ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · הקומץ את המנחה פרק שני.
דף יג.
במתניתין מה שינה זו מן הזבח כצ"ל דמנחה לשון נקבה וכן הוא במשניות:
שם בגמ' למה לי למיתנא מודה ר"י בזה כו' כצ"ל:
שם מהו דתימא טעמא דר"י משום דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר יש מקשים דהאיך מצית למימר הכי הא בהדיא אמר ר"י הטעם ולבונה אינו בעיכוב מנחה דהיינו אין מתיר מפגל מתיר ולא ידענא מאי קושיא הא שפיר יש לפרש ולבונה אינה בעיכוב מנחה הילכך הויא לבונה ג"כ מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר:
ברש"י ד"ה מה שינה זו מן הזבח ששחטו כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה קמ"ל כו' והא דבעי למימר בסמוך דר"י דלא כר"מ כו' אין כוונתן להקשות על הא דאמר בגמ' ואו דר"י מודה דאין מפגלין בחצי מתיר מהא דאמר בסמוך דר"י דלא כר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר דאין מפגלין בחצי מתיר דהכא אין ענין כלל למפגלין בחצי מתיר דאמר בסמוך דחצי מתיר דהכא פי' שמחשב בעבודה שלימה על עבודת חצי מתיר למחר ומפגלין בחצי מתיר דבסמוך פירושו דמחשב בעבודת חצי מתיר לעשות עבודה שלימה של מתיר למחר כמו שכתב רש"י בהדיא לקמן (דף י"ד ע"א) בד"ה ולאפוקי מדר"מ רק קושייתם הוא על הא דאמר דר"י מודה ברישא דמתניתין וקתני ברישא דמתניתין דמחשב בשעת קמיצת הקומץ בלבד הוי פיגול וקומץ הוי רק עבודת חצי מתיר דהא לא חישב רק בקומץ ולא בלבונה:
דף יג:
בגמ' דמינא דהדדי נינהו כו' כצ"ל:
שם מה שינה זו מן הזבח כצ"ל:
שם דלאו כי היכי דמעכב להו קומץ לשירי' ה"נ מעכב לה ללבונה כצ"ל:
שם ורבנן ה"מ היכא דלא איקבעי כו' כצ"ל ומן כי אמרינן עד ה"מ נמחק:
שם מוליך היינו מוליך מקטיר נמי היינו זורק כצ"ל:
שם ה"נ כיון דלא סגיא לי' דלא עביד לה כו' כצ"ל:
שם רבי יוסי אומר אותה החלה כו' כצ"ל:
שם איתיבי' ר"נ לר"ה לעולם כו' כצ"ל מצאתי:
ברש"י בד"ה אין מתיר כו' אין עבודת מתיר זה כו' מתיר האחר כגון הלבונה כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה וכן אתה אומר בבזיכי לבונה שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים ע"מ להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל בשיטה מקובצת בהשמטות כתב על דברי רש"י האלו ולא נהירא דלקמן איכא מ"ד דהקטרה מפגלת הקטרה ואפילו לר"י דאמר אין מתיר מפגל מתיר שאני התם דפשטא מחשבה בכולה מנחה ואפשר היתה לפני' הגירסא בגמ' כך אבל הגירסא שלפנינו בגמ' לקמן הוא ואפילו לרבנן דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר כו' ואדרבא מפרש"י משמע דהא דהקטרה מפגלת הקטרה היינו דוקא לרבנן דס"ל דמתיר מפגל מתיר היכא דאיקבעו בחד מנא אבל לר"י דלא מחלק בין איקבעו בחד מנא ללא איקבעו אין הקטרה מפגלת הקטרה משום דאין מתיר מפגל את המתיר כמו שכתב בד"ה הקטרה מפגלת הקטרה ועוד מביא שם בשם תוס' אחרים ולא נהירא דהא פשיטא לקמן דאין הקטרה מפגלת הקטרה ואיני יודע מה קושיא דלמ"ד לקמן דאין הקטרה מפגלת הקטרה ג"כ הטעם משום דאין מתיר מפגל את המתיר אפילו לרבנן היכא דאין מתיר אחד מתיר את מתיר חבירו ודוקא בקמיצה פליגי אר"י וס"ל דמתיר מפגל את המתיר משום דקמיצת הקומץ מתיר את הלבונה להקטרה משא"כ בהקטרה דאין הקטרת הקומץ מתיר את הלבונה כלל כמו דאמר התם ואפילו לר"מ דמפגלין בחצי מתיר ה"מ היכא דחישב בשירים דקומץ מתיר דידהו אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה הוא לא מצי מפגל בי' ופליג אחריפי דפומבדיתא דס"ל דטעמייהו דרבנן הוא משום דאיקבעו בחד מנא ולפי זה אין חילוק בין קמיצה להקטרה ובהקטרה נמי פליגי רבנן אר"י אבל לר"י אפילו מ"ד דהקטרה מפגלת הקטרה לרבנן מודה דלר"י אינה מפגלת כמו שכתב רש"י שם בד"ה כחד דמי כו' וה"מ לר"מ ולרבנן אבל לר"י דריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר ולא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה ומה שכתב שם בשם הר' שמשון לפרש שחישב בשעת סילוק בזך זה להקטיר בזך חבירו למחר וכשסילק הבזך השני חישב להקטירו הוא נמי למחר דהוה עסק מתיר שלם דבשני הסילוקים הי' מחשבה ומ"מ אינו פיגול לר"י דאמר אין מתיר מפגל את המתיר הוא תמוה דהא אמר ר' אלעזר לעיל (דף ח' ע"א) לא פירקה ממש אלא כיון שהגיע זמנה לפרק עפ"י שלא פירקה כמי שפירקה דמיא ומשו"ה לא הוי מנחה שחסרה קודם קמיצה ולפי זה דאפילו לקולא נחשב כמו שפירקה משהגיע זמנה לפרק ודאי אין סילוק הבזיכין נחשב כמו עבודת הקמיצה במנחה ואין לחם הפנים נפגל ע"י המחשבה של שעת סילוק דלא עדיף מליקוט לבונה בכל המנחות דאינה חשיבה כקמיצה כמו דמשמע בסמוך בגמ' דאמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסול מ"ט אמר ר' ירמי' משום הולכה נגעו בה וכן משמע מדברי התוס' לעיל בע"א בד"ה קמ"ל שכתבו דקומץ המנחה חשיב עבודה שלימה כיון שאין כיוצא בה בלבונה וכן כתב נמי רש"י בהדיא לקמן (דף י"ד ע"א) בד"ה ולאפוקי מדר"מ הרי בהדיא דאין ליקוט לבונה חשיב כקמיצה ואין מחשבת פוסלת בליקוט לבונה והטעם הוא כמו דאמר לעיל בבזיכין דבריר קומץ דידה דהלבונה אינה מעורבת עם המנחה ואפילו לדעת הרמב"ם שפסק בפט"ז מה' פסה"מ ה"ז דאין מפגל במחשבה בקמיצה בלבד עד שיפגל נמי בליקוט לבונה מ"מ הא פסק בפ"ה מה' תו"מ ה' ט"ז כר"א דהגיע זמן לפורקה כמי שפירקה דמיא א"כ אין סילוק הבזך חשיב כקמיצה ואין מחשבה פוסלת בו ועוד קשה דלקמן (דף י"ד ע"א) תניא ר"א אומר משום ר' יוסי פיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל וסילוק הבזיכין הוא דבר הנעשה בפנים והא דקאמר ר"ל הכא וכן אתה אומר בשני בזיכין אליבא דר"י הוא דאמר לה ואע"ג דבזבחים (דף מ"ד ע"ב) מביא ג"כ ברייתא זו וגריס שם ר"י הגלילי ור"ל קאמר הכא אליבא דר"י סתם שהוזכר במתניתין דהיא ר"י בן חלפתא ט"ס דמוכח היא התם מדמקשה לקמן מההיא ברייתא על ר"י סתם הנזכר במתניתין מוכח דלא גרסינן הגלילי וכן כל הקושיות דמקשה לקמן ממתניתין או מברייתא הוזכר בה ר' יוסי סתם וכן משמע נמי בתוס' זבחים (דף י"ד ע"א) ד"ה מודה ובתוס' לקמן (דף י"ד ע"ב) ד"ה פיגול ובתוס' גיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה וכי דלא גרסינן הגלילי ובזה ניחא נמי הא דלא מפרש רש"י בהולכת הבזיכין דבזבחים (דף י"ד ע"א) אמר ר"ל מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות שמחשבה פוסלת בהו ופריך והאמר ר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משמע מתוך דברי הגמ' דלר"ש אפילו הולכה דחטאות הפנימיות שמקצתו בחוץ כמו שלמים אפי"ה כיון דמקצתה עביד לה בפנים אין בה משום פיגול וכן פרש"י בהדיא בזבחים (דף י"ד ע"א) בד"ה אין מחשבה מועלת וז"ל אין הולכה מועלת בה לפסול עכ"ל הרי דדייק וכתב לפסול משום דאין בהולכת הבזיכין פיגול לר"ש ור' יוסי ס"ל כר"ש דהא אמר לקמן (דף י"ד) דפיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל וכתבו התוס' בזבחים (דף י"ד ע"א) בד"ה מודה דר"י ס"ל כר"ש דאין פיגול אלא בדבר הנעשה בחוץ וכן משמע ממתניתין דבסמוך דבכבשים נקט השוחט ובבזיכין נקט הקטיר ולקמן (דף ט"ז ע"ב) כתבתי להוכיח דרש"י ס"ל דאין מפגלי' בהולכת דבר שאין בו קבלה לפי שאפשר לבטלה ולעשותה שלא בחוץ דלא שמה הולכה:
בד"ה אינה בעיכוב מנחה כו' אבל לבונה אינה בעיכוב מנחה כו' כצ"ל:
בד"ה ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ הי' מלקט הלבונה מעל הסולת ומקטירה במל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הקשה דבהדיא תניא בסוטה (דף י"ד ע"ב) דמניח הלבונה על הקומץ ומקטיר שניהם ביחד ונראה לתרץ דהא דאמר בסוטה דמקטיר שניהם ביחד אינה מטעם דליקוט הלבונה מעכב הקטרת הקומץ דהא ליקוט הלבונה לא חשיב כקמיצה כמו שכתבתי לעיל דבריר קומץ דידה דהלבונה מונחת בפ"ע וכיון שהגיע זמנה ללקט דהיינו לאחר קמיצת הקומץ כמו דלקטה דמיא כמו דאמרינן בבזיכין לעיל וא"כ אין מעכב הקטרת הקומץ וכן משמע נמי מדברי התוס' לקמן (דף י"ד ע"א) בד"ה והלבונה שהקשו דהלבונה יש לה מתירין דהקמיצה מתרת את הלבונה ולא הקשו דהקומץ יש לו מתירין דהלבונה מתרת את הקומץ משמע דיכול להקטיר הקומץ קודם ליקוט הלבונה וצריך לומר דהא דאמר בסוטה דמקטיר שניהם ביחד הוא רק למצוה דכיון דהקומץ והלבונה מעכבין זה את זה חשובין הקטרה אחת ומצוה להקטירן כאחת כמו, דמצוה להקטיר כל הקומץ ביחד אבל בדיעבד כשר אפילו אם הקטירן כ"א בפ"ע כמו בקומץ גופי' דתנן הקטיר קומצה פעמים כשרה ואפילו אם הקטיר הקומץ קודם ליקוט לבונה כשר כיון דאין הליקוט מעכבת הקטרת הקומץ והא דכתב רש"י הכא דלאחר הקטרת הקומץ הי' מלקט הלבונה היינו בדיעבד אם כבר הקטיר הקומץ וכוונת רש"י בזה לפרש דמשו"ה הוצרך בגמ' לפרש טעם פסול זר בליקוט לבונה משום הולכה לפי שיכול לעשות ליקוט לבונה לאחר הקטרת הקומץ ואין הליקוט מעכב הקטרת הקומץ וא"כ מוכח דאין הליקוט חשיב כקמיצה:
בד"ה משום הולכה לגעו בה שזר שליקטה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה שלא ברגל כגון זה שלא זז ממקומו כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה זה הכלל בפ"ק קחשיב כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ומפריש חלק גבוה כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה קדושת כלי הוא דמקבל מקדש הדם בכלי כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה עד שיפגל בשתיהן החלות סה"ד ומה"ד בכזית כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד פיגול סה"ד ומה"ד באחת מהן כו' כצ"ל:
בד"ה אי אמרת בשלמא כו' חד גופא נינהו כו' שעירבן זה במחשבתו כו' לא עירבן כצ"ל:
בתוס' ד"ה משום כו' בסוף פ"ק דזבחים (דף י"ג ע"ב) קאמר שמעתי כו' הולכה שלא ברגל כו' סה"ד כצ"ל מצאתי:
בד"ה לאכול אחד מן הסדרים כו' כצ"ל:
בא"ד במנחת מאפה תנור מהו כו' והא דנקט הכא אחד מן הסדרים כו' משום רבותא דר"י ובסיפא משום רבותא דחכמים דאע"פ שחישב על כל הסדר ונטמא כל הסדר אפי"ה כו' כצ"ל:
בד"ה אי אמרת בשלמא כו' משו"ה מצטרף נמי כשמערב כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד לא הוי פיגול אם חישב לאחר שהובדלו כו' כצ"ל וצריך ביאור דלמאי הוצרכו לומר דלר"ה אפילו אם עירבן במחשבתו בשתי יריכות לא הוי פיגול ועוד הא שכתבו ובקונטרס פירש בע"א קשה דלכאורה הם פירוש אחד דהא רש"י פירש נמי דמשו"ה מהני מה שעירבן במחשבתו משום דאמרינן דעירוב מחשבתו מהני לצרפן והיינו משום דהכתוב עשאן גוף אחד והיינו ממש כפירוש התוס' ונראה לפרש משום דקשה כיון דמוכרחין לפרש דהמקשה ידע שפיר מהא דהכתוב עשאן גוף אחד דאל"כ קשה מאי מקשה על ר"ה אי אמרת בשלמא חד גופא הוא משו"ה מצטרף דמאי מועיל הא דשתי יריכות חד גופא נינהו לענין צירוף דשתי הלחם דס"ל לר"י במתניתין דתרי גופי נינהו וא"כ בלא ר"ה נמי קשה הא דכזית משתיהן מצטרף וא"כ דידע המקשן דהכתוב עשאן גוף אחד מאי מקשה על ר"ה הא יש לומר דעירבן מועיל להיות כמו שהן עכשיו גוף אחד ולא כשתי יריכות שבאו מגוף אחד דעירוב מחשבתו מועיל טפי מחיבור זבח ולפרש"י דפירש לקמן (דף י"ד ע"ב) דהא דאמר ר"י הכתוב עשאן גוף אחד אינו מייתורא דקרא אלא סברא בעלמא הוא משום דמעכבי אהדדי אין זו קושיא דיש לומר כמו שפרש"י לקמן (דף י"ד ע"א) בד"ה אלא אי אמרת מי מהניא עירוב מחשבתו למיהוי חד גופא טפי מחיבור זבח דמסברא לבד ודאי אין לומר דעירוב מחשבה עדיף טפי מחיבור זבח אבל לפירוש התוס' לקמן דהא דאמרינן דהכתוב עשאן גוף אחד הוא מקרא דכתיב תביאו לחם תנופה דהכתוב קראן לחם לשון יחיד קשה דילמא אתי קרא דעירוב מחשבה עדיף טפי מחיבור זבח ע"כ כתבו דא"א לומר כן דא"כ כ"ש בבאו מגוף אחד כגון שתי יריכות דמועיל עירוב מחשבה לצרפן ואפשר לומר דמשמע מדברי ר"ה דאפילו אם חישב בשתי יריכות בכזית בין שתיהן לא הוי פיגול מדאמר דלא עדיפא מחשבה ממעשה הטומאה ואי עירוב מחשבה מועיל לצרף בשתי יריכות א"כ עדיפא מחשבה ממעשה הטומאה דבמחשבה מועיל עירוב לצרפן ובטומאה לא משכחת לה וזה הוא כוונת התוס' במה שכתבו ובקונטרס פירש בע"א דלפרש"י לא צריכין לכל זה דהא פירש דרק מסברא אמרינן דעשאן הכתוב גוף אחד ולא מהניא עירוב מחשבה להיות גוף אחד טפי מחיבור זבח:
דף יד.
בגמרא טעמא דאמר חצי חצי אבל אמר כזית משתיהן מצטרף פירוש דוקא דלא חישב בכל כבש אלא על חצי זית מחלה אחת אבל אם חישב בכל כבש על חצי זית מכל חלה דחשיב על כזית בין שתיהן מצטרף ולא בעינן שיחשב בלשון זה ממש כזית משתיהן דהא מזה דדייקינן דכזית משתיהן מצטרף מדלא קאמר רבותא יותר דאפילו אם חישב בכל כבש על כזית משתיהן דכשר יש לדייק נמי דאפי' אם חישב בלשון חצי זית מחלה זו וחצי זית מחלה זו דמצטרף מדלא קאמר רבותא דאפילו אם חישב בכל כבש על חצי זית מכל חלה דכשר וכן משמע נמי מלשון הברייתא דלעיל דקאמר עד שיפגל בשתיהן בכזית ולא קאמר עד שיפגל בכזית משתיהן משמע דלא קפדינן אלא שיחשב בין שתיהן בכזית וכן משמע נמי לקמן (דף י"ד ע"ב) דרבא מפרש טעמא דרבי משום דס"ל דאין שני חצאי זיתים של שתי מחשבות מצטרפין ואביי דחי לי' דדוקא בשני חצאין של שתי מחשבות של חצאי מתירין ולא דחי לי' משום דהוויין מחשבות של שתי חלות ולא אמר בלשון כזית משתיהן אלא ודאי דאם שני חצאין של שתי מחשבות מצטרפין ה"ה דאפי' בשתי חלות מצטרפין דחשיב כזית משתיהן והא דאמר לקמן (דף ט"ז ע"ב) ועד כאן לא קאמר רבי התם אלא דלא הדר מליי' מאותה עבודה אבל הכא דהדר מליי' מאותה עבודה הכי נמי דפסול משמע דאע"ג דבחלה אחת הוי מצטרפין מ"מ בשתי חלות אין מצטרפין התם שאני דהוי תרתי לגריעותא שחישב בשני כבשים ובשתי חלות ואין הטעם דאין מצטרפין משום דאין שתי חלות מצטרפין לכזית אלא דבכה"ג דחישב בשני כבשים ובשתי חלות אין שני חצאין מצטרפין ואפילו לרבנן אין מצטרפין:
(שם) אלא אימא עד שיפגל בשניהן כצ"ל מצאתי:
שם ת"ש ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי כצ"ל וכן הוא נמי הגירסא בזבחים (דף מ"ד ע"א) וכן הוא נמי בתוספתא דזבחים ומכאן יש להוכיח דגרסינן ר' יוסי סתמא ולא כמו שהוא הגירסא בזבחים שם ר' יוסי הגלילי דאי גרסינן הגלילי א"כ אין זה ר' יוסי דמתניתין ומאי פריך ובכל הסוגיא לא פריך אלא ממתניתין או מברייתא דהוזכר בה ר' יוסי ומשו"ה לא מקשה ממתניתין דזבחים (דף כ"ז ע"ב) דתנן השוחט את הזבח כו' לזרוק דמו למחר וכן משמע מתוס' כאן ד"ה פיגול ומתוס' זבחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה מודה ומתוס' גיטין (דף נ"ד ע"א) ד"ה וכי:
שם לא כ"ש ועוד הא אמר רבינא כו' כצ"ל ש"מ והשאר נמחק וכן משמע מפרש"י בריש עמוד ב' השייך לע"א:
ברש"י ד"ה אלא אי אמרת כו' ואם פיגל בזו בלא זו כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד דלא מהני להו להצטרף כצ"ל צ"ק:
בד"ה ר' הוא ור"י לא איירי בה כו' כצ"ל:
בד"ה אבל כו' כזית משתיהן למחר מצטרפי כצ"ל מצאתי:
בד"ה ורבי אליבא דמאן אמרה להא מתניתא דקתני לעיל לעולם כו' כצ"ל פירוש דאין לפרש דקושית ורבי אליבא דמאן אמרה קאי על ברייתא דהכא דא"כ מאי קמתרץ אלא אימא עד שיפגל בשניהן הא בברייתא דהכא לא קתני עד שיפגל בשתיהן אלא דדייקינן מדיוקא ואי אפשר לדייק אלא דכזית משתיהן מצטרף אלא ודאי דקאי על ברייתא דלעיל ועל ברייתא דהכא לא מצי להקשות דיש לומר דאליבא דרבנן אמרה ולא קשה אפילו באחת מהן נמי דהא הכא לא בא לאשמועינן עיקר מילתי' דכזית משתיהן מצטרף אלא עיקר בא לאשמועינן דאין שני חצאי זיתים של שתי מחשבות מצטרפין לכזית אלא אגב אורחי' אשמועינן דבכזית משתיהן מצטרף וא"כ יש לומר דאשמועי' כרבנן דפיגל בחלה זו נתפגלה חברתה משו"ה מצטרפין שתיהן לכזית:
בד"ה אלא אימא כו' בשניהם הכבשים סה"ד ומה"ד ואפילו בכזית כו' כצ"ל וכן הוא גירסת רש"י בגמ' אלא אימא עד שיפגל בשניהן ואפילו בכזית ולאפוקי מדר"מ כו' וכוונת הגמ' לפרש דהא דתני בברייתא דלעיל בכזית לפי מאי דגרסינן השתא בשניהן דלא הוצרך אלא לאשמועינן דאפילו בכזית אחד מתפגלי שתי החלות כרבנן:
בד"ה ולאפוקי מדר"מ דאמר מפגלין בעבודת חצי מתיר ולאפוקי נמי מדרבנן דאמרי במתניתין פיגל באחת מתפגלה חברתה היינו דקאמר כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה פיגל בדבר הנעשה בחוץ כו' הנשרפים מתניא בת"כ בפרשת פיגול בצו את אהרן סה"ד ומה"ד להזות מדמו על הפרוכת סה"ד ומה"ד להקטיר אימורין על מזבח החיצון כצ"ל:
בד"ה לאיפגולי מאי כו' משום כרת דדם כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה הקומץ והלבונה כו' מה שלמים דבר שיש לו מתירין כו' משהוצת האור ברובו סה"ד ומה"ד דלא חשיב בבשר אלא בשירי הדם כצ"ל:
בתוס' ד"ה הקומץ והלבונה כו' עיין לקמן (דף ט"ז ע"ב) במה שכתבתי על רש"י בד"ה אף הרצאת פסול ותמצא תירוץ על קושית התוס' על רש"י:
בד"ה והלבונה כו' באימורים וכמה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה מנחת נסכים כו' דבתר והדם קתני כו' כצ"ל ש"מ:
דף יד:
בגמרא הכא דחשיב בי' בזבח גופי' לא כ"ש כו' כצ"ל:
שם הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין ערבינהו מתערבין כו' כצ"ל ש"מ וכן נראה מפרש"י והתוס':
שם אימר דשמעת לי' לרבי חצי מתיר וחצי אכילה כו' הא דלא אמר אימר דשמעת לי' לרבי חצי זית בחלה זו וחצי זית בחלה זו ואליבא דר' יוסי אבל בחלה אחת כי הכא מי שמעת לי' יש לומר כדפרישית לעיל דאי שני חצאי זיתים של שתי מחשבות בחלה אחת מצטרפין ה"ה בשתי חלות דמצטרפין דר' יוסי מודה בכזית בין שתיהן דמצטרפין:
(שם) בבזיכין כבש נמי אטו כבש חבירו כצ"ל ש"מ ואע"ג דלא גזרינן פיגל בקומץ ולא בלבונה אטו שמא יפגל נמי בלבונה ואמאי גזרינן בכבש אטו שמא יפגל נמי בכבש חבירו יש לומר משום דהא דפסלינן בפיגל בקומץ ולא בלבונה על כרחך היינו לאחר שהקטיר הלבונה דקודם הקטרת לבונה בלא"ה השירים אסורין באכילה משום דהקומץ והלבונה מעכבין זה את זה ולאחר הקטרת הלבונה שוב ליכא למיגזר אלא אטו יפגל במנחה אחרת בקומץ ובלבונה ולא גזרינן פיגל באחת אטו שמא יפגל בשתים ומשו"ה צריכין לגזור אטו קומץ דמנחת חוטא אבל בכבש הבשר מותר באכילה לכהנים לאחר זריקת דמו אפילו קודם שחיטת הכבש השני וא"כ שייך לגזור אטו יפגל בכבש השני:
ברש"י ד"ה מיפגל בשר כצ"ל:
בד"ה לא כ"ש כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה לאיפגולי מאי כו' עד כאן שייך לעמוד א':
בד"ה אלא אמר ר"י ליתא לדר"ה ואם פיגל בירך ימין פיגל בירך שמאל כו' לא נתפגלה זו כו' כצ"ל:
בד"ה הכתוב כו' דאין זו כשירה בלא זו דכתיב כו' כצ"ל:
בד"ה פלגינהו כו' עמה מיפלגי ואין חברתה פיגול כו' כצ"ל:
בד"ה פיגל בלחמי תודה כו' כיון דזבח אחד מתירן כחד דמיין כו' פירוש משו"ה יש סברא לומר דגם ר"י מודה דפיגל באחד מהן נתפגלו כולן משא"כ בשתי הלחם דשני כבשים מתירן וכן בשני סדרים יש שני בזיכי לבונה המתירן ובמנחת מאפה מפרש רש"י ג"כ דמשו"ה מיבעיא לי' משום דקומץ אחד מתירן.
בד"ה במנחת מאפה כו' כדאמר בפרק כל המנחות באות מצה (דף ס"ג ע"א) כצ"ל ש"מ:
בא"ד ואליבא דר"ש קא נסיב לה סה"ד ומה"ד מהו כו' כיון דשני מינין הן פליג כצ"ל:
בד"ה בשעת שחיטה אסתם זבח קאי סה"ד ומה"ד שחיטה וזריקה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה ורבנן נמי גזרי כו' בשעת הקטרת קומץ אטו הקטרת קומץ דמנחת חוטא כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה לבונה כו' בשעת הקטרת לבונה ה"ט דפסלי כו' כצ"ל:
בד"ה כבש נמי דאמרו רבנן כו' כולהו הנך גזירות משום דאיכא בעלמא דדמי להו דהוי פיגול כצ"ל קצת מש"מ:
בד"ה דקתני סיפא כו' שאם פיגל בקומץ בהקטרת קומץ חישב בשירים כצ"ל:
בד"ה הא קמ"ל כו' דאיכא קומץ דמנחת חוטא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה שאין קרבן ציבור חלוק כו' תלמוד ערוך הוא בפיו כו' כצ"ל:
בד"ה אבל לאחר זריקה דזריקה מעלייתא היא דברי הכל כו' כצ"ל מצאתי:
בתוס' ד"ה הכתוב עשאן גוף אחד כו' אפילו למאן דלא יליף מילתא ממילתא כו' הא דהוצרכו ליישב למ"ד דלא יליף מילתא ממילתא אע"ג דר"י גופי' יליף מילתא ממילתא לעיל (דף ח' ע"א) משום דלא תיקשו למ"ד זה מרבי יוסי דמתניתין דלא מצינן לתרוצי אליבי' אלא כר"י דהכתוב עשאן גוף אחד כו':
בד"ה שחיטה כו' דדם סכין מקדשא לי' כו' ואע"ג דאמר לעיל (דף י"ג ע"ב) מכדי תרווייהו קדושת כלי הוא לא קשה מידי דלענין קדושת קרבן סכין מקדש לי' כדתנן בפ"ב דמעילה נשחטה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וקדושת כלי דקבלה מקדשא לי' לזריקה וזה הוא נמי כוונת רש"י בד"ה קבלה והולכה כו' דקבלה אינה מתרת דאינה אלא לצורך זריקה והא דאמר אינה מתרת כוונתו דאינה מקדשת כדאמרינן בסוף פירקין דהבא לקדש כבא להתיר דמי ודוקא קדושת שחיטה דמקדשא לי' בקדושת קרבן קרי מתיר אבל קדושת קבלה דאינה מקדשה אלא לזריקה אינה קרוי' מתיר:
דף טו.
בגמ' ור"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות בכ"מ מביא קו' בשם הר' שמואל מאיוורא ז"ל דא"כ איך הכבשים מותרים באכילה הא אמרינן לקמן דאם אבד מן החלות אבדו הכבשים והכא משמע דהכבשים מותרין באכילה דהא לא פליגי אלא בחלות אבל בכבשים מודי דנאכלין וצ"ע עכ"ל ולא אבין אמאי לא מקשה אמתניתין דפסחים (דף ע"ו ע"ב) דתנן התם חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה וחשיב שתי הלחם ומשמע דהכבשים נאכלין דהא חשיב נמי התם שני כבשים בפ"ע ומשמע דדוקא היכי דהם עצמם באים בטומאה אין נאכלים אבל אם שתי הלחם באין בטומאה נאכלין הכבשים ולי נראה דלא קשה מידי דכיון דבאין בטומאה לא חשיב כאבד בשביל שאין נאכלין לענין הכבשים דהא זריקת דם הכבשים מועיל נמי ללחם לענין שריפה דבעי עיבור צורה ולאקבועינהו בפיגול ולאפיקונהו מידי מעילה וכיוצא בזה מצינו לעיל גבי לחם הפנים דלר"ע דזריקה מועלת ליוצא אם יצאה חלה אחת מלחם הפנים הנך דגוואי מותרות [באכילה ואע"ג דאם אבד חלה אחת כל הי"ב חלות פסולין דמעכבין זה את זה כמו שתי הלחם והכבשים דהוזקקו זה לזה בשחיטה לד"ה וכן אם נטמאה חלה אחת הטהורים מותרין באכילה משום דזריקה מועלת לטמא או למ"ד דציץ מרצה על אכילות וה"ה הכא נמי לר"י אע"ג דמפרש ר"פ אליבי' דסובר דאין הציץ מרצה על אכילות מ"מ הא סובר דטומאה הותרה בציבור כמו דאמר בפסחים שם והביאו התוס' בכאן ד"ה ור"י וא"כ סובר נמי כמתניתין דפסחים דשתי הלחם באין בטומאה ודוקא לר' יוסי דס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור וס"ל נמי דאין ציץ מרצה על אכילות קאמר התם בפסחים דהא דתנן דשתי הלחם באין בטומאה לא אתיא כוותי' וכיון דבאין בטומאה לכתחילה כשנטמא הלחם לא חשיב אבד לענין הכבשים ואע"ג דהתוס' הכא בד"ה ור"י כתבו דלמ"ד דאין ציץ מרצה על אכילות הא דטומאה הותרה בציבור נמי לא מהניא למישרי הטהור באכילה היינו דוקא לענין אם נטמא אחת משתי הלחם השנית ג"כ אסורה באכילה משום דהזריקה מתירתה לאכילה ואם אין הציץ מרצה לא הויא זריקה מעלייתא אבל הכבשים אינן צריכין להלחם לענין היתר אכילה דאין הלחם מתיר הכבשים אלא דאתה רוצה לאוסרן משום דאבד הלחם אבדו הכבשים היינו דוקא היכא דלא מקיימין מצות הלחם כגון שאבדו אבל היכא שנטמאו דבאין בטומאה ויוצאין בהם מצות שתי הלחם לא חשיב כאבד דהא כל הטעם דאבדו הכבשים באבד הלחם הוא משום דהוזקקו זה לזה ואין יכולין לצרף לחם אחר לאותן כבשים והכא אין צריכין לצרף לחם אחר דהא באין בטומאה ויש להקשות על הרמב"ם שפסק בהל' ביאת מקדש פ"ד ה"ח דטומאה דחוי' היא בציבור ופסק נמי בה"ז דאין ציץ מרצה על אכילות ופסק בהל' תו"מ פ"ז דעומר בא בטומאה ובפ"ה ה' ט"ז פסק דנטמא אחד מן הסדרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל א"כ משמע דבאין בטומאה ובפסחים משמע דלמ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור וס"ל נמי דאין ציץ מרצה על אכילות אין עומר ושתי הלחם באין בטומאה ועוד קשה דהכא משמע דלמ"ד אין ציץ מרצה על אכילות שניהם יצאו לבית השריפה וכיון דפסק דאין ציץ מרצה על אכילות אמאי פסק דהטהור יאכל ועוד קשה דלעיל (דף י"ב ע"ב) קאמר דילמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דמרצה ציץ משמע דלמ"ד דאין הציץ מרצה על אכילות אם נטמאת אחת מי"ב חלות כולן פסולות וכיון דפסק דאין ציץ מרצה על אכילות אמאי פסק בה' פסה"מ פי"ב ה' י"ד דאם נטמאה אחת מחלות תודה שאר החלות כשרות ושני קושיות אלו האחרונות יש לתרץ דפסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא וס"ל דה"ה לנטמא ודוקא לחסר אין מועיל זריקה משום דפסולא בגופי' כמו דאמר רבא לעיל (דף י"ב ע"ב) והא דלעיל (דף י"ב) קאמר טעמא משום ריצוי ציץ משום דקאמר התם דאתיא כר"א דאין זריקה מועלת ליוצא והא דמשמע הכא דלמ"ד אין ציץ מרצה על אכילות שניהם יצאו לבית השריפה היינו אי ס"ל כר"א ולתרץ קושיא הראשונה נראה לפרש דהא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז אלא א"כ היתה הטומאה הדחוי' בציבור שהציץ מרצה עליו קאי נמי על טומאת הנאכלין דהוזכר נמי בהלכה זו וס"ל כסברת התוס' בפסחים (דף ע"ח ע"א) בד"ה הא לא קשיא הא ביחיד הא בציבור שכתבו שם לפרש דבציבור הציץ מרצה על אכילות:
שם יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק והכא כו' כצ"ל ש"מ:
(שם) והכא מאי ריצוי ציץ איכא בתוס' בשם פי' הקונ' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וברש"י שלפנינו ליתא ונראה דפירוש זה לפי פירוש התוס' דלעיל דהא דהציץ מרצה הוא טעם למאן דס"ל דיעשו בטומאה אבל לפרש"י דמפרש לעיל דהא דהציץ מרצה הוא טעם על הטהור בטהרתן לא נוכל לפרש והכא מאי ריצוי ציץ איכא כמו הפירוש שהביאו בשם הקונ' דלפירוש זה משמע דאם הי' הציץ מרצה על טומאת הגוף הוה ניחא הא דהטהורין עושין בטומאה ונראה דלפרש"י שלפנינו לעיל צריכין לפרש והכא מאי ריצוי ציץ איכא דהכא אין לפרש הטעם דהטהורין עושין בטומאה משום דאין הציץ מרצה כמו לעיל גבי בזיכין דדוקא התם בבזיכין דמעכבין זה את זה יש סברא לומר דכיון דאין הציץ מרצה והקטרת הבזך שנטמא לא הוה הקטרה מעלייתא גם הקטרת הבזך שלא נטמא לא הויא הקטרה מעלייתא דלא עדיף מבזך שנטמא כיון דמעכבין זה את זה ואפילו אם לא יגעם שניהם טמאים אבל גבי פסח דאין עשיית פסח דטהורין תלוי כלל בעשיית פסח דטמאין ואפילו אין הציץ מרצה לא גרוע כלל עשיית פסח דטהורין משום עשיית פסח דטמאין ואסור לטמאות את הטהור:
שם או אחד מן הסדרים כו' כצ"ל:
שם תלמוד ערוך הוא כו' כצ"ל:
(שם) אלא היינו טעמא כו' כצ"ל צ"ק:
שם לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם לחם גלל כבשים ואין כבשים גלל לחם כצ"ל ש"מ:
שם השתא כולה מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מבעיא בש"מ כתב קצת קשה דאין זה ק"ו דילמא ממנה ומלחמה עדיף מכולה מלחמה כדאשכחן לעיל גבי שתי יריכות דאין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית וכלו מאחת לא נתפגלה ונראה לתרץ דהתם שאני דעשאן הכתוב גוף אחד כמו שפירשו התוס' דקראן הכתוב לחם לשון יחיד אבל הכא לא עשאן הכתוב גוף אחד ואפילו לפרש"י דמפרש דהא דעשאן הכתוב גוף אחד הוא מסברא מדמעכבי אהדדי לא בכל מקום דמעכבי אהדדי אמרינן מסברא דחשובין כגוף אחד דדוקא בשתי הלחם אמרינן כן משום דשתיהם שוין לענין פיגול ואין טעם שלא יתפגל אחת ע"י חברתה אלא משום דהם שני גופין שפיר אמרינן מסברא דכיון דמעכבין אהדדי חשובין כגוף אחד אבל תודה ולחמה הוי חד עיקר וחד טפל ואין הטעם דלא מצטרפין משום דהם שני גופין אלא משום דאין הטפל מפגל את העיקר לזה ודאי אין מועיל הא דמעכבין אהדדי להיות טפל מפגל את העיקר ומשום זה ודאי גרע ממנה ומלחמה דחישב על כזית בצירוף מכלו מלחמה ונראה לי דזה הוא נמי צד הספק דלא יצטרף תודה לאיפגולי ללחם משום שהוא על ידי צירוף וגרע מכולו מתודה דאין לומר דהצד הספק הוא משום דהתודה גופה אינה מתפגלת דהא משמע מפרש"י דחצי זית תודה וחצי זית לחם שחישב עליהן פשיטא לי' דהם פיגול כמו שאכתוב בסמוך:
שם ומה המפגל כו' כצ"ל מצאתי:
ברש"י ד"ה רבנן כו' שנזרקה עלי' כו' דעבר עלי' בלאו והבשר כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה ור"י סבר אין הציץ מרצה על טומאה כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה והא עולין כו' שנגעה בעולין כו' כצ"ל:
בד"ה שאין קרבן ציבור חלוק ואפילו אי מגיען ושניהם טמאין קרבן ציבור כו' כצ"ל:
בד"ה תלמוד ערוך ששנאה מרבותיו כצ"ל ש"מ:
בד"ה מ"ט התודה מפגלת לחם סה"ד ומה"ד לחם איקרי תודה מדהוה לי' כו' על זבח התודה חלות דמשמע כא' לא בכלל אבל תודה כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה לחם גלל תודה כו' יקריב קרבנו על זבח מלמד כו' התכלת סה"ד ומה"ד תודה אין מניפין כו' כצ"ל הא דפירש"י כבשים עיקר ולחם טפל דשחיטת כבשים מקדשא ללחם כוונתו בזה לתרץ דלא תיקשי הא לקמן (דף מ"ה ע"ב) במתניתין איכא פלוגתא בזה ור"ע ס"ל דהלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם א"כ ס"ל דהלחם עיקר והכא משמע דלכ"ע אין הלחם מפגל הכבשים ובמה שפירש ניחא דלענין פיגול דתלי' בד' עבודות הזבח הכבשים עיקר לכ"ע דהא כל הד' עבודות נעשות בכבשים ושחיטת הכבשים מקדשת הלחם וזריקת דם הכבשים מתרת הלחם:
בא"ד דכתיב והניף הכהן אותם על הלחם וגומר כצ"ל ש"מ:
בד"ה אימא כו' כי מפגלי כבשים מפגלי לחם משום דהוזקקו זה עם זה בתנופה אבל תודה דלא הוזקקו אימא כי מפגלא תודה לא מפגלא לחם צריכא כצ"ל ש"מ:
בד"ה או לא פגלי לחם דשייר במחשבה כן הוא הנוסחא הנכונה ואין נכון להגי' וה"פ דרש"י מפרש דחצי זית תודה וחצי זית לחם שחישב עליהן פשיטא לי' לר"א דמצטרפין לפיגול ולא מיבעיא לי' אלא על הלחם שלא חישב אי הוי פיגול ע"י צירוף כזית של תודה ולחמה דאע"ג דאין הלחם מצטרף לתודה לחול הפיגול מצד התודה מ"מ התודה מצטרפת ללחם וחל הפיגול מצד הלחם אף על התודה כיון דחישב עלי' והמחשבה חל מצד הלחם ומשמע לי' לרש"י לפרש כן מלשון הגמ' דקשה למה הוצרך רבא להאריך ולומר אף בזו ועוד למה הוצרך לומר דהתודה אינה מפוגלת הא איהו גופי' אמר לי' דלאיפגולי תודה לא קמיבעיא לי ועוד קשה דמעיקרא בעי מיני' ר"א מרב מי מצטרף תודה לאיפגולי ללחם ואח"כ כשפשט לו דמצטרף מקשה עליו ואמאי לימא ק"ו ואין לומר דסתמא דגמ' מקשה קושיא זו דא"כ לא הוה מייתי קושיא זו פעם אחרת באיכא דמתני לה אכבשים ע"כ מפרש דעל הכזית שחישב פשיטא לי' דמצטרפין לפגל ורב השיב לו דאף בזו דפשיטא לך דהחצי זית תודה מתפגלת אינו כן דהחצי זית תודה שחישב עלי' ג"כ אינה מפוגלת ומשו"ה מקשה לי' ואמאי לימא ק"ו דלפי סברתו דהזית שחישב עליו פיגול לא שייך ללמוד ק"ו מהתודה שלא חישב עלי' ולא סייע לפגל אבל לפי מאי שהשיב דחצי זית תודה שחישב עלי' ג"כ אינה מפוגלת שפיר יש ללמוד ק"ו מחצי זית תודה שסייע לפגל וכן משמע מפרש"י דעיקר הק"ו הוא רק מחצי זית תודה שסייע לפגל ובזה ניחא נמי הא דפרש"י בד"ה תודה המפגל כו' אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת ולא קאמר כדתנן במתני' והלחם אינו מפגל את התודה דחצי זית תודה שחישב עלי' אין יכולין ללמוד ממתניתין דאינה מפוגלת דמתניתין איירי במחשבה דכולה מלחם אלא מדברי רב הוא דקאמר התודה אינה מפוגלת דלא איצטריך אלא לחצי זית תודה שחישב עלי':
בתוס' ד"ה ור"י סבר אין הציץ מרצה כו' ולא הויא אלא כריצוי ציץ ולמ"ד דמרצה כו' כצ"ל הא דהוצרכו לומר דטומאה הותרה בציבור הוא כריצוי ציץ לענין היתר אכילה דטהור ולמ"ד דציץ מרצה על אכילות גם טומאה הותרה בציבור מהני להיתר אכילה דטהור משום דאם נאמר דטומאה הותרה בציבור אין מועיל כלל להיתר אכילה דטהור קשה אמאי הוצרך ר"פ לומר דר"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות מה דלא מצינו לו בשום מקום שסובר כן עדיפא הוה לי' לומר דר"י לשיטתי' דס"ל בפסחים (דף ע"ז) וביומא (דף ז' ע"ב) דטומאה הותרה בציבור ואפילו אי ס"ל דהציץ מרצה על אכילות היינו דוקא ביחיד דלא הותרה טומאה גבי' אבל בציבור דטומאה הותרה להם אין הציץ מרצה משום דציבור לא צריך לריצוי ציץ כיון דהותרה והא דהותרה לא מהני לענין היתר אכילה אפילו דטהור ע"כ פירשו דלמ"ד דהציץ מרצה על אכילות גם הא דטומאה הותרה בציבור מועיל להיתר אכילה דטהור ומשו"ה הוצרך ר"פ לומר דר"י סובר אין ציץ מרצה על אכילות:
בד"ה ופליגי כו' משמע דאי משכח תנאי בציץ מרצה כו' ובמתניתין קסבר כו' כצ"ל ונראה לפרש דסברת התוס' הוא בהיפך מפרש"י דרש"י פירש דאי ציץ מרצה על העולין הויא הקטרת בזך שנטמא הקטרה מעלייתא משום ריצוי ציץ ומכ"ש הקטרת הבזך שלא נטמא ומשו"ה אין לטמאות הטהור לכתחילה ולסמוך על ריצוי ציץ אבל אם אין הציץ מרצה על העולין והקטרת הבזך שנטמא לא הויא הקטרה מעלייתא גם הקטרת הבזך שלא נטמא לא חשיב הקטרה מעלייתא דלא עדיף מבזך שלא נטמא כיון דהבזיכין מעכבין זה את זה משו"ה מותר לטמאו לכתחילה דאפילו אם לא יגעם זה בזה חשיב הבזך השני כאילו נטמא אבל התוס' לא ניחא להו בזה דקשה להו לפי זה אמאי הוצרך המקשה לומר דבעולין כ"ע ס"ל דהציץ מרצה דהא אפילו אי איכא תנאי דפליגי בהכי ור"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין מ"מ הויא הקטרה מעליא משום דס"ל דטומאה הותרה בציבור כמו דהקשו התוס' לעיל על הא דאמר דר"י סבר אין הציץ מרצה על העולין ולענין הקטרת הבזיכין לא מצי לתרוצי כמו שתירצו לעיל לענין אכילת הלחם ועוד קשה הא דאמר לקמן והכא מאי ריצוי ציץ איכא דמשמע דמשום דהציץ מרצה עושין בטומאה לכתחילה ע"כ פירשו הם בהיפך דאם אין הציץ מרצה אסור לטמאות את הטהור אבל אם הציץ מרצה מותר לטמאות היכא דכבר נטמא מקצתו ולפירוש זה ניחא הא דהוצרך לומר דכ"ע ס"ל דהציץ מרצה על העולין דאי הוי אשכחן תנא דס"ל דאין הציץ מרצה על העולין הוי מפרשינן סברת החכמים דהטהור בטהרתו משום דאין הציץ מרצה על העולין ויש להקשות דאפילו אי משכח תנאי בציץ מרצה על העולין מ"מ חכמים דהכא ע"כ ס"ל דטומאה הותרה בציבור או דהציץ מרצה על העולין דאל"כ אין הבזיכין קרבין משום דהלחם אסור באכילה ואם אין שירים אין קומץ כמו דמשמע בפסחים (דף ע"ח) דלר' יוסי דס"ל דטומאה דחוי' בציבור ואין הציץ מרצה על אכילות לא אתיא מתניתין דחמשה דברים באין בטומאה כוותי' ויש לומר דהתם עיקר הקושיא הוא משתי הלחם דלא הויא עולין אלא אכילות אבל הכא איכא למימר דחכמים דהכא ס"ל כר"א דאמר קומץ אעפ"י שאין שירים:
בד"ה ר"י אומר כו' אע"ג דר"י ס"ל בפרק כיצד צולין ובפ"ק דיומא כו' כצ"ל וקשה אמאי לא הקשו קו זו אבזיכין דלעיל מיני' דאמר נמי ר"י הטעם לפי שאין קרבן ציבור חלוק ונראה לפרש דביומא (דף ז' ע"א) בד"ה דם כתבו התוס' דלמ"ד טומאה הותרה בציבור אם נטמא הדם ולא הבשר מותר הבשר באכילה ולפי זה יש לומר דמשו"ה לא הקשו מבזיכין דהתם יש לתרץ בפשיטות דכיון דטומאה הותרה בציבור אין מועיל לענין היתר אכילה דטמא משו"ה אפילו לענין היתר אכילה דטהור דמועיל הא דטומאה הותרה בציבור מ"מ אסור לטמאות לכתחילה אבל לגבי פסח דמועיל הא דטומאה הותרה בציבור לענין היתר דטמא דהא פסח עיקרו לאכילה בא ונאכל בטומאה הוה ס"ד דמקשה דאפילו לכתחילה מותר לטמאות ותירצו דאפ"ה כיון דיש בו אכילה אין עושין בטומאה לכתחילה אי לאו משום שאין קרבן ציבור חלוק:
בד"ה לחם איקרי תודה כו' מה שמקשים דאמרינן בפ' הערל כו' מ"ט לא ילפינן תרומה מביכורים אע"ג דאיתקש כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד אסמכתא בעלמא קאמר כצ"ל. בד"ה המפגל וכו' לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא"כ בטלת תורת עדים זוממין כו' פירוש פירכא דרבינא אין מועיל לבטל הק"ו אלא לענין עדים זוממין משום טעם דא"כ בטלת תורת עדים זוממין אבל לא מועיל לבטל הק"ו זה לגמרי בכ"מ:
בא"ד ומפרש ר"ת דהסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף כו' התוס' הכא קיצרו בדבריהם ובמכות הקשו עוד על פרש"י דהוי לי' לתרץ דק"ו דהסוקל ודאי לא אמרינן משום דא"כ בטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת לה כאשר זמם אבל ק"ו דהמחלל דלא בטלת תורת עדים זוממין לגמרי שייך שפיר למיעבד ק"ו ולפי פירושם כתבו לתרץ ג"כ זו הקושיא וז"ל והשתא לא ביטלת לגמרי דאיכא לאוקמי קרא דועשיתם כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה ואפי"ה לא עבדינן האי ק"ו עכ"ל וכתב שם המהרש"א וז"ל לאו דוקא כל שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה אדם ששורף חבירו אינו נידון בשריפה אלא בסייף עדים שמעידין איש פלוני מחויב שריפה ולא נשרף ע"י אינו דין שלא ישרפו וכן איכא האי ק"ו בחנק וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף דליכא האי ק"ו וכן כתב בחידושי מהר"ם דמה שכתבו התוס' דאיכא לאוקמי קרא דכאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות אינו מדוקדק כ"כ דהא בשאר מיתות נמי איכא למימר הכי כגון בשריפה מה השורף אינו נשרף ומה החונק אינו נחנק ולא שייך תורת הזמה כי אם בהרג ודבריהם תמוהין דהא הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא נסקל פירוש אלא נידון בסייף דאין לפרש אלא פטור לגמרי דא"כ לא משכחת מיתת סקילה דהא הויא עדות שאי אתה יכול להזימה כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"א ע"א) וכיון דאינהו לא מיקטלי איהי היכי מיקטלא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ תיקשי על התוס' אותה הקושיא גופה שהקשו על פרש"י דמאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול ולא סקל דנסקל מדאשכחן בתורה דחייבה התורה מיתת סקילה ולפי זה אם דרשינן ק"ו הבא לחנוק ולא חנק אינו דין שלא יחנק אלא נידון בסייף יביא הק"ו להחמיר עליו מחנק לסייף ובכ"מ הק"ו בא להקל על הקל ולא להחמיר עליו ולפי זה דברי התוס' מדוקדקין דתיבת כל לא נמצא בתוס' ושאר מיתות ב"ד שכתבו יש לפרש על הרג וחנק ובסוף דבריהם שם נראה שכצ"ל דהכי קאמר לעיל דלא דרשינן ק"ו בכה"ג וכוונתם להא דמייתי שם בע"א כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ואין להקשות על פירוש התוס' דכיון דבשריפה נמי שייך לומר ק"ו זה ומה השורף אינו נשרף כו' א"כ מאי פריך שאני הכא דגלי קרא לאחיו ולא לאחותו דמשמע דהכא דוקא דאיכא לקיים כאשר זמם לעשות לאחיו בחנק משו"ה אינו נידון בשריפה כאשר זמם לעשות לאחותו בשריפה אבל היכא דליכא לקיים כאשר זמם לעשות לאחיו מקיימין כאשר זמם לעשות לאחותו בשריפה דיש לומר דאפילו אם נאמר ק"ו דהבא לשרוף ולא שרף אינו דין שלא ישרוף אלא בסייף ג"כ איכא למידרש לאחיו ולא לאחותו דמשום לאחיו נידון בחנק דהא בחנק ליכא ק"ו כדפרישית ומשום לאחותו נידון בסייף משום הק"ו שוב הראו לי קושיא זו בספר שאגת ארי' על מכות:
בא"ד דק"ו דהכא לא דמי לההוא דהתם דבא לפגל כו' כצ"ל:
דף טו:
בגמרא לימא ק"ו ומה האוסר כו' כצ"ל:
שם דתנן היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע על גביהם שהן עושות לשלש שנים כן הוא הנוסחא אשר לפנינו והצ"ק מגי' שאינן עושין אלא לשלש שנים וכן הוא במשנה שבמשניות והש"מ מוחק כל זה לפי שאין לאותה משנה שום שייכות להא דאמר לעיל מיני' קנבוס ולוף אסרה תורה דאין מאותה משנה שום הוכחה דשאר זרעים לא אסירי אלא מדרבנן ועוד דאותה משנה לא איירי בכלאי הכרם כלל אלא בכלאי זרעים ולי נראה שאין למוחקו לגמרי דגירסא זו היא גירסת הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' כלאים הלכה ג' וז"ל ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם וכתב שם הכ"מ וז"ל ומ"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם נראה לי דהיינו שאינם עושים אלא לג' שנים כדתנן בפ"ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג' שנים עכ"ל וטעם זה לקח הרמב"ם מהגמ' דהכא דמביא הך משנה דפ"ב דכלאים לטעם אהא דקנבוס ולוף אסרה תורה דמשום דאין עושין אלא לג' שנים הוי דומיא דכרם ואסורין משום כלאים בכרם והא דבעינן דומיא דכרם משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם כמו שפרש"י הכא:
שם האי דעבד איסורא קנסוהו רבנן האי דלא עבד איסורא כו' כצ"ל ש"מ:
שם כולו מלחם לא מיפגלא כו' כצ"ל:
שם מדרבנן הוא דאסירי האי דעבד איסורא כו' האי דלא עבד כו' כבשים הוא דהוזקקו זה לזה בתנופה אבל תודה דלא הוזקקו זה לזה כו' בעא מיני' השוחט את הכבש כו' כבש משמע ולא מיפגל כו' כצ"ל:
(שם) או דילמא לחם משמע ומפגל לי' אין להקשות הא אין מפגלין בחצי מתיר דיש לומר דמשכחת לה דמפגל לי' היכא דכבר שחט את חבירו במחשבת פיגול:
שם אלמא חבירו כבש משמע אין להקשות דילמא מתניתין נמי חבירו לחם קאמר והא דשניהם כשירים משום דאין מפגלין בחצי מתיר כרבנן דהא כבר תני לי' רישא דפליגי בי' ר"מ ורבנן ואין לומר דבא לסתום כרבנן דפשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאפילו לרבנן הלחם פסול מיהא הוי קצת מצאתי:
שם במתני' והנסכים אינן מפוגלין כו' והזבח אינו מפוגל כו' מפני שדם הזבח מתירן ליקרב כו' כצ"ל:
שם ונסכיו מכאן עד י' ימים כו' כצ"ל ש"מ:
שם אפשר לשנותן כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה סמדר כבר חנטו הענבים כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה לוף מין קטנית כצ"ל וכן פירש נמי רש"י בריש פרק י"ח דשבת ובהר"ן שם ובהרא"ש נדרים (דף נ"ח) אבל הרמב"ם בפ"י דפאה ובהרבה מקומות פירש שהוא מין בצלים וכן פירש הרע"ב וכן משמע מפירוש הר"ש שהוא מין ירק בפ"ה דשביעית משנה ג':
בד"ה אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה כו' כצ"ל:
בא"ד דכתיב לא תזרע כרמך כלאים כו' ענבים סה"ד ומה"ד דלא עבד איסורא בעל הכרם סה"ד כצ"ל ב"ח:
בד"ה אבל הכא כו' כצ"ל:
בד"ה כ"ש אכבשים דמצטרפין כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה אבל תודה לא פשיט לי' דפיגל לחם כצ"ל:
בד"ה ה"ג בעי ר' אבא זוטי כו' כצ"ל:
בד"ה מפגל את הנסכים כו' פיגול סה"ד ומה"ד משיקדשו בכלי דשוב כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה ונסכיו כו' אלמא לאו מזיבחא נינהו כצ"ל מצאתי:
בד"ה אמרו לו באפשר לשנותן כו' כצ"ל:
בד"ה בשחיטה כו' ואין רשאין לשנותן לאחר כצ"ל:
בד"ה כלחמי תודה שהשחיטה קובעתן כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה והתירו הגפנים כו' והיכי מסיק הכא דלא כר"י דשרי כו' כצ"ל פירוש דשמואל פוסק התם כר"י וצריכין לפרש סוגיא דהכא אליבא דהילכתא משום זה צריכין לפרש דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה איירי דא"כ היכי מסיק הכא שלא כהילכתא ואח"כ כתבו אלא דרב פוסק התם כרבנן וא"כ אפשר לפרש תבואה דהתם בסתם תבואה וסוגיא דהכא כרב דפוסק התם כרבנן דאסרו התם:
בד"ה אפשר לשנותן כו' אמר להן אף אני כו' דלרבנן אפשר לשנותן כצ"ל:
בא"ד אפשר לשנותן לזבח אחר אפילו לאחר שחיטה פירוש מדאמר רבא טעמא דר"מ דבשחיטה הוקבעו שלא לשנותן משמע דחכמים דפליגי אר"ל ס"ל דאפילו לאחר שחיטה מותר לשנותן:
בא"ד אבל אם הוצרכו אי אפשר לשנותן כצ"ל כתב בצ"ק וז"ל ודבריהם אינם מובנים לי דהא הכא רבנן אמרו לר"מ אפשר לשנותן ור"מ איירי אם פיגל בזבח שיהא הנסכים מפוגלין ולפי זה הוי נמי לא הוצרכו דהא הזבח פיגול ושייך לב ב"ד וצ"ע ונראה לי דלא קשה מידי דב"ד לא מתנה אלא היכי דנפסל הזבח והנסכים לא נפסלו עמו דהנסכים כשרים ואם לא יהא רשאי לשנותן לזבח אחר יפסלו בלינה משו"ה התנו דאם לא הוצרכו לזבח זה יהא לזבח אחר אבל היכא דנפסלו הנסכים עם הזבח אין שייך תנאי ב"ד דלא עשו תקנה בתנאי ב"ד אלא שלא לפסול הכשרין ע"י דאי אפשר לשנותן אבל לא להכשיר הפסולין והא דכתבו התוס' אבל אם הוצרכו אי אפשר לשנותן אין כוונתם לומר דהכא הוי הוצרכו ומשום הכי מי אפשר לשנותן אלא כוונתם דאין לומר דמשום דאפשר לשנותן בתנאי ב"ד לא יתפגלו הנסכים עם הזבח דמשום זה לא חשיב קביעות עם הזבח כיון דעדיין אפשר לשנותן בתנאי ב"ד לזה כתבו דאינו כן דאם הי' התנאי ב"ד דלעולם יכולין לשנותן אפילו בהוצרכו לא הוי קביעות אבל כיון דאם הוצרכו אי אפשר לשנותן חשיב שפיר קביעות אע"ג דיכולין לשנותן בלא הוצרכו:
בא"ד ונראה לפרש דסוגיא דהתם כר"מ פירוש דהא דמתרץ לב ב"ד מתנה היינו אליבא דר"מ משום דהקושיא היתה אסתם משנה וקיי"ל דסתם מתני' ר"מ הוא ולר"מ ודאי דאסור לשנותן אם לא משום תנאי ב"ד כדס"ל הכא:
בא"ד וא"ת והלא ר"ח סתמא ככ"ע וי"ל כדמפרש כו' גופא דמנחה הוא ואמאי קשיא לי' מר"ח אמתניתין דהתם כו' אפשר לשנותן כו' כצ"ל פירוש דר"ח ודאי אפילו לרבנן אמרה למילתי' וקשה מרבנן דהכא דמתירין לשנותן אפילו בלא תנאי ב"ד ותירצו דלפי מאי דמתרץ התם הא דלא מהני תנאי ב"ד בשמן משום דשמן גופי' דמנחה הוא מתורץ נמי בזה דלא תיקשי הא דרבנן דהכא מתירין לשנותן דשאני שמן דגופי' דמנחה הוא ואפילו רבנן מודו דאסור לשנותו והדר מקשו דמתחילה דלא ידע מתירוץ זה אמאי מקשה אסתם מתניתין דאתיא כר"מ עדיפא הוה לי' להקשות ארבנן דהכא:
בא"ד משום דלא נזכר שם ר"מ בהדיא והא דכתבו לעיל בסמוך דמשו"ה מקשה אסתם מתניתין דאפילו לר"מ אפשר לשנותן היינו כשמקשה מר"ח דאפילו אם תאמר דמתניתין לאו ר"מ היא לפי שלא נזכר שם ר"מ בהדיא ג"כ קשה מר"ח ארבנן משו"ה עדיפא לי' להקשות אסתם מתני' דאפילו לר"מ אפשר לשנותן אבל להקשות דר"מ אדר"מ אם תאמר דמתניתין לאו ר"מ כיון דלא נזכר שם ר"מ בהדיא לא קשה כלל:
בא"ד פירוש לענין שלא לשנותן לזבח אחר כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד בנסכים הבאים בפ"ע אלא ודאי כמו שפרשתי כו' כצ"ל:
בא"ד והא דפריך התם כו' פירוש דבשלמא לפירוש הקונטרס דפירש הא דזעירי לענין לפסול בלינה ניחא שפיר הא דפריך מאי לאו דאיפסל בשחיטה משום דשחיטה פסולא לא מקדשא ואפי"ה קתני ואם לאו יפסלו בלינה משמע דבלא שחיטה מתקדשין הנסכים לפסול בלינה והיינו ע"י קדושת כלי דלא כזעירי אבל לפי' התוס' שפירשו לענין שלא לשנותן לזבח אחר קשה מאי פריך מאי לאו דאיפסל בשחיטה ומתרץ לא דאיפסל בזריקה הא אדרבא דאי איפסל בשחיטה ניחא הא דקתני אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו משום דשחיטה פסולא דקודם שחיטה מקדשא אפילו לר"מ אבל אי איפסל בזריקה קשה אמאי מותר לשנותן:
בא"ד בע"ב שהי' זבוח באותה שעה כו' לית לי' הא דאמרינן הכא כו' כצ"ל צ"ק הא דהוצרך להביא הא דבעינן שהי' זבח זבוח באותה שעה ולא סגי להו בתנאי ב"ד לחוד משום דתנאי ב"ד הוא. רק תירוץ ר' ינאי ולא נוכל להקשות ממנו על זעירי דאפשר לא סבר כהך תירוצא דר' ינאי אלא מפרש למתניתין דאיפסל בשחיטה ושחיטה פסולא לא מקדשא ומשום קדושת כלי לחוד אפשר לשנותן ואע"ג דבשמן נמי ליכא אלא קדושת כלי התם במנחה קדושת כלי לחוד קובעת משום דלא משכחת לה קדושה אחרת אבל הא דבעינן זבח זבוח באותה שעה והטעם הוא משום גזירה שמא יאמרו דבלא תנאי ב"ד מותר לשנותן וא"כ מוכח שפיר דאסור לשנותן אם לא משום תנאי ב"ד ומקשה שפיר אזעירי מברייתא:
בא"ד עוד יש לפרש ההוא דהתודה כו' אלא בשחיטת פיגול דלא איקבע בפיגול אלא במתנות ולא בשאר פסולי שחיטה כו' כצ"ל פירוש דהתוס' נותנין טעם מ"ש שחיטת פיגול משאר פסולי שחיטה משום דבשעת שחיטה עדיין לא הוקבע בפיגול עד שעת זריקה וכן כתבו בהדיא במעילה (דף ג' ע"ב) בד"ה אלא בזריקה דמשו"ה השוחט את התודה חוץ לזמנה קדש הלחם דלא מיקבע בפיגול עד שעת זריקה והכא בנסכים אמר רבא דר"מ סבר דהוקבעו בשחיטה כלחמי תודה:
דף טז.
בגמרא ובהילוך אבל בא לו להקטרה כו' כצ"ל צ"ק:
שם במחשבה או שנתן את הקומץ כו' כצ"ל ש"מ:
שם כגון שפיגל בראשונה ובשני' ובשלישית כו' מיהדר פיגולו בשני' ובשלישית למה לי כן הוא הנוסחא לפי פרש"י דזבחים (דף מ"ב ע"א) ולפי פרש"י דהכא לא גרסינן הנך תרי ובשלישית:
ברש"י ד"ה בקמיצה כו' מפרש לקמן בשמעתין דהא איכא בלבונה פי' דהולכה איכא בלבונ' והא דמפגל בהולכ' בקומץ לבד מפרש לקמן בשמעתין:
בד"ה מ"ג דיוה"כ ח' הזאות דפר דבין הבדים כו' וד' דקרנות כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה בפר ואפי' בדמו של פר בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד יבוא אחרון בדמו אל הקודש כו' כצ"ל:
בא"ד הוה מצי לאוקמי בב' דיעות כצ"ל מצאתי:
בתוס' ד"ה חדא דהיינו קמייתא כו' לכך שוות זה כזה כוונתם בזה לתרץ הא דקשה אמאי לא מקשה ממתניתין דקתני פיגול בקומץ ולא בלבונה ופליגי חכמים דאין בו כרת ולא אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה ואם תאמר דפיגל בקומץ לאחר שנתן את הלבונה בשתיקה א"כ היינו פיגל בלבונה ולא בקומץ דאיירי דפיגל בלבונה לאחר שנתן את הקומץ בשתיקה משו"ה כתבו לכך שוות זה כמו זה פירוש בשלמא במתניתין יש לומר דאיירי שפיגל בקומץ לאחר שנתן הלבונה בשתיקה והא דקתני אחר כך פיגל בלבונה ולא בקומץ בא לאשמועינן דלבונה חשיב חצי מתיר כמו הקומץ ובשניהם פליגי ר"מ וחכמים אבל מל' הברייתא משמע דעיקר בא לאשמועינן דלא פליגי חכמים אלא דוקא בנתן את הראשון בשתיקה והשני במחשבה לענין זה פשיטא דקומץ והלבונה שוין ולא הוצרך לאשמועינן זה בתרווייהו:
בד"ה בין בראשונה כו' וכן מוכח בסמוך דכל הזאות דבין הבדים כו' דקאמר כיון דחשיב בפנים פסלי' כי מדי כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה וצ"ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום כו' פירוש דאמר לקמן לימא מ"ד פיגול כר"מ פירוש דס"ל דמפגלין בחצי מתיר הא שומשום לא עדיף מחצי הזאות דפנים דאפילו ר"מ מודה דלא הוי פיגול:
בד"ה כגון שפיגל כו' וקשה דלקמן קאמר משכחת לה כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד ולפי זה נוכל לגרוס כאן שפיגל בראשונה ובשני' ובשלישית פירוש ושתק ברביעית דהיינו בשפיכת שירים והא דלא קשה עכשיו רביעית מאן דכר שמה כמו שהקשו לפירוש הקונ' דפרק ב"ש שפירש ושתק ברביעית דטיהרו יש לומר דכמו דלא חשיב לי' בחשבון כשחשיב מ"ג הזאות משום דלא חשיב אלא הזאות לא חשיב לי' נמי הכא בחשבון הכפרות ולא נקט אלא שלשה כפרות משום דלא חשיב אלא כפרות של הזאות:
בא"ד וכן כתוב בספר רבינו גרשם כאן ובפרק ב"ש כו' כצ"ל:
בא"ד הא על כרחך האי תנא כו' כצ"ל:
בא"ד דאע"ג דשירים מעכבי לא חשיב האי תנא אלא הזאות והא דמשני לקמן הא כמ"ד שירים לא מעכבין לא קאי אלא אברייתא דקתני ארבעים ושבע ולא אברייתא דהכא:
דף טז:
בגמ' והאי כיון דחשיב בי' בפנים כו' לפיגול מרצה כצ"ל:
שם דעבודה שאינה מתרת היא ופליגי כו' כצ"ל ש"מ:
שם הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו מהו ר"ח כו' כצ"ל לפי פרש"י:
שם קסבר אין דרך אכילה בכך כן הוא הנוסחא הנכונה ואין צורך להגה דהא ע"כ ס"ל דאין דרך הקטרה בכך למה לן לדחוקי ולומר דמחלק בין אכילה להקטרה יותר טוב לומר שמשוה מדותיו כמו למ"ד פיגול שמשוה מדותיו וס"ל בתרוייהו דדרכו בכך ורק למ"ד כשר צריכין לדחוקי דבאכילה ס"ל דאין דרכו בכך ובהקטרה ס"ל דדרכו בכך ועוד דאם גרסינן דדרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה יהי' סברתו הפוכה לגמרי ממ"ד כשר דלמ"ד פסול יותר דרך אכילה בכך מהקטרה ולמ"ד כשר יותר דרך הקטרה בכך מאכילה: