אור ברסלב
ישר וטוב מסכת מנחות › ר' ישמעאל פרק ששי

ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ

מסכת מנחות · ר' ישמעאל פרק ששי

כל המנחות באות מצה פרק חמישי:

(דס"ג ע"ב) במתני' ר' ישמעאל אומר העומר הי' בא כו' בג' קופות ובשלש מגלות כו' כצ"ל ש"מ:

(שם) בגמרא עשרון מובחר משלש סאין אתי כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ר"י כו' ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון מובחר כצ"ל ש"מ:

בד"ה ובחול כו' ומניפין מכל סאה מעט אותו דק היוצא ראשון שהוא מובחר כו' פירוש דלאחר שהיו מניפין אותן בשלש עשרה נפה ולא נשאר אלא קרטין סולת חוזרין וטוחנין הקרטין והויין סולת כמו שפרש"י לקמן (דף ע"ו ע"ב) ואז מניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון:

בד"ה בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות לפרסם כו' כצ"ל:

בד"ה אפילו בשבת נמי ליתי מחמש דהא דחי שבת כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא. לך משובח הדבר דהוי עשרון מובחר טפי. יש מקשין דלפי זה הדרא קושית הגמ' לדוכתה דמקשה אפילו בשבת נמי ליתי מחמש ולי נראה דס"ל לר' ישמעאל דעל עשרון מובחר מחללינן שבת אבל אם כבר נקרא מובחר אלא דיש נמי מובחר טפי על אותו מובחר טפי לא מחללינן שבת:

בד"ה ואל ירבה כו' שיקצור ויזרה כו' אבל עימור ליכא משום שנותנין אותו מיד לקופה ודישה נמי ליכא משום דלחכמים חובטין אותו בקנים ובמקלות ולא הוי כדרכו וליכא איסור דאורייתא:

בתוס' ד"ה רבי ישמעאל. אחד שבת ואחד חול כו' כצ"ל ותיבות ר' ישמעאל אינו תחלת הדיבור אלא דרכם של התוס' בכ"מ להביא תיבות של תחלת הפרק והדיבור מתחיל אחד שבת כו': בד"ה מפשיט כו' וצריך להוציא רגליו דרך צוארו כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד דבכל קרבן ציבור של שבת כו'. פירוש חטאות של שעירי המועדות או כבשים של שלמי עצרת כשחל בשבת ש"מ:

בא"ד דחשו שלא יתקלקל הבשר משום דעיקרו לאכילה. וקשה הא בגמ' משמע דהטעם הוא משום בזיון קדשים ולא משום קלקול הבשר ונראה לפרש משום דהתירוץ הראשון אינו אלא לטעם דבזיון קדשים דהוא סברת רבא בשבת (דף קט"ז ע"ב) ועדיין קשה לסברת ר' יוסף דקאמר שם הטעם משום שלא יסריח משו"ה כתבו עוד תירוץ דעולה לשני הסברות ואח"כ כתבו תירוץ זה לסברת רב יוסף לבד דלסברת רבא כבר מתורץ בתירוץ הראשון:

דף סד.

בגמרא אלא אמר רבא ר"י ור"ח סגן הכהנים כו' כצ"ל. דהא דקאמר אלא אמר רבא אין לפרש דרבה חזר ממה דקאמר בתחלה ר"י ור"י בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד משום קושית הגמ' דממאי וקאמר דר"י ור"ח אמרו דבר אחד דלפי זה קשה איזה הכרח יש לנו לאשכוחי עוד תנא דסבר כר"י דמתניתין וכי לא סגי בלא"ה ועוד דמאי תירץ בזה דקאמר דר"י ור"ח אמרו דבר אחד הא פשיטא הוא דזה נמי מצינן למידחי ממאי כמו דדחי מעיקרא אלא ודאי דמימרא זו קאמר לה באפי נפשי' בלא קושית הגמ' דממאי והא דקאמר אלא אמר רבא ה"פ דמעיקרא מביא התלמוד מימרא דרבה ולאחר דדחי מימרא דרבה מביא הגמ' מימרא אחרינא וקאמר אלא אם תרצה לומר כמימרא זו איכא נמי למידחי ממאי כו' וא"כ אי גרסינן רבה קשה דאמאי חלקינהו לשנים ולא כללינהו יחד ואמר דר"י ור"י בנו של ריב"ב ור"ח סגן הכהנים אמרו דבר אחד:

(שם) אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות כו' כצ"ל:

שם עד כאן לא קאמר ר"ח סגן הכהנים התם אלא דאי בחד כו' כצ"ל:

שם בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מיכוין בש"מ מביא קושיא בשם הר"מ מה בכך כיון דלא עביד איסורא וכי נתכוין לאכול חלב ואכל שומן חייב ותירץ דשמינה אינה אלא מצוה מן המובחר ובדיעבד יוצאין הצבור בכחושה וכיון דלא ידע דהראשונה כחושה שמא לא הי' לו לשחוט ותירוצו אינו מובן כיון דהיתר גמור הוא לכתחילה לשחוט השמינה מה בכך דלא ידע סוף סוף אין כאן אלא מחשבה דאיסורא ומעשה דהתירא ודמי לנתכוין לאכול חלב ואכל שומן ובהגהות שבסוף המסכת ראיתי שמחלק בין אי המעשה הוא היתר גמור בלא דחיי' ובין אי המעשה הוי דאיסורא אלא שנדחה האיסור מפני המצוה דבכה"ג מיבעיא לי' לרבינא אי אזלינן בתר מחשבתו וחילוקו הוא מוכרח לפי מה שפירשו המפורשים דהרמב"ם מפרש בעיא דרבינא דנמצאת כחושה בבני מעים דהיינו נמצאת טריפה בסתר אבל דוחק הוא לפרש כן בדברי הרמב"ם כמו שכתב שם הלח"מ בעצמו דמה ענין טריפה לכחושה ועוד דאין שום סברא לומר דמשום דהמעשה לא הותר אלא מפני דחיית המצוה מחייב משום המחשבה דאיסורא בלבד דהא סוף סוף מצוה קא עביד בלא מתכוין גם מה שכתב הלח"מ שם דהרמב"ם מדמה נתכפר בשני' לאחר שנשפך דם הראשונה לנתכפר בשני' לאחר שנמצאת הראשונה טריפה בסתר וכיון דשם קיי"ל כמאן דפוטר ה"ה בנתכפר בשני' לאחר שנשפך דם הראשונה ומשו"ה לא הביא הרמב"ם בשחט שמינה ואח"כ כחושה דחייב אפילו נתכפר בשני' דהא דמחייב רבה בגמ' אפילו נתכפר בשני' אידחי מהלכה והוא תמוה דאין שום דמיון זה לזה לדחות משום זה מימרא דרבה מהלכה דבנמצאת טריפה בסתר מעשה השחיטה בהיתר גמור היתה אלא דהוא לא ידע ולא הויא אלא מחשבה דאיסורא בלבד אבל בנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת השני' שחיטת השני' היתה באיסור ויש מחשבה דאיסורא ומעשה דאיסורא ואע"ג דאחר השחיטה נשפך דם הראשונה ונתכפר בשני' אין זה מועיל לפוטרו על מעשה שחיטה דאיסורא שהיתה קודם שנשפך ע"כ נראה לי לפרש דבנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת השני' לא מיבעיא לי' לרבינא כלל דלכ"ע חייב כמו דאמר רבה ואפילו נתכפר בשני' וכפרש"י שם דנשפך דם הראשונה ומטעמא דפרישית דאפילו אי אזלינן בתר מעשיו הא מעשה דאיסורא היתה אז כיון דעדיין דם הראשונה עומד ליזרק ובנמצאת הראשונה טריפה בסתר לא מיבעיא לי' לרבינא דפשיטא לי' דלכ"ע פטור דאין כאן אלא מחשבה דאיסורא בלבד ודמי לנתכוין לאכול חלב ואכל שומן ולא מיבעיא לי' אלא בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעים לאחר שחיטת השני' ונתכפר בשני' דאם אזלינן בתר מחשבתו דלא ידע דהראשונה כחושה ודעתו להיות מתכפר בראשונה נמצא דמעשה השחיטה היתה באיסורא דהא אם נתקיימה מחשבתו ונתכפר בראשונה היו הציבור יוצאין ידי חובתן בראשונה ולא צריכין כלל לשחיטת השני ואם אזלינן בתר מעשיו הרי נתכפר בשני' משום דנודע דהראשונה כחושה ונמצא דמעשה שחיטת השני' היתה בהיתר ואין כאן אלא מחשבה דאיסורא בלבד ומדמה הגמ' לנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דצידת דגים הויא מעשה דאיסורא אלא משום צידת התינוק נעשה צידת הדגים ג"כ דהתירא ואם אזלינן בתר מחשבתו דלא היתה להעלות תינוק אלא דגים נמצא דצידת דגים הויא מעשה דאיסורא ואם אזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו הרי העלה ג"כ תינוק עם הדגים נמצא דגם צידת הדגים הויא מעשה דהתירא ומתורץ בפירוש זה קושית הש"מ בשם הר"מ. ועפ"י דרך זה אבוא לבאר דעת הרמב"ם דהרמב"ם גורס בלישנא קמא היינו דרבה ורבא כו' פירוש דהכא כ"ע מודו דחייב כדאמר בגמ' ובלישנא בתרא גרס לאו היינו דרבה ורבא פירוש בניחותא וכמו ללישנא קמא דהכא כ"ע מודו דחייב והחילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא דללישנא קמא מדמי בעיא דרבינא לההוא דצידת דגים ותינוק אלא דכ"ע ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו ומאן דפוטר התם טעמי' משום דשמע ומחשבתו היתה נמי אתינוק וללישנא בתרא לא דמי כלל בעיא דרבינא לצידת דגים ותינוק דהתם שפיר יש לומר דאזלינן בתר מעשיו כיון דצידת התינוק היתה ביחד עם צידת הדגים אם כן ע"י צידת התינוק גם צידת דגים בהיתר היתה אבל בבעיא דרבינא המעשה דנתכפר בשני' היתה לאחר שחיטת השני' ואפילו אם אזלינן בתר מעשיו חייב דהא מעשה שחיטת השני' היתה באיסור דכיון דלא נודע אז דהראשונה כחושה ומסתמא יזרקו דם הראשונה ויתכפרו בה בדיעבד א"כ אין מועיל כלל מעשה שחיטת השני' ואע"ג דאח"כ נודע דהראשונה כחושה ונתכפר בשני' אין זה מועיל כלל לעשות מעשה של שחיטת השני' שהיתה קודם שנודע להיות מעשה דהתירא ומשו"ה לא כתב הרמב"ם, בשחט שמינה ואח"כ כחושה דחייב ואפילו נתכפר בשני' ולא כתב ג"כ דחייב אפילו בשחט כחושה ואח"כ שמינה אז נמצאת הראשונה כחושה בבני מעים לאחר שחיטת השני' דכיון דכתב לפטור בנתכפר בשני' היכא דנמצאת הראשונה טריפה בסתר ממילא ידעינן לחייב בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעים ונתכפר בשני' דאי הכא ג"כ פטור הוה לי' לאשמועינן רבותא יותר בכה"ג וכ"ש דחייב בנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת השני' ונתכפר בשני' דזה גרע אפילו מנמצאת הראשונה כחושה בבני מעים דמספקא לי' לרבינא והכא פשיטא לי' דחייב כמו דאמר רבה ופירוש זה נראה לי ברור בסיי"ד:

שם והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור ורבא אמר חייב כו' כצ"ל:

שם ועד כאן לא קפטר רבה אלא כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק כו' כצ"ל ש"מ:

שם ואיכא דאמרי לאו היינו כו' כצ"ל ש"מ:

שם דאיתמר שמע כו' כן הוא נוסחת פרש"י ואיכא דגרסי לא שמע:

שם והעלה דגים ותינוק כו' כצ"ל:

שם ואפילו קדם והבריא בראשונה כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אבל גבי עומר כו' כדאמרינן ברבי ישמעאל לעיל כו' ואי הוה בעי טפי עבדינן אלא דבחול נמי בשלשה כצ"ל. פירוש דודאי גם לרבנן דס"ל דלא הוי שביחא מילתא טפי מחמש מ"מ מסתברא דגם לדידהו עשרון מובחר אתי פחות משלש אלא דמשלש הוי שביחא מילתא טפי דאי לא אתי עשרון מובחר אלא משלש ודאי הוי שביחא מילתא טפי ביותר משלש ואמאי ס"ל דבחול נמי אתי משלש ואפי"ה ס"ל דבשבת נמי אתי משלש א"כ ס"ל דבשבת עבדינן כל מה דבעי לי' כבחול:

בד"ה דליכא צורך גבוה דאינו קרבן סה"ד ומה"ד ולא ניתנה שבת לדחות אותו היום והוא דבר אחר כצ"ל. פירוש דהדחי' הוא בשני פנים אחד דאינו קרבן ובדבר דאינו קרבן אפילו ניתנה שבת לדחות אותו היום אין מחללין משום דבר דאפשר בלאו הכי:

בד"ה מהו כו' קמיבעיא, לי' כו' קודם שחיטת שני' הכא מאי כצ"ל:

בד"ה לאיסורא קמיכוין כו' למילתא דאיסורא קמיכוין כו' כסבור כו' כצ"ל ש"מ:

בתוס' ד"ה שחט כו' דאיכא עולות טובא במוספין אבל חטאות כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה להעלות דגים כו' והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור כו' ונימא ה"נ הואיל ופטר לי' בהעלה דגים ותינוק פטור נמי בהעלה דגים לחודי' דהתם כו' כצ"ל וקושית התוס' הוא על רבה דוקא דפטר לי' בהעלה דגים ותינוק פטר נמי בהעלה דגים לחודי' משום הואיל דאי מקלעי לי' תינוק עם הדגים הוה פטור אבל לפי הגירסא של פנינו דהקושיא הוא על רבא דמחייב בהעלה דגים ותינוק דיפטור מטעם הואיל דפטור על התינוק יפטור נמי על הדגים אינו מובן כלל דהיכן מצינו הואיל כזה דמשום דפטור על דבר אחר יפטור ג"כ על דבר אחר שהם חלוקים זה מזה כמו דגים ותינוק ועוד דקשה כקושית הצ"ק דלא מצינו דרבא ס"ל הואיל והא דבביצה (דף י"ח) מסיק הגמ' דרבא ס"ל הואיל אינו ענין כלל להואיל דהאופה מיו"ט לחול ולא לדהכא דהתם אמר דהואיל דהותר בשבת הותר ג"כ ביוה"כ משום דלא מסתבר דיוה"כ יהא חמור משבת וכן אמר דהואיל ומותר לחצי שבת מותר נמי לכולו שבת משום דלא מסתבר למימר דחצי שבת יהא מותר וחציו השני יהא אסור וגם איירי באיסור דרבנן ע"כ מוכרח להגי' כמו שהגהתי:

בד"ה אבל הכא צידת דגים לא חזיא לשבת. פירוש דלא פטרינן מטעם הואיל אלא דוקא היכא דאפשר דאותו דבר גופא יהא חזיא ביו"ט כמו האופה מיו"ט דאי מיקלעי לי' אורחים אותו פת גופי' חזיא ליו"ט אבל הכא הא דפטור על הדגים בהעלה תינוק אינו משום דצידת דגים חזיא לשבת דודאי אסור לכוין להעלות דגים עם התינוק אלא דלא מחייב על הדגים משום דתינוק חזיא לי' ולא אפשר לי' להעלות תינוק בלא דגים ובכה"ג אינו מועיל הא דפטור על הדגים בהעלה דגים עם התינוק לפטור בהעלה דגים לחודי' משום הואיל דמיקלעי לי' נמי תינוק עם הדגים והא דלא תקשי דיפטור בשחט שני חטאות של ציבור משום הואיל דאי נשפך דם הראשונה או דאירע שום פסול בראשונה הוי השני' חזיא לי' בשבת דבמילתא דלא שכיחא לא פטרינן משום הואיל כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) בד"ה רבה אבל בצידת דגים דהכא לא הוי מילתא דלא שכיחא להעלות נמי תינוק כיון שטבע תינוק בים באותו מקום:

בד"ה שתים מייתינן כו' לא מצי למיפשטה מהא דתניא כו'. פירוש דבקדירה אחת דמי לעוקץ אחד ומשמע התם דבקדירה אחת אין איסור כלל לבשל יותר ממה שצריך לו ביו"ט וא"כ פשיטא דמייתינן שלש בעוקץ אחת משום דמרבה באכילה אין איסור כלל ולא מייתינן שתים בשתי עוקצין משום דמרבה בקצירה דאסור ותירצו דיש חילוק בין יו"ט לשבת ובשבת אסור ג"כ להרבות באכילה ומיבעיא לי' דאפשר דחמיר יותר מלהרבות בקצירה:

בא"ד דלא ניתן שבת לדחות כו' פירוש לגבי אוכל נפש:

בא"ד וכן פירש ר"ח כצ"ל צ"ק:

בא"ד דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה כו'. פירוש דהא דשלש בעוקץ אחת אסור היכא דיש שתים בעוקץ אחת אינו אלא איסורא דרבנן ולפי זה צ"ל דשתים בשתי עוקצין היכא דיש שתים בעוקץ אחת ג"כ אינו אלא מדרבנן מדקמיבעיא לי' לרבא הי מינייהו מייתינן:

דף סד:

במתניתין מצות העומר לביא מן הקרוב כו' מביאים אותו מכל מקום כו' כצ"ל:

שם בגמ' משום כרמל תקריב ואיבעית אימא כו' כצ"ל מצאתי:

שם מעשה שבא העומר מגגות צריפין כו' כצ"ל מצאתי:

שם מלכי בית חשמונאי זה על זה כו' משלשלין להם כו' ומעלין להם כו' כצ"ל וכן בכל הברייתא צ"ל להם במקום להן:

שם נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה א"י כו'. הא דנזדעזעה א"י משום נעיצת ציפורני החזיר בחומה נראה לפרש משום דכתיב נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב ופרש"י דכוונת הכתוב הוא על הורקנוס ואריסטובליס שהביאו הרומיים על ירושלים משמע דלולא שהי להם תחלה סיוע מישראל לא הי' להם הכח אח"כ לכבוש ירושלים ואומה זו שהחריבו בימים הקדמונים את ירושלים נמשל בכתוב לחזיר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער ומזה דהעלו להם חזיר ונעץ ציפורניו בחומה נתנו כח להאומה שנמשלה לחזיר להפיל החומה ולכבוש את ירושלים שהוא מטרפולין של כל א"י ומשום זה נזדעזעה כל א"י שתבנה ב"ב ולאחר שכתבתי זה מצאתי בחידושי אגדות של מהרש"א ז"ל בסוטה בסופה והנאני:

שם ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד כו' מהיכא לאיתויי אכרזו כו' וחדא ידא אצריפה כו' אכרזו אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידא אעינא וחדא כו' מי איכא דוכתא כו' סבור מינה לזיבתי זבה ממש כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מתניתין לא ביכר כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה כרמל תקריב רך ומל שתהא כו' כצ"ל:

בד"ה דאין מעבירין כו' כצ"ל ב"ח:

בד"ה אכרזו הכריזו כו' כצ"ל:

בד"ה ההוא חרשא חרש שומע ואינו מדבר פירוש דאי כמו חרש שדברו חכמים בכ"מ דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר לא הי' שומע הכרוז ולא הי' שומע שאותו המקום שמו גגות צריפין:

בד"ה סיכתא חור שבמזוזת הדלת כו' כצ"ל:

בד"ה לזיבתי אני מביא קן זה וכן לימתי וכן לעונתי כצ"ל והד"א מצאתי:

בד"ה לזיבתי זבה ממש כו' כצ"ל ב"ח:

בא"ד לאחר ימי ספירה קן אחד כצ"ל:

בד"ה בזוב סיכנה כו' ונדבה להביא קן דהויין כו' כצ"ל ב"ח:

בתוס' ד"ה איבעית אימא כו' אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מה"ט כו'. לכאורה קשה הא הך דשמעתין נמי לא הוי אלא קביעת מקום דהא אין לפניו אלא מצוה אחת ונראה לפרש דאין עיקר החילוק בין שיש שתי מצות לפניו ובין שאין לפניו אלא מצוה אחת אלא עיקר החילוק הוא דמטעם דאין מעבירין על המצות אין ללמוד אלא לכתחילה אבל עם העביר על המצוה שיש לפניו וקיים מצוה אחרת יצא בדיעבד המצוה אחרת שהקדים ויעשה אח"כ המצוה שלפניו שעבר עלי' וה"פ אין מעבירין על המצות דהכא דהיא מצוה אחת אלא שיש לקיים המצוה במקום קרוב שהוא לפניו אם עבר המקום אשר לפניו וקיים המצוה במקום רחוק יצא בדיעבד דמשום טעם דאין מעבירין על המצות לא הוי קביעות מקום דוקא בהמקום אשר לפניו אלא לכתחלה צריך לעשות בהמקום אשר לפניו ומשו"ה גבי שירים איצטריך קרא לומר דהמצוה יש לה קביעות באותו מקום דוקא דאפילו אם עבר בדיעבד ועשה המצוה במקום אחר לא קיים המצוה כלל:

בד"ה ארור אדם שילמד את בנו כו' כצ"ל:

בא"ד ומה שלא התיר לו ר"י כו'. פירוש דאם בן דמא הי' קרוב למלכות אמאי לא התיר לו נמי איסור דלא ימיש כמו דהתירו לבית ר"ג ותירצו דלא הי' כ"כ צורך ציבור ומשום ארור מותר אפילו בצורך קצת משא"כ איסור דלא ימיש:

בא"ד דרשב"ג נהרג עמו ואמרי' הלל ושמעון גמליאל ושמעון כו' כצ"ל:

בא"ד ושלא ילמד את בנו חכמת יוונית ותי' הר"י כו' כצ"ל והשאר יש למחוק דהוא שפת יתר:

בד"ה אמר להו מרדכי כו' על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים כו' והא דאמר והיינו דתנן פתחי' על הקינין כו' והיינו דכ' במרדכי בלשן משמע דאיירי במרדכי ממש כתבו התו' בב"ק (דפ"ב ע"ב) בד"ה ועל אותה שעה דאותה מעשה דג' נשים היתה בימי מרדכי ממש וע"ז המעשה קאמר והיינו דתנן פתחי' על הקינין כו':

בד"ה אסיכרא כו' מקום סכר הנהר כמו עושי שכר כו' כצ"ל:

דף סה.

בגמרא פתחי' על הקינין פתחי' זה מרדכי כו' כצ"ל ש"מ:

שם במתניתין כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאים מעיו"ט ועושים אותן כריכות כו' וכל העיירות כו' כיון שחשכה אומר להם בא השמש אומרים הן כו' בשבת אומר להם שבת זו כו' והם אומרים לו הן הן הן כל כך למה מפני הבייתוסים כו' כצ"ל וכן הוא במשניות וכן בכל מקום במתניתין דתני אומר הן צ"ל אומרים הן:

שם בגמ' איתותב חגא דשבועיא דלא להתענאה כצ"ל לפי גירסת רש"י ותוס' וגירסא זו שלפנינו דגרס דלא למספד מביאין התוס' בשם אית דגרסי:

שם מאי אהדרו להו את קרבני לחמי כו' כצ"ל ש"מ:

שם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו כו' כצ"ל ש"מ:

שם איתותב חגא דשבועיא דלא להתענאה שהיו כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה פתחי' על הקינין כו' והיו בהם שנים כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד ששמן קינין וגוזלי עולה כו' כצ"ל וכן הוא בהדיא בשקלים דשמו של השופר קינין אלא דר"י דפליג אחכמים שם מפרש דקינין הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה ויש לדקדק בדברי רש"י דבתחלה כתב דלא הי' ממונה אלא על שופר אחד ששמו קינין ואמאי הוצרך להביא דהי' בין הי"ג שופרות שופר ששמו גוזלי עולה ועוד דמדכתב שהמתנדב קן משמע דמפרש סוגיא דהכא אליבא דר"י דס"ל דקינין הם קיני נדבה אלא שהם תורים וקשה לפי זה אמאי כתב שהמתנדב קן סתמא הוה לי' לכתוב שהמתנדב תורים ועוד קשה אמאי פירש כר"י ולא כחכמים ועוד הא מתניתין דתני פתחי' על הקינין ע"כ לא אתי אלא כחכמים דקינין הם קיני חובה דאי כר"י דהם קיני נדבה קשה כיון דבין קינין ובין גוזלי עולה הם נדבה אמאי הי' ממונה על השופר ששמו קינין יותר מעל השופר ששמו גוזלי עולה ע"כ נראה לי להגי' בדברי רש"י וכצ"ל ששמו בו קינין ולא רצה לפרש על השופר ששמו קינין דתקשה בין לר"י ובין לחכמים לר"י קשה כמו שכתבתי לעיל ולחכמים נמי קשה אמאי לא הי' ממונה נמי על שופר של גוזלי עולה דהוא קיני נדבה ולכן מפרש על השופר ששמו בו קינין והיינו קיני נדבה ולפי"ז אתיא בין כחכמים ובין כר"י דלר"י הי' ממונה בין על השופר ששמו קינין ובין על השופר ששמו גוזלי עולה דהא תרווייהו הם קיני נדבה ולחכמים הי' ממונה על השופר של גוזלי עולה בלבד והא דהביא רש"י דהי' שם שופר של קינים ולחכמים קינים היינו קיני חובה ולא הי' ממונה עליו משום ר"י נקט לה דלדידי' הי' ממונה נמי על השופר ששמו קינין ואין להקשות לחכמים מ"ש דהי' ממונה על קיני נדבה טפי מקיני חובה דיש לומר דאפילו אם יטעו בשום פעם ויתנו מעות של קיני נדבה בתוך השופר של קיני נדבה ויקריבו אותו בתורת קן חובה אין תקלה אלא לקרבן שיפסל פרידה אחת שעשאה למטה כדין חטאת אבל אם יטעו ויתנו מעות של קן חובה בתוך שופר של קיני נדבה ויקריבו אותו בתורת קן נדבה ויפסל החטאת שעשאה למטה כדין עולה יהי' תקלה נמי לגברא שהוא מחוסר כפורים ואכל בקדשים ונכנס למקדש שהוא בכרת ועוד יש לומר דרש"י משמע לי' דהא דקאמר והיינו דתנן פתחי' על הקינין קאי נמי אעובדא של נשים ולא אעובדא דההוא חרשא בלבד דהא פירש שפותח דברים ודורשן כגון לימתי לעונתי ולפי זה משמע דלא הי' ממונה אלא על קיני נדבה שלא יתערבו בהן קיני חובה דאין לומר דהי' ממונה על קיני חובה דא"כ אמאי הי' מסתפק על האשה שאמרה לזיבתי שמא בזוב סיכנה הא אמרה לשון מבורר שכוונתה על קרבן זבה ואם עלי' הי' מסתפק וצוה לשואלה הי' צריך לשאול לכל הנשים ומהגמ' משמע דרק פעם אחד אירע כך דהי' מסתפק ושאלוה ואשכחו כדבריו אלא ודאי דהספק הי' דוקא באשה הזו לפי שהוא הי' ממונה על קיני נדבה והי' באתה אצלו עם קיני חובה לפי המובן בפשוט מדברי' ע"כ הי' מסתפק דילמא כוונתה על קיני נדבה ובזוב סיכנה:

בד"ה שפותח דברים ודורשן כגון לזיבתי לימתי לעונת כצ"ל:

בד"ה בעלי כשפים כו' והאור לא ישלוט בו כו' וקשה אמאי נקט אור דהוא מיתת שריפה ולא אחד משאר מיתות ב"ד ועוד דאם לא עשה כישוף אלא שלא ישלוט בו האור הא יכולין להמיתו בשאר מיתות בלא מכשפות ע"כ נראה לי להגי' והאדם במקום והאור ומשו"ה צריכין למכשפות שימיתוהו שלא בידי אדם:

בד"ה וכל עיירות כו' קוצרין אותו כו' לא מודו בה כדמפרש לקמן כצ"ל ש"מ:

בד"ה אמר להם הקוצר כו' העומדים עליו בא השמש אמרו לו הן סה"ד והד"א כצ"ל:

בד"ה מגל זה כו' בקופה זו אתן התבואה בשבת זו אקצור אמרו לו הן סה"ד והד"א ומה"ד שלש פעמים שואל להן כל דבר סה"ד ומה"ד וכל כך שהי' שואל למה סה"ד ומה"ד מפני הבייתוסים כו' שישמעו בייתוסין להוציא מלבן כצ"ל קצת מצאתי:

בד"ה דלא להתענאה בהון אבל למספד שרי במקצתן ומקצתהון איכא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה איתוקם תמידא כו' כדמפרש לקמי' סה"ד ומה"ד עד סוף מועדא פסח כצ"ל:

בד"ה דלא להתענאה כו' משום דבעצרת כו' כצ"ל ש"מ:

בתוס' ד"ה ויודעים בשבעים לשון בסוף דיני ממונות כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד דסגי בשנים לדבר ואחד לשמוע כו' כצ"ל צ"ק. ואע"ג דבהרמב"ם פ"א מהל' סנהדרין משמע דגורס אחד לדבר ואחד לשמוע אבל מדברי התוס' משמע דגרסי שנים לדבר דהא כתבו א"נ התם לדיני ממונות והכא לדיני נפשות ובעינן כולהו ע"א סנהדרין משום דאיכא ד"נ דבעינן דוקא ע"א ומשמע דכמו בדיני נפשות בעינן כולהו סנהדרין ה"ה בד"מ ותנן דיני ממונות בשלשה א"כ בד"מ בעינן עכ"פ שלשה דהיינו שנים לדבר ואחד לשמוע:

בד"ה אילין יומיא כו' א"כ למה לי שיהא מוטל בין שני ימים טובים. פירוש דבתענית קאמר דמשו"ה נקט ריש ירחא דניסן אע"ג דבלא"ה הוא ר"ח כד קול כ"ט באדר יהא מוטל בין שני ימים טובים דהיינו בין כ"ח עצמו שהוא יו"ט ובין ריש ירחא דניסן ולהיות דינו כיו"ט עצמו לאסור אף בהספד ואי יום שלפניו נמי אסור בהספד למה לי לומר שיהא מוטל בין שני ימים טובים דדי לומר כדי שיהא כ"ט באדר יום שלפני יו"ט דאסור בהספד:

בד"ה מריש ירחא כו' למספד ומתמניא בי' ועד סוף מועדא איתותב תגא דשבועיא דלא להתענאה כך הגירסא בכל הספרים כו' כצ"ל:

בא"ד וגירסא זו נכונה כו'. בגליון הש"ס כתב וז"ל תמוה לי א"כ מאי פרכינן בתענית למה לי מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופי' אסור דה"ל יומא דאיתוקם תמידא הא מצד איתוקם תמידא מותר בהספד ומצד חגא דשבועיא אסור גם בהספד וצ"ע עכ"ל וכן הקשה נמי בשעה"מ ולי נראה דלא קשה מידי דקושיא זו מקשה בגמ' אחר תירוצו של רב אשי דמתרץ התם כיון דמוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו ואסור גם בהספד ולפי גירסא זו דגרסינן באיתוקם תמידא דלא להתענאה מוכרחין לומר דאפילו מוטל בין שני ימים טובים דרק אחד מהם אסור בהספד עשאוהו כאותו יו"ט דאסור גם בהספד דהא יו"ט דאיתוקם תמידא אינו אסור בהספד רק יו"ט של כ"ח באדר אסור גם בהספד וא"כ מקשה שפיר לימא מתשעה ותמניא גופי' אסור דהוה לי' יומא דאיתוקם תמידא ואין לומר דצריכין לעשותו נמי יו"ט דאיתותב חגא דשבועיא כדי לאסור נמי בהספד דבלא זה אסור בהספד משום דהוא מוטל בין שני ימים טובים שאחד מהם אסור בהספד ומה שהוא עצמו נמי יו"ט אינו מגרע איסור הספד והא דלא קאמר בגמ' ותמניא גופי' הוא מוטל בין שני ימים טובים היינו משום דלענין תענית עדיפא קאמר דהוא עצמו יו"ט ואיסור הספד ממילא ידעינן משום דהוא סמוך ליו"ט שלאחריו דאסור גם בהספד:

בד"ה אחד עשר יום כו' באחד עשר יום עד קדש שהיא סמוכה לארץ כו' אחד עשר יום ואתם הלכתם כו' וגומר ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים כו' בקברות התאוה שאכלו הבשר כו' וכ"כ היתה שכינה כו' ובשביל שקלקלתם הסב אתכם כו' כצ"ל:

דף סה:

בגמ' ספירה תלוי' בב"ד יצאת כו' כצ"ל ש"מ:

שם אף עצרת סמוך לביאתה ניכרת ר"י אומר כצ"ל ש"מ וקצת משלי:

שם נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה כו' כצ"ל וכן הגירסא לקמן (דף ס"ו ע"א) וכן הוא ברש"י:

שם רבי יוסי בר' יהודה כו' כצ"ל:

ברש"י בריש העמוד באמצע הדיבור שאם הי' משה כו' לארץ ישראל ואם אוהבן הי' למה איחרן ארבעים שנה ודיחוי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לא תהא תורה שלימה מעולה לדחות אדם כו' כצ"ל. פירוש דלנו שיש לנו ראי' גמורה מן התורה רשות לנו לדחות אתכם שאין לכם שום ראי' מן התורה אלא שיחה בטלה בקנה וקש:

בד"ה הא כיצד כו' שחל להיות בשבת דממחרתו א' בשבת דהוא כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד דהוא יום הבאת עומר מתחילין למנות כו' כצ"ל:

בד"ה יצתה כו' שאין צריך אדם כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד שבתוך הפסח ומתחיל למנות סה"ד כצ"ל מצאתי:

בד"ה מנה ימים וקדש חודש דכתיב עד חודש ימים דחודש מנה תשעה ועשרים יום וקדש חודש כו' כצ"ל. פירוש דבמגילה (דף ה') דרשינן מהא דכתיב עד חודש ימים דימים אתה מונה לחדשים ולא שעות ופירושו הוא דאין מקדשין החודש האחר עד לאחר שכלה החודש שלפניו ואשמועינן קרא דאע"ג דזמן החודש הוא כ"ט ימים וחצי ותשצ"ג חלקים מחלקי תתר"ף לשעה וכלה החודש שעבר באמצע היום אפי"ה אין מקדשין החודש השני עד לאחר שיעברו כ"ט ימים שלמים וזה הוא ממש הא דאמר הגמ' הכא אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש שאין מקדשין החודש האחר עד שתמנה כ"ט ימים מהחודש הראשון וזה הוא נמי כוונת רש"י שהביא הקרא דעד חודש ימים ופירש דכוונת הכתוב הוא דחודש צריך למנות כ"ט יום ואח"כ לקדש חודש שאחריו וא"צ תיבת דחודש:

בד"ה מה חודש כו' מיום כ"ט משעת מולד הלבנה פירוש וגם יום המולד הוא בכלל הכ"ט יום והיינו שהיתה החודש שעבר חסר וכן פירש ג"כ בדיבור הקודם וז"ל ויקדש החודש ביום שלשים ואין להקשות הא לפעמים דהחודש שעבר מלא אין מתחילין למנות הכ"ט ימים של החודש אלא מיום שלשים של החודש שעבר וא"כ אין ביאת חשבונו ניכר דיש לומר דדרשא דמנה ימים וקדש חודש דהיינו ממש הדרשא דדרשינן במגילה ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות לא איצטריך אלא היכא דהחודש שעבר חסר דהיינו כשמקדשין עפ"י הראיי' ביום שלשים משום שראו אז הלבנה והו"א דמקצת היום שקדם לראיית הלבנה יהא שייך לחודש שעבר אבל כשלא נראה הלבנה ביום שלשים והחודש שעבר מלא לא איצטריך קרא דמהיכי תיתי למנות שעות:

בד"ה אף עצרת סמוך לביאת מנין החמשים כו' דפעמים שמתחיל למנות בט"ז פעמים בי"ז כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה אף יום הבאת עומר כו' כגון שחל פסח בשני בשבת הא דלא מפרש דפעמים הוא אחר הרגל כגון דחל פסח באחד בשבת כמו שכתבו התוס' יש לומר דרש"י דייק מדהוצרך לומר רגל ותחלת רגל ולא די לו ברגל לבד דמרגל לבד אין להוכיח דהצדוקים יכולין לדחות דאם חל פסח באחד בשבת קוצרין בו ביום ואע"ג דלהצדוקים ע"כ ס"ל דבעינן ממחרת שבת שבתוך הפסח דאל"כ צא ובדוק איזה שבת כדמשמע בברייתא בהעמוד שאח"ז יכולין לדחות דלא בעינן אלא דיום המחרת של שבת יהא בתוך הפסח אבל השבת לא בעינן שיהא בתוך הפסח והא דאמר בברייתא דלקמן פעמים שאתה מוצא חמשים וששה והיינו כשחל פסח באחד בשבת משמע דלא קפדי איום המחרת של שבת שיהא בתוך הפסח אלא דהשבת יהא בתוך הפסח היינו משום דהתם אם יאמרו דעושין הקצירה בו ביום ג"כ נדחה דבריהם מאותה הוכחה גופא דלפי החשבון של שנה אשתקד דחל יום ראשון של פסח בשבת והתחילו למנות מיום שני של פסח לא יהא אלא מ"ט יום ע"כ נקט הברייתא חמשים וששה לדחות דבריהם באם יאמרו דבעינן שבת שבתוך הפסח וממילא נדחו דבריהם נמי באם יאמרו דבעינן ממחרת השבת דוקא יהא בתוך הפסח אבל הכא באם ידחה דבריהם משום דבעינן רגל לבד שפיר יכולין לדחות דאם חל פסח באחד בשבת קוצרין בו ביום והוי הקצירה ברגל והתוס' שכתבו ולדבריהם זמנין דהוי אחר הרגל כו' צריך לומר דלא הי' בגירסתם בברייתא ותחלת רגל אלא רגל לבד ומשמע להו להתוס' דהצדוקים קפדי דהשבת יהא בתוך הפסח וכשחל פסח באחד בשבת לא מצי לעשות הקצירה בו ביום משום דלא הוי ממחרת השבת שבתוך הפסח:

בד"ה רגל ותחלת רגל כו' דהיינו יום ראשון של פסח שיהא סמוך לעומר אלמא ממחרת כו' כצ"ל:

בד"ה כל ספירות שאתה סופר כו' לא תספור מיום שני כו' של אשתקד שהתחלת למנות כו' חל פסח בערב שבת כו' נ"ו באחד בשבת מיום שני עד יום עצרת כצ"ל קצת מש"מ:

בתוס' ד"ה כתוב אחד אומר כו' א"נ חמשים יום אוהקרבתם דבתרי' קאי כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה מה חודש סמוך לביאתו ניכר כו' כי ההוא דתני בתר הכי כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד שרגמוהו באתרוגיהן כו'. פירוש שכהן צדוקי אחד ניסך המים בחג על גבי רגליו לפי שלא הי' מודה במצות ניסוך המים ורגמוהו כל העם באתרוגיהן:

בא"ד אמרה תורה חדש והבא לי כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ע"י חשבון השוה מתי יבוא כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד שלעולם כשיעבור שלשים יום מר"ח מקדשין את החודש. לכאורה משמע דכוונתם דמקדשין את החודש ביום שלשים ואחד דהחודש שעבר מלא וקשה דא"כ אין כאן חשבון השוה דהא לפעמים מקדשין את החודש ביום שלשים והחודש שעבר חסר וצריך לומר דכוונתם שמקדשין את החודש ביום שלשים והא דכתבו כשיעבור שלשים יום היינו עם היום שמקדשין בו החודש עכשיו ותדע דהא כתבו נמי בסמוך שלעולם לאחר חמשים יהא עצרת ועצרת הוא ביום החמשים וצריך לומר נמי דכוונתם דעם יום עצרת הוא לאחר חמשים והשתא לא קשה דלפעמים מקדשין החודש ביום שלשים ואחד ואין כאן חשבון השוה די"ל כמו שכתבתי בפירוש הקונטרס דקרא דעד חודש ימים דדרשינן ממנו מנה ימים וקדש חודש לא איצטריך אלא כשמקדשין את החודש עפ"י הראיי' והחודש שעבר הוא חסר ואז יש כאן חשבון השוה דתמיד מקדשין את החודש עפ"י הראיי' ביום שלשים ופירוש זה הוא כפרש"י דניכר ע"י חשבון אלא דרש"י מפרש דסמוך לביאתו היינו ביאת חשבונו דאי סמוך לביאתו ממש דהיינו ביאת ר"ח דניכר ע"י חשבון מתי יבוא דהיינו לאחר מנין כ"ט ימים לחודש העבר דיקשה לפי זה דא"כ גם להצדוקים ניכר עצרת סמוך לביאתו מתי יבוא דהיינו לאחר מנין של חמשים יום ואע"ג דתחלת החשבון של החמשים אין ניכר מתי יתחיל החשבון דאינו שוה בכל השנים הא לא איכפת לן כיון דלא בעינן אלא דביאת עצרת יהא ניכר ולא ביאת חשבונו אבל התוס' לא ניחא להו לפרש ביאת חשבונו כפרש"י דאין זה במשמעות של סמוך לביאתו ע"כ מפרש ר"ת סמוך לביאתו ממש אלא דאין ניכר ע"י חשבון אלא ע"י ראיית הלבנה משא"כ בעצרת ולגירסת הר' משולם דגרס וקדש יובל דמוכרח לפרש דניכר ע"י חשבון ע"כ פירש כפירש"י דסמוך לביאתו היינו ביאת חשבונו ועכשיו כתבו התוס' דשפיר יש לפרש סמוך לביאתו היינו ביאת ר"ח וניכר היינו ע"י חשבון ואפי"ה אין עצרת ניכר ע"י חשבון מתי יבוא משום דלא הוי ניכר ע"י חשבון אלא דוקא ע"י חשבון הניכר מתי מתחיל החשבון דהוא חשבון השוה בכל השנים משא"כ בעצרת לדברי הצדוקין:

בא"ד אף עצרת סמוך לביאתה ניכרת דעל ידי חשבון השוה כו' כצ"ל:

דף סו.

בגמרא ממחרת השבת וכל השנה כולה כו' כצ"ל:

שם מה להלן רגל ותחלת רגל כו'. גירסא זו היא לפי גירסת רש"י לעיל בעמוד הקודם דגרס בדברי ר"י רגל ותחלת רגל אבל להתוס' דגרסי לעיל בדברי ר"י רגל לבד צריך לגרוס הכא נמי מה להלן רגל אף כאן רגל כמו דדריש ר"י לעיל אי מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה כו' כמו דדריש ריב"ב לעיל:

שם מיום הביאכם תספרו לא כתיב בקרא הכי דיש הרבה תיבות בין מיום הביאכם לתספרו אלא דגמ' מקצר הקרא כאילו כתיב מיום הביאכם תספרו משום דתספרו קאי אמיום הביאכם דקמי':

שם יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור כו' כצ"ל. הא דקאמר יכול יקצור ויביא דמשמע דידעינן שפיר דמצוה בקצירה ולקמן (דף ע"ב ע"א) קאמר בברייתא שמצות העומר להביא מן הקמה ופרש"י דכתיב חרמש בקמה והכא משמע דאיירי אי לא כתיב קרא דמהחל חרמש בקמה תחל לספור מדקאמר אח"כ ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור יש לומר דעיקר כוונת הברייתא על הא דכתיב תחל לספור דקבע הספירה לאחר הקצירה אבל הא דכתיב חרמש בקמה בלא זה הוצרך ללמד דמצות העומר בקמה:

שם אי מהחל חרמש בקמה תחל לספור כו' כצ"ל:

שם יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא כו' כצ"ל. אין להקשות דהאיך נוכל לומר דאימתי שירצה יביא הא כתיב ממחרת השבת יניפנו הכהן דהיינו הבאה דיש לפרש דממחרת השבת הוכשרה הנפה אימתי שירצה כמו וספרתם לכם ממחרת השבת אי לאו דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור הוי מפרשינן דממחרת השבת הוכשרה ספירה אימתי שירצה:

שם בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. בש"מ מגי' בזמן שאתה מונה מבערב ונראה שטעמו משום דספירה דכל הימים צריך להיות מבערב מקרא דתמימות אבל אין למחוק בשביל זה הספרים דמשום דקאי הכא אקרא דכתיב תחל לספור דאיירי מתחלת הספירה נקט הגמ' נמי בלשונו בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב כלשון הכתוב:

שם מבערב הא כיצד כו' כצ"ל ש"מ:

שם אי מדרבי יוסי בר' יהודה כו' כצ"ל:

שם דילמא חמשין לבר משיתא כו' כצ"ל ש"מ:

שם במתניתין היו מהבהבין אותו כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה וכי נאמר ממחרת השבת כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה מצה כו' כגון חל פסח בשני בשבת כו'. מקשין אמאי לא נקט כגון חל פסח באחד בשבת ולא תביא העומר עד אחד בשבת האחר שהוא לאחר הפסח ואי כאן אפילו יום אחד מן החדש ונראה לתרץ לפי מה שפרשתי לעיל בדברי רש"י בעמוד הקודם בד"ה אף יום הבאת העומר דמשו"ה לא פירש כהתוס' דזמנין דהוי אחר הרגל כגון דחל פסח באחד בשבת דיכולין לדחות דאז עושין העומר בו ביום והכא נמי מצי לדחות כן ולא קשה לדבריהם דא"כ יהי' שבעה מן החדש דמצי לדחות דס"ל דמדאורייתא לא הותר החדש אלא לאחר הקרבת העומר כדכתיב עד יום הביאכם וכיון דלא הותר כל היום לא הוי אלא ששה מן החדש:

בד"ה מיום הביאכם הכי משמע משיגיע ממחרת השבת כו'. הא דלא מפרשי' נמי קרא דמהחל חרמש כן דמהחל חרמש הוכשרה ספירה מתי שתרצה נ' לפרש דדוקא ממחרת השבת דהוא זמן משמע כן משום דאם לא תפרש דהוכשרה ספירה מאותו יום ואילך אלא דהוקבע ספירה בו ביום הוה בעי למיכתב וספרתם לכם במחרת השבת אבל מהחל חרמש דאינו זמן אלא מעשה והכשר הספירה הוא לאחר המעשה לא שייך למיכתב אלא מהחל חרמש ולא בהחל חרמש אע"ג דכוונת הכתוב הוא לקבוע הספירה לאחר הקצירה וקודם הבאה:

בד"ה ת"ל מהחל חרמש משמע לאחר קצירה וקודם הבאה אחל לספור. פירוש דמסתמא כוונת הכתוב לקבוע הספירה לאחר קצירה תיכף דהיינו קודם הבאה ודוקא ממחרת השבת הוי מפרשינן דהוכשרה ספירה מאותו יום ואילך משום שינוי הלשון מדלא כתיב במחרת השבת כדפרישית לעיל וקשה דזה ניחא השתא דכתיב מיום הביאכם דילפינן מיני' דהבאה הוקבעה בממחרת השבת וכיון דקבע הכתוב ספירה קודם הבאה הוקבעה הספירה נמי ממחרת השבת אבל הא דקאמר בברייתא יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא דאיירי אי לא כתיב מיום הביאכם ולא הוקבעה הבאה בממחרת השבת אפילו אם תאמר דהכשר הספירה הוא דוקא קודם הבאה מ"מ לא ידעינן דהוקבעה הספירה בממחרת השבת ואמאי קאמר יכול יקצור ויספור דמשמע הלשון דידעינן שפיר קביעת הספירה בממחרת השבת אפילו אם לא ידעינן דהבאה הוקבעה דוקא בממחרת השבת ועוד דגם קצירה לא ידעינן דהוקבעה בממחרת השבת דבשלמא אם ידעינן קביעת הבאה בממחרת השבת ידעינן נמי קצירה דהא אי אפשר הבאה בלא קצירה מקודם וע"כ קצירה נמי הוקבעה בממחרת השבת ואין לומר דקצירה הוכשרה מקודם ממחרת השבת דהא כתיב כרמל ואע"ג דכרמל אינו אלא מצוה לכתחילה הא דהוקבעה הקצירה בממחרת השבת ודאי אינו אלא לכתחילה דהא דרשינן תקריב לקמן (דף ע"ב) להכשיר אפילו מן העומרים ויקצר ביום ומאן דלא דריש תקריב ס"ל נמי דכרמל מעכב בדיעבד אבל אם לא ידעינן קביעת הבאה בממחרת ודאי לא ידעינן נמי קביעת הקצירה דהא ליכא קרא למצות קצירה אלא קרא דמהחל חרמש בקמה כמו שפרש"י לקמן (דף ע"ב ע"א) ונראה לפרש דהא דצריכין ללמוד קביעת הספירה מקרא דמהחל חרמש בקמה תחל לספור היינו דוקא אי כתיב מיום הביאכם דאז שפיר נוכל לפרש דמספרתם לכם ממחרת השבת היינו דהוכשרה ספירה מאותו יום ואילך ולא קשה דא"כ למה לי קרא דוספרתם לכם ממחרת השבת דיש לומר דאיצטריך ללמד על קביעת הבאה דהיא ממחרת השבת דוקא אבל אי לא כתיב מיום הביאכם ע"כ מפרשינן קרא דוספרתם לכם ממחרת השבת דבא ללמד על קביעת הספירה בממחרת השבת דאם נפרש דבא להכשיר הספירה ממחרת השבת ואילך קשה למה לי קרא הא כבר כתיב קרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור דקביעת הספירה הוא לאחר מעשה הקצירה וקודם מעשה ההבאה ואין לומר דבא ללמד על הכשר הספירה ממחרת השבת ואילך וממילא ידעינן דהכשר הקצירה נמי ממחרת השבת ואילך דאי לא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת לא הוי ידעינן מתי מתחיל הכשר הקצירה זה אינו דהא כתיב קרא אחרינא ממחרת השבת יניפנו הכהן דמפרשינן לי' דממחרת השבת הוכשרה הבאה מתי שתרצה ואין הבאה בלא קצירה מקודם:

בד"ה קצירה כו' מהחל חרמש וגומר סה"ד ומה"ד והבאה ביום דכתיב מיום הביאכם וספירה מקמי הבאה דביום כו' כצ"ל. הא דכתב וספירה מקמי הבאה דביום כו' כוונתו בזה לתרץ דלא תקשי דהא גבי ספירה נמי כתיב יום דמיום הביאכם קאי על תספרו ואפי"ה אמרינן דספירה בלילה מדכתיב תמימות ויום הביאכם לאו דוקא וא"כ לענין הבאה נמי נימא כן ומתרץ דדוקא לענין ספירה דגלי קרא תמימות מפרשינן דחשיכה נמי יום הביאכם הוא אבל גבי הבאה דליכא לימוד דכשר בלילה אמרינן דיום הביאכם בא ללמד דוקא ביום ולא בלילה:

בא"ד ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה תרי תנאי דברייתא בתרייתא היינו ועוד דר"י ורשב"א כצ"ל:

בד"ה אי מדרבן יוחנן ב"ז דיליף כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה אי מדר"א כו' ממאי דממחרת יו"ט ראשון מונה כו' היכר קבוע דהוא יום כ"א בניסן לעולם כצ"ל:

בד"ה דילמא חמשים כו' דאע"ג דאם חל פסח באחד בשבת ממתינין עד אחד בשבת האחר דהוו להו נ"ו כו' כצ"ל קצת מש"מ:

בא"ד דר"י בר' יהודה נקט כצ"ל:

בד"ה ר"י נמי חזי לי' לדידי' האי פירכא והיינו דקאמר ועוד כצ"ל ש"מ:

בד"ה וחכ"א כו' שחובטין אותה במקל כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה משל גרוסות כו' הסולת וגרוסות כו' אלא הקליפה והגרעינין הם בעצמם כו' כצ"ל. פירוש דהרחים אינה טוחנת יפה אלא מוציאה הקליפה מהגרעינין והגרעינין נשארו שלימים:

בד"ה שלש עשרה נפה כו' בדקה בגסה בדקה בגסה כצ"ל:

בתוס' ד"ה כתיב כו' ושמא תרתי שמעת מינה. פירוש מקרא דששת ימים חדא לדרשא דהכא דששה מן החדש ודרשא זו הוא מקרא דששת ימים בלבד ושנית הא דמקשינן ששת ימים ליום השביעי מה שביעי רשות אף ששה רשות ומה שביעי עצור אף כולן עצורים:

בד"ה זכר למקדש הוא נראה לר"י דבספק חשיכה כו' ועוד אומר ר"י דאפילו ביום כו' כצ"ל. וקשה דבביצה (דף ד' ע"א) אמר רב אשי לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל פירוש דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וה"נ יכולין להמתין עד שחשיכה ויש לומר עפ"י מה שכתב הרא"ש ריש ברכות וז"ל וגם מתוך הדחק נהגו כך לפי שמתקבצין הציבור לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים הי' כל אחד ואחד הולך לביתו והי' טורח להם להתקבץ לאחר מכאן ולא היו מתפללין בציבור לפיכך נהגו העם לקרות שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים עכ"ל והכא נמי אם לא היו סופרין ספירת העומר לאחר תפלת ערבית בספק חשיכה הי' כל אחד הולך לביתו ואח"כ היו שוכחין ולא סופרין כלל בביתם משו"ה התירו לספור בספק חשיכה משום ספיקא דרבנן לקולא וצריך לומר דס"ל לר"י כמ"ש הר"ן בפרק במה מדליקין בשם קצת מן המפרשים דפירשו דמהא דאמר רבא התם רוב עמי הארץ מעשרין הן משמע דס"ל דספק דדבריהם בעי ברוכי והא דאמר בפרק מי שמתו דספק של דבריהם לא בעי מהדר וברוכי יש לחלק כמו שחילק הר"ן שם ע"ש:

בא"ד ועוד אומר ר"י דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף כו'. נראה מדבריו דלא ס"ל כפרש"י דספירה הוא לאחר קצירה אלא זמן קצירה וספירה חל ברגע אחד דהיינו סמוך לחשיכה ואע"ג דאמר בגמ' קצירה וספירה בלילה משמע לי' לר"י דכיון דסמוך לחשיכה הוא לילה קרינן בי' אבל לפרש"י דפירש דספירה הוא לאחר קצירה כיון דקצירה הוא ע"כ סמוך לחשיכה דבלא"ה לא הוי קרי לי' בגמ' לילה א"כ הספירה הוא בלילה ממש וכן משמע ממנהג שלנו דמברכין תיכף בתחלת הלילה ואין ממתינין עד לאחר שיעור קצירה:

בא"ד מצותו לקצור בלילה ואם נקצר כו' כצ"ל:

בא"ד נמנו על שני פרקים הללו והתירום כו' כצ"ל:

בא"ד עוד חשיב כה"ג הילכתא פסיקתא כו'. פירוש משום דתני בלישנא דכל והכא נמי תני כל הלילה כשר לקצירת העומר:

דף סו:

בגמרא אין אור לשון קלי אלא דבר אחר לישנא אחרינא אין לשון קלי אלא דבר קליל הא כיצד כו' כצ"ל. פירוש דללשון ראשון משמע לי' דנותנין אותו באבוב של קליות משום דע"י אור גופא אין נקרא קלי אלא דוקא אם נקלה ע"י דבר אחר באש דהיינו בכלי וללישנא אחרינא יליף לי' מדכתיב לשון קלי ולא כתיב לשון אחר משמע דנקלה בכלי של נחשת דנחשת נקרא קלל בקרא ריש יחזקאל:

שם יראה ראתה נטתה כצ"ל:

שם אלא בצורך להן כצ"ל בכל העמוד ש"מ:

שם ולא משל עכו"ם ושל כותיים על של ישראל כצ"ל מצאתי:

ברש"י ד"ה אין אור לשון קלי אלא דבר אחר אם מהבהבין אותו כו' כצ"ל:

בא"ד אינו נקרא קלי אלא דבר אחר נקרא קלי כלומר ע"י דבר אחר סה"ד ומה"ד דבר קליל בכלי נחושת קלל סה"ד ומה"ד אבוב כו' כצ"ל:

בד"ה אם אביב קלוי כו' נעשה קלוי דהא קלוי דקרא כו' כצ"ל:

בד"ה בצקלונו ב' בא צ"ק ויצק כו' כצ"ל:

בד"ה נתעלסה כו' נשא ונתן בינינו כו'. פירוש נון נוטריקון נשא תי"ו ונתן דנו"ן של נתן הוא שימושית ועיי"ן למ"ד נעלה וסמך ונשמח דסמ"ך מתחלפת בשי"ן שמאלית וה"א ונתחטא דה"א מתחלפת בחי"ת:

בד"ה כר מלא כו' שיהא הזג של קלי' מלא בגרעין כו' כצ"ל:

בד"ה פודה מיד גזבר שאר חיטין הנמרחים ביד גזבר כו' כצ"ל:

בד"ה היא היא כלומר הא כי היכי דהכא פליגי הכי נמי פליגי כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה לפי כו' דהא לא קדוש כו' כצ"ל:

בא"ד אלמא מירוח הקדש פוטר כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה מירוח הקדש פוטר כגון המקדיש עומרים ודשן ומירחן הגזבר כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד ולא דיגון הקדש כצ"ל:

בתוס' ד"ה כנף רננים נעלסה כו' ואי גרס מתחטא כמו שכתב בספרים הוי נמי לשון הורדה כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד ומי שדיא לי' כצ"ל צ"ק:

בד"ה מירוח העכו"ם כו' דאי נמי פליגי ביש קנין אכתי פליגי ביש מירוח דהא בהא תליא. פירוש דהא דאמר רבא מירוח העכו"ם תנאי הוא דתניא תורמין לאו משום דפשיטא לי' דעיקר פלוגתייהו בברייתא דתורמין הוא באם מירוח העכו"ם פוטר ור"מ ור"י דס"ל תורמין משל כל על של כל טעמייהו משום דמירוח העכו"ם אינו פוטר אלא דאפילו אם נוקים עיקר פלוגתייהו באם יש קנין וטעמייהו דר"מ ור"י משום דאין קנין מ"מ פליגי נמי במירוח ור"מ ור"י דס"ל אין קנין ע"כ ס"ל דמירוח עכו"ם פוטר:

בא"ד ולא דגן עכו"ם דריש דיגונך ולא דיגון עכו"ם כו' כצ"ל:

בא"ד מדנקט לקמן ר"מ ור"י לחיובא. פירוש במירוח עכו"ם משמע דפשיטא לי' דטעמייהו דר"מ ור"י הוא משום דמירוח עכו"ם אינו פוטר:

תוכן העניינים

ישר וטוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה