אור ברסלב
ישר וטוב מסכת מנחות › שתי הלחם פרק אחד עשר.

ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ

מסכת מנחות · שתי הלחם פרק אחד עשר.

שתי מדות פרק עשירי.

דף צד.

במתניתין וכשהוא רודן נותנן בדפוס כו' כצ"ל:

שם וליהדרה לדפוס קמא כו' כצ"ל. ואע"ג דאין כוונת הברייתא לומר דלכל לחם בפ"ע היו שלשה דפוסין דללא צורך הוא אלא דכל לחם הי' בשלשה דפוסין מ"מ כשמהדרן בדפוס קמא אין צורך אלא לי"ב דפוסין חוץ מהשני דפוסין שבתנור אבל אם לאחר אפיי' נותנן בדפוס צריך לארבעה עשר דפוסין י"ב דפוסין ללחם לאחר האפיי' ושני דפוסין לבצק דמסתמא כיון דנאפות שתים שתים היו עושין שני אנשים שני לחמים בשני דפוסין יחד כדי שלא לשהות הלחם הראשון חוץ לתנור עד שיעשו הלחם השני ולשומן יחד בתנור ויבוא לידי חימוץ והא דלא מקשה דיניחו אותן בדפוסין שנאפין בו בתנור ולא שייך תירוץ דנפחה משום דהדפוסין של תנור היו של ברזל והיו שחורין מחמת האש דהא פרש"י שמסיקין את הדפוסין עם התנור אבל אין לומר דהדפוסין היו מחוברין בתנור דלא משמע כן מדברי התוס' בד"ה ובדפוס שכתבו דאם הלחם חוץ לדפוס יכול להדביק הלחם בתנור ואם בתוך הדפוס אין יכול להדביק:

ברש"י בד"ה ועדיין היא בצק כו' כמין ספינה רוקדת כו' כצ"ל:

בד"ה וכמין דפוס הי' לה בתנור והיו מסיקין אותו עם התנור כו'. מדבריו משמע שהלחם נתון בתוך הדפוס דכיון שהי' בתנור בשעת הסקה לא הי' נקי מבחוץ ועוד דאם היו מדביקין את הלחם בתנור למה היו צריכין להסיק הדפוס וכן משמע מדברי רש"י שכתב ואופה את הלחם משמע שהלחם נאפה בדפוס ולא ע"י הדבקה בתנור והא דהקשו התוס' מהא דקאמר כיון דאפי לה נפחה יש לומר דמטעם זה הי' הדפוס שנאפה בו עושין אותו גדול מהראשון כדי שיוכל לנפוח בשעת אפיי' ותהא נאפה יפה וכן משמע בפירוש ר"ג:

בתוס' ד"ה ובדפוס כו' היכי מינפחה הא אין הדפוס מניחה כו'. אין להקשות לפי זה אפילו הלחם חוץ לדפוס נמי קשה הא בפנים של הלחם אין הדפוס מניחה לנפוח ושפיר יכול להחזיר הדפוס תוך הלחם דיש לומר דע"י הניפוח בשעת אפיי' מבחוץ נתארכו השולים והדפנות ונעשה החלל שבלחם גדול מאשר הי' בתחלה וצריוכ לדפוס גדול מהראשון:

בא"ד דשייך רדיי' מפני הדפוס פירוש שהוא רודה החלות מן הדפוס:

בד"ה וכשהוא רודן כו' דא"כ שולחן הי' מקדש כו'. מה שכתב הצ"ק דאשתמיט להו מה דאיתא בת"כ שלא יהיו הסניפין מגביהים את הלחם מעל השולחן לא קשה מידי דיש לומר דלא בא למעט אלא שלא יהא סניפין מפסיקין בין הלחם להשולחן אבל הקערה שהלחם נתון בו חשיב כגופו של לחם ולא חשיב הפסק:

דף צד:

בגמ' היינו דסמכי לי' סניפין ללחם כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה בשלמא למ"ד כמין תיבה פרוצה היו הדפנות מרובעות סה"ד כצ"ל:

בד"ה היינו דיתבי קנים כו' על הלחם הראשון ראשו האחד של קנה על דופן זה וראשו האחד על דופן זה כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה אלא למ"ד כו' אלא קנה אחד באמצעיתו כצ"ל:

בד"ה בשלמא למ"ד כמין תיבה פרוצה היינו דסמכי לי' סניפין ללחם דקתני מתניתין ארבעה סניפין של זהב היו שם מפוצלין בראשיהן שהיו סומכין בהם שנים לסדר זה כו' ולמ"ד כמין תיבה פרוצה כופל שהדפנות זקופות בשוה היינו דסמכי כו' כצ"ל והד"א וכן בכל העמוד ברש"י ובתוס' צ"ל כופל במקום קופל:

בד"ה אלא למ"ד כמין ספינה רוקדת עשויין הדפנות בשיפוע כו' ואין יכולין לסמוך כו' כצ"ל:

בד"ה דעגיל כו' אלא עשויין כחצי מעגל כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כמין תיבה פרוצה כו' ופרוצה מלמעלה סה"ד ומה"ד כמין ספינה רוקדת כו' כצ"ל:

בא"ד דפתוח הלחם מלמטה כן הוא הגירסא הנכונה וכוונתם בזה למעט דלא תפרש דהא דפרש"י ואין לה שוליים אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע קאי על אורך הלחם שהוא לרוחבו של שולחן והא דפירש ושני ראשי' חדין והולכין וגבוהין למעלה ואין נוגעין במים קאי על רוחב הלחם שהוא לאורכו של שולחן דשיפוע הלחם שהוא כאצבע באמצע השוליים ג"כ אינו הולך ביושר לרוחב הלחם אלא הולך ומשפע משני הצדדים עד שיש לה שני ראשין חדין והולכין וגבוהין למעלה ולפי זה נמצא דהלחם אינו פתוח למטה אלא סתום טפחיים ומחצה דהא רוחב הלחם הוא חמשה טפחים והולך בשיפוע למעלה טפחיים ומחצה מכל צד דמדברי רש"י שפירש הקושיא למ"ד כספינה רוקדת היכא יתבי קנים והלא ראשן חדים ואין יכול לישב שם אלא קנה אחד באמצעיתו משמע דהא דקאמר ושני ראשי' חדין לא קאי על השוליים של הלחם לאורך הלחם אלא קאי על שני קצות של אורך הלחם דאינם מרובעות למעלה אלא בולטין באמצעיתו ומשני ראשיו הם חתוכין בשיפוע דאי קאי על השוליים של הלחם כמו דפרישית מנא לך לומר דאין קצות הלחם למעלה מרובע ולפי זה הא דמפרש דהלחם הי' עשוי בשיפוע ע"כ קאי על אורך הלחם דמקושית הגמ' על מ"ד כמין ספינה רוקדת משמע דאורך הלחם הי' בשיפוע וא"כ משמע דלרחבו של לחם לא הי' שום שיפוע אלא שיפוע של השולים שהי' כאצבע הולך ביושר על פני כל רוחב הלחם ונמצא דהלחם הי' פתוח לגמרי למטה:

בא"ד כך הלחם חד בראשו ובסופו של צד אורך השולחן כו'. פירוש דקצה הלחם למעלה אינו מרובע אלא יש לו חידוד באמצע ושני צדדי' חתוכין בשיפוע ואע"ג דהלחם הוא חד בראשין של אורך הלחם ואורך הלחם מונח לרחבו של שלחן מ"מ הכא דלא מיירי מכל האורך של הלחם אלא מראשין של האורך שייך לומר של צד אורך השולחן לפי שהראשין הם בצד אורך השולחן:

בא"ד שיהא להם משען חזק באמצען כו' כצ"ל. פירוש שיהו להקנים נמי משען חזק באמצען ע"י הלחם דבלא זה יתקפלו הקנים באמצען מכובד הלחם:

בא"ד הם החידודין שבראשו ובסופו של אורך השולחן לצד רחבו שהיו שולי הלחם כו' כצ"ל. פירוש שהשיפוע שהי' הלחם משפע והולך לא הי' משפע אלא כנגד אורך השולחן של צד רחבו דהיינו ה' טפחים ואח"כ הי' הלחש מגבי' והולך בשוה בזקיפה בלא שום שיפוע והא שכתבו מאריכין ומרחיבין בענין זה שכופפין לצד ראשו אין הכוונה שהי' נמי הלחם משפע ברוחב הלחם אלא הכוונה דשיפוע של האורך הי' כנגד כל הרוחב דכל הרוחב של הלחם הי' משפע לראש של צד האורך:

בא"ד אבל גובה הלחם לא הי' הולך ומגבי' בשיפוע מכאן ומכאן אלא מאמצעיתו הי' הולך ומשפע מכאן ומכאן עד ה' טפחים והם השוליים הממלאים רחבו של שולחן ואח"כ קופל מכאן ומכאן כו' כצ"ל. ולפי פירושם הא דפריך בגמ' היכי סמכי לי' סניפין ללחם אין הפירוש כמו שפרש"י דאין הסניפין נוגעין אלא מעט בראשו של לחם דרש"י פירש כן לפי שיטתו שפירש לקמן (בדף צ"ו ע"א) בד"ה טפחיים ומחצה דלמ"ד כמין ספינה רוקדת הוו הנך דפנות הולכות וזוקפות בשיפוע אבל לפירוש התוס' הקושיא דאין הסניפין סומכין אלא הדפנות שהיו זקופות אבל לא השוליים שהיו ג"כ באויר ולא היו מונחין על השולחן וצריכין סמיכה שלא ישברו מכובד הלחם:

בא"ד אבל מה שפירש בקונטרס ושני ראשיהן חדין כו' אם רוצה לומר כמין ספינות שלנו כו'. פירוש דהלחם הי' משפע נמי לצד רוחב הלחם דהשולים שהי' כאצבע היו מאמצעותן משפעין והולכין מכאן ומכאן ונמצא שהלחם הי' ממש כספינה שלנו הסתומה מכל צדדי' וראשי' אינן נוגעין במים נמצא דלא יתיב הלחם אלא אקנה האמצעי בלבד וקשה דלפי זה אמאי פריך בגמ' קנים היכי יתבי אלחם הכי הוה לי' למיפרך הלחם היכי יתיב על הקנים:

בא"ד היכי הוו יתבי קנים כמשפטן שישב הלחם עליהם כצ"ל צ"ק:

בא"ד לפיכך נראה שהלחם בראשו ובסופו שכלפי אורך השולחן אין הולך ומשפע כלל כו'. פירוש דהלחם אין הולך ומשפע מאמצעיתו אלא לאורך הלחם שהוא כלפי רוחב השלחן אבל לרוחב הלחם שהוא כלפי אורך השלחן אינו משפע כלל אלא החידוד של השוליים שהוא כאצבע הולך בשוה בכל רוחב הלחם והשתא אותו החידוד יושב על כל השלשה קנים ומה שאמר בפרש"י ושני ראשי' חדין קאי נמי על הראשין של אורך הלחם דשני קצותיו של אורך הלחם אינם מרובעין אלא יש להם חידוד באמצען וכזה הוא נמי דומה לספינה דראשין של הספינה הם חדין מלמעלה בראשה ובסופה כדי לרוץ מהרה אבל הלחם ברוחבו אינו דומה לספינה דספינה הולכת ומשפע נמי ברוחבה משא"כ הלחם:

בא"ד ורוחבו חמשה וניתן ארכו כנגד רחבו של שולחן וקופל כו' כצ"ל:

בא"ד דבעינן שלא יהו נוטין כל עיקר כצ"ל מצאתי:

בד"ה דסמכי לי' סניפין ללחם כו' ומפוצלין בראשיהן דאמרינן לקמן פי' בקונ' כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ולפירוש זה היו הפיצולין זה למעלה מזה כו' כמדת גובהו של לחם כו' כצ"ל. פירוש וקשה דמפוצלין בראשיהן משמע דלא היו מפוצלין אלא בראשי הסניפין בלבד ותירצו דאפשר דאותן פיצולין היו כעין פגימות בראשי הסניפין פירוש דהפיצולין לא היו בולטין מהסניפין אלא שהי' נקבים בהסניפין כמדת עובי הקנים ולפי שלא היו הנקבים מפולשין אלא כמין פגימות בראשיהן משו"ה קאמר בראשיהן:

בא"ד מפוצלין מראשיהן שהיו סומכין בהם וכן קתני כו' נתינת ראשי הקנים סה"ד ומה"ד סניפין ע"ג שולחן מונחין משמע דלא בעי העמדה כו' כצ"ל:

בא"ד ואין מזכיר בשום מקום כלל נתינת ראשי הקנים פירוש דאין מזכיר בשום מקום דניתן ראשי הקנים באותן הפיצולין:

בד"ה סניפין ע"ג השולחן מונחין משמע דלא בעי העמדה אלא ללחם התחתון דוקא המונח על טהרו של שלחן פירוש דאי בעי העמדה לכל לחם הוה בעי למימר סניפין ע"ג קנים וע"ג השולחן מונחין דהא עיגול הסניפין הנכנס תחת שיפועו של לחם מונח על הקנים אלא ודאי דלא הוה נכנס העיגול של סניף אלא תחת לחם התחתון ומשו"ה לא אמר על גבי קנים דתחת לחם התחתון לא הוו קנים אלא מונח על טהרו של שולחן:

בא"ד שבהן סומכין את החלה משמע כו' כצ"ל וכן הוא נמי בתוספתא פירוש דחלה משמע חלה אחת דהרבה נקראין חלות אבל לחם משמע חלה אחת ומשמע נמי הרבה:

בא"ד ולא אפשר להיות כלל למ"ד כמין ספינה רוקדת. פירוש דלדידי' ודאי בעי כל החלות העמדה כמו החלה התחתונה דכיון דהשוליים של הלחם הוא בשיפוע אינו יושב יפה בלא העמדה אבל למ"ד כמין תיבה פרוצה לא בעי העמדה אלא סמיכה שלא ישבר מחמת כובד הלחם שעליו יש לומר דלא בעי סמיכה אלא החלה התחתונה לפי שיש עלי' כובד יותר מהחלות העליונים:

דף צה.

בגמרא כמין דוקרנין היו כו' כצ"ל:

שם לא מיפסל כו' כצ"ל בכל הסוגיא:

שם אף בנסיעתו נפסל ביוצא כו' כצ"ל:

שם אי אהל מועד דוקא הוא אפילו קדשים נמי לא ליפסלי ביוצא ואי אהל מועד לאו דוקא הוא אפילו לחם הפנים נמי ליפסל אלא כו' כצ"ל לפי גירסת רש"י:

שם אימתי מידלו בצפרא כו' כצ"ל ש"מ:

שם הותרו זבין ומצורעין כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה כמין כוורת כו' זה הדפוס שהוא נאפה בו סה"ד ומה"ד כמין טבלא מרובעת והיינו כו' כצ"ל:

בד"ה אימא ופיו דומה כו' אבל השוליים כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה כמין דוקרנין כו' דהיינו מפוצלין כצ"ל ש"מ:

בד"ה נפסל במסעות כו' ועל שולחן הפנים כו' כצ"ל:

בד"ה ממקומו של שולחן. פירוש דהשתא סבירא לן דפליגי במסודר דוקא אבל במסולק דכ"ע מודו דנפסל דהא מ"ד דאינו נפסל טעמו משום דכתיב ולחם התמיד עליו יהי' דהיינו על השולחן:

בד"ה במסודר על השולחן סה"ד ומה"ד במסולק שעדיין לא הגיע זמן לסלק את זה עד שנסעו כן הוא הנוסחא הנכונה. והא דלא פירש כהתוס' במסולק בזמנו דהיינו בשבת ויש סילוק מסעות בלילה משום דרש"י לשיטתו דס"ל דלא הי' להם לחם במדבר כמו שהביאו התוס' בשמו לעיל (דף מ"ה ע"ב) בד"ה קרבו דהא דאמר במתניתן דבמדבר קרבו כבשים בלא לחם היינו לפי שלא הי' להם לחם אלא מן וקשה דהא כתיב במסעות ולחם התמיד עליו יהי' וצריך לומר דרש"י מפרש דזה לא הי' רק בשלשה מסעות הראשונים שנסעו ממדבר סיני לקברות התאוה ומשם לחצרות ומשם לרתמה שהוא קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים ונקרא רתמה ע"ש לה"ר של המרגלים כמו שפרש"י בחומש פרשת מסעי דבאותן מסעות עדיין הי' להם לחם שהוליכו עמהם ממדבר סיני ששם הי' להם לחם דבמלואים כתיב בקרא לחם והיינו משום דחורב קרוב למדין הי' דמשה הי' במדין ורועה את צאן חותנו במדבר סיני כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלקים חורבה וכל שלשה מסעות הללו מן עשרים באייר עד כ"ט בסיון שבאו לקדש ברנע ושלחו המרגלים ועל זמן קצר כזה הי' להם באפשרות להוליך עמהם סלת מחורב והא דפרש"י דבמדבר לא הי' להם לחם היינו לאחר שבאו לקדש ברנע והיו שם י"ט שנים כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם ופרש"י שם כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והיינו י"ט שנה ועל זמן רב כזה בודאי לא הי' באפשרות שיוליכו עמהם מחורב ולהביא מן היישוב ג"כ לא הי' באפשרות משום שהי' רחוק מן היישוב ועוד שהי' מפסיק בין היישוב מדבר גדול ונורא כדכתיב בדברים ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא וגומר ונבוא עד קדש ברנע ופרש"י שם שהיו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות ואותן שלשה מסעות מצינו מפורש בקרא שלא היו בשבת דמסע הראשונה ממדבר סיני הי' בעשרים באייר בשנה השניי' והוא ביום ב' בשבת דהא ביום ה' יצאו ישראל ממצרים ור"ח אייר של שנה הראשונה הי' בשבת ונמצא דר"ח אייר של שנה השניי' הי' בד' בשבת דאין חילוק משנה לחברתה בשנה פשוטה אלא בד' ימים ועשרים באייר הי' ביום ב' בשבת ובאו באחד ועשרים יום באייר לקברות התאוה דהוא ביום ג' בשבת ועשו שם חודש ימים דהיינו עד אחד ועשרים יום בסיון דהוא ביום ד' בשבת ובאותו יום נסעו משם ובאו לחצרות בשנים ועשרים יום בסיון דהוא ביום ה' בשבת ועשו שם שבעה ימים דהיינו עד שמונה ועשרים יום בסיון דהוא ביום ד' בשבת ובאותו יום נסעו משם ובאו לרתמה בתשעה ועשרים יום בסיון דהוא ביום ה' בשבת ומשום זה הוכרח לפרש דהסילוק הי' קודם זמנו וצריך לומר דאע"ג דלכתחילה בעינן שיהא הלחם על השולחן משבת לשבת מ"מ אינו נפסל בדיעבד אם סלקו הלחם מעל השולחן זמן מועט כ"ז שלא לן השלחן לילה אחת בלא לחם כדאמר ר"י לקמן (דף צ"ט ע"ב) במתניתין אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד וקאמר עלה בברייתא אלא מה אנו מקיים לפני תמיד שלא ילין השולחן בלא לחם ות"ק דאמר אלו מושכין ואלו מניחין אינו פליג על ר"י דר"י נמי מודה לת"ק בזה אלא דהוא אשמועינן דבדיעבד אף אלו נוטלין ואלו מניחין נקרא תמיד:

בד"ה כי לא מפיק לי' מעזרה והשתא נמי לא אפקי' ממחנה לוי' כצ"ל. ובש"מ הקשה דמה יש לנו לדמות עזרה למחנה לוי' ונראה לי דה"פ מה בחנייתו כי לא מפיק לי' אפילו ממחנה אחת לא מיפסל והיינו מעזרה דבחנייתו יש נמי מחנה שכינה אף בנסיעתו כי לא מפיק לי' כלל אפילו ממחנה אחת לא מיפסל והיינו ממחנה לוי' דבנסיעתו ליכא מחנה שכינה:

בד"ה אי אהל מועד דוקא הוא כו' כדאמר לעיל כצ"ל:

בד"ה בליליא לא מצי עקרי כו' כצ"ל:

בד"ה ורמינהו להא דקתני כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה בפסח כו' כדכתיב טמא לנפש כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מר אמר במסודר כו' וי"ל דהתם מיירי קודם שנפרש אהל מועד כו' כצ"ל. תירוץ זה קאי אקודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שיפרקו הלוים את המשכן מיירי שנפרק אהל מועד והמזבח וקלעי החצר עדיין עומדין במקומן:

בא"ד וא"ת וכיון שנסתלק המזבח היכי מתאכלן כו' קושיא זו קאי אגמ' דהכא דהיכי תיסק אדעתין להכשיר במסולק:

בא"ד ומקימין אותו ובנסיעתן היו מורידין כו' של בני קהת ואי בששינו את הסדר כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד וי"ל דא"כ לא הוה לי' למיתליי' באהל מועד כו' פירוש דהוה בעי קרא לאשמועינן דאעפ"י שנסע וליכא מחנה שכינה אפי"ה חשיב מחנה ישראל קיים לענין אכילת קדשים קלים ומדקאמר קרא דאעפ"י שנסע אהל מועד הוא משמע דבא ללמד דחשיב מחנה שכינה קיים לענין קדשי קדשים דבעי מחנה שכינה דוקא משו"ה הוכרח לתרץ דמשו"ה קאמר ונסע אהל מועד דלדגלים נמי הוא דאתא:

בא"ד וי"ל דמשמע לי' ונסע אהל מועד שנסתלק הכל אפילו המזבח. פירוש ולענין אכילת קדשי קדשים לא מסתבר שיהא חשיב אהל מועד קיים בשעת סילוק המסעות משו"ה הוכרח לומר דהא דכתיב אהל מועד לדגלים נמי הוא דאתא והא דמשמע דחשיב אהל מועד בשעת סילוק מסעות היינו דוקא לענין אכילת קדשים קלים במחנה ישראל:

בד"ה ש"מ כו' פי' בקונ' מדקתני קדשים נפסלין ביוצא דאי כו' דאיפסל לי' כו' תיפסל הלחם בלינה כצ"ל:

דף צה:

בגמ' אמר רבא הוקשה כו' מאי קושיא דילמא כו' כצ"ל ש"מ:

שם ואינן דוחות את השבת כו' כצ"ל:

שם איפסל בלינה כצ"ל לפי פרש"י בד"ה איפסל דפירש הקושיא על לחם הפנים בלבד:

שם בלינה אמר רבא כו' כצ"ל צ"ק:

שם לישה ועריכה נמי בעינן זריזין ואי לישה ועריכה לא בעינן כו' כצ"ל מצאתי:

שם פיסקא ר"י אומר כל מעשיהן בפנים וכו' כצ"ל מצאתי:

שם אמר ר' אבהו בר כהנא. אפשר דצריך להיות ר' אבא בר כהנא דהובא הרבה פעמים בש"ס:

שם איפסל כו' כצ"ל:

ברש"י בריש העמוד בא"ד ועכשיו כשהוגללו פרוכת כו' כצ"ל:

בד"ה ואינן דוחות את השבת אפייתן פירוש דבאות בשבת אלא דאפייתן הוא בחול ומשו"ה מקשה בגמ' שפיר דאיפסל בלינה דאין לפרש דאין באות כלל בשבת דהא לחם הפנים לא משכחת לי' אלא בשבת וע"כ צריך לפרש דאפייתן אין דוחה את השבת וה"ה שתי הלחם:

בד"ה לא נתקדשה ואי נפקי לא מיפסלא ביוצא כצ"ל ש"מ:

בד"ה הוקשה בתירוץ זה כצ"ל:

בד"ה איפסל בלינה והאי כיון דאיקדש מאתמול בתנור איפסל בלינה כו' כצ"ל. משמע מדבריו דמפרש דקושית הגמ' אינה אלא על לחה"פ בלבד ונראה לפרש משום דעל שתי הלחם יש לתרץ דאופין בתנור חול והא דתנן ואפייתן בפנים היינו ברוב השנים שעצרת חל בחול דהא תנור קודש אינו אלא מצוה דלכתחילה ומשו"ה כשחל עצרת בשבת ואין יכולין לאפותן בשבת דאין אפייתן דוחה שבת וגם אין יכולין לאפותן מע"ש בתנור קודש דאיפסלי בלינה פשיטא דאין מבטלין מצות שתי הלחם לגמרי משום תנור קודש דאינו אלא מצוה דלכתחילה ואופין אותן מערב שבת בתנור חול וכן משמע מדברי התוס' לעיל (דף נ"א ע"א) בד"ה אפי שכתבו דהא דאיצטריך בברייתא בסו"פ ר"י לרבות מקרא דמועדי ד' דאפיית שתי הלחם דוחה שבת ולא דייקינן משום דאי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה דאי לאו קרא הו"א דאפי לה מע"ש בתנור חול וא"כ תנא דמתניתין דהכא דס"ל דאין אפיית שתי הלחם דוחה שבת ע"כ ס"ל דמועדי ד' לא קאי על שתי הלחם וע"כ ס"ל דאופין אותן בתנור חול וטעם פלוגתתן הי' נראה לומר דתנא דברייתא ס"ל כר"ע לעיל (דף מ"ה ע"ב) דהלחם מעכב הכבשים וא"כ ע"י הבאת הלחם יש הבאת כבשים דהוא אכילת מזבח שפיר יש לומר דמועד קאי נמי אשתי הלחם אבל תנא דמתניתין דהכא ס"ל כר"ש לעיל דאין הלחם מעכב הכבשים וליכא בהבאת הלחם אלא אכילת כהנים בלבד לא מסתבר למימר דמועד קאי אשתי הלחם לומר דאפייתן דוחה שבת משום מצות אכילת כהנים דהא לא הויא דומיא דתמיד והתוס' כתבו לעיל (דף ע"ב ע"א) בד"ה אמאי דדומיא דתמיד בעינן אבל לחם הפנים לא משכחת לי' אלא בשבת והא דתנן ואפייתן בפנים ע"כ פירושו דאופין מע"ש בתנור קודש ומקשה שפיר דאיפסל בלינה ואע"ג דבלחם הפנים נמי ליכא קרא דאפייתן דוחה שבת מ"מ כיון דלא משכחת לה אלא בשבת לא מסתבר לומר דכוונת הכתוב דאפו תמיד בתנור חול שלא כמצותו דלכתחילה ורש"י הוכרח לפרש כן משום תירוצו של רב אשי דמתרץ מבפנים במקום זריזין שישמרו שלא יחמיץ וקשה תינח לחם הפנים דמצותו לבוא מצה אבל שתי הלחם דמצותן לבוא חמץ מאי איכא למימר כמו שהובא קושיא זו בנו"ב מ"ק חלק או"ח סוף סימן ט"ו ולפירוש רש"י מתורץ שפיר דבשתי הלחם שפיר יש לפרש דאפייתן בפנים ממש דהיינו בעזרה משום דתנור מקדש וכגון שחל עצרת בחול אבל בלחם הפנים דלא משכחת לה כלל בחול צריך לומר דבפנים היינו במקום זריזין שלא יחמיץ ובתנור חול דכיון דליכא קרא בהדיא דאופין אותו בשבת וליכא למידק דדוחה שבת אלא משום דאי אפו לה מע"ש איפסל בלינה שפיר יש לומר דאופין אותו תמיד בתנור חול:

בד"ה דקאפו בחול כו' דקאפו לי' כצ"ל:

בד"ה אף כי היום יקדש בכלי התנור ואיפסל לי' כו' אלמא תנור מקדש ודוחה שבת. משמע מדבריו דלר"י נמי אין הלחם מתקדש אלא בתנור וקשה דא"כ סבר דמדת יבש לא נתקדשה ואמאי קאמר דכל מעשיהם בפנים ונראה לפרש דודאי סובר ר"י דמדת יבש נתקדשה לענין דמיפסל ביוצא ומשו"ה קאמר דכל מעשיהם בפנים אבל לענין ליפסל בטבול יום ומחוסר כיפורים ובלינה בעי דוקא תנור ורש"י משמע לי' לפרש כן משום דמוכח כן מדברי הגמ' מדקאמר ר"י סבר בחול אשכחינהו דקא אפו לי' ואי יקדש בכלי היינו במדת היבש הוה בעי למימר בחול אשכחינהו דקא מדדו לי' ואל תתמה האיך אפשר לומר דלענין יוצא נתקדש במדת היבש ולא לדברים אחרים דהא מצינו כן לעיל (דף מ"ז ע"א) בשתי הלחם דקאמר איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא דלרבי מיפסל ביוצא ע"י קדושת השחיטה ואפי"ה תפיס פדיונו ונפיק לחולין והטעם נראה לי להוכיח ממשנה דמעילה פרק ב' משנה ז' דקתני גבי לחם הפנים קרב בתנור הוכשר להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולהסדר על גבי השולחן מבואר בהדיא דאפילו התנור אינו מקדש כ"ז דאין ראוי להסדר על השולחן דהיינו משקרמו פני' ואין מקדש הלחם משנכנס בתוכו וע"כ הטעם דכלי שרת אין מקדש קדושת הגוף גמורה כ"ז דאין ראוי לשום עבודה וה"ה בשתי הלחם דהא בשתי הלחם נמי תנן התם במעילה דאין התנור מקדשן אלא משקרמו פניהם ולפי זה ה"ה נמי מנחת מאפה תנור ואע"ג דמנחת מחבת ומרחשת ג"כ בעי אפיי' מ"מ קודם אפיי' ג"כ ראוי לעבודה דהיינו לבלילה דחשיב עבודה לענין דבעי כלי ובעי פנים כמו דאמרינן לעיל (דף ט' ע"א) אפילו למ"ד דחלות בוללן מ"מ מתן שמן בכלי היתה קודם נתינת הסולת ללישה ובין המתן שמן בכלי תחלה ובין מתן שמן השני שהיא לבלילה שנים חשובין עבודה לענין דבעי פנים ובעי כלי ושניהם נכללין בכל הש"ס בשם בלילה וכבר הוכחתי זה בראיות ברורות לעיל (בדף ט' ע"א) עיי"ש וכן כתבו התוס' הכא ובין למ"ד בוללן סלת ובין למ"ד בוללן חלות מ"מ בכלי שהי' לש ועורך הי' בולל לפיכך צריך בכלי שרת וכוונתם דמתן שמן בכלי תחלה הי' קודם נתינת הסולת ללישה אפילו למ"ד חלות בוללן וכמו שאפרש דבריהם בע"ה ית' וכדברי פרש"י דהכא כתבו התוס' לעיל (דף נ"ז ע"ב) בד"ה ושמעינן דהביאו ראי' מגמ' דהכא דאפילו למ"ד מדת יבש נתקדשה מ"מ לחם הפנים אין קדוש אלא בתנור למ"ד תנור מקדש או בשלחן למ"ד אין תנור מקדש אלא דלדברי התוס' אין לומר דקדושת הכלי של מדת יבש מועיל לענין ליפסל ביוצא דהתוס' ס"ל דבכל מקום אין קדושת כלי מועיל ליפסל ביוצא וצריך לומר לדבריהם דמדת יבש נתקדשה מועיל לענין דאינו יוצא לחולין בפדיון והא דכל מעשיהם בפנים משום דכיון דנתקדש קצת במדת היבש מיגנייא מילתא אי מפיק להו אבראי ומדברי התוס' שהבאתי משמע נמי דה"ה לענין שתי הלחם דהביאו ראי' ממתניתין דמעילה דקתני קרמו בתנור הוכשרו כו' ובשתי הלחם נמי קתני כן ואין להקשות לפי זה דשתי הלחם אין קדוש במדת היבש אפילו אי מידת היבש נתקדשה מאי מייתי ראי' לעיל בגמ' (דף נ"ז ע"ב) דמדת יבש לא נתקדשה מקרא דכתיב גבי שתי הלחם אימתי הם לד' לאחר אפיי' דיש לומר משום דלמ"ד מדת יבש נתקדשה אפילו בשתי הלחם מועיל קצת לענין ליפסל ביוצא לפרש"י או דאינו יוצא לחולין לפירוש התוס' ומקרא דכתיב גבי שתי הלחם משמע דאין קדוש כלל עד לאחר אפיי' והתוי"ט כתב דמשום ר"ש נקט נמי בדברי ר"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידי' כיון דכל מעשיהם בפנים ס"ל דמדת יבש נתקדשה במחילה מכ"ת אישתמיטתי' דברי רש"י דהכא ודברי התוס' לעיל (דף נ"ז) שהבאתי:

בתוס' ד"ה אין טמאי מתים משתלחין כו' ואעפ"י שהיו נושאין ארונו של יוסף עמו במחיצתו מ"מ קשה כו' כצ"ל. פירוש וא"כ הנושאין טמאין טומאת מת דהמת מטמא במשא ושפיר ילפינן טמא מת מטמא מת מ"מ קשה הא דאמר לרבותא אפילו המת עצמו:

בד"ה לישתן ועריכתן בחוץ כו' כצ"ל:

בד"ה ומאי קושיא וכו' תימא אכתי קשיא סיפא כו'. ויש לדקדק מאי ס"ד דמקשה הא בפשיטות יש לתרץ דבחביתין יש שמן שנתקדש במדת הלח ונתינת השמן הוא קודם הלישה לשיטת התוס' וא"כ ע"כ צריך להיות הלישה ועריכה בפנים משום השמן ונראה דסברת המקשן היתה כיון דע"י קדושת כלי בלבד לא מיפסלא ביוצא אלא דמיגנייא מילתא אי אפיק להו אבראי לא הוי גנאי אלא דוקא אי מדת יבש נתקדשה דהסלת ג"כ נתקדש אבל משום השמן לא הוי גנאי לפי שהשמן אינו ניכר בפ"ע אלא מובלע בסולת וא"כ יכול לבלול השמן עם הסלת בפנים וללוש ולערוך בחוץ וע"כ הוכרחו לתרץ אח"כ דמשום דיש בחביתין שמן שנתקדש במדת הלח צריך להיות הלישה ועריכה בכלי הלח דהיינו כלי שרת שנמשח משום דגנאי הוא או משום השמן בכלי חול לאחר שנתקדש כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) בד"ה ולר"ח וא"כ גם הסולת נתקדש בכלי הלח של הלישה ועריכה ושפיר הוי גנאי להוציא לחוץ ואע"ג שכתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"א) בד"ה ור"ל דחביתין מיפסלי ביוצא ע"י קדושת כלי לבד משום דאין בהן קמיצה היינו דוקא ע"י קדושת כלי המכשיר אותו למזבח כגון לאחר אפיי' ויציקה דהא הביאו ראי' מזבחים (דף מ"ה ע"ב) והתם ילפינן מהא דכתיב יקרב בראוי ליקרב ודבר שאין לו מתירין משיקדש בכלי הוא ראוי ליקרב וא"כ כשנמדד הסלת במדת היבש עדיין אינו ראוי ליקרב ואין נפסל ביוצא:

בא"ד וי"ל דאע"ג דעשרון לא נמשח חצי עשרון נמשח כו'. וקשה למאי הוצרכו לומר דחצי עשרון נמשח עדיפא הוו להו לתרץ דחצי עשרון נמי לא נמשח ואפי"ה לישתן ועריכתן בפנים משום דצריכין לקדש שלימה קודם שמחלק הסלת בחצי עשרון וכיון שנתקדש בכלי שרת מיגנייא מילתא אי אפיק להו אבראי ויש לומר כיון דסברא מוכרחת הוא לכ"ע דלאחר שנתקדש בכלי שרת גנאי הוא להשימו אח"כ בכלי חול כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) בד"ה ולר"ח א"כ ע"כ צ"ל ה"נ דחצי עשרון נמשח ועדיין קשה מסיפא דקתני לישתן ועריכתן בפנים משמע דמדת יבש נתקדשה ע"כ הוצרכו לתרץ דלא קשה מסיפא דאיירי בחצי עשרון על הרישא דאיירי בעשרון דאע"ג דעשרון לא נמשח חצי עשרון נמשח מפני ההכרח:

בא"ד ובההוא שמעתא אמר רבי חנינא דאין מנחה קדושה בלא שמן. וקשה למאי הוצרכו להביא הא דר"ח הא שפיר יכולין לתרץ למ"ד דאין מנחה קדושה לחצאין אפילו אם לא יסבור כר"ח ונראה לתרץ דלמ"ד דאין קדושה לחצאין וצריכין לקדשה שלימה אם לא יסבור נמי הא דר"ח לא מתורץ קושייתם דהא שפיר יכולין לחלוק הסלת בחצי עשרון והשמן בלוג ומחצה וללוש ולערוך בחוץ ואח"כ ליתן השני חצאין בביסא לקדש שלימה של שחרית לצד אחד ושל בין הערבים לצד אחד ואע"ג דיליף מקרא הבא מנחה ואח"כ חוצהו דיחלק לאחר קידוש יש לומר דלא בא הכתוב לומר אלא דיקדש שלימה בביסא ולאח"כ חוצהו ומקטיר מחצה שחרית ומחצה בין הערבים אלא דלא מסתבר לפרש כן כמו שכתבו התוס' לר"ח ולא מסתבר למימר שיוכל לחלוק הסולת והשמן קודם שיתקדש בביסא משמע דאפשר לפרש כן אע"ג דילפינן מקרא אלא דלא מסתבר לומר כן והיינו דוקא לר"ח דמצינו שסובר כן כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) בד"ה ולר"ח דבזה מתורץ דלא תיקשי עליו חצי עשרון למה נמשח למ"ד מדת יבש נתקדשה דליכא להקשות לדידי' דאם צריכין לקדש שלימה קודם שמחלק בחצי עשרון א"כ צריך להשים הסלת בביסא או בכלי אחר שלא לשום צורך אלא כדי לקדש שלימה אמאי לא משחו העשרון והוה נתקדש בעשרון ולא צריכין לקדש בכלי אחר דטירחא הוא לראות שלא יהא חסר סלתה משהו דאפילו אם משחו העשרון ג"כ לא הוי נתקדש דאין מנחה קדושה בלא שמן אבל למ"ד מנחה קדושה בלא שמן אע"ג דס"ל דאין קדושה לחצאין מסתבר יותר למימר דמקדשין שלימה לאחר שמחלק בחצי עשרון דהשתא לא קשה אמאי לא משחו העשרון כדי לקדש שלימה בעשרון דמה שמקדשין אותו שלימה בביסא לא הוי שימה שלא לצורך דבלא הקידוש צריכין להשים בביסא לצורך לישה ולפי זה הא דכתבו התוס' אח"כ ומיהו למ"ד בפ"ק קדושה לחצאין כו' קשה מ"ש חצי עשרון דנמשח ומ"ש עשרון דלא נמשח הוו מצי להקשות אפילו למ"ד דאין קדושה לחצאין אלא דס"ל דמנחה קדושה בלא שמן והיינו רב ושמואל לעיל (דף ח') אלא דלא רצו להאריך כ"כ ולולא דמסתפינא הי' נראה להגי' שם בדברי התוס' דצ"ל להביא שלם מביתו ולמ"ד דאין קדושה לחצאין אלא דמנחה קדושה בלא שמן קשה כו':

בא"ד ומיהו למ"ד קדושה לחצאין כו'. לכאורה קשה הא כתבו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) בד"ה ולר"ח דאין להקשות לר"א דאמר קדושה לחצאין עשרון מחוק לר"מ למה נמשח דמצוה לקדש שלימה וא"כ ה"נ יש לומר כן וי"ל דדוקא למ"ד אין קדושה לחצאין דילפינן מקרא לא מסתבר למימר שיוכל לחלוק הסלת והשמן קודם שנתקדש בביסא אבל למ"ד קדושה לחצאין אלא דמצוה לקדש שלימה שפיר ילך לקדש שלימה לאחר שמחלק ולא מתורץ מידי דהא דמצוה לקדש שלימה לא ילפינן ממחציתה כמו שכתבו התוס' שם דההוא אוקימנא להביא מביתו שלם ולעכב דחוקה כתיבא בי':

בא"ד ויש פירוש מרש"י שכתוב בו כו' דהא בפרק כל המנחות באות מצה דרשינן מקרא דמדת יבש לא נתקדשה כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ואע"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב ל"ש. פירוש דאנן קיי"ל כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא:

בא"ד ובין למ"ד בפרק ואלו מנחות בוללן סלת ובין למ"ד בוללן חלות מ"מ בכלי שהי' לש ועורך הי' בולל לפיכך צריך בכלי שרת כו' כצ"ל. לכאורה משמע לפרש דאפילו למ"ד בוללן חלות ולא הי' במנחה שמן בשעת לישה אפי"ה לישתן ועריכתן בפנים משום דבאותו כלי שהי' לש ועורך הי' בולל אח"כ הפתיתין עם השמן והי' צריך כלי שרת וא"כ גם לישה ועריכה היתה בכלי שרת משו"ה בעי פנים אבל אין זה נכון דשפיר יכול לעשות הלישה ועריכה בכלי שרת בחוץ ואח"כ לעשות הבלילה בפנים ועוד מנין להם לומר דבכלי שהי' לש ועורך הי' בולל ועוד דמשום זה אין שייך למיתני דלישתן ועריכתן בפנים דלשון זה משמע דדינא הכי דאין לעשות בחוץ בשום אופן ולטעם זה יכול ללוש ולערוך בחוץ בכלי חול ואח"כ לעשות הבלילה בכלי שרת בפנים ועוד דלמאי הוצרכו להזכיר המ"ד דבוללן סלת ועוד דלפי זה גם מנחת מאפה לישתה ועריכתה בפנים בכלי שרת ולעיל (דף נ"ה ע"א) בד"ה כל המנחות. כתבו בהדיא דמנחת מאפה לישתה ועריכתה בחוץ כיון דלא בעי שמן עד לאחר אפיי' ע"כ נראה לפרש דזה הוא טעם אחר על הא דחביתין לישתן ועריכתן בפנים דמעיקרא כתבו משום דיש בהן שמן שנתקדש במדת הלח וגנאי הוא להשימן בכלי חול ולאפוקי אבראי וע"כ נותן השמן בכלי שרת בפנים ואח"כ נותן הסלת על השמן ג"כ בכלי שרת בפנים וא"כ נתקדש הסלת נמי בכלי שרת ועכשיו כתבו דמן הדין אי אפשר לעשות הבלילה אלא בכלי שרת בפנים כדאמר ר"י לעיל (דף ט' ע"א) דבללה חוץ לחומת העזרה פסולה דכיון דעשייתה בכלי הוא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעי ובין למ"ד בוללן סלת ובין למ"ד בוללן חלות יש נמי בלילה בכלי שהוא לש ועורך דלא מיבעיא למ"ד בוללן סלת איכא שני מתנות שמן קודם הלישה דהיינו מתן שמן בכלי ומתן שמן לבלילה אלא אפילו למ"ד בוללן חלות מ"מ איכא המתן שמן בכלי קודם נתינת הסלת דהיא נמי צורך הבלילה ונכלל בשם בלילה בכ"מ דהא בשעת הלישה נבלל השמן עם הסלת ובעי נמי כלי שרת ופנים ור"י דאמר בללה חוץ לחומת העזרה פסולה גם המתן שמן בכלי בכלל כמו שכתבתי לעיל (דף ט') עיי"ש ומשום זה נתקדש הסלת בכלי שרת וע"כ עושה הלישה ועריכה בפנים דגנאי הוא לאפוקי אבראי לאחר שנתקדש וזה הוא דוקא במנחת חביתין וה"ה במנחת מחבת ומרחשת דיש בהן בשעת אפיי' דבחביתין כתיב על מחבת בשמן תעשה ובמחבת ומרחשת נמי קאמר לעיל (דף ס"ג ע"א) דמחבת מעשי' קשין ומרחשת מעשי' רכין משום דמחבת צפה והאור שורף את השמן ומרחשת עמוקה וכל השמן במקום אחד והשמן נד בתוכה כשמניח אצבעו עלי' ולא מצינו בכתוב במנחה כ"א שלשה מתנות שמן וכיון דבלילה ויציקה הם לאחר האפיי' ע"כ השמן שיש בשעת אפיי' הוא ע"י המתן שמן בכלי קודם לעשייתן אבל מנחת מאפה דנאפת בתנור בלא שמן כיון דהבלילה הוא בפתיתין המתן שמן בכלי דהוא נמי לצורך הבלילה ג"כ הוא קודם נתינת הפתיתין בכלי לצורך הבלילה:

בא"ד ואע"ג דמשמע מפירוש הקונטרס שזו היא נמי פירושו של ואין בהם מעשה כלי בחוץ והכל חדא מילתא הוא כו' כצ"ל. פירוש דהא דתנן ואין בהם מעשה כלי בחוץ קאי נמי אלישה ועריכה דאם עושה הלישה ועריכה בחוץ לא בעי כלי שרת דלפרש"י יכול לעשות הלישה ועריכה בלא שמן אם ירצה ומשו"ה יכול לעשות בחוץ הלישה ועריכה דכל המנחות חוץ מחביתין משום דנמדד בחצי עשרון דנמשח וכן כתב רש"י בהדיא לעיל (דף נ' ע"ב) בד"ה בפנים וז"ל ולישה ועריכה אע"ג דקודם מתן שמן הוא והאי תנא אית לי' מדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים הא בעינן פנים דקסבר חצי עשרון שבו הי' חולק חביתי כ"ג נמשח:

בד"ה דרך חול קא אפיתו לי' אף כי היום יקדש בכלי איפסל לי' בלינה כו' כצ"ל:

דף צו.

בגמרא ור"י ור"ש בגמ' פליגי פירוש דהגמ' דחי דברי ר' אבא בר כהנא בזה נמי דהוא קאמר דבקראי פליגי ומלשון לעולם הוי רגיל לומר משמע דלא פליגי בקראי אלא בגמ' אבל רבותיהן של ר"י ור"ש ע"כ פליגי בקראי אלא שאין אנו יודעין באיזה:

שם במתניתין טחינתן והרקדתן אינן דוחות את השבת כצ"ל וכן הוא במשנה שבמשניות:

שם כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כו' ושאי אפשר לעשותה כו' כצ"ל:

שם וקרנותיהן ארבע כו' כצ"ל:

שם לחם הפנים ארכו י' טפחים ורחבו ה' טפחים כו' כצ"ל:

שם שיהא לו פנים כו' כצ"ל:

שם לחם הפנים ארכו י' ורחבו ה' כו' כצ"ל:

שם לחם הפנים ארכו י' ורחבו ה' כו' כצ"ל:

שם ונתת על המערכת לבונה זכה כו' כצ"ל:

שם ארבעה סניפין כו' כצ"ל:

שם לא סידור הקנים כו' כצ"ל ש"מ:

שם ושומטן ונותנן לארכו של שולחן כו' כצ"ל:

שם אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו כו' כצ"ל מצאתי:

ברש"י ד"ה חביתי כ"ג לישתן ועריכתן בפנים לדברי הכל שאותו חצי עשרון כו' כצ"ל וכן הוא בפירוש הרע"ב מברטנורה:

בא"ד ופעמים שמוציאו לחוץ כו' כצ"ל צ"ק. בד"ה ושא"א כו' דכיון דקדיש בכלי כו' כצ"ל:

בד"ה מעשה כלי כו' ולא בחוץ פירוש כשעושה הלישה ועריכה בחוץ לא בעי כלי ועיין לעיל (דף ט') מה שכתבתי שם ואין ראוי לכפול בכאן הדברים:

בד"ה וקרנותיהן שהי' מדביק כו' כצ"ל:

בד"ה שלא תטעה כו' בין בשיעור אורך בין בשיעור רוחב וקרנות כצ"ל ש"מ:

בד"ה זד"ד יה"ז זד"ד בשתי הלחם אורכן ז' ורחבן ד' וקרנותיהן ד' יה"ז לחם הפנים אורכו י' ורחבו ה' וקרנותיו ז' כצ"ל:

בד"ה שיהא לו פנים דפנות ל"א שיהא לו פנים זוית והן הן הקרנות כצ"ל מצאתי, ופנים מלשון פנה דהיינו זוית:

בד"ה ארכו י' כו' דאמר אמות כלים כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה טפחיים ומחצה למעלה מכאן ומכאן ובהן הן הקרנות ונמצאו זקופות בשוה כו' כצ"ל:

בד"ה נמצא ארכו ממלא כו' וכשהי' סודר האחר אצלו כו' כצ"ל:

בד"ה ארכו י"ב כו' והלחם ארכו עשרה כו' כצ"ל:

בד"ה מפוצלים לתת כו' כצ"ל:

בד"ה מה חטאת ואשם כו' לבלתי הוציא אל החצר החיצונה כצ"ל:

בד"ה ט"ו טפחים כו' נמצא שולחן מקדש ט"ו ונ"מ כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד מקדש לי' ליפסל בלינה כצ"ל. בד"ה משקע להו כו' ואינם מגביהין הלחם כצ"ל:

בתוס' ד"ה שאלו כו' לבלתי הוציא אל החצר החיצונה כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד אי למנחת מחבת ומרחשת הא כתיב בהו כלי כו' כצ"ל ומאפה תנור צריך למחוק דאינו מדברי התוס' אלא הגה מתלמיד טועה דהא לא אתי מהקישא אלא מעשה המנחה דבעי פנים והיינו לישה ועריכה ואפיי' דכל המנחות דיש בהן שמן ונתקדשו ומיגניא מילתא למיפק אבראי לאפוקי מעשה טחינה והרקדה דלא בעי פנים לא בעי נמי כלי וה"ה אפילו לישה ועריכה דמנחת מאפה ואפיי' דמנחת מאפה למ"ד דאין תנור מקדש דלא בעי פנים לפי שאין בה שמן קודם אפיי' לא ילפינן מהקישא ולא בעי כלי וכן כתבו בהדיא התוס' לעיל (דף נ"ה ע"א) בד"ה כל המנחות דלישה ועריכה של מנחת מאפה הוא בחוץ כלחם הפנים דמ"ש כיון דלא בעי שמן עד לאחר אפיי' וה"ה אפיי' למ"ד אין תנור מקדש וא"כ קרא לא מצי אתי למנחת מאפה לאפיי' דלמ"ד תנור מקדש לא צריך קרא ולמ"ד אין תנור מקדש יכול לעשות בחוץ והקישא דקרא בפנים משתעי וקושית התוס' מתורץ במה שכתבו לעיל (דף ס"ג ע"א) בד"ה וכשירות אבית פאגי שכתבו שם לתרץ קושיא אחרת דמנחות אינו דומה לחביתין דבחביתין כתיב על מחבת בשמן תעשה ולפיכך בעי כלי שרת אבל במנחות לא כתיב עשה במחבת עשה במרחשת עשה בתנור משו"ה לא בעי כלי שרת:

בד"ה והאיכא בזיכין כו' ונראה דלא קשה מידי כו' כצ"ל:

בא"ד דהא אמרינן בפ"ק דקומצין מנחה בכלי שע"ג קרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין משמע דהוי כקומץ מע"ג השולחן. בצ"ק כתב שלא הבין דברי התוס' ודברי התוס' המה ברורים דכיון דהוי כקומץ מע"ג השולחן ע"כ דהשולחן נתקדש אוירו למעלה עד נגד הבזיכין ומשו"ה חשיבי הבזיכין כאלו הם תוך השולחן אבל אם השולחן לא נתקדש נגד הבזיכין א"כ הבזיכין מונחין חוץ לשולחן והוי כקומץ מגודש הביסא דפסולה משום דלא קמץ מתוכו של כלי דגודש הביסא לא נתקדש כדאמרינן לעיל (דף ז' ע"א) רב עמרם אמר כגון שהחזירו לביסא גדושא ופריך ומקמץ היכי קמיץ ופרש"י תחלה כשקמץ מכלי זה והלא גדוש הוא וקמיצה מתוך הכלי בעינן כו':

דף צו:

בגמרא והאיכא מסגרת כו' כצ"ל:

שם פרקודי הוה מפרקדא ולחם בגוי' דשלחן הוה יתיב וקשה למאי הוצרך לומר דפרקודי הוה מפרקדא דודאי אין לפרש דע"י דהיתה המסגרת משופעת ונוטה כלפי חוץ הי' הלחם יתיב בגוי' דשלחן דאי איירי דהמסגרת היתה קבועה על גבו של שלחן אפילו אי היתה משופעת ונוטה כלפי חוץ מ"מ למטה המסגרת ממעטת רוחב השלחן והלחם יתיב על שיפוע של שלחן ולשון המתרץ דקאמר ולחם בגוי' דשלחן הוה יתיב משמע דיתיב על השלחן ממש ולא על המסגרת כלל וע"כ לפרש דהתרצן מתרץ דהמסגרת היתה קבועה על צידו של שולחן ומשו"ה יתיב הלחם על טהרו של שלחן וא"כ למה לי' למימר דפרקודי הוה מפרקדא הא אפילו אי היתה המסגרת זקופה בשוה הי' הלחם יתיב בגוי' דשלחן דהא אין המסגרת ממעט כלום ברוחב השלחן וכדמשמע מדברי ר"י דס"ל דמסגרתו למעלה היתה וקאמר דהמסגרת מעמדת את הלחם משמע דהלחם יתיב על השולחן ממש והמסגרת היתה זקופה בשוה ומעמדת את הלחם וע"כ ס"ל דמסגרתו לא היתה קבועה על גבו של שלחן אלא מצידו ובולט למעלה טפח ונראה לפרש דמשו"ה סליק אדעתי' דמקשה דהמסגרת היתה קבועה על גבו של שלחן משום דאי קבועה מצידו היתה מעמדת את הלחם ור' יוחנן קאי אפלוגתא דר"מ ור"י דמתניתין דקתני דהסניפין מעמידין את הלחם ומשו"ה הוכרח התרצן לומר דפרקודי הוה מפרקדא ולא היתה המסגרת מעמדת את הלחם ולפי זה שפיר יש לומר דהמסגרת היתה קבועה בצידו של שלחן ולחם בגוי' דשולחן הוה יתיב ובזה יש לפרש פרש"י בד"ה כדתניא דפירש דאיכא למ"ד דמסגרתו למטה היתה ולא קאמר דאיכא ר"י דקאמר דהמסגרת מעמדת את הלחם משמע דהלחם בגוי' דשלחן הוה יתיב משום דר"י קאי על המתניתין דקתני דהסניפין מעמידין את הלחם ולא ס"ל כר"י:

שם מ"ט דומיא דשק בעינן כו' שולחן נמי כו' מן מ"ט הוא התחלת התירוץ:

שם טהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אין מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים ואומרים להם כו' כדר"י בן לוי כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה למטה היתה כו' כגובה ד' רגליו של שולחן כו' כן הוא הנוסחא הנכונה פירוש דהמסגרת היתה גבוה מצומצם כגובה רגליו של שולחן כדי דהשולחן יהי' מונח על ד' רגליו של שולחן ועל המסגרת:

בד"ה פרקודי הוה מפרקדא כו' כצ"ל:

בד"ה כדתניא כו' למטה היתה סה"ד ומה"ד לדברי האומר מסגרתו למטה היתה קבוע ברגלים כו' כצ"ל:

בד"ה טמאה כו' ואין טבלא זו כשאר פשוטי כלי עץ דרחבה היא בית קיבולה סה"ד ומן כל פשיטי כלי עץ עד למדרסות אין לו שייכות לכאן וצריך למוחקו ובס"א אינו ש"מ:

בד"ה לדברי האומר מסגרתו למעלה היתה כו' כצ"ל:

בד"ה טהור מכלל שהוא טמא והא עשוי לנחת הוא שאין מגביהין אותו כו' כצ"ל. וכוונתו בזה שכתב שאין מגביהין אותו כמו שכתבו התוס' בד"ה כלי עץ העשוי לנחת הוא דמה שמסלקין אותו בסילוק מסעות אין זה טלטול כיון דמקומו קבוע פירוש דאין מטלטלין אותו אלא בסילוק מסעות שצריכין לקבוע מקומו במקום אחר אבל כשקבוע באותו מקום אין מגביהין אותו כלל ממקומו:

בד"ה ותיפוק לי' כו' מקבל טומאה משום ציפויו כו' ואפילו עשוי לנחת כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שייר אין כו' דחזי למלאכתו ראשונה כו' כצ"ל:

בד"ה וכי תימא כו' ושולחן של מקדש כו' כצ"ל מצאתי והד"א:

בתוס' ד"ה לא הי' שם סניפין כו' ומכילתי' יש ליישב אקנים נמי שגם הם היו סונפין את הלחם כו' כצ"ל וסונפין פירוש סומכין:

בא"ד והא דכתיב את קשות הנסך כו' אבל הא דכתיב ומנקיותיו אשר יוסך בהן אין לפרש סניפין של קנים שמסככין את הלחם דאשר יוסך בהן משמע דמנקיותיו בעצמם מסככין את הלחם והיינו קנים דוקא:

בא"ד כדפרש"י לעיל שהסניפין מעמידין את הקנים כצ"ל. דרש"י פירש לעיל דהסניפין היו מפוצלין בראשיהן כדי הראשי קנים על אותן פיצולין:

בד"ה מסגרתו של שלחן מעמדת את הלחם כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה לדברי האומר מסגרתו למטה היתה כו' טמאה כשולחן של מקדש כו' דרחבה היא בית קיבולה כו' משום דאית לי' בית קיבול כו' טומאה מדאורייתא באין לו תוך בכלי שטף כו' טבלא המתהפכת כיש לה תוך חשיבא כו' אין לו תוך כדפירש בקונטרס כו' כצ"ל:

בא"ד א"נ ההוא שינויא דלא כר"י כו' דלר"י למ"ד מסגרתו למטה היתה מדאורייתא טמא ולמ"ד מסגרתו למעלה היתה עכ"פ ספק דאורייתא איכא:

בא"ד הסולם והקולב והנחותה והמנורה כו' כצ"ל:

בא"ד ומשמש משמשי אדם אף אני ארבה כו' כצ"ל:

בא"ד לרבויי משמש אדם ומשמש משמשי אדם כו' כצ"ל בא"ד וע"כ בשעשאה כלי כו' כצ"ל:

בא"ד ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומין הוי כטבלא כו' פירוש כמו דמתרץ בתחלה דדף של נחתומין מדרבנן אתיא כמ"ד מסגרתו למעלה היתה ומדאורייתא תיבעי ולכל הפחות אפילו את"ל דמדאורייתא טהורה טמאה עכ"פ מדרבנן:

בא"ד ורבינו שמואל פירש שם דההוא מסקנא לא קיימא. פירוש וא"כ יש לומר דדף של נחתומין לא הוי כטבלא דהכא וטהור אפילו מדרבנן והא דקאמר דטמא מדרבנן לא קאי במסקנא:

בד"ח סילוקו כסידורו כו'. פירוש הא דקאמר ריב"ל סילוקו כסידורו דמשמע דהנס לא הי' אלא בסילוקו היינו כמ"ד דאפייתו דוחה שבת אבל למ"ד דאין אפייתו דוחה שבת לא הי' חם בשעת סידור בלא נס והנס הי' בין בסילוקו ובין בסידורו אבל לעיל (דף כ"ט) כתבו דלמ"ד אין אפייתו דוחה שבת חם היינו רך:

בד"ה כאן בציפוי שאינו עומד הוה מצי לאקשויי דשולחן ציפוי דעומד הוא כו' כצ"ל. פירוש דע"כ הי' הציפוי קבוע בעץ במסמרות דאל"כ במה הי' מחזיק הציפוי בהשולחן:

בא"ד א"נ לא הי' מחובר בעץ כו' כצ"ל. פירוש דהציפוי מלמעלה ומלמטה הי' מחתיכה אחת ועי"ז הי' הציפוי מחזיק בלא מסמרות:

דף צז.

בגמרא ול"ש לא חיפה את לבזבזין כו' כצ"ל:

שם ומקצעותיו לו כו' כצ"ל מצאתי נ"ב:

שם ר"י ור"א בחגיגה איתא ר"י ור"ל:

שם פיסקא ארבע סניפין של זהב הי' שם כו' כצ"ל מצאתי:

שם כל מלאכה שאפשר לעשותה כו' ושומטן כו' כצ"ל:

שם ולמוצאי שבת נכנס ומגבי' כו' באמות אמה אמה וטפח כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה וכ"ת עצי שלחן דשיטים חשיבי ולא בטלי כו' כצ"ל:

בד"ה ל"ש כו' אזלינן בתר ציפוי כו' כצ"ל:

בד"ה מנא הני מילי דעבדינן סניפין וקנים כצ"ל ש"מ:

בד"ה דפוסין שנילוש ונערך ונאפה בהן ומונח בהן לאחר רדייתן מן התנור כדאמר בריש פירקין כצ"ל:

בד"ה קשותיו אלו סניפין מריבויא דקרא כו' כצ"ל:

בד"ה אפשר דלא דחי עלייהו שבת דטעמא מאי כו' כצ"ל והד"א:

תוכן העניינים

ישר וטוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה