ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · התכלת פרק רביעי
דף לח.
במשנה התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. יש מפרשים אין מעכבין דתכלת ולבן כמו אין מעכבין דתפלה של יד ושל ראש דיכול לקיים מצוה אחת ואין קיום מצות חבירו מעכב עליו ויכול ללבוש הטלית במין אחד לבד ומקיים מצות אותו המין וביש לו ודאי דאסור ללבוש הטלית עם מין אחד לבד אלא דבאין לו דאנוס הוא בביטול מצות המין השני יכול ללבוש הטלית לקיים מצות מין אחד שיש לו וע"ז אנו סומכין שאין לנו תכלת ולובשין הטלית עם לבן לבד אבל מדברי כל הראשונים נראה דבמין אחד לבד מקיימין כל המצוה של גדילים תעשה לך בדיעבד ולא בעי שני מינים אלא למצוה מן המובחר ואפילו ביש לו שניהם יוצא בדיעבד בד' חוטין של מין אחד לבד ולא ביטל שום עשה אלא מצוה מן המובחר אבל לכתחלה ודאי דמחויב להטיל נמי תכלת לקיים מצוה מן המובחר דהא רש"י פירש במתניתין וז"ל ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא מדכתב סתם יצא ולא כתב דיצא ידי תכלת או ידי לבן ואין מין חבירו מעכב עליו משמע דמפרש דבדיעבד מקיימין כל המצוה של גדילים תעשה לך בד' חוטין של מין אחד לבד ולא חיסר אלא מצוה מן המובחר וכלשון הזה פירשו נמי הרא"ש והתוס' וכן משמע נמי מדברי התוס' בד"ה התכלת שכתבו ועוד צריך טעם מנלן דכי לית לי' אלא או לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דעביד ד' ושמא משום דדרשינן גדילים ד' בין יש בו מין אחד בין יש בו שני מינים עכ"ל ובשלמא אי אמרינן דמקיים כל המצוה במין אחד שפיר יש סברא לומר דגדילים ד' קאי אפילו אם אין בו אלא מין אחד דכיון דבמין אחד נמי מקיים כל המצוה א"כ קרינן במין אחד נמי גדילים תעשה לך ובעי גדילים ד' אבל אם אין מקיים אלא מצות אותו המין קשה כיון דגדילים ד' כולל שני מינים מנא לן לומר דגדילים ד' קאי נמי על מין אחד הא במין אחד לא קרינן בי' גדילים תעשה לך דהוא כולל שני מינים דוקא וכן כתבו להדיא התוס' בע"ב בד"ה לרבי שכתבו וז"ל א"נ י"ל דכ"ש לרבנן דקשה טפי אמאי חיסר מצוה הא לא מעכבי אהדדי עכ"ל והתם איירי ביש לו דהא כתבו התוס' הכא בד"ה התכלת דהא דמקשה לרבי עיכובי מעכבי ומשמע דלרבנן ניחא ולפי' הקונ' דבמין אחד לבד בעי נמי ד' חוטין קשה דכיון דלבן פסול א"כ ליכא בתכלת אלא ב' חוטין ותירצו דלהכשיר תכלת מיהא מהני לבן דקרינא בי' גדילים ד' א"כ איירי דעשה בה נמי לבן אלא שהקדים תכלת ללבן ויכול להתיר התכלת ולבן ולעשות בו לב ואח"כ תכלת ואפי"ה כתבו התוס' דלרבנן לא חיסר מצוה כלל ואע"ג דחיסר מצוה מן המובחר לא ניחא להגמ' השתא לפרש דחיסר מצוה קאי על מצוה מן המובחר דאי הוה ניחא לי' לפרש כן לא הוה מקשה נמי לרבי וכמו שמתרץ לבסוף ועוד כתבו כן בהדיא לקמן (דף מ' ע"א) בד"ה סדין וז"ל מציצית מן המובחר קא מקפיד עכ"ל וכן משמע נמי מדבריהם לקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה ואם הביא כשר שהקשו לפרש"י דילמא האי ברייתא כרבנן דריש פירקין דאמרי אין הלבן מעכב את התכלת וכן הוא נמי דעת הרמב"ם שכתב בפ"א מהל' ציצית הלכה ה' וז"ל אעפ"י שאין אחד מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת כו' והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת עכ"ל הרי בהדיא דמשוה לבן לבד ותכלת לבד לשניהם כאחד דבלבן או בתכלת לבד קיים המצוה כמו בלבן ותכלת ביחד ועוד כיון שכתב דלבן ותכלת מצוה אחת אם במין אחד לבד לא קיים כל המצוה קשה אמאי לא מעכבי אהדדי הא כ"א בפ"ע אינו אלא חצי מצוה והא דכתב דהא דאין התכלת מעכבת את הלבן היינו באין לו לא בא לומר דאם יש לו שני מינים לא יצא ידי מצות ציצית במין אחד לבד דאין סברא לחלק בזה בין יש לו לאין לו אלא משום דמשמע לי' הלשון דאין מעכבת דגם לכתחילה יכול ללבוש הטלית עם מין אחד לבד וביש לו ודאי דמחויב לקיים שניהם לכתחילה ואסור לו לבטל המצוה של ב' מינים לכתחילה אע"ג דהוא רק מצוה מן המובחר ע"כ מפרש דאיירי באין לו ומשום זה כ' הרמב"ם דהא דאין הלבן מעכב את התכלת איירי בגרדומין משום דאין לו לבן לא שכיח ע"כ משכח לה בגרדומין ואע"ג דבגמ' קאמר לה אליבא דרבי משמע לי' להרמב"ם דיש ללמוד מזה נמי אליבא דרבנן ואע"ג דסברי דאין זה מעכב את זה מ"מ כיון דבעי ד' חוטין ואי לאו דיש גרדומין ומין אחד שלם הוה פסול משום דליכא ד' חוטין דודאי גם הרמב"ם ס"ל כרש"י דבמין אחד ג"כ בעינן ד' חוטין דהא כתב דאין לחוטי הענף מנין מן התורה והיינו חוטי לבן כמו שכתב הרמב"ם בהדיא וס"ל להרמב"ם דיכול לעשות חוטי לבן או חוטי תכלת כמה שירצה ובלבד שיהי' בין שניהם ד' חוטין וא"כ ע"כ ס"ל דבמין אחד ג"כ בעינן ד' חוטין דאין לומר דבמין אחד לא בעינן אלא כמה שעושה מאותו המין כשמטיל ב' מינים דהא אין להם מנין קבוע כלל:
ונראה לפרש דהוכרחו לפרש דיצא כל המצוה של גדילים במין אחד לבד דאי לא יצא אלא מצות אותו המין לבד כיון דשני המינים הוזקקו בטלית אחת ואם ילבש הטלית במין אחד ע"כ יבטל המצוה של מין השני ואם לא ילבש הטלית לא יתחייב כלל ודאי דאסור ללבוש הטלית שאין בו אלא מין אחד כדי שלא יבוא לבטל מצות מין השני כמו שכתבתי לעיל סוף הקומץ רבה והא דלא פירשו אין מעכבין דהכא לענין הוצאות שבת כמו דאמר הגמ' לעיל סוף הקומץ רבה הנ"מ בין המ"ד מצוה אחת ובין המ"ד ד' מצות יש לומר דהתם קאמר בלשון ארבע מצות שפיר יש לפרש כן אבל הכא קתני בלשון אין מעכבין דאין לפרש אלא או דאין מעכבין ולכתחילה יכול ללבוש הטלית עם מין אחד לבד וע"כ איירי באין לו אלא מין אחד או דאין מעכבין ועכ"פ בדיעבד יוצא כל המצוה של ציצית ואפילו ביש לו ועוד דר"י בן נורי אמר בהדיא לקמן בע"ב אין לו תכלת מטיל לבן:
שם לא נצרכה אלא להקדים כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה התכלת כו' ואע"ג דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן כו'. הא דאמר כדמפרש לקמן לא קאי על המנין של חוטי תכלת דזה אין מפורש בגמ' רק מסברא אמרינן דכיון דתרי מיני בעי רחמנא וגדילים ד' מסתמא שוין הם דב' חוטין בעינן מכל מין כמו שכתבו התוס' בד"ה התכלת אלא דדרכו של רש"י להביא על כל דבר שנישנית במשנה היכי רמיזא בקרא והכא בגמ' מפרש לקמן רמז לתכלת דכתיב פתיל תכלת ע"כ קאמר דהא דבעינן תכלת בציצית הוא כדמפרש לקמן משום דכתיב פתיל תכלת:
בד"ה מין כנף היינו לבן דרוב טליתות של פשתים הן ולבנות, פירוש משום דקשה דכיון דבעינן דשני חוטי לבן יהיו כצבע של מין הכנף כמו דפירש לקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה בטלית בת שמונה חוטין וכמו שפירשתי שם דמדאורייתא בעינן שיהי' מין כנף בצבע וכן הביא בב"י בשם רש"י קשה אמאי קרי להו לבן במתניתין ובכל מקום יותר הוה לי' למיקרי מין כנף ע"כ פירש דבימיהם הי' רוב טליתות של פשתים ולבנות הן ומין כנף הוה לבן משו"ה קרי להו בכ"מ בשם לבן והא דבטלית שכולו תכלת בעינן נמי שני מינים אע"ג דהתם מין כנף בצבע הוה תכלת צריך לומר כמו שפרש"י לקמן (דמ"א ע"ב) בד"ה מביא תכלת וז"ל ואע"ג דהאי תכלת הוה מין כנף מ"מ עבדינן שני מינים דאזלינן בי' בתר רוב טליתות עכ"ל פירוש דברוב טליתות שאינן כולו תכלת חזינן דהקפיד הכתוב על שני מינים דהיינו מין אחד של מין צבע הכנף ומין אחד של צבע תכלת משו"ה בטלית שכולו תכלת נמי בעינן שני מינים אע"ג דלא נוכל לקיים בי' שיהו אותן שני חוטין שאין צבועין תכלת צבועין בצבע של מין כנף כמו ברוב טליתות מ"מ עכ"פ בעינן שני מינים כמו ברוב טליתות:
בד"ה אלא להקדים כו' דלבן כתיב ברישא הכנף מין כנף ואם הקדים כו' כצ"ל והד"א:
בא"ד ואם הקדים התכלת את הלבן אין הלבן מעכב ואין צריך לפסוק התכלת כו' כצ"ל ש"מ:
בתוס' ד"ה התכלת כו' ומפרש דאסרוה כו' כצ"ל:
בא"ד ויניח בטלית אחר דארבעתן מצוה כו' כצ"ל צ"ק בא"ד אע"ג דעובר על בל תוסיף אם נתכוין להוסיף ואם לא נתכוין להוסיף שרי פי' דבהטיל למוטלת כל ציצית לחודי' קאי ולא מיפסלי קמאי משום תוספת דבתראי אע"ג דעובר על בל תוסיף אם נתכוין להוסיף ואסור ללבוש הטלית משום לאו דבל תוסיף מ"מ אין עובר על עשה דציצית דכשרים הם ואם לא נתכוין להוסיף שרי לכתחילה ללבוש הטלית של הטיל למוטלת והיינו כרבא ודלא כרב פפא דלרב פפא לקמן (דף מ' ע"ב) דקאמר דלמא גברא לבטולי קא מיכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא לא מיתכשר הטלית בבתראי כי פסק לקמאי משום תעשה ולא מן העשוי ואסור ללבוש הטלית משום כלאים שלא במקום מצוה דבתראי כדמשמע לקמן דהא דקאמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה מכללא איתמר מהך דאמר שמואל דתכלת אין בה משום כלאים ואפילו בהטיל למוטלת והיינו משום דאי לא מיתכשר הטלית בבתראי הוי כלאים שלא במקום מצוה משום בתראי דאינם כשרים ולא מיקרי ציצית וכן הרא"ש פסק כרבא ודלא כר"פ ונראה לפרש דאע"ג דבכ"מ מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ"מ הכא משמע דר"פ השיב לרבא בפניו ורבא לא חש להשיבו משום דס"ל דאפילו אם מתכוין לבטולי כיון דאם הי' מתכוין להוסיף הי' עובר על בל תוסיף משו"ה אפילו אם נתכוין לבטולי נמי מעשה ליכא
בא"ד ומאן דמפליג לקמן בין טלית בת ארבעה לטלית בת שמונה ה"פ כו'. וקשה דלפירוש זה מוכח בהדיא דלא בעינן בלבן או בתכלת לבדם אלא ב' חוטין וכבר הוכיח מאלו הן הנחנקין דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול וקשה לפי זה מאי פריך לקמן ולא יהא אלא לבן כדמקשי התוס' לעיל ועוד קשה דהאיך יטעה ויסבור בטלית בת ח' דהיינו בת ד' שהן כפולין שכולן תכלת דהא אסור לעשות כן דהוי מוסיף חוטין בכרך אחד ופסול ונראה לפרש דהא דדייקו מאלו הן הנחנקין דהוסיף חוטין בכרך אחד פסול לא באו אלא לדחות פי' הקונ' שמפרש שאפילו הוסיף שיעור הכשר ציצית דהיינו שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת ליכא משום בל תוסיף ואע"ג דבהטיל שיעור הכשר ציצית בטלית שיש בו ציצית איכא משום בל תוסיף היינו משום דכל ציצית הם בכרך אחד בפ"ע וציצית אחד בכנף אחד אמר רחמנא אבל אם הוסיף בכרך אחד אפילו הוסיף שיעור הכשר ציצית ליכא משום בל תוסיף ודייקו מאלו הן הנחנקין שאין לחלק בין אם הוסיף בכרך אחד ובין בשני כרכים אבל עדיין יש לחלק דדוקא בהטיל למוטלת דהוסיף שיעור הכשר ציצית איכא משום בל תוסיף אבל אם הוסיף חוטי לבן לבד או חוטי תכלת לבד דליכא שיעור ציצית שלם ליכא משום בל תוסיף ומוסיף על המצוה נמי לא הוי כמו שכתבו התוס' לעיל דגדילים ד' לא בא למעט טפי מד':
בא"ד ומיהו קשה לפירוש זה כו' ואין להקשות נמי לפי' הקונ' דבת ד' נמי יסבור שכולם תכלת ויוסיף עליהם לבן של פשתן ואח"כ יקח מהטלית שני חוטין לצורך טלית אחר ושמא יקח התכלת וישאר קלא אילן ויהי' כלאים שלא במקום מצוה דכיון דשני מינים אינן אלא מצוה מן המובחר לא חיישינן שיתיר הציצית משום מצוה מן המובחר לבד:
בא"ד דבשלמא אי פליגי פליגי בהא כו' כצ"ל:
בא"ד דכל זה יש כו' כצ"ל:
בא"ד מאי חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד בפרשת שלח לך כצ"ל צ"ק:
בא"ד מכמה גדיל אחד נעשה אין פחות כו' כצ"ל וכן הוא לקמן בתוס' (דף מ"א ע"ב) בד"ה ב"ש:
בא"ד דמפתיל לא הוה שמעינן אלא חד דאי פתיל כו' כצ"ל:
בא"ד דמשמע דחד מתכלת מהני פירוש דדריש גדילים שלשה דהיינו שנים לבן ואחד תכלת דלבן קדוש טפי ולקמן (דף ל"ט ע"ב) דרשינן גדילים ארבעה דהיינו שנים לבן ושנים תכלת כמו שכתבו בסמוך דמסברא אמרינן שיהיו שוין:
בא"ד מר ברי' דרבינא כצ"ל:
בא"ד ולא אביק להו פירוש אלא מעייל להו בגלימא ואחר כך עייף להו מיעף בא"ד ב"ש אומרים מד' של תכלת וד' של לבן כו' כצ"ל פירוש וע"כ היינו שנים כפולים שהן ד':
בד"ה כתיב הכנף מין כנף כו' ואע"ג דהתוס' כתבו לקמן בע"ב בד"ה מידי ציבעא גרם דמין כנף בצבע לא בעי אלא מדרבנן וכן כתבו עוד לקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה אין פוטר בה אלא מינה מ"מ צריכין לדרשא דהכנף מין כנף לענין דבעינן שני מינים בציצית כדמשמע מדברי הגמ' דהכא דילפינן לבן מדכתיב הכנף מין כנף וכעין זה כתבו עוד לקמן (דף ל"ט ע"ב) בד"ה ור"נ וז"ל דמכולהו תנאי מוכח דאית להו הכנף מין כנף והיינו דאי לא דרשי הכנף מין כנף מנא להו דבעינן שני מינים בציצית דאע"ג דכתיב ונתנו על ציצית פתיל תכלת לא הוי ידעינן אלא דשני חוטין דבסוף בעינן דוקא צבועין תכלת כדכתיב בקרא בהדיא אבל שני חוטין דבתחלה דלא פירש בקרא כלום אלא כתיב ועשו להם ציצית סתם הוה אמינא דיוכלו להיות בין לבן ובין צבועין תכלת דלא קפיד קרא כלל על שני מינים בציצית אבל השתא דכתיב הכנף מין כנף א"כ פירש בקרא בהדיא דשני חוטין הראשונים לא יהיו צבועין תכלת אלא מין כנף והקפיד הכתוב על שני מינים בציצית אבל אין לומר דקפיד קרא נמי אשני חוטין הראשונים דליהוי מין כנף בצבע מטעם שכתבו התוס' לקמן בע"ב דציבעא דלאו מצוה לאו מידי הוא ועיין מה שכתבתי שם פירושו:
בד"ה ואם הקדים כו' ואע"ג דכתיב ככה עיכובא לא קא אלא אחסרון מעשה פירוש ולא אשינוי סדר המעשה והא דאיצטריך למיכתב ככה לעיכובא היינו למעט דקריאה לא מעכבא לפי שאינה מעשה מדכתיב ככה יעשה אבל בעבודת יוה"כ דכתיב חוקה לעיכובא קאי נמי אשינוי סדר והטעם כמו שהביאו התוס' בסוטה (דף י"ז ע"ב) בד"ה קודם שתקבל בשם הירושלמי דחוקה ותורה אתי לעיכובא על הסדר נמי:
דף לח:
בגמרא לרבי עיכובי מעכבי אהדדי כצ"ל:
שם אמר רמי בר חמא לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת איתמר נמי כו'. הש"מ מוחק מן אמר עד תכלת ונראה שטעמו לפי שגורס לקמן אמר רמי בר חמא ואין צורך למסדר הש"ס להזכיר תירוצו של רמי בר חמא שני פעמים ולפי זה הי' צריך ג"כ למחוק הקושיא של התינח כו' דאין צורך נמי להזכיר הקושיא שני פעמים ונראה לי דגירסת רש"י בגמ' היתה כמו שהיא כתובה לפנינו אלא דלקמן אינו גורס רמב"ח אלא אמר לי' לא נצרכה וקושית תינח דלקמן הוא קושית לוי לשמואל והתירוץ לא נצרכה הוא תירוצו של שמואל דהא פירש בד"ה איתמר נמי דקאי נמי אקושיא של תינח א"כ משמע דגרס הכא הקושיא של תינח והכי היא קושית סתמא דהש"ס ואי לא גרס הכא אמר רמב"ח קשה למה סידר הש"ס הכא הך קושיא כיון דלא סידר שום תירוץ עלה ולקמן כשסידר תירוצו של רמב"ח הי' די לסדר קושיא זו אלא ודאי הכא סידר קושיא זו דהקשו בבהמ"ד וסידר נמי מה שתירץ עלה רמב"ח והדר קאמר איתמר נמי על הכל על אוקימתא דלהקדים ועל הקושיא של התינח ועל תירוצו של רמב"ח ולקמן קושיא של התינח הוא קושיא של לוי ואמר לי' הוא תירוצו של שמואל ומתחלה כשתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית ונקט סדין משום דלבן הוא כפרש"י רמז על זה דבטלית שאינו לבן אלא צבוע תכלת אין צריך להקדים הלבן ברישא אלא תכלת והגירסא דגרס לקמן רמב"ח הוא גירסת הי"מ שבתוס' דלפירושם צריך לומר דהתירוץ של לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת לא ס"ל הך תירוצא של שמואל דלא נצרכה אלא לסדין בציצית דהא שמואל ס"ל דתכלת וצמר חד מינא הוא ואין לומר דאיירי נמי בחוטי לבן של פשתן דא"כ למה הוצרך לאוקים בטלית שכולה תכלת דוקא ועוד מאי מקשה רבא מידי ציבעא גרם הא מעיקרא נמי לא קאמר דציבעא גרם אלא משום דפשתן בצמר הוי כלאים אלא ודאי דאוקימתא בטלית שכולה תכלת הוא כמו דאוקים ר"י אמר רב לעיל דלא קאמר בסדין בציצית והא דנקט בטלית שכולה תכלת היינו לפי דנקט בהקושיא תכלת אינה מעכבת את הלבן מאי היא וה"ה דלפי אוקימתא זו צריכין לאוקים הא דלבן אינו מעכב את התכלת בטלית שהוא לבן בין של פשתים ובין של צמר ולפי זה לא נוכל לגרוס אמר לי' דא"כ יהא סותר דברי עצמו וצריך לגרוס אמר רמב"ח ולגירסא זו ודאי צריך למחוק הכא מן התינח עד שכולה תכלת:
שם מידי ציבעא גרם כצ"ל:
שם דאי איגרדם תכלת וקאי אלבן או איגרדם לבן וקאי אתכלת כו' כצ"ל וכן הוא בהרא"ש ה' ציצית:
שם כדי לענבן כולהו בהדדי כו' כצ"ל:
שם או דילמא כל חד וחד לחודי' עיין במעדני יו"ט על הרא"ש שמביא ע"ז פירושים שונים:
ברש"י ד"ה חיסר מצוה דלבן כו' הא לרבי עיכובי מעכב כו' כצ"ל:
בד"ה תכלת דאין מעכבת את הלבן מאי היא דמשמע אם הקדים לבן ומאי עיכוב איכא למימר כן הוא הנוסחא הנכונה. פירוש הא דינא הכי ואין לפרש דהתכלת המוקדם אינה מעכבת את הלבן המאוחר דכבר שמעינן לה מרישא דהא לרבי קיימינן דמעכבין אהדדי ואם התכלת כשר ע"כ גם הלבן כשר:
בד"ה איתמר נמי דמתניתין דקתני תכלת וכו' איירי להקדים ואיבעיא לי' נמי תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא ואוקים לה נמי בטלית שכולה תכלת כצ"ל קצת מצאתי:
בד"ה מידי ציבעא גרם כו' ולהכי כתיב תכלת אחר הכנף דלעולם יהא המאוחר הא דהוצרך לזה ולא סגי לי' במה דקאמר הואיל ורוב טליתות לבנות הן לבן קא גרים יש לפרש לפי דודאי גם שמואל מודה דאזלינן בתר רוב טליתות כמו שפרש"י לקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה מביא תכלת דאל"כ מנא לי' דבטלית שכולה תכלת בעינן נמי שני מינים ואפי"ה ס"ל הכא דבטלית שכולה תכלת צריך להקדים תכלת ללבן וצריך לומר דטעמו דבשלמא לענין דבעינן שני מינים שפיר יש לומר דאזלינן בתר רוב טליתות משום דברוב טליתות קפיד רחמנא על שני דברים אחד על שני מינים ושני דמין אחד שאינו תכלת יהא מין הכנף ובטלית שכולה תכלת דאין יכולין לקיים תרווייהו עכ"פ מקיימין דבר אחד דיהיו שני מינים ואין לומר מנא לך למיזל בתר רוב טליתות לענין שני מינים ניזל בתר רוב טליתות לענין מין הכנף דהא על מין כנף לא קפיד רחמנא אלא על מין השני שאינו תכלת וכ"ז דליכא שני מינים ליכא לקיומי נמי מין הכנף אבל לענין להקדים מין כנף אין לומר דניזל בתר רוב טליתות דמקדימין לבן ולא תכלת דאדרבא ניזל בתר רוב טליתות דמקדימין מין הכנף כפשוטו משו"ה קאמר דניזל בתר רוב טליתות דמקדימין לבן ונאמר דהא דהקפידה התורה על סדר הטלת שני מינים אין הקפדה דמין הכנף יהא בתחלה אלא דתכלת תהא בסוף ובזה ניחא נמי דלא תיקשי על רש"י דס"ל לקמן (דף מ"א ע"ב) דבעינן נמי מין כנף בצבע אמאי לא אמרינן דניזל בתר רוב טליתות שהן לבנים דהא פירש במשנה דרוב טליתות של פשתים הן ולבנות דלענין מין צבע הכנף ודאי דניחא יותר לומר דאזלינן בתר רוב טליתות שהציצית הם כצבע הטלית כפשוטו:
בד"ה איגרדם כו' ציצית גרדומין היינו שירים שנשתיירו לאחר שנפסקו כצ"ל והד"א. והא דשירים נקראין גרדומין לפי שנעשה בהם פעולת הפסיקה דנקרא גרדם:
בד"ה כדי לענבן לענוב כל החוטין כו' כצ"ל:
בד"ה הוו מענבי כו' אבל מפני עוביין כו' כצ"ל:
בד"ה ומאן תנא כו' דאמרי לעיל כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה ש"מ כו' כיון דנפסק קצת הגדיל כו' פירוש דס"ל דשיעור כדי עניבה הוא אפילו מן הגדיל וא"כ מיירי שנפסקו החוטין באמצע הגדיל סמוך לקשר ולא נשאר חוץ לקשר אלא מעט מן החוטין ועי"ז ניתר הקשר והתוס' והרא"ש הביאו בשם רש"י דס"ל דשיעור כדי עניבה הוא דוקא מן הענף וצריך לומר דהי' להם פרש"י אחרת ואין זה פרש"י שלפנינו:
בד"ה עילאי כו' דמלמטה למעלה קחשיב פירוש משו"ה קרי לי' עילאי אעפ"י שהוא למטה משום דחשיב מלמטה למעלה דמתחלה ניתר הקשר למטה ואח"כ משתרי הגדיל שהוא למעלה מן הקשר עד הכנף ולפי זה הוי הקשר עילאי דמה שהוא בסוף חשיב למטה ומה שהוא בתחלה חשיב למעלה:
בא"ד ובגרדומין מוקפין הוי איהו עליון כצ"ל פירוש דהא מיירי שנפסקו החוטין באמצע נמצא דהגרדומין שנשתיירו כדי עניבה הם מן הגדיל דהיינו מוקפין בחוט הכורך ולהגרדומין חשיב הקשר עליון משום דהקשר אינו דבר אחד עם הגרדומין דהא נפסקו באמצע אלא דע"י דהגרדומין מוקפין בחוט המקיף מחבר החוט הקשר להגרדומין ומונח הקשר על הגרדומין ומשום דהקשר הוא נפרד מהגרדומין אלא שמונח על הגרדומין משו"ה נקרא עילאי:
בתוס' ד"ה אילימא כו' תימא דאיפכא הוה לי' למימר דמצות לבן עבד אבל מצות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר. ויש לדקדק אמאי הוה מצות תכלת נעשית שלא כהלכה יותר ממצות לבן ונראה לפרש דכוונתם דלפי מה דאמר בגמ' דחיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת קשה הא שניהם נעשו שלא כהלכה דהא תכלת בעי למעבד אחר הלבן ואמאי תכלת כשר ולבן פסול אבל אי אמרינן דחיסר מצוה דתכלת וקיים מצוה דלבן לא קשה אמאי כשר לבן יותר מתכלת דתכלת פסול משום דנעשית שלא כהלכה וממילא הלבן כשר משום דנעשה כהלכה דכיון דתכלת פסול וצריך להתיר התכלת ולהטילו מחדש אחר הלבן א"כ נעשה הלבן קודם התכלת:
בא"ד פירוש אינו מעכב כלל התכלת שקידם. הא דכתבו תיבת כלל כוונתם בזה לתרץ דלא תיקשי דנימא חיסר מצוה דתכלת וקיים מצוה דלבן ונפרש בזה רישא דמתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן המאוחר ולבן אין מעכב את התכלת איירי בטלית שכולה תכלת דמן הדין תכלת קדים ואין הלבן מעכב את התכלת המאוחר וכתבו לתרץ דאם נאמר דהלבן פסול והתכלת כשר שפיר יש לפרש בזה הסיפא דהלבן אין מעכב את התכלת שקידם דפירושו דאין מעכב כלל דכיון דהתכלת כשר א"כ תכלת דמצוה קדים ללבן דמצוה ואין הלבן מעכבו אבל אם נאמר דהלבן כשר והתכלת פסול ונפרש דהתכלת אינה מעכבת את הלבן המאוחר קשה אמאי קרי לי' אינה מעכבת דהא כיון דהתכלת פסול וצריכין להתירו ולהטילו מחדש אחר הלבן נמצא דאין הלבן מאוחר כלל דהא קדים להתכלת דמצוה ומה שהתכלת הפסול קדים ללבן ואין מעכבו אין זה קרי אין מעכב דמשמע דאין מעכב כלל אפילו קדים תכלת דמצוה:
בד"ה לרבי עיכובי מעכבי כו' כצ"ל:
בא"ד וא"כ למסקנא לא נצטרך לתירוץ רב יהודה כו' פירוש דלמסקנא דמתניתין לא איירי בלהקדים שפיר נוכל לפרש דחיסר מצוה אחת לגמרי דמצות הקדמה פוסל אפילו בדיעבד אלא דהשתא דלא בעינן לתרץ המתניתין יותר ניחא לפרש שחיסר מצוה דתכלת וקיים מצוה דלבן כמו שכתבו התוס' בדיבור הקודם והברייתא אתיא כרבנן:
בא"ד ולא מסתבר הכי. וקשה אמאי לא מסתבר הא ר"י אמר רב פירש דמתניתין איירי בלהקדים משו"ה הוכרח נמי לפרש דמצות הקדמה אינו פוסל בדיעבד וחיסר מצוה דברייתא היינו דלא עביד מצוה מן המובחר ולמסקנא דמתניתין לא איירי בלהקדים שפיר יש לפרש דחיסר מצוה אחת לגמרי דמצות הקדמה מעכב אפילו בדיעבד ויש לומר דבפירוש המתניתין שפיר מצי פליג רבא על ר"י אמר רב כיון דליכא נפקותא לדינא אבל בפירוש הברייתא דאיכא נפקותא לדינא דלאוקימתא דרבא יש לפרש הברייתא דמצות הקדמה מעכב בדיעבד לענין דלא קיים מצוה מן המובחר דשני מינים ודאי דלא יוכל רבא לפלוג על רב דבהרבה מקומות בש"ס מקשינן על אמוראים אחרונים ממימרא דרב:
בא"ד א"נ י"ל דכ"ש לרבנן דקשה טפי כו' פירוש דלתירוץ הראשון ס"ל להתוס' לפרש דלרבנן לא קשה דיש לומר דחיסר מצות לבן לגמרי לענין דלא קיים מצוה מן המובחר של שני מינים וצריך להתיר התכלת ולחזור ולהטיל אחר הלבן כדי לקיים מצוה מן המובחר אלא דלא ניחא לי' לפרש דחיסר מצוה מן המובחר של הקדמת לבן לתכלת לפי דמשמע לי' הלשון אלא שחיסר מצוה דחיסר מצוה אחת לגמרי ולתירוץ האחרון לא משמע לי' כלל לפרש חיסר מצוה על מצוה מן המובחר אפילו על מצוה מן המובחר של שני מינים:
בד"ה לא נצרכא כו' ולבן נמי דתניא לעיל מפשתן הוי כו' פירוש הא דתניא לעיל מצוה להקדים לבן לתכלת אותו לבן היינו חוטי פשתן ואיירי בטלית של פשתן ויש לעיין דלפי מה דפירשו דמין כנף אתי למעט חוטי צמר בטלית של פשתן אבל תכלת וצמר לבן חד מינא הוא קשה מנא לן דבעינן שני מינים בציצית בטלית של צמר ועוד דהא בהדיא אמר ר"י לקמן (דף ל"ט ע"א) דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ומסיק הגמ' דאף חוטי פשתן פוטרין בשל צמר ונראה לפרש דהא ודאי הא דילפינן מהכנף דבעינן דשני חוטין יהיו מין כנף לא מצי קאי אלא על מין כנף בצבע וילפינן דבעינן שני מיני צבע בציצית דלא מצי קאי על מין כנף בעצם דהיינו צמר לצמר ופשתים לפשתים דהא כתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע לא שנא צמר לפשתים ולא שנא פשתים לצמר אבל הא דילפינן מהכנף דיקדים מין כנף לתכלת יותר מסתבר לומר דקאי דוקא על מין כנף בעצם דהיינו חוטי לבן של פשתים בטלית של פשתן משום דתכלת בפשתים הוה אינו מינו ממש דהוה כלאים גבי' דהא לפירוש התוס' ג"כ מפרשינן כך דבטלית שכולה תכלת הוה שני חוטי לבן אינו מינו דכנף ומין כנף להקדים קאי אתכלת ולפירוש הי"מ צריך לומר דהא דמתרץ אח"כ לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת הדר ממה דתירץ מעיקרא דלבן אינו מעכב את התכלת לא נצרכה אלא לסדין בציצית דליכא לפרש דמיירי נמי בלבן דפשתים ומשו"ה צריך להקדים התכלת דהוא מין כנף דא"כ מאי פריך רבא מידי ציבעא גרם ועוד דלפי' זה אמאי צריך בטלית שכולה תכלת דוקא הוה לי' לאוקים בטלית של צמר לבן וכן משמע נמי מדברי התוס' שהקשו דלוקים בהכי משמע דהא דאוקים אח"כ בטלית שכולה תכלת לא איירי בהכי וע"כ לפרש אפילו בלבן דצמר וא"כ ס"ל דתכלת וצמר לבן לא הוי חד מינא היפך ממאי דאוקים מעיקרא אלא מפרש לבן אינו מעכב את התכלת בטלית לבן בין של צמר ובין של פשתים דמצוה להקדים חוטי לבן ברישא בין של צמר ובין של פשתים אלא משום דפריך תכלת אינה מעכבת את הלבן מאי היא נקט לפרושי בטלית שכולה תכלת ולפי פירוש הי"מ לא גרסינן אמר לי' דהיינו שמואל ללוי דא"כ יסתור דברי עצמו אלא גרסינן אמר רמב"ח כמו שכתבתי לעיל בדברי הגמ':
בא"ד ואינה מעכבת חוטי לבן דהוא נמי חוטי פשתן כו' כצ"ל. פירוש דהטלית הוא של צמר והא דקאמר ואינה מעכבת חוטי לבן אותו לבן הוא נמי של פשתים כמו דמפרשינן הלבן של לבן אינו מעכב את התכלת:
בא"ד ולבן של צמר הוה מצטרף לפשתן טפי כן הוא הנוסחא הנכונה וא"צ להג"ה וה"פ דאי הוי מוקמינן בטלית של צמר לבן הוי בעינן להקדים חוטי לבן דהלבן של צמר דטלית והוה מצטרף טפי לחוטי לבן של פשתן מלחוטי תכלת לפי שהוא מין כנף בצבע ומוכח מכח קושיא זו של התוס' דמין כנף דקרא לא קאי כלל על מין כנף בעצם וצמר לפשתים ופשתים לצמר אם הם שוין בצבע נקרא מין כנף:
בד"ה מידי ציבעא גרם משמע שרוצה בקונטרס לפרש כו' כצ"ל. פירוש מדקאמר הואיל ורוב טליתות לבנות הן לבן קא גרים ורש"י הוכרח לפרש כן משום דפירש לקמן (דף מ"א ע"ב) הא דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה אם אדומה יטיל בה חוטין אדומין ושני חוטין תכלת א"כ ס"ל דציבעא גרם ומאי מקשה רבא מידי ציבעא גרם ע"כ פירש דכוונת רבא דצבע דתכלת דוקא אינו גורם להיות נקרא מין כנף דקרא דהקפיד על מין כנף בצבע איירי ברוב טליתות שהן לבנות ואינן צבועות תכלת ומין כנף בצבע לא הוי תכלת והיינו הנקרא לבן במשנה ובכ"מ ובטלית שכולה תכלת אע"ג דמין כנף בצבע הוי חוטי תכלת נמי בעינן שיתן שני חוטי לבן בתחלה ואח"כ חוטי תכלת דהוה כאילו כתיב בהדיא תן שני חוטי לבן תחלה ואח"כ תכלת ומשו"ה דייקי התוס' וכתבו לבנות ואינן צבועות תכלת דאי לבנות ממש כיון דקרא איירי ברוב טליתות א"כ הוה כאילו כתיב בהדיא תן שני חוטי לבן ממש ואמאי בעינן שיהא חוטי לבן כצבע הטלית ואע"ג דלעיל בעמוד הקודם פרש"י דרוב טליתות של פשתן הן ולבנות והיינו לבנות ממש לא קאי אלא על זמן המשנה וקאי לפרש דמשו"ה קורא במשנה חוטין של מין כנף לבן דבימיהם היו רוב טליתות לבנות ומין כנף הי' ג"כ לבן והכא קאי על זמן נתינת התורה ולפירוש זה לא קשה הא דהקשו אח"כ דהא הוה כאילו כתיב בהדיא דלעולם יתן חוטי לבן תחלה ואח"כ תכלת:
בא"ד וצריך לומר דסתם טליתות שלהם היו גם משאר מינים כו'. כוונת התוס' בזה לדחות פרש"י שפירש דקרא איירי ברוב טליתות דלפי זה צריך לומר דהיו רגילין נמי בטליתות של שאר מינים דהא רבא גופי' דמקשה הכא מידי ציבעא גרם דריש מהכנף מין כנף לחייב שאר מינים בציצית הרי דס"ל דקרא איירי נמי בטליתות של שאר מינים ואם נפרש דקרא לא איירי אלא ברוב טליתות ע"כ לומר דהיו רגילין נמי בטליתות של שאר מינים ודוחק גדול הוא לפרש כן דשאר מינים לא שכיחי אלא ודאי דלא היו רגילין אלא בטליתות של צמר ופשתים והא דמרבה רבא שאר מינים מהכנף משום דקרא איירי נמי בטליתות שאין רגילין דלא כפרש"י:
בא"ד ומיהו תימא אם לא היו רגילין אלא בטלית של צמר ופשתים ליהו כו' כצ"ל פירוש אם נאמר דלא כפרש"י דלא היו רגילין בטליתות של שאר מינים אלא בטליתות של צמר ופשתים ולפי זה מוכח מהא דרבא מרבה שאר מינים מהכנף דהקרא לא איירי ברוב טליתות ולא הוי כאילו כתיב בהדיא תן חוטי לבן תחלה ואח"כ תכלת יש תימא:
בא"ד נהי דלא איירי קרא כו' פירוש נהי דלא קשה דגם בטלית שכולה תכלת דבעי נמי שני מינים כמו ברוב טליתות ליבעי נמי להקדים תכלת ללבן לפי שהוא מין כנף דיש לומר דקרא ע"כ לא איירי בטלית שכולה תכלת אע"ג דאיירי נמי בטליתות שלא היו רגילין מטעם שכתבו התוס' אח"כ בסמוך דהא כתיב מין כנף וכתיב פתיל תכלת אלמא תכלת לאו מינא דכנף הוא וא"כ ע"כ לא איירי קרא בטלית שכולה תכלת וא"כ בתכלת לא קפיד קרא להקדים מין כנף ואין להקשות דכמו לענין דבעי שני מינים בציצית אמרינן דבטלית שכולה תכלת נמי בעינן שני מינים אע"ג דהקרא לא איירי בי' מ"מ ילפינן משאר טליתות דפירש הקרא בהם דבעינן שני מינים לענין הקדמת מין כנף לתכלת נמי נימא דבטלית שכולה תכלת בעינן להקדים מין כנף דנילף משאר טליתות דלא דמי דלענין שני מינים לא שייך לומר דאדרבא נילף משאר טליתות דהשני חוטין לבר מתכלת יהיו מין כנף כמו בשאר טליתות דבשאר טליתות נמי לא בעינן מין כנף אלא במין שאין צבוע תכלת וכ"ז דליכא שני מינים לא בעינן מין כנף כלל ומשו"ה אע"ג דלא נוכל ללמוד תכלת משאר מינים דמין אחד יהי' מין כנף דא"כ לא יהיו שני מינים ילפינן עכ"פ לענין זה דבעינן שני מינים אבל לענין הקדמת מין כנף יש לומר דאדרבא נילף משאר טליתות להקדים מין לבן כמו בשאר טליתות:
בא"ד מ"מ איירי קרא בצבוע בצבע אחר הדומה לתכלת כצ"ל. פירוש כגון קלא אילן דאי צבע אחר שאין דומה לתכלת אין שום סברא לומר דתכלת הוי מין כנף יותר מלבן ולהקשות מכח זה ועוד האיך קאמרי דלישני דכי מקדים לבן של פשתים בטלית צמר הצבוע בצבע אחר לית לן בה הא קאמר לקמן דטלית אין פוטר בה אלא מינה וא"כ בטלית הצבוע בעינן חוטי לבן נמי שיהא צבוע כצבע הטלית דוקא וא"כ אפילו אם לא הקדים לבן לתכלת אין כאן לבן כלל ופסול לרבי והאיך קאמרו אם הקדים לבן לתכלת לית לן בה דמשמע דמקיים מצות שני מינים ולא חיסר אלא מצות הקדמה אבל אי איירי בצבע הדומה לתכלת ניחא דהא אמרינן לקמן (דף מ"א ע"ב) טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא משום גזירה וה"ה טלית שכולה קלא אילן ג"כ מביא תכלת ודבר אחר ואסור להטיל קלא אילן אעפ"י שהוא מין כנף דהא בדיעבד יוצא בלא מין כנף דבתכלת לבד ג"כ יוצא רק שיהא ד' חוטין:
בא"ד כי היכי דדרשינן שיראין וכלך וסירוקין כו' כצ"ל פירוש אע"ג דמשמע שלא היו רגילין בטלית הצבוע תכלת וה"ה שלא היו רגילין בטלית הצבוע צבע דומה לתכלת מ"מ יש להוכיח דקרא איירי נמי בטליתות שלא היו רגילין מדדריש רבא ממין כנף שיראין וכלך וסירוקין אע"ג שלא היו רגילין בהם דלא שכיחי:
בא"ד וחוטי תכלת הוו טפי מינא דידי' מחוטי לבן וא"כ כו' כצ"ל. פירוש אע"ג דלא הוי מין כנף ממש דציצית הם מצבע התכלת והטלית הוא מצבע קלא אילן מ"מ כיון דמראיהם שוין נקרא נגד חוטי לבן מין כנף:
בא"ד דכי מקדים לבן בטלית צמר הצבוע בצבע הדומה לתכלת לית לן בה כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל כיון דקרא ע"כ לא איירי בצבוע תכלת כו' פירוש דבצבוע תכלת הוי תכלת מין כנף ממש ומדכתיב נמי פתיל תכלת משמע דמין כנף לא הוי תכלת א"כ ע"כ לא איירי קרא בצבוע תכלת ומשום זה אפילו בטלית הצבוע בצבע הדומה לתכלת דשפיר מצי איירי בי' קרא דהא מין כנף ממש דידי' הוה קלא אילן ולא תכלת ואיירי בי' קרא לענין דיקדים תכלת לפי שהוא מינא דידי' טפי מחוטי לבן מ"מ לא בעינן להקדים תכלת ללבן כיון דתכלת ע"כ לא הוי בכלל מין כנף דקרא מדכתיב אחריו פתיל תכלת לא הוי נמי בכלל לענין מינא דידי' טפי:
בא"ד ועוד יש לפרש דצבועה דלאו מצוה לאו מידי הוא פירוש השתא באו התוס' לפרש דלא כפרש"י לקמן (דף מ"א ע"ב) דפירש טלית אין פוטר בה אלא מינה אם אדומה יטיל בה חוטין אדומים אלא לא בעינן כלל שיהא חוטי לבן מין כנף בצבע משום דצבועה דלאו מצוה דהיינו צבע תכלת דטלית לא חשיב שיהא חד מינא עם צבע התכלת דחוטין דהוא צבועה דמצוה וחוטי לבן דצריכין להקדים לחוטי תכלת משום מין כנף היינו לפי ששניהם אין צבועין צבועה דמצוה הוו חד מינא לאפוקי חוטי תכלת לא הוו חד מינא עם הטלית לפי שחוטי תכלת הם צבועין בצבועה דמצוה והטלית אינו צבוע בצבועה דמצוה וה"ה בטלית שכולה תכלת נמי לא הוי חוטי תכלת חד מינא עם הטלית מטעם זה וזה הוא כוונת רבא דאמר מידי ציבעא גרם דאין צבע הטלית שאינו צבועה דמצוה גורם להיות חד מינא עם חוטי התכלת לפי שהטלית אינו צבועה דמצוה ומטעם זה נמי לא בעינן שיהא חוטי לבן כצבע הטלית ואפילו אם הטלית אדומה יכול להטיל בה חוטי לבן דצבועה דלאו מצוה לא חשיב ציבעא כלל וחשיב כמו לבן:
בא"ד לאו מידי היא והא דתניא כו' כצ"ל:
בא"ד כיון דמין כנף ליכא כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד ולפי תירוץ ראשון ניחא דציבעא הוי חד מינא בר מתכלת פירוש דצבע הטלית וצבע של חוטי לבן אם הם שוין הוי חד מינא ומשו"ה צריך לצבוע צבע חוטי לבן כצבע הטלית משום דכתיב הכנף מין הכנף וצריכין להקדים נמי חוטי לבן לפי שהם מין כנף בצבע לבר מתכלת לפי שאינם בכלל מין כנף דקרא:
בד"ה אלא לגרדומין כו' שאין לנו תכלת ומטילין לבן ולרבנן כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ולרבנן אפי' בחד מיפסל כו' פי' בזמן שהי' תכלת והטיל לבן ותכלת ונפסק חוט אחד מן הלבן או מן התכלת אפילו נשאר כדי עניבה פסול לפי שאין מעכבין זה את זה חשיב כשתי מצות ואין מועיל אחד לחבירו והא דכתבו דתכלת ולבן הם שתי מצות לרבנן לאו דוקא אלא כשתי מצות דהא שני מינים אינם אלא מצוה מן המובחר ובהרא"ש קאמר בהדיא כשתי מצות:
בא"ד דהוה כאילו איגרדם תכלת ומקצת לבן. פירוש כמו באיגרדם תכלת ומקצת לבן לרבי פסול משום דלא נשאר מין אחד שלם ולא אמרינן דמועיל מקצת לבן שנשאר שלם לאותו מקצת לבן שנפסק ונשתייר כדי עניבה לפי שבמין אחד לבד אין מועיל המקצת השלם להמקצת שנפסק ה"ה נמי לרבנן כיון דאין מין האחד מועיל להמין השני לפי שהן כשתי מצות נמצא דצריך שהמקצת של אותו המין שנשאר שלם שיועיל לאותו המקצת שנפסק וזה אין מועיל אפילו רבי:
בא"ד ולא נשתייר אלא כ"ש דקרינן כה"ג כו' לגמרי כל זה לשון המורה כצ"ל והס"ד. והתו' קיצרו מאוד ובהרא"ש מבואר היטב וה"פ דהא דמוקי רבא המתניתין אליבא דרבי באיגרדם תכלת וקאי אלבן דמשמע דדין זה דוקא אליבא דרבי ולא לרבנן איירי בנפסק החוט ולא נשתייר כדי עניבה אבל בנשתייר כדי עניבה אפילו נפסקו כל הארבעה חוטין ונשתייר בכל אחד מהן כדי עניבה כשר ובזה איירי בני ר"ח דאמרי גרדומי תכלת כשרין ולכל הציצית קוראין בשם תכלת כדקאמר לקמן תכלת שכרך רובה כשרה ור"י רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתי' ואתיא אפילו כרבנן ולא מייתי מבני ר"ח אלא דלא בעינן סופן כתחלתן ולכל חד כדאית לי' דלרבי אפילו נפסק חוט אחד מעיקרו ולא נשתייר כדי עניבה כשר אם מין השני שלם ולרבנן אפילו חוט אחד שנפסק מעיקרו פסול ובלא נפסק מעיקרו שנשתייר כדי עניבה אפילו נפסקו כל הארבעה כשרים ונראה לפרש דהא דלא אמרינן דהאידנא שמטילין ד' חוטין ב' משום לבן וב' משום תכלת הם מצוה אחת ואם נפסק חוט אחד מעיקרו כשר משום דמועיל השלשה חוטין שנשתיירו שלימים כמו דאומר ר"ת לפירוש הראשון לפי דלפירוש זה מוכח מהא דאמרו בני ר"ח גרדומי תכלת כשרין והיינו בכדי עניבה כדמפרש שמואל דבין נפסק חוט אחד ובין נפסקו כל הארבעה בעינן תמיד כדי עניבה ואם לאו פסול ואתיא כרבנן:
בד"ה כדי לענבם כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דה"ק דמסתמא כשיעור דאי מד' אכתי קיימא תלתא אבל אחד תו לא קאי כן הוא הנוסחא הנכונה וא"צ להג"ה וה"פ דבמרדכי איתא שהי' תוחב ראש חוט הכורך באמצעות הז' חוטין ואח"כ הי' מהדקו בשני קשרים בחוט הכורך ומשמע דהקשר הי' על ידי שהי' מסבב חוט הכורך על קצת מן החוטין לאחר שגמר הגדיל ומכניס ראש החוט בתוך אותו הסיבוב מלמטה למעלה ומותח החוט למעלה עד שהוא מהודק יפה וזה הוא קשר אחד ואח"כ תוחב עוד פעם ב' חוט הכורך באותו הסיבוב ומהדק והוה קשר הב' והוצרך לתחוב ראש חוט הכורך באמצעות הז' חוטין כדי שיתקיים הגדיל דאי הי' תוחב ראש חוט הכורך בתוך הסיבוב שהי' על כל החוטין ועושה הקשרים כנ"ל לא הי' הגדיל מתקיים כי הי' הקשר חוזר והולך לאחור עד שנסתר כל הגדיל אבל עכשיו שתוחב ראש חוט הכורך באמצעות החוטין מקצת החוטין שבתוך הסיבוב ומקצת החוטין שחוץ לסיבוב מעכבין הקשר שלא יחזור לאחור ומתחלה היו התוס' מפרשין שלא הי' מדקדק לתחוב החוט דוקא באמצעות הז' חוטין אלא הי' עושה הקשר עם חוט אחד דהיינו שהניח ששה חוטין חוץ לקשר ורק חוט אחד הי' בתוך הקשר דהיו סבורין שחוט אחד לבד סגי לעכב הקשר שלא יחזור לאחור ומשו"ה הקשו דאפילו אם נפסקו ב' חוטין שלימין של לבן דהיינו ד' חוטין כפולין משכחת לה דלא מישתרי הקשר כגון דכל הד' חוטין הם מחוץ להקשר דנשארו עוד ב' חוטין חוץ לקשר המחזיקין הקשר שלא יחזור לאחור והא דנקטו בקושייתם כשהי' נפסק אחד מן החוטין לאו דוקא דאפילו לפי תירוצם אם נפסק אחד מן החוטין אין ניתר הקשר אלא רוצים לומר מין אחד מן החוטין דהיינו שני חוטין שלימין שהם ד' חוטין כפולין ואולי ט"ס וצ"ל כשהי' נפסק מין אחד מן החוטין דדוקא כשהקשר הוא מן הד' אל הד' כמו שאנו עושין אפילו אם לא נפסק אלא חוט אחד ולא נשתייר כדי עניבה נמתח אותו מעט מן הקשר לחוץ ונעשה הקשר רפה ועי"ז ניתר הקשר לגמרי אבל למנהג ר"ת אפילו כשנפסקו החוטין הנכרכין ונעשה הסיבוב של חוט הכורך רפה מ"מ כשעושה שני קשרים הקשר חזק ואינו ניתר ע"י שהסיבוב רפה ותירצו דמסתמא הי' עושה ר"ת הקשר על החוטין כשיעור שיתקיים הקשר ולא יחזור לאחור והי' מדקדק שיתחוב ראש חוט הכורך באמצעות הז' חוטין בין ג' לד' ואם הי' עושה הקשר על ד' חוטין עדיין נשארו חוץ לקשר ג' חוטין ויש שיעור חוטין להחזיק הקשר אבל כשנפסקו ד' חוטין אפילו אם הם שנים בתוך הקשר ושנים חוץ לקשר לא נשאר במקום אחד אלא חוט אחד ובחוט אחד אין שיעור להחזיק הקשר שלא יחזור לאחור והא דאמר בגמ' כיון דאישתרי עילאי דהיינו הקשר צריך לומר לפירוש ר"ת דאין הפירוש דניתר הקשר לגמרי אלא דחוזר לאחור והא דאמר ואישתרי כולהו היינו דכל הגדיל יחזור לאחור ונסתר כל הגדיל:
דף לט.
בגמרא דילמא דאיקטר והא דלא מתרץ דיקשור השתא דכיון דאין הגדיל מתקיים אלא ע"י שיקשור חשיב עשי' מחדש ופסול בחוטין הנפסקין שאין בהם כל השיעור הצריך בתחלת עשיית הציצית:
שם ואמר רבא ש"מ כו' כצ"ל מצאתי:
שם אבל בסופו וכו' כצ"ל ש"מ:
שם יתיב רבה וקאמר משמי' דשמואל כו' כצ"ל מצאתי:
שם מתני הכי אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה דילמא כו' דאמרי בני ר"ח כו' הוי גרדומין כשרין כו' לא קא מכשרי גרדומין כו' כצ"ל:
בד"ה קשר עליון היינו נמי ההוא קשר דלמטה כלומר כו' כצ"ל:
בד"ה דאורייתא הלכה למשה מסיני ואפילו יכול כו' כצ"ל. וכוונתו בזה לפרש דהדיוק של רבא אינו מהא דאיצטריך קרא למישרי כלאים בציצית דא"כ תיקשי קושית התוס' דהכא ד"ה קשר עליון אלא מהא דדרשינן קרא למישרי כלאים בציצית דייק רבא דיש הלכה למשה מסיני דבעינן קשר וכעין שתירצו התוס' הכא דמגדיל מוכח קשר עליון אלא דדייק מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית דדרשא דגדיל דרשא נכונה היא ומה שפירש ואפילו יכול להתקיים כוונתו בזה לתרץ דלא תיקשי אמאי לא דייק דבעינן קשר משום דבלא קשר לא יכול להתקיים הגדיל ואפילו פתיל ליכא כמו שכתבו התוס' בסוף עמוד הקודם בד"ה כיון:
בד"ה התוכף תכיפה אחת תופר תחיבה אחת סה"ד ומה"ד אינו חיבור כו' כצ"ל:
בד"ה מאי לאו כו' קצת סה"ד ומה"ד גרדומין דאיגרדם איגרדומי לגמרי נפסק עד העיקר כו' כצ"ל מצאתי וכל שהוא דקתני לא קאי אלא אשיריו כמו שכתבו התוס' לפרש"י וצריך להבין כיון דאפילו נפסק מעיקרו כשר אמאי צריך שיריו כל שהוא וצריך לומר דנפסק מעיקרו לא כשר אלא אם נשתיירו ג"כ שלימין ושיריו דצריך כל שהוא היינו אם נפסקו כולם וכן הוא בתוס' לפירושם שפירשו דשיריו היינו שנפסק החוט מעיקרו:
בד"ה הא קמ"ל כו' שיהיו נקרא שירים סה"ד ומה"ד כדי לענבם כדפי' לעיל כו' כצ"ל:
בד"ה ששה אוירים כו' כדי לזכרנו לטובה כו' פירוש שהקב"ה יזכור את הרקיע לטובה שבזה שסידורה כסידור הרקיע יזכור הקב"ה שאף צבע הרקיע נזקק לציצית ויש בזה הזכרת זכות לזכור לטובה את הרקיע עבורנו כמו דכתיב בהושע ב' כ"ג:
בד"ה מין כנף כו' תכלת וכיון דאקדמה קרא כו' מתחלתה והאידנא דעבדינן חמשה קשרים עבדינן שני קשרים כו' ואין מורידין סה"ד ומה"ד דכולי' כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה קשר עליון כו' אלא היכא דמופנה דצמר ופשתים כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דכלאים מתדר"י כו' לא שמעינן וא"כ לא הוי כלאים ואיצטריך שפיר לאפנויי צמר ופשתים כו' כצ"ל. ומה שהגי' הצ"ק דכלאים בציצית הוא שיבוש וה"פ דלפי מה דמשמע הכא דלא ידעינן קשר בציצית אלא מהא דכתבה רחמנא סמוכין למישרי כלאים בציצית קשה למ"ד ביבמות דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמופנה ומסיק התם דצמר ופשתים דכתיב גבי כלאים לא איצטריך לגופי' לכלאים דמתדר"י נפקא ואתי לאפנויי למידרש סמוכין להתיר כלאים בציצית דלפי מה דמשמע הכא בעינן למידרש מסמוכין שתי דרשות אחת דבעינן למיעבד הציצית באופן דמשכחת בהו כלאים אם יהי' בהם צמר ופשתים יחד ושנית דמותר לעשות ציצית מכלאים ולית לן אלא חד קרא לאפנויי וא"כ לא נוכל לדרוש אלא דרשא אחת דהיינו דבעינן שיעשה הציצית באופן דמשכחת בהו כלאים דהיינו דבעינן קשר אבל דרשא השנית לא נוכל לדרוש לאותו מ"ד דס"ל דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמופנה וזה הוא ג"כ כוונת התוס' לקמן (דף מ' ע"א) בד"ה סדין שכתבו א"נ לאשמועינן קשר דלעיל לא ידעינן אלא מדאישתרי כלאים בציצית פירוש דב"ש ס"ל כאותו מ"ד דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמופנה וצמר ופשתים אתי לאפנויי לדרשא דקשר וליכא קרא לאפנויי לדרשא דהיתר כלאים בציצית:
בא"ד ומוכח מכלאים כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דבעינן גדיל טוב אי סוגיא דהתם אתיא נמי כמ"ד גדיל דוקא כצ"ל פירוש אי אמרינן דסוגיא דהתם דס"ל דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמופנה ס"ל נמי כמ"ד גדיל דוקא צריכין לדחוק ולומר דאפילו מגדיל יש ללמוד קשר דאע"ג דע"י הגדיל יכול לכרוך ולהתקיים יום או יומים מ"מ זה לא הוי גדיל טוב ואנן בעינן גדיל טוב והא דדייק רבא הכא קשר מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית לא דייק מהא דאיצטריך קרא למישרי כלאים בציצית אלא מהא דדריש הגמ' קרא דסמוכין למישרי כלאים בציצית ש"מ דיש ללמוד קשר מגדיל משום דבעינן גדיל טוב והדר כתבו התוס' ושמא דהתם אתיא כמ"ד או גדיל או פתיל פירוש דלפי זה לא צריכין לדחוק דיש ללמוד קשר מגדיל אלא דילפינן מפתיל דבלא קשר אין מתקיים הפתיל וסוגיא דהכא סבירא לי' כמאן דאמר דבעינן נמי גדיל ולא בעינן גדיל טוב ולא ידעינן קשר מגדיל דיכול לכרוך ולהתקיים יום או יומים בלא קשר משוך אצטריך למילף מדאיצטריך קרא למישרי כלאים בציצית ויליף שתי הדרשות מסמוכין דסבירא לי' לסוגיא דהכא דלא בעינן מופנה:
בא"ד וא"כ איצטריך טובא קרא דכלאים בציצית פירוש קרא דצמר ופשתים דדרשינן מיני' היתר כלאים בציצית איצטריך לאפנויי למידרש סמוכין שיעשה הציצית שזורין שיהא בהם דין כלאים אם יהי' בהם צמר ופשתים ולא הוה מופנה למידרש היתר כלאים בציצית כמו שהקשו לעיל לענין קשר:
בד"ה לא יפחות כו' ואח"כ שתי חוליות אחת של לבן ואחת של תכלת וקשר אחד כו' ואחר כך קשר אחד כו' כצ"ל:
דף לט:
בגמ' ורב אמר לעולם פתיל בעינן פירוש לעולם אפילו איכא גדיל בעינן נמי פתיל וה"ה דלעולם גדיל בעינן דאפילו איכא פתיל בעינן נמי גדיל אלא דלפי דלפלוגתייהו דרב ורבב"ח הוה בטליתו של ההוא גברא דהי' בו גדיל ולא פתיל דקאמר רב לא יאי תכלתא משו"ה קאמר ורב ס"ל דלעולם פתיל בעינן:
שם וההוא גדילים. למניינא כו' כצ"ל:
שם עשה גדיל ופותליהו מתוכו. לל"א של פרש"י דפירש דהפתיל יוצא למטה מתוך הגדיל ניחא הא דנקט לי' הכא אפירוש דברי רב דזה הוא ממש סברת רב דבעי גדיל ופתיל אבל ללשון ראשון דפירש דחוט הכורך עולה מן המנין קשה אמאי נקט לה אמילתא דרב דוקא הא ודאי דגם רבב"ח מודה בזה ויש לומר דאגב דמייתי דרשא דגדילים דשמעינן דבעי ד' חוטין קודם שכופלן ולאחר שכופלן ועושה מהן הגדיל הוו שמונה חוטין נקט נמי להא דחוט הכורך הוה מן המנין וביבמות (דף ה' ע"ב) נקט לה נמי בהדי דרשא דגדילים ארבעה:
שם דקתני סיפא הן עצמן במינן פוטרין כו' כצ"ל ש"מ:
שם ור"נ דאמר כתדר"י כו' כצ"ל ש"מ:
שם והאי תדר"י מפיק מאידך תדר"י כו' כצ"ל ש"מ:
שם והשיראין והכלך והסירוקין כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה גדיל שנים כו' תעשה לך הוה משמע כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד דאין גדיל פחות משנים כו'. ואע"ג דקודם שעושה הגדיל כופל כל חוט לשנים ומחוט אחד יש שני חוטין אין יוצא בזה מצות גדיל שנים לפי דהכפילה הוא לאחר שכונסן בנקב הטלית ומנין החוטין דילפינן מגדילים בענין דליהוי במקום פתיל דהיינו בעת שתולה הפתילין בטלית כמו דאמר לקמן (דף מ"ב ע"ב) כי היכי דליהוי גדיל גדילים במקום פתיל:
בד"ה עשה גדיל מד' חוטין שישים ד' חוטין בחור הטלית ולכשיכפלם ויעשה מהן הגדיל יהו שמונה נראה לפרש כוונת רש"י דמפרש דהא דקאמר בגמ' עשה גדיל כוונת הגמ' בזה לאשמועינן כמר ברי' דרבינא דעביד כדידן לקמן (דף מ"ב ע"ב) דאינו כופל החוטין קודם שתולן בטלית אלא לאחר שתולן בטלית בשעת עשיית הגדיל ולאפוקי מרב אחא בר יעקב לקמן דכופלן קודם שתולן בטלית והא דנקט הגמ' כפילת החוטין בלשון עשה גדיל היינו משום דכפילת החוטין לא ידעינן אלא מגדיל דדרך עשיית הגדיל הוא ע"י כפילת החוטין:
בד"ה חוטי צמר כו' ואע"ג דליכא השתא מין כנף כו' כיון דתכלת שנים חוטין הן ופטרה בשל פשתן כו' כצ"ל. הא דלא מפרש כהתוס' אע"ג דכלאים נינהו. נראה לפרש משום דלפירוש התוס' קשה דהכא משמע דהא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר ילפינן מדכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר ולקמן (דף מ' ע"ב) אמר שמואל דתכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה דהטיל למוטלת וזה ודאי לא שמעינן מהא דכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך אלא כיון דכתבה התורה סמוכין למידרש היתר כלאים בציצית אמרינן דלגמרי אישתרי כלאים במקום ציצית וכן משמע נמי מדברי התוס' לקמן בד"ה תכלת דלא ילפינן דכלאים בציצית לגמרי אישתרי מהא דכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך אפילו פשתים לצמר אדמקשו מבגדי כהונה ולא תירצו דציצית שאני דגלי קרא בהדיא דאפילו פשתים לצמר וצריך לחלק דאי לאו דכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה הוה אמינא דתכלת בפשתן דאישתרי אמרינן דלגמרי אישתרי ואפילו בטלית פטורה אבל פשתן בצמר לא אישתרי כלל ולרש"י לא ניחא לי' חילוק זה דכיון דהיתר כלאים בציצית דרשינן מדסמוך כלאים לגדילים וגדילים כולל בין לבן ובין תכלת ובשלמא אי לא אמרינן לגמרי אישתרי אמרי' דלא קאי אלא אתכלת דלא אפשר לקיים בלא דחיי' אבל כיון דאמרינן דלגמרי אישתרי אפילו היכא דאפשר לקיים בלא דחיי' מהיכי תיתי לומר דלא קאי אלבן כמו אתכלת והא דפרש"י דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן עם התכלת אין לפרש הטעם משום דאין מועיל מיגו דתכלת ללבן לפטור אע"ג דלא הוה מין כנף אלא עם התכלת דוקא אלא משום דבלא תכלת אסור משום כלאים דלא הותר כלאים בציצית אלא כשהן שני מינים כמשמעות של גדילים דכולל לבן ותכלת אבל מין אחד אפשר במינו כדר"ל לקמן (דף מ') והא דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן נמי היינו עם תכלת דוקא וכן משמע מפרש"י לקמן (דף מ"א ע"ב) דפירש בטלית שכולה תכלת אין פוטר בה קלא אילן משום גזירה דיטיל קלא אילן במקום תכלת והוי כלאים שלא במקום מצוה וקשה לא יהא אלא לבן וצריך לומר כמו שמתרץ הגמ' (בדף מ') כיון דאפשר במינו לא:
בד"ה חוטי צמר ופשתים לבן של פשתים ותכלת של צמר כצ"ל:
בד"ה והכלך מעיל שעושין מאותן הדגים הוא בית התולעת שמצוי במשי שקורין פלוצי"ל כצ"ל ש"מ:
בד"ה הן עצמן שיראין וכלך וסירוקין כו' כצ"ל:
בא"ד דאם עשה מהן ציצית בטלית כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה אלא אי אמרת כו' ציצית דמינם הא מדאורייתא כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דצמר ופשתים הוא דפטרה כדאמרינן לעיל כו' כצ"ל:
בד"ה ור"נ כו' דאי מדאורייתא לא פטר בהו מינו כו'. כוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' בד"ה ור"נ שהקשו למאי הוצרך לומר ור"נ דאמר כתדר"י הא לא מצינו שום תנא דפליג אתדר"י וההיא ברייתא דתני חייבין שפיר משני מדרבנן על כן מתרץ כתירוצם של התוס' דלא מסתבר למימר הכי אלא מכח ה"נ מסתברא אלא דהתוס' מפרשים דכי דחי ה"נ מסתברא גם ר"נ מפרש חייבין מדאורייתא ור"נ דאמר כתדר"י דפליג אברייתא ורש"י מפרש דכי דחי ה"נ מסתברא כדרבא דגם שאר מינים חייבין מדאורייתא מריבויא דהכנף דמין כנף קאמר הגמ' דר"נ ס"ל כתדר"י דס"ל דהכנף לאו ריבויא הוא מדלא מרבה שאר מינים בציצית מהכנף כמו דמרבה שאר מינים בטומאה מאו בגד ולפי זה שפיר יש לומר ה"נ מסתברא כמו דאמר בתחלה וכן פרש"י בשבת (דף כ"ח ע"ב) דלמ"ד אף כל לאתויי ציצית ס"ל דהכנף אורחי' דקרא הוא לאשמועינן דמצות ציצית בשני מיני צבע:
בד"ה כתדר"י דאמר אין חייבין בציצית כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה ת"ל או בגד בבגד צמר או בבגד פשתים כצ"ל ש"מ:
בתוס' ד"ה או גדיל או פתיל כו' וי"ל דאיצטריך ציצית לאשמועינן דלאחר עשייתן צריך לפרוד כדאיתא לקמן פירוש שתהא הענף יוצא מהגדיל למטה דמפתיל לא ידעינן אלא דבעי נמי פתיל והו"א דיכול להניח פתיל קודם הגדיל אבל ציצית משמע דהפתיל יהא אחר הגדיל כמו צוציתא דארמאי וכפרש"י שם כבלורית של עכו"ם דביקות מלמטה ופרודות מלמעלה וגם לרבב"ח דיליף מפתיל דיכול להיות כולו פתיל צריכין נמי לתרץ כן דמפתיל לבד הו"א דיעשה הקשר בסוף הציצית ומציצית ידעינן דצריכין שיהיו נפרדין לאחר עשייתן וצריך לעשות הקשר סמוך לכנף והקשה בצ"ק דפתיל ל"ל דכיון דשמעינן מציצית שצריך לפרוד ממילא ידעינן דצריך ענף ויש לתרץ דמשמע להו להתוס' דמציצית לבד לא הוי ידעינן דבעי לפרוד אלא לאחר דשמעינן מפתיל דבעי ענף מסתבר לדרוש מציצית דבעי לפרוד כצוציתא דארמאי וקושית התוס' מספרי לרב נראה לפרש דבספרי משמע דמציצית לבד שמעינן תרווייהו דבעי ענף ושיהא הענף לאחר הגדיל למטה ולקמן בד"ה ופותליהו מתוכו הקשו על רש"י שפירש בלשון אחר דיעשה הענף למטה מן הגדיל משמע דמפתיל לבד דריש תרווייהו ולקמן דריש שיהא הענף למטה מן הגדיל מציצית כמו שפירשו הכא דציצית איצטריך דלאחר עשייתן צריך לפרוד דהיינו שיהא הענף בסוף:
בד"ה וההוא גדילים למניינא כו' ואע"ג דליכא גדיל כו' כן הוא הנוסחא הנכונה וה"פ דמדכתיב גדילים לשון רבים משמע שני מיעוטין לפתיל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו פתיל לבד כשר וה"ה דגדיל לבד כשר דהא כתיב גדילים וקרא דפתיל אתי דאפילו מקצת גדיל ומקצת פתיל נמי כשר ואע"ג דמלשון הגמ' משמע דרבב"ח יליף דפתיל לבד כשר מפתיל אין זה קושיא דדרך הגמ' הוא למנקט הדרשא הפשוטה ועיקר סמוך אגדילים לשון רבים וכה"ג מצינו בהרבה מקומות ועיין בב"ק (דף ט"ו) בתוס' שם בד"ה והמית ובב"מ (דף ל' ע"א) דריש מוהתעלמת לשלו מרובה משל חבירו ועיקר דרשא הוא מלא יהי' בך אביון ועיין לקמן (דף מ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה מנחתם דמביאין הרבה כיוצא בזה:
בא"ד ורב סבר דגדילים למניינא ולא למעט ותימא כו' כצ"ל:
בא"ד ותימא רבב"ח מניינא מנא לי'. הצ"ק הביא בשם ברה"ג לתרץ דיליף מפתיל דחוטי תכלת שנים ולבן דקדוש טפי בעי נמי שנים הרי ד' חוטין ולפי זה קשה לרב למה לי גדילים למניינא תיפוק לי' מפתיל וי"ל דס"ל לרב דדוקא לאחר דידעינן מגדילים דבעי ד' חוטין שפיר אמרינן דכיון דתכלת בעי ב' חוטין מפתיל כ"ש לבן דקדיש טפי אבל אי לא ידעינן מקרא דבעי ד' חוטין יש לומר דלבן לא בעי אלא חד ואע"ג דקדיש טפי כיון דלא פירש בי' קרא בהדיא דבעי שנים כמו בתכלת:
בד"ה לבן נמי פטר כו' ולא יתכן לפי מה שפירשתי לעיל כו' איקרי מין כנף כצ"ל. פירוש היינו הא דכתבו לעיל (דף ל"ח ע"ב) בד"ה מידי ציבעא גרם דציבעא דלאו מצוה לאו מידי הוא דלפי זה לא בעינן כלל מין כנף בצבע והא דכתיב מין כנף לא בא אלא לומר שלא יהא צבוע תכלת וללמד דבעינן שני מינים בציצית וא"כ מהיכי תיתי לפסול חוטי צמר בפשתן משום דלא הוה מין כנף:
בד"ה ור"נ כו' דלא מסתבר לי' למימר הכי אלא מכח ה"נ מסתברא כו'. פירוש דלא מסתבר למימר דחייבין דקתני בברייתא סתמא לא הוי אלא מדרבנן ולפי תירוץ זה של התוס' הדר הגמ' מהא דמתרץ מדרבנן וחייבין דברייתא מדאורייתא אלא דר"נ סבר כתדר"י דפליג אברייתא דחייבין אבל לתירוץ הא"נ כיון דאשכח תנא דפליג אדרשא דמינה מפרש חייבין דברייתא נמי מדרבנן:
בא"ד ונראה דמכולהו תנאי מוכח דלית להו הכנף מין כנף כו' דאי לאו האי טעמא לא מפיק להו מהכנף מין כנף כצ"ל פירוש דהא דאמר ר"נ ס"ל כתדר"י אין כוונתו לומר כתדר"י לבד דהא לא מצינו תנא דפליג על תדר"י אלא רשב"א ומודה דהיכא דליכא ריבויא אמרינן דסתם בגדים צמר ופשתים והכא ע"כ לומר או דהכנף לאו ריבויא הוא או משום דהכא כתיב בגד ואי דרשת לרבות שאר מינים מפקת בגד ממשמעותי' כמו שכתבו התוס' בדיבור שאח"ז דאל"כ אף תדר"י מרבה שאר מינים וכן כתבו התוס' ביבמות (דף ה' ע"א) בד"ה לרבנן מנא להו אלא משום דתדר"י אמר לה להא דסתם בגדים צמר ופשתים דמהאי טעמא לא דרשינן דרשא דמינה משו"ה אמר כתדר"י וה"ה דכולהו תנאי לא דרשי דרשא דמינה מהאי טעמא דסתם בגדים צמר ופשתים וברייתא דחייבין ע"כ היינו מדרבנן ורבא משמע לי' דחייבין דברייתא מדאורייתא קאמר ודריש דרשא דמינה ופליג על תדר"י והא דאמר ביבמות לרבנן מנא להו דמשמע דאיכא רבנן דפליגי אתדר"י היינו הך ברייתא דחייבין ואליבא דרבא דמפרש דחייבין מדאורייתא:
בא"ד ורש"י ור"ת פסקו כרבא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה אף כל צמר ופשתים כו' דהכי נמי דריש בפרק במה מדליקין כו' כצ"ל. וקשה למה הוצרך להביא מפרק במה מדליקין הא הכא נמי מביא הך ברייתא דתדר"י דדריש או בגד לשאר מינים ויש לומר דהכא אמר אביי דהאי תדר"י מפיק מאידך תדר"י וא"כ י"ל דהאי תדר"י ס"ל דסתם בגדים צמר ופשתים אפילו היכא דאיכא ריבויא אבל בפרק במה מדליקין דחי רבא להא דאביי וס"ל דליכא אלא חד תדר"י דמרבה שאר מינים מאו בגד ואין סברא לומר דר"נ יפלוג בהא נמי על רבא וס"ל כאביי דהאי תדר"י מפיק מאידך תדר"י:
בא"ד ולפירוש זה ע"כ תדר"י לית לי' דרבא. לתי' הראשון ג"כ תדר"י לית לי' דרבא אלא דאינו מוכח בהדיא אלא משום דאי דרשת מאו בגד שאר מינים מפקת בגד ממשמעותי' אבל לפירוש זה מוכח בהדיא דתדר"י לית לי' דרבא:
בד"ה בגד כו' ותו דבפרק במה מדליקין דרשינן לי' למילתא אחריתא כצ"ל פירוש דקאמר התם ואביי האי או בגד מאי עביד לי' מיבעיא לי' לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים וא"כ ע"כ הוא או בגד דכתיב גבי שרצים:
בא"ד ותו דהתם בפירוש לא משמע הכי כצ"ל פירוש דקאמר התם בגמ' תרי מיעוטי כתיבי בנגעים חד למעוטי משלש על שלש בשאר בגדים וחד למעוטי משלשה על שלשה בשאר בגדים. וליישב פרש"י משתי קושיות האלו נראה לומר דקשה לי' לרש"י הא דאמר אביי הכא האי תדר"י מפיק מאידך תדר"י הא בשבת משמע דדוקא אי אמרינן אף כל לאתויי שרצים יש לומר כן אבל למ"ד לאתויי כלאים לא מפיק וה"ה למ"ד לאתויי ציצית וכיון דאמר הכא ור"נ דאמר כתדר"י א"כ ס"ל דאף כל לאתויי ציצית ועוד קשה אמאי לא מייתי הכא הא דרבא דחי לי' לדאביי ע"כ פרש"י דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דשבת וס"ל דתדר"י דמרבה שאר בגדים קאי אנגעים ולפי זה ע"כ האי תדר"י דאף כל צמר ופשתים פליג אאידך תדר"י כמו שכתבו התוס' דכיון דבנגעים גופי' מרבינן שאר בגדים האיך יליף מנגעים לציצית דסתם בגדים צמר ופשתים ולסוגיא דהכא לא דחי רבא לדאביי והרבה סוגיות חלוקות יש בש"ס ועיין תוס' לקמן (דף נ"ח ע"ב) בד"ה ואיכא:
דף מ.
בגמרא והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים כו' כצ"ל ש"מ:
שם ולירמו בי עשרה כו' כצ"ל ש"מ:
שם כ"ש דמתמהו עלוון כו' כצ"ל:
שם גזירה משום קלא אילן. הא דלא קאמר אלא נראה לפרש דלא בא לומר דלא הוי הטעם לפי שאין בקיאין דהא רבי קאמר בהדיא הטעם לפי שאין בקיאין וצריכין לתרץ דברי רבי ולא לדחות דבריו אלא בא לתרץ הא דמקשה על הטעם של רבי ולידרשי' בפירקא ומתרץ דכיון דאפילו אם נדרוש בפירקא עדיין יש חששא דקלא אילן משו"ה לא דרשינן כלל ואוסרין סדין בציצית וכיון דלא דרשינן איכא נמי הטעם לפי שאין בקיאין והא דלא קאמר רבי הטעם משום גזירה דקלא אילן יש לומר דמשום חששא דקלא אילן לבד לא הי' כדאי לגזור דחששא רחוקה היא דהא רוב מצויין אצל תכלת מומחין הן ומטעם זה מכשירין המוצא תכלת בשוק כמו שכתבו התוס' לקמן (דף מ"ב ע"ב) בד"ה ואין נקחין אלא משום דאפילו לאחר דדרשינן בפירקא דכלאים בציצית מותר ג"כ נשאר החשש שאין בקיאין לכרכים ולכפרים ולמקומות הרחוקים שאין שומעין הדרשא כמו שפרש"י לקמן בסוף העמוד ובצירוף חשש של קלא אילן יש כדאי לגזור וכן צריך לומר נמי למאי דקמתרץ משום טעימה ומשום שמא יקרע ומשום כסות לילה וכן משמע נמי מדברי התוס' בד"ה לא יהא אלא לבן שכתבו ואע"ג דאליבא דרבי קיומי משמע דהא דאמר משום קלא אילן קאי נמי אהא דאמר רבי לפי שאין בקיאין:
שם כיון דאפשר במינו לא כצ"ל:
שם וליבדקי' כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה סדין של פשתן כצ"ל ש"מ:
בד"ה ב"ש פוטרין כו' דלא דרשו סמוכין כו' דכיון דלב"ש פטור כו' דדרשי סמוכין כו' מותר ללובשן כו' דפסיקא לי' מילתא כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה אינו אלא מן המתמיהין מתמה את כל הרואין כו' כצ"ל:
בד"ה לפי שאין בקיאין כו' משום גזירה הא אותיבנא כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד ל"א ר"א אדב"ש פליג כו'. יש לדקדק אמאי פליג ר"א אדב"ש מבני ירושלים דוקא הלא ב"ה נמי פליגי על ב"ש באותה ברייתא ובני ירושלים מסתמא כב"ה ס"ל ועוד קשה כיון דליכא איסורא אמאי מתמיהין ועוד קשה הא דאמר א"כ דליכא איסורא לבני ירושלים מפני מה אסרוה ב"ש מה ענין בני ירושלים לב"ש הלא הם פליגי על ב"ש וסברי דליכא איסורא ולב"ש איכא איסורא ואם רוצה לומר מאי טעמייהו דב"ש לא הוה צריך למיתלי בזה דליכא איסורא לבני ירושלים ונראה לפרש דר"א פליג אתנא דברייתא דאמר דב"ש פוטרין דמלשון זה משמע דמדאורייתא פטרי וא"כ אם לובש סדין בציצית איכא איסור כלאים דאורייתא ובירושלים אינו אלא תמי' דעובר על גזירת חכמים אבל איסור דאורייתא ליכא ומשמע דבני ירושלים כב"ש ס"ל דלב"ה אפילו גזירה דרבנן ליכא וע"ז אמר רבי א"כ דרק משום גזירה אסרו ב"ש צריך טעם אמאי גזרו:
בד"ה גזירה משום קלא אילן כו' כלומר צמר לבן הא אמרינן לעיל כו' כצ"ל ש"מ. הא דאמר כלומר צמר לבן נראה לפרש משום דרש"י ס"ל דחוטי לבן בעינן שיהא ממין צבע הכנף דוקא וקשה לפי זה מאי פריך ולא יהא אלא לבן הא פסולין נמי משום לבן דהם צבועין והטלית היא לבן ע"כ פירש כלומר צמר לבן דאין כוונת הגמ' על לבן גמור דהכא כבר יש בהטלית שני חוטי לבן מין הכנף אלא דבעינן עוד שני חוטין במקום תכלת להשלים המנין ד' חוטין ואותן שני חוטין לא בעינן מין כנף והא דאמר בגמ' לא יהא אלא לבן ה"פ דאפילו אותן שני חוטין אינן צבועין תכלת אלא לבן נמי כשר בדיעבד כדאמרינן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן וקלא אילן לא גרע מצמר לבן ממש:
בא"ד כיון דלשם לבן אפשר לתת כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה כדר"ל כלומר הרי לבן גמור לא מצי להטילן של צמר משום דהוה כלאים בציצית כו' כצ"ל. הא דאמר לבן גמור פירוש אפילו השני חוטין לבן שהם מין כנף ג"כ אסור לתת של צמר בטלית של פשתן בלא תכלת משום דאפשר במינו והא דכתבו לעיל ובטלית של צמר נמי לב"ש אסור לעשות בה לבן של פשתים ותכלת של צמר ולב"ה מותר היינו עם תכלת וכמו דאמר ר"י לעיל דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר וכמו דאמר שמואל לקמן דתכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה דכלאים בציצית לגמרי אישתרי כמו שפרש"י לקמן (דף מ"א ע"א) בד"ה אלא מאי פטורה אבל הכא איירי בלא תכלת והטעם דהיתר כלאים בציצית ילפינן מדסמכי' הכתוב איסור כלאים לגדילים תעשה לך וגדילים כולל תכלת ולבן ביחד:
בד"ה לקיים את שניהם כו' מקיים עשה דציצית ולאו דכלאים סה"ד ומה"ד ואם לאו כגון תכלת בסדין דאי אפשר בשל פשתן יבוא עשה דציצית וידחה לאו דכלאים כצ"ל:
בד"ה וליבדקי' כו' שצובעין בהן אותן מוכרי תכלת כו' כצ"ל ומשמע דבעוד הצבע לח יכולין להבחין בין תכלת לקלא אילן בלא בדיקה המוזכר בגמ' לקמן ויש לדקדק דהא דאמר וליבדקי' ע"כ היינו דלידרשי' בפירקא דצריך בדיקה וא"כ יותר הוה לי' להקשות דלידרשי' בפירקא שקלא אילן פסול וצריך לתרץ כמו שתירץ רש"י לקמן על הקושיא דלידרשי' בפירקא שהטעימה פסולה וז"ל והכא ליכא למימר לידרשי' בפירקא לפי שצובעין תכלת הרבה בכרכים ובכפרים שאין שומעין הדרשא שלנו וגם במקומות הרחוקים עכ"ל והא דפריך ולידרשי' בפירקא שכלאים בציצית מותר או שצריך לבדוק יורות הצובעין ואין חוששין להאנשים שאין שומעין הדרשא דהתם הדרשא היא עבור האנשים הקונים ומשו"ה אע"ג דיש אנשים שאין שומעין הדרשא אין חוששין להם כי אינם רק מיעוט אבל הכא הדרשא היא עבור אנשים הצובעין המוכרין התכלת וצובעין שכיחי הרבה בכפרים ובצירוף הצובעין של הכרכים והמקומות הרחוקים הוו רובא וה"ה דהוה מצי למיפרך דלידרשי' בפירקא דליבדקי' למוכרי תכלת אם יודעין דקלא אילו פסול וכן לקמן דאמר משום טעימה הוה מצי למיפרך דליבדקי' למוכרי תכלת אם יודעין דטעימה פסולה דהא לא חשדינן להו שיכשילו במזיד דהא פריך לקמן וליכתבי' אדיסקי ופרש"י ומאחר שיהיו הצובעין יודעין בדבר נסמוך עליהן ולקמן (דף מ"ב ע"ב) אמר דתכלת אין ניקחית אלא מן המומחה ופרש"י שיודע שקלא אילן אסור:
בד"ה גזירה משום טעימה כו' אתי להשים הנסיון בכל היורות ואמרינן כו' כצ"ל פירוש שיעשו הנסיון ביורה גופא:
בד"ה ואדיסקי ליקום וליסמוך כלומר דלא חשיבי להו לאינשי הנך איגרות ועברי עלייהו. יש לדקדק מי הכריחו לזה הא יכול לפרש בפשיטות דאיכא מאן דלא חזי לדיסקי ואתי למירמי טעימה ונראה לפרש דקשה לי' לרש"י הא דאמר בא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא לא כ"ש והא הכא איכא לא תעשה דכלאים שלא במקום מצוה ועוד דמאי מייתי מחמץ בפסח ויוה"כ דהתם אי לא שלחינן דיסקי צריכין לעשות שני ימים מספק כמו בכל המקומות שאין מגיעין שלוחי ב"ד ואי שלחינן דיסקי ואיכא מאן דלא חזי לדיסקי ג"כ יעשה שני ימים מספק וליכא שום חשש תקלה ע"י דשלחינן דיסקי אבל הכא דבלא דיסקי אסרינן סדין בציצית וע"י דשלחינן דיסקי מתירין וא"כ יש חשש תקלה ע"י הדיסקי דאיכא מאן דלא חזי לדיסקי ואתי למירמי טעימה ועובר על לאו דכלאים ע"כ פירש דמשו"ה לא סמכינן אדיסקי דלא חשיבי להו לאינשי הנך איגרות לסמוך עלייהו לבטל מצות תכלת דלפעמים לא יהי' מצוי אלא תכלת דטעימה ומקשה רבא שפיר דהא סמכינן אדיסקי לענין חמץ בפסח ויוה"כ ולא אמרינן דלא חשיבי להו לאינשי לסמוך עלייהו לענין איסור כרת דאי לא יסמכו עלייהו למה לן לטרוח בחנם ולשלוח איגרות מכ"ש הכא לענין עשה בעלמא ודאי יסמכו עלייהו ולא יטילו תכלת של טעימה אע"ג דלית להו תכלת אחר ויבטלו לגמרי המצוה של תכלת ועשה לאו דוקא אלא מצוה מן המובחר של עשה דהא קיי"ל דתכלת אינה מעכבת ויוצא העשה של ציצית בד' חוטי לבן לבד:
בא"ד דהא אפשר דליבדקי' כו' כצ"ל:
בד"ה ה"ג אלא גזירה משום טעימה כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה וליכתבי' אדיסקי כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה סדין כו' וכן כתב רבינו יצחק ב"ר יהודא כו' כצ"ל:
בא"ד דהא אפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא יהא אלא בצמר וקשה דהא כתבו התוס' בכתובות (דף מ' ע"א) בד"ה כגון מילה בצרעת וז"ל ואור"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם כו' וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשיב אפשר ואין כוונת התוס' דאם הי' חשיב אפשר הי' אסור ללבוש טלית של פשתן עם ארבע כנפות בלא תכלת משום דאפשר בשל צמר ולא דחי עשה דתכלת לאו דכלאים וכיון דאסור להטיל בו תכלת אסור ללובשו כדי שלא יבוא לבטל מצות תכלת דזה אינו דהא קיי"ל דתכלת אינה מעכבת את הלבן ואם אין לו תכלת מטיל לבן ויוצא מצות ציצית בלבן לבד ולא גרע מה דאסור להטיל בו תכלת מאם אין לו תכלת ואפילו לרבי דס"ל דמעכבין זה את זה כיון דאי אפשר בשום צד ובשום זמן שיכול להטיל ציצית בטלית של פשתן א"כ לא חייבה התורה כלל מצות ציצית בטלית של פשתן ומותר ללובשו בלא ציצית אלא כוונת התוס' שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן עם תכלת ומשום זה לא חשיב אפשר דמצות ציצית אינה חובת גברא לבד כמו מצות תפילין דנאמר דיוכל לצאת בטלית אחת שיש בו ציצית שלובש אלא חובת גברא בכל טלית שיש לו ארבע כנפות שלובש וא"כ בטלית של פשתן שלובש אין יוצא במה שיש תכלת בטלית של צמר שלובש דזו היא מצות טלית אחרת ולא מצות תכלת של טלית של פשתן ועוד דהא התוס' דהכא קאי לפרש"י שמפרש דב"ש ס"ל דציצית חובת טלית והאיך יוצא חובת טלית של פשתן במה שיש תכלת בטלית של צמר ונראה לפרש דכוונת התוס' הוא דב"ש ס"ל דכיון דתכלת אינה מעכבת ויוצא מצות ציצית בלבן לבד שוב אפשר לקיים שניהם וס"ל דמצוה מן המובחר של עשה לא דחי לא תעשה ולא יקיים מצוה מן המובחר של תכלת אלא בצמר לבד והא שכתבו ועיקר מצות תכלת לא יהא אלא בצמר כוונתם על שני מינים דהיינו תכלת עם צמר דהוא עיקר מצות תכלת אבל תכלת בלא לבן כיון דאינה אלא מין אחד אין שום מצוה מן המובחר בתכלת לבד יותר מלבן לבד:
בא"ד א"נ לאשמועינן קשר דלעיל לא ידעינן אלא מדאישתרי כלאים בציצית כו' פירוש דמעיקרא תירצו דצמר ופשתים לא הוי מופנה דאיצטריך לכדרבא והשתא תירצו עוד דצמר ופשתים איצטריך לאשמועינן דבעי קשר בציצית דלעיל דייק רבא דבעינן קשר בציצית מדאיצטריך למישרי סדין בציצית והקשו התוס' לעיל דלמ"ד דלא דרשינן סמוכין אלא היכי דמופנה מנא לן למידרש סמוכין להיתר כלאים בציצית הא לא הוי מופנה דצמר ופשתים איצטריך לאפנויי למידרש סמוכין שיעשה הציצית באופן שיהא בהם כלאים אם יהי' בהם כלאים דהיינו שיעשה קשר ותירצו שם שני תירוצים והכא קאי לפי מה שכתבו שם לתרץ ושמא דהתם אתיא כמ"ד או גדיל או פתיל וכוונתם דסוגיא דיבמות דבעי מופנה ס"ל כמ"ד דפתיל לבד נמי כשר ולפי זה ידעינן קשר מפתיל דבלא קשר אין הפתיל יכול להתקיים אפילו שעה אחת וא"כ צמר ופשתים הוי מופנה למידרש סמוכין להיתר כלאים בציצית אבל סוגיא דלעיל דיליף קשר מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית ס"ל דבעי נמי גדיל ולא בעינן גדיל טוב וא"כ לא ידעינן קשר אלא מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית דמגדיל לא ידעינן קשר דבלא קשר יכול לכרוך ולהתקיים יום או יומים כמו שכתב רש"י שם וס"ל דלא בעינן מופנה ודרשינן תרווייהו מסמוכין ולפי זה יש לומר דב"ש ס"ל כמ"ד דבעינן נמי גדיל ולא בעינן גדיל טוב ובעינן למילף קשר מסמוכין וס"ל דבעינן מופנה וצמר ופשתים לא הוי מופנה למידרש היתר כלאים בציצית דאיצטריך לאפנויי למידרש קשר מסמוכין:
בא"ד ומיהו לא יתכן למימר הכי לפי מה שפירשתי למעלה גבי קשר העליון כצ"ל פירוש לפי מה שתירצו מעיקרא דמגדיל נמי ידעינן קשר דבעינן גדיל טוב ובלא קשר לא הוי גדיל טוב ולא יליף מדאיצטריך קרא למישרי סדין בציצית אלא מדאיצטריכו חכז"ל למידרש היתר כלאים בציצית ש"מ דקים להו דילפינן קשר מגדיל דדרשא דגדיל דרשא נכונה היא לפי דבעינן גדיל טוב:
בא"ד ואין פשיטא דלפירוש הקונטרס קים לן כב"ה כו' פירוש דהא בכמה דוכתי בש"ס משמע דדרשינן סמוכין למישרי כלאים בציצית:
בא"ד ולפירוש הקונטרס צריך לומר דאין הלכה אלא כתנאי דבסמוך כו' פירוש זו היא קושיא אחרת דלפירוש הקונטרס צריך לומר דאין הלכה כב"ש אלא כתנאי דבסמוך דרק משום גזירה אסרינן כלאים בציצית ולפי זה ציצית ממינו דלא שייך גזירה שרי לכ"ע והא דשרי ר"ז לסדיני' היינו תכלת דוקא והא דהקפיד מלאכא על רב קטינא לא הי' מקפיד אלא על תכלת ודוחק הוא לפרש כן והא דהוצרכו לומר בקושיא זו דלפירוש הקונטרס אין הלכה כב"ש אע"ג דלפירוש הקונטרס לב"ש נמי לא אסרינן אלא תכלת כמו שכתבו התוס' לעיל היינו משום דלקמן כתבו דיש לומר דב"ש אף במינן פטרי משום דסברי כרבי דמעכבין אהדדי:
בא"ד והלכך שייך שפיר לשון פטור וקשה דאפילו לפיר"ת דממינו נמי פטרי לי' משום גזירה נמי יתכן יותר לשון איסור והיתר דהא אסור להטיל בו אפילו מינו ונראה לפרש משום דלפירוש ר"ת דאף ממינו פטרי הוכרחו לומר לשון פטור דאי הוה אמר לשון איסור לא הוי ידעינן דפטור דניהו דגזרו ואסרו להטיל בו אפילו מינו מ"מ הוה דינו כמו בשבת דאין יכול להטיל בו ציצית משום איסור שבת ואפ"ה אסור ללבוש הטלית בלא ציצית ולהר"ש מדרוש הובא במרדכי אסור מדאורייתא ללבוש ולהביא עצמו לידי חיוב ולבטל מצות ציצית באונס כיון שאפשר לו שלא ילבוש ולהר"י שם עכ"פ מדרבנן אסור ומשו"ה קתני לשון פטור דלאחר שגזרו ואסרו להטיל בו ציצית פטרי אותו לגמרי מציצית והתירו ללובשו בלא ציצית והא דהוצרכו לפוטרו היינו משום דרוב טליתות שלהם הי' של פשתן כמו שפרש"י בריש פירקין ואם לא התירו לא הי' כח בידם לגזור ולאסור משום דהוה גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ולהר"ש מדרוש דאסור מדאורייתא צריך לומר דס"ל כפרש"י דרק מתכלת פטרו ולא ממינו וכיון דגזרו על תכלת הוה דינו כמו שאין לו תכלת דקיי"ל אם אין לו תכלת מטיל לבן דאין לומר דס"ל כפר"ת דאף ממינו פטרו אלא דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת היכא דיש צורך בדבר דמשמע התם דס"ל דלבישת טלית בלא ציצית הוה קום ועשה כמו שכתבתי לעיל בריש פירקין:
בא"ד והשתא ניחא הא דנקט סדין דוקא פירוש דבסדין פטרי אפילו מינו אבל בטלית של צמר חייב לעשות חוטי לבן נמי של צמר וזה כתבו בין לפרש"י ובין לפיר"ת:
בא"ד ומיהו תימא דהשתא כיון דלא אפשר נידחי עשה ללא תעשה פירוש דאם נפרש לפרש"י נמי דב"ש אף ממינו פטרו קשה ניהו דס"ל כתנא דמפיק עשה דוחה לא תעשה מראשו מ"מ יבוא עשה דציצית וידחה לאו דכלאים ולא נוכל לתרץ כמו שתירץ לעיל דאפשר לקיים שניהם דיוצא ידי ציצית בלבן לבד דהא רבי ס"ל דמעכבין זה את זה והוי לא אפשר:
בד"ה אמר ר"א בר"צ כו' ובלשון שני פירש כו' כצ"ל:
בד"ה והלכה כב"ה כו' זה הדיבור צריך להיות קודם הדיבור המתחיל אמר ר"א בר"צ:
בד"ה לא יהא אלא לבן כו' אלא מהדר אבני ירושלים כדפרישית וקשה אמאי קאמר דמהדר אבני ירושלים הא לפיר"ת דלעיל ע"כ צריך לפרש כלשון ראשון של רש"י דר"א בר"צ קאי אב"ש ורבי נמי קאי אב"ש א"כ למה אסרוה ב"ש ולפי מה שכתבתי לפרש לעיל בדברי רש"י דבני ירושלים נמי אליבא דב"ש איירי ניחא דכוונתם אבני ירושלים אליבא דב"ש:
בד"ה כיון דאפשר במינו כו' דמיגו דתכלת פטרה בשל פשתן לבן נמי פטר כו' כצ"ל פירוש לא דמיגו לבד מועיל להתיר לבן של כלאים אע"ג דאפשר במינו אלא כמו דאמר לעיל כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר אלא כוונת התוס' דלא נוכל למילף מזה להתיר לבן של כלאים אפילו בלא תכלת דיש לומר דלא התיר הכתוב אלא כשהלבן הוא בהדי תכלת דמיגו דהוצרך הכתוב להתיר תכלת בפשתן דאי אפשר במינו התיר ג"כ לבן שהוא עם התכלת בין חוטי צמר בפשתן ובין חוטי פשתן בצמר אע"ג דאפשר במינו והא דלא הקשו מהא דאמרינן לקמן דהטיל למוטלת אין בה משום כלאים ומשמע מדברי התוס' דריש פירקין שכתבו ואם לא נתכוין להוסיף שרי דמותר ללבוש הטלית עם שני הציצית אם לא נתכוין להוסיף דמצות ציצית יוצא בציצית הראשונים ואיסור כלאים ליכא אפילו בציצית האחרונים משום כיון דמיתכשר הטלית בבתראי כי פסק לקמאי ציצית איקרי כפרש"י לקמן הרי בהדיא דכלאים בציצית הותרה אע"ג דאפשר בלא כלאים דהא התם אפשר בלא ציצית האחרונים דהא הם פסולים והטלית נפטר בציצית הראשונים והתם נמי הביאו התוס' בשם ר"ת דמדכתב ואפילו בטלית פטורה בוא"ו משמע דכלאים בציצית לגמרי הותרה ואפילו בטלית שאולה דפטורה מציצית ואפילו לנשים ואפילו בלילה ואין לך אפשר בלא כלאים יותר מאלו יש לומר דמזה לא קשה דיש לומר דכיון דתכלת בטלית דחייב בציצית אי אפשר בפשתן בלא כלאים משו"ה הותרה לגמרי אבל לבן דאפשר במינו לא הותרה בו כלאים אלא דוקא עם תכלת מטעם מיגו:
בא"ד א"נ רבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם כו' כצ"ל פירוש מדאורייתא שרי' אפילו בלא תכלת ורבנן גזרו אפילו עם תכלת:
בא"ד א"נ מסקנא לא קיימא הכי פירוש הא דאמר לעיל דפוטר היינו אפילו מדרבנן אלא דלא קאי הכי במסקנא אלא כמו דאמר הכא דכיון דאפשר במינו אסור מדרבנן ואין לפרש דמה דקאמר לעיל דפוטר לא קאי הכי במסקנא אלא דאינו פוטר אפילו מדאורייתא משום דאפשר לקיים שניהם דהא תני בברייתא וכולן צמר ופשתים פוטרין בהם ורבא מפרש לעיל דצמר ופשתים ביחד פוטרין בשאר מינין ואפשר בלבן דמינו ולא מסתבר לפרש דמסקנא דלא כרבא ואין לפרש דהא דקאמר כיון דאפשר במינו לא קאי במסקנא דפריך על הטעם של קלא אילן ומסיק משום כסות לילה דהא לקמן (דף מ"א ע"ב) בטלית שכולה תכלת אין פוטר בה קלא אילן משום דיסבור דכולם תכלת ויטול שני חוטי קלא אילן ויטיל עם לבן והוי כלאים שלא במקום מצוה וקשה נמי כמו דמקשה הכא ולא יהא אלא לבן וצריך לתרץ נמי כמו דמתרץ הכא כיון דאפשר במינו לא והתם אי אפשר לתרץ בענין אחר א"כ קאי זה התירוץ במסקנא: