אור ברסלב
ישר וטוב מסכת מנחות › התודה פרק שמיני

ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ

מסכת מנחות · התודה פרק שמיני

אלו מנחות נקמצות פרק שביעי

דף עו:

בקונטרס בד"ה שהן שש מדבריות כו' ואותן שש מדבריות הן שתי איפות כו' כצ"ל והד"א צ"ק:

בא"ד שהן כ' עשרונים כו' וב' איפות הן כ' עשרונים כצ"ל:

בתוס' ד"ה התודה כו' דלקמן קים לן גם עכשיו כו' כצ"ל די רש"ק. פירוש דלקמן בעמוד הסמוך דרשינן מקרא דיחזקאל דאיפה שלש סאין ובזמנו כבר הוסיפו בירושלים שתות על של מדבר:

דף עז.

במתניתין חלות ורקיקין ורבוכה נמצאו שלשה עשרונים כו' כצ"ל:

שם בגמ' תוכן אחד יהי' מה בת כו' כצ"ל צ"ק:

שם לשאת מעשר החומר הבת כו' כצ"ל מצאתי:

שם וחק השמן הבת השמן מעשר הבת כו' כצ"ל ש"מ:

בקונטרס בד"ה עשרה הי' לחמץ כו' הי' חמץ סה"ד ומה"ד ובמצה ג' מינין כו' של י' עשרונים נמצאו שלשה עשרונים כו' כצ"ל:

בד"ה לשאת מעשר החומר הבת דהבת היא נטילת מעשר על החומר כו' תוכן אחד הוא ומ"ט ילפת מבת לילף מאיפה גופה סה"ד ומה"ד הכתיב עשירית החומר האיפה עשירית החומר שהוא שלשים סאין האיפה סה"ד ומה"ד אלא כו' כצ"ל:

בד"ה ה"נ כו' למילף מיני' לא ידענא כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מהכא כו' שהוא לשון האמור כו' כצ"ל. פירוש דהוא מורגל בפי כל דהכל קורין לשלשים סאין כור:

בא"ד הוא שלש סאין כו' דאיפה שלש סאין כו' כצ"ל:

בא"ד והכי מתפרש קרא כו'. פירוש דהוא מפרש דהשתא נמי צריכין לקרא דהאיפה והבת תוכן אחד כדאמר ר"ח ומהכא לא ילפינן אלא דהבת הוא שלש סאין ולא קשה כיון דהשתא ילפינן דחומר הוא כור א"כ נוכל למילף מקרא דכתיב באיפה גופה ועשירית החומר האיפה דאי לאו קרא דכתיב האיפה והבת תוכן אחד לא הוי ידעינן דחומר הוא כור דהא כתיב עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר משמע דחומר הוא עשרים בתים דהיינו שני כורין אבל השתא דכתיב האיפה והבת תוכן אחד ובת כתיב בהדיא דהוא עשירית הכור ע"כ מתפרש קרא דכתיב שני פעמים עשרת הבתים חומר דהוא כפל הדיבור כמנהג הנביאים:

בד"ה אלא משום תגרא כו' במדה שנתוספו ביותר משתות הוי מטי דיאנא למוכר שהי' מפסיד אותו יותר משתות ומשום דלא לימטיי' דיאנא כו' ומהדר בתמי' כו' מה תקנה עשו לו סה"ד והד"א כצ"ל:

בד"ה עשרים שקלים כו' הרי ר"מ דינרין הוו בהאי מנה כו' כצ"ל:

בד"ה מתניתין כו' דאותו ששי הוסיפו על החמשה ועשו ה' ירושלמיות מן ו' מדבריות נמצאת כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והשקל כו' תימה כו'. בהגהות ר"ב רנשבורג כתב ע"ז עיין בכורות (דף נ' ע"א) דפריך הש"ס הכי ומתרץ כתירוצם ועיינתי שם וראיתי דאין זה ענין לזה דהתם פריך על הא דכתיב בתורה עשרים גרה השקל מהא דתניא שש מעה כסף דינר ושפיר מתרץ דהברייתא לבתר דהוסיפו עלייהו אבל התוס' מקשין על קרא דכתיב ביחזקאל דאז כבר הוסיפו עלייהו כדחשיב ששים שקלים המנה ומשו"ה הוכרחו לתרץ דשני פעמים הוסיפו אחד בימי יחזקאל דהוסיפו על המנה ופעם השני בימי חכמים דהוסיפו על הדינר וקרא דכתיב ביחזקאל והשקל עשרים גרה הוא קודם הוספה שני' ועוד תירצו דקרא דיחזקאל רוצה לומר חשבון השקלים דקודם שהוסיפו:

בא"ד כולהו שיתין מנייא רבא דקודשא יהא לכון כו' כצ"ל צ"ק:

דף עז:

בגמרא תלמוד לומר ממנו תרומה לד' וכתיב בתרומת מעשר ממנו תרומה לגז"ש כו'. ולפי נוסחא זו משמע דהתירוץ הוא דלא מתיבת תרומה לבד דרשינן גז"ש אלא משתי תיבות דהיינו ממנו תרומה וקשה דא"כ מה מקשה הגמ' אח"כ דנילף מתרומת מדין ומתרומת חלה הא התם לא כתיב ממנו ועוד מאי חידש הגמ' בהתירוץ דתדר"י הא בברייתא דלעיל נמי קאמר הכי ע"כ נראה דהשתא דרשינן גז"ש מתרומה שנאמר בו תיבת השם כמו בלחמי תודה דכתיב תרומה לד' ובתרומת מעשר נמי כתיב תרומת ד' ומשו"ה מקשה שפיר מתרומת מדין ומתרומת חלה דכתיב בהו נמי תיבת השם בתרומה ותדר"י מתרץ דלא דרשינן גז"ש אלא תרומה שנאמר בה ממנו וזה ליכא כ"א בתרומת מעשר ולפי זה גרסינן הכא תלמוד לומר תרומה לד' וכתיב בתרומת מעשר תרומת ד' לגז"ש כו' וכן הוא הגירסא בספרי פרשת צו:

שם דנין תרומה הנאכלת במקום טהור מתרומה הנאכלת במקום טהור כו' כצ"ל. ועיין בזבחים (דף נ"ה ע"א) דקאמר בהדיא אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש למעט לחמי תודה דלא בעי מקום קדוש אלא מקום טהור ומקום קדוש היינו עזרה מחנה שכינה:

שם אי מה להלן שני עשרונים אף כאן שני עשרונים כו' כצ"ל:

שם וסלת מרבכת כו' כצ"ל:

שם והשאר נאכל לבעלים כו' כצ"ל:

שם דנין דבר שנאמר בו ממנו תרומה לד' מדבר שנאמר בו ממנו תרומת ד' לאפוקי כו' כצ"ל:

בקונטרס בד"ה מכולן מכל לחמי תודה כו' כצ"ל ב"ח:

בד"ה שלא יטול כו' משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו. לכאורה הוא שפת יתר דקאמר שלא יטול מקרבן זה תרומה על חבירו משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו ונראה לפרש דהוא גורס ושלא יטול בוי"ו כמו דגרסינן במשנה שבמשניות ולפי גירסא זו משמע דילפינן מקרא דמכל קרבן שני דברים אחד שיהו כל הקרבנות שוות בהפרשת תרומה שיפריש תרומה על כל הקרבנות ושני שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו ומשו"ה דחק הקונטרס וכתב משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו דאע"ג דנטל מקרבן אחד שתים אחד בשביל עצמו ואחד בשביל חבירו וא"כ הוו כל הקרבנות שוות בהפרשת תרומה מ"מ לא חשיב הפרשה משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו:

בד"ה שיש אחריהן תרומה כו' כצ"ל:

בד"ה דנין כו' במקום טהור שנאכלת בירושלים כו' כצ"ל:

בד"ה ת"ל תרומה לד' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לד' סה"ד ומה"ד לגז"ש דכתיב בלחמי תודה תרומה לד' ונאמר בתרומת מעשר כו' כצ"ל:

בד"ה נאמר כאן לחם דכתיב על חלות לחם חמץ סה"ד ומה"ד מה להלן עשרון לחלה דכתיב שתים שני עשרונים וגומר סה"ד ומה"ד תודה ושתי הלחם באין מנחת חמץ עם הזבח סה"ד ומה"ד לחמי תודה כו' כצ"ל קצת מצ"ק:

בא"ד דכתיב בהו ממושבותיכם תביאו לחם תנופה סה"ד ומה"ד מה ת"ל תביאו כו' כצ"ל:

בד"ה ת"ל תהיינה יו"ד יתירה ריבוייא היא כו' כצ"ל:

בד"ה למדנו י' לחמץ משתי הלחם שהוא חמץ ותהיינה בחמץ כתיב כו' כצ"ל צ"ק. וכוונתו לפרש דלא תיקשי בשלמא מעיקרא דילפינן לחם לחם לא נוכל למילף אלא לחמץ דלחם בתודה בחמץ כתיב אבל בתר דמסיק דילפינן מתהיינה דיו"ד יתירה אתי ללחמי תודה לעשר עשרונות שפיר יש לומר דקאי נמי אמצה ומשו"ה מפרש דכיון דריבוי דתהיינה כתיבי בשתי הלחם שהוא חמץ מסתמא לא אתי יו"ד יתירה ללמד בתודה אלא בחמץ דוקא והא שכתב ותהיינה בחמץ כתיבי פירושו דריבוי דתהיינה לחמץ שבתודה כתיבי:

בד"ה נגד חמץ הבא מצה דכמה כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה י' לחמץ כו' מדרשא דנגד חמץ הבא מצה כצ"ל ש"מ:

בד"ה ת"ל אם על תודה בהאי קרא כתיב ג' מיני מצה. הוצרך לפרש זה משום דבקרא כתיב ב' מיני מצה ומין אחד רבוכה ומפרש דרבוכה נמי מין מצה הוא ויש בקרא ג' מיני מצה:

בד"ה מן המחובר משמע שיהא הכל שלם החלות והתרומה כו' והיינו דפריך אלא מעתה כו' סה"ד ומה"ד התם מאי מחובר איכא כו' כצ"ל. פירוש דקשה לי' הא מחובר משמע מוקף והתם גבי חלב שפיר הוי מוקף ע"כ פירש דמשמע נמי שיהא הכל שלם החלות והתרומה וה"ה גבי חלב נמי בעינן שיהא הכל שלם הבהמה והחלב ומשו"ה פריך אלא מעתה כו' דהתם לא הויא הבהמה שלימה כדפירש הקונטרס לקמן ויש להקשות דא"כ למה לי קרא דאחד שלא יטול פרוס הא ממנו נפקא ונראה לפרש דמממנו לא נפקא אלא שיהא שלם בשעת הפרשה אבל אם נפרס חלה של תרומה לאחר הפרשה לא נפסלה בכך ומאחד ילפינן דבעינן שיהא שלם בשעת הקרבה דהיינו בשעת זריקת דם התודה:

בא"ד דקס"ד שהוא מנותח בשעה שנוטל החלב כצ"ל פירוש דקס"ד שמה שחותך הכרס להפריש מתוכו החלב חשובה הבהמה מנותח עי"ז ומשני שזה קרי שלם וממנו אתי לאפוקי שלא ינתח בשר מן הבהמה לגמרי שלא יהא מחובר כלל וכן משמע מלשון הקונטרס שפירש בד"ה שלא ינתח בשר קודם וכה"ג הוי מחובר בשעת הפרשה:

בד"ה ונילף מתרומת מדין דהויא אחד מנ'. ביומא (דף כ"ד ע"א) פירש"י דהויא אחד מחמשה מאות וכן הוא הכא בפרש"י כת"י וטעמם של כל אחד עיין ביומא (דף כ"ד ע"א) בתוס' ד"ה בתרומת:

בד"ה ונילף מתרומת חלה דהויא אחד מארבעים ושמונה. תרומת חלה מדאורייתא אין לה שיעור ושיעור אחד מכ"ד לבעה"ב ואחד ממ"ח לנחתום הוא מדרבנן והא דפירש דנילף מחלה דהויא אחד ממ"ח כוונתו נמי מדרבנן דאם הגז"ש הוא מחלה אע"ג דמדאורייתא אין לה שיעור מ"מ ילפינן מחלה נמי לענין שיעור דרבנן והא דלא בעינן אחד מכ"ד דהוא שיעור חלה לבעה"ב משום דהטעם דנחתום סגי באחד ממ"ח משום דעיסתו גדולה שייך נמי בלחמי תודה דהוא עשרים עשרונים:

בד"ה מדמעת כשאר תרומה כו' שיהא צריך להעלותה באחד ומאה דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט בקרא. לולא פירוש הקונטרס היינו יכולין לפרש דהאיבעיא הוא מדרבנן אם הצריכו רבנן בתרומת לחמי תודה נמי שיעור ק"א לבטל התרומה דהא דימוע אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל וכן הוא בהר"ש תרומות פרק ד' וכן הוא בתוס' יבמות (דף ע"ג) בד"ה משא"כ במעשר וכן כתב הרמב"ם בסוף פי"ד מהל' תרומות אבל מלשון הקונטרס שכתב דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט בקרא משמע דהאיבעיא הוא מדאורייתא דדרשא דאת מקדשו ממנו היא דרשא גמורה מה"ת וכן משמע מפרש"י לעיל (דף ו' ע"א) בד"ה שלא היתה לה שעת הכושר דשיעור מאתים בערלה וכלאי הכרם הוא מה"ת דפירש דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא ואם דרשא דמן המאתים הוא אסמכתא קשה האיך יש הו"א לומר דדרשא דמשקה ישראל דהיא דרשא גמורה מה"ת הוה דומיא דדרשא דמן המאתים דלא הוי רק אסמכתא וראיתי בספר אחד שהביא בשם הרמב"ן על ע"ז (דף ע"ד) שכתב דתרומה בק"א הוא מה"ת לר"י דמב"מ לא בטל וחידושי הרמב"ן אינו ת"י:

בד"ה מאי תלמודא כו' י' עשרונים כצ"ל:

בתוס' ד"ה והקריב כו'. עיין תוס' נדה (דף ז' ע"א) ד"ה ומקפת:

דף עח.

אמר רבא בעשרונים דבר הכתוב כצ"ל:

שם תביאו ריבויא היא כצ"ל:

שם במתניתין ורבוכה כו' כמצה שבתודה כו' ירושלמיות כו' כצ"ל ש"מ:

שם שהן ששה עשרונים כו' כצ"ל:

שם בגמ' שמן מאי ניהו לאו היינו רבוכה כצ"ל ש"מ:

שם וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו כו' כצ"ל ש"מ. וקשה מאי פריך הא לעיל (דף נ"א ע"ב) דריש בניו אלו כהנים הדיוטות דכשהכהן מתחנך לעבודה מקריב ביום חינוכו עשירית האיפה וכמו דאמר הכא מקיש חינוכו להמשחו משמע דמבניו ילפינן חינוכו ונראה לפרש דקשה לי' דהוה בעי למיכתב זה קרבן אהרן ביום המשחו אותו ובניו אשר יקריבו וגומר ומדכתב ביום המשח אותו לאחר אשר יקריבו דקאי נמי אבניו דריש להקיש חינוכו להמשחו לענין רבוכה:

שם צריך שתי עשירית האיפה כו' כצ"ל:

בקונטרס בד"ה בעשרונים דבר הכתוב כו' כצ"ל. ואין להקשות כיון דילפינן מיו"ד דתהיינה לעשרה עשרונים וכבר למדנו עשרה חלות בגז"ש מתרומת מעשר א"ש ידעינן שפיר דעשרון לחלה בלא קרא דתביאו דיש לומר דאי לאו קרא דתביאו לא הוי ידעינן למידרש דיו"ד יתירה דתהיינה דכתיב גבי שתי הלחם דקאי על חמץ דלחמי תודה אבל השתא דכתיב תביאו ודרשינן מיני' דלחמי תודה יהיו כשתי הלחם ולא ידעינן אי לענין עשרון לחלה או לענין שני עשרונים לכל החלות שפיר דרשינן דיו"ד דתהיינה אתי ללמד על חמץ דלחמי תודה דיהיו כשתי הלחם לענין עשרון לחלה שיהיו עשרה עשרונים אלא דקשה קושית התוס' בד"ה אמר ר"י דלמה לן גז"ש דתרומת מעשר דמיו"ד דתהיינה ילפינן עשרה עשרונים ומתביאו ילפינן עשרון לחלה ומאחד שלא יטול פרוס א"כ הוי אחד מעשרה וקשה לפירוש הקונטרס דמאי מקשה ואימא עשרה קפיזי דא"כ דרשא דתביאו במאי מוקמת לה לא לעשרון לחלה דא"כ הוו עשרה עשרונים ולא לשני עשרונים לכל החלות דא"כ לא הוי בכל החלות אלא שלשה קבין ושלשה חלקי חמישית הקב ועשרה קפיזי הם חמשה קבין ולפירוש התוס' שפירשו בעשרונים דבר הכתוב כדדרשינן מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה ניחא דאה"נ זו היא התירוץ של הגמ' דמתרץ בעשרונים דבר הכתוב דיו"ד דתהיינה אתי ללמד על הא דדרשינן מקרא דתביאו דלחמי תודה יהיו כזה וקרא דתביאו בעשרונים מיירי דכזה היינו עשרון לחלה ולא בעשרה קפיזי דאי אפשר לקיומי קרא דתביאו דלחמי תודה יהיו כזה אבל לפירוש הקונטרס קשה ואפשר לומר דאם ליכא הוכחה דיו"ד דתהיינה אתי לעשרה עשרונים לא הוי ידעינן לדרוש דקאי אלחמי תודה כמו שכתבתי דאם לא כתיב תביאו לא הוי ידעינן לדרוש דיו"ד דתהיינה קאי אלחמי תודה:

בד"ה וכי דבר הלמד כו' דהוא עשרה גמרינן כו' דלחם לחם חוזר ומלמד כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקשא דלחם לחם וכן פירש עוד לקמן בד"ה תביאו ריבויא היא כו' אבל אי תדרוש כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש וקשה הא לחם לחם הוי גז"ש ולא היקש ועוד הא לעיל פריך הגמ' על הגז"ש דלחם לחם ומסיק מדרשא דתביאו ונראה לפרש דאין כוונת הקונטרס על הא דקאמר לעיל נאמר כאן לחם ונאמר להלן בשתי הלחם לחם אלא כוונתו על דרשא דתביאו והא דקאמר הקישא דלחם לחם היינו משום דהמקשה ס"ד דהא דדרשינן מתביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה היינו מה שאתה מביא לחמי תודה הרי הוא כשתי הלחם וא"כ הוי היקש דמקשינן לחם דתודה ללחם דשתי הלחם והתרצן השיב לו דכיון דתביאו יתירה הוא הוה כמו דכתיב בלחמי תודה ולפי"ז הא דדרשינן ממקום אחר הרי הוא כזה היינו דשתי הלחם הרי הוא כלחמי תודה והרי זה בא ללמד ונמצא למד דלחמי תודה הוו עשרון לחלה כמו שתי הלחם וזה הוה מגופו ולא מהקישא דהא לא הוקש לחמי תודה לשתי הלחם אלא שתי הלחם ללחמי תודה וממילא ידעינן דלחמי תודה הוו עשרון לחלה:

בד"ה הימנו כו' ליכא למיפרך הכי סה"ד ומה"ד מאי איכא למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר כו' כצ"ל:

בד"ה תביאו כו' דלא הוה לי' למיכתב כו' ולא מהיקש וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונים לא מצית למיפרך כו' כצ"ל:

בא"ד אבל אי תדרוש כדמעיקרא כו' כצ"ל:

בד"ה שהן ששה עשרונים דעשרה קבין הן ששה עשרונים ושני שלישיות דכיון דעשרה עשרונים הוו לג' מינין שבמצה נמצא לב' ידות בן ששה עשרונים וב' שלישי עשרון כצ"ל:

בד"ה מה"מ דהמילואים היו באין חלות ורקיקין ורבוכה חלות ורקיק חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח ורבוכה היינו חלות בשמן כצ"ל פירוש דברקיקין לא הי' שום מתן שמן מכל השלשה מתנות שבכל המנחות ואפילו מתן שמן בכלי תחלה לא הי' ברקיקין אלא משיחה דכיון דמיעט קרא חלות בלולות ולא רקיקין בלולין אימעט נמי ממתן שמן בכלי תחלה דהוא נמי לצורך הבלילה ונכלל בכ"מ בהש"ס בשם בלילה כמו יציקה ובלילה כשרה בזר וכמו הא דתנן במתניתין לא בלל כשר דבכל הני גם מתן שמן בכלל וכן הא דאמר ר"י לעיל בללה חוץ לחומת עזרה פסולה גם מתן שמן בכלל וכבר הארכתי שם ואין צורך לכפול הדברים:

בד"ה אנתא דמשחא כו' עגול כמו לחם והיינו לחם שמן מ"ר ז"ל כו' כצ"ל:

בד"ה מקיש חינוכו להמשחו דכהן הדיוט מביא חביתין ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום והיינו רבוכה וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה אף חלת לחם שמן כו' אחת להמשחו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ואחת לחינוכו כו' לעבודת כהן גדול כצ"ל מצאתי:

בד"ה הא דלא עביד כו' מביא שלש כו' מ"ר ז"ל סה"ד ומה"ד שלמיו כו' כצ"ל:

בד"ה ולרביעית שמן כו' וחציו לרבוכה ולחמץ כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ר"פ כו' לא הוקש לחם נזיר כצ"ל:

בתוס' ד"ה אמר ר"י כו' בעשרונים דבר הכתוב פי' כדדרשינן מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה ובקונ' כ' בס' מוגה שלו כו' תהיינה עשרה עשרונים דבר הכתוב כו' י' עשרונים דבר הכתוב כו' והוי להו עשרה עשרונים דמה נפשך איכא עשר חלות כו' אלא דוקא שני עשרונים אימא אלו דוקא עשרון לחלה כו' דיו"ד לא מייתרא כו' ועוד אי מיו"ד ילפינן עשר עשרונים כו' שלא יטול פרוס כו' כצ"ל:

בד"ה הימנו כו' נפקא לי' דעשרה עשרונים הוא דבדידי' כתיב תהיינה דמשמע עשר דהא אתודה קאי ולהכי גמר משתי הלחם כו' דעשר עשרונים הוא כו' כגון אי לא הוה כתיב כו' הוו עשרה עשרונים כו' שיש י' עשרונים כו' כצ"ל. ופירוש הקונטרס דסוף איזהו מקומן הוא לפי אידך גירסא דלא דרשינן י' דתהיינה ולא ידעינן עשרה עשרונים בחמץ שבתודה אלא בגז"ש מתרומת מעשר מנין החלות ומשתי הלחם עשרון לחלה:

בד"ה אחת להמשחו כו' ויש מפרשים כגון שעמד ביוה"כ כו'. סברתם דלא בעי כ"ג עשירית האיפה משום חינוכו דכ"ג אלא כשעמד ביוה"כ דוקא משום דעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכ"ג ומשו"ה צריך עשירית האיפה דבזה יהי' ניכר שהוא כ"ג והקשו התוס' דחינוכו הוי קרבן יחיד ואין דוחה יוה"כ ועוד דבפ"ק דיומא שקיל וטרי בגמ' במה מחנכין כ"ג שעמד ביוה"כ אחר התמיד של שחר משמע דאין מחנכין אותו בעשירית האיפה משום דאין קרבן יחיד דוחה יוה"כ:

דף עח:

במתניתין השוחט את התודה בפנים כו' כצ"ל ש"מ:

שם בגמ' חוץ לעזרה קדוש כצ"ל:

שם עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שיהא עמו בעזרה כצ"ל:

שם דאי אתמר בההוא בההוא קאמר ר"י כו' מודה לי' לריש לקיש דאי איתי' בפנים קדוש אבראי לא קדוש כו' השוחט את התודה בפנים כו' כצ"ל:

שם על חלות לחם חמץ וקריב מלמד כו' בתנור קרבנו על זבח מלמד כו' הזבח זבח תודת מלמד כו' שלא לשמו לא קדש הלחם כצ"ל:

שם אביי אמר בכלי שרת מקדשין שלא מדעת כו' כצ"ל מצאתי:

שם מר סבר סכין מקדש ככלי שרת ומר סבר סכין כיון דלית לי' תוך אין מקדש ככלי שרת ואיכא דאמרי כו' מר סבר סכין אלימא מכלי שרת ומר סבר סכין כיון דלית לי' תוך לא אלימא מכלי שרת כצ"ל:

שם במתניתין שחטה ונמצאת בעלת מום כו' כצ"ל:

שם בגמ' כל שפסולו קודם שחיטה כו' פסולו אחר שחיטה כו' כצ"ל:

בקונטרס בד"ה חוץ לחומת בית פאגי כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד היינו חוץ לחומת הר הבית כו' וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם אבל בפרש"י כת"י הכא פירש חוץ לחומה החיצונה שבירושלים וכן פירש עוד לקמן (דף צ"ה ע"ב) ובפסחים (דף ס"ג) ובב"מ (דף צ' ע"א) ובסנהדרין (דף י"ד ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מלמד נמי משמע כן וכן כתב הר"ש במשנה ח' פ"ק דכלים ועיין תוי"ט כאן:

בד"ה חוץ לחומת העזרה כו' לא קדש סה"ד ומה"ד על בסמוך דכתיב על זבח התודה חלות כו' כצ"ל ב"ח:

בד"ה אבל מקדש לחם כו' אימא לא יהו קדוש עד שיהא כו' כצ"ל:

בד"ה ואי אתמר בהא בלחמי תודה סה"ד ומה"ד בהא קאמר ריש לקיש כו' בעינן על בסמוך סה"ד ומה"ד אבל בהך כו' כצ"ל:

בד"ה אימא מודה לי' לר"י כו' כצ"ל:

בד"ה זבח תודת משמע כו' כצ"ל:

בד"ה והא שאין אפוי' כו' קמ"ל סה"ד כצ"ל מצאתי:

בד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו כו' דאי אבדו הנך ליפוק באחריני סה"ד ומה"ד אל יקדשו כו' כצ"ל מצאתי. והא דאם אבדו נפיק באחריני ולא חיישינן דילמא הני לא קדשה השחיטה צריך לומר דהיינו כר"א ברבי שמעון דלעיל (דף מ"ז ע"א) דסבירא לי' דשחיטה לא מקדשה את הלחם קדושה גמורה אלא בזריקה נגמר הקדושה ולדידי' מקדשה השחיטה כל השמונים חלות לאחריות כמו שכתבו התוס' לעיל (דף מ"ח ע"א) בד"ה הא דלא כרבי אבל לרבי דסבירא לי' דשחיטה מקדשת קדושה גמורה אין השחיטה מקדשת אלא מ' דוקא ואי אבדו הנך לא נפיק באחריני דדילמא הני לא קדשה השחיטה אבל מדברי התוס' דכתבו דצריך ליקח מכל מין י"א חלות לתרומה משמע דלרבי נמי אתיא דלראב"ש הא יכול למשוך ארבעים חלות מתוך הפ' וליזרוק עליהן כמו בשוחט שני כבשים על ארבעה חלות דלעיל (דף מ"ז ע"ב) וצריך לומר דהא דאמרי' דלאחריות קא מכוין הוא רק לפי סברתו והוא דעת טועה אבל מדברי התוס' לקמן (דף פ"א ע"א) בד"ה אם איתא דכתבו כיון דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו משמע דאינו דעת טועה וצריך לומר דלאחריות נינהו אם אבדו קודם שחיטה:

בד"ה מ"ד קדשו סבר כו' דאי אבדו ניפוק באחריני ומ"ד לא קדשו סבר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אביי אמר בכלי שרת מקדשין כו' קמיפלגי מ"ד קדשו כו' מקדשין כו' שלא מדעת בעלים שאעפ"י שהבעלים נתכוונו לשמונים כו' לזבח ומ"ד לא קדשו סבר כו' ופסול סה"ד והד"א ומה"ד ר"פ אמר כו' מה שראוי להן מ"ד קדשו סבר סכין נמי מקדש כו' כצ"ל קצת מש"מ:

בד"ה דאע"ג כו' מקדש הזבח כו' כצ"ל:

בד"ה שחטה חוץ לזמנה כו' פיגול מעליא או חוץ למקומו חוץ לעזרה קדש הלחם והוי מפוגל הואיל ופסולו הוה לאחר שחיטה כו' אבל שלא לשמה לא קדש הלחם כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד חוץ לעזרה. צריך לומר דקאי על מחשבת זריקה או הקטרה דעל מחשבת אכילה הוה בעי לומר חוץ לחומת ירושלים והא דנקט בכה"ג ולא נקט במחשבת אכילה חוץ לירושלים משום דלקמן בע"ב גבי פלוגתא דר"א ור"י אליבא דר"י בחוץ למקומו הוצרך לפרש חוץ לעזרה לרבותא כמו שאפרש שם נקט הכא נמי חוץ לעזרה:

בא"ד ומ"מ בפנים שחטה. כוונתו בזה משום דטעמו של ר"י אליבא דר"י דס"ל בחוץ למקומו דלא קדש מפרש בקונטרס לקמן משום דמחשב על חוץ לעזרה והוי כמו שחיטת דרום דתרד לר"י פירש הכא דטעמו דר"מ דס"ל לכ"ע דקדש משום דניהו דמחשבתו היתה על חוץ לעזרה מ"מ השחיטה היתה בפנים:

בא"ד אבל שלא לשמה לא קדש הלחם כו'. הוצרך לזה אע"ג דלעיל יליף מקרא דזבח תודת שאם שחט שלא לשמה לא קדש הלחם וא"כ אין צריך לטעם אלא משום דלקמן בברייתא קאמר דר"י השיב לר"א דנילף חוץ למקומו משלא לשמה דפסול מחשבה ואין בה כרת ושתיק ר"א הוצרך לתת טעם לר"מ דלא יליף חוץ למקומו משלא לשמה:

בד"ה זה הכלל כו' לפיכך קדש הלחם שחטה ונמצאת בעלת מום כו' כצ"ל והד"א. וכוונתו בזה לפרש דפלוגתא דר"א ור"י בבע"מ קאי נמי אזה הכלל דטעם פלוגתתן הוא נמי אי חשיב בע"מ פסול דקודם שחיטה או לאו כמו דמפרש לקמן בד"ה אם עלו לא ירדו:

בתוס' בד"ה ולא בעינן על בסמוך כו' כל המנחות באות מצה כו' לא דמי לההוא דהתם כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן כו' כצ"ל. פי' דתנופה דשתי הלחם הוא כמו הקרבה דהא אין מקריבין ממנו כלום למזבח ומשו"ה מסתבר לדרוש על בסמוך דהקפיד הכתוב שיהי' אצל הכבשים בשעת תנופה אבל למקדש לחם דהכא או שוחט על חמץ אין סברא לדרוש על בסמוך אלא שיהא הלחם קיים בשעת שחיטה והא דלא הקשו נמי על ריש לקיש מרבנן דס"ל לעיל על ממש ואפילו מרבי קשה דהתם בעי רבי שיהיו זה אצל זה ממש ולא סגי שיהיו בעזרה יש לומר משום דהתם כתיב לפני ד' וא"כ לא צריך קרא לכתוב על בסמוך שיהא בעזרה דמלפני ד' נפקא וע"כ דרשי רבנן על ממש ורבי ס"ל על בסמוך זה אצל זה ולא קשה אלא על ר"י דלא דריש כלל על בסמוך:

בד"ה או לאחד מבני חבורה אפסח קאי אבל אתמיד פשיטא כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה ליקדשו כו' היינו היכא שמתברר לבסוף דלאו כלום עבד כו' כן הוא הנוסחא הנכונה ולא כהגהות הצ"ק וה"פ דדוקא היכא דאין תקנה אלא דוקא כשמברר לבסוף כמו באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דע"כ צריך לברר ולהפריש לבסוף אז אין מועיל בירור זה למ"ד אין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר שעל זה נתכוין מתחלה אבל הכא אין צריכין לברר כלל דשפיר יש תקנה בלא בירור כמו שכתבו התוס' בסה"ד דיפריש י"א חלות מכל מין אין זה ענין לברירה דקדשו כל היכא דאיתנייהו שוב מצאתי כן בהדיא בתוס' עירובין (דף נ' ע"ב) בד"ה ומר סבר:

דף עט.

בגמ' לא נחלקו ר"א ור"י על חוץ לזמנו כו' כצ"ל ש"מ וכן מוכח נמי ממה שאפרש בסמוך:

שם מה בע"מ לא קידש כו'. ויש לדקדק הא בבע"מ לא כתיב בהדיא דלא קידש אלא דלא מצינו שקידש בשחיטה פסולה רק בחוץ לזמנו ובע"מ ליכא לדמותו לחוץ לזמנו משו"ה לא קידש וא"כ אי ס"ל לר"י דחוץ למקומו נמי לא דמי לחוץ לזמנו אינו צריך לדמותו לבע"מ ולא הוי בעי למימר אלא אין דנין פסול שאין בו כרת מפסול שיש בו כרת ועוד כמו דליכא לדמותו לחוץ לזמנו משום דחוץ לזמנו יש בו כרת וחוץ למקומו אין בו כרת כן נמי אין לדמותו לבע"מ כמו שהשיב ר"א אין דנין פסול מחשבה מפסול הגוף ועוד אמאי לא השיב ר"א אין דנין פסול דלאחר שחיטה מפסול דקודם שחיטה ועוד קשה דלקמן קאמר רבא דחוץ למקומו תרד וקאמר עלה בגמ' דרבא כר"י דאמר דחוץ למקומו לא קדש מאי ראי' יש מלא קדש לתרד הא ר"י גופי' קאמר נדוננו משלא לשמו וא"כ יש ללמוד משלא לשמו דתרד לא תלוי בלא קדש דהא שלא לשמו לא קדש ולא תרד ועוד קשה דהתוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה פרט לנשחטה בלילה הקשו לרב יהודה דס"ל במעילה דקדשי קדשים ששחטן בדרום ירדו הא ליכא אלא תלתא מיעוטי וליכא מיעוט רביעי למעט נשחטו בדרום ואמאי לא הקשו נמי אחוץ למקומו לרבי יהושע דתרד כדאמר רבא לקמן ועוד אמאי לא נזכר דין התודה ששחטה בלילה לא בדברי רבי מאיר ולא בדברי רבי יהודה ונראה לפרש דר"מ ס"ל כר"ש דפליג על ר"י בזבחים (דף פ"ד ע"א) וס"ל דמיעוט דזאת אתי למעוטי כל הפסולין דקודם שחיטה וכל הפסולין דלאחר שחיטה לא ירדו מריבויא דתורת ומשו"ה ס"ל דכיון דגלי קרא בחוץ לזמנו דקדש הלחם יש סברא לומר דגלי קרא דדין קדש הלחם ודין אם עלה לא ירד דין אחד הוא לשניהם וכל הפסולין דלאחר שחיטה כמו פסול דחוץ לזמנו קדש הלחם כמו דקאמר ר"מ בברייתא זה הכלל כל שפסולו קודם שחיטה כו' ותודה ששחטה בלילה ג"כ קדש הלחם דהוא ג"כ פסול דלאחר שחיטה והוי נמי בכלל דאמר כל שפסולו כו' ולא הוצרך לפרט כל הפסולין דקדש וכל הפסולין דלא קדש דאטו כי רוכלא ליחשב וליזיל ולא נקט אלא שחטה ונמצאת טריפה לדוגמא מהנך פסולין דפסולי קודם שחיטה דלא קדש וחוץ לזמנו וחוץ למקומו לדוגמא מהנך פסולין דלאחר שחיטה דקדש הלחם ור' יהודה פליג התם אר"ש וס"ל דבע"מ ודכוותי' כל הפסולין דקודם שחיטה לא צריכין מיעוטי כלל כמו שכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה פרט ותלתא מיעוטי מוקים לתלתא פסולין דלאחר שחיטה ולפי זה שוב לא מצינן למימר דגלי קרא בחוץ לזמנו וה"ה לכל הפסולין דלאחר שחיטה כמו בדין דאם עלה לא ירד דהא התם נמי איכא פסולי דלאחר שחיטה דירד ומשו"ה ר"י לית לי' הך כללא דכייל ר"מ זה הכלל כל שפסולו קודם שחיטה כו' ולר"י לא אמרינן דקדש הלחם אלא בחוץ בזמנו בלבד לר' יהושע וגם לר"א בתר דהדר בי' ונשחטה בלילה לא קדש אפילו לר"א דקודם דהדר דהא ר"א לא קאמר אלא דנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ונשחטה בלילה הוי פסול זמן ולא פסול מחשבה ולא הוצרך ר' יהודה להזכירו כמו דלא הזכיר כל הפסולין דלא קדש ולא הזכיר בע"מ אלא משום דר"מ קאמר דפליגי בי' ר"א ור"י אליבא דר"ע משום דס"ל דקדש תלוי בלא ירד קאמר איהו דלא תלוי זה בזה ואפילו לר"ע דכ"ע לא קדש דאין דנין פסול הגוף מפסול מחשבה ולפי זה לא גרסינן בדברי ר"י ששחטה ונמצאת טריפה כמו שכתבתי בדיבור הקודם מהא דרבי יהושע מדמה חוץ למקומו לבע"מ היינו משום דס"ל דחוץ למקומו הוי פסול הגוף כמו בע"מ הטעם אכתוב בסמוך בשם התוס' בבע"מ כתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה פרט דלא צריך מיעוט כלל דבלא מיעוט נמי לא הוי בכלל ריבוי דתורת וכיון דבע"מ פשיטא לן דתרד פשיטא נמי דלא קדש דאע"ג דתרד לא ילפינן מלא קדש דאפשר דלא קדש ולא תרד אבל לא קדש ילפינן מתרד ושפיר קאמר ר"י מה בע"מ לא קדש והיינו מדירד אף חוץ למקומו לא קדש ובזה ניחא נמי הא דהוצרך ר"י לדמותו לבע"מ ולא סגי לי' אי הוה קאמר דאין לדמותו לחוץ לזמנו משום שאין בו כרת דיש בזה נ"מ לענין דאם עלה תרד ובזה ניחא הא דקאמר בגמ' לקמן דרבא דאמר תרד כר"י דאמר לא קדש והיינו מדמדמה אותו לבע"מ ולא קשה מנא לי' לר"י דחוץ למקומו תרד דהא ליכא מיעוט רביעי דהא כתבו התוס' הכא ובזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה וחוץ למקומו לר"ת דגרס לקמן תודה ולא גרס חטאת דמשמע דדוקא חוץ למקומו דקדשים קלים תרד דהטעם הוא משום דבקדשים קלים ליכא מעילה באימורין קודם זריקה וכי שחיט חוץ למקומן לא מייתי הזריקה למעילה לכך תרד דהא חסירה זריקה החשובה ולפי זה הוי חוץ למקומו דקדשים קלים כמו נשפך הדם דתרד אליבא דר"י משום דתלתא מיעוטי כתיבי ועוד איכא שם פירוש אחר דחוץ למקומו חשיב כמו שחט בדרום לר"י דכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ו ע"א) בד"ה פרט דילפינן מקרא דתרד או דשחטו בדרום הוי כמו ששחט חוץ לעזרה דלא צריך מיעוט כלל וכן משמע מפירוש הקונטרס דהכא בד"ה על חוץ לזמנו שקדש ובד"ה התם דמשמע דגורס הכא חטאת ואפילו בקדשי קדשים אמרינן דתרד ע"כ ס"ל כפירוש האחר של התוס' ומטעם דהוי כמו שחטן בחוץ לעזרה ולפי זה צריך לומר דהא דאמר ר"י לר"א ועוד נדוננו משלא לשמו כו' לדברי ר"א הוא דקאמר הכי דס"ל דחוץ למקומו לא הוי אלא פסול מחשבה וכן פירש הקונטרס בזה ועוד דקשיא לך היאך נדונו מבע"מ דפסול הגוף הוא כו':

שם אני דמיתיו לחוץ לזמנו כו' כצ"ל:

שם אם עלו לא ירדו ואידך כי אמר ר"ע כו' כצ"ל ש"מ:

שם אם עלו לא ירדו לגופי' אבל לקדושי לחם לא כו' כצ"ל:

שם והדר בי' רבה לגבי' דרבא מדהדר בי' ר"א לגבי' דר"י. צריך לומר דרבה לא שמיע לי' הך ברייתא דהדר בי' ר"א דאל"כ אמאי התחיל לחלוק על רבא כיון דר"א כבר הדר בי' ואפילו לאיכא דאמרי דלא הדר בי' רבה ג"כ צריך לומר כן דאם לא כן קשה דאמאי פליגי משמי' דנפשייהו כיון דאיכא בזה פלוגתא דתנאי ורבה הוה לי' למימר דהלכה כר"א ורבא הוה לי' למימר דהלכה כר"י כמו דמקשה בכ"מ לימא כתנאי והא דקאמר דהדר בי' רבה משום דהדר בי' ר"א אע"ג דלא שמיע לי' כלל מפלוגתא דר"א ור"י מ"מ לא מסתבר למימר דסברתו של רבה תהא דלא כר"א ודלא כר"י. ויש לדקדק מנא לי' להאי לישנא לומר דר"א הדר בי' וסבר כר"י לגמרי דילמא לא הדר בי' אלא ממאי דאמר קדש משום דאין דנין פסול שאין בו כרת מפסול שיש בו כרת וסבר כר"י דלא קדש אבל בתרד לא ס"ל כר"י משום דאין דנין פסול מחשבה מפסול הגוף כמו דאמר מעיקרא ויש לומר משום דשתק לגמרי ולא השיב לר"י כן משמע דהודה לי' נמי למאי דאמר דנין פסול שאין בו כרת מפסול שאין בו כרת דהיינו חוץ למקומו מבע"מ:

(שם) במתניתין ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה כצ"ל:

שם בגמ' ונמצא הזבח פסול כו' כצ"ל:

שם מאי לאו דאיפסל בשחיטה כו' כצ"ל:

שם כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך כו' כצ"ל:

בקונטרס בד"ה על חוץ לזמנו שקדש הואיל ומ"מ איתי' לזבח בעזרה אבל חוץ למקומו דלא הוי בעזרה פליגי כצ"ל. פירוש חוץ למקומו חשיב כמו שחטה חוץ לעזרה לר"י משו"ה פליג ר"י והיינו ממש כמו שכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה וחוץ למקומו דפסול דחוץ למקומו הוי כמו שחטן בדרום דירדו לר"י בפ"ק דמעילה והכא נמי הוא אליבא דר"י ובד"ה פרט לנשחטה בלילה כתבו דשחטן בדרום הוא כעין שחיטת חוץ ויש להבין למאי צריך לחילוק זה הא בברייתא גופה קאמר רבי יהושע הטעם דחוץ לזמנו יש בו כרת וחוץ למקומו אין בו כרת משו"ה לא ילפי מהדדי ועוד דנדוננו משלא לשמה ונראה לפרש משום דרבי יהושע מדמה אותו לבע"מ ומשו"ה ס"ל נמי דתרד כמו דאמר בגמרא בסמוך ורבא כר"י אבל מהא דלא קדש לא נוכל ללמוד נמי דתרד דהא בשלא לשמה לא קדש ולא תרד וקשה מנא לי' לדמות אותו לבע"מ הא אין דנין פסול מחשבה מפסול הגוף משו"ה מפרש דר"י ס"ל דחוץ למקומו חשיב כפסול הגוף משום דהוי כמו שחטן בחוץ ויש להקשות לפי פירושו כל הנך קושיות שהקשו התוס' הכא דקאמר בכמה דוכתי אפילו לר"י דחוץ למקומו איתקש לחוץ לזמנו ובפרט בזבחים (דף פ"ג ע"ב) קאמר ר"י בהדיא דחוץ למקומו איתקש לחוץ לזמנו לענין דלא תרד ואין לתרץ כמו שכתבו התוס' לגירסת ר"ת דכל הנך דוכתי איירי בקדשי קדשים והכא איירי בקדשים קלים דלפי פירושו דחשיב כמו שחטן בחוץ אין חילוק בזה בין ק"ק לקדשים קלים ועוד דבד"ה התם פירש דקיי"ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן כו' משמע דגורס הכא חטאת דלא כר"ת ולהתוס' בזבחים שהבאתי דכתבו נמי כפירוש הקונטרס לא קשה דיש לומר כמו שכתבו שם התוס' בסה"ד דחוץ למקומו דתרד היינו דוקא בחישב על חוץ לחומת ירושלים משא"כ בחישב על חוץ לעזרה תוך ירושלים לא תרד משום דאותו מקום ראוי עכ"פ לאכילת קדשים קלים וכל הנך דוכתי דחוץ למקומו איתקש לחוץ לזמנו איירי בכה"ג אבל לפירוש הקונטרס דהכא שפירש אבל חוץ למקומו דליתי' בעזרה פליגי משמע דמפרש חוץ למקומו אפילו בחישב על חוץ לעזרה ולאיכא דאמרי דלא הדר בי' רבה לגבי' דרבא לענין דתרד יש לומר דכל הנך מקומות הם לסברת ר"א אבל ללשון ראשון דקאמר דהדר בי' רבה משום דהדר בי' ר"א קשה וצריך לדחוק דהם לסברת ר"א קודם דהדר בי':

בד"ה ועוד דקשיא לך היאך נדמנו לבע"מ כו' נידוננו משלא לשמו מתודה ששחטה שלא לשמה כו' שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם כצ"ל:

בד"ה ור"מ כו' בשלמא לר"י כו' כצ"ל:

בד"ה בדוקין שבעין דהוי מום עובר כו' דאמר במסכת זבחים אם עלו לא ירדו והד"א כצ"ל. וקשה אמאי לא מפרש הטעם דאמר בהדיא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) הואיל וכשרים בעופות וי"ל משום דקשה מ"ש דוקין שבעין משאר מומין דכשרים בעופות ומשום קושיא זו כתבו התוס' בזבחים (דף ל"ה ע"ב) בד"ה אלא בדוקין שבעין דל"ד דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר ולפי' הקונטרס דהכא משמע לי' דוקא דוקין שבעין משו"ה הוצרך נמי לטעם זה והא דקאמר דהוי מום עובר קשה דבבכורות (דף ל"ח) קחשיב לי' בין מומין הקבועין וצריך לומר דכוונתו למה שכתבו התוס' שם בד"ה וסימנך ברקא דדוקין שבעין עוברין ע"י הרפואה אלא דמום שאין עובר אלא ע"י רפואה חשיב מום קבוע:

בד"ה ואידך ר' יהושע דאמר לא קדש סבר כי אמר ר"ע אם עלו לא ירדו דמקדש סה"ד ומה"ד לגופי' לזבח עצמו כצ"ל והשאר יש למחוק דלא קשה אלא לר"י אליבא דר"מ דס"ל דקדש הלחם תלוי בלא תרד כמו דאמר בברייתא זה הכלל כו' אבל לר"י דס"ל דקדש הלחם לא תלוי בלא תרד דהא קאמר נדוננו משלא לשמו ובשלא לשמו לא קדש ולא תרד לא קשה כלל מר"ע וכן משמע מלשון הקונטרס שפירש לקדושי לחם לא הוי קדוש הואיל והוי פסולי קודם שחיטה וזה לא שייך אלא אליבא דר"מ דמחלק בין פסולו קודם שחיטה ובין פסולו לאחר שחיטה:

בד"ה לקדושי לחם לא הוי קדוש כו' כצ"ל:

בד"ה חוץ לזמנה כו' דהואיל ולפיגול הוא מרצה כו' כצ"ל:

בא"ד וכ"ש שאר זבחים. פירוש דאע"ג דלא תרד מ"מ לא נתכפרו בו הבעלים והוי כמו נדבה וחטאת אין בא בנדבה ואפי"ה לא תרד כ"ש שאר זבחים דבאין בנדבה:

בד"ה רבה אמר כו' דלא הוי פסול הגוף כצ"ל ש"מ:

בד"ה התם כו' משלא לשמו נדונו כו' אי דיינת לי' משלא לשמו כו' כצ"ל:

בא"ד מוכח מגופי' כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה הנסכים כו' שנתנו בכלי ואח"כ נמצא זבח פסול. לפי נוסחא זו שלפנינו ברש"י אין לו שום פירוש חדא דמאי כוונתו בזה שפירש על שקדש בכלי שנתנו בכלי ועוד הא דפירש ואח"כ נמצא זבת פסול הוא שפת יתר דפשיטא הוא דלא איירי מתניתין שקדשו בכלי לאחר שנמצא הזבח פסול לכך נראה להגי' וכצ"ל שנתנן בכלי ואח"כ שחט הזבח ונמצא פסול וכוונתו לפרש דמהא דתני במתניתין שקדשו בכלי לא קשה אזעירי דקאמר דשחיטה מקדשת להו דאין כוונת המתניתין דבכלי לבד קדשו אלא שנתנן בכלי ואח"כ שחט הזבח דכלי מקדש עם שחיטת הזבח והא דקאמר זעירי אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח אין כוונתו דבשחיטה לבד מתקדשין אלא בא למעט דאין כלי שרת מקדשן אלא בצירוף שחיטת הזבח וכן פירש הר"מ בפירוש המשניות וכן משמע בכ"מ בפי"ב מה' פסהמ"ק הלכה ו' שכתב דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא דצריך ג"כ שחיטת הזבח עכ"ל הצריך לעניננו:

בד"ה אלא בשחיטת הזבח כו' אע"פ שניתנו בכלי שרת אינון חולין ויכול לשנותן לזבח אחר כו' כצ"ל. ואינון הוא לשון תרגום של תיבת הם במקרא:

בד"ה מאי לאו דאיפסל כו' יקרבו עמו כו' דאיפסל הזבח כו' כצ"ל. ויש לדקדק דע"כ מיירי הכא שנפסל הזבח בשעת שחיטה כמו שפירש בקונ' דבפסול דקודם שחיטה כגון שנמצאת טריפה ודאי לא נפסלו הנסכים עם הזבח דכיון דשחיטת פסול דקודם שחיטה אינה מקדשת כלל כמו דתנן בתודה לעיל שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם פשיטא דהנסכים אינן נפסלין בפסול הזבח וא"כ מאי מקשה אזעירי דאמר דהנסכים מתקדשין בשחיטה הא אפילו אם תאמר דהנסכים מתקדשין קודם שחיטה בקדושת כלי ג"כ קשה אותה קושיא בעצמה דהנסכים נפסלו בפסול הזבח דהא תנן לעיל (דף ט"ו ע"ב) דלר"מ דשחיטה קובעת ואין יכול לשנותן לזבח אחר אם פיגל בזבח נתפגלו הנסכים וה"ה בחוץ למקומו נפסלו הנסכים עם הזבח וכיון דפירש הא דזעירי דהוא נמי לענין שלא לשנותן לזבח אחר ע"כ לומר דזעירי אתיא כר"מ והא דמקשה ממתניתין אזעירי ולא מתרץ דמתניתין כרבנן משום דסתם מתניתין ר"מ כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אפשר ועוד קשה דבע"א מפרש דשחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי לחם והוא תמוה הא בהדיא ס"ל לר"מ לעיל דשחיטה פסולה מקדשת ומפגלת ועוד קשה דמאי תירץ בגמ' לא דאיפסל בזריקה מאי תירוץ הוא זה הא פשיטא לר"מ אפי' אם פיגל בזריקה נתפגלו הנסכים עם הזבח כמו בלחמי תודה וה"ה בנפסל הזבח בזריקה נפסלו הנסכים עמו ועוד קשה דפרש"י כת"י דמילתי' דזעירי הוא לפסול בלינה והתוס' הקשו על פרש"י דהא משנה מפורשת היא במעילה דנסכים שקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה ומש"ה פירשו לענין שלא לשנותן לזבח אחר ורש"י לא ניחא לי' לפרש לענין שלא לשנותן דא"כ צריך לומר דמילתי' דזעירי הוא כר"מ דוקא ועוד דצריך לדחוק דקושית הגמ' מאי לאו דאיפסל בשחיטה הוא לפי מה שתירץ ר' ינאי לקמן דלב ב"ד מתנה וכדתניא דדוקא שהי' זבח זבוח באותה שעה הא לאו הכי אין רשאין לשנותן לזבח אחר וא"כ משמע דכלי מקדש להו דאי שחיטה מקדשת להו כיון דע"כ איירי הכא דנמצאת הזבח פסול בפסול דקודם שחיטה דבפסול דבשעת שחיטה כיון דנפסלין הנסכים עם הזבח אין מועיל תנאי ב"ד דתנאי ב"ד לא הי' להכשיר הפסולין אלא אם הזבח פסול והנסכים כשרים ולא הוצרכו הנסכים לזבח זה יהו לזבח אחר דאל"כ אמאי נתפגלו הנסכים עם הזבח או השתי הלחם עם הכבשים יהו לזבח אחר וכן כתבו בהדיא התוס' לקמן (דף פ"ח ע"א) בד"ה בירוצי וז"ל ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא מתנו עכ"ל והשחיטת פסול דקודם שחיטה לא מקדשת כלל אמאי אין רשאין לשנותן לזבח אחר בלא תנאי ב"ד כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אפשר וא"כ למה לו לפירוש הקונטרס לפרש דמילתי' דזעירי הוא לענין לפסול בלינה ולענין שלא לשנותן לזבח אחר ויסבול דוחק דתרווייהו ונראה לפרש דהא דפירש הקונטרס לעיל לענין לפסול בלינה היינו אליבא דרבנן דס"ל דמותר לשנותן לזבח אחר והא דמפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר הוא אליבא דר"מ דניחא לי' לפרש דמילתי' דזעירי הוא אליבא דכ"ע דנסכים מתקדשין בשחיטת הזבח לכל חד כדאית לי' וקושית הגמ' ממתניתין דהכא משום דמוקמינן המתניתין כרבנן ולשון ראשון ס"ל דכיון דבשחיטה כשרה מתקדשין הנסכים ע"י השחיטה ה"ה בשחיטה פסולה דבשעת שחיטה מתקדשין הנסכים בקדושה פסולה ולא ס"ל דשחיטה פסולה אינה מקדשת כלל והנסכים הם חולין אבל כשהשחיטה היתה בהכשר וכבר נתקדשו הנסכים ע"י השחיטה אפי' איפסל הזבח בזריקה אין נפסלין הנסכים עמו לרבנן דס"ל דיכול לשנותן לזבח אחר אלא דלפירוש זה קשה מאי מקשה הגמ' מר"ח אמתניתין הא ר"ח כר"מ ומתניתין כרבנן ודאי לפי סברת התרצן דשמן גופי' דמנחה הוא יש לומר דר"ח ככ"ע אבל לפי סברת המקשן דמקשה אמתניתין דנסכים מר"ח דשמן ע"כ לא ידע מזה וא"כ י"ל דמתניתין כרבנן ויש לומר דלפירוש הקונטרס הא דאמרינן לעיל דלרבנן מותר לשנותן לזבח אחר היינו דוקא ע"י תנאי ב"ד ולר"מ דס"ל דהוקבעו בשחיטה הוו הנסכים כגופו דזבח ואין מועיל תנאי כמו דאמר בשמן דאין מועיל תנאי משום דגופי' דמנחה הוא אבל בלא תנאי אפילו רבנן ס"ל דר"ח דשמן דהוקדש בכ"ש למנחה זו פסול למנחה אחרת וקושית הגמ' אפילו לרבנן דניהו דס"ל דנסכים לא הוקבעו בשחיטה לזבח זה מ"מ כיון דקדשו בשחיטה לזבח זה אין לשנותן לזבח אחר אבל התוס' דפירשו דקושית הגמ' מר"ח הוא לק"מ דוקא משמע דס"ל דאפילו לר"מ דס"ל הוקבעו בשחיטה מועיל תנאי ודוקא בשמן אין מועיל תנאי דהא גופי' דמנחה יותר מנסכים לזבח:

בד"ה לא דאיפסל בזריקה כו' דאיפסל זבח בזריקה כו' יקרבו עמו כצ"ל:

בד"ה שני דברים המתירין כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד כגון שחיטה וזריקה מקדשין הקרבן לקדושה כצ"ל וכוונתו דשחיטה לאו מתיר הוא אלא זריקה הוא המתיר אלא משום דשחיטה הוא מקדש משו"ה קרי לי' מתיר וכן קאמר הגמ' בהדיא לעיל (דף ט"ז ע"ב) על שחיטה דם סכין מקדשא לי' והבא לקדש כבא להתיר דמי:

בד"ה מעלין זה בלא זה וה"נ שחיטה וזריקה כו' דאיפסל זבח בזריקה כו' קדשו נסכים בשחיטה ואם יש שם זבח אחר יקרבו עמו שהם לא נפסלו כצ"ל. זה כתב לפי פירוש הראשון וכן בד"ה לא דאיפסל בזריקה פירש ג"כ לפירוש הראשון דאם נפסל הזבח בשעת שחיטה גם הנסכים נפסלין עמו:

בד"ה הב"ע כו' ונשפך אחר כן דלא נפסל בזריקה כצ"ל מצאתי וכן הוא נמי בפרש"י כת"י וכוונתם דדוקא בכה"ג דנשפך הדם ולא נזרק כלל מועיל מה שעומד ליזרק דליהוי כזרוק אבל אם לא נשפך הדם וזרק בפסול אע"ג דקודם הזריקה נתקבל הדם בכלי ועומד ליזרק לא הוי כזרוק ומשו"ה הוצרך לתרץ הב"ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך כו' ולא תירץ ר"ש סבר לה כאבוה כו' ובנפסל בזריקה משמע דבשעת קבלה לא נפסל והי' עומד ליזרק אלא דבכה"ג אין מועיל מה שהי' עומד ליזרק קודם שזרק בפסול כיון דאח"כ נפסל הזריקה וכן משמע מדברי ר"א בר"ש דאמר בשחט לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן משמע אע"ג דקודם הזריקה נתקבל הדם בכוס לשמן לא קדש הלחם אם זרק אח"כ הדם שלא לשמן וכן כתבו נמי התוס' בפסחים (דף נ"ג ע"ב) בד"ה כל העומד ליזרק דהיכא דזרק דמן שלא לשמן איגלא מילתא דלא הי' עומד ליזרק לשמן:

בתוס' ד"ה והדר כו' תימא כו'. הא דציינו והדר בי' דמשמע דקושייתם הוא דוקא משום דהדר בי' היינו לפי מאי דמקשה ממתניתין דפרק המזבח מקדש דאפשר לומר דמתניתין דפרק המזבח מקדש אתיא כר"א אבל לפי מה שכתבו אח"כ להוכיח ממעילה דאפילו ר' יהושע ס"ל דלא תרד הקושיא הוא נמי על הא דאמר ורבה כר"י:

בא"ד ואפילו לר"י גופי' דהכא משמע כו' כצ"ל:

בא"ד ומפרש בגמ' הואיל ומרצה לפיגולו ואיבעיא להו כו'. וקשה הא התוס' מפרשים התם דהאיבעיא לא קאי על חוץ לזמנו וחוץ למקומו משום דפשיטא דלא ירדו אלא קאי על שחטן בדרום ועוד דקאמר התם בגמ' בהדיא דאליבא דר"י לא תיבעי לך דירדו וכל הסוגיא דהכא הוא אליבא דר"י כמו שכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה וחוץ למקומו ועוד כיון דהאיבעיא והא דאיתותב רבה הוא אליבא דר"ש אין לך הוכחה לומר לר' יהושע דלא ירדו ועוד דאם כוונת התוס' להוכיח מהא דאותיב רבה למאי הביאו הא דמפרש התם בגמ' הואיל ומרצה לפיגולו ע"כ נראה דמן ואיבעיא להו עד ותיובתא דרבה אינו מדברי התוס' אלא הוא הג"ה מאיזה תלמיד טועה והמעתיקים הכניסו אותו בפנים וצריך למוחקו והוכחת התוס' הוא רק מהא דמפרש בגמ' טעמו של ר' יהושע בחוץ לזמנו וחוץ למקומו משום דמרצה לפיגולו וחוץ למקומו ודאי לא מרצה אלא מחוץ לזמנו יליף כמו שכתבו התוס' לקמן הרי דר"י אית לי' גבי מעילה דילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו וה"ה לענין דלא תרד ודוקא לענין קדושי לחם לא יליף מחוץ לזמנו משום דלאו גופי' דזיבחא הוא כמו שכתבו התוס' לקמן וכן הקשו נמי התוס' אח"כ מהא דבכל דוכתי ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו:

בא"ד ואין לחלק בחטאת משום דפסולה שלא לשמה כו' פירוש וא"כ שייך בי' לומר דנדוננו משלא לשמו דפסול מחשבה ואין בו כרת וקשה דהוא שפת יתר דלפי סברתם דהשתא דגרסינן לקמן חטאת הוא ממש דברי הגמ' לאיכא דאמרי דלא הדר בי' רבה כו':

בא"ד מודה הי' לפסול מק"ו ויליף כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' כצ"ל:

בא"ד ולאו גופי' דזיבחא הוא כו' כצ"ל. פירוש כיון דבתודה יש נמי לחם ולענין קדושי לחם לא מצינן למילף מחוץ לזמנו משום דלאו גופי' דזבחא הוא לא ילפינן נמי לענין דלא תרד:

בא"ד הא איתותב ר"ג. ולכאורה קשה דהתם איתותב ר"ג מהך מתניתין דהכא דשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם ופירשו התוס' שם דמדקדש הלחם ש"מ דזריקת פיגול מביא לידי מעילה דאי לא מביא לידי מעילה לא קדש הלחם וא"כ משמע דזריקת חוץ למקומו דקדש הלחם מביא לידי מעילה דלא כמו שכתבו התוס' הכא ובאמת הקושיא מעיקרא ליתא דמתניתין דהכא אתיא כר"מ ולדידי' ודאי אפילו זריקת חוץ למקומו מביא לידי מעילה אבל הכא כתבו התוס' אליבא דר"י דס"ל אליבא דר"י דלא קדש הלחם וה"ה דאין הזריקה מביא לידי מעילה ואפי"ה שפיר איתותב התם ר"ג אפילו לר"י דהא בחוץ לזמנו אפילו לר"י קדש הלחם ומביא לידי מעילה דלא כר"ג:

בא"ד ואפילו לדידי' נמי יש ליתן טעם משום דחוץ לזמנו מרצה לפיגולו וחוץ למקומו אינו מרצה. לשונם שכתבו הכא אינו מובן דעדיין קשה דא"כ בקדשי קדשים נמי נימא הכי דזריקת חוץ לזמנו דמרצה לפיגולו מועיל נמי לענין דלא תרד אבל זריקת חוץ למקומו דאינו מרצה לא ובזבחים (דף פ"ד ע"א) בד"ה וחוץ למקומו לשונם מדוקדק יותר וז"ל דשאני תודה דהוי קדשים קלים וליכא מעילה באימורין קודם זריקה וכי שחיט חוץ למקומו לא מייתי הזריקה למעילה לכך תרד דהא חסרה זריקה החשובה בה אבל חוץ לזמנו לא ירד משום דמרצה לפיגולו לקובעו בכרת לפי זה ניחא דחוץ למקומו דקדשים קלים דפעולת הזריקה הוא להביא לידי מעילה ואינה מייתי חשיב כאילו לא נזרק והוי כמו נשפך הדם לר"י דתרד אבל חוץ לזמנו דקדשים קלים ניהו דאינה עושה הפעולה להביא לידי מעילה מ"מ כיון דעושה פעולה להביא לידי חיוב כרת דפיגול חשיב שפיר כאילו נזרק אבל בקדשי קדשים דאין הזריקה מייתי לידי מעילה כלל אפי' בחוץ למקומו לא חשיב כאילו נשפך הדם וכן הוא נמי כוונתם הכא:

בד"ה אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח כו' אלא לענין לשנותן לזבח אחר קאמר כו' כצ"ל. ולפי פירושם זה קשה הא דמקשה בגמ' על זעירי ממתניתין דהכא מאי לאו דאיפסל בשחיטה ומתרץ לא דאיפסל בזריקה דהא לפי פירושם מוכרחין לומר דזעירי אתיא כר"מ כמו שכתבו התוס' בהקומץ זוטא והא דמקשה ממתניתין משום דסתם מתניתין הוא ר"מ וא"כ אי איירי מתניתין דהזבח נפסל בשעת שחיטה בענין דהזבח נפסל עמו לסברת ר"מ לעיל (דף ט"ו ע"ב) והקושיא הוא אמאי יקרבו עם זבח אחר כמו שמפרש הקונטרס בלשון ראשון מאי מתרץ דאיפסל בזריקה דהא אי איפסל בזריקה בכה"ג דאיפסל בשחיטה ג"כ הנסכים נפסלין עם הזבח לר"מ ואי איירי באיפסל בשחיטה בפסול דקודם שחיטה דהנסכים לא נפסלו אפילו לר"מ א"כ לא קשה מידי דמהא דנפסלו בלינה לא קשה דהא כבר נתקדשו בכלי שרת קודם שחיטת הזבח כמו דתני במתניתין נסכים שקדשי בכלי כו' ומהא דתני במתניתין דיקרבו עם זבח אחר אם איירי דאיפסל בשחיטה בפסול דקודם שחיטה ניחא שפיר דהא תנן לעיל בתודה דשחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם וא"כ הכא נמי לא הוקבעו עם הזבח ושפיר יכול לשנותן לזבח אחר ואדרבא אי איפסל בזריקה בכה"ג דאין הנסכים נפסלין עם הזבח קשה טפי דהא הוקבעו עם הזבח בשחיטה כשרה ואסור לשנותן לזבח אחר ובפרק הקומץ זוטא כתבו לפרש קושית הגמ' דהכא לפי פירושם:

דף עט:

בגמ' סבר לה כוותי' דאבוה. כגירסא זו נמצא בתוס' ובפירוש ר"ג אבל בפירוש הקונטרס ובפרש"י כת"י הגירסא סבר לה כאבוה:

שם כל העומד לזרוק כו' לשום מנחה זו כו' כצ"ל:

שם לב ב"ד מתנה עליהן. לפירוש הקונטרס דכל הסוגיא דהכא כרבנן דמתניתין לעיל (דף ט"ו ע"ב) דמותר לשנותן לזבח אחר צריך לומר דהא דמותר לשנותן היינו דוקא ע"י תנאי ב"ד ובאם לא הוצרכו דכיון דמותר לשנותן בתנאי ב"ד אם לא הוצרכו ע"כ לא הוקבעו עם הזבח בשחיטה ולא הוי כגופי' דזבח משו"ה אין מתפגלין עמו:

שם וליתנו עליהן דליפקו לחולין כו' כצ"ל:

שם ליפלוג וליתני בדידה כו', פירוש דאם לאו יפסלו בלינה משמע דאין נפסלין הנסכים אלא בלינה אבל קודם שלנו עדיין ראויין לזבח אחר ואם אינן ראויין אלא לזבח הזבוח באותה שעה נפסלין הנסכים קודם שלנו באם ליכא זבח הזבוח באותה שעה ואמאי נקט החלוקה אחרינא בפסול לינה והוה בעי למינקט החלוקה אחרינא בזבח גופי' והכי הוה בעי למיתני ואם ליכא זבח הזבוח באותה שעה לא פירוש דשוב אין כשרין הנסכים לשום זבח אבל להתוס' משמע דדוקא אי גרסינן ואם לנו יפסלו בלינה משמע דאין נפסלין עד שעברה עליהן הלינה אבל אי גרסינן ואם לאו יפסלו בלינה שפיר משמע דשוב אין ראויין לזבח אחר אם ליכא זבח הזבוח באותה שעה דה"ק דבודאי יפסלו בלינה כיון דליכא זבח הזבוח באותה שעה:

(שם) במה דברים אמורים שהי' זבח כו' כצ"ל:

שם ומי אית לי' לר"ש לב ב"ד כו' כצ"ל מצאתי:

שם במתניתין ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו כו' אינן טעונין לחם כו' כצ"ל:

שם בגמ' מהו אומר תודה יקריב מנין כו' כצ"ל מצאתי:

שם מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולאמה עמה ת"ל תודה יקריב כו' כצ"ל. לפי גירסא זו משמע דריבוי דיקריב אתי ללמד דיקריב איזה שירצה עם לחמה והא דאיצטריך ריבוי ע"ז משום דאי לאו ריבוי הו"א דדוקא אותה שהפריש ראשונה יקריב בתורת תודה עם לחמה אבל אותה שהפריש בשניי' כיון דנמצאת הראשונה ושתיהן עומדות נקראת השני' חילופי הראשונה וחליפי תודה ממעטינן מלחם מקרא דזבח התודה וכן משמע מפרש"י כת"י בד"ה אילימא אחליפי תודת חובה דפירש וקאמר אם קודם שהקריב הראשונה הקריב השני' טעונה לחם השני' ואי לא לא משמע מדבריו דהא דאיצטריך לאשמועינן דחליפי תודת חובה לפני כפרה טעונה לחם היינו אותה שהפריש בשני' דאותה שהפריש בראשונה פשיטא דאם הקריבה קודם שהקריב השני' טעונה לחם דקודם כפרה לא מיקרי הראשונה חליפי תודה כלל ואע"ג דביומא (דף ס"ב) קאמר דבפסח כה"ג לחכמים יקריב איזה שירצה ולא מביא שם שום לימוד מקרא ע"ז וכן בחטאת נמי תני בתמורה (דף כ"ב ע"ב) בסתם מתניתין דבכה"ג מקריב איזה מהן שירצה יש לומר דהתם ילפינן נמי מתודה דכיון דגלי קרא גבי תודה ה"ה בפסח וחטאת אבל המיעוט דיקריבנו קאי בין אראשונה ובין אשני' לאחר כפרה והא דקאמר יכול שתהא שני' טעונה לחם היינו שני' להקרבה ואף אותה שהפריש בראשונה קרי שני' לאחר שנתכפר באותה שהפריש בשני' והא דלא ממעט לה אלא לענין דאין טעונה לחם משום דכבר איתרבאי להקרבה מאם על תודה דכתיב קודם יקריבנו כדדריש לקמן מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה כו' וזה הוא כוונת הברייתא דקאמר אחר שריבה הכתוב מיעט וכמו שפירש בקונטרס אחר שריבה להקרבה מיעט מין שאין טעון לחם כן הוא הנוסחא הנכונה ולא כמו שמצאתי דתיבת מין הוא מוקף בשני חצאי עיגול לסימן דיש למוחקו וה"ק דאחר שריבה מאם על תודה ולדות וחליפות ותמורות להקרבה ממעט מיקריבנו מין אחד מהשלשה לענין דאין טעון לחם והיינו חליפות וכן הוא בהדיא בפרש"י בתמורה (דף י"ח ע"ב) בד"ה יקריבנו ומלחם הוא דקא ממעט להו דאילו מהקרבה לא ממעט לה שני' כדאמרינן להו מאם על תודה דקרבה ולא כהגהות הב"ח שם דלפי הגהתו משמע דמדרשא דיקריב דרשינן לקרבת שני' וכן בפרש"י כת"י דהכא משמע נמי דדרשא דיקריב אתי לאיזה שירצה מהן יקריב ולחמה עמה דבד"ה תודה יקריב מפרש משמע כל תודה שירצה והני תרווייהו כל זמן שלא נתכפר תרווייהו תודות נינהו ובד"ה יכול יהו טעונות לחם מפרש אולדות ותמורות קאי דהא חליפין נפקא מיקריבנו ומדהוצרך לפרש דיכול יהו טעונות לחם לא קאי אחליפות ע"כ בריבוי דהקרבה גרס חליפות וגרס מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה הרי בהדיא דשני' לאחר כפרה מרבינן לה מאם על תודה ומיקריבנו ממעט לה מלחם והא דלא ממעטינן לה מלחם מקרא דממעטינן ולדות ותמורות דהיינו מקרא והקריב על זבח התודה משום דהתם דרשינן התודה טעונה לחם וחליפי תודה קודם כפרה יש לה דין תודה ותודה מיקרי והו"א דקרא לא ממעט אלא ולדות ותמורות דמעולם לא נקראו תודה אבל מדברי התוס' בתמורה (דף י"ח ע"ב) בד"ה וחליפות שכתבו צ"ע מה חליפות דאי הפריש תודה כו' והרי שתיהן עומדות הא כבר שמעינן לי' מרישא דברייתא ואין לפרש דכוונתו על השני' קודם כפרה דא"כ מאי קשיא להו הא יש לומר דחליפות דהכא איירי בין אראשונה ובין אשני' לאחר כפרה משמע דגרסי בברייתא כמו שהוא הגירסא בהספרי שלפנינו שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה והשני' יקריב בלא לחם והא דלא מרבינן השני' להקרבה מאם על תודה כמו ולדות ותמורות יש לומר משום דאיצטריך למיכתב מיעוט למעט השני' מלחם דלא נוכל למעט מקרא דממעטינן ולדות ותמורות ואי לא הוה כתיב ריבוי בפ"ע לשני' להקרבה הו"א דהמיעוט אתי למעטה לגמרי אפילו מהקרבה:

שם אחר שריבה הכתוב מיעט כצ"ל:

שם תודה טעונה לחם כו'. פירוש מהא דהתודה דהיא יתירה קדריש דתודה איצטריך לגופי' וכן הוא בהדיא בפירוש המשניות להר"מ ז"ל:

שם אילימא אחליפי תודת חובה כו' כצ"ל:

בקונטרס בד"ה ורבי אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כו' יקרבו עמו סה"ד כצ"ל והשאר עד בד"ה פסול יש למחוק:

בד"ה פסול כו' הכי נמי נימא נסכים שהקדישם לשם זבח זה לא יקרבו כו' כצ"ל:

בד"ה שמן כו' דהא אמרינן לעיל (דף מ"ד ע"ב) מנחתם ונסכיהם אפילו למחר כו' כצ"ל:

תוכן העניינים

ישר וטוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה