקידשו השלחן לא חשיב לי' פעם אחרת במנין הימים שהי' הלחם מונח קודם הקידוש ומשו"ה לא הוי אלא ששה ימים קודם הקידוש א"כ הוה לי' להגי' נמי הא שכתב הקונטרס שאפילו הוא על השולחן אותן ד' ימים שעד לשבת ולעשות מזיין וא"ו ולי נראה דאין צורך להגי' דכמו בלחם שנסדר כמצותו נחשב תמיד יום שבת לשני ימים דהיינו יום אחד במנין השמונה ימים של הלחם המסולק ויום אחד במנין שמונה ימים של הלחם המסודר מחדש כן נמי הכא חשיב יום שבת הראשון לשני ימים יום אחד למנין שבעה ימים שהי' הלחם מונח קודם הקידוש ויום אחד במנין השמונה ימים שהי' מונח לאחר הקידוש והוי ביחד ט"ו וכן הוא הנוסחא נמי בפירוש ר"ג דהכא ופירוש הקונטרס דפרקים אלו הוא לקוח מפי' ר"ג:
בתוס' ד"ה כיצד יעשה כו' א"נ מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין אע"ג דהתוס' גרסי פסולה כדמשמע מתחלת דבריהם שכתבו כיצד יעשה שלא יביא הדבר לפסול מ"מ סברי דהלחם אינו נפסל בהקטרת הבזיכין ופסולה לא קאי אלא אהקטרת הבזיכין דאינן מתירין את הלחם:
בד"ה שאפי' הוא על השולחן ימים רבים כו' ימים רבים כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד כי מטי ליליא דבי שימשי תיקדוש ותיפסל כו' כצ"ל. פירוש ליל שבת מיקרי ליל שימשי וה"פ דבליל שבת ראשונה תיקדוש משום דלילה לא הוי מחוסר זמן ובליל שבת שני' כבר עברו על הלחם שבעה ימים שלימים ושמונה ימים מקוטעין שמונח על השולחן וכיון דלילה לא הוי מחוסר זמן חשיב כאלו כבר הגיע זמנו של הלחם לסלק מעל השולחן ותיפסל בעמוד השחר של יום שבת שני' בלינה:
בא"ד כמו הנסדר בזמנו כו'. פירוש דלחם הנסדר בזמנו אם לא סילקן בשבת אחרת אינו נפסל בלינת של מוצאי שבת משום דנעשית לחמו של שלחן אבל אם לא נסדר בזמנו אי כלי שרת מקדשין שלא בזמנן נפסל בלינה לאחר ששהה על השולחן שמונה ימים מקוטעין כמו דדייק לקמן ואי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל וכן אפילו אם סידרו בליל שבת פריך הגמ' לקמן אי לילה לא הוי מחוסר זמן תיקדש בליל שבת בשעת הסידור ותיפסל בלינה בעמוד השחר של שבת שני' משום דכבר מונח על השולחן שמונה ימים מקוטעין דלא אמרינן דנעשה לחמו של שולחן אלא היכא דהקטיר הבזיכין וכן משמע מתוס' זבחים (דף פ"ז ע"א) בד"ה לשולחן בהג"ה וה"פ דברי התוס' דהכא דעיקר הטעם דלא נפסל בלינה הכא הוא משום דאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אלא דבזבחים משמע לי' להגמ' מלישנא יתירא דקאמר שאפילו הוא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום דכל לחם הפנים אפילו הנסדר בזמנו ג"כ אינו נפסל בלינה משום דלאחר הקטרת הבזיכין נעשה לחמו של שלחן ואין לינה מועלת בראשו של שלחן: