ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · הקומץ רבה פרק שלישי
דף יז.
בגמרא וכשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח כך מחשבין כו' כצ"ל מצאתי:
שם מ"ט מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה לאכול דבר שדרכו לאכול כו' פחות מכזית כשר הא משנה יתירא כו' כצ"ל:
בא"ד אלא לר"א איצטריך כו' הקשה בש"מ הא תינח לאביי אלא לר' ירמי' דמוקי משנה דפ"ק כר"א מאי איכא למימר ונראה לתרץ דלמאן דמוקי כר"א יש לומר דכיון דהך דאכילה והקטרה אין מצטרפין לר"א איצטריך והכא תני דר"א פוסל בלאכול דבר שדרכו להקטיר דהכא עיקר ולעיל אגב גררא נסבה כמו דמתרץ בחולין (דף ב' ע"ב) וכיון דהך דאכילה והקטרה אין מצטרפין אינו מיותר יש לומר דהך דפחות מכזית כשר תני אגב דבעי למיתנא הך דאכיל' והקטר' אין מצטרפין ולא קשה אלא לאביי דמוקי הך דאכילה והקטרה אין מצטרפין כרבנן וליכא שום צד לומר דמשנה אחת עיקר יותר מחברתה והך דאכילה והקטרה אין מצטרפין ג"כ הוא מיותר ע"כ צריך לתרץ דהך דפחות מכזית כשר איצטריך לר"א ואגב תני נמי הך דאכילה והקטרה אין מצטרפין אע"ג דלא איצטריך ועוד מקשה בש"מ דהא איכא מ"ד בגמ' דר"א אפילו כרת מחייב ומקרא יליף לי' ולפי זה לא שייך הך טעמא ונראה לתרץ דמשמע לי' לרש"י דאחר דדחי ר"ז לא דכ"ע כרת ליכא חזר בו רב אסי ממאי דקסבר בתחלה דר"י דריש לקרא דאם האכל יאכל לדרשא גמורה אלא לאסמכתא בעלמא הוא דנקיט לי' ר"י וכן משמע נמי מדברי רש"י לעיל (דף י"ב ע"ב) שפי' בד"ה פוסל ואין חייבין עליו כרת וטעמא מפרש בריש פ"ג משמע דאפילו לפי הטעם דמפרש ר"י מקרא דאם האכל יאכל נמי אין חייבין עליו כרת דאין פוסל אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
בד"ה וכשם שמחשבין כו' לאדם למחר ומאכילת מזבח כגון קומץ כו' כך פוסלת כו' כצ"ל והד"א:
בתוס' ד"ה מדאפקינהו כו' אבל אכילת אדם למזבח מנלן כו' כצ"ל:
דף יז:
בגמ' איכא בינייהו דת"ק סבר כו' כצ"ל ב"ח:
שם והכא ג' מחלוקות בדבר כתב בש"מ וא"ת מי דחקו לומר ג' מחלוקות בדבר לימא ר"י היינו ת"ק ור"י סבר בהנך פליגי ולהניח ד"ה פסול ואתא ר"א למימר דאף בלהניח פליגי ונראה לפרש דלפי מאי דפירש מעיקרא דר"י ס"ל דבהנך כרת נמי מחייב לר"א שפיר יש לומר דכולא רישא ר"י הוא וליכא אלא ב' מחלוקות ולא קשה לפי זה דאפילו בלהניח לבד פוסל למה נקט ברישא לשתות הא בכלל לשתות הוה נמי להניח ותיפוק לי' בלא לשתות נמי פוסל בלהניח לבד דיש לומר דמשו"ה נקט לשתות דאפילו כרת מחייב משא"כ בלהניח לבד דליכא כרת אבל השתא דפירש דכ"ע כרת ליכא ע"כ רישא לאו ר"י הוא ושלש מחלוקות בדבר דת"ק דנקט פלוגתייהו בלשתות ע"כ ס"ל דלהניח כשר דאי פוסל בלהניח למה נקט לשתות תיפוק לי' דבלהניח לבד נמי פוסל:
ברש"י ד"ה מדאפקינהו כו' ש"מ כי הדדי נינהו ומחשבין מזו לזו בזה מיושב קושית התוס' לעיל בע"א בד"ה מדאפקינהו:
בד"ה ולעולם אכילה דאורחא משמע כו' כצ"ל:
בד"ה שמעת מינה תרתי כו' הא דהשמיט רש"י הא דמחשבין בלשון אכילה למזבח משום דאמר בגמ' שמעת מינה תרתי ואי דרשינן נמי הא דמחשבין בלשון אכילה הוי להו תלתא ואע"ג דלרבנן קאמר בגמ' דדרשינן נמי מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה דמחשבין בלשון אכילה למזבח מ"מ לר"א דדריש מדשני קרא בדיבורי' דמחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם לא צריכין עוד לדרוש הא דמחשבין בלשון אכילה למזבח דכיון דמחשבין בלשון אכילה באימורים לאדם כ"ש דמחשבין בלשון אכילה באימורים למזבח דהא אכילת אש ילפינן בזבחים דמיקרי אכילה בבשר כמו שהביאו התוס' והכא לא איצטריך אלא באימורים משום דהוה לאכול דבר שדרכו להקטיר כמו שכתבו התוס' בתירוץ האחרון ואפילו לתירוץ הראשון של התוס' דקרא דהכא איצטריך היכא דלא הזכיר אש יש לומר ג"כ דהוה כ"ש דכיון דילפינן מדשני קרא בדיבורי' דמחשבין לאכול לאדם דבר שדרכו להקטיר כ"ש דמחשבין להקטיר למזבח בלשון אכילה:
בד"ה ת"ק ר"י כו' כצ"ל:
בד"ה והכא ג' מחלוקות בדבר כו' ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן משמע מדבריו דבכל דמו מודו דפסול ולא מכשרי אלא במקצת דמו משום דלא ס"ל הך גזירה וקשה הא בזבחים (דף ל"ה ע"ב) תנן במתניתין דחכמים פליגי על ר"י ומכשרי אפילו בלהניח כל דמו ואמאי לא פי' הכא דאפי' כל דמו סבירא לי' דכשרה ויש לומר משום דהשתא דמפרשינן דכ"ע כרת ליכא וטעמא דר"א דפוסל הוא משום גזירה אטו מחשבה כדרכו דייקינן מדנקט ת"ק לשתות מדמו למחר ולא נקט להניח מדמו למחר משמע דבלהניח מדמו למחר ס"ל דאפילו לר"א כשר וא"כ משמע דדוקא בלהניח מקצת דמו כשר ולא בכל דמו דאי ס"ל דאפילו בלהניח כל דמו כשר הו"ל לאשמועינן בהדיא דאפילו להניח כל דמו כשר ולא לאשמועינן מדיוקא מדנקט לשתות מדמו למחר דמזה לא נוכל למידק אלא להניח מקצת דמו:
בתוס' ד"ה דלא שנא כו' תיפוק לי' מדאיקרי אכילת אש אכילה כו' כצ"ל וכן בכל הדיבור במקום דאיקרא צ"ל דאיקרי צ"ק:
בא"ד כמו חישב שיאכלוהו כלבים למחר שתאכלהו אש למחר כו' פירוש דמשמע להו השתא להתוס' דהא דפריך התם אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נפח הכל דפיגול קאי בין אבשר ובין אימורים דתרווייהו ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נפח דאכילת אש הוי בבשר שדרכו לאכול לשון אכילה וגבי אימורים שדרכו להקטיר הוי לשון הקטרה והא דתנן אם חישב לאכול דבר שדרכו להקטיר לא הוי פיגול היינו דוקא אם חישב לאכילת אדם או כלבים אבל אם חישב לאכילת אש שפיר הוי לשון הקטרה בדבר שדרכו להקטיר והא דתנן אם חישב להקטיר דבר שדרכו לאכול לא הוי פיגול היינו דוקא אם חישב בלשון הקטרה אבל אם חישב בלשון אכילה הוי פיגול דאי לא ילפינן דאכילת אש מיקרי אכילה גבי אימורים אלא מקרא דהכא הוי בעי לאתויי התם נמי קרא דהכא לענין אימורים דפשיטא דלא קשיא דליצטרפין אכילה והקטרה לכזית אלא דוקא אם לשון אכילת אש מועיל לפגל בבשר ובאימורים ומעיקרא כתבו כמו חישב שתאכלהו אש למחר פירוש באימורים מסקינן דהוי פיגול מקרא דתאכלהו אש לא נפח דהיינו באש של הדיוט ה"ה נמי אם חישב בלשון אכילת אש של מזבח דהוי פיגול מטעם זה ולא צריכין קרא אחרינא דהכא על מחשב בלשון אכילה למזבח והדר כתבו דמסיק התם בהדיא דאם חישב בלשון אכילת אש של מזבח דמצטרף לפגל משום דלשון אכילת אש הוי לשון הקטרה והיינו ע"כ מקרא דמביא התם דתאכלהו אש לא נפח:
בא"ד אע"ג דבבשר הוי פיגול כו' כצ"ל. פירוש דבבשר לא בעינן שיחשב דוקא על אכילת אדם אלא אפילו על כל דבר דמיקרי אכילה בקרא כגון אכילת כלבים ואכילת אש וא"כ יש לומר באימורים נמי כיון דמרבינן מקרא דמחשבין באימורים בלשון אכילת אש נמי לא בעינן שיחשב דוקא על אכילת אש של מזבח על כל דבר דמיקרי אכילה ואפילו אש של הדיוט לזה כתבו דבאימורים שאני דהוי מחשב לאכול בדבר שדרכו להקטיר ואי לאו קרא יתירה לא הוי מרבינן לשון אכילה באימורים אלא דוקא אש של מזבח:
בא"ד דדוקא אש של מזבח מרבינן בלשון אכילה דהוי מחשב בלשון מזבח למזבח כצ"ל פירוש הקטרה הוי לשון מזבח ואימורים הוי למזבח:
בא"ד והא דקאמר התם דמצטרפין בלשון אכילה אי לאו דרבי הכא כו' פי' דהא דפריך התם אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר כו' לא קאי אלא אבשר והא דפריך התם דליצטרפו אכילה והקטרה לכזית דמשמע מזה דגם באימורים הוי פיגול אם חישב בלשון אכילה וגם מסיק התם בהדיא דמצטרפין אם חישב על אימורים בלשון אכילה לאו היינו מקרא דמביא התם אלא סמיך אהא דדריש הכא דמחשבין בלשון אכילה למזבח:
בא"ד אבל חצי זית בשר לאדם וחצי זית בשר למזבח מצטרפין כו'. הוצרכו לזה דלא תאמר דקושית הגמ' התם דליצטרפין היינו חצי זית בשר לאדם וחצי זית בשר למזבח לזה כתבו דאין זו קושיא דיש לתרץ דהא דתנן דאין אכילה והקטרה מצטרפין לא קאי אלא אחצי זית בשר לאדם וחצי זית אימורין למזבח אבל חצי זית בשר לאדם וחצי זית בשר למזבח אה"נ דמצטרפין:
בא"ד כיון דאיקרי אכילה כו' פירוש דאכילת אש איקרי אכילה לענין דמחשבין על בשר לאדם בלשון אכילת אש והכא איתרבאי נמי דמחשבין על אימורין בלשון אכילת אש של מזבח:
בא"ד דהתם אייתי ראי' כו' כצ"ל:
בא"ד ושמא ניחא לי' לאתויי קרא דאש של הדיוט כאן קצרו התוס' ובזבחים (דף ל"א ע"א) בד"ה דכתיב ביארו יותר וז"ל ונ"ל דאש של גבוה פשיטא לי' דשמה אכילה ומ"מ אין אכילה והקטרה מצטרפין אבל השתא דאמרת דכל אכילת אש שמה אכילה קשיא לי' אמאי אין מצטרפין והתם מקשו נמי אמאי לא מייתי קרא דהכא דאם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר והכא לא מקשו מקרא דהכא ונראה דהיינו לפי תירוץ האחרון שכתבו הכא דמקרא דתאכלהו אש לא נפח לחוד לא ילפינן אלא אם מחשב בבשר בלשון אכילת אש והתם דקאמר דמחשבין באימורין בלשון אכילה סמוך אקרא דהכא וא"כ אי לא הוי מייתי התם אלא קרא דהכא נמי לא הוי ידעינן רק בבשר ולא באימורים משום דבאימורים הוי לאכול דבר שדרכו להקטיר ודוקא מקרא יתירה מרבינן דמחשבין באימורים בלשון אכילת אש:
בא"ד ושמא משום דלא כתיב התם אכילה על בשר בזה מתורץ נמי הא דלא הביא גבי אכילת אש קרא דנאכל גדיש מצאתי בד"ה ליכתוב קרא כו' דרש תדרוש וחקרת הצ"ק מגי' דצ"ל דרש תדרש או חקר תחקר ואין צורך דאע"ג דבגמ' שם לא כ' דרש תדרש וחקרת עיין במהרש"ל ובמהרש"א שם שפי' דכוונת הגמ' הוא דליכתוב דרש תדרש וחקרת:
בד"ה מאי האכל יאכל כו' לא אשכחן תנא דפליג אהא כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ולהכי לא תני זבות ומצורעות ועוד בסוף אלו מציאות כו' בשתי מעשרות ובפרק אלו מציאות ובכתובות כו' סבר ר' יודא דברה תורה כלשון בני אדם ועוד קשיא מר' ישמעאל ור"ע כו' גבי חנה דדריש ר' ישמעאל כו' דהיינו ר"מ דאית לי' התם כו' כצ"ל:
בא"ד והא לאו בכל דוכתא פליגי ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא בהגהות חק נתן כתב דבריהם תמוהין מאי קא מקשו הא כבר כתבו שם בפרק השואל דלא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בל' גניבה וכן ההוא דריש נדרים איכא הוכחה כדאמר שם בגמ' מדלא כתיב נדר לנדור כדכתיב נזיר להזיר ועוד מאי האי שכתבו ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא דהיינו קושייתם הראשונה לכך נ"ל דט"ס נפל בספרים כו' עיי"ש ולי נראה דלא קשה מידי מה שהקשה מהא דתירצו בפרק השואל אין זו קושיא כ"כ הרבה פעמים מצינו כן דבמקום אחד נשארו בקושיא ובמקום אחר תירצו קושייתם ומה שהקשה דבריש נדרים איכא הוכחה לא דקדק יפה דהתם לא קאמר אלא דבנזירות איכא הוכחה לדרוש הכפילות כמו שכתב הר"ן שם דלאו אורחי' דקרא הכי דלעולם המקור קודם אל שם הפעולה ואורחי' דקרא לכתוב להזיר נזיר אבל בנדרים דכתיב לנדור נדר ליכא שום הוכחה לדרוש הכפילות אבל ליכא הוכחה לומר דברה תורה כלשון בני אדם ולא לדרוש הכפילות ובזה יש ליישב הא דקשה על דברי התוס' דהכא מאי מקשו מה טעם יש שם שלא לדרוש לנדור נדר הא בכל מקום דס"ל לתנא דברה תורה אינו מבואר ההוכחה לדרוש הכפילות אלא אמרינן מסתמא יש לו לתנא הוכחה שלא לדרוש הכפילות וא"כ גם הכא נימא הכי אלא דהכא בנדרים משמע מתוך דברי הגמ' דליכא הוכחה מדקאמר דבנדרים ליכא הוכחה לדרוש הכפילות כמו גבי נזיר ולא קאמר עדיפא מיני' דבנדרים יש הוכחה שלא לדרוש הכפילות ומה שהקשה דהא דהקשו התוס' ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא הוא קושייתם הראשונה יש לפרש דבתחלה מקשו התוס' דאפילו אי נימא דבנדרים יש הוכחה שלא לדרוש הכפילות ולמ"ד דברה תורה ניחא שפיר מ"מ יש להקשות מאי מקשה אלא למ"ד לא דברה תורה מאי איכא למימר הא לאו בכל מקום פליג והיכא דאיכא הוכחה לומר דברה תורה מודה והדר מקשו דאין שם שום הוכחה לומר דברה תורה כדמוכח מדברי הגמרא שם כמו שכתבתי לעיל ואם כן למ"ד דברה תורה נמי קשה:
בד"ה אמר לי' כו' מדפריש טעמי' מקרא כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דשאני הכא דאיירי נמי בחוץ למקומו וקשה דבברייתא בגמ' לא איירי אלא בחוץ לזמנו ותני ור"א פוסל ויש לומר דר"א אמר למילתי' דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר סתמא וכמו דתני במתניתין משו"ה אמר בלשון פוסל דהא איירי נמי בחוץ למקומו ומשו"ה ת"ק ור"א דפליגי ומייתי מילתא דר"א בפלוגתתם מייתי נמי בלשון ור"א פוסל אע"ג דלא איירי אלא בחוץ לזמנו:
דף יח.
בגמרא וכל דמו פסולה דאורייתא דתניא אמר להם ר"י אי אתם מודים לי שאם הניחו למחר שפסול חישב להניחו למחר נמי פסול נראה לפרש דגירסא זו שלפנינו הוא גירסת התוס' דאינהו מפרשי דהא דניחא לי' השתא למימר דר"י סבר להניח ד"ה פסול ומעיקרא קאמר אילימא רבנן השתא ומה התם דקא מחשב בלשון אכילה מכשרי רבנן הכא לא כ"ש דמעיקרא סבר דאפילו להניח כל דמו לא פסול מדאורייתא אלא מדרבנן משום גזירה אטו לזרוק מדמו למחר ולפי זה אין לומר דר"י סבר להניח ד"ה פסול דא"כ קשה אמאי מכשרי רבנן בלשתות מדמו למחר הא בכלל לשתות הוי נמי להניח ועוד עדיפא מלהניח דקא מחשב בלשון אכילה אבל השתא דקאמר דכל דמו פסול מדאורייתא ומקצת דמו פסול משום גזירה אטו כל דמו ניחא שפיר למימר דר"י סבר להניח ד"ה פסול דדוקא בלהניח שייך לגזור אטו להניח כל דמו דפסול מדאורייתא אבל בלשתות לא שייך לגזור אטו לשתות כל דמו דאפי' בלשתות כל דמו ליכא פסולה מדאורייתא דלא הוי כמו להניח כל דמו כמו שכתבו התוס' דלשתות כל דמו לא משמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקתה ישתה פירוש דלאחר זריקתה בזמנה יקנחנה מעל המזבח וישתה כל דמו למחר ולהניח כל דמו היינו שלא יזרוק כלל אבל רש"י פירש ור"י סבר בשתי' הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחי' פירוש אע"ג דבכלל לשתות הוי נמי להניח מ"מ משום דחישב בלשון שתי' דלאו אורחי' גרע מאילו חישב להניח והוי כמילתא דלא שכיחא דלא גזרו בי' רבנן ולפי זה אין לפרש דמעיקרא הוה סבר דלהניח לא פסול מדאורייתא אלא משום גזירה דא"כ מאי מקשה ומה התם כו' הא חישב בלשון שתי' גרע וצריך לומר דרש"י מפרש דמעיקרא סבר דאפילו להניח מקצת דמו פסול מדאורייתא כמו דאמר בזבחים (דף ל"ו ע"א) בתחלה משמי' דר"א דתרי קראי כתיבי בנותר חד להינוח וחד למחשבת הינוח ולפי זה אין חילוק בין מקצת דמו לכל דמו דמחשבת הינוח פוסל כמו מחשבת זריקה ואכילה אלא שאין בו כרת והשתא קאמר כמו דמסיק התם לבסוף דמסברא יש לפסול מחשבת הינוח כמו הינוח ולפי זה דוקא בלהניח כל דמו יש לפסול מדאורייתא ולא במקצת דמו ולא פסול אלא משום גזירה אטו כל דמו ובלשתות אין לגזור ולפי פירושו אין צריכין לומר השתא וכל דמו פסולה דאורייתא דמעיקרא נמי אמר הכי ולא בעי למימר אלא דבמקצת דמו ליכא פסולה דאורייתא לאפוקי ממאי דסבר מעיקרא דגם במקצת דמו איכא פסולה דאורייתא ע"כ נראה דרש"י לא גריס כל זה אלא הכי גרס אטו כל דמו ואתא ר"א למימר כו' וכן משמע נמי מדברי רש"י בד"ה גזירה דפירש וכל דמו פסולה דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפרק כל הפסולין תרי קראי כתיבי בנותר וכו' ולפי הגירסא שלפנינו קשה למאי הוצרך לומר כדמפרש בזבחים הא הכא נמי מביא הגמ' הא דתניא אמר להם ר"י לחכמים כו' כמו דמביא התם ועוד דפירש הא דאמר התם ר"א בתחלה דתרי קראי כתיבי בנותר דלפי זה אפילו בלהניח מקצת דמו איכא פסולה דאורייתא והשתא קסבר דבמקצת דמו ליכא אלא גזירה דרבנן והוה בעי לפרש כמו דמסיק התם בסוף דרק מסברא פסול ולא מריבוי דקרא כמו דמביא הגמ' הכא הא דתניא דמשמע מינה דרק מסברא פוסל ר"י מחשבת הינוח כמו הינוח אלא ודאי דרש"י לא גריס כל זה והא דאמר כדמפרש במסכת זבחים קאי לפרש בין אהא דסבר מעיקרא ובין אהא דאמר השתא והא דקאמר תרי קראי כתיבי בנותר קאי אהא דסבר מעיקרא והא דקאמר וכו' כוונתו אהא דמסיק התם בסוף דמסברא פסול וקאי אהא דאמר השתא דדוקא בכל דמו איכא פסולה דאורייתא ובזה מדוקדק נמי דברי רש"י לעיל בעמוד הקודם בד"ה והכא שפירש אבל להניח ד"ה כשרה דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילה ולכאורה הוא שפת יתר ולפי מאי שכתבתי דלפרש"י סבר מעיקרא דמחשבת הינוח פוסל מריבוי דקרא כמו מחשבת אכילה הוצרך לפרש דהשתא לא אמרינן כן:
שם ור"א פוסל אתניי' וכו' כצ"ל ב"ח:
שם מאי הא מפני אנן נמי כו' כצ"ל מצאתי:
(שם) במתני' לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף לא הגיש כו' כצ"ל יש לדקדק אמאי לא תני נמי לא נתן שמן בכלי קודם לעשייתה הא לא מצינו דשינה עליו הכתוב לעכב ונראה לפרש דמתן שמן בכלי נמי הוא בכלל לא בלל דמתניתין לפי דהמתן שמן בכלי והמתן שמן על הסולת שניהם הם לצורך בלולה נכללו שניהם בלשון בלולה ובזה יש ליישב נמי קושית המל"מ פי"ג מהל' מעה"ק על התוס' לקמן (דף ע"ה ע"א) בד"ה מה להלן שכתבו דמנחת מאפה לא אימעט ממתן שמן בכלי דהא משמע דחלות ורקיקין דין אחד להם וכיון דברקיקין ליכא מתן שמן בכלי ה"ה בחלות ולא קשה מידי דכיון דמיעט קרא חלות בלולות ולא רקיקין בלולין כדאמר בגמ' לקמן א"כ בפירוש חילק הכתוב בין חלות לרקיקין במצות בלולה ומתן שמן בכלי הוא בכלל מצות בלולה משום דהוא לצורך הבלולה והא דפרש"י בד"ה לא יצק לא בלל וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון משמע דמתן שמן בכלי לא הוי בכלל לא בלל דמתניתין רש"י פירש זה לפי הס"ד דגמ' דלא יצק כלל קאמר ובמתניתין משמע דאפי' לא עביד כל הנך דחשיב נמי כשר וא"כ צריך לומר דנתן השמן במתן כלי קודם לעשייתה דהא סולת ושמן מעכבין זה את זה ולא הוי בכלל לא בלל אבל לפי המסקנא דגמ' דלא יצק כהן אלא זר ודאי גם מתן שמן בכלי הוי בכלל לא בלל:
שם עיכובא כתיב בה כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה והי' חביב יוסף לר"א וסבבו בהלכות כו' כצ"ל מצאתי פירוש דמשום דהי' חביב יוסף לר"א הי' כח בידו לסבב את ר"א בהלכות עד שהגיעו להלכה זו ששאלו השוחט את הזבח להניח דמו למחר מהו ומשום זה הזכיר רבי הא דהי' חביב יוסף לר"א ולל"א ה"פ שהי' חביב ליוסף כל מה שר"א מלמדו עד שהגיעו להלכה זו ששאלו ולא הי' חביב לו מה שהשיב לו משום דר"י שנה לו שר"א פוסל:
בד"ה שלא כווננו שמועתינו כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא פירוש הא דאמרי לך עד השתא כשר אין הלכה כן אלא כר"א שפוסל:
בד"ה ואי ס"ד ר"י ד"ה פסול אתניי' ליוסף הבבלי מאי החזרת לי אבדתי הא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה אלא מאי פלוגתא מתנינן כר"י כצ"ל וה"פ דבשלמא אי ד"ה פסול אתניי' הוצרך לומר לו אע"ג ששנה לו בלשון ד"ה אין הלכה כן והא דשנה לו דברי ר"א בלשון ד"ה הוא מפני שחביבה עליו אבל אי כשר לרבנן ור"א פוסל אתניי' אמאי הוצרך לומר לו טעם על מה ששנה לו נמי דברי ר"א דפליג אחכמים הא אנן נמי בברייתא דלעיל מתנינן ר"א אומר אף בזו ר"א פוסל וחכמים מכשירין וסתם ר"א הוא ר"א בן שמוע הרי ר"א בן שמוע גופי' דלא הי' תלמידו ולא הי' חביב עליו כ"כ דברי ר"א כמו על ר"י שהי' בן תלמידו אפי"ה תני נמי דברי ר"א דפליג אחכמים כר"י:
בד"ה לא יצק כו' ואחר כך סולת ונותן עלי' שמן ובולל וחוזר ויוצק כו' כצ"ל:
בד"ה לא יצק לא בלל כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון כו' פירוש זה כתב רש"י לפי הס"ד דגמ' דלא יצק כלל קאמר ובמתניתין משמע דאפילו אי לא עביד לתרווייהו כשר וקשה הא סולת ושמן מעכבין זה את זה וצריך לומר דמתן שמן לא הוי בכלל לא בלל ונתן השמן במתן הראשון ובא רש"י לפרש דצריך לומר דנתן כל הלוג במתן הראשון דאם לא נתן כל הלוג אלא חסר מהלוג מה שהי' צריך ליתן בשני מתנות של בלולה ויציקה הוי חיסר שמנה ופסול אבל לפי המסקנא דלא יצק כהן אלא זר הא דתנן לא בלל פירוש שלא נתן שמן לא במתן הראשון דהיינו מתן שמן בכלי ולא מתן שני לבלולה אלא נתן כל הלוג ביציקה ולא בלל:
בד"ה לא פתת כו' כגון מרחשת ומאפה כו' ומצוה לפותתן כולן כדאמרינן באלו מנחות וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר סה"ד כצ"ל פירוש דע"כ צריך לפתות כדי קמיצה דא"א לקמוץ בצמצום שלא יהא חסר ויתר בלא פתיתה ודברי התוי"ט בכאן הם שלא בעיון:
בד"ה לא הניף במנחת העומר וקנאות כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה לא הגיש כו' בשמעתא הס"ד ומה"ד פתים מרובות גדולות יותר כו' כצ"ל:
בד"ה עיכובא כו' דהא נאמרה יציקה כו' כצ"ל ש"מ:
בתוספות ד"ה גזירה כו' וא"ת לאכול מאימורים ליגזור כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד ועוד באימורים לא מיפסל זיבחא אם לא הוקטרו משמע מדבריהם דלתירוץ הראשון פוסל ר"י מדאורייתא בלהניח כל האימורים למחר אלא דבמקצת אימורים מכשיר וקשה כיון דאם לא הוקטרו האימורים הזבח כשר אמאי פוסל במחשבת הינוח יותר מהינוח ובכ"מ כשהתוס' מתרצים שני תירוצים יש סברא ליישב לכל אחד מהתירוצים והכא אי אפשר ליישב כלל התירוץ הראשון ועוד קשה לפי תירוץ הראשון מאי סברא יש לחלק בין להניח כל אימורים ובין להניח מקצתן הא כ"ז שלא הקטיר כל האימורים חשיב כאילו לא הקטיר כלל ויש לומר דקושית התוס' ותירוץ הראשון הוא לפי מאי שתירצו בזבחים (דף ל"ו ע"א) בד"ה שיאכלוהו וז"ל וי"ל דלהניח אימורים למחר אי עביד כמחשבתו מיפסל כולי' קרבן באכילה וכי מטי למחר מיפסל בשר משום נותר עכ"ל פירוש אע"ג דאין מחשבת הינוח פוסל יותר מהינוח ומשו"ה אם חישב להניח מקצת אימורים למחר לא מיפסל כיון דאם עביד כמחשבתו לא מיפסל הזבח בכך דאע"ג דאין הבשר נאכל בהקטרת מקצת אימורים כמו בלא הקטיר כלל וא"כ הבשר מיפסל למחר משום נותר מ"מ לא מיפסל כל הקרבן בשביל כך דהא נשאר עדיין מקצת אימורים שהקטירן בזמנן ואם מיפסל כה"ג במחשבת הינוח מיפסל כל הזבח נמצא דנפסל במחשבת הינוח יותר מהינוח אבל אם חישב להניח כל האימורים למחר אם עביד כמחשבתו מיפסל כל הקרבן ואע"ג דבהינוח כל האימורים לא נפסלו כ"א האימורים והבשר אבל הזבח גופי' כבר הורצה ע"י זריקת הדם דהא אפילו אם לא הוקטרו אימוריו ולא נאכל הבשר הזבח כשר ע"י זריקת הדם כמצותו ובמחשבת הינוח אתה פוסל גם הדם מלזרוק מ"מ אין זה חשיב פוסל יותר במחשבת הינוח מהינוח כיון דאפילו אם לא תפסול במחשבת הינוח רק האימורים והבשר נפסל ג"כ ממילא הדם משום דקיי"ל אם אין בשר אין דם ותירוץ השני של התוס' דהכא סוברים דמ"מ מטעם מחשבת הינוח אין אתה יכול לפסול יותר מהינוח ואם מחשבת הינוח כל האימורים פוסל אתה פוסל הדם מטעם מחשבת הינוח:
בד"ה אלא לעולם כו' פיגול לר"א וכו' כאלי' דמי והא קא מחשב כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד בין לת"ק בין לר' אלעזר כו' כצ"ל פירוש דשלשה מחלוקות הם ממש כמו דמפרש בגמ' אלא במקום דאמר בגמ' דכ"ע כרת ליכא אמרינן דכ"ע כרת איכא והא דלא כתבו נמי בין לר"י משום דלר"י מעיקרא נמי הוי אמרינן בהנך הוי פיגול וקצת דוחק יש בפירוש זה דלפי זה הא דאמר ר"א אף בזו ר"א פוסל וחכמים מכשירין לא הוי ר"א פוסל שוה בשניהם דבשלא כדרכו הוי נמי פיגול ובלהניח לא הוי אלא פסול:
בד"ה לא מלח כו' לא דקדק בסדר כו' והלא דלא קשה להו נמי הא דהקדים יציקה לבלולה משום דבכ"מ מזכיר יציקה קודם לבלולה לפי דיציקה יותר עיקר מבלולה דמעכבת:
דף יח:
בגמרא שאינו מודה בעבודה בחולין (דף קל"ב ע"ב) פרש"י שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב קרבנות אלא משה בדה מלבו ואע"ג דאינו ראוי להקרבה כדמשמע מפרש"י בחומש פרשת בא דמומר לערלות הוי בכלל בן נכר ובזבחים (דף כ"ב) מביא דבן נכר פסול לעבודה ואפילו לפירוש התוס' שם דמומר לערלות לא הוי בכלל נכר היינו משום דחשיב לבו לשמים לפי שאין עושה אלא מדאגת צער המילה אבל כה"ג דהכא דכופר בתורת משה פשיטא דהוי בכלל בן נכר ואין ראוי להקרבה ובזבחים (דף צ"ט) ממעטין דשאין ראוי לחיטוי אינו חולק מ"מ איצטריך דרשא דהכא דאין לו חולק משום דאמרינן במתניתין בסוף מכילתין דכהן ששמש בבית חוניו או ששימש לעבודה זרה הרי הוא כבע"מ דחולק ואוכל ואינו מקריב:
שם והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ כו' כצ"ל מצאתי:
ברש"י בד"ה אין בילה מעכבת בו דאי נמי לא בלל כשר כצ"ל:
בד"ה מקמיצה ואילך כו' דלהכי לא כתיב ויצק הכהן דליהוי משמע כו' כצ"ל וכוונת רש"י בזה דבזבחים (דף י"ג) דריש מקרא והקריבו בני אהרן הכהנים שתהא בכהן כשר ובכלי שרת א"כ הכא נמי אצטריך להך דרשא אלא דהכא דריש מדכתיב דרשא זו גבי קבלה ולא כתיב גבי יציקה וכן פירש נמי בזבחים (דף ל"ב ע"א) בד"ה והקריבו הכהנים ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לימד על השחיטה שכשרה בזר ובזה ניחא נמי דלא תיקשי לר"ש דאמר מקרא נדרש לפניו ולאחריו והוי כאילו כתיב גבי יציקה א"כ ל"ל קרא כלל דהא משמע דלרבנן לא אתי קרא לרבות כהונה מקמיצה ואילך אלא למעט כהונה קודם קמיצה מדקאמר מ"ט דרבנן דלא בעי כהונה משמע דטעמא דר"ש דבעי כהונה ניחא וכן משמע נמי מדקאמר לימד על יציקה ובלולה שכשרה בזר וכן קאמר נמי בעמוד שאחר זה מקבלה ואילך מצות כהונה מלמד על השחיטה שכשרה בזר והיינו כמו דאמרינן בזבחים (דף ל"ב ע"א) מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ולפי מה שכתבתי ניחא דקרא דבני אהרן הכהנים אינו מיותר אלא דרבנן דרשו מדלא כתיב דרשא זו גבי יציקה ולר"ש דמקרא נדרש לפניו א"כ כתיב נמי. גבי יציקה ובמה שכתבתי דלא איצטריך קרא לרבות כהונה מקמיצה ואילך אלא למעט כהונה קודם קמיצה יתיישב דלא תיקשי בשלמא לרבנן ניחא הא דבלולה נמי כשרה בזר אע"ג דבלולה לא כתיב כלל בהך קרא דכיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה ממילא משמע דכל דבר שקודם קמיצה לא בעי כהונה והא דלא נקט נמי פתיתה דכשרה בזר דלר"ש בעי כהונה משום דקרא זה איירי במנחת סולת דליכא פתיתה דנקמצת סולת אבל לר"ש קשה נהי דמקרא נדרש לפניו וכתיב כהונה גבי יציקה אכתי בלולה ופתיתה מנא לך דבעי כהונה בשלמא תנופה והגשה כתיב בקרא בהדיא ומליחה כדאמר לקמן וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח אבל בלולה ופתיתה מנא לך ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכיון דכתיב דרשא זו גבי יציקה שוב הדרינן להא דלמדנו מקרא דאתה ובניך תשמרו את כהונתכם דכל דבר בעי כהונה דהא השתא ליכא שום מיעוט ויש להקשות לפי זה אמאי לא חשיב ר"ש נמי מתן שמן בכלי קודם לעשייתה ונתינת הסולת על השמן ולישה ועריכה וקיטוף ואפיי' ונתינת הלבונה על המנחה ונראה לפרש דלישה ועריכה וקיטוף ואפיי' הם בכלל פתיתה דכל עבודות האלו הם נעשים לקיים מצות פתיתה ונתינת השמן בכלי ונתינת הסולת על השמן הם בכלל בלולה דעבודות הללו נעשות לצורך הבלולה ונתינת הלבונה על המנחה נכלל בכלל יציקה דשניהם הם ענין אחד דנותן שמן ולבונה על המנחה קודם קמיצה כמו דכתיב ויצק עלי' שמן ונתן עלי' לבונה והם סידור אחד:
בתוס' ד"ה ואמר ר"ז כו' בלשון ציווי הס"ד ומה"ד וכל שאינו ראוי לבילה כו' כל בשרו אהני למימר כו' כצ"ל:
בד"ה שריבה בפתיתין כו' מחזיר לסלתן סה"ד ומה"ד שאינו מודה בעבודה כו' הכא נקט שאינו מודה בעבודה כו' לתת מנת למען יחזקו בתורת ד' כו' מדכתיב למען יחזקו ושמא כו' כצ"ל פירוש דהתם לא ממעט שאינו מודה בעבודה אלא עם הארץ דמקרא למען יחזקו בתורת ד' אין יכולין למעט אלא עם הארץ דוקא וקשה מ"ש התם גבי מתנות שאין ממעט קרא שאין מודה בעבודה ומתרצי משום דבתרומות ומעשרות אין לו חלק אלא הבעלים נותנין לכל כהן שירצו אין זה זכות כל כך משו"ה לא מיעט קרא אלא ע"ה אבל בקרבן שיש לו חלק בע"כ דבעלים דכתיב לכל בני אהרן והוא זכות גדול מיעט קרא נמי שאינו מודה בעבודה ומלשון התוס' נראה דאינו מודה בעבודה עדיף מע"ה לפיכך נראה לי דהתוס' אין מפרשים כפרש"י דחולין דשאינו מודה בעבודה היינו שכופר שלא צוה המקום להקריב קרבנות דזה ודאי גרע מע"ה אלא אינהו מפרשי דאין רוצה לעבוד במקדש עבודה המוטלת על הכהנים ורק רשע הוא שמבטל מצות עשה המוטלת עליו ומבזה עבודת המקום ב"ה:
בד"ה מניין כו' ומיהו קשה דאיכא חטאת הפנימית דאי אפשר לבטלה מדלא הקשו מהולכה זוטרתי דכל הקרבנות דאי אפשר לבטלה משמע דהם גורסין בזבחים (דף ט"ו ע"א) בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה דלא שמה הולכה כלל וכן משמע נמי מדברי התוס' בזבחים (דף י"ג ע"א) בד"ה אתה אומר שכתבו דמשו"ה מוקמינן והקריבו בקבלה ולא בהולכה משום דהולכה אפשר לבטלה ואי הולכה זוטרתי חשובה הולכה לוקים קרא בהולכה זוטרתי:
בא"ד גבי שלשה דברים שותה סוריא לא"י ובסוטה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה ור"ש כו' ואם תאמר ומי פליג ר"ש אלא בלל כשר. ויש להקשות לפי מאי דמשמע להו להתוס' השתא דכל דבר דבעי כהונה מעכב בדיעבד אמאי לא מקשו נמי לרבנן מלא הניף ולא הגיש דתנן במתניתין דכשר ובעי כהונה כדמפרש בקרא בהדיא בתנופה כתיב והניף הכהן ובהגשה כתיב הקרב אותה בני אהרן וגומר וכן קשה נמי ארבנן ממליחה דתנן לא מלח כשר ובעי כהונה כדאמרינן לקמן בעמוד הסמוך וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח ונראה דלרבנן לא קשה מידי דהא כתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"א) בד"ה מקמיצה הגשה ותנופה נמי בעי כהונה שאין זר קרב אצל המזבח אלא הכא בד' עבודות שבמנחה איירי שמתחילין משעת קמיצה וכתבתי שם לפרש בכוונתם דהכתוב בא ללמד דמקמיצה ואילך בעי כהונה מטעם עבודה וליכא במנחה אלא ד' עבודות כמו בזבח אלא דבזבח שחיטה לא הויא עבודה ולא בעי כהונה ובמנחה קמיצה נמי הויא עבודה ובעי כהונה אבל תנופה והגשה אע"ג דגלי הכתוב בהו דבעי כהונה אינו מטעם עבודה דלא חשיבי עבודה ונ"מ דאי עביד זר לא הויא עבודה מחוללת ולפי זה ה"ה אי לא עביד כלל כשר וכן מליחה אע"ג דבעי כהונה משום דאין זר קרב אצל המזבח מ"מ כיון דאינה מד' עבודות לא מיפסל אם עביד זר וכן אי לא מלח כלל כשר והא דהשיב ר' יוסף לאביי לקמן בעמוד שאח"ז דאמר לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח משמע דמטעם זה אי מלח זר פסול היינו לפי סברת אביי דפירש לא מלח כהן אלא זר אבל לא מלח כלל פסול א"כ ודאי עבודה היא ואי עביד זר הויא עבודה מחוללת ופסול ואע"ג דליכא במנחה אלא ד' עבודות לרבנן מ"מ כיון דלא סגיא בלא מליחה ע"כ הקטרה היא וכמו דאמר בגמ' לעיל (דף י"ג ע"ב) גבי ליקוט לבונה דר' ינאי פוסל בזר וקאמר שם הטעם דכיון דלא סגיא דלא עביד לה ע"כ משויא לה כי הולכה וכן אמרו נמי בזבחים (דף י"ג ע"א) גבי טבילת אצבע וכן פרש"י שם (דף ט"ו ע"א) בד"ה אלא בהולכה זוטרתי וז"ל ומאן דגריס דלא פסלה טעמא משום דלאו כלום הוא ואין שם הולכה עליו אלא כולי' צורך זריקה הוא והא לא הוי בדעתי' למיחשב אזריקה אלא אהולכה עכ"ל ולא הקשו התוס' הכא אלא לר"ש דחשיב בברייתא ט"ו עבודות וכולהו שוין לענין דמיקרי עבודה דלא דריש מקמיצה ואילך מצות כהונה:
בא"ד תיפוק לי' דבעינן כהן סה"ד וכל השאר נמחק דאינו מדברי התוס' אלא הג"ה מתלמיד טועה דאמאי הוצרכו להביא דלר"ש בעי מליחה כהונה משום דאין זר קרב אצל המזבח או משום דמקמיצה ואילך בעי כהונה הא בהדיא חשיב ר"ש מליחה בכלל ט"ו עבודות דבעי כהונה ועוד דלר"ש לא בעינן כלל טעם למליחה משום דאין זר קרב אצל המזבח אלא כיון דלא דריש מקמיצה ואילך מצות כהונה ממילא כל דבר בעי כהונה מקרא ואתה ובניך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח כמו דאמר בזבחים (דף ל"ב ע"א) דהא מטעם זה בלילות ופתיתות בעי כהונה לר"ש אע"ג דלא שייך בהו הטעם דאין זר קרב אצל המזבח וגם לא שייך בהו לומר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כמו גבי יציקה ועוד דכתב ובלאו האי טעמא בעי דמקמיצה ואילך מצות כהונה ור"ש לא דריש דרשא זו:
דף יט.
בגמרא והתניא באצבעו ולקח כו' כצ"ל ש"מ:
שם וסבר ר"ש מקרא נדרש לפניו ולאחריו והתניא כו' יש להקשות אמאי לא מקשו נמי רבנן דהכא דפליגי אר"ש וסברי דאין מקרא נדרש לפניו ולאחריו ארבנן דברייתא דסברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו ונראה לתרץ לפי מאי שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"א ע"ב) בד"ה ליכתוב וז"ל ואיכא דמוקי לה אתרווייהו משום דמשמע לי' אלקיחה כפשטי' דקרא ואנתינה נמי כדמוכח בקרא אחרינא עכ"ל דלפי פירוש זה לא קשה רבנן ארבנן דדוקא באצבעו ס"ל מקרא נדרש לפניו כפשטי' דקרא ולא במקום אחר אבל אר"ש פריך שפיר מכח כ"ש:
שם קא מיפלגי אלא ה"ט דר"ש כו' כצ"ל רש"ק:
(שם) אלא מעתה ושחט כו' כצ"ל ש"מ:
שם אי לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה ה"נ בזר תהא פסולה בש"מ מקשה אמאי לא פריך הכי לר"ע דשמעינן לי' בפרק איזהו מקומן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכן הרבה אחרים ול"נ דמשמע התם דכ"ע סברי וי"ו מוסיף על ענין ראשון דקאמר התם אמר ר"פ דכ"ע למידין וטעמא דרבנן משום דאיכא גז"ש להיפך ההיקש מוקמינן ההיקש לענין שילמד תחתון מעליון דאל"כ קשה מנא להו לרבנן צפון בעולת בן בקר וכן משמע נמי מדברי התוס' כאן בד"ה אלא ה"ט דר"ש דמקשו על ר"א בר"ש דנימא וי"ו מוסיף משמע דפשיטא להו דכ"ע ס"ל וי"ו מוסיף וקושייתו לא קשה מידי דהא דקאמר הכא דה"ט דר"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אי אפשר לפרש כמו וי"ו מוסיף על ענין ראשון דבכל הש"ס דהוא הקישא וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון והביאה אינו ענין עבודה שנוכל להקיש אלי' אלא היא ענין כהונה גופה וצריך לומר דפירושו הוא דמכח וי"ו מוסיף אמרינן דמקרא נדרש לפניו לויצק וכיון דכתיב כהונה גבי ויצק אין שום רמז לדרוש מקמיצה ואילך מצות כהונה למעט כהונה מדבר דהיא קודם קמיצה וכל דבר בעי כהונה מקרא ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולענין זה דוקא לא דריש ר"ש וי"ו מוסיף וכן משמע נמי מדברי התוס' בד"ה במקרא דתירצו דמשו"ה לא קאמר בפרק השואל דההיא משנה ר"ש הוא דקסבר דמקרא נדרש לאחריו ולא לפניו משום דהתם דריש וי"ו מוסיף ועדיין קשה לימא דרבנן הוא דלא דרשי הכא וי"ו מוסיף דוהביאה אלא ודאי דדוקא לענין מקרא נדרש לפניו לא דרשי וי"ו מוסיף אבל לענין הקישא כ"ע דרשי וי"ו מוסיף והתם לענין ש"ש שפיר הוי הקישא:
שם והרי נזיר דלא כתיב בי' כו' כן יעשה כמאן דכתיב בי' כו' הרי תודה דלא כתיב בי' כו' כצ"ל:
שם ארבעה מינים שבתודה כו' כצ"ל ב"ח:
שם והא תורה וחוקה קאמר כו' אי כתיב חוקה אין כו' שהחזיר הכתוב בתורת מנחה כו' כתיבא ושאני התם כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה מקרא הכהנים נדרש לפניו לויצק כצ"ל ש"מ:
בד"ה ולאחריו וקמץ משם סה"ד ומה"ד באצבעו ולקח ולקח הכהן כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה וי"ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון ואי קשיא וי"ו דונתן נמי יהא מוסיף על ענין ראשון וילמד קבלה מנתינה כו' כצ"ל:
בד"ה אי מה סמיכה בבעלים לר"ש פריך דכתיב וסמך כו' ולא באחר סה"ד ומה"ד זריקה כו' כצ"ל:
בד"ה תנופה בנזיר דכתיב ונתן על כפי הנזיר וגומר והניף מעכב משום כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה ד' מינין כו' ורקיקין ורבוכה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה שלמיו כו' ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה כצ"ל:
בד"ה ולא מעכבי דאמרינן בפ"ק כו' ובמנחה נמי כתיב כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מנחה כתיב בה חוקה כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם קצת מצ"ק:
בד"ה ושאני התם כו' חוקה דידה לאו דוקא כצ"ל ש"מ:
בתוס' ד"ה במקרא כו' דבפ' השואל פליגי אמוראי במקרא כו' כצ"ל:
בא"ד ואילו ש"ח כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דהתם דריש משום דוי"ו מוסיף כו' כצ"ל:
בא"ד וגבי נשך כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דלא דמי לתקום והדרת כו' פירוש דבפסחים כתבו התוס' דתקום והדרת לא מצי קאי אתרווייהו כמו תתננה ואכלה דלשון והדרת לא שייך אמפני דכתיב גבי שיבה ולשון תקום לא שייך אפני דכתיב גבי זקן משום זה כתבו הכא בקושייתם דבאצבעו דהכא לא דמי לתקום והדרת דבאצבעו מצי קאי אתרווייהו כמו תתננה ואכלה:
בא"ד דבאצבעו אחדא קאי כצ"ל. פירוש דתתננה ואכלה או מכור ע"כ קאי אתרי מילי אתושב ונכרי דלכל הפחות חדא קאי אתושב וחדא אנכרי משו"ה יש לומר דתרווייהו קאי אתושב ותרווייהו קאי אנכרי אבל אין הכרח לומר דבאצבעו קאי אתרי מילי דשפיר יש לומר דאחדא קאי:
בא"ד יש לחלק משום דאשכחן כו' כצ"ל. פירוש משום זה ע"כ קאי אלאחריו ות"ק סובר דנדרש נמי אלפניו משום דפשטי' דקרא משמע דבאצבעו קאי אולקח כן כתבו התוס' בפסחים (דף כ"א ע"ב) בד"ה וליכתוב:
בד"ה אלא כו' אפילו לא ידרוש ר"ש קרא לפניו ולאחריו היכא דאיכא ו' מוסיף דריש כו' כצ"ל דקשה להו להתוס' הא ו' מוסיף הקישא הוא כדמשמע באיזהו מקומן והכא דכתיב ו' גבי והביאה דאינו דבר שנוכל להקיש אליו אלא הוא ענין כהונה גופה ע"כ דכוונת הגמ' הוא דאע"ג דבכ"מ ס"ל לר"ש דמקרא נדרש לאחריו ולא לפניו היכא דאיכא ו' מוסיף נדרש נמי לפניו:
בא"ד דאמר ר"א בר"ש כו' כצ"ל:
בא"ד והיכי נאמרה אצבע בנתינה כו' כצ"ל:
בא"ד א"נ לא דריש ו' מוסיף כדי לדרוש המקרא לפני פניו וקשה דהא קאמר לעיל בסמוך דהו"ל למיכתב ולקח הכהן ונתן מן הדם באצבעו משמע דאי כתיב הכי שפיר הוי אמרינן ו' מוסיף כדי לדרוש המקרא לפני פניו ונראה לפרש דהא דמתרצי א"נ לא קאי לתרץ ר"א בר"ש אלא קאי לתרץ קושיא הראשונה דהקשו אמאי לא אמרינן נמי גבי ולקח ונתן ו' מוסיף למילף קבלה מנתינה דבימין והיינו ע"י הקישא ככל ו' מוסיף ותירצו משום דבאצבעו מפסיק בין ולקח לונתן וליכא הקישא אבל אי הוה כתיב ולקח הכהן ונתן מן הדם באצבעו הוה שפיר הקישא ע"י וי"ו מוסיף ולפי תירוץ זה קשה מר"א בר"ש דאמאי לא דריש הקישא בוי"ו מוסיף והוצרכו לדחוק דר"א בר"ש לית לי' וי"ו מוסיף וכתבו לתרץ קושיא הראשונה באופן אחר דגבי ולקח ונתן נמי אין יכולין לדרוש הקישא ע"י וי"ו מוסיף דלא אמרינן הקישא בוי"ו מוסיף אלא בתרי ענייני כגון ואם מן הצאן באיזהו מקומן או וכי ישאל איש בבבא מציעא בהשואל אבל בחד ענין לא דרשינן הקישא ע"י וי"ו מוסיף אלא אמרינן מקרא נדרש לפניו ע"י וי"ו מוסיף ולפי זה לא קשה דגבי ולקח ונתן נמי נדרוש המקרא לפניו ע"י וי"ו מוסיף דדוקא ע"י וי"ו דוהביאה דריש ר"ש מקרא דהכהנים לפניו לויצק אבל לא דריש ר"ש ע"י וי"ו דונתן מקרא דבאצבעו לולקח דהוא לפני פניו ולפי תירוץ זה שוב לא קשה כלל מר"א בר"ש דהתם נמי מתרץ בהכי ובלא זה לא קשה לפי תירוץ זה מר"א בר"ש דדוקא מעיקרא דסברי למילף קבלה מנתינה בהקישא דוי"ו מוסיף מקשו אר"א בר"ש משום דכ"ע סברי וי"ו מוסיף אבל השתא דסברי דבולקח ונתן כיון דהוי חד עניינא לא אמרינן דוי"ו מוסיף הוי הקישא אלא דע"י וי"ו מוסיף אמרינן דמקרא נדרש לפניו לא קשה כלל אר"א בר"ש דיש לומר בפשיטות דלא סבר כאבוה אלא כרבנן דפליגי אר"ש ולא דרשי מקרא לפניו אפי' ע"י וי"ו מוסיף:
דף יט:
בגמרא לא מעכבא אלא כל היכא כו' כצ"ל ש"מ:
שם ומידות היבש מקדשות כו' ולא מדות היבש מקדשות כו' אבל מזרקות מקדשות כו' כצ"ל:
שם רב כהנא ורב אסי כו' כצ"ל מצאתי:
שם מאן תנא בה כו' כצ"ל מצאתי:
שם למערבה של קרן לדרומה כו' ומעכבא דתניא כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה מלא קומצו כו' בידו יקמוץ ולא יעשה כו' כצ"ל:
בד"ה לא שנו דאין כלי הלח מקדשין יבש כו' לא חזיא לה אלא למילתה למדוד והין כו' כצ"ל קצת מצ"ק:
בד"ה אבל מזרקות שהן כלי הדם מקדשות סולת כו' כצ"ל:
בד"ה יכול במערב כו' דהיינו לפני כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה כנגד חודה כו' מאי ודיו כצ"ל ש"מ:
בד"ה כולי' כו' בחצי עזרה עומד בצפון כו' לפני פתח ההיכל כו' כצ"ל:
בתוספות ד"ה ושאני התם כו' משמע דבריו סותרים זה את זה כו' כצ"ל פירוש דמשמע להו להתוס' דהא דקאמר הכא סתמא דגמ' גרש ושמן מעכבין כו' והא דאמר שמואל בסמוך גרש ושמן מעכבין כו' כיון דלשון אחד הוא איירי בחדא גוונא וכיון דהכא פרש"י לענין עיכובא דנפשי' הא דאמר שמואל איירי ג"כ בעיכובא דנפשי' ואהא דאמר שמואל פירש"י טעמא משום דהחזיר בהן הכתוב וסותר למה שפירש הכא הטעם משום ייתורא דה"א ויש ליישב פרש"י דרש"י משמע לי' דסתמא דגמרא איירי לענין עיכובא דנפשי' דלא בעי שינה עליו הכתוב מדלא מביא אלא חד קרא דמגרשה ומשמנה אבל שמואל איירי לענין שמעכבין זה את זה דבעי החזיר הכתוב משום דמשמע דטעמא דשמואל בגרש ושמן משום דהחזיר בהן הכתוב משום דקאי אדרב דתלי טעמא בחזרה:
בא"ד שאם חיסר כל שהוא פסולה ש"מ דהכא נמי מטעם שינה הכתוב קאמר פירוש דלפי זה ניחא הא דמביא הכא קרא דמגרשה ולא קרא דמסלתה משום דקרא דמגרשה הוא קרא דשינה הכתוב דכתיב אחר קרא דמסלתה:
בא"ד ונראה דהכא מיירי לענין שיעכבו זה את זה כו' נראה לפרש דאין כוונת התוס' בזה הפירוש כדי לתרץ הקושיות שהקשו מקודם דכבר מתורץ בזה דקאמרו דמטעם שינה הכתוב קאמר אלא הוא דבר בפני עצמו דכיון דמשמע דמטעם שינה הכתוב קאמר ע"כ איירי לענין שיעכבו זה את זה דבעי שינה עליו הכתוב דאי בעיכובא דנפשי' כמו שפרש"י לא בעי שינה עליו הכתוב כמו שהוכיחו מגמ' דלקמן בפירקין:
בא"ד דלקמן בפירקין גבי סולת ושמן כו' מייתי מסלתה ומשמנה וככה דגבי עיכובא דנפשי' כו' כצ"ל פירוש דגבי מנחת נדבה מייתי קרא דמסלתה ומשמנה וגבי מנחת נסכים מייתי קרא דככה משמע מזה דאע"ג דכתיב נמי מגרשה ומשמנה בייתור ה"א לא חשיב זה שנה עליו הכתוב לגבי עיכובא דנפשי' משום דכל חד איצטריך לגופי' דמנחת העומר דהיא חובה לא ילפינן ממנחת נדבה דאי ילפינן ממנחת נדבה לכ"מ דחסר סלתה ושמנה פסולה לא הוי איצטריך להביא גבי מנחת נסכים קרא דככה ודוקא לענין שמעכבין זה את זה חשיב קרא דמגרשה ומשמנה שנה עליו הכתוב משום דלא איצטריך דילפינן בכ"מ ממנחת נדבה:
בד"ה ושמואל דורות משעה לא ילפינן כו' כצ"ל:
בא"ד אבל אין לפרש דלא יליף הכא דורות משעה כו' פירוש דהכא דוקא לא יליף שמואל דורות משעה מוימלא כפו משום דיש לומר דשאני התם דמשום דהיא עבודה שנתחנך בה אהרן הקפיד הכתוב שיעשה הקמיצה בידו ממש:
בא"ד דיליף דורות משעה כצ"ל צ"ק:
בא"ד התם גלויי מילתא בעלמא וקשה דהא לרב נמי קשה מאי קמיבעיא לי' הא רב יליף בכ"מ דורות משעה וה"ה שעה מדורות ועוד דגם לשמואל קשה כיון דילפינן איש סיני מאיש דורות אע"ג דהוי שעה מדורות משום דלא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא מאי קמיבעיא לי' בשור סיני יותר מאיש סיני ונראה לפרש דדוקא שור סיני מיבעיא אי ילפינן שעה מדורות משום דשור דורות דבעי כ"ג הוא נגד הסברא ומשו"ה מיבעיא לי' לרב שפיר דאפשר בכה"ג דהוא נגד הסברא לא ילפינן שעה מדורות ולא קשיא להו אלא משמואל דבכ"מ לא יליף דורות משעה ומתרצי ע"ז דגלויי מילתא בעלמא וא"כ שפיר מיבעיא לי' כמו לרב:
בא"ד דפסח מפסח שייך למילף טפי. יש לפרש הטעם משום דפסח מצרים לא דמי למצות שעה כיון דאותה מצוה נוהג נמי לדורות:
בא"ד ולא מצינו ששנה אי לאו מוימלא כפו וקשה הא מוימלא כפו לא משמע לפסול אלא קומץ החסר כמו ממלא קומצו ובקומץ החסר אמרינן לקמן (דף כ"ז ע"א) דקומץ מיעוטו מעכב את רובו דאמר קרא מלא קומצו תרי זימני וצריך לומר דכוונת התוס' דמוקמינן קרא וימלא כפו באם אין ענין לקומץ היתר לשנה הכתוב לעכב:
בא"ד ואי בלא שנה הכתוב מסתבר לן שעיכב כו' פירוש דאע"ג דקומץ החסר משמע בגמ' לקמן דבעינן שנה הכתוב בקומץ היתר מסתברא לן דמעכב בלא שנה הכתוב:
בא"ד א"כ גם לענין מדה לקומץ נמי מעכב פירוש דאין לפרש דקומץ היתר יותר מסתבר לן שמעכב בלא שנה הכתוב ממדה לקומץ דכיון דתרווייהו מחד קרא נפקי א"כ כיון דע"כ קרא דבקומצו אתי לעכב משום קומץ היתר מעכב ממילא נמי במדה לקומץ:
בד"ה דתנא בי' קרא תריסר זימני אין להקשות כו' ולא כתבו התירוץ. ומצאתי כתוב דהתירוץ הוא כמו שכתב רש"י לעיל (דף ט' ע"ב) בד"ה ארבע שמאלית כתובי וז"ל דכל שני כתובין הבאין כאחד שבהש"ס אין דומין לאלו דכי אמרינן אין מלמדין הני מילי כשגילה שני כתובין בשני דברים דאמרינן אי ניחא למילף מינייהו נכתוב חד ונילף אידך מיני' אבל הכא דבחדא מילתא כתיבי אינן שני דברים הבאין כאחד אלא קראי יתירי נינהו עכ"ל:
בד"ה ההוא לקבוע לה מקום כו' מקרא דהקרב כו' וי"ל אי מהקרב כו' כצ"ל:
בא"ד הוה אמינא על הכבש סמוך למזבח כו' וקשה דהא משמע בגמ' דלת"ק דר"א אין הכרח לומר דס"ל כולי' מזבח בצפון קאי וא"כ אי הגשה על הכבש הוא לא מקיים קרא דלפני ד' במערב ועוד דכיון דפירשו על הכבש סמוך למזבח לא מקיים נמי אל פני המזבח בדרום דהשתא דמפרשינן דהמזבח היינו כבש ולא מזבח ממש צריך הגשה להיות על דרומו של הכבש וקושיא זו קשה נמי לפי סברת ר"א ועוד למה הוצרכו לומר סמוך למזבח דוקא דאפילו לר"א דס"ל כולי' מזבח בצפון קאי וצריך לעשות הגשה בכבש שהוא לפני ההיכל במערב מ"מ יכול לעשות הגשה בכבש רחוק מן המזבח חמשה אמות פחות מעט דהא חמשה אמות של אורך הכבש הם כנגד פתח ההיכל לדידי'. ונראה לתרץ דלקמן (דף ס"א ע"א) אמרינן בגמ' דלפני ד' הוא במזרח ודוקא בהגשה אמרינן דלפני ד' במערב משום דמנחה איקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הי' לו יסוד והיינו דוקא אי מפרשינן דהגשה היא על המזבח ממש דהי' לו יסוד אמרינן דלפני ד' הוא מערב דהי' לו יסוד אבל אי הגשה היא על הכבש כיון דכבש אין לו יסוד כלל שפיר אמרינן דלפני ד' במזרח כמו בכ"מ ומיושב בזה קושיא הראשונה ועל קושיא השני' ושלישית יש לומר דאין לפרש אל פני המזבח היינו דרומו של הכבש דהא דרומו של הכבש מונח על הארץ ולא מסתבר לומר שצוה הכתוב להגיש המנחה בקצה הכבש שהוא על הארץ ועל כרחך לפרש אל פני המזבח ממש והיינו שיעשה הגשה בכבש שאותו מקום של כבש הוא אל פני המזבח והיינו על הכבש סמוך למזבח:
בד"ה כנגד חודו של קרן ודיו כו' תיבעי הגשה במנחה גופה כו' כצ"ל וכן היתה הגירסא בסוטה לפני התוס':
בד"ה הרי מלח כו' שלא מצא עיכוב אחר במנחות אלא משום שהחזיר סה"ד ומה"ד דתניא כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד שכתוב בספרים תלמוד לומר ברית מלח עולם כו' כצ"ל:
דף כ.
בגמרא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח בש"מ הקשה וא"ת ה"מ לכתחילה אבל דיעבד אי לא מלח כהן אלא זר כשר לעיל (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מקמיצה (ודף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ור"ש כתבתי לתרץ זה עיי"ש:
שם ואין לי אלא קומץ מנחה כו' כן הוא הנוסחא הנכונה ואין למחוק תיבת מנחה דמשום דלבונה נמי שיעורה קומץ משו"ה אמר קומץ מנחה:
שם ועולת העוף ת"ל כו' כצ"ל:
שם אימא לבונה ואייתי דם כו' כצ"ל רש"ק. וה"פ נימא דדם נמי מיקרי אחרים באין לה חובה דהיינו נסכים הבאים עם הדם ונרבה דם במה הפרט מפורש דאחרים באין חובה לה אף כל כו' ומעל מנחתיך נמעט אברים דאי לאו מעל מנחתיך הוי מרבינן נמי אברים משום דאברים נמי אחרים באין לה חובה דהיינו עצים ואע"ג דאברים אין מתירין וליכא בהו אלא חד צד ולהכי כתיב מעל מנחתיך לגלות דלא מרבינן אלא דם דדמי להפרט בשני צדדין דמתיר וגם אחרים באין לה חובה ולאפוקי אברים דליכא בהו אלא חד צד והשתא אין לומר דמסתברא לרבות אברים שכן אשב"ן טמ"א דדוקא לפי מה דמתרץ הגמ' דבדם ליכא אלא צד שמתיר לחוד שפיר יש לומר דמסתבר יותר לרבות אברים בחד צד משום דאיכא נמי בהדי' שב"ן טמ"א אבל השתא דס"ד דבדם יש נמי צד דאחרים באים חובה לה ויש בדם שני צדדים חשובים אין מועיל מה שיש באברים שב"ן טמ"א כעין הפרט משא"כ בדם לרבויי יותר אברים מדם דצד שמתיר חשוב הרבה יותר מהרבה צדדים דשב"ן טמ"א דמתיר חשיב בגמ' צד וכל הנך לא נחשבו לצד כלל דהא אמר בגמ' מכלל דהנך כולהו אתי בחד צד וכן כתבו התוס' בד"ה מדאיצטריך וה"ה דיש לרבות נמי לבונה הבאה בבזיכין דאיכא נמי שני צדדין חשובין אחרים באין חובה לה ומתיר אלא נקט דם משום דדם ממעטין מעל מנחתיך:
(שם) נסכים בהדי אימורין הוא דאתי בש"מ מביא קושיא דנימא מה מנחה שאחרים באין חובה לה לבונה ואייתי אימורים ואיני יודע מה קושיא דהא אין לפרש דקושית הגמ' הוא דעצים לא מיקרי אחרים באין לה חובה אלא לבונה דא"כ מעל מנחתיך למאי אתי אלא צריך לומר דקושית הגמ' דנימא דלבונה נמי מיקרי אחרים באין לה חובה כמו עצים וא"כ מאי נ"מ אם נרבה אימורים בצד שאחרים באין לה חובה לבונה או עצים:
שם בכלי אחד נסכים אין באין בכלי אחד כן הוא הנוסחא הנכונה מצאתי:
ברש"י ד"ה ברית אמורה במלח כו' בין לר"י ובין לר"ש ליכא מידי אלא משמעות דורשין כצ"ל. שמעתי קושיא בשם חכם אחד דהא טובא איכא בינייהו דלר"ש דיליף גז"ש מלח מכהונה א"כ בבמה דלא בעי כהונה לא בעי נמי מלח ולר"י דדריש ברית אמורה במלח אפילו בבמה בעי מלח ונראה לתרץ דהא דרשות דר"י ור"ש לא איצטריכו אלא לעכב ואין מלח מעכב אלא במנחה דקרא זה לא נאמר אלא במנחה דאע"ג דבברי יתא כתיב ברית מלח עולם הוא הוא ט"ס וצ"ל מלח ברית דכתיב במנחה ולא תשבות מלח ברית וגומר מעל מנחתיך כמו שכתבו התוס' בשם ר"ת וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' י"א דבכל הקרבנות אין המלח מעכב אלא במנחה משום דכתיב בי' ולא תשבית מלח ברית וא"כ אף לר"י אין מעכב מלח בבמה דהא ר"י ס"ל בזבחים (דף קי"ג ע"א) דאין מנחה בבמה:
בד"ה רב דאמר החזיר אין לא החזיר לא כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה אי מה מנחה מיוחדת שמתרת הכי פריך אימא כו' כל דדמי לה כו' באין חובה לה תרבי נמי כו' ת"ל מיעוטא אחרינא כו' באין חובה לה אתא דליכא לפרושי אביא דם כו' נימא כדאמרינן לקמן כו' בעי לרבויי הני בחד צד ודם בחד צד להכי איצטריך כו' כצ"ל קצת מש"מ:
בד"ה ת"ל קרבן וכל קרבן מנחתך קרבן היינו קומץ כצ"ל:
בד"ה והא אמרא מה מנחה כו' ומהתם איתרביא לבונה כו' כצ"ל קצת מצאתי:
בד"ה אלא להכי כו' ללבונה הבאה חובה למנחה כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מנחה ואברים כו' משום פיגול יש בו כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה אימא כו' דשנים ושלשה צדדים לא חשיבי לי' להש"ס אלא כחד צד כצ"ל מצאתי:
בד"ה מדאיצטרי' כו' דהנך כולהו אתו בחד צד כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד ובסמוך מונה הרבה צדדים באברים ובדם כו' כצ"ל:
בא"ד התנא נקט האמת שכך הי' ראוי לדרוש והש"ס טועה כאן להקשות דניבעי שני צדדין וקשה דהא כתבו לעיל בד"ה אימא דבאמת בעינן שני צדדין בכל מקום דדרשינן כעין הפרט אלא דהכא גלי קרא דמעל מנחתיך דמרבינן כעין הפרט מצד אחד ונראה לפרש עפ"י מה שכתבו לעיל בסה"ד ושמא יש מקומות דשנים ושלשה צדדים לא חשיבי לי' להש"ס אלא כחד צד ולפ"ז הא דמקשי הכא דניבעי שני צדדין היינו דמשמע לי' דאותו שני צדדין לא חשיבי אלא כחד צד והש"ס טעה בזה והמתרץ השיב לו דהכא כל צד מהשני הצדדין חשיב כחד צד והוכיח לו מקרא דמעל מנחתיך אבל התנא נקט האמת דידע שפיר דהצד דאחרים באין לו חובה לבד חשיב כחד צד בלא צד דמתיר וכן צד דמתיר בלא קרא דמעל מנחתיך. ובזה יש לתרץ נמי קושיא אחת שראיתי בספר אחד דמקשה אהא דאמר בגמ' לקמן בסוף עמוד ב' ואלא קרא למעוטי מאי אי למעוטי דם מעל מנחתיך נפקא הא איצטריך מעל מנחתיך ללמד דהנך כולהו אתו בחד צד ואי לאו מעל מנחתיך לא הוה מרבינן מכעין הפרט אלא לבונה הבאה בבזיכין דדמי לכעין הפרט משני צדדים ובמה שכתבו התוס' מתורץ שפיר דבאמת בלא קרא דמעל מנחתיך לא בעינן הכא אלא חד צד אלא המקשן טעה והמתרץ הוכיח לו דטעה מקרא דמעל מנחתיך:
בא"ד והמתרץ מוכיח לו מתוך הפסוק דממ"נ סגי בחד צד פירוש דודאי מתוך הפסוק אין להוכיח דבא למעט דם ולא אברים אלא דעכ"פ ממעט או דם או אברים וא"כ מוכח דסגי בחד צד:
בד"ה ואימא כו' ומה ראית לרבות אברים כו' כצ"ל:
דף כ:
בגמרא לרבי מבעי בעו מלח כו' כצ"ל:
שם דתניא קרבן מלמד כו' כצ"ל רש"ק:
שם רבי אומר עצים קרבן הן כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה דם נפסל בשקיעת החמה כו' להקריב וגומר וגם למחר נפסל כו' כצ"ל ש"מ משמע מדבריו דמקרא דביום הקריבו את זבחו אין נלמד דאין ראוי לזרוק בלילה אלא מקרא דביום צוותו דאע"ג דדרשינן ביום שאתה זובח אתה מקריב לילה שלאחריו מיקרי שפיר ביום שאתה זובח דבקרבנות הלילה הולך אחר היום כמו באכילת תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל ונאכל נמי בלילה שלאחריו וקרא דביום הקריבו את זבחו לא אתא אלא ללמד על היום שלאחריו דלא נמעט מביום צוותו וכגון דלן הדם בראשו של מזבח דלא נפסל בלינה ולמ"ד דלינה מועלת בראשו של מזבח לא ס"ל כלל הך דרשא דלא אצטריך לי' דבלא זה נפסל הדם לזריקה ביום שלאחרי' משום דנפסל הדם בעמוד השחר בלינה כמו אימורין כמו שכתבו התוס' בד"ה נפסל ורש"י לא הוצרך להביא הכא הך דרשא דביום הקריבו אלא ליישב קושית הגמ' אפילו למ"ד דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ולפי דבריו אין נפסל הדם לגמרי אלא מקרא דביום הקריבו וצריך לומר דאע"ג דקרא דביום הקריבו איירי בדם ילפינן מ ני' נמי לקומץ משום דקומץ במנחה הוא במקום דם דזבחים:
בא"ד כתוב זאת התורה כו' כצ"ל:
בא"ד מעלן מבוא השמש כו' כצ"ל:
בד"ה וכן הוא אומר כו' ולהכי נקט שני גזרין משום דחשיבי שראויין למזבח למערכה דלאחר שהיתה המערכה סדורה הי' נותנים עלי' ב' גיזרי עצים כדילפינן כו' יומא הס"ד ומה"ד וטעונין הגשה כמנחה סה"ד ומה"ד לדברי רבי דמקיש עצים למנחה סה"ד ומה"ד טעונין קמיצה המתנדב שני גיזרי עצים מבקע מלא קומצו קסמים דקים ונותן על המערכה ואח"כ נותן האחרים סה"ד ומה"ד עצים טעונין עצים והמתנדב כו' כן צריכין לומר ש"מ:
בד"ה דם מעל מנחתך נפקא כו' חזר וכלל כו' אף כל כו' דא"כ דמרבית בצד כו' מעיקרא דאף כל כו' כל הנך ונרבי דם בצד דמתיר ואף כל כו' למעוטי מאי קרא למאי אתא מנחתך דרשי' כו' כצ"ל פי' אע"ג דמנחתך קדום למעל מנחתיך מ"מ מדקאמר דם מעל מנחתיך נפקא משמע דהא דקאמר קראי למאי אתא היינו קרא דמנחתך ומשום דעצים דריש מקרא דמנחתך משו"ה השתא דקאמר סמי מכאן עצים פריך על קרא דמנחתך אע"ג דקדים:
בד"ה נסכים יין אין אחרים כו' כן צריכין לומר ש"מ:
בתוס' בד"ה נפסל כו' דמשתשקע החמה משמע סוף שקיעת החמה כו' והא דאיכא עד הלילה שני חלקי מיל היינו עד ודאי לילה דמסוף שקיעת החמה הוא בין השמשות דהיינו ספק צאת הכוכבים עד שיעור שני חלקי מיל דאז הוא ודאי צאת הכוכבים:
בא"ד דקי"ל גבי דם אם עלה לא ירד כו' פירוש דקי"ל דאם לן הדם ונזרק בפסול ואח"כ עלו האימורים על המזבח לא ירדו אפילו לר"י דס"ל בנשפך הדם דירדו ולרבנן דפליגי אר"י בנשפך הדם אפילו עלו האימורין קודם זריקה הדם לא יזרוק והאימורין לא ירדו ואי לאו קרא דביום הקריבו הו"א דאם עלה הדם דזורקין את הדם לכתחילה דלגבי הדם גופי' נמי אמרינן אם עלה על המזבח לא ירד אלא יזרוק ודחו דזה הוא פלוגתא דר"ג ור"י ולר"ג הא ס"ל דלא ירד וע"כ לא דריש קרא דביום הקריבו להכי ולר"י ירד בלא דרשא דביום הקריבו משום דיליף מקרא דעל מוקדה דהמזבח אינו מקדש אלא דבר הראוי לאישים:
בא"ד ולפי מה שמפרש ר"ת דמיירי בתחלת שקיעה ניחא פי' דקרא אתי ללמד דאפילו בתחלת שקיעה דחשיב יום לכל דבר שמצותו ביום עד צאת הכוכבים מ"מ לענין זריקה חשיב לילה ולפי פירושם הא דקאמר ביום שאתה זובח אתה מקריב אין כוונת הגמ' לתלות הקרבה בזביחה כמו לפרש"י אלא כוונת הגמ' לומר דדוקא ביום דהיינו קודם תחלת שקיעה אתה זובח ואתה מקריב:
בא"ד ולא חשיב ה' מילין כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד והיום מלאכה ויש לומר דלעולם כו' כצ"ל:
בא"ד ויש מפרשים כו' כוונת היש מפרשים לתרץ בזה קושיית התוס' דהיכי ממעט לה מביום הקריבו ובזה מתורץ דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא: