ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · אלו מנחות נקמצות פרק שביעי
דף עב:
במתני' אלו מנחות נקמצות כו' כצ"ל:
שם בגמ' מנלן מנלן דכתיבא כתיבא כו' כצ"ל ב"ח:
שם מדנקמצת שירי' לכהנים כו' כצ"ל:
שם איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא כו' כצ"ל:
שם נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן כו' כצ"ל:
בקונטרס ד"ה אלו מנחות כצ"ל:
בד"ה מנלן בתמי' סה"ד ומה"ד דכתיבא דכתיב בהו כו' בחמש מנחות סה"ד ומה"ד דלא כתיבא כגון כו' כצ"ל:
בא"ד כגון מנחת עכו"ם ומנחת חוטא כו' שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים. וקשה מ"ש דנקט הנך יותר מכל החמש מנחות דלא כתיב בהו ועוד קשה דמלשון רש"י משמע דלא ילפינן מזאת תורת אלא שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים א"כ אכתי לא ידעינן מנחת עכו"ם ומנחת נשים דלא כתיב בהו קמיצה כלל ועוד דמלשון הגמ' לקמן דקפריך באה שעורין נמי מדנקמצת שירי' לכהנים ומשני כי קא מיבעיא לן אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא משמע דכל מנחה דכתיב בה קמיצה ידעינן מסברא מדנקמצת שירי' לכהנים ולא מיבעי לי' קרא דוזאת תורת אלא למנחת עכו"ם ומנחת נשים דלא כתיב בהו קמיצה כלל ע"כ נראה להגי' דצ"ל כגון מנחת עכו"ם ומנחת נשים כתיב וזאת תורת כו' שכל מנחות נקמצות ונאכלין השירים לכהנים:
בד"ה באה חיטין לא קמיבעיא לן דוהנותרת כו' כצ"ל:
בד"ה ודנקמצת דכתיב בה אזכרתה כצ"ל:
בד"ה אליבא דרבנן דאמרי במתניתין אלו מנחות נקמצות סה"ד ומה"ד לא קמיבעיא לן דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים כצ"ל:
בד"ה כי קמיבעיא לן אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' הא נמי מנחת העומר כו' כצ"ל:
בד"ה אם אינו ענין לבלילה של חיטין שכבר נאמר בהן והנותרת כו' כצ"ל ב"ח:
בד"ה לחריבה של חיטין כגון מנחת חוטא כצ"ל:
בד"ה שלא יאמר הכהן לחבירו טול אתה כו' כצ"ל מצאתי:
בתוס' אלו מנחות:
באה חיטין לא קמיבעיא לן כו' כצ"ל. ודרך התוס' להביא בראש הפרק התיבות של תחלת הפרק אפילו אם לא כתבו עליהם שום פירוש וכן הביאו נמי בפרק ר' ישמעאל ובפרק כל קרבנות ועוד בדוכתי אחריתי ולא כצ"ק שמוחק תיבות אלו מנחות:
בא"ד נאכלין לכהנים הוא דלא נפקא לן כו' כצ"ל:
דף עג.
בגמרא לכל בני אהרן תהי' יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים כו' כצ"ל ש"מ. ואע"ג דבקרא דכל המנחה אשר תאפה בתנור לא כתיב לכל בני אהרן תהי' אלא לכהן המקריב אותה לו תהי' משמע להו דהא דכתיב בהאי קרא לכהן המקריב אותה לו תהי' קאי נמי אקרא דבתרי' דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה והא דכתיב בקרא דבתרי' לכל בני אהרן תהי' קאי נמי אקרא דקמי' דכתיב כל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת דלא מסתבר לומר דכוונת הכתוב לחלק בין מנחת מאפה תנור ומחבת ומרחשת דהם לכהן המקריב לבד ובין מנחה בלולה בשמן וחריבה דהם לכל בני אהרן והא דכתיב בחד קרא לכהן המקריב ובאידך קרא לכל בני אהרן דריש לי' בספרי והביאו רש"י בפירוש החומש דאי לא כתיב אלא לכהן המקריב יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן ואי לא כתיב אלא לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה ואע"ג דאיצטריך לכהן המקריב למעט טבול יום שאינו חולקו משום שאינו ראוי להקרבה כמו דדריש ר"א בר"ש בזבחים (דף ק"ב ע"ב) תרתי שמעת מינה דכיון דדרשינן דכהן המקריב אינו מקריב ממש אלא ראוי להקרבה דהיינו כהנים דאותו בית אב של אותו יום דעבודת אותו יום מוטל עליהם ולמעט הכהנים שאינם של אותו בית אב של אותו יום שאינם ראויין להקרבה לפי שאין עבודה של אותו יום מוטל עליהם ממילא אימעוט נמי טבול יום אפילו של אותו בית אב דהא הוא ג"כ אינו ראוי להקרבה אבל קשה דילמא לא אתי קרא דלכל בני אהרן תהי' אלא להך דרשא דכהן המקריב לא מקריב ממש אלא ראוי להקרבה ומנא לן למידרש מיני' שלא יחלקו זה כנגד זה ונראה לפרש דלדרשא זו בלבד לא איצטריך למיפרט כל המנחות ולא הוה בעי למיכתב אלא כל מנחה לכהן המקריב אותה לו תהי' וכל מנחה לכל בני אהרן תהי' ומדפרט כל המנחות דאתי ללמד נמי שלא יחלקו זה כנגד זה ומשו"ה איצטריך כל הנך ייתורא כמו דדרשינן לכולהו ובזה ניחא הא דמתרץ לקמן דדרשא שאין חולקין דדרשינן מקרא דכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לא דרשינן אלא מתיבת כל דתיבת כל מיותר ודרשינן לענין שאין חולקין ודרשינן מיני' שתי דרשות לפי דכל קאי אבלולה בשמן וקאי נמי אחריבה אבל מנחה בלולה בשמן וחריבה איצטריך לדרשא דחזקי' דלעיל דאם אין ענין לחיטין תנהו ענין לשעורין וקשה לפי זה מה דרשינן מכל דקרא דכל המנחה אשר תאפה בתנור ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל המנחה דקרא קמא איצטריך לדרשא דכהן המקריב לאו היינו מקריב ממש אבל כל דקרא בתרא מיותר לגמרי דהוה מצי למיכתב בקרא קמא לכהן המקריב ולכל בני אהרן תהי':
שם והללו מיני קמחין אבל יחלקו עופות כו' מנחות כנגד מנחות שהללו והללו עשייתן ביד כו' כצ"ל:
שם והא אפיקתי' לכדרבי יוסי ברבי יהודה ההוא מוכל נפקא רבינא אמר כו' כצ"ל וכן משמע מפירוש הקונטרס:
שם דתני לוי כל קרבנם לכל מנחתם כו' כצ"ל:
שם תני רב הונא כו' כצ"ל. וכן משמע מפי' הקונטרס בע"ב בד"ה ר"ע אומר וכן מוכח נמי מהא דר"י מתרץ קושית ר' שיזבי על הא דשלמי עכו"ם עולות ואי הוה מימרא ולא ברייתא האיך בא ר"י לתרץ קושית ר' שיזבי על מימרא דר"ה אבל אי גרסינן תני ר"ה ניחא דכבר הקשו בימי ר"י הנך שני ברייתות אהדדי ותירצן ר"י וכן מוכח מהלשון דקאמר הא ר"י הא ר"ע ולא קאמר ר"ה דאמר כר"ע:
בקונטרס ד"ה לכל בני אהרן תהי' שלא יחלקו זה כנגד זה כו' כצ"ל:
בד"ה שלא קמו כו' שנאמר ואם לא תגיע ידו וגומר עד שתי תורים כצ"ל:
בד"ה שהרי קמו תחתיהן בדלות שהמחויב קינין כו'. פירוש אם נתחייב קינין תחת זבחים בדלות ואין לו קינין מביא מנחה בדלי דלות:
בד"ה עשייתן ביד כו' כצ"ל:
בד"ה יכול לא יחלקו בקדשי קדשים שלא יתנו כו' קדשי קדשים הן סה"ד ומה"ד אבל יחלקו בקדשים קלים כו' כצ"ל:
בד"ה מן האש כתיב כו' לא להוי לכהן להכי כתיב לכל קרבנם כצ"ל צ"ק:
בד"ה לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות דכתיב בהו דנקמצות ומריבוי אתיא דשירים לכהנים כצ"ל:
בד"ה להכשיר קא אתי ליחול עליו נזירות טהרה כו' כצ"ל:
בד"ה שלך הם כל הני דמתרבו מהאי קראה. לפי פירוש זה צריך לומר דברייתא זו אתיא כרבי יהודא ואליבא דרב דאמר בקידושין (דף י"ג) עדיין הוא מחלוקת ופליגא ברייתא זו אברייתא דלעיל דאין חולקין דהא משמע בקידושין (דף י"ג) דחלוקה וקידושי אשה הא בהא תליא ומשו"ה קאמר התם דברייתא דאין חולקין ת"כ דר' יוחנן דאמר נמנו וגמרו דהמקדש בחלקו אינה מקודשת ובד"ה לקדש בו כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת צריך להגי' המקדש בחלקו בקדשים קלים ר' יהודה אומר מקודשת דהא במתניתין קתני דאינה מקודשת אלא בברייתא שם תני ר"י אומר מקודשת וגם צריך להיות בקדשים קלים דהא סומכוס שאל לרבי יהודה על המקדש בחלקו בקדשי קדשים כעס ר' יהודה ואמר אשה בעזרה מנין ועוד מ"ש דנקט קדשי קדשים דוקא אלא דקשה לפי פירוש זה של הקונטרס דאביי קאמר התם כוותי' דרבי יוחנן מסתברא ומייתי ברייתא דאין חולקין אמר רבא וכרב מי לא תניא והא תניא והגרגרנים חולקין ודחי מאי חולקין חוטפין ואמאי לא הביא ברייתא זו דתני לוי אבל רש"י בקידושין והתוס' הכא ס"ל דדרשא דשלך הוא לא קאי אלא אגזל הגר לחודי' ואע"ג דבגזל הגר נמי אין חולקין כבר תירצו התוס' הכא בד"ה ואפי' דיש חילוק בגזל הגר דלאחר דמטי ליד כהן ממונו הוא:
בתוס' ד"ה ת"ל כו' וסמיך לי' אם על תודה כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה איש חולק כו' לשון חולק לאו דוקא כו'. פירוש השתא משמע להו דהא דיליף בברייתא דאין חולקין מחבת כנגד מחבת הוא אפילו במנחה אחת מדפריך בקידושין מהא דהגרגרנין חולקין והתם איירי במנחה אחת דהיינו בלחם הפנים:
בא"ד והא דפריך התם כו'. יש לדקדק לכאורה דהא קושיא זו קשה נמי לתירוץ הראשון אמאי לא משני דאין חולקין דהכא היינו לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה וחולקין דהתם אינו אלא חלוקה גרידא ולא לענין שיהא שלו ולפי האמת לא קשה מידי דתירוץ הראשון והאחרון אחת הוא דלשני התירוצים במנחה אחת חולקין לא לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה ומנחה כנגד מנחה אין יכול לחלוק דכיון דלא הוי שלו לקדש בו את האשה ה"ה דלא הוי שלו לקנות בו חלק חבירו של מנחה האחרת ואין חילוק ביניהם אלא בפירוש הברייתא דהכא דתני דאין חולקין מחבת כנגד מחבת דלתירוץ הראשון מפרשינן מחבת כנגד מחבת במנחה אחת וחלוקה גרידא חולקין במנחה אחת והא דקתני דאין חולקין היינו לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה ולתירוץ האחרון הא דתני דאין חולקין מחבת כנגד מחבת היינו בשתי מנחות ולפי זה הקושיא והתירוץ של התוס' קאי לשני התירוצים:
בא"ד וממתניתין דביכורים אלא כדפירש התם בקונטרס כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד היתה ברכה מצוי' בלחם הפנים יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר כו' כצ"ל:
בד"ה זה גזל הגר ואתי קרא לאשמועינן כדדרשינן בהגוזל קמא כו'. לפי הנוסחא אשר לפנינו בתוס' אין לו הבנה דאי כוונתם דאתי קרא לאשמועינן דגזל הגר הוא ממתנות כהונה אמאי הוצרכו לפרש זה בגזל הגר יותר מכל הני דמרבינן להו הכא ועוד אמאי הוצרכו להביא הא דדרשינן בהגוזל קמא הא הכא נמי כתיב בהדיא ברישא דקרא וזה יהי' לך וקאי אכל הני דכתיב בתרי' ועוד אמאי כתבו כדדרשינן בהגוזל קמא הא בהדיא כתיב בקרא האשם המושב לכהן ואין לומר דכוונתם דאשמועינן הכא הא דדרשינן בהגוזל קמא קנאו השם ונתנו לכהן דאין לזה שום רמז בקרא דהכא ע"כ נראה דיש חסרון בדברי התוס' וכצ"ל ואתי קרא לאשמועינן דלא תימא משלחן גבוה קא זכו כדדרשינן כו' וכוונתם בזה לתרץ הא דקשה לפי פירושם דשלך הוא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה לא קאי אלא אגזל הגר לבד אמאי איצטריך קרא לאשמועינן זה בגזל הגר יותר מכל מתנות כהונה דבגבולין ומתרצי ע"ז דאתי קרא לאשמועינן דלא תימא דהא דדרשינן בהגוזל קמא קנאו השם ונתנו לכהן היינו דמשלחן גבוה קא זכו ולפי זה הוי דינו כקדשים דהמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים אינה מקודשת לפי דמשלחן גבוה קא זכו ולא הוי ממון כהן לקדש בו את האשה אלא הא דקנאו השם ונתנו לכהן היינו שמועלין בו עד שיבוא ליד כהן כדכתבו התוס' בד"ה ואפילו אבל לאחר שבא ליד כהן ממונו הוא אפילו לקדש בו את האשה ונראה לי דלגירסת הספרים ישינים דגרסו בפרק בית שמאי בזבחים גזל הגר בהדיא כתיב בי' הוי התירוץ ע"ז איצטריך סד"א האשם המושב לד' לכהן אמר רחמנא קנאו השם ונתנו לכהן קמ"ל:
בא"ד דכתיב בפרשת נשא האשם המושב לד' לכהן כצ"ל ויש למחוק תיבות לו יהי':
דף עג:
בגמרא אמר רבא הכי קאמר כו' כצ"ל:
שם מנין לרבות העופות והמנחות והיין כו' כצ"ל. וכן משמע מדברי התוס' בד"ה אי לר"י הגלילי וכן הוא הגירסא בספרי אבל מפי' הקונ' דהכא ומפרש"י בנזיר (דף ס"א ע"ב) משמע דלא גרסינן והמנחות ואפשר דטעמו משום דכיון דתני עצים לא צריך למיתני מנחות דעצים ילפינן לעיל (דף כ' ע"א) מקרבן דכתיב גבי מנחה ומשו"ה ס"ל לרבי דעצים צריך קמיצה כמנחה ואפילו לת"ק דס"ל דעצים אינה כמנחה לגמרי מ"מ כיון דילפינן להו מקרבן דכתיב גבי מנחה אם מרבינן עצים כ"ש מנחה:
(שם) א"כ מה ת"ל לעולה כו' כצ"ל. פירוש דלגופי' לא איצטריך דאפילו אי לא כתיב אלא לכל נדריהם ולכל נדבותם נפקא לרבות עולה ושלמים ותודה ועופות ויין ולבונה ועצים כן הוא בפרש"י בנזיר (דף ס"א ע"ב):
שם איש או אשה כי יפליא כו' כצ"ל מצאתי:
שם בני ישראל נודרין בנזיר ואין העכו"ם נודרין בנזיר כו' כצ"ל ש"מ:
שם אי מהתם כו'. ואין להקשות לכתוב בני ישראל ולא בעי לעולה דאי לא כתיב עולה הו"א דבני ישראל לא בא למעט אלא קרבן אבל נזירות חיילא עלייהו משום דכתיב איש כן איתא בהדיא בנזיר (דף ס"א ע"ב) והא דדחיק בקונטרס לפרש אי מהתם מאשר יקריבו לד' לעולה ולא מפרש מבני ישראל דהוי האי מהתם דומה למהתם דקאמר מהתם נפקא דהיינו מבני ישראל יש לומר דנזירות לא נוכל למעט מקרא דעולה אלא מקרא דבני ישראל והכא קאמר קמ"ל דנזירות נמי לא חייל עלייהו משו"ה הוכרח לפרש דמהתם קאי אקרא דלעולה וקמ"ל דנזירות נמי לא חייל קאי אקרא דבני ישראל:
(שם) ושלח עמה נסכים כו' כצ"ל:
שם עולה וכל חברתה זו היא גירסת הקונטרס ואית דגרסי וכל אביזרהא:
שם סמי מההוא יין כו' כצ"ל:
שם ת"ל והיתה לכהן כמנחה מקיש חובתו לנדבתו. וקשה הא ע"כ הא דמקשה מעיקרא או אינו אלא להתיר מנחת חוטא של כהנים היינו נמי מקרא דוהיתה לכהן כמנחה דמשמע לי' דמקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת ישראל ומאי דחי לי' במה דקאמר ת"ל והיתה לכהן כמנחה ועוד כיון דדרשינן לקרא לענין שאינה נאכלת מנא לן לדרוש עוד שתהא עבודתה כשירה בו ונראה לפרש דלענין שאינה נאכלת לא צריך קרא דמנחת חובה נמי היא בכלל הא דכתיב וכל מנחת כהן וגומר ומשו"ה מוקמינן קרא לענין שתהא עבודתה כשרה בו אלא סברת המקשן היתה כיון דאי אפשר לפרש הקרא לענין דאינה נאכלת משום דלא איצטריך מנא לך לדרוש שתהא עבודתה כשרה בו דילמא אתי להתיר מנחת חוטא של כהנים באכילה כמנחת ישראל וע"ז השיב לו התרצן ת"ל והיתה לכהן כמנחה פירוש מדלא כתיב ולכהן תהי' כמנחה אלא והיתה לכהן כמנחה דסמיך כמנחה לתיבת לכהן משמע דכמנחה היינו מנחת נדבתו של כהן ואם תפרש ההיקש דכמנחה לענין אכילה אתה צריך להקישו למנחת נדבתו של כהן שאינה נאכלת וכיון דלענין שאינה נאכלת לא איצטריך ע"כ אתה צריך להקיש למנחת נדבתו של כהן לענין שתהא עבודתה כשרה בו ור"ש השיב לו דאם הוה כתיב בהדיא בקרא כמנחתו הוה שפיר כדקאמרת אבל השתא דכתיב כמנחה שפיר יש לומר כמנחת ישראל לענין שתהא נקמצת והא דסמיך כמנחה לתיבת לכהן לומר דאינה נאכלת דדוקא לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה ובזה ניחא נמי הא דר"ש דריש לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה הא לכהן איצטריך לגופי' דאם הוא מנחת חוטא של כהן אלא ודאי זה דריש מדסמיך כמנחה לתיבת לכהן כדפרישית:
בקונטרס בד"ה שלמי העכו"ם כו' וה"ה דמנחתן כליל. משמע מד' דר"ה לא ס"ל כר"י דמוקי הך ברייתא כר"ע דלר"ע אין עכו"ם מביא אלא עולה בלבד ולא מנחה ומדברי רש"י משמע דגם מנחה מביא אלא דמנחתו כליל ובד"ה כל דמקרבי עולה ליהוי משמע דגם שלמים מביא אלא דשלמיו יש להם דין עולה דכולן עולין למזבח ואין נאכלין מדפרט דין עולה לענין שאין נאכלין ולא קאמר דין עולה סתם משמע דוקא לענין שאין נאכלין יש להם דין עולה אבל לשאר דברים יש להם דין שלמים כגון דלא בעי שחיטה בצפון ובעי שחיטה לשם שלמים ונראה דמשמע לי' לרש"י לפרש כן מקושית ר' שיזבי דמותיב ממתניתין דאלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים ואמאי לא מותיב ממתניתין הקודמת דחשיב מנחת עכו"ם לענין דבעי שמן ולבונה ולענין דבעי הגשה אלא ודאי משמע לי' לר' שיזבי מדברי ר"ה דקתני שלמי עכו"ם עולות דעכו"ם מביא שלמים אלא דיש להם דין עולה לענין שאין נאכלין וקשה דבשלמא לאיבעית אימא קרא ניחא דגלי קרא בהדיא דכל קרבן עכו"ם כולו כליל כעולה אבל לאיבעית אימא סברא דעכו"ם לבו לשמים קשה דמאי מועיל מחשבת עכו"ם לשנות דינו של שלמים או מנחה ויש לומר דכיון דגלי קרא דעכו"ם יכול להקריב שלמים ומנחה ועכו"ם לבו לשמים ע"כ לומר דשלמים ומנחה של עכו"ם יש להם דין עולה דכולו כליל דלא מסתבר לומר דצותה התורה להקריב קרבן עכו"ם שלא כרצונו דבקרבנות לרצונו כתיב ואע"ג שאין סברא זו פשוטה כל כך הא כתבו התוס' בבכורות (דף כ"ב ע"ב) בד"ה איבעית אימא דמשו"ה צריך קרא אע"ג דאיכא סברא משום דאין הסברא פשוטה כ"כ אבל לר"י דמוקי להך ברייתא כר"ע ודאי דמפרש דשלמי העכו"ם עולות ממש דלר"ע אין עכו"ם מביא אלא עולה לבד:
בד"ה ה"ק כו' כגון שהי' ישראל מחויב שלמים כו'. הא דמפרש כגון שהי' ישראל מחויב שלמים הוא משום דכן משמע לישנא דרבא דקאמר ע"מ שיתכפר בהן ישראל ושלמים אינן מכפרין כלום אלא ודאי רוצה לומר דיוצא בהן ידי חובתו דזה נמי קרי מתכפר כמו דמצינו בזבחים (דף ה' ע"א) דאמר אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה הן באין וקאי נמי על שלמים וקרי ליוצא ידי חובתו ריצוי והא דרבא נקט כן הוא כדי לקצר הלשון אבל אפילו אם לא הי' הישראל מחויב שלמים ואמר העכו"ם הרי זו שלמים להקריבה לשם ישראל פלוני ג"כ הוי דינו כמו שלמי ישראל דלא מסתבר לחלק כלל בין אם הישראל מחויב שלמים או לא:
בד"ה קמ"ל כי יפליא כו' דאפילו נזירות לא חיילי עלייהו כצ"ל:
בד"ה התקינו ב"ד וזה אחד מהן לעיל מיני' מיירי שהתקינו בהמה הנמצאת בעזרה יהי' נסכי' קריבין משל ציבור סה"ד כצ"ל:
בד"ה לימא ר' יוסי הוא דמרבי יין דהיינו נסכים כצ"ל:
בד"ה ולא ר"ע דאמר אין לי כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה סמי מההוא נסכי יין ואימא מנין כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה אף מנחת חובתו אינה נאכלת ומאחר דאינה נאכלת אי אתה יכול להקיש מנחת חוטא כו' כצ"ל:
בתוס' בא"ד כדמשמע בסוף הגוזל קמא דהחזירו בלילה והחזירו חצאין כו' כצ"ל:
בד"ה אי לר"י הגלילי כו' ועוד דמרבינן ברישא שלמים ותודה ובריש תמורה כו' כצ"ל. פירוש דאי איירי בבאין עם הזבח מסתבר לרבויי נסכי עולה קודם דמרבינן שלמים ותודה:
בא"ד ובריש תמורה משמע דהא דאין עכו"ם מביא נסכים כו' כצ"ל צ"ק. ולפי זה צריך לפרש הברייתא דאזרח בא למעט דאין עכו"ם מביא נסכים משלו וככה בא לרבות דקרבן עכו"ם טעון נסכים משל ציבור אבל סוגיין דהכא ע"כ מפרש הברייתא דאין באין עם הזבח דאי מיירי בבאין עם הזבח מאי מקשה אי ר"ע האמר עולה אין מידי אחרינא לא הא בברייתא דהכא נמי הכי קאמר דאין עכו"ם מביא נסכים כלל ועוד מאי תירץ אפילו תימא ר"ע עולה וכל חברתה קאמר הא אדרבא בברייתא משמע עולה ולא חברתה ועוד דהיכי קאמר אפילו תימא ר"י הגלילי סמי מההוא יין דקשה לפי זה מתניתין דקתני דעכו"ם ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו כו' דלא הוי לא כר"י הגלילי ולא כר"ע:
דף עד.
בגמרא מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא כו' כצ"ל ש"מ:
שם אבל במזיד לא קמ"ל תניא כו' כצ"ל ש"מ:
שם מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר כו' כצ"ל. כוונת דברי אביי שמפרש דלא תאכל קאי ארישא דקרא תמצא בדברי התוס' בד"ה מאי קאמר:
שם אין לי אלא עליונה בכליל תקטר כו'. אע"ג דבתחתונה נמי כתיב כליל מ"מ כיון דלא כתיב כליל תקטר יש לפרש דכליל פירושו דכל המנחה שוה לענין דלא תאכל והו"א דנקמצת והקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמם כמו מנחת חוטא לר"ש:
שם כהן שאכל מן האימורין מהו לאו דזרות כו' כצ"ל ש"מ:
בקונטרס בריש העמוד בא"ד שתהא עבודתה כשרה בו סה"ד ומה"ד וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו דאילו נאמר כמנחתו כו' לנדבתו סה"ד ומה"ד והלא לא נאמר אלא כמנחה דמשמע כמנחת חוטא של ישראל סה"ד ומה"ד לכהן כמנחה כו' כצ"ל:
בר"ה בחטאה בשגגה כו' על נפשו של עצמו וקאי על חטאת כו' כצ"ל. והדרש אינו ממשמעות דהנפש השוגגת אלא מייתורא דקרא דחטאה בשגגה אמרינן דבא ללמד דהנפש השוגגת הוא אפילו נפשו של עצמו כן משמע מדציין הקונטרס בחטאה בשגגה מלמד כו' וכן הוא בהדיא בפרש"י כת"י:
בד"ה דלמעלה על תפוח הדשן כו' כצ"ל ש"מ. פירוש דאין לומר דמתפזרין בתחלה על התפוח בלא הקטרה דכיון דתפוח הדשן אין סופו לישאר שם דכשהתפוח רבה ואין מקום למערכה מוציאין את התפוח אל מחוץ למחנה וא"כ למה לי ליתנו על התפוח ואח"כ להוציאו עם התפוח מחוץ למחנה יתנם תיכף על שפך הדשן מחוץ למחנה אלא ודאי הפירוש הוא דמקטירין אותו על המערכה ואח"כ כשצוברין את הדשן מהמערכה להתפוח מתפזרין עם שאר הדשן ביחד על התפוח ובזה יתפרש שפיר הא דפירש בדיבור שאח"כ אבית הדשן שלמטה במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן ושם היו נבלעין דלמה הוצרכו להביא דשם היו נבלעין אלא משום דקשה למה לא מפרשינן הכא נמי דבתחילה מקטירין אותו על המערכה ואח"כ מתפזר עם תרומת הדשן על בית הדשן שלמטה משו"ה פירש דשם היו נבלעין משו"ה מתפרש שפיר דבתחילה מתפזרין שם משא"כ בבית הדשן שלמעלה דאין נבלעין שם אלא מוציאין אותן מחוץ למחנה אי אפשר דבתחלה מתפזרין שם כדפרישית וה"ה דהוי מצי להקשות כיון דהשירים נמי קריבין מ"ש גבי קומץ דקאמר בהדיא הקומץ קרב בעצמו ובהשירים נקט הלשון דמתפזרין על בית הדשן אלא דעדיפא פריך היינו דאבוה ובפרש"י כת"י מפרש בהדיא על בית דשן שלמעלה כלומר שמקריב השירים על גבי המזבח:
בד"ה אלא אבית הדשן דלמטה כו' כך הי' גירסתו בגמ':
בד"ה תני אבוה כו' קרב לאיבוד כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד דכתיב כל מנחת כו' סה"ד ומה"ד לאכילה הקשתיו כו' דתרווייהו אין נאכלות סה"ד ומה"ד ולא לדבר אחר כו' כצ"ל:
בא"ד לענין הקרבה דשירי מנחת חוטא כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה מאי קאמר כו' חובתו ונדבתו כו' כצ"ל:
בד"ה לא תאכל חובתו כו' כמנחת חביתין וכיון כו' כצ"ל:
בד"ה סכינא כו' בענין זה סה"ד ומה"ד לא תאכל חובתו כו' כצ"ל:
בא"ד והדר תני לאכילה הקשתיו. פירוש לאחר שהזכיר קרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל דהוזכר בו חובתו ונדבתו תני שפיר לאכילה הקשתיו דהוקש מנחת חובתו לנדבתו:
בד"ה ובסים ריחי' כו' במנחת חוטא ע"א כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה שכן באה עשרון כחביתין כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה ורבנן דפליגי עלי' דר"ש דאמרי מנחת חוטא כו' מאי עבדי לי' כצ"ל. משמע מדבריו דאע"ג דר"ש פליג על ר"א ולא דריש לאכילה הקשתיו מ"מ דריש האי קרא כר"א לענין דלא תאכל חובתו וקשה הא לעיל דריש ר"ש גופא דמנחת חוטא נקמצת מקרא דוהיתה לכהן כמנחה ולא איצטריך לדרוש דלא תאכל חובתו ועוד הא במכות (דף י"ח) מקשה אליבא דר"ש ולילקי נמי משום לאו דכליל תהי' אלמא דר"ש נמי דריש לא תאכל ללאו ויש לפרש דודאי לאחר דמתרץ לרבנן דלא תאכל אתי ללאו אמרינן דגם לר"ש אתי ללאו דהא דמנחת חוטא נקמצת דריש לי' מוהיתה לכהן כמנחה אבל המקשה דלא ידע דאתי ללאו אין יכול להקשות על ר"ש לא תאכל מאי עביד לי' דיש לומר דאי לאו דדריש לא תאכל חובתו הוה דריש והיתה לכהן כמנחה כרבנן שתהא עבודתה כשרה בו ואי לאו והיתה לכהן כמנחה דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה הוי דרשינן לא תאכל כר"א דלאכילה הקשתיו:
בד"ה אלא עליונה חביתין בכליל תקטר לחוד סה"ד ומה"ד תחתונה שאר מנחות כהנים בלא תאכל לחוד לאו דלא תאכל בעליונה כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה לאו דזרות לא קמיבעיא לי כו' כדאמר בפ' אלו הן הלוקין (די"ז) מן ונדריך אשר תדור כצ"ל מצאתי. פירוש דשם דריש לאו לכהן האוכל מן העולה מקרא ונדריך אשר תדור וכיון דמוזהר על אכילתה חשיב כזר לגבה ואיכא נמי לאו דכל זר לא יאכל קודש:
בתוס' ד"ה אי דלמטה כו' אלא נראה בעזרה במקום ששם פסולי קדשים נשרפין כו' כצ"ל:
בד"ה לאכילה הקשתיו דאיתקשה מנחת חוטא כו' כצ"ל:
בד"ה מאי קאמר כו' דשפיר מקיים וכל דבר המנחות הוקשו כו' כצ"ל:
בד"ה לאו דזרות כו' וכפירושו משמע כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד דכתיב לעיל מיני' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ונראה כו' כצ"ל. פירוש דמשו"ה מוקי לה בתרומה משום דכתיב לעיל מיני' דניתר בהערב שמש:
בא"ד וגירסת הספרים דכריתות דשייך בי' כו' ולא גרסינן ודמכות דע"כ לומר דלקי על לאו דוכל זר לא יאכל קודש אפילו היכא דלא חזי לכהנים מדלקי הכא ובכריתות אע"ג דלא חזי לכהנים והיכי מתרץ עלה במכות ה"מ היכי דחזי לכהנים:
בא"ד בע"ב אבל אי גרסינן מטומאה קשה כו' כצ"ל:
בא"ד גבי זרות כתיב דהכל זרים כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ואי מפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוזר לא יאכל כו' כצ"ל:
בא"ד דלא חשיב לאו דמעילה כו'. מלשונם משמע דלא באו לתרץ ההוא דמכות דהא התם מיירי מאוכל בשר העולה דההוא דמכות לא קשה מידי דבלא זה משום קושיא דליחשוב לאו דכליל תהי' לא תאכל משני התם דאה"נ ולא חשיב רק לאוי דנפקי מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ובזה מתורץ נמי הא דלא חשיב לאו דמעילה:
בא"ד ועוד דשייך נמי בהנאה כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דליחייב נמי משום קודש כו' כצ"ל:
בא"ד אמאי לא חשיב בכריתות לאו דחלב נבלה וחלב טרפה. וקשה דבזבחים (דף ע') אמר דהאי ואכל לא תאכלהו בא להזהיר על איסור נבלה וטרפה דחל על איסור חלב ולא קאי הלאו על חלב כלל ונראה לפרש דהכי מקשו דאמאי לא קאמר דאם אכל חלב טריפה של מוקדשין לוקה ארבע וחד משום לאו דאכל לא תאכלהו דחל על איסור חלב:
בא"ד וי"ל דפלוגתא הוא הכא. פירוש דראב"ש לא דריש לא תאכל ללאו וגם ברייתא דלעיל דדריש לא תאכל ללאו לא ס"ל לאו אלא בחביתין ושאר מנחות של כהן דילפינן חביתין משאר מנחות בגז"ש דכליל כליל ודוקא ר"א לבד דריש כל שהוא בכליל תהי' לא תאכל אפילו אימורי כל הזבחים ואברי עולה אבל במכות פריך שפיר דהתם קאמר רבא אליבא דר"ש ור"ש ס"ל דלא תאכל אתי ללאו כמו שכתבו התוס' לעיל בע"א בד"ה ורבנן דהיינו בין רבנן ובין ר"ש:
בא"ד א"נ הוי לאו שבכללות אבל במכות פריך שפיר משום דהתם קאמר בגמ' דלאו מלקות ממש קאמר אלא איסורא בעלמא וכן הכא מיבעיא לענין איסורי בעלמא אבל בכריתות מלקות ממש קאמר ולפר"י במכות דמלקות ממש קאמר מתרצי שם התוס' דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא משני:
דף עד:
בגמרא אמר לי' רב אהרן לרבינא כצ"ל ש"מ:
שם במתניתין בזה יפה כח המזבח כו' כצ"ל:
שם בגמ' איכא מוראה ונוצה אע"ג דלאו לכהנים הוא מ"מ כיון דלא הוה כולה למזבח לא חשיב לי' דלא חשיב אלא הנך דכולן למזבח וכן צ"ל לקמן דפריך והאיכא לוג שמן של מצורע ומשני איכא מתנותיו אע"ג דהמתנות אינן ע"ג המזבח כיון דלא הוה כולה לכהנים לא חשיב לי' ובש"מ הקשה לקמן על התירוץ איכא מתנותיו הא אין המתנות ע"ג המזבח ומאי יפוי כח הוא זה למזבח ואיני יודע אמאי לא הקשה קושיא זו הכא על התירוץ איכא מוראה ונוצה:
שם ומאי בזה לאפוקי כו' כצ"ל:
שם קמ"ל דבזה יפה כו' כצ"ל:
שם במתניתין טעונות שלש מתנות כו' חלות בוללן כו' החלות טעונות בלילה והרקיקין כו' כיצד מושחן כמין כי והשאר נאכל לכהנים כצ"ל:
שם ת"ר סלת בשמן תעשה כו' כצ"ל ש"מ:
בקונטרס בד"ה כי קמיבעיא לי לאו דכליל תהי' כו' כצ"ל:
בא"ד בכהן שאכל את האימורין מזבח של כהן. וקשה הא במכות (דף י"ח ע"ב) מקשה על רבא ולילקי נמי משום דר"א כו' ורבא ודאי אפילו בעולת ישראל קאמר דהנך חמש לאוי דמני רבא הם אפילו בעולת ישראל והגם שאפשר לדחוק ולפרש דקושית הגמ' היא דנימא לוקה שש ולינקוט בעולת כהן אבל מנא לי' לקונטרס לפרש דר"א איירי דוקא בזבח של כהן הא סתמא קאמר כל שהוא בכליל תהי' דמשמע אפילו בזבח ישראל ונראה לפרש דודאי ר"א אפילו בעולת ישראל קאמר אלא בעייתו של רבינא מפרש בקונטרס דקאי דוקא על אימורין מזבח של כהן דאל"כ קשה כיון דע"כ לא ידע מהך דר"א אע"ג דידע מהך ברייתא דלעיל דמוקי קרא דלא תאכל ללאו מ"מ משמע מהך ברייתא דליכא לאו דלא תאכל אלא בחביתין ובשאר מנחות של כהן וא"כ מהיכי תיתי לומר דאיכא לאו דלא תאכל באימורין של זבח משו"ה פירש דקמיבעיא לי' באימורין מזבח של כהן דהוי דומיא דמנחת כהן דאפשר בכה"ג ילפינן אימורין ממנחה לענין לאו דלא תאכל:
בד"ה לאפוקי מדשמואל כו' ולא אחר מסייע לשמואל סה"ד ומה"ד קומצו כו' כצ"ל:
בד"ה ותו ליכא מידי דהוי כולו לכהנים כצ"ל:
בד"ה לאפוקי ממאן דאמר כו' מי שהתנדב שתי לחם לשתי הלחם בלא שני כבשים כו' ולא אתי לשריפה ע"א שתי הלחם הבאות בפ"ע כגון שלא הי' להם כבשים וקאמרינן לעיל כו' כצ"ל והצ"ק מוחק מן מי שיתנדב עד בפ"ע משום דבהדיא אמרינן לעיל (דף נ"ח ע"א) דשתי הלחם אין באין בנדבה בין ביחיד ובין בציבור ונראה ליישב הגירסא דלאחר דמתרץ רב עמרם ליקרב עמהם דשני כבשים הקרבין עם שתי הלחם בעצרת מיקרי הותר מכללו לגבי לאו דשאור משום דהוה כאילו קרב שאור גופי' שוב אין יכולין למעט מקרא דקרבן ראשית תקריבו אותם אלא דוקא בכה"ג דקרבן ציבור שתי הלחם עם שני כבשים דאיכא עבירת לאו דשאור לגבי שני כבשים או שתי הלחם לחודייהו ולהקריב מהן קומץ למזבח אבל שתי הלחם לחודייהו בלא שני כבשים ולא יקריבו מהן כלום למזבח אלא לעשות בהם תנופה שפיר יכולין להתנדב דאין לנו ע"ז שום מיעוט מקרא:
בא"ד דאיכא מ"ד לאכילה אתיין ואיכא למ"ד כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד ע"א לאפוקי ממ"ד מדר"ע דאמר שתי הלחם באות בפ"ע בלא כבשים דסבר כו' כצ"ל. פירוש דלפי ע"א הראשון אתי לאפוקי ממ"ד אליבא דר"ע דלשריפה אתיין אלא כמ"ד אליבא דר"ע דלאכילה אתיין ולפי פירוש ע"א האחרון אתי לאפוקי ממ"ד היינו מר"ע דס"ל הכבשים אין מעכבין את הלחם ומשכחת לה אליבא דר"ע דשתי הלחם אינם לכהנים כגון שתי הלחם הבאות בפ"ע וכמ"ד אליבא דר"ע דלשריפה אתיין אלא כבן ננס דס"ל דכבשים מעכבין את הלחם ולא משכחת לה שתי הלחם הבאות בפ"ע:
בד"ה קמ"ל בזה בשתי הלחם כו' באות בפני עצמן כו' ולאכילה אתיין מעיקרא אבל אין נאכלין וטעונין עיבור צורה ולא מ"ה כצ"ל. וזה כתבו לפי פירוש הע"א הראשון דבא לאפוקי ממ"ד אליבא דר"ע דלשריפה אתיין מעיקרא אלא כמ"ד דלאכילה אתיין מעיקרא אבל אין נאכלין מדרבנן משום גזירה דלשנה הבאה כדאמרינן לעיל (דף מ"ו ע"ב) ומשו"ה טעונין עיבור צורה:
בד"ה כל המנחות הנעשות בכלי שרת כגון מנחת מחבת ומרחשת כו'. הא דנקט מחבת ומרחשת אע"ג דכל המנחות טעונות ג' מתנות שמן דהא לא ממעטינן אלא מנחת מאפה מיציקה נראה לפרש משום דכל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן הוא משונה בפירושו מהא דתני אח"כ כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה דהתם לא ממעטין מנחת מאפה אלא שתי הלחם ולחם הפנים וא"כ צריך לפרש כל המנחות שיש בהן קצת ממעשיהן בכלי שרת והיינו כל המנחות דאפילו מנחת מאפה דאין בה שמן עד לאחר אפיי' וא"כ לישתן ועריכתן בחוץ בכלי חול וגם אפייתן בתנור חול דהא האי תנא ס"ל דאין התנור מקדש מ"מ לאחר אפייתן בעי מתן שמן בכלי ובלילה בשמן בכלי שרת משא"כ שתי הלחם ולחם הפנים דלישתן ועריכתן ואפייתן בכלי חול ואין בהם מתן שמן כלל ואין בהם אפילו קצת מעשה בכלי שרת אבל הכא דממעטין מנחת מאפה צריך לפרש כל המנחות הנעשות בכלי שרת כל מעשיהן דמנחה שיש בה אפיי' צריך שיהא מעשה האפיי' ג"כ בכלי שרת משו"ה קאמר כגון מנחת מחבת ומרחשת דכל מעשיהן בכלי שרת דאפיי' שלהם ג"כ בכלי שרת ולאפוקי מנחת מאפה דלא הוי כל מעשי' בכלי שרת וה"ה מנחת הסלת ומנחת העומר ומנחת נסכים דאין בהם אפיי' כלל דטעונות שלש מתנות שמן דהא כל מעשיהם הם בכלי שרת:
בד"ה החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. משמע מדבריו דגם במנחת מאפה פליגי רבנן וס"ל דסלת בוללן וקשה דלקמן בעמוד שאח"ז בד"ה כיצד עושה הראשון דהוא אליבא דרבנן דס"ל דסלת בוללן פירש כיצד עושה למנחת מחבת ומרחשת ובכיצד עושה האחרון דהוא אליבא דרבי דס"ל דחלות בוללן פירש דמיירי מכל מנחות דעלמא מבואר בהדיא דרבנן לא פליגי אלא במחבת ומרחשת דוקא אבל במאפה תנור מודו לרבי דחלות בוללן וכן בד"ה אמר ר' שמואל פירש שפיר קאמרו לי' רבנן לרבי דתודה אי אפשר לבוללה חלות ונבללין סלת וה"ה למחבת ומרחשת דנבללין סלת אמר ר' שמואל אמר לך רבי שאני התם בתודה דלא אפשר כו' אבל מנחת מחבת ומרחשת כו' דאפשר לבוללן חלות נבללין חלות וכן הוא בהדיא בפרש"י כת"י דפלוגתתם הוא דוקא במחבת ומרחשת וכן משמע עוד מדברי רש"י בפסחים (דף ל"ו ע"א) בד"ה לימד על יציקה ובלילה שפירש והני במנחת מאפה תנור לאחר לישה ואפיי' ופתיתה נינהו ומסתמא סוגית הגמ' שם הוא אליבא דרבנן ועוד דאליבא דרבי אפילו במנחת מחבת ומרחשת לאחר לישה ואפיי' ופתיתה נינהו ומ"ש מאפה דנקט אלא ודאי דקאי אליבא דרבנן ומודו במנחת מאפה דחלות בוללן והא דבדיבור הקודם ד"ה לישה פירש דבמחבת ומרחשת נמי חלות בוללן הוא משובש וצריך תיקון דהא סותר עצמו עם הדיבור שאחריו שפירש והני במנחת מאפה לאחר לישה ואפיי' ופתיתה נינהו ואפשר הי' להגי' בדיבור שאחריו והני במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור לאחר לישה כו' אלא דא"כ יהי' פרש"י אליבא דרבי ולא אליבא דרבנן והתוס' בעמוד שאח"ז בד"ה שפיר הביאו בשם התוספתא דחזר בו רבו וע"כ צריך להגי' בדברי רש"י וכצ"ל לישה כגון מנחת מחבת ומרחשת שלשין אותן ונותן שמן ובוללן ואופין אותן עשר חלות ואח"כ פותתן ויוצק עליהם שמן וקומץ ומנחת מאפה תנור אופין אותה תחלה עשר חלות כו' ובד"ה לימד צריך להיות והני במנחת מחבת ומרחשת לאחר לישה נינהו ובמנחת מאפה תנור לאחר לישה ואפיי' ופתיתה נינהו וכוונתו וכיון דיציקה ובלילה המאוחרין כשרין בזר כ"ש לישה הקודם דרש"י ס"ל דלישא כל המנחות יכול לעשות קודם מתן שמן והבלילה כמו שכתבתי (בדף נ' ע"ב) על פרש"י בד"ה בפנים ובהג"ה זו ניחא הא דמשמע מפרש"י בד"ה במקום זריזים איתא שהקושיא היתה נמי ממנחת מחבת ומרחשת מדפירש שהמחבת והמרחשת כלי שרת הן ע"כ נראה לי להגי' בדברי רש"י דהכא במתניתין וכצ"ל החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן ולרבי חלות ולפי דמעיקרא פירש חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפיי' דברי רבי וחכמים אומרים סלת יש לטעות דהא דרבנן אומרים סלת קאי נמי אמנחת מאפה על כן פירש דמאפה גם לרבנן בוללן חלות וגם התוס' ס"ל דלא פליגי אלא במחבת ומרחשת דכן משמע מדבריהם לעיל (דף נ"ה ע"א) בד"ה כל המנחות שכתבו דמנחת מאפה לא בעי שמן עד לאחר אפיי' משמע דבמנחת מחבת ומרחשת יש שמן קודם אפיי' והיינו כרבנן דאמרי סלת בוללן ואפי"ה במאפה לא בעי שמן עד לאחר אפיי' משום דבמנחת מאפה מודו כ"ע דחלות בוללן והגם שיש לומר דגם לרבי יש שמן במחבת ובמרחשת קודם אפי' דאע"ג דחלות בוללן מ"מ המתן בכלי הוא קודם דע"כ יש במחבת ומרחשת שמן, בשעת אפיי' כדכתיב בחביתין על מחבת בשמן תעשה מ"מ בלא זה מסתמא קושית התוס' הוא אליבא דרבנן ולא אליבא דרבי דמסתמא מתניתין דכל המנחות נילושת בפושרין דהתוס' מקשין עלי' אתיא כרבנן ועוד מדכתבו סתמא כדקאמר לקמן דחלות בוללן משמע דמפרשים דהא דקתני במתניתין החלות טעונות בלילה הוא אליבא דכ"ע וכן כתבו עוד התוס' בפסחים (דל"ו ע"א) בד"ה במקום דמאפה אין בה שמן קודם אפיי' ואין לומר דהתוס' סוברים כסברת רגמ"ה והרמב"ם וכרע"ב דפלוגתתם הוא רק במאפה ולא במחבת ומרחשת דא"כ יהא קושית התוס' רק לרבי ולא לרבנן ועוד דלקמן (דף צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא כתבו אבל לשה ועריכה דחביתין הי' בכלי הלח כו' ובין למ"ד כו' בוללן סולת ובין למ"ד בוללן חלות כו' משמע דס"ל דבחביתין נמי פליגו ולא במנחת מאפה לבד והתוי"ט רצה לפרש דברי הרע"ב והרמב"ם דפלוגתא הוא בין במחבת ומרחשת ובין במנחת מאפה ומביא ראי' מפירוש הקונטרס דהכא לא עיין היטב בפירוש הקונטרס דלקמן בע"ב ואין להאריך כאן יותר:
בד"ה כיצד מושחן לרקיקין כצ"ל:
בד"ה כמין כי כו' שהי' נוטל באצבעו מן השמן ומושח כמין כי יווני כצ"ל:
בד"ה ת"ר כו' שתהא הסולת ניתנית בשמן כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה לאפוקי מדשמואל כו' והתם משני טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין כצ"ל. פירוש ובתירוץ זה מתורץ ג"כ דלא תקשה עליו ממתניתין דהכא ולא הוצרכו לתרץ אלא סברת המקשן דלא ידע מהתירוץ אמאי מקשה מברייתא ולא ממתניתין דהכא וע"ז שפיר מתרץ דעדיפא לי' להקשות מהתם דמפורש בהדיא אבל אי לא מתורץ בתירוצו דהתם מה בכך דלא הוי הכא הקושיא אלא מייתור משנה סוף סוף קשה לשמואל:
בד"ה קומצו כו' אבל יין צלול הוא כו' כצ"ל:
בד"ה איכא מתנות פירש בקונטרס מתנות על הפרוכת כו' כצ"ל מצאתי וכוונתם על פרש"י כת"י וכן הוא בהרבה מקומות:
בא"ד יצק טבל והזה כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע כו'. כוונתם בזה לתרץ דלא תקשה מאי ראי' הוא זה מהא דלא תני בא לו להיכל שלא הי' בהיכל אלא בעזרה הא ע"כ הי' עומד בעזרה בשעת הזאה דכתיב לפני ד' ומעיקרא תני בא לו אצל מצורע והוא בשער נקנור חוץ לעזרה וא"כ הוה בעי למיתנא עכ"פ בא לו לעזרה וע"כ לומר דהמתניתין לא דייק בזה וא"כ אפשר לומר דבא להיכל והזה על הפרוכת ותירצו ע"ז דהא דהדר ותני אח"כ בא לו אצל מצורע משמע שלא הי' עומד בשער נקנור בשעת הזאה אלא בעזרה והוה כאלו כתיב בהדיא בא לו לעזרה:
דף עה.
בגמ' נותן שמן בכלי קודם לעשייתה כו' כצ"ל:
שם ונותן שמן עלי' ובוללה ולשה כו'. נראה לי דזו היא גירסת התוס' דס"ל דלישה הוא אחר הבלילה וכן כתבו בהדיא לקמן (דף פ"ז ע"ב) בד"ה במה מחלקן לחלות וז"ל וקודם לישה צריך לבלול כשהוא סלת וכן כתבו התוס' לקמן (דף צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא דלישה ועריכה דחביתין ודכל המנחות היתה בפנים משום דכבר היתה בהם שמן הנמדד במדת הלח שנתקדשה ומשו"ה פירשו דהא דתני במתניתין לקמן (דף צ"ו ע"א) כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואין בהן מעשה כלי בחוץ דמעשה כלי בפנים קאי אלישה ועריכה דע"כ היתה בפנים משום דכבר נתקדשה בכלי שרת קודם הלישה בשעת הבלילה ומגניא מילתא למיפק אבראי לאחר שנתקדשה ומעשה כלי בחוץ היינו טחינה והרקדה אבל רש"י ס"ל דיכול לעשות הלישה קודם הבלילה ויליף לה מחביתין דע"כ הי' עושה הלישה ועריכה קודם המתן שמן דמוכח מהגמ' דקאמר במה מחלקן לחלות כו' פשיטא דביד דאי בכלי כו' כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא דחביתין לש כל הסלת ביד ואח"כ מחלק לעיסה דאי מחלק סלת לאו סימן קללה הוא. ובדף פ"ח ע"ב אמר דרביעית נמשחה שבה הי' מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה וחלה א"כ ע"כ הי' צריך ליתן השמן לכל חלה לאחר שנתחלקה העיסה לחלות לאחר הלישה ועריכה וכן כתב רש"י בהדיא לעיל (דף נ' ע"ב) בד"ה בפנים דלישה ועריכה דחביתין היתה קודם מתן שמן ובזה מיושב קושית התוס' על רש"י לקמן (דף פ"ז ע"ב) בד"ה במה מחלקן וכן הוא בהדיא בפרש"י כת"י על המתניתין דהכא ולפי זה צריך לומר דגורס בברייתא דהכא נותן שמן בכלי קודם לעשייתה ונותנה ולשה ונותן שמן עלי' ובוללה ואופה ופותתה כו', ואע"ג דמוכח מחביתין דגם המתן שמן בכלי יכול לעשות קודם הלישה מ"מ בכל שאר המנחות חוץ מחביתין אין לעשות כן לכתחילה דאם עושה כן יהא צריך ליקח כל העיסה מהכלי וליתן אותה לכלי אחר כדי לקיים מתן שמן בכלי קודם לעשייתה ואי אפשר ליקח הכל שלא ישאר משהו סלת דבוק בהכלי וחסר סלתה פסולה משו"ה צריך לכתחילה לעשות הכל בכלי אחד וא"כ ע"כ צריך ליתן שמן בכלי תחלה קודם הלישה וקשה דהא משמע מהתוס' לעיל (דף נ"ה ע"א) בד"ה כל המנחות שכתבו דבמאפה אין בה שמן עד לאחר אפיי' משום דבמאפה כ"ע ס"ל דחלות בוללן דכשעושה הבלילה בחלות גם המתן שמן בכלי הוא בחלות דהיינו מתן שמן בכלי קודם שנותן הפתיתין לבלילה משום דהמתן שמן הוא לצורך הבלילה וכיון דהבלילה בחלות גם המתן שמן הוא בחלות וא"כ לרבי דס"ל דבמחבת ומרחשת חלות בוללן ס"ל נמי דהמתן שמן בכלי הוא ג"כ בחלות ואמאי תני הכא בכיצד עושה דרבי נותן שמן תחלה בכלי קודם הסולת ונראה לפרש דבמחבת ומרחשת אפילו לרבי דס"ל דחלות בוללן מ"מ המתן שמן בכלי צריך ליתן קודם נתינת הסולת ולרש"י עכ"פ קודם נתינת העיסה משום דמצינו דיש בהם שמן בשעת אפייתן דבכלי דהא בחביתין כתיב בהדיא על מחבת בשמן תעשה ומיני' ילפינן דבעי טיגון חוץ האפיי' דכתיב תופוני והחילוק שבין מחבת למרחשת קאמר ר' חנינא בן גמליאל לעיל (דף ס"ג ע"א) במתניתין דמרחשת עמוקה ומעשי' רוחשין ומחבת שצפה ומעשי' קשין ופרש"י רוחשין שהכלי עמוק והי' כל השמן במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נד השמן בתוכה:
צפה שאינה עמוקה כו' ומתפזר השמן באוגני הכלי ולהכי קשה. וכיון דע"כ הי' בהם שמן בשעת אפיי' ע"כ הי' נותן שמן בכלי קודם הסלת דהא ליכא בכל המנחות כ"א שלשה מתנות שמן וכיון דהבלילה והיציקה הי' בחלות ע"כ השמן באפיי' הי' ע"י המתן שמן בכלי תחלה אבל במאפה דאפייתה בתנור מסתבר דכיון דהבלילה היא בחלות המתן שמן בכלי דהוא לצורך הבלילה ג"כ היא בחלות וצריך לומר דהא דתני בכיצד עושה דרבי מתן שמן בכלי קודם נתינת הסלת משום מחבת ומרחשת בלבד הוא דתני לה ולא משום מאפה ונראה דטעם דרבנן דלא ילפי מחבת ומרחשת ממאפה לענין דחלות בוללן הוא מטעם זה דכיון דמצינו דהי' בהם שמן א"כ ע"כ לומר דסלת בוללן וזה הטעם נמי של שיטת רגמ"ה והרמב"ם דס"ל דבמחבת ומרחשת כ"ע מודו דסלת בוללן:
שם וקומץ שפיר קאמרו לי' רבנן ומאי הוא כצ"ל לפי גירסת התוס' ובקונטרס יש שני נוסחאות נוסחא אחד צ"ל וקומץ מאי הוא אמר ר' שמואל כו' ונוסחא השני' צ"ל וקומץ שפיר קאמרו לי' רבנן אמר ר' שמואל כו':
שם רביעית שמן היא ומתחלקת לכמה חלות כצ"ל לגירסת התוס'. ואע"ג דרביעית שמן הוא נמי לרקיקין לא חשיב נמי רקיקין לפי דמשיחה כעין כי דבר מועט היא:
שם לא לישתמיט קרא וליכתוב כו' כצ"ל ש"מ:
בקונטרס בד"ה מה כאן כו' תעשה סה"ד ומה"ד ומה להלן במנחת מחבת כתיב יציקה ובלילה כצ"ל:
בד"ה כיצד עושה למנחת מחבת ומרחשת נותן שמן בכלי כו' כצ"ל:
בד"ה כיצד עושה מיירי מכל מנחות דעלמא נותן שמן בכלי כו' כצ"ל. פירוש דלרבי דחלות בוללן אין חילוק בין המנחות וקאי כיצד עושה לכל המנחות וכבר כתבתי לעיל דדוקא לענין בלולה בחלות כל המנחות שוין אבל לענין מתן שמן בכלי תחלה יש חילוק דבכל המנחות המתן שמן בכלי הוא בסלת ובמאפה הוא בחלות:
בד"ה אמר ר' שמואל כו' וחציו של חצי הלוג לחלות ולרקיקין כו' כצ"ל:
בא"ד להאי לישנא ל"ג מאי הוא סה"ד כצ"ל מצאתי:
בר"ה מאי תלמודא כו' והכי נמי משוחין ושניהם משיחין כצ"ל ש"מ:
בד"ה לא לישתמיט קרא כו' אלא מדכתיב בלילה בחלות ומשיחה ברקיקין כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין לרבנן מביא לוג וכו' ע"א הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין כגון שהביא ה' חלות כוון כן הוא הנוסחא הנכונה והב"ח מחק מן לרבנן עד כגון שהביא ונראה שטעמו משום דקשה דהאיך משכחת לה לרבנן מחצה חלות ומחצה רקיקין ולי נראה דלא קשה מידי דרבנן דפליגי אר"ש הם ר' יוסי דפליג אר"ש בברייתא לקמן בסוף כל המנחות באות מצה דיליף מדכתיב קרבן אחד ובהדיא קאמר שם בגמרא דלר"י בדיעבד כשר והא דלשון זה דחק עצמו לפרש בדיעבד ואליבא דרבנן משום דר"ש פליג באותו ברייתא מכלל דת"ק לאו ר"ש הוא והע"א ס"ל דת"ק ור"ש בן יהודה פליגי תרווייהו אליבא דר"ש:
בא"ד הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין כו' כצ"ל:
בד"ה מושח פליגא אמתניתין כו' כצ"ל:
בד"ה ושאר השמן שנשתייר על משיחת הרקיקין מחזירו לחלות כצ"ל:
בד"ה רקיקין כו' שנשתייר על המשיחה כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה מה להלן כו' דפתיתה ויציקה כתיבי בההוא קרא כו'. פירוש אבל בלולה ניהו דכתיבא במחבת אבל לא בההוא קרא דמנחה היא אלא בקרא הקודם לו:
בא"ד דלא כתיב בהו בלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן מנלן תינח כו' כצ"ל. פירוש דבמנחת הסלת כתיב ויצק עלי' שמן ובמנחת העומר כתיב ונתת עלי' שמן והיינו יציקה אבל בלולה ומתן שמן בכלי לא כתיב בהו:
בא"ד מדכתיב מנחה במחבת מרבינן כל מנחות לשלש מתנות שמן. פירוש וגז"ש דקרבניך איצטריך למילף מחבת ומרחשת לענין מתן שמן בכלי דלא כתיב במחבת, וכיון דידעינן במחבת שלש מתנות ילפינן מריבוי דמנחה לכל המנחות דטעונות שלש מתנות שמן:
בא"ד א"כ כי היכי דממעטינן כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד דהנך תיבות גבי הדדי כתיבי ויצקת עלי' שמן מנחה היא כו'. פירוש דתיבת מנחה דמרבינן מיני' כל המנחות לשלשה מתנות שמן כתיב בהדדי עם תרי מיעוטי דעלי' והיא ונימא דאתו למעוטי מאפה מיציקה וממתן שמן בכלי דלא נרבה אותה בכלל כל המנחות אבל בלולה בגופה כתיב:
בד"ה כמין כי כו' ובפירושי חומש פירש גימל כו'. בפירוש חומש שלפנינו איתא כמין נון:
בא"ד על ראש אהרן ויורד כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה אימא כו' הקשה בקונטרס גבי פתיתה נמי ליפרוך כו'. וקשה הא לקמן בע"ב בדיבור שאח"ז כתבו דדוקא ביציקה דליכא אלא ב' מיעוטין משו"ה ממעטין מאפה דצריך ב' מיעוטין אבל לעיל גבי הגשה כיון דאיכא תלתא מיעוטין ממעטינן ממיעוט קמא שתי הלחם ולחם הפנים לפי שאין מהם לאישים וא"כ הכא בפתיתה דליכא אלא חדא מיעוטא ניחא שפיר למעט שתי הלחם ולחם הפנים לפי שאין מהם לאישים ובת"כ איתא בהדיא דמשו"ה מוקמינן מיעוט דאותה לשתי הלחם ולחם הפנים לפי שאין מהם לאישים ונראה דהם לא הי' לפניהם הגירסא זו בת"כ דהא בקונטרס לקמן בע"ב בד"ה מברך כתב ותנן וכולן כל המנחות אפילו מנחת העומר פתיתין כזיתים ואי ממעטין שתי הלחם ולחם הפנים לפי שאין מהם לאישים גם השירים של מנחת העומר הוה לן למעט מטעם זה ולפי זה יש לומר דמשמע להו מדלא ממעט בברייתא נמי שירים של מנחת סלת ושל מנחת עומר בהדי שתי הלחם ולחם הפנים דהטעם דממעטינן ממיעוט דאותה דוקא שתי הלחם ולחם הפנים אינו משום שאין מהם לאישים דדוקא לענין הגשה דהיא תוספת עבודה ותוספת מעלה להמנחה מסתבר למעט אותה מנחה שיש בה גריעות יותר מכל המנחות דהיינו שאין מהם לאישים וכן יציקה היא תוספת עבודה ומשו"ה מקשו התוס' בע"ב דנוקי מיעוט קמא למנחת נסכים שיש בה גריעות דאינה באה בגלל עצמה אבל פתיתה אינה תוספת עבודה דהא במקום דאין צריך פתיתה היא גריעות דבלחמי תודה ולחם הפנים אם נפרס אחת מחלותי' פסולות ור"ש דדריש טעמי' דקרא ס"ל דפתיתה הוא משום הקמיצה וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה ורבנן דלא דרשי טעמי' דקרא ס"ל דבכל המנחות איכא פתיתה מ"מ מסתבר דהפתיתה אינה חשיבות עבודה אלא כיון דהצריך לפתיתה במנחה שיש בה קמיצה לא חילק הכתוב והצריך בכל המנחות פתיתה ובצ"ק הקשה דאמאי לא פריך דנמעט שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה ופלא הוא דהתוס' כתבו בדיבור שאח"ז בהדיא דלא נוכל לומר דממעט שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה משום דממעט להו לעיל (דף ס"ב) משמן לגמרי:
דף עה:
במתניתין ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה כו' אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה כו' כצ"ל. נראה לפרש הא דכפל ואמר וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה לא קאי על מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אלא הוא דבר בפ"ע ואתי ללמד על שירים של מנחת הסלת של נדבה ושל חוטא ושל מנחת העומר דבעי אפיי' כדכתיב מצות תאכל וקרא איירי במנחת סלת כדכתיב מסלת המנחה ומשמנה וכן כתבו התוס' לעיל בריש פרק כל המנחות באות מצה דפשטי' דקרא איירי במנחת סלת וכן משמע מדברי רש"י לעיל (דף נ"ט ע"א) בד"ה מנחת הסלת וכן כתיב ג"כ במנחת שמיני דהיתה ג"כ מנחת הסלת כדכתיב ומנחה בלולה בשמן ואכלוה מצות אצל המזבח ובעי נמי עשר חלות כמו שפרש"י כת"י וז"ל ומנחת סלת נמי אע"ג דקודם מלשון נקמצת אפי' הכי עשר חלות קא עבדי לי' ומשמע לי כן מלשון המשנה דכלל כל המנחות באות עשר חלות חוץ מלחמי תודה כו' וגם מנחת הסלת בכלל כל המנחות ובעי נמי פתיתה לת"ק דהא כלל כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה ולא ממעט בברייתא אלא שתי הלחם ולחם הפנים ממיעוט דאותה וכן פירש הקונטרס בסמוך בד"ה מברך ואתי ר"ש למימר דכיון דלא בעו השירים קמיצה לאחר אפיי' לא בעו נמי פתיתה אבל בפירוש החומש פרש"י דמנחת הסלת לא היתה נאפית עשר חלות וגם לא בעו פתיתה וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק י' מה' מעה"ק הל' ט"ו דכתב דמנחת הסולת חולקין כשהיא סלת ואם ס"ל דבעי אפיי' עשר חלות ופתיתה פשיטא דלא היו חולקין קודם שנעשית מצותו דהיינו אפיי' עשר חלות ופתיתה אבל אפ פשיטא דכל אחד מה שיגיע לידו מחויב לאפות אותו מצה לקיים מצות תאכל ולי נראה דיש להוכיח ג"כ מדברי הגמ' (דנ"ה ע"א) דבעי אפיי' דדריש אפילו חלקם לא תאפה חמץ ומשמע מתוך הסוגיא דה"ה דמוזהר על כל עשיות בחימוץ בשירים כמו במנחה קודם קמיצה ואם אין מצוה באפיי' לא מסתבר שיחייב הכתוב על עשייתם בחמץ ולא משכחת אפיי' בשירים אלא במנחת הסלת ותימא גדולה היא על המל"מ שכתב בפרק י"ב מהל' מעה"ק דאם רוצה הכהן אוכלה בלא אפיי' ובלא בישול:
(שם) וכולן פותתן כזיתים. גירסא זו היא לפי' הראשון של רש"י דפירש וכולן שצריכין פתיתה מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים והוא מדברי ר"ש ופליג את"ק בתרתי וכן הוא בפרש"י כת"י חדא דמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה ושנית דכל המנחות הצריכין פתיתה אינו מקיים מצות פתיתה בקופל כל חלה לארבעה אלא מצוה לפותתן עד שיהיו כזיתים אבל לפירוש השני אינו מדברי ר"ש אלא הוא סתם מתניתין דאע"ג דמקיים מצות פתיתה בקופל לארבעה מ"מ אם ירצה יכול לפותתן עד שיהיו כזיתים וכן לפירוש האחרון דבקופל לארבעה הוו הפתיתין כזיתים גרסינן במשנה וכולן פתיתין כזיתים:
שם בברייתא ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל מנחת כהן משוח הי' מקפלה והאנן תנן כו' כצ"ל:
שם פיסקא ר"ש אומר כו' גירסא זו היא לפי פירוש הראשון של הקונטרס דגרס במתניתין וכולן פותחן כזיתים והוא מדברי ר"ש דלפי פירוש זה יש ענין להא דמייתי מימרא דרב יוסף על הא דר"ש אומר כו' לפי דמייתי עלה מהא דאמר וכולן פותתן כזיתים וצריך להגי' בפיסקא אין בהם פתיתה וכו' אבל לשני פירושים האחרונים של הקונטרס דגרס וכולן פתיתין כזיתים ואינו מדברי ר"ש צריך למחוק הנקודות שבין מקפלה לשנים ובין ר"ש אומר ואינו פיסקא אלא הוא סיום דברייתא דמימרא דר"י והא דמייתי עלה מהא דתני וכולן פתיתין כזיתים אינו ענין כלל להא דאמר ר"ש ואע"ג דהא דפריך והאנן תנן לא הי' מקפלה אינו מדברי הברייתא מצינו הרבה פעמים כיוצא בו דמפסיק באמצע הברייתא כדי לפרשה ואח"כ גומרה:
שם האי חביצא דאית בי' פירורין כזית מברכינן עליו המוציא כו' ודלית בי' פירורין כזית מברכינן עליו הבורא כו' ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נוטלן כו' ותנן וכולן פותתן כזיתים כו' ליקט מכולן כזית ואכלן כו' ואם מצה היא כצ"ל: