אור ברסלב
ישר וטוב מסכת מנחות › כל המנחות באות מצה פרק חמישי:

ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ

מסכת מנחות · כל המנחות באות מצה פרק חמישי:

התכלת פרק רביעי

במתניתין ר"מ אומר שאור בודה כו' כצ"ל ש"מ:

בגמ' דכתיבא כתיבא ודלא כתיבא כתיב זאת כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה שאור בודה להן מתוכן כו' כצ"ל:

בא"ד שהי' לש כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה אף הוא היתה חסרה או יתרה כו' כצ"ל:

בתוספות כל המנחות כו' ומ"מ ניחא דנקט לי' לאשמועינן דינא כצ"ל פירוש דלא תני חוץ מחמץ שבתודה כדי להוציא לחמי תודה מכלל דכל המנחות באות מצה אלא לאשמועינן דינא דיש נמי חמץ בתודה:

בד"ה חסרה או יתרה כו' דא"כ נמצאת יתרה כמו לענין מנחות כו' פירוש דלענין מנחות מוכח מהא דאמר עיסת השאור עבה נמצאת יתרה משום דלכמות שהי' קמח משערינן דצריך למדוד הקמח בנחת בלא הכבדה וילפינן ממנחות לכל מקום דהוזכר שיעור עשרון כגון לענין חלה ולפסח:

בא"ד ועוד אמרינן לקמן גודשא תילתא. מלת לקמן ט"ס כי לא נמצא כלל לקמן אלא הוא בשבת (דף ל"ה ע"א) ועירובין (דף י"ד ע"ב) ושם פירש"י דהיינו בכלי שגובהה כחצי ארכה ורחבה ועגול כים שעשה שלמה וכוונתם דמזה נמי יש להוכיח דמודדין בנחת בלא הכבדה דאי בהכבדה אף אם כל המדידה הוא בהכבדה יש בגודשא יותר מתילתא דע"י הכבדה יוכל הגודש להחזיק הרבה וגודשא תילתא הוא דוקא כשמודדין בנחת דאז כל מה שמגבי' הגודש הוא הולך ומשפע כל סביבותיו עד שתכלית גובהו אין מחזיק אלא משהו:

בד"ה מנין כו' שנאמר כל המנחה וגומר לא תעשה חמץ כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ועוד דמשמע כו' כצ"ל:

בא"ד דין הכתוב בפרשה קמיצה ושמן ולבונה ובאות סולת כגון מנחת סולת ומרחשת אבל מכל המנחה איתרבו אפי' מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת חוטא ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ולחם הפנים כו' כצ"ל ותיבת מחבת יש למחוק דבהדיא כתיב בה מצה כמו במאפה וצריך לגרוס ובאות סולת דבלא זה הויא מנחת העומר נמי בכלל זאת תורת דהא יש בה הגשה ושמן ולבונה וקמיצה ותיבת הגשה יש למחוק דאין למעט משום טעם דהגשה אלא לחם הפנים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח לר"ש ובלא טעם דהגשה יש למעטם לחם הפנים משום דאין בו שמן ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח משום דאין בהם קמיצה ולא מסתבר לומר דנקטו הגשה משום מנחת חוטא של כהנים לר"ש דנקמצת ואין בה הגשה כמו שכתבו התוס' לקמן (דף ס' ע"א) בד"ה ר"ש דהא מ"מ אין בה דין קמיצה הכתוב בפרשה דשירי' אין נאכלין גם לר"ש וכלשון הזה כתבו התוס' לקמן (דף ס' ע"א) בד"ה מנחת חוטא מנין וז"ל משמע דאיירי בטעונות קמיצה וטעונות שמן ולבונה ובאות סולת לאפוקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דאין טעונות קמיצה ולא מנחת חוטא ומנחת סוטה דאין טעונות שמן ולבונה ולא מנחת העומר דסולת משמע חיטין וזו באה שעורין ולא כתיב בה סולת אלא גרש עכ"ל ואע"ג דלקמן (דף ע"ב ע"ב) בד"ה חוטין כתבו דדוקא לענין אכילה ממעטין באה שעורין היינו לפי המסקנא דהכא דהכל בכלל ריבוי דזאת תורת אפילו אותם שאין בהם דין הכתוב בפרשה וה"ה נמי באה שעורין דאל"כ הוה לי' למימר תינח באה חוטין באה שעורין מנין אבל לפי סברתם דהשתא דלא מרבינן מזאת תורת אלא אותם שיש בהם דין הכתוב בפרשה ה"ה דלא מרבינן מנחת העומר משום דאין באה סולת ולחם הפנים ומנחת נסכים מרבינן לקמן מאשר תקריבו והא דכתבו הכא דמכל המנחה איתרבו היינו מקרא דכל המנחה דכתיב בה נמי אשר תקריבו לרבות:

בא"ד דרבי אמי לא רצה להביא לו הא דדרשינן מייתורא דקראי לפי שהי' סבור כו' כצ"ל צ"ק. נראה מדבריהם דעל רבי פרידא לא קשה להו מאי קמיבעיא לי' הא מתניתין הוא דהא קאמר דלעכב קמיבעיא לי' ואין זה פשוט כל כך לדרוש לעכב מקרא דלא תעשה דהא מתקיף לה ר"ח ורנב"י ורבינא לקמן על הא דיליף ר"א לעכב מקרא דלא תאפה וה"ה דיש להקשות כן על קרא דלא תעשה ולא קשה להו אלא על רבי אמי דמשמע לי' מלא תאפה לעכב דהוה לי' להביא קרא דמביא המתניתין לקמן:

בא"ד לפי שהי' סבור דאפילו למצוה קא מיבעיא לי' היכא דלא כתיבא מצה כו' מלשון זה משמע דהתימא הוא דוקא על הא דמיבעיא לי' אפילו למצוה לפי שיש מקראות פשוטים דבעינן מצה למצוה דזאת תורת הוא דרשא פשוטה אבל כשהשיב לו לעכב קא מיבעיא לי שוב אין תימא דאע"ג דר"א משמע לי' מלא תאפה לעכב ולא ס"ל הא דמתקיף לה ר"ח ורנב"י ורבינא מ"מ לא חשיב דרשא פשוטה משום דיש לטעות כדמתקיף לה ר"ח ורנב"י ורבינא ומה"ט נמי לא הביא לו קרא דלא תעשה חמץ דלא חשיב דרשא פשוטה אפילו למצוה משום דיש לומר לא תעשה חמץ אלא שיאור וחלוט וקשה דכשהשיב לו דלעכב קא מיבעיא לי' אמאי לא הביא לו קרא דלא תעשה ועוד דכיון דר"א לא ס"ל כר"ח ורנב"י ורבינא חשיב לדידי' קרא דלא תעשה דרשא פשוטה בין למצוה ובין לעכב ועוד דמלשון שכתבו התוס' בתחלה דר"א לא רצה להביא לו הא דדרשינן מייתורא דקראי משמע דדוקא קרא דלא תעשה לא חשיב דרשא פשוטה משום דקרא לא איירי אלא במנחת מרחשת כפרש"י לקמן ושאר כל המנחות מרבינן מייתורא דכל ואשר תקריבו אבל קרא דלא תאפה חשיב דרשא פשוטה אפילו לעכב משום דכתיב בפרשה דכתיב בה זאת דהיא דרשא פשוטה לרבות כל המנחות שיש בהם דין הכתוב בפרשה ע"כ נראה להגי' וכצ"ל לפי שהי' סבור דלמצוה קא מיבעיא לי' אפילו היכא דלא כתיבא מצה בהדיא והתימא הוא לפי שהי' סבור דקא מיבעיא לי' בכל המנחות דלא כתיבא בהו מצה בהדיא אפילו אותן שיש בהם דין הכתוב בפרשה והם בכלל ריבוי דזאת תורת דהיא דרשא פשוטה דהיינו מנחת סולת ומרחשת ומשו"ה לא הביא לו קרא דלא תעשה דפשטי' דקרא לא איירי אלא במנחת מרחשת כפרש"י לקמן ומנחת סולת לא ידעינן אלא מייתורא דכל ולא הוי דרשא פשוטה:

בא"ד וה"ה דאכתי מהנך קראי לא ידעינן כולהו שאר מנחות. פירוש וצריכין מקרא דכל המנחה בין למצוה ובין לעכב ואע"ג דלא שנה בהם קרא דדוקא היכא דכתיב בלשון עשה בעינן שנה קרא לעכב אבל היכא דכתיב בלשון לא תעשה שפיר משמע לעכב ואע"ג דלא שנה בי' קרא וקשה לפי זה ל"ל הנך קראי דכתיבא למצוה הא מצינן למילף כל המנחות מקרא דכל המנחה בין למצוה ובין לעכב וצריך לומר כמו שתירצו התוס' לקמן בעמוד הסמוך בד"ה כי קא מיבעיא לי' לעכב דלשום דרשא צריכי:

בא"ד עוד יש לומר דמנחת סולת כו' במנחת סולת איירי דכתיב כו' ואפילו אותם דאין בהם קמיצה ולא שמן ולבונה ואין באות סולת כי היכי כו' כצ"ל:

בא"ד אבל קשיא א"כ כל המנחה לרבות שאר מנחות למה לי' כו' פירוש דהשתא דפרשינן דמרבינן מזאת תורת כל המנחות כמו דמרבינן מקרא דכל המנחה וקרא דלא תאפה דכתיב בפרשה ש זאת תורת קאי ג"כ אכל המנחות ולפי זה כבר שמעינן כל המנחות לעכב וללאו מקרא דלא תאפה ולמה לי ייתורא דקרא לרבות כל המנחות בקרא דלא תעשה ואע"ג דקרא דלא תעשה אתי ללאו לכל עשיות מ"מ כיון דידעינן במנחת מרחשת דחייב על כל עשיות שפיר ילפינן מיני' ג' המנחות בלא ייתורא דקרא דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כיון דמצינו בכל המנחות ג"כ דחייב על אפיי' כמו שכתבו התוס' לקמן (דף ע"ה ע"א) בד"ה מה להלן וז"ל ונראה לפרש דגבי שלשה מתנות שמן כל המנחות למידות זו מזו בלא שום גז"ש מסברא בעלמא דכיון דטעונות מתנות שמן נלמד סתום מן המפורש כעין גילוי מילתא בעלמא עכ"ל:

בא"ד דאם נאמר ללאו א"כ היכי מייתי לעכב מלא תאפה כו'. פירוש דלפי מאי דמסיק הגמ' לקמן דלא כר"א אלא כדתניא דילפינן לעכב מתהי' פירשו בתוס' בד"ה כי קא מיבעיא לי לעכב דאע"ג דמצה תהי' כתיב במחבת ילפינן בכל המנחות מזאת תורת דכל היכי דאיכא מצוה במצה איכא נמי עיכובא ולפי זה ע"כ לומר דמזאת תורת מרבינן כל המנחות למצוה ולעכב דלר"ח ולרנב"י אפילו למצוה לא ידעינן מלא תאפה דיש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור וחלוט וקשה לפי זה למסקנא נמי זו הקושיא שהקשו התוס' הכא כל המנחה לרבות שאר מנחות למה לי וצריך לומר דהמסקנא ס"ל דזאת תורת לא קאי אלא על הא שכתוב בלשון עשה ולא על הכתוב בלשון לא תעשה ואע"ג דע"כ לא תאפה קאי ג"כ אשאר מנחות ולא על מנחת סולת דאיירי בי' פשטי' דקרא דהא דרשינן דבא ללמד על הכלל והיינו על המנחה דקודם קמיצה ובמנחת סולת ליכא אפיי' קודם קמיצה יש לומר דקאי אמנחת מרחשת דאיירי בי' קרא דלא תעשה ומשו"ה איצטריך קרא דכל המנחה לרבות כל המנחות ללאו אבל לר"א לא מצינו לתרץ כן דא"כ היכי מייתי לעכב מלא תאפה דלקמן דרשינן לי' על הכלל ללאו ואי לא קאי זאת תורת אלא תאפה לענין לאו לא קאי נמי לענין לעכב ויש להקשות הא יש לתרץ דאי לא כתיב כל המנחה לרבות כל המנחות ללאו לא הוה לא תאפה מיותר לדרוש על הכלל דהא איצטריך לכתוב לאו בפרשה דזאת תורת כדי לרבות כל המנחות ללאו ויש לומר דהא אפילו אי כתיב כל המנחה לרבות ג"כ קשה הא איצטריך לכתוב לא תאפה לכתוב בפרשה דזאת תורת ללמד לעכב בכל המנחות וע"כ לומר דאפילו הכי הוי לא תאפה מיותר לדרוש על הכלל משום דהוי לי' למיכתב לא תעשה בפרשה דזאת תורת והוי ילפינן מיני' לעכב בכל המנחות ולא לכתוב לא תאפה כלל וה"ה אי לא כתיב כל המנחה לרבות הוה לא תאפה מיותר מה"ט:

בא"ד דילמא לא תאפה חמץ כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד אע"ג דכבר כתיב לא תעשה כו'. פירוש וא"כ למעט שיאור כבר ידעינן מלא תעשה וא"כ לא תאפה ע"כ בא ללמד דלא תאפה חמץ אלא מצה:

בא"ד ופירוש זה דחוק ומגומגם פירוש דקשה לפירוש זה הא דמתקיף לה ר"ח והא דמתקיף לה רנב"י הא רבי אמי נמי ידע מזה ומשו"ה לא יליף מלא תעשה אלא מלא תאפה דכתיב מצה באותה פרשה ואם ר"ח ורנב"י משמע להו לא תאפה חמץ אלא שיאור וחלוט אע"ג דכתיב מצה באותה פרשה הוה להו לומר כן בהדיא ולא להקשות סתמא:

דף נג.

בגמרא אי דר"מ לר"י מצה מעלייתא היא כו' כצ"ל:

שם חלוט מאי ניהו רבוכה כצ"ל בוא"ו בכל הסוגיא ולא ביו"ד:

שם אי דאתי רבוכה כו' כצ"ל ש"מ:

שם אי בעי רבוכה לייתי אין רוצה לומר דאפילו לכתחילה אי בעי רבוכה מייתי דהא משמע דמצה דמתניתין בא לאפוקי נמי רבוכה מדמתקיף לה רנב"י ואימא לא תאפה חמץ אלא חלוט אלמא משמע לי' דהא דפשיט לי' ר"א לר"פ דכל המנחות באות מצה לעכב היינו דוקא מצה ולא רבוכה ומדלא פריך אלא אלעכב משמע דמודה דלמצוה שפיר ילפינן ממצות תאכל דדוקא מצה ולא רבוכה אלא הפירוש הוא דאי בעי מייתי רבוכה ותהא כשרה בדיעבד וכן כתבו התוס' בד"ה ת"ל בסה"ד והא דהביאו התוס' מיבמות אע"ג דמגמ' דהכא נמי משמע כן האמת כתבו דמקרא דמצות תאכל בלבד לא נוכל למעט רבוכה אפילו למצוה דרבוכה נמי מצה אלא ביבמות ממעט חלוט למצוה משום דיש עוד קרא ואכלוה מצות:

שם ומשמרן שלא יחמיצו אע"ג דילפינן מצה אפילו לעכב מקרא מ"מ איצטריך הכא קרא לענין שימור דמצוה לשומרן שלא יחמיצו והשימור הוא כפרש"י שיעסוק בבצק כל שעה דאע"ג דאם מניח הבצק בלא עסק זמן מועט אינו בא עי"ז לידי חימוץ ולא מיפסל בכך מ"מ לא קיים מצות שימור:

(שם) נלמדנה מפסח פירוש שאל לו אם לא כתיב שימור בגופייהו וצריכין ללמוד מצות שימור מפסח:

שם דהוא עשירי לראב"ע פירוש ר' עזרא הוא עשירי לראב"ע:

שם אמר להו מאי כולי האי כו' כצ"ל ש"מ:

שם אי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי כצ"ל וכן איתא בילקוט רמז קס"ו מצאתי:

שם פתח ואמר אמרת כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אי שיאור דר"מ כו' מצה מעלייתא היא ואי שיאור דר"י כו' חמץ מעליא הוא סה"ד והד"א כצ"ל:

בד"ה אלא דר"י לר"י ה"ג אי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא אלא דר"י לר"י כצ"ל:

בד"ה רבוכה כו' מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה והוא חלוט כצ"ל:

בד"ה אי דאתי רבוכה כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד כתיב בהדיא מורבכת סה"ד ומה"ד והא שלא תאפה חמץ סה"ד ומה"ד לא כתיב בה רבוכה כו' כצ"ל פירוש הך פרשה שכתיב בה לא תאפה חמץ לא כתיב בה רבוכה תאפינה:

בד"ה מניין ומשמרן שלא יחמיצו כו' ומשמרן שלא יחמיצו כלומר כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה אמר לה טובתי כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד אין טובתי עליך אלא לקדושים כו' דהני תרי קראי סמיכי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה יבא אדיר כו' במצרים סה"ד ומה"ד צללו כו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה כי קא מיבעיא לי לעכב כו' ודוחק הוא שהי' לו לפרש כל זה כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ועוד דמצה במחבת ומאפה למה לי כו' כצ"ל:

בד"ה אי שיאור לר"י מצה מעלייתא היא דבפרק כו' דפטור כקרני חגבים כו' כצ"ל:

בד"ה אי דר"מ לר"מ כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד ולא יצא בו ידי מצה דתודה פירוש אבל חמץ דתודה ודאי אין יוצאין בשיאור דר"מ לר"מ משום דילפינן מחמץ גמור:

דף נג:

בגמרא אל תקרא ממנו אלא ממנו בש"ס דפוס זיטאמיר נקיט על ממנו הראשון חולם ועל ממנו השני מלאפום והוא טעות דמוכח וצ"ל בהיפוך אבל ברש"י סוטה (דף ל"ה ע"א) לא גריס לי' משום דאין הפרש בקריי' בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן וכוונתו דמצינו במקרא ממנו במלאפום הנאמר על יחיד שנדברים עליו כגון ממנו הראשון שנאמר בתורה והוא בבראשית (ב' י"ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכן עוד הרבה ומצינו ג"כ ממנו של רבים שאומרים על עצמן כגון בבראשית (כ"ג וא"ו) איש ממנו וכן (כ"ו ט"ז) כי עצמת ממנו מאוד וכן הרבה וממנו בחולם לפי העולה בזכרוני לא נמצא כלל במקרא והתוס' בערכין (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אל תקרי כתבו דאין חילוק ביניהם אלא ממנו הנאמר על יחיד הוא בדגשות הנון והנאמר על רבים הנון הוא רפה וכן משמע בש"ע אבן העזר ה' גיטין בסדר גט שלישי מיד שליח של הבעל ליד האשה סי' מ"ו כתב ויש לקרות ממנו הנון במלאפום וידחוק הנון ונראה לי דגם רש"י ס"ל כן דהא פירש (באיכה א' י"ג) וירדנה וישבר אותה כו' לכך הנון דגושה לפותרו בלשון יחידית הרי בהדיא דגם הוא ס"ל דדגשות הנון הוא מחלק בין לשון יחיד ללשון רבים והא דלא גריס אל תקרי משום דלא משמע לי' לומר אל תקרי על חילוק קרי' בין דגש לרפה:

(שם) אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה הא דאמר כשיעור ארבע מלכיות אין לו פירוש כיון דעדיין לא נתן שיעור לכל אחת מארבע מלכיות האיך תלה השיעור של כל אחת בשיעור שהוא לכולם יחד ונראה שבשביל זה פירש המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דכבר נתן להם שיעור בגזירת בין הבתרים והא דאמר אני אמרתי היינו לאחר שחטאו ישראל בשעת חורבן הי' מוסיף עליהם גזירה שישתעבדו בכל אחת כשיעור שנתן לכולם בגזירת בין הבתרים ואח"כ חמל עליהם ובטל הגזירה רק כל אחת ואחת מאי דפסיק לה בגזירת בין הבתרים אבל מדברי רש"י שפירש כשיעור ארבע מלכיות של עכשיו לא משמע כפירושו דלפירושו הוה בעי למימר כשיעור ארבע מלכיות של גזירת בין הבתרים ע"כ נראה לפרש דכוונת רש"י דגלות של עכשיו אע"ג דנקראת גלות אדום מ"מ הוי גלות של ארבע מלכיות לפי שבשלשה גליות הראשונים לא היו ישראל מפוזרין בכל העולם ולא היו משועבדים אלא באותו מלכות לבדה אבל בגלות האחרון הם מפוזרין בכל העולם ונתקיים בהם מה שכתוב בתוכחה של משנה תורה והפיצך ד' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ והם משועבדים בכל הארבע מלכיות והא דנקראת על שם גלות אדום לפי שמלכות אדום קיבל המלוכה מישראל והגלם וכן משמע בדברי הגמ' דבסמוך דגלות האחרון נקרא ג"כ גלות של ארבע מלכיות דקאמר ועכשיו בבת אחת וקשה הא הי' בגלות ארבע מלכיות בזה אחר זה וצריך לומר דלשון האחרון קאי ג"כ אשיעור כמו לשון ראשון וכמו שפרש"י בזה אחר זה דהוו ארבעה שיעורין פירוש ארבעה שיעורין כשיעור של עכשיו והכי קאמר ללשון האחרון אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות של עכשיו בזה אחר זה עכשיו שחמלתי הם יוצאין השיעור של ארבע מלכיות של כל אחת מהארבע מלכיות בבת אחת דהיינו במה שהם משתעבדין בגלות האחרון בכל הארבע מלכיות כמו שפרש"י ועכשיו בבת אחת דהוי כולי' חד שיעורא אלא שיהו מפוזרין מקצתן משועבדים לבבל ומקצתן לפרס ומקצתן ליון ומקצתן לאדום אבל קצת שיעבוד הוכרח להיות בכל אחת מארבע מלכיות בפ"ע והשיעור של אותו מקצת הוא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה והגמ' לא הוצרך לפרש כמה דפסיק לה לפי שכבר עבר וידוע הוא לכל ואני אמרתי קאי על גזירת בין הבתרים ומאי דפסיק לה היינו לאחר שחמל:

(שם) אמר רבי יוחנן כו' כצ"ל ש"מ:

שם ר"מ אומר שאור בודה להן כו' כצ"ל ש"מ:

שם עשרון קא כייל כו' כצ"ל:

שם לכמות שהן משערינן כו' כצ"ל דכמות שהן פירושו כמו שהן עכשיו ולכמות שהן בלמ"ד פירושו לכמות שהיו מעיקרא וכן משמע מדברי רש"י הכא ולקמן בע"ב בד"ה ור"ש ור"ל:

ברש"י ד"ה בזא"ז כו' משועבדים לבבל ומקצתן לפרס ומקצתן ליון ומקצתן לאדום כצ"ל:

בד"ה מאי חסירה או יתירה כו' כצ"ל:

בד"ה עבה כו' נמצאת יתירה כדפרישית כצ"ל צ"ק:

בד"ה לישנא אחרינא כו' וניליישה כלישת אותו שאור כו' ואם רכה רכה וניהדרה כו' ואם עבה היא יראה כמה שחסר העשרון כו' חסר אז ממה שהי' קמח ובאותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור ישליך מן הסולת כו' ואם רכה היא יראה כו' כשיעור זה גדול נמי כו' כצ"ל מצאתי וקצת משלי ומדלא פירש דיעשה עיסה של עכשיו גדול כ"כ בנפח כמו עיסת השאור שהביא מביתו משמע דזה אי אפשר משום דצריך לצמצם שיהי' לישת עיסה של עכשיו שוה כמו לישת השאור וא"כ ודאי אפילו יצמצם הקמח והמים שיהי' נפחו גדול כעיסת השאור מ"מ פעמים צריך להוסיף קמח ופעמים שצריך להוסיף מים כדי להשוות הלישה ועי"ז עיסה של עכשיו נתגדלה מעיסת השאור אלא דישער כמה הנפח של עיסה של עכשיו חסר לפי גודל העיסה של עכשיו כן הי' הנפח חסר מעיסת השאור לפי הגודל של עיסת השאור וזה שכתב רש"י ובאותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו פירוש דישער כמה חלק מגודל העיסה שצריך להוסיף דהיינו למשל חלק עשרים מן העיסה כאותו שיעור ישליך מן הסולת חוץ דהיינו חלק עשרים מגודל עיסת השאור ואע"ג דודאי בדרך זה אי אפשר לצמצם שלא יהי' חסרה או יתירה משהו מ"מ מה שהוא חסר או יתר משום שאי אפשר לצמצם לא נחשב חסר או יתר לפסול בשביל זה ולפי לשון זה יש לגרוס גירסא אחרינא בגמ' וגירסת הגמ' אשר לפנינו הוא לפי לשון ראשון והא דמשמע הכא דיתר סולת פוסל עיין מה שכתבתי בזה לעיל (דף י' ע"ב) בתוס' ד"ה קמץ:

בד"ה גזירה כו' מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור כו'. פירוש בעשרון האחר ואח"כ יערבנו בזה העשרון:

בד"ה אין מחמיצין לשתי הלחם וחלות תודה בתפוחים כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בן ידיד כו' שאר זה יעקב. בפירוש הראשון כתבו וחוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב"ה יצחק עד שלא נולד ולפי זה קשה לפירוש היש מפרשים דפירשו שאר זה יעקב אמאי קרי לי' שאר ונראה לפרש דהם מפרשים אשר קדש ידיד מבטן זה יצחק כמו שפרש"י בשבת (דף קלד ע"ב) וז"ל מבטן דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך וגומר והקימותי את בריתי אתו היינו מילה וחוק בשארו שם זה יעקב נמי מפרשים דחוק של מילה שם בשארו והיינו כמו דאיתא במדרש תנחומא פרשת תולדות דיעקב נולד מהול וא"כ הוה מהול קודם שנולד:

בד"ה ולישקול כו' בשאור דעלמא כו' לאיתויי שאור מעלמא לבד העשרון כו' ולר"י מביא מביתו קודם מדידה כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה אין מחמיצין כו' וחכ"א תאפה מיד כצ"ל וכן הוא הגירסא ברא"ש פרק כל שעה דבתאכל לא שייך מיד כפרש"י שם דלאחר שנאפה אינה באה לידי חימוץ וע"כ כתב רש"י דלא גרסינן מיד אבל מדברי התוס' דהכא שכתבו והיינו כהך דהכא פירוש דפלוגתא דר"ג ורבנן נמי משמע דלכ"ע הוי חמץ נוקשה כמו דמסקינן הכא ואי גרסי תאכל כרש"י אפשר לפרש דרבנן ס"ל דאפילו נוקשה לא הוי ומשו"ה תאכל אבל אי גרסי תאפה מיד שפיר משמע דלרבנן נמי הוי חמץ נוקשה אלא דס"ל דיכול לשומרה מחימוץ ע"י שתאפה מיד:

בא"ד (בדנ"ד ע"א) לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין אמר ר"ל אומר הי' כו' כצ"ל מצאתי וקצת משלי. הא דהוצרכו להוכיח מתירוצו של ר"ל ולא הוכיחו מהא דלא מקשה הגמ' אלא ממנחת נסכים ואי מי פירות אין מחמיצין אפילו עם מים הי' יכול להקשות מכל המנחות שיש בהן שמן יש לומר משום דבכל המנחות יש מיעוט שמן ורוב מים דהא אין לעשרון אלא לוג אחד שמן וגם אינו ניתן כל הלוג בשעת לישה דבעי נמי יציקה ומשו"ה לא חשיב כלל מי פירות אבל ממנחת נסכים הוכיחו שפיר מהא דאמר ר"ל מגבלה במים דבמנחת נסכים יש רוב מי פירות דיש בה ג' לוגין לעשרון וחשיב שפיר מי פירות עם מים:

בא"ד דנוקשה הוי כמחמצה בתפוחים כצ"ל:

בא"ד שאל לרבנן אמרין איזיל גרוף מה דתחותיהן כצ"ל מצאתי פירוש שהיו מלוחלחין מהשמן הנוטף מהחבית:

בא"ד איצטריך לשנויי הכי משום ר"י כו'. ולפי זה משמע דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור:

דף נד.

בגמרא ומר סבר לכמות שהן משערינן כו' כצ"ל:

שם ובשר זקנה שנתמעט כצ"ל:

שם וכן בפיגול ונותר כו' אימא וכן בטומאת פיגול ונותר כו' הואיל וטומאת פיגול ונותר כו' כצ"ל:

שם וצמק ועמד על פחות מכשיעור כו' כצ"ל:

שם והשתא אית בי' מדרבנן כו' כצ"ל ש"מ:

ברש"י ד"ה מנחת חוטא כו' דכשהוא מוחק כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יצחק סבר כמות שהן עכשיו כו' כצ"ל:

בא"ד חסר נפחה ויש במלא הקומץ סולת יותר משאם הי' קמח ואם רכה היא נתרבה נפחה וחסר סלתה כצ"ל מצאתי:

בד"ה כמות שהן משערינן כו' כמות שהוא וא"ת אמאי פסל ר' אילא קסבר כו' והד"א כצ"ל צ"ק:

בד"ה או בשר בהמה זקנה שהי' בו כביצה ונתמעט שכן דרך בשר זקנה להתמעט כו' כצ"ל קצת מש"מ:

בד"ה ר"ח ור"י אמרי כמות שהן כו' כצ"ל. ורש"י אינו גורס רב בהדי ר"ח ור"י וכן אינו גורס שמואל בהדי ר"ש ב"ר ור"ל:

בד"ה ר"ש ב"ר וריש לקיש אמרי משתערין לכמות שהן דאינהו מפרשי למשנה דלכמות שהן שנינו כו' כצ"ל קצת מצאתי:

בד"ה וטמא כו' וקשיא לריש לקיש הא דלא קאמר וקשיא לר"ש ב"ר לא קשה די"ל דר"ש ב"ר תנא הוא ופליג דהא מצינו דאחיו ר"ג נזכר במשנה באבות בפ"ב וקאמר בכתובות דר"ש הי' גדול ממנו בחכמה ואפי"ה לא יכול לתרץ דר"ל סבר כוותי' דלענין זה לא נחשב לתנא כמו רב דאמרינן תנא הוא ופליג ואפי"ה כשמקשה על ר"י דסבר כרב לא מתרץ דכרב ס"ל אבל אמאי לא קאמר דקשיא נמי לשמואל וכן לקמן בע"ב בד"ה כי פליגי כתב ור"ש ור"ל סברי ולא הזכיר שמואל משמע דלא גריס שמואל ולפי זה משמע נמי דלא גריס רב בהדי ר"ח ור"י:

בד"ה כולי האי כו' טומאת אוכלין בכביצה הואיל ולא הי' בי' שיעורא קמ"ל כצ"ל מצאתי:

בתוס' ד"ה תפוח כו' ר"י כדעתי' כמה דו תמן כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה ת"ר כו' דר"מ אמר אף היא היתה חסרה כו' כצ"ל מצאתי והא דלא הקשו קושיא זו לעיל על הקושיא מבשר ע"ג י"ל משום דהתם לא הוצרך לזה דעדיפא משני מדרבנן אבל הכא דהוכרח רבה משום קושיא זו לתרץ בדוחק הקשו קושיא זו:

בא"ד ור"י סבר כמות שהן משערין כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דלא דמי דהתם טעמא דר"מ משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה כו' וקשה לפי זה אמאי לא מקשה ממתניתין אר"ל דר"י ס"ל כמות שהן משערין ואף ר"מ לא פליג עליו אלא משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ועוד דתקשה מר"י על רבה דקאמר כל היכא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא אית בי' מדרבנן ור"י ס"ל דבעיסת השאור רכה לא חשיב עשרון חסרה משום דכמות שהן משערין ועוד קשה דלעיל משמע דמסקנת הגמ' דלא כרבה דקאמר לא דכ"ע כמות שהן משערינן ובהא קא מיפלגי דמר סבר מאי חריבה כו' ולרבה בעיסה רכה הוה הקומץ חסר סלתה ונראה לתרץ דמר"י לא קשיא מידי דיש לומר דר"י מודה בכ"מ דלכמות שהן משערין ובשתי הלחם שאני דבעינן שאור יפה וצריכין להביא שאור מביתו וליתן לתוך המדה ועל כרחך לומר דכוונת התורה לשער מדידת העשרון כמות שהן דלכמות שהן הוי חסירה או יתירה אבל מר"מ שפיר מוכח דס"ל בכ"מ דלכמות שהן משערין מכ"ש משתי הלחם ותירצו דגם מר"מ אין ראי' משום דהכא יש לו שם אחר דנקרא עיסה ולא סולת ולרבה ג"כ ניחא הא דר"י מטעמא דפרישית וכן הא דמסיק לעיל דכ"ע כמות שהן משערין ג"כ ניחא דהיינו דכ"ע ס"ל כר"י ובעיסת הקומץ רכה לא חשיב קומץ חסר משום דבקומץ ע"כ לומר דמגבלה במים וכמות שהן משערין דא"א לקמוץ סולת שלא יהא חסר או יתר:

בד"ה דמעיקרא כו' בשעת הנחה משום דתפחה לא מחייב טפי כו' עקירה והנחה בחדא מחשבה לבתר דתפחה פטור כו' כצ"ל:

דף נד:

בגמרא דמר סבר יש דיחוי באיסורין ומר סבר אין דיחוי באיסורין כצ"ל:

שם והתנן כביצה אוכלין שהניחן בחמה כו' כצ"ל:

שם אי אמרת בשלמא לכמות שהן שפיר קושיא זו מקשה הגמ' על רבה דאמר לעיל דכל היכא דמעיקרא אית בי' והשתא לית בי' הא לית בי' דבכה"ג כמות שהן משערין:

שם ותניא המרבה במעשרות כו' כצ"ל מצאתי:

שם וסיפא בעין יפה. לא הוצרך לומר דסיפא בעין יפה דהא אי אמרינן כמות שהן משערין לא קשה מידי מסיפא אלא האמת נקט כיון דבתרומה חטה אחת פוטרת כל הכרי הכל עין יפה הוא ש"מ:

ברש"י ד"ה כי פליגי כו' ובשר העגל שנתפח אסופי' קאי כו' האי שיעורא ומקבל טומאה מדאורייתא כו' נדחו מאיסורייהו והוה לי' כו' והשתא איתא וטהור מדאורייתא כו' כצ"ל:

בד"ה תורמין לאו תרומה ממש אלא מעשר הכי משמע לי' להמקשן דבמעשר איירי אע"ג דתני תורמין משום דתני בסיפא אבא הי' נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע כו' כמו דמקשה על התרצן שתירץ דבתרומה גדולה איירי א"ה אימא סיפא:

בד"ה במנין כו' דכי מנית להו כו' לא תשתכח לכל תשעה גרוגרות כו' כצ"ל:

בד"ה אי אמרת בשלמא כו' שפיר תאנים אתאנים תרים כו' כצ"ל:

בד"ה גרוגרות כו' דאי כייל לצ' תאנים כו' כצ"ל:

בד"ה אי אמרת בשלמא כמות שהגרוגרות עכשיו משערינן כו' כצ"ל:

בד"ה אלא אי אמרת לכמות שהן כו' דאי הוו לחים הוה בהאי קב כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כשם כו' כוונתם לפי דקשה לכאורה הא מדאורייתא ל"ש כלל אומד בתרומה גדולה וצריך לומר דהיקשא הוא מה תרומה גדולה ניטלת בעין יפה דאע"ג דחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ מצוה לתרום בעין יפה וכמו שאמרו חכמים דאפילו עין רעה לא יפחות מאחד מששים כדי שיתרום בעין יפה אף תרומת מעשר ניטלת בעין יפה והיינו אף במתכוין להוסיף ואמאי נקט לשון אומד ותירצו משום דבתרומת מעשר דיש לה שיעור מדאורייתא שייך אומד ובתרומה גדולה נמי שייך אומד לפי שחכמים נתנו בה שיעור ובאומד ע"כ יש עין יפה כמו שכתבו התוס' בדיבור הסמוך דמתוך שירא שלא לפחות נוטל בעין יפה משו"ה נקט לשון אומד:

בא"ד אבל אם במתכוין מוסיף ילפינן שפיר מתרומה גדולה פירוש אע"ג דבתרומה גדולה לא משכחת כלל מתכוין להוסיף דהא התורה לא נתנה שיעור לא למעלה ולא למטה וכל מה שתורם אין כאן הוספה מ"מ כיון דצותה התורה לתרום תרומה גדולה בעין יפה ומקשינן תרומת מעשר לה לענין דתורם בעין יפה כל מה שמוסיף במתכון הוי נמי עין יפה כמו שהוכיחו התוס' לקמן בדיבור שאח"ז דמדשרייא הכא לר"א ב"ג תאנים על הגרוגרות במנין דהוה לי' מרבה במעשרות במתכוין:

בד"ה ניטלת באומד כו' וכן גריס ר"ת כצ"ל ש"מ:

בא"ד וכן בתרומת מעשר. פירוש זה אינה במשנה שם אלא דהתוס' מפרשים דכן בתרומת מעשר נמי ניטלת באומד כמו תרומה גדולה:

בא"ד דמפרש רב אשי בן ישראל שאמר ללוי כו' כצ"ל:

בא"ד אע"ג דלא קייץ לא ניחוש כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד מפני תרעומת כהן ולוי אם יטעה באומד שלו. הא דאמרו מפני תרעומת כהן אינם רוצים לומר דכהן יהי' לו תרעומת אם יטעה ויפחות מאחד מעשרה דתרומת מעשר הוא לכהן דהא צריך לתרום באומד יפה ולעולם לא יפחות ועוד דטעם זה דתרעומת כהן שייך נמי על לוי התורם מאומד אלא משום דאיכא פלוגתא דיש אומרים דהמעשר ראשון הוא לכהנים משום דקנסו הלוים בבית שני שלא עלו מן הגולה משום הכי נקט נמי תרעומת כהן:

בא"ד וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל כו' ולפי תירוץ זה צריך לומר דהא דאמר אבא אלעזר בן גומל בברייתא במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין לא קאי אתרומת מעשר אלא אתרומה גדולה דבתרומה גדולה ודאי אף לתירוץ זה מצוה באומד ואע"ג דונחשב דדריש מיני' כתיב בתרומת מעשר לא קשה מידי דאין זה עיקר דרשא דהא בתרומה גדולה לא שייך כלל לומר דתורם במחשבה דהיינו מאומד כמו שכתבו התוס' לעיל אלא דקים להו לחכז"ל דמצוה לתרום בעין יפה ומשו"ה נתנו חכמים שיעור ואותו השיעור מצוה לתרום מאומד כדי שיהא בעין יפה ואפילו לתירוץ האחר של התוס' דגם בתרומת מעשר מצוה לתרום מאומד אין זה מקרא דונחשב אלא מהקישא דתרומה גדולה דמצוה לתרום בעין יפה ודרשא דר"א ב"ג מקרא דונחשב אינו אלא אסמכתא בעלמא ועיקר אתי לענין דתורם במחשבה:

בא"ד משמע דכל מה שירצה להרבות נחשב עין יפה. פירוש דלפי זה אין לומר דכשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה דא"כ אף מרבה במתכוין לא חשיב מרבה ולא משכחת לה הא דמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין ונדחה הא דרצו לומר דלרבנן מועיל מאומד וצ"ל כתירוץ הראשון דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא אמרינן אלא דמועיל מאומד אבל אין מצוה מאומד:

בא"ד דלית לי' לאבא אלעזר בן גומל דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דהא מעשר ראשון כו' כצ"ל:

בד"ה כך תרומת מעשר כו' תנו לו תרומת מעשר כדגן מן הגורן כו' כצ"ל:

בא"ד בע"ב מתוך פירושו נמי משמע כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד לית להו מחשבה דאי אית להו לא הוה צריך כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת ולמה לי' למימר דר"י בר"י ס"ל כאבא אלעזר בן גומל כו'. פירוש דמקשו לפרש"י שפירש דמשום מחשבה מוקי לי' כאבא אלעזר דלמה לי' להזכיר מחשבה כלל ובשביל זה הוצרך לאוקמי כאבא אלעזר הא בפשיטות יכול לאוקים אפילו כרבנן וטעמא דר"י בר"י משום דאיתקוש מעשר בהמה למעשר דגן דנוטל אחד מעשרה בלא מנין כלל ומשום קושיא זו פירשו דלאו משום מחשבה מוקמי' כאבא אלעזר אלא משום מאומד ולפי זה לא מוכח דרבנן פליגי נמי אמחשבה ולפי פירושם צריך לומר דלא גרסי בבכורות הא דאמר התם מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה דלפי גירסא זו מבואר בהדיא דמשום מחשבה מוקי לי' כאבא אלעזר וגירסא זו היא גירסת רש"י:

בד"ה במחשבה כו' ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור. פירוש דאין לתמוה על לשון שני של רש"י דמשמע דצריך דיבור דוקא הא כתיב בקרא ונחשב דהיינו מחשבה דאשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור דכתיב על כל דבר פשע דהיינו דיבור וילפינן מקרא זה דחייב על המחשבה כמעשה ולא צריך דיבור א"כ חזינא דהקרא לא מקפיד וקורא למחשבה דיבור וה"ה הכא נמי יש לומר דהכתוב לא הקפיד וקורא לדיבור מחשבה והצ"ק הגי' דקרי לדיבור מחשבה ואין לשון התוס' משמע כהגהתו ואע"ג דהתוס' כתבו התם דוקא דיבור היינו לפי מסקנתם דהכא דדוקא מחשבה אבל השתא כתבו התוס' לפרש לפי לשון שני של פרש"י ורש"י פירש שם דבמחשבה בעלמא מחייב:

בא"ד תרומתו תרומה ובתוספתא דמסכת תרומות נמי מצאתי כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד גבי כל נדיב לב דקאמר כו' כצ"ל:

דף נה.

בגמ' אי אמרת בשלמא לכמות שהן משערינן שפיר כו' כצ"ל ש"מ:

שם ואפילו במקום שרגילין לעשות כו' כצ"ל:

שם במתניתין כל המנחות נילושות בפושרין כו' נראה לפרש הטעם כמו שכתב בתוספתא דמכילתין וז"ל כל המנחות אין לשין אותן ברותחין מפני שהן חולטין ולא בצונן מפני שהן רוטשין אבל לשין אותן בפושרין כו' עכ"ל פירוש רוטשין כמו (בהושע קאפיטל י' פסוק י"ד) אם על בנים רוטשה ופרש"י רוטשה נבקעה:

שם ואם החמיץ שירי' כו' כצ"ל ש"מ:

ברש"י ד"ה אלא אי אמרת כמות שהן כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה תורמין תאנים על הגרוגרות ובמנין יש לדקדק הא לעיל בעמוד הקודם מקשה הגמ' מברייתא דתני תורמין תאנים על הגרוגרות במנין על רבה דאמר דכמות שהן משערינן ומוקי לה בתרומת מעשר וכאבא אלעזר בן גומל מבואר בהדיא דלרבנן אין תורמין תאנים על הגרוגרות במנין משום דהוה מרבה במעשרות וא"כ עדיפא הוה לי' לפרש הכא במדה וכרבנן ואין לומר דדוקא ברייתא דלעיל הוכרח הגמ' לאוקמי בתרומת מעשר משום הסיפא דתני אר"א בר"י אבא הי' נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה אבל הכא שפיר איכא לאוקמי בתרומה גדולה מ"מ כיון דמוקמינן ברייתא דלעיל בתרומת מעשר שוב אין הכרח לומר דרבנן ס"ל דבתרומה גדולה תורמין תאנים על הגרוגרות במנין דוקא ועוד יש לדקדק בדברי רש"י לקמן בד"ה ולא גרוגרות על התאנים במנין דמשמע הא במדה שפיר דמי הא לפי מאי דאוקים הגמ' דמיירי בדאיכא כהן אפילו במדה אין תורם גרוגרות משום דבעינן מן היפה ועוד קשה דמשמע בדבריו בד"ה ואפילו במקום שרגילין דהטעם הוא משום דממעט במעשר לגבי מדה ובגמ' משמע דהטעם הוא משום דבעינן מן היפה מדפריך עלה ואי דליכא כהן אמאי לא והא תנן מקום שאין כהן תורם מן המתקיים ואי הטעם משום דממעט במעשר מאי קושיא ונראה לפרש דקשה לי' לרש"י לפי מאי דמשמע לכאורה לפרש הברייתא דברישא אשמועינן דאע"ג דקיי"ל דבליכא כהן תורם מן המתקיים מ"מ במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות תורמין תאנים משום דסופו של בעה"ב לעשות אותן גרוגרות ויהי' מן המתקיים ולא בעינן שיהא בשעת הפרשה מן המתקיים ובסיפא אשמועינן דבדאיכא כהן דקיי"ל דתורם מן היפה אין תורמין גרוגרות אפילו במקום שרגילין כו' משום דבעינן מן היפה דמאי שנא לענין מתקיים דאמרינן דבמקום שרגילין כו' אזלינן בתר סופו דסופו להיות מתקיים ולא אזלינן בתר שעת הפרשה ולענין מן היפה אמרינן דבמקום שרגילין כו' לא אזלינן בתר סופו דסופו של כהן לעשות אותם גרוגרות אלא אזלינן בתר שעת הפרשה ובעינן מן היפה דוקא ועוד קשה הא הך דינא דתורם מן המתקיים הוא אפילו ביש לו טבל של תאנים דצריך לתרום גרוגרות על תאנים וכן הא דתורם מן היפה הוא אפילו ביש לו טבל של גרוגרות דצריך לתרום תאנים על גרוגרות כדפירשו הר"ש והרע"ב בפ"ב דתרומות משנה ד' וא"כ אמאי נקט בברייתא ברישא תורמין תאנים על גרוגרות הא הך דינא שייך נמי אפילו בתאנים על תאנים והוה לי' למיתני סתמא תורמין תאנים במקום שרגילין כו' והוה משמע בין תאנים על תאנים ובין תאנים על גרוגרות וכן בסיפא הוה לי' למיתני סתמא ולא גרוגרות אפילו במקום שרגילין כו' ע"כ מפרש דברישא אתי לאשמועינן שני דברים אחד דבמקום שרגילין כו' הואיל דבעה"ב יעשה אח"כ מהתאנים גרוגרות יכול לתרום תאנים אפילו במקום דליכא כהן דלא בעינן שיהא דוקא מן המתקיים בשעת הפרשה ועוד אשמועינן דבכה"ג מחויב לתרום תאנים על הגרוגרות במנין דוקא דכיון דדינו הוא לתרום גרוגרות דהוא מתקיים אלא דסומכין שיעשה מהן אח"כ גרוגרות ומקילין על על בעה"ב שיתרום תאנים אבל אין יכול להפסיד הכהן לתרום תאנים במדה ומשו"ה תורם תאנים במנין דכשיעשה אח"כ מהן גרוגרות יהי' התרומה מכוון כדינו אבל בברייתא שמביא הגמ' לעיל דלא תני בה במקום שרגילין כו' א"כ הא דתורמין תאנים ע"כ איירי בדאיכא כהן דדינו בתאנים ומשו"ה אם תורם תאנים על הגרוגרות במנין הוה לי' מרבה במעשרות אם כמות שהן משערינן ואין להקשות לפי זה מאי פריך הגמ' ברישא ואי דאיכא כהן מקום שאינו רגיל אמאי לא עדיפא הוה לי' להקשות אפילו במקום שרגילין אמאי תורמין תאנים על הגרוגרות במכוון הא הוי לי' מרבה במעשרות דאין זה קושיא דאע"ג דלרש"י משמע לי' לפרש כן מכח דנקיט תאנים על הגרוגרות מ"מ אין זה מפורש בהדיא ושפיר הוה יכול לומר דאיירי במדה ולא במנין ובסיפא אשמועינן דבדאיכא כהן דתורם מן היפה אין תורמין גרוגרות על תאנים במנין אפילו במקום שרגילין כו' ולא מיבעיא במקום שאין רגילין דאין תורמין גרוגרות משום דבעינן מן היפה אלא אפילו במקום שרגילין כו' דלא הוי תאנים יפה לגבי כהן משום דסופו של כהן לעשות אותן גרוגרות מ"מ אין תורמין משום דממעט במעשר והא דפריך בגמ' אי דליכא כהן אמאי לא הא תנן במקום שאין כהן תורם מן המתקיים ה"פ דהא דקיי"ל דבמקום שאין כהן תורם מן המתקיים יש חילוק בין אם יש לו לבעה"ב טבל גרוגרות דאז מפריש גרוגרות על גרוגרות לפי חשבון הגרוגרות דהא אין הבעה"ב מפסיד כלום בשביל זה ואע"ג דאם הי' כהן הי' מפריש תאנים על הגרוגרות במדה והי' הבעה"ב מרויח בזה מ"מ עכשיו שתורם מן המתקיים אינו מפסיד כלום אבל אם הי' לו טבל של תאנים אע"ג דצריך לתרום גרוגרות משום דבעינן מן המתקיים מ"מ תורם גרוגרות במנין ולא במדה דהבעה"ב אינו מחויב להפסיד בשביל זה דיתרום מן המתקיים אבל היכא בדאיכא כהן ודינו לתרום מן היפה אלא משום דהוא במקום שרגילין אינו מחויב לתרום מן היפה מ"מ כיון דאין מחויב נמי לתרום מן המתקיים אלא דהוא רוצה לתרום גרוגרות מרצונו אינו יכול לתרום במנין משום דהוה ממעט במעשר לגבי מדה ולפירוש זה של רש"י מדויק שפיר הא דנקט ברישא תאנים על גרוגרות ובסיפא גרוגרות על תאנים כדי לרמז דרישא וסיפא איירי במנין דוקא וניחא נמי הא דבסיפא אין תורמין גרוגרות אפילו במקום שרגילין כו' דבמקום שרגילין אין מועיל אלא לענין דלא בעינן מן היפה אבל אין מועיל לענין דממעט במעשר לגבי מדה אבל במדה שפיר יכול לתרום גרוגרות על תאנים במקום שרגילין אפילו במקום דאיכא כהן ולי נראה להוכיח מהברייתא דמביא הגמ' לעיל בעמוד הקודם דתורמין גרוגרות על תאנים במדה אפילו במקום שאין רגילין כו' אפילו היכא דאיכא כהן דהא ברישא דתני תורמין תאנים ולא תני במקום שרגילין כו' ע"כ איירי בדאיכא כהן וא"כ בסיפא דתני דתורמין גרוגרות על תאנים במדה נמי ע"כ איירי בדאיכא כהן מדלא מקשה לעיל כמו דמקשה הכא רישא בדאיכא כהן וסיפא בליכא כהן ונראה דהטעם הוא דכיון דבגרוגרות על התאנים במדה יש להכהן יותר לאכול ממה שיש לו בתורם תאנים הוה לי' מן היפה וכן משמע מדברי רש"י ברכות (דף ל"ט ע"ב) דפירש דחצי בצל גדול הוה מן היפה כיון שיש בו יותר מבצל קטן שלם ואין כוונתו דיש בו יותר בגודל דא"כ הוה לי' מרבה במעשרות אלא כוונתו שיש בו אוכל יותר מחמת שאין בו כ"כ קליפות שאין בו קליפות אלא בחציו משא"כ בבצל קטן שלם שיש קליפות כל סביבי' והוה ממש כמו גרוגרות על תאנים במדה:

בד"ה במקום שרגילין לעשות כו' שיעשו מהן גרוגרות כו' שלו סה"ד ומה"ד ולא גרוגרות על התאנים במנין סה"ד ומה"ד ואפילו במקום שרגילין ולא אמרינן כו' שאינו מפסידו אלא כו' במעשר סה"ד ומה"ד במקום שאין רגילין לא כו' משתמרין סה"ד ומה"ד אי איכא כהן שיתנם מיד סה"ד ומה"ד תורם מן היפה כו' מיד סה"ד ומה"ד תאנים כו' ואין יפין סה"ד ומה"ד דליכא כהן כו' כצ"ל:

בד"ה שנאמר כו' וקודם קמיצה משתעי כצ"ל ש"מ:

בתוס' ד"ה כל המנחות כו' חוץ לחומת עזרה פסולה פירוש וכיון דהבלילה בשמן דהיא קודם הלישה היתה בפנים בכלי שרת ונתקדשה גם הלישה שאחר הבלילה בעי פנים משום דמגניא מילתא להוציא לחוץ אחר שנתקדשה:

בא"ד ומיהו קשיא ממנחת מאפה דיחיד הוא ולישתן ועריכתן בחוץ כלחם הפנים דמ"ש כיון דלא בעי שמן עד לאחר אפיי' כדקאמר לקמן החלות בוללן כו' וכן כתבו עוד בפסחים (דף ל"ו ע"א) בד"ה במקום זריזים איתא וז"ל וא"ת והא הכא במנחת מאפה תנור מיירי שהיתה נילושה בפושרין ואותה מנלן שנבללת בעזרה ושאר מנחה שנבללת בעזרה לפי שהבלילה היתה בכלי שרת עכ"ל והא דכתבו שנבללא פירוש שנילושת כמו שכתב המהרש"א וכוונתם דכל המנחות דיש בהם בלילה והבלילה ע"כ היא בכלי שרת בפנים א"כ גם הלישה היתה בפנים משום דמגניא מילתא למיפק אבראי לאחר שנתקדשה אבל מנחת מאפה דהבלילה בשמן היא לאחר אפיי' ופתיתה דחלות בוללן א"כ לא נתקדשה עדיין בשעת לישה ושפיר הויא לישתה ועריכתה בחוץ וכן כתבו עוד בזבחים (דף צ"ו ע"א) בד"ה ה"ג שהקשו על הא דאמר בגמ' שם דשתי הלחם ולחם הפנים קדושתן בתנור אמאי שבק מנחת מאפה דכתיב בה תנור בהדיא מבואר בדבריהם ג"כ כמו שכתבו הכא דמנחת מאפה לא נתקדשה קודם אפיי' משול דאין בה בלילה עד לאחר אפיי' וקשה דהא פלוגתא הוא לקמן (דף ע"ה ע"א) ולרבנן ס"ל דסולת בוללן וא"כ יש לומר דמתניתין דהכא אתיא כרבנן ועוד דלמ"ד דחלות בוללן קשה נמי אמנחת מחבת ומרחשת ואין לומר דס"ל לתוס' כסברת רבינו גרשון והרמב"ם והרע"ב דפלוגתא דרבי ורבנן לקמן הוא דוקא במנחת מאפה דהא לקמן (דף צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא כתבו אמנחת חביתין ובין למ"ד בוללן סולת ובין למ"ד בוללן חלות מ"מ בכלי שהי' לש ועורך הי' בולל לפיכך צריך בכלי שרת הרי בהדיא דסבירא לי' דפליגי נמי במנחת חביתין והוא הדין במנחת מחבת ומרחשת [ומה שהתוי"ט רוצה להשוות ד' הרמב"ם והרע"ב עם פי' הקו' שלפנינו דרבי ורבנן פליגי בין במנחת מאפה ובין במנחת מחבת ומרחשת אי אפשר לומר כן לענ"ד דבהדיא מפורש בדבריהם דבמנחת מאפה בלבד הוא דפליגי] ועוד קשה דדבריהם דהכא סתרי עם דבריהם דלקמן (דף צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא שכתבו שם דאפילו למ"ד חלות בוללן מ"מ הלישה והעריכה הוא בכלי שרת בפנים ועוד קשה אמאי כתבו דלא בעי שמן עד לאחר אפיי' הא משמע מדברי התוס' לקמן (דף ע"ה ע"א) בד"ה מה להלן דבמנחת מאפה נמי איכא מתן שמן בכלי קודם לעשייתן והמתן שמן בכלי הוא קודם נתינת הסולת בכלי אפילו למ"ד חלות בוללן כמו דאיתא לקמן (דף ע"ה ע"א) בברייתא בהדיא:

לכן נראה לפרש דהתוס' ס"ל היפך מסברת ר"ג והרמב"ם והרע"ב שהבאתי לעיל דפלוגתא דרבי ורבנן הוא דוקא במנחת מחבת ומרחשת אבל במנחת מאפה כ"ע ס"ל דחלות בוללן וכסברא זו מצאתי בפרש"י כת"י לקמן (דף ע"ז ע"ב) דבד"ה והחלות בוללן פירש למנחת מחבת ומרחשת כו' ובד"ה החלות בוללן ורקיקין מושחן פירש השתא איירי במנחת מאפה ולפי זה מיושבין דברי התוס' על נכון דלא מקשו אלא ממנחת מאפה דכ"ע ס"ל דחלות בוללן והא דכתבו כדקאמר לקמן החלות בוללן נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל כדקאמר לקמן החלות טעונות בלילה ומפרשים דבזה לא פליגי רבי ורבנן אבל ממנחת מחבת ומרחשת לא ק' אפי' למ"ד דחלות בוללן כמו שכתבו התו' לקמן (דצ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קו' דבין למ"ד סולת בוללן ובין למ"ד חלות בוללן מ"מ בכלי שהי' לש ועורך הי' בולל כו' פירוש דהא תני בברייתא לקמן (דף ע"ה ע"א) רבי אומר כו' כיצד עושה נותן שמן בכלי קודם לעשייתה ונותנה כו' ש בהדיא דגם ר דס"ל דחלות בוללן מ"מ המתן שמן בכלי הי' קודם הסולת ולמתן שמן בכלי קרי התוס' בלילה לפי דבכל מקום במשנה וברייתא ובגמ' כולל מתן שמן בכלי קודם לעשייתה בכלל בלילה לפי דהמתן שמן בכלי הוא נמי נבלל בלילה דכשעושה הבלילה במנחה לאחר מתן שמן השני' א ג"כ השמן של המתן שמן בכלי בתוך הסולת דהא תנן לעיל במשנה (דף י"ח ע"א) לא בלל כשר ופשיטא דגם אם לא נתן המתן שמן בכלי קודם לעשייתה נמי כשר דדוקא קה מעכבת ואמאי לא תני לה אלא ודאי דבכלל לא בלל הוא וכן בברייתא לעיל (דף י"ח ע"ב) חשיב ר"ש ט"ו עבודות המסורות לבני אהרן וקא חשיב יציקות ובלילות ואמאי לא חשיב המתן שמן בכלי דודאי גם המתן שמן בכלי הוא עבודה המסורה לכהנים דלא גרע מהמתן שמן שני' וע"כ לומר משום דבכלל בלילות הוא וכן רבנן דדרשי יציקה ובלילה כשירה בזר ה"ה המתן שמן בכלי ורבי יוחנן דאמר לעיל (דף ט' ע"א) בללה חוץ לחומת עזרה פסולה ע"כ גם המתן שמן בכלי הוא בכלל דאם עשאה חוץ לחומת עזרה פסולה דהא קאמר ר"י הטעם כיון דעשייתו בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא והקשיתי לעיל על זה דמנא לי' לרבי יוחנן דעשייתה בכלי הוא הא לקמן (דף צ"ו ע"א) יליף רבי דעשיית המנחה בעי כלי מהא דבעי פנים וכיון דר"י לא ידע דבלילה בעיא פנים מנא לי' דבעיא כלי וכתבתי לתרץ דדוקא מעשה לישה ועריכה דלא חשיב עבודה כלל אפילו לר"ש כיון דלא מפורש בקרא משו"ה לא ידעינן דבעי כלי אלא מהא דבעי פנים אבל הבלילה כיון דמפורשת בקרא ולר"ש דס"ל מוסיף על ענין ראשון בעיא נמי כהונה משו"ה לרבנן נהי דכהונה לא בעיא משום דדרשי מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלילה שכשרה בזר מ"מ כלי ופנים מיהת בעיא ולפי"ז פשיטא דגם מתן שמן בכלי בעי כלי ופנים דגם המתן שמן מפורש בקרא ועוד דהא דפשיטא לי' לר"י דבלילה בעי כלי יותר מפנים דהא יליף פנים מכלי צריך לומר דיליף ממתן שמן בכלי דבמתניתין דלקמן (דף ע"ד ע"ב) קתני ומתן שמן בכלי וסתם כלי המוזכר במשנה וברייתא הי' כלי שרת כמו לקמן (דף צ"ו ע"א) דתנן כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים והוא כלי שרת כדמשמע התם וזה הוא פירוש דברי התוס' דבכלי שהי' לש ועורך הי' בולל דהי' בה קודם הלישה ועריכה מתן שמן בכלי דנקרא ג"כ בלילה ומשו"ה צריך כלי שרת כמו דאמר ר"י לעיל (דף ט') אבל במנחת מאפה לא הי' המתן שמן בכלי קודם נתינת הסולת אלא קודם נתינת הפתיתין לבשלו דכיון דמתנה שני' של שמן לבלילה היתה על הפתיתין ה"ה המתן שמן בכלי תחלה דהיתה נמי לצורך הבלילה היתה ג"כ קודם נתינת הפתיתין לבלילה והא דבמנחת מחבת ומרחשת היתה המתן שמן בכלי קודם נתינת הסולת אפילו למ"ד חלות בוללן היינו משום דע"כ הי' במחבת ובמרחשת שמן קודם האפיי' דהא תנן לקמן במתניתין (דף ס"ג ע"א) ר"ח ב"ג אומר מרחשת עמוקה ומעשי' רוחשין מחבת צפה ומעשי' קשין ופירש הקונטרס שם רוחשין שהכלי עמוק והי' כל שמן במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נד השמן בתוכה וא"כ כיון דלא מצינו בתורה אלא ג' מתנות שמן במנחות ע"כ לומר דהמתן שמן בכלי של מחבת ומרחשת היתה קודם נתינת הסולת לתוס' ולרש"י דס"ל דלישה ועריכה היתה בלא שמן היתה המתן שמן במחבת ומרחשת קודם נתינת העיסה לאפיי' ובפרט במנחת חביתין כתיב בהדיא בקרא על מחבת בשמן תעשה והיינו טיגון כדאמרינן לעיל (דף נ"א ע"א) על מחבת מלמד שטעונה כלי אבל במנחת מאפה ע"כ היתה המתן שמן קודם נתינת הפתיתין דהא טעמייהו דרבנן דפליגי על רבי דוקא במחבת ומרחשת היינו משום דמצינו דהי' שמן במחבת ומרחשת קודם אפיי' ולא ניחא להו לרבנן לחלק בין המתנות ולומר דמתן שמן בכלי הי' קודם נתינת הסולת ומתן שמן השני' הי' על הפתיתין וא"כ במאפה ע"כ ס"ל דכל השלשה מתנות שמן היו בחלות וה"ה לרבי דהא במאפה לא פליגי ונראה לי דזה הוא טעמם של הסוברים דדוקא במאפה פליגי אבל במחבת ומרחשת כ"ע ס"ל דסולת בוללן כדי דלא נצטרך לחלק במחבת ומרחשת במתנות השמן דקצת הי' בסולת וקצת בחלות:

דף נה:

בגמ' לאיתויי קיטוף שחייבין עלי' בפ"ע כו' כצ"ל והא דקאמר לאיתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי ליתא בת"כ אלא הוא מבעל וסדר הש"ס שמפרש דהא דקאמר בת"כ וכל מעשה יחידי שבה הוא לאיתויי קיטוף וכן מצאתי בפירוש הראב"ד לת"כ:

שם במקום אשר ישחט את העולה היכן כו' כצ"ל ש"מ:

שם ושחט את החטאת במקום העולה כו' כצ"ל מצאתי:

שם נחשון שחט כו' כצ"ל מצאתי:

ברש"י ד"ה מה"מ דמחמץ בשירים עובר בלא תעשה כו' כצ"ל:

בא"ד דממתניתין לא שמעינן אלא קומץ דלגבוה אזיל וקשה דהא לקמן (דף נ"ז ע"ב) דרשינן אין לי אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה ונראה לפרש דכוונתו לפרש דלא תיקשי דהא משמע לקמן דפריך והשתא דנפקא לי' מכל המנחה אשר תקריבו למה לי דלא בעינן קרא לקומץ אחר הקמיצה דכיון דקודם קמיצה מוזהר עלי' ה"ה אחר קמיצה וא"כ שירים נמי תיפוק לי' מהאי טעמא דמוזהר עליהן קודם קמיצה ומתרץ דדוקא קומץ דלגבוה אזיל יש ללמוד אחר קמיצה מקודם קמיצה אבל שירים אין ללמוד לאחר קמיצה מקודם קמיצה דיש לומר דוקא קודם קמיצה מוזהר עליהן לפי שעדיין לא הוברר חלק גבוה וכולן ראויין לחלק גבוה:

בד"ה אימא כו' דליהוו חייבין עליהן בפ"ע מהיכא ילפת כצ"ל:

בד"ה ואימא אפיי' כו' ולא ליחייב אלא תרתי פירוש דאם עשה כולם לא ליחייב אלא תרתי אחת על כל העשיות חוץ מאפיי' ואחת על האפיי':

בד"ה או אינו כו' במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר כצ"ל ש"מ. ובזבחים (דף מ"ח ע"ב) פרש"י ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוה"כ ושעירי ע"ז ושל מוספי המועדות ומה אני מקיים תשחט החטאת בשאר בהמות חוץ משעירים דאותו כתיב למעוטינהו ונראה דבזבחים פירש לפי המסקנא דהכא דאותו קא קשיא לי' דלפי זה לא מצינן לפרש קרא דתשחט החטאת בשעיר נשיא בלבד דתקשי לא לכתוב קרא דתשחט החטאת ולא בעי למיכתב אותו למעוטינהו והכא פירש לפי סברת רב אדא דמשום דהוי כלל ופרט קא קשיא לי' וע"כ לפרש דתשחט החטאת בשעיר נשיא בלבד דכן הוא מדת כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין להקשות למה לי הכלל כמו שתירצו התוס' בנזיר (דף ל"ה ע"ב) בד"ה איכא אכל כלל ופרט דלהכי איצטריך לכתוב הכלל דלא נילף מגז"ש או במה מצינו יותר מהפרט:

בד"ה ת"ל פסוק שלישי ושחט את החטאת כו' כצ"ל ש"מ וקשה דהשתא דכתיב קרא ושחט את החטאת דדרשינן מיני' בנין אב לכל החטאות למה לי קרא דתשחט החטאת ולפירוש התוס' דהבנין אב הוא משום דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה ניחא דאי לאו קרא דתשחט החטאת הוה אמינא דשעיר נשיא וכשבה ושעירה דחטאת יחיד הוו שלשה כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וכן מצאתי להדיא בפירוש הראב"ד על הת"כ אבל השתא דכתיב תשחט החטאת דכולל כל החטאות דבעינן צפון ע"ב לומר דייתורא אתי לבנין אב אבל לפרש"י בזבחים (דף מ"ח ע"ב) דהבנין אב הוא משום דהוה לי' למיכתב ושחט אותה וכתיב ושחט את החטאת מרבינן כל החטאות קשה ונראה לפרש דזה הוא כוונת רש"י שפירש ת"ל פסוק שלישי דלכאורה הוא שפת יתר אלא בא לפרש דדוקא משום ייתורא דפסוק שלישי אמרינן דאתי לבנין אב אבל אי לא כתיב קרא דתשחט החטאת הוה אמינא דושחט את החטאת כלל ושעיר נשיא פרט ולא שמעינן בנין אב:

בד"ה האי פרט וכלל הוא כו' קא קשיא לי' אלא אותו קא קשיא לי' ומשו"ה איצטריך פסוק שלישי כצ"ל מצאתי פירוש דבלא פסוק שלישי בין אי כתיב קרא דחשחט החטאת בלבד ובין אי הוה כתיב קרא דושחט את החטאת בלבד הוה אמינא דאותו בא למעט שעירים כמותו כמו שפרש"י בזבחים (דף מ"ח) ומדכתיב פסוק שלישי מרבינן אפילו שעירים:

בד"ה והשתא כו' והא ליכא למימר דלמעוטי שאר חטאות מעיכובא קאתי כו'. וקשה הא עדיין לא למדנו לעיכובא בכל חטאות דאיצטריך אותו למעט ומשעיר נשיא ודאי ליכא למילף כדמשמע מזבחים (דף מ"ח ע"ב) דיליף מהא דכתיב בכשבה ולא יליף משעיר נשיא ונראה לפרש דודאי משעיר נשיא יש ללמוד לעיכובא לכל חטאות כמו מכשבה דחטאת יחיד דהא קרא בכשבה נמי איצטריך לגופי' כמו קרא דשעיר נשיא ואפי"ה הוי בנין אב לכל חטאות והטעם כמו שכתב הראב"ד בפירושו לת"כ וז"ל וכיון דאשכחן למצוה בכולהו לעכב נמי ילפינן מהנך עכ"ל פירוש מכבשה דחטאת יחיד ומשעיר נשיא והא דבעי בזבחים לעכב מנלן והוצרך ללמוד מדכתיב בכשבה היינו כדי דלא נדרוש אותו דכתיב בשעיר נשיא למעט שאר שעירים מעיכובא כמו שפרש"י הכא ובזה מדויק שפיר פרש"י בזבחים שם בד"ה דכתיב בכשבה כו' תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא ולכאורה קשה מ"ש הנך דנקט ולפי מה שכתבתי ניחא דמשעיר נשיא ילפינן לכל חטאות לעכב ולא איצטריך קרא דכשבה אלא לשעירים דלא נמעט מאותו:

בד"ה שעיר נחשון כו' אבל חטאת נזיר ומצורע הוו כשאר חטאות לפי שכתוב בהן וכפר דמשמע דמכפרין על חטא:

בתוס' ד"ה אף אני כו' אפילו אפה ואפה נמי. יש לדקדק הא לפי תירוצם נמי קשה אפילו אפה ואפה נמי דכיון דגלי קרא דמחמץ אחר מחמץ חייב פשיטא דאין חילוק בין אופה אחר עורך או אופה אחר אופה וכן מבואר ברש"י לקמן (דנ"ו ע"א) בד"ה ערך חברי' ואפה הוא וע"כ לומר דהא דנקט בברייתא אף אני אביא לישתה ועריכתה כו' הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ועוד קשה אמאי הוצרכו לתרץ דאיצטריך קרא משום דכבר נפסלה והמחמץ את הפסולה פטור הא בפשיטות יש לומר דאיצטריך קרא למחמץ אחר מחמץ כמו דאיצטריך קרא למסרס אחר מסרס בלא שום טעם אחר ולפי זה הקושיא מעיקרא ליתא דהא גמרא מפורשת הוא לקמן (דף נ"ו ע"ב) דאר"י הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ הרי בהדיא דאיצטריך קרא למחמץ אחר מחמץ:

ונראה לפרש דהא משמע ממתניתין דקתני וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה ומברייתא דקתני אף אני אביא לישתה ועריכתה ואפייתה דהא דכתיב לא תעשה חמץ קים להו לחכז"ל דלא בא להזהיר על פעולת החימוץ במנחה בלבד דא"כ הוה בעי לכתוב לא תעשה חמץ ומדכתיב לא תעשה חמץ משמע דקאי נמי על עשיות של המנחה ובא להזהיר שלא יעשה עשיות של המנחה בחימוץ וכן משמע מדברי התוס' לקמן (דף נ"ו ע"ב) בד"ה הניח שכתבו וז"ל ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשיי' כגון לישה כו' הכי נמי לא תעשה קרינא בי' עכ"ל וכוונתם להקשות על רב אמי דמלשון הכתוב משמע דלא הזהיר על מעשה החימוץ אלא על עשיות של המנחה בחימוץ ותירצו דאזהרת פעולת החימוץ נמי הוא במשמעות דלא תעשה ולפי זה יש לפרש דמעיקרא בקושייתם הוה משמע להו דהא דמביא ר"י לקמן על מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב קראי דלא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ אין כוונתו כמו דדריש הכא בברייתא אפיי' בכלל היתה כו' דלא צריך לזה אלא כוונתו דמפשטי' דקראי דלא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ יש ללמוד דמחמץ אחר מחמץ חייב דכיון דלא תעשה קאי על עשיות המנחה א"כ משמע דבא הכתוב להזהיר שלא יעשה עשיות של המנחה כשהמנחה היא חמץ וא"כ כך לי עריכה ואפיי' שעושה אחר הלישה בחימוץ כמו הלישה שהיא מעשה ראשונה כיון דהלישה נמי היתה במנחה שנתחמצה כבר קודם הלישה והא דדריש הכא בברייתא דמחייב על לישתה ועריכתה ואפייתה בא לאשמועינן דאפילו בהתראה אחת חייב על כל מעשה בפ"ע דאע"ג דאין התראות מחלקות גלי קרא דשינוי עשיות מחלקות ומשו"ה הקשו אי דאתרו אכל חדא אפילו אות ואפה דליכא שינוי עשיות מ"מ חייב שתים משום דהתראות מחלקות ואי בחדא התראה אמאי חייב נהי דשינוי עשיות מחלקות מ"מ הא ליכא התראה אלא למעשה הראשונה שהיתה תכ"ד של התראה וחידשו התוס' בתירוצם דאי לאו קרא דלא תאפה דדרשינן אפיי' בכלל היתה כו' לא הוי ידעינן דמחמץ אחר מחמץ חייב דהוי מוכרחין לפרש דהא דחייבה התורה על עשיות המנחה היינו דוקא במנחה שלא נתחמצה ונתחמצה ע"י עשייתו כגון שלש את המנחה עם שאור דבכה"ג הוה מחמץ את הכשרה אבל בעורך אחר לש כבר נפסלה המנחה קודם עריכה והמחמץ את הפסולה פטור ואין להקשות דתיפוק לי' דחייב על הנחת השאור לחוד אם נתחמצה בלא שום עשין כדאמר רב אמי לקמן דיש לומר דחייב על לישת המנחה עם שאור אפילו אם אדם אחר הניח השאור על גבי העיסה ולא נתחמצה וע"י לישתו נתחמצה וכן בעורך ואפה נמי איירי בכה"ג ומקרא דלא תאפה שמעינן דכיון דליכא במנחה פסול אחר אלא פסול של חימוץ לא מיקרי מנחה פסולה לענין חימוץ ושמעינן שפיר דמחמץ אחר מחמץ חייב ולפי"ז אפילו מעשה הראשונה חייב במנחה שנתחמצה ובזה מתורץ נמי קושיא הראשונה דהא דאקשו אפילו אפה ואפה נמי לא הקשו מלשון הברייתא דנקט לישה ועריכה ואפיי' אלא משום דס"ד דמקשה דבא ללמד דאפילו בהתראה אחת חייב על כולם משום דגלי קרא דשינוי מעשיות מחלקין משו"ה הקשו דבאתרו אכל חדא אפילו בלא שינוי מעשיות התראות מחלקין וצריך לומר דקושית התוס' דהכא הוא על פי שיטת פרש"י שם דפירש דדוקא בסך חמשה אצבעתי' נשא חייב על כל קרחה בהתראה אחת משום דכל קרחה הוא בתכ"ד של התראה וגלי קרא דקרחות מחלקין ובזה מדוקדק נמי הא דהביאו הכא הא דמוקי לי' התם בסך חמשה אצבע נשא וכוונתם דהכא אע"ג דגלי קרא דשינוי מעשיות מחלקין מ"מ אי אפשר שיעשה כולם בב"א אבל לפי מאי שפירשו התוס' שם דה"ה אם עשה חמשה קרחות בזא"ז נמי חייב דלא בעינן שיהו כל הקרחות בתכ"ד של התראה אלא תכ"ד של הקרחה הקודמת לה לא קשה מידי דבכה"ג הכא נמי משכחת לה ושפיר יש לומר דגלי קרא דשינוי מעשיות מחלקין:

בד"ה כלל ופרט כו' תימא לרבא דאמר דנין כו'. הא דקשה להו על רבא טפי מעל רב אדא משום דרב אדא אינו מוכרח שחולק על רבי אפטוריקי אלא דמותיב עליו מברייתא אחרת וכל קושיא יש לו תירוץ ורב אשי משני שפיר אבל רבא דאמר בהדיא דנין קשיא:

בא"ד ורבי אליעזר לק מכח זה הוא דן כו' כצ"ל פירוש דהא דאמר התם השתא דמרחקי אתי לרבויי עכו"ם אינו משום דהוה כלל ופרט ומשום דמרחקי אין דינו כשאר כלל ופרט אלא מרבינן עכו"ם אלא ה"פ השתא דמרחקי לא הוי כלל ופרט אלא דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' וכן לר"א לא הוי ריבוי ומיעוט אלא דבר שהי' בכלל כו':

בא"ד דבפ"ק דיבמות קאמר כו' כצ"ל פירוש דלא תקשי דהאיך נוכל לפרש דכוונת הגמ' דהוי דבר שהי' בכלל כו' דהא משמע הכא ובשבת פרק כלל גדול דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל בא ללמד על הכלל לרבות והתם בסנהדרין בא ללמד על הכלל למעט כל המומתין וכתבו דאין להקפיד על זה דמצינו ג"כ בפ"ק דיבמות דדריש דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל למעט קדשי בדק הבית:

בא"ד וממעט קדשי בדק הבית סה"ד ומה"ד לאו משום דהוה כלל ופרט כו' כצ"ל:

בא"ד למצוה ולעכב ובפרק איזהו מקומן פירש הקונטרס דמהחטאת קא דריש דמרבה כל חטאות וא"ת כו' כצ"ל רש"ק:

בא"ד וצ"ל דאה"נ וקצת קשיא כו' כצ"ל פירוש דמעיקרא בקושייתם ס"ל דאע"ג דמקושית התנא או אינו אלא שזה טעון צפון משמע דאי דרשינן אותו למעט ואין אחר טעון צפון לא אמרינן דבא לקובעו חובה כדפירשו התוס' בד"ה תנא כו' דאיצטריך למיכתב צפון משום דבעי למיכתבו אותו דבא ללמד ואין אחר טעון צפון וא"כ אפילו לאחר שמתרץ דלא נוכל לומר כן משום דכתיב ושחט את החטאת מ"מ כיון דע"כ אותו בא למעט צפון במקום אחר א"כ לא נוכל ללמוד מצפון דכתיב בשעיר נשיא דבא לקובעו חובה אפי"ה אמרינן דבא לקובעו חובה משום דדוקא אי בעי למעט צפון בכל הזבחים חוץ משעירים לא אמרינן דבא לקובעו חובה משום דאיצטריך לכתוב צפון משום דבעי למיכתב אותו למעט צפון בכל השעירים כמותו ולא קשיא דא"כ לא לכתוב צפון בשעיר נשיא ולכתוב המיעוט דאותו במקום אחר שהוזכר צפון דהא לא הוי ידעינן למעט שעירים כמותו אבל כשבא למעט שעיר נחשון או השוחט שפיר יש ללמוד מצפון דכתיב בשעיר נשיא דבא לקובעו חובה דאי משום המיעוט דאותו לא בעי למיכתב צפון בשעיר נשיא אלא הוה לי' למיכתב המיעוט דאותו במקום דאיצטריך לכתוב צפון ומשום זה הקשו דאמאי לא מקשה בגמ' דהשתא דילפינן מושחט את החטאת לכל החטאות למצוה וה"ה לעכב נמי ילפינן בכל החטאות מדכתיב בכשבה כמו דאמר בזבחים (דף מ"ח) בהדיא למה לי הא דכתיב צפון בשעיר נשיא לעכב ולא ניחא להו לתרץ דאי לא הוה כתיב צפון ואותו בשעיר נשיא הוה אמינא דאותו בא למעט מעיכובא אותן קרבנות דלא כתיבי בהך קרא דכתיב בי' אותו כגון אי הוה כתיב אותו בשעירה או בכשבה דחטאת יחיד הוה אמינא דאתי למעט מעיכובא חטאות זכרים כגון פרים ושעירים או חטאות שאינן קבועות ואי הוה כתיב בפרשת זאת תורת החטאת הוה אמינא דאתי למעט מעיכובא חטאות שאינן נאכלות אבל השתא דכתיב צפון ואותו בשעיר נשיא אין לטעות דאותו בא למעט שאר שעירים מעיכובא דא"כ קרא דכשבה למה לי דמשעיר נשיא ע"כ יש ללמוד לעיכובא לכל החטאות כמו שכתבתי לעיל לפרש בפי' הקונטרס בד"ה והשתא וע"כ לומר דאותו בא למעט שוחט דזה דוחק דכל זה הוה לי' להגמ' לפרש וכעין זה כתבו התוס' לעיל (דף נ"ג ע"א) בד"ה כי קא מיבעיא לי לעכב והא דכתבו לתרץ וצריך לומר דאה"נ הכי פירושו דלאחר דאמרינן דאותו בא למעט צפון במקום אחר שוב לא אמרינן דצפון דכתיב בשעיר נשיא בא לקובעו חובה דצפון לאו מיותר הוא דאיצטריך למיכתב צפון משום דבעי למיכתב אותו למעט צפון במקום אחר ואח"כ הקשו ע"ז דאין לומר כן דמלשון הברייתא משמע דלעולם איצטריך קרא דשעיר נשיא לקובעו חובה ומשום קושיא זו חזרו התוס' לסברתם הראשונה והא דהקשו למה לי הא דכתב רחמנא צפון כלל בשעיר נשיא לקובעו חובה דנילף מכשבה כמו דילפינן מיני' כל חטאות יש לתרץ כמו שכתבתי לעיל דלא תימא דאותו בא למעט שאר שעירים מעיכובא ואע"ג דדוחק הוא מ"מ אם נאמר דלא בא לקובעו חובה קשיא לשון הברייתא טוב יותר לפרש דבא לקובעו חובה ולתרץ בדוחק וכן משמע מדברי התוס' בד"ה הואיל ואיתרבו בסמיכה דמסקנת התוס' הוא לפרש דצפון דשעיר נשיא בא לקובעו חובה דכתבו הואיל ובהאי קרא גופי' דמרבינן לי' לסמיכה כתיב צפון אי לאו דכתיב אותו הוה אמינא דייתורא דהשעיר אסמיכה וצפון קאי ואי ס"ל להתוס' דצפון דשעיר נשיא לא איצטריך אלא משום דבעי למיכתב אותו קשה לא לכתוב צפון ולא בעי למיכתב אותו למעט:

בד"ה תנא כו' צפון סה"ד ומה"ד או אינו אלא שזה טעון צפון פירש בקונטרס כו' כצ"ל. וקאי על או אינו האחרון לבתר דקאמר דאותו קא קשיא לי' דלפי הגירסא שלפנינו דגריס זה הדיבור קודם ד"ה לאו משום דהוה כלל ופרט משמע דקאי על או אינו הראשון קשה טובא חדא דמאי מקשו תיפוק לי' דבגופי' כתיב בלא בנין אב הא בד"ה לאו משום דהוה כלל ופרט מקשו בהיפך דהיכי מרבה מושחט את החטאת נימא דהנך תרתי קראי דחטאת נשיא וחטאת יחיד פרט הני אין אחריני לא ותירצו דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה ואייתר חד לבנין אב הרי בהדיא דבלא בנין אב אינו יכול לרבות משום דכתיב בגופי' ועוד דהא כתבו דמאותו דשעיר נשיא לא אימעטו אלא זכרים כמותו כו' ועוד כתבו כיון דאותו חזינן דלאו דוקא הרי בהדיא דמאותו ממעטין ולא מכלל ופרט ועוד דמכלל ופרט אי אפשר לפרש דלא בא למעט אלא זכרים כמותו דמדת כלל ופרט הוא אין בכלל אלא מה שבפרט ואין להקשות לפי הגהתי דקאי על או אינו האחרון מאי מקשו לפי' הקונ' הא הקונטרס מפרש זה לפי סברת רב אדא דאו אינו דקאמר התנא הוא משום דהוה כלל ופרט דיש לומר דמשמע להו להתוס' דגם לפי המסקנא דאותו קא קשיא לי' פירש כן מדלא מפרש על או אינו האחרון דקרא דתשחט החטאת איירי בשאר בהמות שאינן שעירים וקשה אמאי לא מקשו התוס' לפי' הקונ' דלא לכתוב קרא דתשחט החטאת ותירוצם של התוס' בנזיר על כל כלל ופרט דאיצטריך הכלל דלא נילף מגז"ש או במה מצינו טפי מהפרט לא שייך כאן דלזה סגי במיעוט דאותו בלבד ונראה דיש לתרץ דקרא דתשחט החטאת אתי לעיכובא בשעיר נשיא בלבד והא דמקשה הכא או אינו לא בא לדחות הא דאמר למה זה יצא לקובעו אלא בא לדחות הא דקאמר דקרא דתשחט החטאת אתי לכל החטאות למצוה וקרא דשעיר נשיא אתי לעיכובא:

בא"ד תיפוק לי' דבגופי' כתיב בלא בנין אב כו' כצ"ל מצאתי פירוש כמו שכתבו התוס' בסמוך דכיון דכתיב בשעירה צפון חזינן דאותו לאו דוקא הוא ולא ממעטין מיני' מידי:

בא"ד והיינו בנין אב דקאמר סה"ד ומה"ד הואיל כו' כצ"ל וד"ה או אינו כו' עד שעיר הפנימי יש למחוק:

בא"ד דשעה מדורות כו' כצ"ל צ"ק:

דף נו.

בגמרא אלא אותו בצפון ואין השוחט בצפון שוחט מדרבי אחיי' נפקא כו' כצ"ל:

שם ואין בן עוף בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא ומה בן צאן כו' אינו דין שיקבע לו צפון כו' ואין פסח בצפון דתניא ראב"י אומר כו' שלא קבע לה זמן לשחיטתה כו' אינו דין שיקבע לו צפון כו' כצ"ל וכן גריס רש"י בזבחים (דף מ"ח ע"ב) ונראה לי דגירסא זו שלפנינו הגי' חכם אחד לפי שהוקשה לו על הגירסא הישינה דאין דרך הש"ס להקשות על התנא ולסתור את דבריו אלא לחזר ולתרץ את דבריו והכא פריך הגמ' לסתור הק"ו דבן עוף וק"ו דפסח דהוזכרו בברייתא ע"כ בק"ו דבן עוף דמביא הש"ס דתניא בלא שם חכם מחק מלות דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא והגי' במקומן סד"א ליתי בק"ו מבן צאן ובק"ו דפסח דמביא הש"ס דתניא ראב"י אומר מחק תיבות ת"ל אותו והגי' פסח מדראב"י נפקא פירוש דראב"י בברייתא דן לסתור הק"ו דפסח מעולה וכל הפירכות הם מדברי ראב"י בברייתא אבל אין גירסא זו נכונה דבהדיא איתא בת"כ כל הנך שלשה ברייתות כמו שהם בנוסחא הישינה סמוכות זו לזו על קרא דושחט אותו דעולה דת"ק דריש אותו למעט בן עוף וראב"י דריש למעט פסח ור"א דריש למעט שוחט והא דקשה על גירסא הישינה דהאיך פריך הש"ס לסתור דברי התנאים נראה דלא קשה מידי דהא יש להקשות עוד אמאי הוצרך הש"ס לחזור מהא דקאמר ואין השוחט בצפון מכח קושיא דשוחט מדר"א נפקא הא אין הכרח לומר דתנא דברייתא דלעיל דדריש אותו דשעיר למעט שוחט ס"ל כר"א דוקא וא"כ בפשיטות יש לתרץ דאותו דשעיר אתי לאין שוחט בצפון ואותו דעולה לאין בן עוף בצפון כהת"ק דת"כ או לאין פסח בצפון כראב"י וצריך לומר דמשמע להש"ס דת"ק וראב"י ע"כ ס"ל דלא בעינן קרא למעט שוחט דמסברא אמרינן דאין דינו של השוחט כשחיטה דאי ס"ל דבעינן קרא למעט שוחט הוה בעי למעט שוחט מאותו דעולה דכתיב ברישא דהא אי לא הוי כתיב אלא אותו דעולה לבד הוי ממעטינן מיני' שוחט ולא בן עוף ופסח משום דשוחט לא בעי מיעוט אלא מהסברא אבל אבן עוף ופסח איכא ק"ו רק משום דכתיב נמי אותו דשעיר ממעטינן מיני' נמי בן עוף או פסח ולפי זה מקשה הש"ס שפיר כיון דדריש למעט שוחט א"כ ע"כ כר"א ס"ל דבעי קרא למעט שוחט א"כ מאותו דעולה דכתיב ברישא נפקא ומתרץ הש"ס אלא אותו דשעיר אתי לאין בן עוף בצפון דגם ר"א מודה לת"ק דבעי קרא למעט בן עוף ולא פליג עליו אלא דאותו דעולה אתי למעט שוחט ודחי דכיון דיש פירכא טובה אק"ו דבן עוף יותר מסתבר לומר דר"א פליג את"ק וס"ל דלא בעינן קרא למעט בן עוף משום דק"ו פריכא הוא ואע"ג דת"ק ע"כ לא ס"ל אותה פירכא מ"מ לר"א מסתבר יותר לומר דפליג את"ק משום פירכא זו והא דלא מתרץ דתנא דברייתא דלעיל דדריש קרא דשעיר ס"ל כר"א דבעינן קרא למעט שוחט וס"ל כת"ק דבעינן קרא למעט בן עוף דאין סברא לאוקים תנא דברייתא דלא כחד מהנך תלתי תנאי דת"כ:

(שם) ודקא קשיא לך מדר"א נפקא דר"א לאו למעוטי שוחט כו' זו היא גירסת הקונטרס דהכא אבל מדברי התוס' דהכא בד"ה אלא אין השוחט בצפון משמע דגריס מדר"א נפקא לאו למעוטי כו' וכן הוא נמי גירסת רש"י בזבחים (דף מ"ח ע"ב) ויש לדקדק דהא מדאיצטריכו תרי קראי חדא למעט שוחט וחדא לרבות מקבל משמע דמסברא אית לן למימר דתרווייהו בעי צפון כמו שחיטה וקבלה אלא דלאחר דדרשינן ולא שוחט בצפון אית לן למימר מסברא דמקבל נמי לא בעי צפון משו"ה בעינן קרא לרבות מקבל דליכא למימר דמסברא תרווייהו לא בעי צפון אלא דלאחר דגלי קרא דמקבל בצפון בעינן קרא למעט שוחט דא"כ לא לכתוב אלא חד קרא לרבות מקבל ומהאי קרא גופי' אימעט נמי שוחט דהא דמרבינן מאותו דמקבל בצפון אע"ג דמשמעות דאותו הוא למעט צריך לומר דהוא בדרך זה דאמרינן דהא דממעט אין שוחט בצפון אין עיקר כוונת הכתוב למעט שוחט דהא לא איצטריך אלא כוונת הכתוב על דיוקא דמיעוטא דדוקא אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון א"כ נשמע נמי דאין שוחט בצפון כמו שכתבו התוס' בד"ה אלא ולפי זה קשה על גירסת הקונטרס דהכא דגרס דר"א לאו למעוטי שוחט בצפון הוא דאתא כו' הא בעינן למידרש מעיקרא אין שוחט בצפון וא"כ אותו דעולה דכתיב ברישא הוה לן למידרש ואין שוחט בצפון וקרא דשעיר דכתיב בסיפא הוה לן למידרש למקבל בצפון ונראה לפרש דפירוש הקונטרס דהכא ס"ל דמעיקרא בעינן לרבות מקבל דמסברא אמרינן דבין מקבל ובין שוחט לא בעי צפון ומשו"ה דריש מאותו דעולה דכתיב ברישא לרבות מקבל ולאחר דמרבינן מקבל איצטריך אותו דשעיר למעט שוחט ולא קשיא דא"כ לא לכתוב אלא חד קרא לרבות מקבל ושוחט נמי אימעט ממילא מהאי קרא דהא דמרבינן מקבל אינו מדיוקא דמיעוטא כמו שפרש"י בזבחים אלא פירוש הקונטרס דהכא מפרש דאותו מיותר לרבות מקבל וה"ק קרא ושחט דהיינו שחיטה אותו דהיינו מקבל תרווייהו בעי צפון והא דקאמר בגמרא אלא הך אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון אין כוונת הגמרא לומר דבדרך זה מרבה מקבל מאותו אלא כוונת הגמרא לפרש דברי ר"א דהא דקאמר ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון לא בא למעט שוחט אלא ה"ק דאין שוחט צריך להיות בצפון אבל מקבל צריך להיות עומד בצפון ואע"ג דמשמעות דברי ר"א בברייתא משמע דדריש אותו למעט ולא לרבות אין זה קושיא דבלא זה צריכין לתקן דבריו בברייתא לתירוץ זה דהא קאמר לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון א"כ קאמר בהדיא דמקבל בצפון פשיטא לי' בלא קרא דאותו ומאותו דריש למעט שוחט ובזה יתפרש שפיר הא דפירש בקונ' ואי קשיא לר"א אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון ולכאורה קשה מאי קושיא הא למעט מקבל לא צריך קרא כיון דכתיב קרא למעט שוחט ה"ה מקבל ולפי מה שפרשתי ניחא דהכי מקשה דמאותו דעולה נרבה שוחט בצפון ומאותו דשעיר נמעט מקבל בצפון:

שם מלקח ולקח נפקא פירוש דהוה לי' למכתב לקח וכתיב ולקח בוי"ו דרשינן לו יקח כדאמר בזבחים (דף מ"ח ע"א):

שם הא דערך חברי' ואפה הוא כצ"ל לפי גירסת הקונ' ותוס':

תוכן העניינים

ישר וטוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה