ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · פרק ראשון
דף ב.
בגמרא נדבה נדר הוא קרי לי' נדר וקרי לי' נדבה הך גירסא הוא מורכב משני גירסאות דגירסת רש"י הוא נדבה נדר הוא וגירסת התוס' קרי לי' נדר וקרי לי' נדבה והמעתיקים העתיקו שני הגירסאות יחד והוא לישנא כפולה:
ברש"י ד"ה כל המנחות כו' כגון שהתנדב כו'. לא בא למעט נדר דהא המתניתין ע"כ בנדר נמי מיירי דהא קתני אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אלא בא למעט מנחת חובה כמו מנחת חוטא וקנאות ורש"י לישנא דמתניתין נקט דקתני לשם מנחת נדבה וכולל נדר ונדבה:
בא"ד הריני קומץ לשם מחבת. לקמן בע"ב קאמר דלרב אשי ניחא דאתיא מתניתין כר"ש דמתניתין איירי דאידכר שמה דמנחה א"כ צריך להיות ברש"י הריני קומץ לשם מנחת מחבת:
בד"ה ומנחת קנאות כו' לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו. באלו שתי מנחות כו' כצ"ל והד"א והא דפרש"י לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן בעבודה אחת משום דבשתי עבודות כבר תנא לי' רישא שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן דאו או קתני כמו שפרש"י וא"כ בקמצן שלא לשמן ונתן והוליך והקטיר לשמן היינו שלא לשמן ולשמן ובקמצן ונתן והוליך לשמן והקטיר שלא לשמן היינו לשמן ושלא לשמן:
בא"ד קמ"ל דאף בתחלת דבריו אדם נתפס אית לן כן. הוא הנוסחא הנכונה ויש נוסחא דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואין נכון דזה שייך לומר היכא דבא לאפוקי מסברת ר"מ ור' יהודה דס"ל תפוס לשון ראשון אבל הכא דבא לאפוקי מסברת בן ננס דס"ל תפוס לשון אחרון שייך לומר אף בתחלת דבריו אדם נתפס:
בתוס' ד"ה כל המנחות כו' כדאמרינן לקמן בפ"ב ובפ"ק דזבחים. הך כדאמרינן קאי על ד' עבודות שבדם דעל ד' עבודות שבמנחה א"צ להביא ממקום אחר דהא קתני להו במתניתין דהכא ע"כ נראה דצ"ל כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף י"ג) ובפ"ב (דף כ"ט) דבפ"ק דזבחים (דף י"ג) קתני דפוסל בהם מחשבה שלא לשמן ובפ"ב (דף כ"ט) קתני דפוסל בהם מחשבת פיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו:
בא"ד אבל בתנופה והגשה אין מחשבה פוסלת אע"ג דבעי כהונה. עיין במגילה (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה לקמיצה ועיין מה שאכתוב בזה לקמן (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה לקמיצה:
בא"ד דעיקר קרא לכדר"י ברי' דר"ח הוא דאתא בא לעובדה כו' כצ"ל. ש"מ בגליון הש"ס כתב וז"ל ק"ל הא למאי דקי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למידרש כלל הך דרשא דר"י ברי' דר"ח אם בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם דהא גם באשם פסול בשמאל ובזבחים מסקינן הכי לר"ש אבל לדידן ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת ומנחת נדבה כאשם וצ"ע עכ"ל. ולפי הבנתו בכוונת התוס' דרבנן נמי דרשי עיקר קרא לכדר"י ברי' דר"ח יש להקשות עוד הא מדרשא זו דריש ר"י ברי' דר"ח טעמא דר"ש דמכשיר שלא בכלי שרת ורבנן דסברי דשלא בכלי שרת פסולה ע"כ לא ס"ל הך דרשא ועוד דא"כ תקשה לרבנן הך קושיא דמקשה הגמ' לקמן (דף י' ע"ב) לר"ש הא דאמר רבא יד יד לקמיצה למה לי ולא מצינן לתרוצי כמו דמתרץ התם לר"ש ולי נראה לפרש דאין כוונת התוס' כלל לומר דרבנן דרשי הך דרשא דר"י ברי' דר"ח רק כוונתם כיון דדרשא זו דכחטאת וכאשם לענין שלא לשמן לא הוזכרה בתלמוד רק משמי' דר"ש וכיון דמסיק הגמ' דר"ש גופא לא ס"ל הך דרשא לעיקר אלא לאסמכתא בעלמא ועיקר אתי לכדר"י ברי' דר"ח אין סברא לומר דרבנן דלא הוזכרה הך דרשא בשמת כלל ידרשו דרשא זו לעיקר דרשא ואי קשיא הא קשיא דמאי דרשי רבנן בהאי קרא דכחטאת וכאשם לעיקר דרשא ומצאתי בשיטה מקובצת בע"ב ובזבחים שהקשה קושיא זו ותירץ שם בזבחים דמקרא זה ילפינן דמנחה אינה באה אלא מן החולין דילפינן מנחה מחטאת ואיצטריך לאקושי נמי לאשם דלא תטעו דלענין לפסול שלא לשמה הקישו הכתוב לחטאת משו"ה כתב נמי כאשם דמה אשם כשר שלא לשמו אף מנחות כן עכ"ל ואע"ג דר"ע דריש מהקישא דזאת התורה דמקשינן כל הקרבנות לחטאת דאין באין אלא מן החולין והתוס' כתבו דאף מנחות בכלל הקישא זו מ"מ לא נוכל ללמוד מהקישא רק מנחת חוטא וקנאות שהם דבר שבחובה כמו חטאת ומקרא דכחטאת וכאשם ילפינן דאף מנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין משום דלחובה לא איצטריך דכבר יליף לה מהקושא דזאת התורה ולי נראה דאע"ג דבת"כ פרשת צו דריח ממש הך קרא לענין זה מ"מ מדברי התוספות זבחים (דף נ' ע"א) בד"ה אם על תודה משמע דפשיטא להו דגמ' דידן לא דריש קרא דכחטאת להך דרשא שכתבו שם וז"ל וצ"ע מנחת נדבה דאינה באה אלא מן החולין מנ"ל עכ"ל ונראה לפרש דרבנן צריכי להך קרא למידרש מיני' דהגשה דמנחה הוא בקרן מערבית דרומית ושוב לא מייתר למידרש מיני' דמנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין דלקמן (דף ס"א ע"א) יליף הגמ' דהגשה דמנחה הוא בקרן מערבית דרומית מהא דמנחה איקרי חטאת ופרש"י שם דכתיב קדש קדשים היא כחטאת ועוד יש לומר דאיצטריך ללמד על מנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה כחטאת וכאשם וכן כתב רש"י (דף י"א ע"ב) בד"ה למחר וכן הוא בפירוש הרמב"ם על משניות בפ"ב על המשנה דשחט ב' כבשים והא דאיצטריך למיכתב כאשם דלא תטעו דלענין לפסול שלא לשמה הקישו הכתוב לחטאת כמו שכתב הש"מ וכן הוא בתוס' זבחים (דף י"א ע"א) בד"ה מנחת חוטא:
בא"ד דפסולות שלא לשמן כצ"ל:
בא"ד ופירש בקונטרס מתוך כך דעוף כו' כצ"ל:
בא"ד ובפ"ק דזבחים גמרא חוץ מן הפסח כו' הוצרכו לזה משום דאיכא למימר דעוף לא כתיב בקרא דזאת התורה דלא איירי אלא בקרבן בהמה והא דדרשינן דעופות ביום מביום צוותו היינו משום דכתיב בתרי' להקריב את קרבניהם ואף עופות נקראין קרבן וביום צוותו הוא פסוק אחר פסוק דזאת התורה ומה דכתיב באותו פסוק אינו בכלל היקש דזאת התורה ע"כ הביאו ראי' דפסח דכתיב בקרא דביום צוותו נמי איתקש לשלמים מהקישא דזאת התורה א"כ עופות דילפינן דהוי ביום מביום צוותו נמי אתינן בהקישא דזאת התורה לענין חולין שלא כפי' הקונטרס וה"ה לענין שלא לשמן:
בא"ד ולעכב בחטאת העוף דרשינן בת"כ כו' כצ"ל:
בא"ד אליבא דר"א דלית לי' הקישא דזאת התורה פי' לענין חולין לית לי' דהא דריש הקישא דחטאת לענין בלוע ולא לענין חולין כר"ע ולענין חולין דריש מדכתיב צאן ובקר גבי פסח דאתי ללמד דכל דבר הבא מצאן ובקר איתקש לפסח דאין בא אלא מן החולין ומדרשא זו לא ידעינן עופות ומשו"ה הוצרך לדרוש כמשפט לענין חולין:
בא"ד ודלא כר"א פירוש דר"א לא דריש אשר לו ולא משל מעשר רק יליף מקרא דצאן ובקר דכל דבר הבא מצאן ובקר איתקש לפסח דאינו בא אלא מן החולין וגם חטאת בכלל. מצאתי:
בא"ד לאו אפרו של אהרן קאי כצ"ל צ"ק:
בא"ד בענין עשר תעשר דממעט עולות כו' כצ"ל:
בא"ד בין חטאת העוף כו' ובזה מיושב נמי הא דהקשו דההוא דרשא דמייתי בפ"ק דחולין דמשלו ולא משל מעשר הוא דלא כר"א דר"א נמי צריך לההוא דרשא לענין חטאת העוף דלא אתי מקרא דצאן ובקר:
בא"ד ומתוך כך ניחא לי דלא הוה ילפינן כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד וי"ל דביום צוותו כתיב על זאת התורה לעולה דמשמע כל עולות פירוש דוקא הא דדרשינן מקרא דואכלת דעולות לא יש לומר דהקריבו אתי לחלק דעולת העוף בא מן המעשר לפי שאין מפורש בקרא בהדיא אלא מדרשא דואכלת אבל אביום צוותו דכתיב על זאת התורה לעולה דכל עולות בכלל ואפילו עולת העוף הוי כאילו כתיב בהדיא אין לומר דאתא והקריבו למעט הא דכתיב בקרא בהדיא:
בא"ד בהקומץ רבה (דף כ"ז) גמרא שבע הזאות שבפרה דקתני בברייתא ושבפנים כו' כן הוא הנוסחא הנכונה וא"צ להג"ה על הפיסקא דשבע הזאות שבפרה מביא גמרא ברייתא דקתני ושבפנים ושבמצורע שלא לשמן פסולות:
בא"ד והא דדריש במגילה כו' כצ"ל:
בד"ה שלא לשמן כו' כתירוצו של רבה פירוש דרבה הוכרח לתרץ רומיא דר"ש אדר"ש כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים ומתירוצו למד הגמ' דאף שינוי בעלים פוסל וכן תירצו נמי בזבחים ושם כתבו ומיהו רבה דוקא מוקי לה בשינוי בעלים אבל רבא ורב אשי לא מוקמי לה הכי התם:
בד"ה לשמן ושלא לשמן כו' דסתמן כלשמן דמי הס"ד כצ"ל. ש"מ:
בד"ה קרי לי' נדר וקרי לי' נדבה כו' שאינו נודב כל עיקר בחולין איתא שאינו נודר כל עיקר אלא דבגמ' קאמר שם דר"י דפליג וקאמר טוב מזה ומזה נודר ומשלם היינו דוקא באומר הרי זו וכן אמר בנדרים (דף ט' ע"א) אמילתא דר"י תני נודב ומשלם ולפי זה ר"מ דפליג אר"י ואמר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ע"כ היינו שאינו נודב כל עיקר:
דף ב:
בגמרא שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשי' מוכיחין עלי' שהיא מחבת חריבה לשם בלולה מעשי' מוכיחין עלי' שהיא חריבה כו' שחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה א' לכולן כצ"ל:
שם לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה ואי נמי כו' כצ"ל:
שם ולשם מנחת חוטא אלא כו' כצ"ל: שם כחטאת וכאשם מנחת חוטא כו' פסולה מנחת נדבה כו' כצ"ל:
שם מחשבה דמינכרא כו' כצ"ל:
שם שמלקה למעלה לשום חטאת כו' כצ"ל:
שם למטה הוה עביד לה כו' כצ"ל:
שם מלקה בכל מקום כו' כצ"ל:
שם שמיצה דמה למעלה לשום חטאת העוף כו' כצ"ל. וכן בכל המסכת במשנה או ברייתא צ"ל לשם ובלשון סתמא דגמ' צ"ל לשום:
ברש"י ד"ה ונדבה כו' והכתוב אם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים יש לדקדק הא דשינה בפירושו הכא ממה שפירש בזבחים (דף ב' ע"ב) בד"ה ונדבה דהתם פירש משום דכתיב לא יחשב ונראה לפרש דהא דפירש מדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו ודאי אין כוונתו על קרא זה לחוד דהא זה מיירי בשלמים ורבא מיירי בעולה ועוד מקרא זה לחוד לא ידעינן אלא דמצותן לעשותן לשמן אבל איסור לשנותן לא ידעינן אלא מקרא דמוצא שפתיך תשמור כמו שכתבו התוס' בזבחים (דף ד' ע"א) בד"ה וישנן וז"ל מיהו אכתי לא ידע מקרא דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור לשינוי קודש מדמייתי לה בסמוך עכ"ל והיינו דתשמור הוא לא תעשה והא דכתבו התוס' בזבחים (דף ו' ע"א) בד"ה דאי דמחשבה שלא לשמן הוא רק עבירת עשה הוא משום דאין לוקין על השמר של עשה חשיב כמו עשה דעולה מכפרת עלי' כמו דמכפרת על לאו שנתק לעשה והא דבזבחים (ד"ד סוף ע"ב) עביד צריכותא בקראי דזאת התורה ודמוצא שפתיך ולא קאמר דמוצא שפתיך איצטריך לאיסור משום דבעי למעבד צריכותא לכ"ע ולר"א דדריש מלא יחשב לאו למחשבה שלא לשמן בזבחים (דף כ"ט ע"ב) הוצרך לעשות הצריכותא בענין אחר אלא כוונתו על כל הלמודים דדריש בזבחים שם על היקש דזאת התורה ועל קרא דמוצא שפתיך ומשו"ה בזבחים דמשמע התם דהגמ' לא ידע עדיין מקרא דמוצא שפתיך כמו שכתבו התוס' זבחים (דף ד') שהבאתי לעיל הוצרך לומר מקרא דלא יחשב אבל הכא ניחא לי' יותר לפרש מקרא דמוצא שפתיך משום דדרשא דלא יחשב אינו אליבא דכ"ע אבל לדברי התוס' דזבחים (דף ד') שהבאתי שכתבו ומיהו אכתי לא ידעינן מקרא דמוצא שפתיך דמיני' נפקא איסור לשינוי קודש ולא קאמר דידעינן איסור מקרא דלא יחשב צריך לפרש דלא משמע להו למידרש איסור מלא יחשב משום דבגמ' לא אמר כן אלא אליבא דר"א ולחד לישנא דוקא והא דאמר ונדבה מי שרי לשנויי בה אינו משום איסור לאו אלא משום עבירת עשה דמצוה לעשותן לשמן מאם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים והא דלא תירצו התוס' שם דבשינוי קודש אפילו לאחר מיתה מצוה לעשותן לשמן משא"כ בשינוי בעלים יש לומר דאפילו לאחר מיתה יש עבירת עשה אם מחשב לשם אדם אחר כיון דמכפרת מקופיא על היורשין הוו קצת בעלים לענין דיורש ממיר וה"ה לענין מצוה לעשות לשמו עיין זבחים (דף ו' ע"א):
בד"ה מעשי' מוכיחים כו' בפרק כל המנחות באות מצה (דף ס"ג ע"א) סה"ד ומה"ד חריבה כו' שמן סה"ד ומה"ד בלולה שאר מנחות סה"ד ומה"ד אבל בזבחים אינו כן כו' לשם חובה והשתא פלוגא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה הניחא כו' דאמר בדוכתא אחריתי כמתניתין אדר"ש דהכא כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד כדמפרש לשמן ושלא לשמן לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה כצ"ל:
בד"ה וכי תימא כו' לטעמא דר"ש כו' כצ"ל:
ואי נמי כו' והא דנקט לאקשויי במתניתין משלא לשמן ולשמן ה"ה דמצי לאקשויי מלשמן ושלא לשמן כו' כצ"ל קצת מש"מ:
בד"ה קדש קדשים כו' ולקמן מפרש טעמא דחטאת ואע"ג דבפ"ק דזבחים מפרש נמי טעמא דחטאת כיון דבמכילתין מפרש טעמא דחטאת לא הוצרך להביא ממקום אחר ובצ"ק הגי' דבפ"ק דזבחים מפרש טעמא דפסח וחטאת ולקמן מפרש טעמא דמנחה והוא תמוה דהא הכא מפרש טעמא דמנחה:
בד"ה מכדי כו' מה זבחים פסלה בהו מחשבה כו' כצ"ל:
בא"ד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב כו' צריך להבין דאמאי הוצרך להביא לימוד חדש על זבחים דפסלה בהו מחשבה מה שלא הוזכר בתחלת זבחים דשם נאמר לימודים אחרים על פסול מחשבה ונראה דהוכרח לפרש כן משום קושית התוס' בד"ה מנחת חוטא דהאיך יליף בהקיש מנחת נדבה לאשם הא אשם גופי' יליף בהקיש משלמים והוי למד מן הלמד משו"ה פירש דלברייתא זו ילפינן כל הזבחים מקרא דלא יחשב ולא צריך להיקש דשלמים:
בד"ה מחשבה דלא מינכרא כו' הך מחשבה דקדשים כו' הא דנקט לה רש"י הכא יש לפרש משום דאי מחשבה לחוד פסלה בקדשים אין מסתבר לחלק בין מחשבה דמינכרא למחשבה דלא מינכרא הא הוא בלא מינכרא נמי ידע שהוא מכזב ואחרים אין יודעין כלל אם הוא מחשב אבל אי דוקא בהוצאת פיו בדיבור שפיר שייך לחלק אע"ג דלא צריך שישמעו אחרים מ"מ אפשר שישמעו אחרים:
בא"ד דאי לאו מוציא בפה מחשבתו למאי ניחייב לי' כצ"ל פירוש דהא אפילו אם מוציא בפה ג"כ אינו חייב אא"כ אמר בפני עדים כמו שפרש"י בב"מ (דף מ"ג ע"ב) במתניתין וא"כ במחשבה דאי אפשר שידעו עדים אמאי ניחייב לי' והטעם שאינו חייב אלא בעדים משום דמודה בקנס פטור ובאמירה בלבד בלא מעשה לא קני לי' ולא עמדה ברשותי' להתחייב עלי' אלא משום קנס הוא דחייב:
בד"ה עולת העוף כו' בפ' קדשי קדשים (דף ס"ד ע"ב) ופריך אי הכי כו' כצ"ל והד"א צ"ק:
בד"ה מלקה לחטאת העוף כו' כצ"ל:
בד"ה הזאה כו' מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק בהגהות הרש"ש כתב דמזבחים (דף פ"ח ע"א) דאמר בגמ' דמגע להו ופריך הזאה הוא מיצוי הוא משמע כמו שפרש"י בזבחים (דף ס"ד ע"ב) בד"ה הי' מתמצה שמקיף ומקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד ומזבחים (דף ט"ו ע"א) דאמר אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה היכי משכחת לה כו' דילמא מדפריש ועד דמטיא למזבח ולא פריך מעולת העוף דאין בה אלא מיצוי היכי משכחת בה פסול מחשבה משמע כפירושו דהכא דלפירוש זה גם בעולת העוף יש לתרץ מדפריט ועד דמטיא למזבח משמע מדבריו שהבין דהנך תרי דיבורי רש"י דהכא ודזבחים סתרי אהדדי ולא עיין יפה דפירושו דהכא קאי על מיצוי דעולת העוף ודזבחים קאי על חטאת העוף ויש חילוק בין מיצוי דעולת העוף למיצוי דחטאת העוף דמיצוי דחטאת העוף עיקר מצוותו הוא ליסוד והא דמקיף ומקרב בית מליקתו למזבח, הוא משום דע"י זה נוח לעשות המיצוי אבל המיצוי של עולת העוף עיקר מצוותו הוא קיר המזבח ולפיכך מצוותו שיסחוט בית השחיטה בין אצבעותיו וניצוק והדם הולך על קיר המזבח כדי שיהי' ניכר דמצוותו הוא קיר המזבח וכן בקרא נמי כתיב בעולה ונמצה דמו על קיר המזבח ובחטאת כתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח ולא נזכר קיר כלל רק מה שאינו הולך בניצוק ודאי צריך אח"כ להקיף למזבח כדי למצות כל הדם כמו דתנן במתניתין גבי הראש נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח לפי שאין בהראש רוב דם אם הי' ממצה דמו בסחיטה לא הי' הולך על קיר המזבח בניצוק וכן פרש"י בחומש לא פירש בסחיטה אלא מקיף בית מליקתו למזבח משום דבדיעבד בוודאי יצא אפילו אם מוצה באופן זה אלא הכא פרש"י מיצוי דסוחט בין אצבעותי' משום דמשמע כן מלשון הגמ' דאמר למטה הוה עביד לה הזאה ולכאורה קשה ניהו דלא מצי לומר למטה הוה עביד לה והזאה הוה עביד לה כמו דאמר אח"כ גבי קושיא דחטאת העוף משום דאי אמר הכי הוי משמע דבחטאת ליכא מיצוי אלא הזאה מ"מ הוה בעי לומר והזאה קודם מיצוי הוה עביד לה ומדאמר למטה הוה עביד לה הזאה משמע דבעולה נמי יש שני מיני מיצוי אחד ע"י סחיטת בית השחיטה בין אצבעותיו והניצוק הולך על קיר המזבח ואחד כמו מיצוי דחטאת העוף ומשו"ה קאמר דבמקום הסחיטה והניצוק הולך למזבח הוה עביד הזאה וממיצוי השני דמקיף בית מליקתו למזבח לא איירי דאינו מעכב ולא פסלה בו מחשבה:
בתוס' ד"ה זריקה אחת לכולן כו' ובשני' אין מחשבה פוסלת. פירוש דאי מחשבה פוסלת בשני' ע"כ צריך לחשוב גם על השני' לרבנן דס"ל אין מפגלין בחצי מתיר וכמו דבשני' הוה מחשבה דמינכרא אפילו אם חישב נמי על השני' חשוב כלא חישב ואי ס"ל לר"ש כמו ר"מ דמפגלין בחצי מתיר אי מחשבה פוסלת בשני' משכחת לר"ש נמי בזבחים שלא תפסול משום דהוה מחשבה דמינכרא כגון אם לא חישב רק בשני':
בא"ד ועוד ק' מקבלה דאשם דאשם קבלתו אף בשמאל וחטאת בימין ואף לר"ש בפ"ב דזבחים ולקמן בפירקין כן הוא הנוסחא לפנינו, וקשה הא לר"ש כשר קבלה בשמאל אף בחטאת ע"כ מגי' הצ"ק ואף לר"ש דמכשיר בפ"ב קבלת חטאת בשמאל מ"מ נתינה בעי ימין כדאמרינן לקמן בפירקין והגהתו אין נכון דא"כ למה נקט קבלה כלל הא קושית התוס' הוא רק לר"ש ולדידי' ליכא להקשות רק מזריקה ועוד דאי הקושיא הוא מזריקה קשה הא כבר הקשו לעיל מזריקה בחטאת לשם עולה וה"ה דקושיא זו עצמה קשה בעולה או באשם לשם חטאת דחטאת למעלה בקרנות ובאצבע ועולה או אשם למטה ביסוד ובזריקה מן הכלי, ואם רוצים עכשיו להקשות נמי בשינוי דשמאל לא הוו צריכי לאשכוחי שמות חדשים הא הוו מצי להקשות בעולה לשם חטאת דעולה בשמאל וחטאת בעי ימין ונראה לי דאין לשנות הנוסחא והקושיא הוא מקבלה ור"ש ס"ל דקבלת חטאת בימין לפי פר"ת כמו שאבאר. דלקמן (דף י' ע"ב) פריך בגמ' והרי זריקה כו' וכתבו שם בתוס' דמשום קושית הר"י מאורליינש אמאי פליג ר"ש בזריקה נהי דלא כתיב בה אלא כהונה וכהונה בעי אצבע מ"מ אתיא בהקישא דזאת התורה דהוקשו כל הקרבנות לחטאת מחק ר"ת והרי זריקה וגרס והרי מליקה והקשו לפירושו דהא ע"כ מכשיר ר"ש זריקה בשמאל דהא דריש בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם והיינו כזריקת אשם שהוא בשמאל דאי קבלה אפילו חטאת לא בעי ימין לר"ש כדמוכח בפ"ב דזבחים דאמר ר"ש וכי נאמר יד בקבלה כו' והנה ודאי לא נעלם זה מר"ת דצריכין לומר לפירושו דהוא קושיא עצמה שהקשה הר"י מאורליינש על הגירסא והרי זריקה מפרש עובדה בשמאל כאשם כקבלת אשם מוכח מזה דחטאת בעי ימין אפילו לר"ש והא דהקשו התוס' מהא דאמר ר"ש וכי נאמר ידיד בקבלה נראה לפרש דהא יש להקשות עוד לפירושו אותו דאמאי פליג ר"ש בקבלה דשאר קרבנות הא הוקשו כל הקרבנות לחטאת בקרא דזאת התורה ועוד מהיכן למד ר"ש דקבלת חטאת בעי ימין ונראה לומר דר"ש למד זה מהקישא דכתיב גבי חטאת ולקח ונתן דמקשינן לקיחה לנתינה מה נתינה בימין אף לקיחה בימין כמו דדרשינן היקש זה בזבחים (דף מ"ז ע"ב) גבי אשם מצורע ובתוס' שם בד"ה אף לקיחה כתבו תימא דגבי חטאת נמי כתיב ולקח ונתן ולא אמרינן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה כו' ותירוצם לא שייך לענין היקש דימין ואמאי לא הקשו מהא דלא דרשינן היקש זה לענין ימין אלא ודאי דדברי התוס' שם הוא לפיר"ת דמקיש באמת לקיחה לנתינה לענין ימין. ואגב דכתבו דתנופה והגשה לא בעו כהונה מטעם עבודה הביאו נמי מליחה דאע"ג דמשמע לקמן דבעי כהונה אינה] מטעם עבודה דהא ליכא רק ד' עבודות במנחה והא דדרשינן מקמיצה ואילך מצות כהונה לא קאי אלא אד' עבודות שמתחילין מקמיצה. והא דאמר ר"ש וכי נאמר יד בקבלה כוונתו ליתן טעם דמשו"ה לא בעינן בכל הקרבנות קבלה בימין מהקישא דזאת התורה דהוקשו כל הקרבנות לחטאת דהוא משום דלא נאמר יד בקבלה דאי הוה נאמר יד בקבלה והוה ידעינן בחטאת קבלה בימין מגז"ש דיד יד ממצורע הוה יכולין ללמוד מהקישא דזאת התורה לכל הקרבנות דקבלה בעי ימין דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהקיש ולמ"ד דאין חוזר ומלמד בהקיש יש לומר דמצורע חול הוא כמו שכתבו התוס' לקמן (דף י' ע"ב) בד"ה והרי זריקה לענין זריקה אבל כיון דלא נאמר יד בקבלה ולא ידעינן בחטאת דבעי ימין אלא מהקישא דלקח ונתן אין יכולין ללמוד כל הקרבנות מחטאת והקישא דזאת התורה דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש ואע"ג דתנן סתמא קבל בשמאל פסול ור"ש מכשיר לא מכשיר ר"ש אלא בשאר קרבנות ולא בחטאת דהא לפי גירסת התוס' זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר ג"כ צריך לומר דלא מכשיר ר"ש בחטאת ואע"ג דתנן סתמא והא דנקטו התוס' השתא אשם לשם חטאת ולא נקטו עולה כמו בקושיא הראשונה משום דמדרשא דר"י ברי' דר"ח דשמעינן מינה דחטאת קבלתו בימין הוזכר נמי דאשם קבלתו בשמאל:
בד"ה מנחת חוטא כו' כתוב בי' הוא בגופי' לעכב כצ"ל ש"מ:
בא"ד וי"ל דהך דרשא דהכא אסמכתא בעלמא ובזבחים (דף י"א ע"א) בד"ה מנחת חוטא תירצו דהא דאיצטריך לאקושי מנחת נדבה לאשם לאו משום דמאשם ילפא דמנחה גופה איתקש לשלמים כאשם אלא למימרא דלא הוי כחטאת פירוש דאלו לא איתקש נמי לאשם הו"א דכל המנחות איתקשו לחטאת אפילו מנחת נדבה:
בד"ה מכדי כו' וא"ת מה מקשה אביי לרבה תיקשי ברייתא גופא כו' פירוש דהא ודאי ידע נמי דמעשי' מוכיחין דקאמר בברייתא סברא הוא אלא דסבר כיון דסברא זו אינו מפורש בכתוב לא משגחינן על הסברא כיון דאיכא הקישא ורבה השיב לו דלר"ש דדריש טעמא דקרא שפיר משגיחין על הסברא ואפילו במקום הקישא ומקיימין הקישא בשינוי בעלים ליכא מעשי' מוכיחין וא"כ תיקשה לי' ברייתא גופה דכיון דר"ש קאמר הטעם בברייתא דכשר במנחה משום דמעשי' מוכיחין ממילא משמע דבשינוי קודש דליכא מעשי' מוכיחין לא מכשיר:
בד"ה עולת העוף כו' קס"ד אע"ג דכשירה בחטאת כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד קודם שיביא למטה למיצוי כצ"ל פירוש דהזאה יוכל לעשות כשהוא עומד בראש המזבח כדמשמע בזבחים (דף פ"ח ע"א) דאמר התם חטאת העוף פסולה היכי מזה מדמה הוה לי' ירוד משמע דאי אויר מזבח כמזבח דמי לא הוי לי' ירוד והיינו משום דיכול להזות כשהוא בראש המזבח על קיר התחתון של המזבח אבל למיצוי שהוא מקרב בית מליקתה לקיר התחתון של המזבח ע"כ צריך לירד:
דף ג.
בגמרא אלא לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר כו' הא דקאמר אלא היינו משום דמעיקרא הוה ס"ד דדוקא במנחות מכשיר ר"ש דמשכחת בהו מעשי' מוכיחין והא דאמר לפי שאין המנחות דומות לזבחים לאו דוקא קאמר זבחים וה"ה בעופות לא משכחת בהו מעשי' מוכיחין ומשו"ה מהדר הגמ' לתרוצי שלשה קושיות הראשונות דמקשה מעופות דלא הוה מעשי' מוכיחין והשתא הדר בי' מזו הסברא וקאמר דר"ש דוקא לזבחים קאמר ולא לעופות דבעופות נמי משכחת לה מעשי' מוכיחין משו"ה קאמר אלא:
(שם) האי דקא קמיץ לה למרחשת אמר האי במרחשת נדר והא דמייתי לה במחבת דמרחשת היא ומיעבר הוא דעבר ואתיי' במחבת. יש בכאן הגהות שונים והגירסא הנכונה הוא הגירסא אשר לפנינו דבקדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים ליכא מעשי' מוכיחין בלתי מעשה השוחט לבד ששחטן בדרום לפיכך כשבא הגמרא לתרץ דאין מעשי' מוכיחין לא צריך לתרץ אלא מעשה השוחט ומשו"ה קאמר אמרי לשון רבים לפי שקאי על כל אינשי דעלמא שרואים דשחט להו בדרום ומחשב לשם קדשי קדשים אבל במחבת לשם מרחשת אין מעשה של כהן הקומץ מוכיח כלל על מחשבתו שהוא מכזב אלא משום מעשה המנחה שעשאה הבעלים לפיכך כשבא הגמ' לתרץ דאין מעשה המנחה מוכיחין צריך לתרץ דהכהן הקומץ יכול לתרץ עצמו ולומר דהבעלים במרחשת נדר והא דאתיי' במחבת מיעבר הוא דעבר וזה דקאמר בגמ' האי דקא קמיץ לה למרחשת אמר האי במרחשת נדר פירוש דהכהן דקא קמיץ לה לשם מרחשת אמר דהבעלים במרחשת נדר והא דמייתי לה במחבת דמרחשת היא ומיעבר הוא דעבר ואתיי' במחבת פירוש דהשתא הוה ס"ד דהגמרא דהאומר הרי עלי במרחשת והביא במחבת פסולה דמסתמא לשם נדרו הביאה והוי דינו כאלו אמר זו במרחשת והביא במחבת דפסולה ודחי לי' הגמ' דהא תנן בהדיא בכה"ג דכשירה דאימור לשם נדבה אחרת הביאה ולא אמרינן דלשם נדרו הביאה ומיעבר הוא דעבר וקפריך אח"כ דלמא זו אמר פירוש דהכהן הקומץ יכול לומר דהבעלים אמרו בשעת נדרו זו למרחשת ושוב לא הוי מעשה המנחה מוכיחין על מחשבתו של כהן שהוא מכזב שם ודילמא זו אמר כדתנן כו' כצ"ל. ש"מ:
שם ולא שנא אמר עלי עולה ששחט כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה הכי נמי דודאי לא מודה ר"ש בה דכשירה היא כצ"ל פירוש משום דבזבחים מודה ר"ש דלא עלו כמו שפרש"י לעיל בעמוד הקודם בד"ה שאין המנחות קאמר הכא דבעופות לא מודה ר"ש אלא כשירה היא:
בד"ה האי דקא קמיץ לה למרחשת כלומר כו' כצ"ל. צ"ק:
בד"ה לרבנן כו' ואנן לר"ש קמיירי כו' כצ"ל:
בד"ה אמר הריני שוחטה לשם חטאת יחיד כו' כצ"ל. מצאתי:
בד"ה מיכסיא נקבות דרחל סה"ד ומה"ד באלי' כצ"ל:
בד"ה אשם גזילות כו' ואשם מעילות דכתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וגומר והכהן יכפר עליו באיל האשם וגו' בני ב' שנים נינהו כו' כצ"ל:
בד"ה עגל ופר חטאת כו' הא דפירש פר חטאת דוקא ולא עולה ושלמים כמו עגל דמשמע לי' מדפרט הגמ' עגל ופר ולא נקט בקיצור בן בקר ששחטו לשום פסח ואשם וכולל גדול וקטן דכוונת הגמרא להקשות מפר חטאת דעדיפא לי' להקשות מחטאת דפסולה לגמרי לרבנן דתרצה לר"ש:
בתוס' ד"ה חטאת העוף כו' אבל כמו כן הי' יכול להקשות כו' כצ"ל. מצאתי:
בד"ה ומיעבר הוא דעבר כו' דא"כ תיקשה לו מחטאת בהמה לשם עולה כו' וקשה הא לעיל כתבו ונראה דודאי הי' יכול להקשות כן לקמן משמע דניחא להו קושיא זו משום דאין נ"מ אם הי' מקשה קושיא זו או אם מקשה קושיא אחרת כיון דבהתירוץ שמתרץ מתורצים שני הקושיות ונראה לפרש דלפי פירושם דבתרי שינויים ג"כ יש לומר מיעבר עבר ולא מצי להקשות מחטאת לשם עולה אלא קודם שמתרץ הגמ' מיעבר עבר שפיר ניחא להו לתרץ דהוה מצי להקשות ג"כ מחטאת לשם עולה אלא דאין נ"מ אם מקשה מקדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים או מחטאת לשם עולה דשני הקושיות הם מענין אחד דהיינו מעשיהן מוכיחין עליהן אבל לפירוש הקונטרס דבתרי שינויים ליכא למימר מיעבר עבר ומצי להקשות מחטאת לשם עולה לאחר דמתרץ מיעבר עבר לא ניחא לתרץ דהוה מצי להקשות כן דעדיפא להקשות מחטאת לשם עולה דהקושיא הוא דמעשיהן מוכיחין עליהן כמו כל הקושיות שהקשה מתחלה מהקושיא שמקשה מעגל ופר ששחטן לשם פסח ואשם דאין הקושיא ממעשיהן מוכיחין עליהן אלא משינוי הגוף:
בד"ה אלמא כו' וא"נ כגון דאכל חדא דמייתי קאמר כו' כצ"ל וה"פ דלכאורה קשה מאי מקשו התוס' הא פשיטא דגם ר"ש מודה דלכתחילה צריך להביא כמו שנדר כדמשמע מלישנא דקאמר אף ידי נדרו נמי יצא דמשמע בדיעבד וע"כ אמר דצריך להביא חמישיתן כדי לצאת ידי נדרו לכתחילה והא דלקמן (דף ק"ה ע"ב) מקשה לר"ש הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרונין ולוג אחד משני לוגין ומתרץ דשמעינן לי' לר"ש דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונין ולוג אחד משני לוגין יצא והדר מקשה דקמיץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות ומתרץ דשמעינן לי' לר"ש דאמר אם קמץ ועלה בידו מאחד על שניהם יצא משמע התם דמשום דבדיעבד יצא ידי נדרו לא מצרכינן לי' להביא ארבע עשרה מנחות כדי לצאת ידי נדרו לכתחילה על כרחך צריך לומר דהא דאמר יצא לשון דיעבד לאו דוקא אלא לכתחילה נמי יכול לעשות כן והא דנקט לשון דיעבד לפי שאין דרך לעשות כן לכתחילה להביא שני עשרונים ואח"כ לחלוק כל עשרון לשנים ולצרף שני חצאי עשרונים למנחה אחת וכן אין דרך לדקדק בשעת פתיתה לשום פתיתי חלות לצד אחד בפ"ע ופתיתי רקיקין בפ"ע שלא יתערבו יחד בקמיצה דאם תאמר דרק בדיעבד יצא ודאי מחויב להביא ארבע עשרה מנחות כדי לקיים מצוה דלכתחילה דהא כל מצוה דדחיא שבת מצוה דלכתחילה של אותה מצוה נמי דחי שבת כמו דמוכח בפרק ר"י דקאמר מאי קסבר אי עשרון מובחר לא אתי אלא מחמש אפילו בשבת נמי ועוד בהרבה מקומות כמו שאכתוב אי"ה לקמן בדברי התוס' (דף ע"ב ע"א) בד"ה אמאי וכן יש להוכיח עוד באותו עמוד לקמן דקאמר שם ואע"ג דקא מפריק מר בשחיטת קדשים אימור דאמר ר"ש מייתי ומתני לכתחלה לתקוני גברא אבל בעלמא דיעבד אין לכתחלה לא ומתרץ הנ"מ גבי שלמים כו' אבל מנחות אפילו לכתחילה הרי בהדיא דאין יכול לעשות מה שהוא כשר רק בדיעבד. אבל לאחר העיון לא קשה מידי דודאי אם ידוע לו מה נדר צריך להביא לכתחילה כמו שנדר אבל הכא כיון שאין יודע מה נדר אין יכול לקיים בשום אופן נדרו לכתחילה דכיון דמביא חדא מנחה אפילו אם אינה כמו שנדר כבר יצא ידי נדרו לר"ש וכבר אין עליו שום נדר ואפילו אם מביא ארבע מנחות האחרות אינו מקיים נדרו דלכתחילה אלא נדבה אחרת הם דכבר פקע נדרו ממנו ע"י מנחה הראשונה שהביא ומתרצי דידי שמים עדיין לא יצא בהבאת מנחה הראשונה ומחויב להביא חמישיתן כדי לצאת ידי שמים והדר מתרצי דשפיר יכול להביא חמישיתן ולקיים ידי נדרו לכתחילה ומן הדין מחויב להביא חמישיתן לצאת ידי נדרו לכתחילה כגון דאכל חדא מנחה דמייתי מתני וקאמר אם זו נדרתי כו' ומה שפירש הצ"ק דקושית התוס' דלמה מביא חמישיתן דלר"ש בארבעתן סגי דהיינו סולת ומחבת ומאפה דנחשב לשתים או סולת ומרחשת ומאפה הוא תמוה דמשמע שהבין דר"ש לא פליג דיצא ידי נדרו אלא דוקא במחבת ובמרחשת וכל המעיין בסוגיא זו יראה דאי אפשר לפרש כן אפילו על צד הדוחק דהא אמר בגמ' הכא על ר"ש אלמא קביעותא דמנא ולאו כלום הוא כו' משמע דפשיטא לי' להגמ' דטעמא דר"ש דהא דקובע בפה להמנחה מנא אין זה נחשב קביעות א"כ אין סברא לחלק בין קביעות מנא דמחבת ומרחשת לשתי המנחות של מחבת ומרחשת או לשאר מנחות והאומר זו במחבת או במרחשת והביא סולת או מאפה יצא ועוד דהא אמר ר"ש כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לפי שאין המנחות דומות לזבחים ולפי זה קושיא דמקשה בגמ' אי הכי מחבת לשם מרחשת נמי לאו דוקא דה"ה דיש להקשות כן אכל המנחות וא"כ ע"כ לומר דהא דמתרץ לר"ש כיון דאמר ר"ש אף ידי נדרו יצא אלמא כו' קאי ג"כ אכל המנחות דבכל המנחות ס"ל לר"ש דיצא דאל"כ עדיין קשה משאר כל המנחות גם מה שהגי' בדברי התוס' א"נ כגון דאיכא חדא דמייתי וקאמר כו' ופירש דבאמת אינו חייב להביא רק ארבעתן ומה דקרי חמישיתן משום דמאפה נחשב לשלשה דהיינו מחצה חלות ומחצה רקיקין ג"כ נחשב לחדא ותמוהין דבריו אחד דהא משמע מלקמן (דף ק"ה ע"ב) דאין יכול לעשות מה שאין כשר רק בדיעבד ועוד דממנ"פ אין כאן אלא ארבע מנחות או סולת ומחבת וחלות ורקיקין או סולת ומחבת ושתי מנחות כל אחת של מחצה חלות ומחצה רקיקין ועוד דסתם חמישיתן קאי אחמש מנחות הנזכרים בפסוק ועוד ראיתי הרבה דברים תמוהין בפירושו עד כאן אחד שכתב על התוס' בד"ה שחיטה אחת לכולן כו' אבל תימא קצת אמאי לא פליג בקבלה דמנחות דאפשר נמי לבטלה לר"ש וכתב בצ"ק דאיני מבין קושייתם דהילוך אפשר לבטלה לגמרי אבל קבלה בעי ביד ובימין ונראה מדבריו שמפרש הא דאמר ר"י ברי' דר"ח בא לעובדה ביד עובדה בימני כחטאת קאי אקבלה והוא תמוה האיך משכחת קבלה ביד דמה שקומץ ביד הוי קמיצה ולא קבלה ואחר הקמיצה מוליך ומקטיר וליכא לר"ש כ"א שלש עבודות במנחה כשעובדה ביד ולקמן (דף כ"ו ע"א) בד"ה בא לעובדה ביד פרש"י הקטרת קומץ שהיא במקום זריקה ולקמן (דף י' ע"ב) בד"ה בא לעובדה ביד פירש שלא קידש קומץ בכלי אלא קמץ והוליך והקטיר בידו ובזבחים (דף י"א ע"א) בד"ה בא לעובדה פי' בהולכה והקטרה ביד שלא בכלי הרי שלא הזכיר כלל קבלה ביד בשום מקום ועוד כתב על התוס' בד"ה חטאת העוף שכתבו דהי' יכול להקשות ממליקת חטאת שמלקה למטה לשם עולה דאין זו קושיא דהא כבר תירץ בגמ' דאמר מר מליקה בכ"מ במזבח כשירה והוא תמוה דזה דוקא בחטאת העוף אבל עולת העוף דוקא למעלה ואפילו בדיעבד אם שינה פסול כדכתבו התוס' דילפינן מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה כו' ומאותו היקש ילפינן נמי דמיצוי הוא למעלה וכמו מיצוי פסול בדיעבד אם שינה כמו כן מליקה וכן משמע בזבחים (דף ס"ד ע"ב) במשנה דקתני גבי עולת העוף כל ששינה בה אחר שמיצה את דמה כשירה משמע דכל ששינה בה קודם שמיצה את דמה פסולה וכן מבואר שם בתוס' (דף ס"ה ע"ב) ד"ה הבדיל ועיין ת"י יומא (דף ג' ע"ב) בד"ה אי מה מילואים מה שמביא בשם הירושלמי ומה שכתב התוי"ט בזבחים בפ"ז משנה ב' לפרש דברי הרמב"ם והרע"ב דאין לפסול בדיעבד מליקת עולת העוף למטה אין נכון לפרש כן גם מה שהקשה על התוס' דקיי"ל דון מינה ומינה ואוקי באתרה אין ידוע מה דון מינה ומינה איכא הא לא הוי אלא דון מינה דמה הקטרה בראשו של המזבח אף מליקה בראשו של מזבח ועוד דא"כ מיצוי עולת העוף דילפינן ג"כ מהקטרה כמו דיליף בברייתא בגמ' זבחים (דף ס"ה ע"א) נמי לא פסול בדיעבד כשעשאה למטה דמ"ש מיצוי ממליקה ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם בפ"ז משנה ו' מה' פסולי המוקדשין דעולת העוף שמלקה למטה פסולה:
בד"ה ל"ש אמר עלי ול"ש אמר זו כו' ועוד י"ל דחריבה לשם בלולה ניחא בלא"ה לקמן סה"ד כצ"ל ותיבת צ"ע אינה מדברי התוס' אלא היא נכתב בצד מאחד שלא הבין פירוש דברי התוס' וכתב דצריך עיון לפרשם והמעתיקים הכניסו בפנים והכי פירוש דבריהם דחריבה לשם בלולה שהזכיר ר"ש בברייתא יש לומר דניחא אפילו אם תאמר דטעי אינשי לעשות בלולה חריבה והיינו דלא שייך לומר מיעבר עבר אלא כגון מחבת שקמצה לשם מרחשת דגוף המנחה של מחבת ומרחשת שוין ואין חילוק ביניהם אלא במעשה המנחה שזו מעשי' רכין וזו מעשי' קשין שפיר שייך לומר דמרחשת הוא שהפריש הסולת והשמן לשם מרחשת ועבר ועשאה במחבת אבל על קושיא דעולה ששחט לשם חטאת תרצה לא תירץ הגמ' דחטאת היא ומיעבר עבר והביא זכר דכיון דהפריש זכר ויש שינוי בגוף הקרבן לא שייך לומר חטאת היא דמעולם לא חל עלי' שם חטאת וא"כ ה"נ בחריבה לשם בלולה נמי יש שינוי בגוף המנחה דהא בחריבה ליכא שמן ובבלולה איכא שמן וא"כ על סולת לבד בלא שמן מעולם לא חל עדיין שם בלולה ולא שייך לומר דבלולה היא אבל בבלולה לשם חריבה י"ל דחריבה היא דהא כבר חל על הסולת שם חריבה אלא דעבר ונתן עלי' שמן אלא מבלולה לשם חריבה ס"ל להתוס' לפי תירוץ זה דלא קשה מידי די"ל דאה"נ דהא בברייתא לא הזכיר ר"ש אלא חריבה לשם בלולה והא דקאמר לפי שאין המנחות דומות לזבחים לא קאי אלא אהנך מנחות דהזכיר בברייתא כמו שהובא סברא זו בש"מ והא דכתבו התוס' בין למ"ד מנחה קדושה בלא שמן בין למ"ד אין מנחה קדושה בלא שמן אין כוונתם דהתירוץ תלוי בזה אלא אדרבא דזה כתבו דלא תטעה לומר דתירוצם תלוי בזה דאין מנחה קדושה בלא שמן ובחריבה לשם בלולה אין לטעות שהיא בלולה משום דאין קדוש כלל בלא שמן דזה אינו דאם אמר זו למנחה בלולה פשיטא דאין יכול לעשות ממנה חריבה אע"ג דעדיין אין עלי' קדושת הגוף כלל דבמנחה חל שמה עלי' אפילו קודם שנתקדשה בכלי שרת ע"כ כתבו דניחא אפילו למ"ד דמנחה קדושה בלא שמן:
בד"ה אמר כו' אכתי אמרי דמיעבר עבר כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דהאמר בתמורה כו' משו"ה הוצרכו להביא דכשר בדיעבד דאל"ה לא שייך לומר דאשם הוא כיון שיש שינוי בגוף הקרבן כמו שכתבתי לעיל והא דתירצו דר"ש לטעמי' דאמר התם כל עצמה אינה קדושה אין עיקר תירוצם הא דאינה קדושה דוקא אלא דאפילו אי הויא קדושה אלא דאינה כשרה בדיעבד לא שייך לומר דאשם הוא ומיעבר עבר אלא כיון דס"ל דאינה קדושה כ"ש דלא כשרה בדיעבד והצ"ק כתב דהוה כשוחט לשם חולין ואין שום הבנה לדבריו דאמאי מיקרי שוחט לשם חולין אם אמרינן דמיעבר עבר דוקא ועוד דחטאת לשם חולין כשרה ואינה מרצה כמו דאיתא בזבחים (דף מ"ו) ופסח לשם חולין פסק הרמב"ם דפסול לגמרי בפ' ט"ו מהל' פסוהמ"ק ונראה לי שטעמו דכיון דמשמע מדברי הגמ' בזבחים דהא דאין חולין מחללין קדשים היינו לענין לפסול בדיעבד אבל לענין דלא עלו לשם חובה אפילו בשוחט לשם חולין לא עלו דמיקרי שינוי קודש א"כ בפסח פסול לגמרי דכיון דלא עלו לבעלים הוי כמו פסח שמשכו הבעלים את ידיהם ממנו דפסול אבל בחטאת אע"ג דלא עלו לבעלים לא מקרי שינוי בעלים דעדיין שם בעליו עליו דאם זרקו אח"כ בשינוי בעלים מיפסל לגמרי כמו כל חטאת:
דף ג:
בגמ' אע"ג דשחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן וזאת תורת כו' כצ"ל. ש"מ:
שם לשום חטאת דם כו' כצ"ל:
(שם) לר"ש ה"נ לרבנן הא אמר רבא כו' כן הוא הנוסחא הנכונה. והצ"ק מחק תיבת לרבנן וגרס לר"ש ה"נ דאמר רבא ומחק ג"כ ברש"י כל הדיבור לרבנן דלית להו זאת תורת. ובמחילה מכ"ת טעות הוא בידו דהאיך נוכל לפרש דרבא אליבי' דר"ש קאמר דהא משמע מדברי המקשן דלר"ש אפילו לשם חטאת נזיר ומצורע כשר והתרצן דקאמר לר"ש ה"נ משמע דמודה להמקשן בזה ורבא הא קאמר דלשם חטאת נזיר ומצורע פסולה ורש"י גרס בגמ' לרבנן דהא פירש עליו לרבנן דלית להו זאת תורת וכן פירש עוד לקמן בד"ה זאת תורת לא משמע להו דקשיא להו וזאת תורת החטאת דלא אשכחן דאכשר ר"ש חטאת חלב לשם חטאת נזיר הרי בהדיא דרבא דפוסל לשם חטאת נזיר ומצורע לא הוי אליבא דר"ש אלא אליבא דרבנן ולהצ"ק צריך למחוק גם דיבור זה של רש"י ומה שכתב שכן מוכח מהתוס' בד"ה לר"ש איני רואה שום הכרח ואדרבה מדברי התוס' בד"ה לשם חטאת דם שכתבו ובלאו קרא דזאת תורת מכשיר חטאת לשם חטאת משמע בהדיא דרבא אליבא דרבנן קאמר דלא דרשו זאת תורת ועוד דהא כתבו התוס' בד"ה לר"ש ה"נ שרוצה רבא ליישב דברי רב משמי' דמבוג אפילו כרבנן והאיך נאמר דדברי רבא גופי' הם דלא כרבנן והא דכתבו שם ואע"ג דר"ש הוא דאמר דחטאת נזיר באה לפי שציער עצמו מן היין אפרש אי"ה במקומו ואיני יודע איזה הכרח הי' לו לשבש הגמ' ולמחוק דיבור שלם מפירש"י ואי קשיא לי' למה הוצרך המתרץ לומר לרבנן הא אמר רבא כיון דלא הקשה אלא לר"ש יש לפרש בפשיטות משום דסברת המקשן היתה דאפילו לשם חטאת דם ועכו"ם פסול לרבנן דלא דרשי זאת תורת משום דגם זה חשיב שינוי קודש והא דתני בריש זבחים במתניתין חוץ מן החטאת היינו אפילו חטאת לשם חטאת אחרת ומשו"ה נקיט בקושייתו נמי לשם חטאת דם לשם חטאת עכו"ם ומקשה מכח המתניתין דקתני חוץ מן החטאת ולא פליג ר"ש כפרש"י בד"ה ותרצה ולהכי כשמתרץ לו לר"ש ה"נ דכשר הוצרך לומר דלרבנן נמי אינו כסברת המקשן דהאמר רבא דלשם חטאת דם ועכו"ם כשר דלא חשיב שינוי קודש והא דתני במתניתין חוץ מן החטאת היינו דוקא חטאת לשם עולה או לשם חטאת נזיר ומצורע דחשיב כעולה אבל לא לשם חטאת דם ועכו"ם:
(שם) לשום חטאת דם כו' לשום חטאת נזיר לשום חטאת מצורע פסולה כו' כצ"ל:
שם דהני עולות בהדייהו ניהו כצ"ל לפי לשון ראשון של רש"י אבל לל"א של רש"י ולפירוש התוס' גרסינן דהני עולות נינהו:
שם מתני להו כולהו לפסולא כצ"ל:
שם אע"ג דמחשבה דלא מינכרא היא ותיפסל במנא קא מחשב ומחשבה במנא לא פסלה ומאי כו' כצ"ל. ש"מ:
שם אע"ג דשחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן בזביחה כו' כצ"ל ש"מ:
שם זבח גופי' איקרי שלמים כצ"ל:
ברש"י ד"ה והא תנא מפני שמעשי' כו' כצ"ל:
בד"ה ה"ק כו' ואיכא למימר דתיפסל כו' כצ"ל:
בא"ד האי לא מינכרא כו' כצ"ל. ש"מ:
בד"ה ומאי אבל כו' דעלו דמחשבה דלא מינכרא כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד שהוא שקר היא סה"ד ומה"ד אע"ג דשחיטה אחת לכולן כו' כצ"ל:
בד"ה הא אמר רבא כו' דלא עקר מינה שם חטאת כצ"ל צ"ק:
בא"ד ולא עלתה לבעלים ובזבחים (ד"ז ע"א) פרש"י כשרה ועלתה לו והרש"ק גורס התם נמי ולא עלתה לו כפרש"י דהכא וכתב הצ"ק ותמי' לי אם יצא מפי הקדוש דבר זה מכמה טעמים חדא דבחטאת לא שייך לומר כשרה ולא עלתה דקשיא קושיא דר"ל אם כשרים ירצו דהא חטאת אינה באה לאחר מיתה וגם ממוצא שפתיך ליכא למילף דליקרבה דיהא בנדבה דהא חטאת לא באה בנדבה ועליו יש לתמוה דאשתמיטתי' גמ' ערוכה בזבחים (דף מ"ו ע"ב) דאמר התם חטאת ששחטה לשם חולין כשרה ומסיק דכשרה ואינה מרצה וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' פסוה"מ הרי בהדיא דגם בחטאת שייך לומר כשרה ולא עלתה ומה שכתב דקשיא קושיא דר"ל אם כשרים ירצו דהא חטאת אינה באה לאחר מיתה תמוהין דבריו דהא אשם נמי אינו בא לאחר מיתה ועל אשם הקשה ר"ל קושיא זו ומה שמתרצין על אשם מתורץ נמי חטאת ובזבחים מסיק רבא הטעם דמקשינן כל הזבחים לשלמים לענין דכשרין ואינן מרצין ואפילו חטאת נמי מקשינן לשלמים למצוה כמו דאיתא בזבחים (ד"ח סוף ע"א) אלא דבחטאת שנה עליו הכתוב לעכב דכתיב ושחט אותה לחטאת והנ"מ כשמחשב לשם קדשים אחרים אבל כשמחשב לשם חטאת אחרת לא מיפסל משום קרא דושחט אותה לחטאת דהא לשם חטאת נשחטה אבל אינה מרצה משום הקישא דשלמים כיון דחשיב שינוי קודש וכן נמי ממיעוט דכתיב חטאת היא ג"כ לא נוכל לפסול חטאת לשם חטאת אחרת וכן בשוחט לשם חולין ילפינן מקרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל דאין חולין מחללין קדשים וחילול היינו פסול דיעבד אבל הא דאינה מרצה לא נקרא חילול ושפיר ילפינן מהיקש דשלמים דכשרה ואינה מרצה כיון דהוי שינוי קודש ומה שכתב וממוצא שפתיך ליכא למילף דהא חטאת לא באה בנדבה לא עיין יפה בגמרא דהא כשמתרץ על קושיא דר"ל דמקשה על אשם דדרשינן מוצא שפתיך כו' מקשה הגמ' דאשם אינו בא בנדבה ומשו"ה מתרץ תירוץ אחר א"כ מעיקרא כשתירץ על אשם מוצא שפתיך מתורץ נמי בזה חטאת ואח"כ כשהקשה דאשם אינו בא בנדבה ומסיק תירוץ אחר על אשם מתורץ נמי בזה חטאת אבל מה שהגי' הרש"ק בזבחים ולא עלתה אינה מן ההכרח דהכא מפרש רש"י שתי לשונות לשון ראשון גריס עולות בהדייהו ניהו פירוש דבהדי חטאת נזיר ומצורע באין נמי עולות ויש לגזור דהרואה דחטאת שנשחטה לשם חטאת נזיר ומצורע קרב יסבור דנשחט לשם עולת נזיר ומצורע ויטעה דחטאת ג"כ כשר שלא לשמה ככל הזבחים וללשון זה קשה כיון דמדאורייתא אפילו לשם חטאת נזיר ומצורע כשר א"כ מאי איכא בין ר"ש דדריש זאת תורת ובין רבנן דלא דרשי זאת תורת ומלשון הגמרא דאמר לר"ש ה"נ לרבנן הא אמר רבא כו' משמע דר"ש מכשיר יותר מרבנן משום דרשא דזאת תורת ואין לומר דגזירה דלשם חטאת נזיר ומצורע איכא בינייהו דהא לא תלוי גזירה זו בדרשא דזאת תורת כלל ומנין לנו לומר דר"ש לא סבר גזירה זו ומשום קושיא זו מוכרח רש"י לפרש לרבנן כשרה ולא עלתה והטעם משום דזה נמי הוי שינוי קודש וניהו דלא הוי בכלל דרשא דושחט אותה לחטאת לעכב משום דהא לשם חטאת נשחטה מ"מ עכ"פ הוי בכלל הקישא דמקשינן כל הזבחים לשלמים לענין שינוי קודש דכשרין ואינן מרצין ורק לר"ש כשרה ועלתה מדרשא דזאת תורת ול"א גריס דהני עולות נינהו פירוש דחטאת נזיר ומצורע כיון דאין באין לכפר אלא להכשיר חשובין כעולות ולפי גירסא זו שפיר יש לומר לרבנן נמי לשם חטאת דם ועכו"ם כשרה ועלתה דחטאת לשם חטאת לא חשיב שינוי קודש ופלוגתתם הוא בלשם חטאת נזיר ומצורע דלר"ש כשר משום דרשא דזאת תורת ולפי זה שפיר יכולין לגרוס בפרש"י בזבחים כשרה ועלתה והוא לפי ל"א דהכא דגריס עולות נינהו והא דהקשה בש"מ ללשון ראשון דמנ"ל דר"ש לא ס"ל הך גזירה יש לומר כיון דר"ש ס"ל דכשרה ועלתה מדאורייתא אפילו בחטאת נזיר ומצורע לא שייך לגזור דיטעה לומר דחטאת לשם עולה שחט וכשרה ומרצה דהא לשם עולה ג"כ אינה מרצה וזה ודאי לא חיישינן דיטעה לומר דאין מחשבה פוסלת בקדשים כלל ודוקא לרבנן דס"ל דכשרה ולא עלתה שייך לגזור דיסבור דלשם עולה שחט ויטעה לומר דחטאת ג"כ כשרה ולא עלתה ככל הזבחים:
בד"ה עולות בהדייהו ניהו ואיכא למיגזר שלא יאמרו לשם עולת נזיר כו' כצ"ל:
בא"ד ולא חשיבי כחטאת כצ"ל:
בא"ד ולא עיקר הוא דתינח כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה ה"ג מחבת לשם מרחשת פירוש לאפוקי מאית דגרסי מנחת מחבת לשם מרחשת שהביאו התוס' דבכה"ג יש לומר דמנחה שהזכיר אצל מחבת קאי נמי אמרחשת ובמנחה קא מחשב:
בד"ה ה"ק כלומר דהא דמעשי' מוכיחין כו' אעפ"י שהמנחה אינה דומה לזבחים דאע"ג דבמנחה כו' כצ"ל:
בא"ד ואיכא למימר דתיפסל דמחשבה דלא מינכרא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה אמאי אמר ר"ש כו' הא ודאי במנחה מחשב דהא ליכא הכא מנא כצ"ל צ"ק:
בד"ה לשם בילה בעלמא כו' לשם דבר אחר בלול כצ"ל:
בד"ה אי הכי כו' דהכי קאמר עולה זו אני שוחט כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה זאת תורת לא משמע להו כו' דלא אשכחן דאכשר ר"ש חטאת חלב לשם חטאת נזיר היינו לפירוש השני של רש"י לעיל דגריס עולות נינהו אבל ללשון ראשון דרש"י לעיל צריך לפרש דלא אשכחן דס"ל לר"ש דלשם חטאת דם ועכו"ם מרצה:
בד"ה לרבה להאי גיסא כו' פסלה ולא הגלוי' כצ"ל ש"מ:
בד"ה ולרבא להאי גיסא כו' כ"ש דפסלה כגון מנחה לשם זבח מיבעיא לי' לרב הושעיא כצ"ל ש"מ:
בד"ה משום קושיא דאביי מה לי שינוי קודש כו' כצ"ל ושייך דף ד':
בתוס' ד"ה כאן בקומץ מנחה לשם זבח כו' דהוה משמע אם הי' אומר כאן בשינוי קודש דשינוי קודש כשר אפי' במנחה לשם זבח פירוש אע"ג דמפרש הטעם משום דכתיב זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות ולא שייך זה הטעם במנחה לשם זבח מ"מ אין לו לומר לשון שאינו מכוון דמשמע אפילו מנחה לשם זבח ולסמוך על זה דמפרש אח"כ הטעם:
בא"ד דמשמע לי' קמצה שלא לשמה פסולה בשינוי קודש פירוש שלא לשמה הוא לשון נקבה משמע דקאי על שינוי קודש דמנחה דהיא ג"כ לשון נקבה אבל אי קאי על שינוי בעלים הוה בעי למיתני שלא לשמו לשון זכר דבעלים הוא לשון זכר:
בא"ד ולא מפרש טעם זה דניחא לו למימר טעם השוה בכל האמוראים כצ"ל פירוש דהטעם דאמר בגמ' דאדרבה מחשבה דמינכרא פסל רחמנא הוא מוכרח בין לרבא ובין לרב אשי דהא מוכרחין לפרש הא דאמר ר"ש מעשי' מוכיחין עלי' בדרך זה דאע"ג דמעשי' מוכיחין עלי' ותיפסל דמחשבה דמינכרא פסל רחמנא אבל הא דשלא לשמה משמע שינוי קודש אינו מוכרח רק לרבא מדלא קאמר כמו רבה כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים אבל רב אשי אפשר דס"ל דשינוי בעלים נמי מקרי שלא לשמה דכל השינוים דשני במנחה נקרא השינוי על שם המנחה ומשו"ה תני שלא לשמה:
בד"ה אע"ג כו' משום דקאמר אדרבה נקט לשון מינכרא על פסול:
בד"ה לר"ש ה"נ כו' אבל שינוי קודש לא כתיב בחטאת פירוש כמו שכתבו לעיל (דף ב' ע"ב) בד"ה מנחת חוטא דחטאת יליף למצוה משלמים ובגופי' כתיב לעכב ואי לאו דיליף למצוה משלמים לא הוה ידעינן לעכב, מקרא דכתיב בחטאת א"כ לא כתיב פסול דשינוי קודש בחטאת ולא קאי עלי' זאת תורת אבל לענין דלא ילפינן למד מן הלמד כתבו שם התוס' לעיל דכיון דמקצת הלימוד כתיב בגופי' לא הוי למד מן הלמד:
בא"ד בההיא פרשתא דזאת תורת כצ"ל:
בא"ד רוצה ליישב דברי רב ככולהו אמוראי דהכא פירוש דעל רב משרשיא שהקשה קושיא זו לרבא לא קשה מידי דאפשר דרב משרשיא מתרץ רומיא דברייתות דלעיל כרבה אלא על רבא קשיא אמאי לא מתרץ לו כשיטתו דטעמא דר"ש מזאת תורת המנחה ואמאי איצטריך לומר אלא אי איתמר הכי איתמר וע"ז מתרצי שפיר דרבא רוצה ליישב דברי רב אפילו כרבה:
בא"ד שרוצה רבא ליישב דברי רב משמי' דמבוג אפילו כרבנן פירוש דלא מסתבר לומר דרב ס"ל כר"ש ולא כרבנן ורב משרשיא ג"כ הי' יכול להקשות מרבנן דמתניתין אלא דעדיפא מקשה:
בא"ד וכן משמע שם מפי' הקונטרס כצ"ל מצאתי:
בד"ה לשם חטאת דם כו' הך מילתא איתא בפ"ק דזבחים כו' כוונתם בזה משום דקאמר האמר רבא משמע דכבר איתמר הך מימרא דרבא במקום אחר:
בא"ד ובלאו קרא דזאת תורת מכשיר חטאת לשם חטאת כו' כוונתם בזה משום דמשמע מדברי המקשן דפריך לר"ש אלא מעתה חטאת חלב כו' דדוקא לר"ש דדריש זאת תורת יש להכשיר חטאת חלב לשם חטאת דם ורבא קאמר דאפילו לרבנן כשר וצריך טעם וקאמרי התוס' דרבא לא ס"ל כסברת המקשה ובלא זאת תורת מכשיר חטאת לשם חטאת משום דלא חשיב שינוי קודש כלל דהא חטאת לשם חטאת נשחטה:
בא"ד כדקאמר התם רבא לעיל מינה אאידך מילתא כו' כצ"ל והוא בדף ז' ע"א: בא"ד ואע"ג דר"ש הוא דאמר דחטאת נזיר באה לפי שציער עצמו מן היין כו' פירוש דמדברי התרצן דקאמר לר"ש ה"נ משמע דמודה לדברי המקשן דלר"ש כשר לשם חטאת נזיר משום קרא דזאת תורת וקשה תיפוק לי' דר"ש ס"ל דחטאת נזיר באה לכפר והוי כמו לשם חטאת דם דכשר משום דחטאת לשם חטאת נשחטה:
בד"ה כאן בקומץ מחבת כו' ושניהם יש ליישב פירוש דיש ליתן טעם לשני הגירסאות והטעם של הגירסא מחבת לשם מרחשת כבר כתבתי בפרש"י בד"ה ה"ג וטעם של הגירסא מנחת מחבת נראה לפרש דדוקא באומר הריני קומץ מנחת מחבת לשם מרחשת יש לומר מדלא קאמר לשם מנחת מרחשת כמו דאמר מנחת מחבת ש"מ דבמנא קא מחשב אבל באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דגם במחבת לא הזכיר מנחה אין להוכיח מדלא אמר לשם מנחת מרחשת דבמנא קא מחשב דהא קאמר נמי הריני קומץ מחבת ולא הזכיר מנחה אע"ג דע"כ מנחת מחבת נאמר א"כ לשונו כך הוא שלא להזכיר מנחה:
(ד"ד ע"א) בגמ' משום דכ' וזאת תורת המנחה וזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב כצ"ל:
שם משום קושיא דאביי היינו ממש הך טעמא דאמר לעיל בעמוד הקודם כולהו כרבה לא אמרי דאדרבה מחשבה דמינכרא פסל רחמנא כמו שפרש"י הכא בד"ה משום קושיא דאביי ושינויא דשני לי' לא מסתבר לי' דכ"ש דמחשבה דמינכרא פסל רחמנא אלא דהכא נקט לה בלישנא אחרינא:
(שם) משום דקשיא וזאת תורת החטאת כצ"ל ש"מ. היינו ממש הך טעמא דאמר לעיל כולהו כרבא ל"א וזאת תורת לא משמע להו וכפרש"י שם בד"ה וזאת תורת החטאת לא משמע להו דקשיא להו וזאת תורת החטאת דלא אשכחן דאכשר ר"ש חטאת חלב לשם חטאת נזיר:
שם חטאת קרי' רחמנא אלא מנחת קנאות מנלן כצ"ל לפי פרש"י בד"ה חטאת קרי' רחמנא:
שם שפיר קאמרת עון כתיב בה כחטאת מה חטאת כו' כצ"ל לפי פירש"י בד"ה עון כתיב בה וכן גריס בש"מ:
שם אלא כי גמירי גז"ש למותר נדבה הוא דגמירי כצ"ל ש"מ:
שם אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות מנלן יש לדקדק הא מנחת חוטא ניחא לי' בלא גז"ש דעון עון משום דחטאת קרי' רחמנא ונראה לפרש דלבתר דמסיק דמשום מיעוט דאותה דכתיב גבי חטאת למעט כל הקדשים מפסיל דשלא לשמן לא ילפינן מנחת קנאות מחטאת לפסול שלא לשמה אע"ג דאיכא גז"ש דעון עון ומוקמינן הגז"ש למותר נדבה ה"נ מנחת חוטא לא ילפינן מחטאת משום דחטאת קרי' רחמנא לענין לפסול שלא לשמה ומוקמינן הא דחטאת קרי' רחמנא לענין מותר נדבה כמו דאיתא לקמן (דף ק"ו ע"א):
שם ההוא לאחר הקטרת אימורין כו' כצ"ל ש"מ:
שם והוא עצמו כו' כצ"ל:
שם לכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב כו' ושחטו סתם כשר לעולה כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה משום קושיא דאביי כו' לא מסתבר לי' דכ"ש כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה חטאת קרי' רחמנא לא ישים עלי' שמן ולא יתן עלי' לבונה כי חטאת היא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מותרה נדבה הפריש מעות למנחת סוטה והוזלו השעורים הנותר מן המעות יפלו לנדבה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה מה חטאת מותרה נדבה כו' וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה דכתיב בה היא בחטאת נשיא כתיב חטאת היא ולא שבא שלא לשמו כצ"ל צ"ק:
בד"ה אשם נאמר בו הוא כו' בשלא לשמו דהוא בהקטרה כתיב כו' כצ"ל:
בא"ד זבח פסח הוא ובשעיר נשיא כתיב כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה שניתק לרעיי' כו' דשופרות נדבה לעולה כדפי' לעיל כצ"ל מצאתי:
בד"ה לא ניתק ושחטו סתם כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ובעי עקירה דלישחטי' בהדיא לשם עולה כו' ובנזיר (דף כ"ה ע"ב) פרש"י בד"ה כשר הא לא ניתק אף שלא שחטו לשם עולה אלא ששחטו סתמא אינו כשר משמע דבשחטו לשם עולה נמי פסול ונראה לפרש דהכא פירש לפי סוגית הגמ' דהכא דאמר ושחטו סתם כשר משמע דלא בעי נמי עקירה לאחר ניתוק והא דבעי ניתוק מפיק לי' מהוא דבהווייתו יהא עד שינתק לרעיי' ומשמע לפי זה דהא דבעי ניתוק הוא משום דבעי עקירה וניתוק חשיב כעקירה וממילא משמע דה"ה עקירה בלא ניתוק אבל בנזיר אמר ושחטו לשם עולה דבעי נמי עקירה לאחר ניתוק א"כ עקירה לחודא לא סגי וסוגיא דפסחים דאמר אלמא לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי כו' משונה מסוגיא דהכא דס"ל לסוגיא דהתם דניתוק הוא מדרבנן וניתוק לא חשיב כעקירה וסוגיות חלוקות קן וכיוצא בזה יש הרבה בש"ס:
בד"ה דאמר קרא כו' פסול הוא פירוש דהוא קאי על הפסול דבהוויית פסולו הוא עד שינתק לרעיי':
בד"ה באשם נזיר כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה חטאת כו' בפ"ק דזבחים חטאת דשמיעת הקול כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה מאי נ"מ כו' בכיסוי הדם (דף פ"ה) ובפרק המפלת (דף כ"ב) משני מדדמי לי' ילפינן כו' כצ"ל וא"צ להג"ה ואע"ג דבפרק המפלת לא אמר מדדמי לי' ילפינן הא אמר התם דלא שבקינן מופנה משני צדדים וילפינן ממופנה מצד אחד והיינו ממש כמו מדדמי לי' ילפינן דכוונת התוס' לפרש אמאי לא דרשינן שניהם בכיסוי הדם ובהמפלת דבכיסוי הדם לא יליף אלא מדדמי לי' ובהמפלת לא יליף אלא ממופנה משני צדדים והכא משמע דיש לדרוש שניהם ובמה שתירצו לפי שהגז"ש מכחישות זו את זו מתורץ נמי ההיא דהמפלת כמו שכתבו התוס' שם בד"ה זו היא שיבה דהא דאמר בגמ' שבקינן מופנה מצד אחד וילפינן מופנה משני צדדים משום דלא נתקבלה גז"ש לדרוש אלא חדא מינייהו ואי נדרוש חדא לא נוכל לדרוש אידך ומשום זה מקשו שם התוס' על הא דאמר בגמ' שם מאי נ"מ כו' זו היא שיבה זו היא ביאה אמאי לא משני ה"מ היכא דליכא דדמי לי' אבל הכא גז"ש דעון עון נתקבלה לדרוש סתם:
בא"ד דאפשר לדרוש תרווייהו דרשינן להו כצ"ל:
בד"ה ליגמר כו' אע"ג דשמיעת הקול גופא ילפינן במה הצד כו' כתב הצ"ק דבריהם קשה להולמן דהא אכתי ס"ד דטעמא דמנחת חוטא משום דחטאת קרי' רחמנא ולפי טעם זה לא צריך ללמוד שמיעת הקול במה הצד דנמי חטאת קרי' רחמנא כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה חטאת ולפי זה פריך השתא שפיר ליגמר עונו מעונו דשמיעת הקול ויש לתרץ דאי הוה כוונת הגמ' כן הוי צריך לפרושי ולומר ושמיעת הקול חטאת קרי' רחמנא כיון דבזבחים מפיק לה בבנין אב:
בא"ד תימא כו' בצ"ק מביא בשם באר שבע שהקשה דקושיא זו של התוס' מקשה בגמ' שם ומתרץ דנין ואשם ומצות ד' אשר לא תעשינה מואשם ומצות ד' אשר לא תעשינה ואל יוכיח שמיעת הקול כו' שלא נאמר בהם ואשם ומצות ד' אשר לא תעשינה ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהא דמקשה התם ונילף ואשם ונשיאת עון מן ואשם ונשיאת עון אין כוונת הגמ' לעשות גז"ש של עון עון אלא עיקר הגז"ש הוא מן ואשם ואשם כמו דאמר מעיקרא אלא הביא נמי נשיאת עון משום דר"פ אמר התם דמשו"ה דרשינן גז"ש ואשם ואשם מציבור ולא מקרבן עולה ויורד משום דדנין ואשם ומצות ד' מן ואשם ומצות ד' ואין כוונתו לומר דמשום דכתיב נמי בשניהם ומצות ד' הוי דמי לי' ומדדמי' לי' ילפינן דהא מעיקרא תירץ אין דנין אשם מן יאשם והיינו מדדמי לי' ילפינן ופריך עלה מאי נ"מ כו' והיינו כמו שכתבו הכא התוס' בדיבור הקודם דהיכא דיכולין לדרוש שניהם דרשינן שניהם אף הגז"ש דלא דמי לי' והתם לא מקשה על ציבור דציבור לא אפשר לדרוש מקרבן עולה ויורד דמחייבי נמי על שמיעת הקול וביטוי שפתים דהא יליף גז"ש דעליו דאין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ולא איצטריך לדרוש גז"ש מחטאת יחיד אלא למעט טומאת מקדש וקדשיו שזדונו כרת אלא מקשה על אשם תלוי דנדרוש נמי ואשם ואשם מקרבן עולה ויורד דמביאין נמי אשם תלוי על חטאת שאינה קבוע אלא כוונתו הוא דגז"ש של ואשם ואשם ניתן לדרוש היכא דיש עמו עוד שתי תיבות כמו מציבור דבשניהם כתיב ואשם ומצות ד' משו"ה הקשה לי' רב שימי דנילף נמי מקרבן עולה ויורד דאיכא נמי בהדי' שתי תיבות דנשיאות עון אבל הכא מקשו התוס' דנדרוש עיקר הגז"ש מתיבות דעון עון וע"ז לא נוכל לתרץ הא דמתרץ התם רנב"י דנין ואשם ומצות ד' אשר לא תעשינה מואשם ומצות ד' אשר לא תעשינה דהיינו מציבור כיון דבציבור לא כתיב עון דהוא עיקר הגז"ש ואע"ג דאיכא נמי למידרש גז"ש ואשם ואשם מציבור מ"מ נדרוש נמי גז"ש דעון עון דאשם תלוי בא נמי על חטאת שאינה קבוע:
בא"ד דהא דבעי למימר דלמותר נדבה הוא. דגמירי לא קאי כצ"ל. פירוש דהא קאמר אח"כ וכ"ת אין גז"ש למחצה ודוקא לענין שלא לשמה לא דרשינן משום מיעוט דאותה:
בא"ד ובפ"ק דשבועות כו' מעון עון כצ"ל ש"מ. פירוש מביאין ראי' דגז"ש דעון עון נאמרה לכל מילי ולא למותר נדבה לבד והיו יכולין להביא ראי' מהא דילפינן עון עון נותר ופיגול אהדדי בזבחים (דף כ"ח ע"ב ודף מ"ה ע"א וע"ב):
בד"ה חטאת כו' בשני מקומות בגמ' ר"א אומר אף האשם אמר לו ר' יהושע חטאת נאמר בה היא בשחיטה כו' עוד התם (דף י"א) חטאת טעמא מאי כו' בההוא פירקא גמרא חוץ מן הפסח כו' לחטאת חלב ששחטה כו' כצ"ל קצת מצאתי:
בא"ד בפ"ק דזבחים (דף ה') אם אינן מרצין למה הן באין כצ"ל ש"מ:
בא"ד א"נ היא דחטאת אתא לגלויי אהיא דמנחת חוטא כו' כצ"ל מצאתי. פירוש כמו שכתבו בזבחים (דף ה' ע"ב) בד"ה מיעט וכצ"ל שם ונראה דאיצטריך היא לגבי חטאת לגלויי אמנחת חוטא ואמנחת קנאות דכתיב בהו היא כמו הוא דפסח והיינו דאמר לקמן גבי פסח אלא הוא למה לי לכדתניא כ"מ שנאמר בו הוא כו' ורש"י מוחקו כו' עכ"ל פירוש כמו דאמר בברייתא דהוא דפסח אתי לגלויי דכ"מ שנאמר בו היא אינו אלא לעכב והיינו היא דמנחת חוטא וקנאות כן נמי היא דחטאת איצטריך לזה דבלא הנך תרתי היא דפסח וחטאת לא הוי ידעינן למידרש מהוא לענין שלא לשמו אבל כיון דבפסח וחטאת ידעינן עיכוב דשלא לשמן מקרא אחרינא וכתיב בהו היא ידעינן דהיא אתי למעט שלא לשמן ולגופייהו לא איצטריך אלא לגלויי אמנחת חוטא וקנאות דכתיב בהו היא דאתי לפסול שלא לשמן:
בד"ה לאחר הקטרת אימורין והא דכתיב קדש קדשים הוא דריש בת"כ כו'. הא דמשמע מדברי התוס' דהוא דקדש קדשים הוא חשוב כאילו כתיב הוא בשחיטה אע"ג דלא כתיב בפסוק אחד עם השחיטה משום דכתיב קודם השחיטה יש להוכיח כן מדברי הגמ' דיליף לפסול שלא לשמה במנחת קנאות מהא דכתיב מנחת קנאות היא ולא כתיב עם הקמיצה בפסוק אחד אלא קודם הקמיצה אבל הא דתירצו דמשו"ה לא ילפינן מיני' לפסול שלא לשמו משום דאיצטריך לדרשא אחרינא קשה דא"כ למה הוצרך הברייתא לומר הטעם על הוא דאשם משום דכתיב לאחר הקטרת אימורין תיפוק לי דאיצטריך לכדר"ה אמר רב ובזבחים (דף ז' ע"ב) אמר דהוא דפסח איצטריך לגלויי אהוא דאשם דלא לידרוש מיני' לפסול שלא לשמו ול"ל כיון דאיצטריך לדרשא אחרינא וצריך לומר דדוקא הנך דרשות דת"כ מסתבר יותר לדרוש מדרשא דפסול שלא לשמו שהם דרשות פשוטות ובחטאת כתיב מיעוט דאותה למעט כל הקרבנות מפסול דשלא לשמן אבל הך דרשא דר"ה אמר רב אי לאו הוא דפסח יותר מסתבר לדרוש פסול דשלא לשמו לפי שאינה דרשא פשוטה כ"כ והא דמשמע מדברי התוס' דהוא דקרא דאשם הוא אשם אשם חשיב נמי כאילו כתיב גבי עבודת דם אע"ג דלא כתיב בפסוק אחד עם עבודת דם כיון דכתיב אחר וכפר דהוא זריקת דם קשה הא דאמר בזבחים (דף י"ב ע"ב) גבי אשם נמי תרי הוא כתיבי ופרש"י הוא דאשם הוא אשם אשם ואע"ג דלא כתיב גבי עבודת דם תן חד באם אין ענין לעבודת דם הא לפי דברי התוס' כתיב גבי עבודת דם ועוד הא כתבו התוס' הכא דאיצטריך לדרשא דת"כ וצריך לומר דדוקא בכה"ג דלא כתיב גבי עבודת דם ממש אז לא דרשינן מיני' לפסול שלא לשמו היכא דאיצטריך לדרשא אחרינא אבל אי כתיב גבי עבודת דם ממש ע"כ אתי לענין פסול דשלא לשמו ולפי זה ניחא שפיר דמקרא זה לבד לא קשיא דהא איצטריך לדרשא אחרינא אלא כיון דכתיב תרי קראי חשיב כאילו כתיב גבי עבודת דם ממש וע"כ אתי לפסול שלא שמו:
בא"ד עם שם הקרבן כגון חטאת הוא כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד ואע"ג דכתיב אשם הוא כו' כצ"ל:
בא"ד כחטאת האשם הוא כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד נראה דאסמכתא בעלמא הוא פירוש דודאי אין לפרש כוונת הספרי לדרוש מהוא פסול באשם שלא לשמו דהא חכמים מכשרי במתניתין באשם שלא לשמו ואפילו באשם נזיר ומצורע מסיק בגמ' לקמן (דף ה' ע"א) תיובתא דרב דפוסל באשם נזיר ומצורע שלא לשמן ואפילו לרב דפוסל לא מהוא דריש אלא משום דבאו להכשיר ולא הכשירו ומטעם זה פוסל ג"כ באשם נזיר אע"ג דלא כתיב הוא אלא ודאי כוונת הספרי הוא לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה וא"כ אסמכתא בעלמא הוא דלענין דלא עלו לבעלים ילפינן כל הזבחים מהקישא דשלמים בזבחים (דף ח' ע"ב) ועוד דאי דרשא גמורה הוא אפילו בדיעבד הוי לן למיפסל כמו היא דכתיב בחטאת אלא דלא משמע מיעוטא כמו שכתב בש"מ וז"ל וי"ל דלא דרשינן אלא הני דכתיב חטאת היא אשם הוא דמשמע בהווייתן יהא אבל הכא דכתיב האשם הוא ה"ק כחטאת יהי' האשם לכהן ובצ"ק כתב ול"נ דלאו אסמכתא הוא דבמסכת זבחים (דף י"ב ע"ב) פריך לעולא באשם נמי תרי הוא כתיבי והניח בקושיא וע"כ ליכא למימר דסבר האי הוא דכתיב בפ' צו קדש קדשים הוא או האי הוא דפ' ויקרא אשם אשם וגומר כמו שפרש"י התם דהא כתבו התוס' דהנך איצטרוכי אלא ע"כ פריך מהאי הוא דכתיב גבי אשם מצורע לפי"ז האיך כתבו דאסמכתא בעלמא הוא וצ"ע ודבריו אינם נכונים דאי דרשא גמורה הוא לפסול שלא לשמו משום דלא כתיב אחר הקטרת האימורין למאי איצטריך לומר באשם נמי תרי הוא כתיבי הא בחטאת בחד הוא סגי לפסול שלא לשמו ועוד דהא מהתם גופא מוכח דאסמכתא בעלמא הוא דהא בן עזאי לא מוסיף על דברי חכמים אלא עולה משמע דבאשם נמי ס"ל כחכמים דכשר שלא לשמו והא דפריך התם באשם נמי תרי הוא כתיבי כוונתו להוכיח מזה שלא כדברי רב הונא דמפרש טעמא דבן עזאי דפוסל בעולה משום דכתיב תרי הוא הא באשם נמי כתיבי תרי הוא ואפ"ה מכשיר בן עזאי באשם וא"כ אפילו אם תפרש דחד הוא קרא דכחטאת הוא נמי לא אתי לפסול שלא לשמו אלא לדרשא אחרינא וע"כ הא דדריש מיני' בספרי למעט שלא לשמו היינו לענין דלא עלה לבעלים ואסמכתא בעלמא הוא ומאי דמקשה דליכא למימר קרא דאשם הוא אשם אשם בפרש"י דהא כתבו התוס' הכא דאיצטריך לדרשא דספרי לא קשה מידי דהא הוא ראשון דלאחר הקטרת אימורין ג"כ איצטריך לכדר"ה אמר רב ואפ"ה אי לאו דכתיב לאחר הקטרת אימורין הוי דרשינן לי' לפסול שלא לשמו משום דניחא יותר לדרוש לפסול שלא לשמו מדרשא אחרינא:
בד"ה אלא כו' אשם הוא אשם אשם הוא קרב כו' כצ"ל ובזבחים הגירסא בהווייתו יהא אבל מדברי התוס' הכא ושם ולקמן בע"ב בד"ה אשם משמע דגרסי הוא קרב ואין תמורתו קריבה ואין נכון לשבש דברי התוס' בשלשה מקומות לאין צורך:
בגמ' לשם חובה כו' כי קתני באה בגלל עצמה כו' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' חוץ מן הפסח והחטאת כו' ואשם מצורע כיון דאיכא כו' כצ"ל ש"מ:
שם מפני שהן ראוין כו כצ"ל:
שם ואינן טעונין לחם כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה אשם מצורע בא הוא להכשירו במחנה פירוש במחנה שכינה:
בד"ה דקבוע לו זמן בששה עשר בניסן סה"ד ומה"ד שחילק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין ובמכשירין החמירו כצ"ל מצאתי:
בד"ה לא יביאו יורשין חטאתה כו' כדכתיב ביולדת אחד לעולה ואחד לחטאת וכפר עלי' וגומר אלמא כו' הכא נמי כו' כצ"ל ש"מ: