אור ברסלב
ישר וטוב מסכת מנחות › הרי עלי עשרון פרק שלשה עשר

ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ

מסכת מנחות · הרי עלי עשרון פרק שלשה עשר

המנחות והנסכים פרק שנים עשר.

דף קד:

במתניתין עשרונים יביא שנים כו' מנחה מין המנחה יביא אחת מנחות מין מנחות יביא שתים כו' ואיני יודע איזו מהן פירשתי כו' ואיני יודע מה פירשתי כו' מנחות של עשרונים. כו' כצ"ל:

שם בגמ' פשיטא עשרונים יביא שנים כו' מיעוט עשרונים שנים כו' כצ"ל:

שם פירשתי ואיני יודע מה פירשתי איצטריכא לי' כו' כצ"ק חק נתן:

שם יביא מנחות של עשרונים כו' פירשתי עשרונים כו' כצ"ל:

שם לא קבעתים בכלי אחד דמייתי כו' כצ"ל ב"ח:

שם שיתין עשרונים בשיתין מאני כצ"ל:

שם פיסקא הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה וכו'. תנא כו' כצ"ל מצאתי:

שם הואיל ופתח בה הכתוב תחלה כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואיני יודע מה פירשתי כו' דמתני ואומר כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים. ואע"ג דר"י מפרש דמתניתין אתיא אפילו כרבי ומייתי שיתין עשרונים בשיתין מאני וכיון דלא מייתי בכלי אחד שפיר יש להסתפק על יותר מששים ונראה לפרש דר' יוחנן מפרש המתניתין אליבא דרבי דלא קבעם בכלי אחד ולא בהרבה כלים דאמר הרי עלי עשרונים בין בכלי אחד ובין בהרבה כלים וכיון דהתנה שיהא יכול להביא נמי בכלי אחד שוב ליכא לספוקי על יותר מששים:

בד"ה מנחה מין המנחה כו' כצ"ל ש"מ:

בד"ה פירשתי כו' ואיני יודע איזו מהן פירשתי כו' כצ"ל:

בד"ה יביא ששים עשרון כו' שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה כו'. וקשה דהא מנחה יתירה ליכא בה פסול מצד עצמה דהיינו משום הייתור אלא משום חסר קומץ והכא משמע בגמ' לקמן דליכא חשש זה ונראה לפרש דכוונת רש"י לאוקימתא דרב אשי דרבי לטעמי' דס"ל דקטן והביא גדול לא יצא וה"פ דהויא מנחה יתירה והוי כמו נדר להביא קטן והביא גדול:

בא"ד ואית לי' לרבי קביעותא דמנא מילתא הוא הילכך כו' כצ"ל ש"מ. פירוש דאם נדר להביא בכלי אחד והביא בשני כלים לא יצא כרבנן דמתניתין דלעיל (דף ק"ב) ואין רוצה לומר דרבנן דפליגי ארבי ס"ל כר"ש דפליג התם בברייתא ארבנן וס"ל דקביעותא דמנא לאו מילתא הוא ומשו"ה מביא שיתין עשרונים בשיתין מאני דהא לקמן מפרש בגמ' פלוגתייהו בכלי אחד ובטעמי אחריני דלא מצינן לאוקים פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור"ש דלעיל משום דלקמן (דף ק"ו ע"א) גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהן פירשתי ס"ל לרבנן דמייתי חמש מנחות של שלש מאות עשרון ואי ס"ל כר"ש הוו בעו לומר דמייתי שלש מאות מנחות של שלש מאות עשרון אלא הכי קאמר דרבי נמי ס"ל דקביעותא דמנא מילתא הוא:

בא"ד וחדא של שנים וחדא של שלשה כו' כצ"ל:

בד"ה אבל לא קבעתים בכלי אחד הילכך יביא ששים עשרונים כו' יביא מנחות של עשרונים כו' היכא דקבעם בכלי אחד כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה הרי עלי מנחה כו' דסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבוא בפ"ע ולא בגלל זבח. והא דלקמן ף קו ע"א) מקשה על פירשתי ואיני יודע איזו מהן פירשתי יביא חמישתן הא איכא לספוקי נמי במנחת נסכים ומתרץ דאיירי דלא מספקא לי' לנודר אלא אמנחה הבאה בפני עצמה ולא אמנחה הבאה בגלל זבח ועוד תירוצים דאיירי דלא מספקא לי' לנודר אמנחת נסכים משמע דאי מספקא לי' שפיר מחייבינן לי' להביא נמי מנחת. נסכים לא דמי להכא דהתם איירי דפריש בהדיא מין אחד מן המנחות שפיר יש לספק נמי דילמא פריש מנחת נסכים אבל הכא דאמר סתם הרי עלי מנחה ואמרינן דיכול להביא איזה שירצה מחמשה מנחות משום דמנחה סתמא כוללת כל החמשה מנחות בכה"ג שפיר אמרינן דלא כלל בתיבת מנחה אלא אותם מנחות המפורשות ורגילות לבוא בפ"ע:

דף קה.

בגמ' מן הצאן יביא כבש כו', וקשה דבשלמא הא דמקשה הרי עלי יביא מן הבקר ניחא כמו דמסיק אלמה תנן הרי עלי עולה יביא כבש ולא פליג ר"י אבל הא דמקשה מן הצאן יביא כבש קשה הא לא מצינו הוכחה דס"ל לר"י ההיפוך ויש לומר דאי ס"ל לר"י טעמא דהואיל ופתח בו הכתוב תחלה הוה בעי לפלוגי על הא דתנן הרי עלי עולה יביא כבש ולהזכיר כל אלו החילוקים דהרי עלי עולה יביא מן הבקר ומן הצאן יביא כבש ומן העוף יביא תורים:

שם דלית לה שם לווי כו' הואיל ופתח בה הכתוב כו' איזו מנחה כו' דלית לה שם לווי זו שפתח בה הכתוב תחלה כו' כצ"ל:

שם ומאי מנחה דכולהו מנחות כו' מין מנחות עלי יביא שתי מנחות כו' כצ"ל:

שם פיסקא פירשתי ואיני יודע איזו מהן פירשתי יביא חמישתן כצ"ל:

שם בארבע עשר מנחות כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מן הצאן יביא כבש כו' ולא עז הואיל ופתח בו וכו'. בצ"ק כתבו דקמאי צוחו בקושיא זו הא אהדרי' קרא והקדים עזים וכן גבי תורים אהדרי' קרא והקדים בן יונה כמו דאיתא בהדיא במשנה בכריתות (דף כ"ח) ופרש"י התם דאם אמר הרי עלי עולה דאיזו מהם שירצה יביא ולי נראה לתרץ דהא דר"י פליג במתניתין וס"ל דיביא סלת היינו דוקא סולת ואם הביא מנחה אחרת אפילו בדיעבד לא יצא וע"ז תני הטעם בברייתא שבו פתח הכתוב תחלה ונמצא לפי זה שדין זה אינו אלא בנודר מנחה סתמא ולא פירש איזו אמרינן דמשו"ה פתח בו הכתוב תחלה לאשמועינן דין זה וממילא לא יצא ידי נדרו אם מביא מנחה אחרת לרבנן דס"ל לעיל דהנודר מחבת והביא מרחשת לא יצא ולפי זה הא דפריך אלא מעתה האומר הרי עלי מן הצאן יביא כבש איירי נמי בנודר סתמא וא"כ אינו מועיל כלום מאי דאהדרי' קרא גבי חטאת והקדים עז לכבש דהתם לא איירי בנודר והתם לא קתני במתניתין דמועיל הא דאהדרי' קרא אלא לענין מובחר דאינו רק מצוה לכתחילה דאי לאו דאהדרי' קרא הו"א דמשו"ה הקדים הכתוב בכ"מ כבשים לעזים מפני שהם מובחרים ואע"ג דמסקינן הכא דהאומר הרי עלי עולה מן הצאן יביא איזו שירצה היינו לענין דיעבד אבל לכתחלה יביא כבש משום דכתיב מבחר נדריכם וכן חטאת יחיד דיכול לפטור עצמו בין בכבשה ובין בשעירה מצוה להביא כבשה משום מובחר וכמו שפרש"י שם יכול האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש משמע דוקא אם יש לו דלענין זה ודאי מועיל בין דאהדרי' קרא גבי חטאת והא דפרש"י על העומר הרי עלי עולה סתמא היינו לפי המסקנא דהכא דבנודר סתמא מביא איזו שירצה וזה ברור:

בד"ה דלית לה שם לווי כו' כצ"ל:

בד"ה איזו היא מנחה כו' משום דלית לה שם לווי זו שפתח כו' כצ"ל:

בד"ה ת"ש ממתניתין סה"ד ומה"ד מנחה מין מנחה כו' כצ"ל:

בד"ה ממין אחד דמקיים לתרווייהו לישני כצ"ל מצאתי:

בד"ה דילמא כו' דמיני מנחה משמע תרין כדאמר לעיל כו' כן הוא הנוסחא הנכונה. פירוש דמיני לבד משמע שתי מנחות משני מינין אלא משום דמנחה משמע רק חדא מנחה ע"כ קאמר דאע"ג דקאמר מיני מנחה נמי משמע תניין כדאמר ר"פ לעיל דכלהו מנחות נמי מנחה מיקריין ור"פ דאיבעיא לי' לעיל כיון דאמר מיני תרתי קאמר היינו ודאי שתי מנחות משני מינין דליכא שום משמעות לומר דמיני משמע שתי מנחות ממין אחד והא דלא קאמר אסיפא דמתניתין נמי הא מיני מנחה מביא שתי מנחות משני מינין ולא תסתור דיוקא דסיפא לרישא היינו משום דבמתניתין לא מזכיר כלל גבי מין מנחות דיביא שתי מנחות ממין אחד אלא יביא שתים וכיון דלא מיירי המתניתין כלל ממין אחד או משני מינין אלא או מחויב חדא מנחה או שתי מנחות ליכא למידק אלא הא מיני מנחה חדא דאל"כ הוה לי' למיתני נמי מיני מנחה שתים:

בד"ה ודילמא כו' איכא לקיומי תרווייהו שני מינין כו' חדא מנחה ממין אחד לא מייתי כצ"ל. פירוש כיון דלא משכחת לרבנן חדא מנחה משני מינין לא אמרינן דהאומר מיני מנחה יביא חדא מנחה ממין אחד אלא מביא שתי מנחות משני מינין דמיני תרתי משמע:

בד"ה איכא לספוקי כו' רקיקין סה"ד כן הוא הנוסחא הנכונה:

בד"ה מייתי כו' ואם מנחה של חלות ורקיקין כו' כצ"ל:

בד"ה למחרת כו' ספק מצורע טמא פירוש מוחלט ספק טהור כו' אחר ששים יום כו' ר"ש אומר כו' כצ"ל והד"א:

בתוס' בד"ה למחרת כו' להשלים שלשים כו' כצ"ל:

בא"ד ואין נזיר טהור מגלח כו' כצ"ל ש"מ:

בא"ד שחטאתו מעכבתו כו' כצ"ל:

בא"ד ומביא עולת בהמה ומתנה עלי' כו' ונראה שחסר מן התוספתא וסופר שלשים יום וגרסינן וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה כו' שהרי ספק כו' כצ"ל וכן הוא בתוס' בזבחים (דף ע"ו):

בא"ד וחטאת ושלמים ישהה עד סוף כו' כצ"ל:

בא"ד בסוף ז' ימי ספירה של תגלחת הראשונה כו' כצ"ל:

בא"ד בע"ב שאין ימי נזרו עולין לו מתוך כו' כצ"ל:

בא"ד אך לא חשש לפרש כל כך כו' כצ"ל:

בא"ד חטאת שהרי כו' אינו נזיר כלל עכשיו אבל נזיר ודאי הי' כן הוא הנוסחא הנכונה ולא כהגהות הצ"ק:

בא"ד או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין המורם מהם כו' כצ"ל מצאתי. ואע"ג דאין חילוק דין בין עולת חובה או עולת נדבה ואפי"ה צריך להתנות מ"מ נקט הכא דצריך להתנות לענין המורם מהם משום דכן הוא האמת:

דף קה:

בגמ' זה אשמו כו' כצ"ל:

שם ולר"ש דאמר כו' כן הוא גירסת רש"י:

שם עשרון אחד משני עשרונין כו' אם הביא עשרון אחד משני עשרונים כו' כצ"ל. וצריך לומר דאע"ג דבגמ' קאמר יצא לשון דיעבד וכן לקמן קאמר בעמוד שאח"ז אם קמץ ועלה בידו מאחד על שניהם יצא מ"מ אף לכתחלה יכול לעשות כן דאל"כ האיך ס"ל לר"ש הכא דיעשה כן לכתחילה וכן פריך לעיל בסמוך אבל בעלמא דיעבד אין לכתחלה לא והא דאמר לשון דיעבד היינו משום דלכתחלה ודאי שום אדם לא יעשה כן להביא עשרון אחד אשני עשרונים או במנחה של מחצה חלות ומחצה רקיקין דמונחים בכלי אחד בשעת קמיצה ודאי לא ידקדק לכתחילה הכהן הקומץ שלא יעלה בידו משניהם:

ברש"י ד"ה שחיטה בצפון כשאר אשמות כו' כצ"ל:

בד"ה וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כחומר שלמים אע"ג דאשם מצורע נמי בעי סמיכה ונסכים כיון דשאר אשמות לא בעי סמיכה ונסכים אע"ג דאשם מצורע בעי סמיכה ונסכים מצד עצמו לא משום ספיקא דשלמים שייך למיתני דאשם זה בעי סמיכה ונסכים כחומר שלמים וכן כתבו התוס' בנדה (דף ע' ע"ב) בד"ה וסמיכה דלמ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא הא דהזכיר סמיכה משום דסמיכתו חלוקה משאר אשמות דבכל אשמות בעי סמיכה מדאורייתא אבל לרש"י ניחא אפילו למ"ד סמיכת אשם מצורע דאורייתא דרש"י כתב שם בנדה דכל אשמות לא בעו סמיכה:

בד"ה הא קא מייתי השתא עשרון א' משני עשרונין מזה קצת ומזה קצת כו' כצ"ל ש"מ:

בתוס' ד"ה וסמיכה כו' באקפויי ידיו כו' כצ"ל:

בד"ה ונאכל ליום ולילה ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה כו' כצ"ל:

בד"ה שמעינן כו' משני עשרונים כו' מדקסבר מדת יבש לא נתקדשה. פירוש ודוקא מעשרונים שנתקדשו בכלי שרת יש לומר דלא מצטרפי לעשרון אחד ואע"ג דהכא מצטרף חלות ורקיקין אפויין וכבר נתקדשו החלות בכלי שרת בשעת בלילה דבלילה צריך כלי שרת כמו דאמר ר"י לעיל (דף ט' ע"א) דבללה חוץ לחומת העזרה פסולה דכיון דעשייתה בכלי הוא נהי דכהן לא בעי פנים מיהו בעי מ"מ כיון דרקיקין לא נתקדשו בכלי עד לאחר אפיי' שנותנן בכלי שרת לקמיצה דהא ר"ש ס"ל דאין תנור מקדש לא מיקרי עשרון אחד משני עשרונים דהא אמרינן לעיל (דף ט ע"א) מנחה שחסרה קודם קמיצה יביא מתוך ביתו וימלאנה ואע"ג דרשב"ל פליג התם הא קאי בתיובתא וא"כ ה"נ ע"כ נותן העשרון חלות והעשרון רקיקין בכלי אחד לקמיצה דמנחה המונחת בשתי כלים אינן מצטרפות לקמיצה כמו דמשמע לקמן (דף ק"ו ע"ב) נמצא דמעולם לא קידש הכלי שרת העשרון של רקיקין בפ"ע ומשו"ה לא הקשו אלא מלוג אחד משני לוגין שנתקדשו במדת הלח:

בא"ד דלא חייש בעשרון אחד משני עשרונים ומיהו כו' כצ"ל:

דף קו.

בגמרא שאינה טעונה קמיצה לא מסתפקא לי' כצ"ל:

שם ת"ר פירשתי מנחה של עשרונים וקבעתי בכלי אחד ואיני יודע כו' כצ"ל ב"ח:

שם פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהן פירשתי יביא חמש מנחות כו' רבי אומר יביא חמש מנחות של עשרונים כו' כצ"ל:

שם והא קא קמיץ מחובה אנדבה כו'. פירוש דבהקומץ דקמיץ אנדבה מעורב נמי מהחובה וה"ה דיש להקשות כן לרב חסדא דמוקים פלוגתייהו במותר להכניס חולין לעזרה הא קא קמיץ מחולין אקודש אלא משום דמקשה לרבא והוא מוקים פלוגתייהו במותר לערב חובה בנדבה נקט הקושיא אליבי':

שם ואמר מר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן ואפילו לר' יוחנן דס"ל לעיל דמקטיר קומץ עליהן מודה דהשיריים אסורין באכילה והכא נמי הכי קאמר אין מקטירין הקומץ להתיר שיריים באכילה שוב מצאתי שהתוס' פירשו כן ביומא (דף מ"ז ע"ב) בד"ה ואמר מר עיי"ש:

ברש"י ד"ה מותר השמן כו' וחלות בוללן כו' תניא לבתר מההיא כו' כצ"ל:

בד"ה כי קא מספקא לי' לנודר ממנחת יחיד כו' דודאי ידע שלא נדרה. פירוש דמתניתין איירי דלא מספקא לי' להנודר אלא על חמש מנחות של נדבה דיודע שלא נדר מנחה הבאה בשביל ציבור או סימן אחר דהיינו הבאה בגלל זבח או שאינה טעונה לבונה או הבאה בשלשה לוגין או שאינה טעונה קמיצה אבל אי מספקא לי' נמי אמנחת נסכים ודאי צריך להביא נמי מנחת נסכים ולא אמרינן דמשום הנך שינויים דאית בה משאר מנחות לא נדרה דאין זו סברא כלל וכן משמע נמי מדברי התוס' בריש פירקין בד"ה הרי עלי מנחה שהוצרך לכתוב טעם על הנודר מנחה סתם דיביא איזה שירצה מחמשה מנחות דוקא ולא מנחת נסכים דסתמא דעתו אמנחות המפורשות דהוא טעם חדש שלא הזכיר כאן בגמ' כלל ואין מביאין הנך טעמי דקאמר הכא וכן משמע נמי לשון הגמ' דקאמר כי קא מסתפקא לי' ולא קאמר כי קא מסתפקא לן:

בד"ה יביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' כו' ובאידך ארבעה ובכן עד ששים כצ"ל צ"ק:

בד"ה שהם אלף ושמנה מאות ושלשים עשרונים כו' כצ"ל:

בד"ה פירשתי עשרונים ופירשתי איזו מנחה כו' ואיני יודע איזו מנחה כו' ששים עשרונים כצ"ל:

בד"ה רבנן סברי כו' ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ הא הוי קצת מן הקומץ חולין כו'. אין לפרש כמו דמשמע לכאורה דהקושיא הוא דהקומץ הוא מעורב בקודש וחולין דהא זה הוא קושית אביי לרבא באוקימתא דרבא דפליגי במותר לערב חובה בנדבה והא קא קמיץ מחובה אנדבה ומנדבה אחובה ובהתירוץ דמתרץ לי' רבא דתלי לי' בדעת כהן מתורץ נמי קושיא זו דכל היכא דמטיא ידא דכהן בקמיצה יהי' קודש ועוד דלקושיא זו אין מועיל הא דמתרץ דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא דמאי מועיל הא דדעתו דכהן אקודש כיון דבקומץ גופא מעורב חולין ובהקומץ רבה קאמר זה לענין דאינו קומץ על היתר מעשרון אלא הקושיא הוא דקומץ נמי על החולין ואותו חלק קומץ המגיע לפי חשבון על החולין הוא חולין ואין פירושו חולין גמורין אלא שאינו קדוש בקדושת הקומץ רק בקדושת מנחה שלא נקמצה ולגבי קדושת הקומץ קרי לי' חולין ולישנא דגמ' דלעיל (דף כ"ד ע"ב) נקט דהתם נמי קאמר וקומץ גופי' היכי קריב הא איכא תילתא חולין וקושיא זו אינו אלא לאוקימתא זו אבל לאוקימתא דרבא דמתנה דהשאר יהא נדבה וקמיץ שני קמצים לא שייך להקשות דקומץ של חובה קמיץ נמי אנדבה דהא בדעתו לקמוץ עוד קומץ בפ"ע על נדבה:

בד"ה ורבי סבר כו' ששים עשרונים כו' דקביעותא דמנא מילתא הוא:

בד"ה מותר לערב כו' ששים עשרונים כו' כצ"ל:

בד"ה כל היכא כו' וכל היכא דמטי ידי' כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כר"ש בן יהודה וא"ת מאי ס"ד דמקשה דקאמר כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל משום דרבנן דפליגי אר"ש בן יהודה ס"ל במותר השמן. דמחזירו לחלות כו'. יש לדקדק דעדיין לא מתורץ בזה קושיא השני' דמנא לי' בכולהו רקיקין דשאר השמן נאכל לכהנים ונראה לפרש דשני הקושיות של התוס' הם בדרך ממנפ"ש ואינם אלא קושיא אחת דבתחלה הקשו הא לא אשכחן לר"ש דאית לי' דמותר השמן של מחצה רקיקין מחזירו לחלות ואדרבא מצינו לר"ש ב"י דקאמר משמי' דר"ש דנאכל לכהנים ואי משום דהלשון דר"ש ב"י אומר משום ר"ש משמע דרבנן פליגי עליו קשה קושיא השני' ומנא לי' למקשה דבכולהו רקיקין נאכל לכהנים דזה נמי לא מצינו דס"ל לר"ש האי סברא אלא ר"ש ב"י אומר משום ר"ש ומתרצי דמזה דקתני ר"ש ב"י אומר משום ר"ש לא משמע דרבנן פליגי אר"ש ב"י ולא קתני ר"ש ב"י אומר אלא משום דהוא אמרה משמי' ומתורץ קושיא השני' והא דס"ד דמקשה דר"ש ס"ל דמותר השמן מחזירו לחלות היינו משום דרבנן דפליגי אר"ש ב"י ע"כ אליבא דר"ש פליגי דלא משכחת לה מחצה חלות ומחצה רקיקין אלא אליבא דר"ש:

בד"ה שהן אלף כו'. בפסקי תוס' סימן רמ"ג כתב וז"ל כשיש לך לחשב מא' ועד ד' תחלוק החשבון שלפני החצי כמו א' ב' ג' ד' ק"ח ג' ותחליק לחצי וקח חלק קטן דהיינו א' ואומר ג' פעם ג' הוא ט' ורבים נבוכו בפירושו ונראה לפרש דכוונתו ליתן כלל האיך לחשוב מא' ועד ס' ונותן משל על חשבון קטן מא' ועד ד' וה"פ חרי החשבון הוא ב' דהא כל החשבון הוא ארבע אותיות נמצא דהחני חשבון הוא שני אותיות והוא ב' וחשבון שלפני החצי הוא בכאן אות א' שהוא לפני הב' והא דקאמר תחלוק החשבון שנשבי החצי כוונתו שתחלוק הא' מן הב' וזה הוא כוונתו נמי בטתי דקאמר קח ג' ותחלוק לחצי האות ב' קורא אותו ג' לפי שהוא עולה לחשבון ג' עם האלף ביחד וקאמר דתחלוק החשבון ג' לחצי דהיינו האות א' חלק אחד ואות ב' חלק השני והא דקאמר וקח חלק קטן דהיינו א' פירוש דהחשבון של החלק קטן תקח בלא כפל וכבר יש בידך אחד ואח"כ תקח החלק הגדול שהוא אות ב' שעולה לחשבון ג' תכפול אות ג' פעמים ועולה לחשבון ט' ותצרף עם האחד ועולה עשרה וכן תעשה מא' ועד ס' תחלוק החשבון שלפני החצי והוא כ"ט ועולה ארבעה מאות ושלשים וחמשה ותקח אותו החלק הקטן בלא כפל ואח"כ תקח החלק הגדול דהיינו שלשים שעולה ארבעה מאות וששים וחמשה ותכפול אותו שלשה פעמים ויעלה לך אלף ושלש מאות ותשעים וחמשה ותצרפם יחד ויעלה בס"ה אלף ושמונה מאות ושלשים:

בד"ה רבה אמר דכ"ע כו' רבה גרסינן אעפ"י שהוא אחר ר"ח כו' וכן כתבו נמי בבכורות (דף ג' ע"א) בד"ה רב חסדא וז"ל אפילו גרסינן רבא בשמעתא לפי שהוא אחר ר"ח כו' משמע מדבריהם שבש"ס מזכיר תמיד רבה קודם ר"ח כמו שמצינו בסוף מ"ק ובשבת (דף כ"ג ע"ב) ובזבחים (דף פ"ז ע"א) אבל מצינו שמזכיר ר"ח קודם רבה כמו בפסחים (דף ס"א) שני פעמים ובב"ק (דף ק"ד) ולקמן (דף ק"ח ע"א) וצריך לומר דהתוס' גורסין בכל הני מקומות רבא במקום רבה וצ"ע:

בד"ה דתלי לי' בדעת כהן כו' כצ"ל:

בא"ד ואע"ג דבהקומץ רבה לית לי' לאביי בדעתא דכהן תליא מילתא הכא מידה כצ"ל. פירוש על דברי התוס' האלו תמצא בע"ב בד"ה איפשר ובמה שכתבתי שם:

דף קו:

בגמרא ר"א אומר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח לריח ניחוח אי אתה מעלה כו' כצ"ל ב"ח וכן משמע מפרש"י:

שם אבל אתה מעלה לשם עצים כצ"ל:

שם רבנן סברי כרבנן דאמרו ס' לוג וכל חד וחד עשרון לוגו קא שקיל כו' כצ"ל קצת מצאתי:

שם ואי איתמר בההוא בההוא קאמר רבי כו' כצ"ל:

שם סימן עצים זהב כו' הסימן הוא דבכל חד מהנך קתני הרי עלי:

שם במתניתין חמשה קמצים הם האומר הרי עלי לבונה כו' המתנדב מנחה כו' הוא מביא עד שיאמר כו' כצ"ל וכן הוא במשניות:

ברש"י ד"ה דילמא כו' הוה לי' כל מה שבכלי שירים כו' הוו להו שירים שחסרו כצ"ל. ודיבור זה שייך לע"א על דילמא כולה חובה קמא:

בד"ה דמסיק כו' דילמא אינך שירים כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה ור' כו' דתו לא מצי מקטיר מכי הקטיר לקומץ קמא כו' כצ"ל ב"ח:

בד"ה איפשר כו' ומאי דקמיצנא מכלי אחר ליהוי כו' דפש בכלי א' סה"ד ומה"ד ומגע להו מגיע לראשי הכלים כו' כדי שיגעו לראשי הסלתות זו בצד זו כו' ומקטיר דנדבה והדר דנדר כו' כצ"ל. והא דפירש דמקטיר נדבה ברישא היינו משום דכ"ז דלא הקטיר קומץ דנדבה אין השירים של הכלי גדול ראוי לאכילה לכהנים אע"ג דהקטיר הקומץ של חובה משום דמעורב בהם השירים של נדבה דעדיין לא הקטיר קומצה וכ"ז דליכא שירים לאכילה אין מקטירין הקומץ משו"ה יותר טוב הוא שיקטיר הנדבה ברישא דמתיר לאכילה השירים של כלי קטן ואח"כ יקטיר קומץ דחובה ויתיר מיד השירים לאכילה ודוקא כשהם בכלי אחד אין נ"מ איזה קומץ יקטיר ברישא משום דבין כך ובין כך אין השירים מותרין באכילה עד שיקטיר שניהם:

בד"ה אין לה אלא לוגה כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד ואי חדא הוא סגי בחד לוג כצ"ל צ"ק:

בד"ה קטן והביא גדול כו' שלשה עשרונים ומייתו כו' כצ"ל:

בד"ה אימורין כו' לא הכי נדר סה"ד ומה"ד בההוא קאמר כו' כצ"ל:

בד"ה נחשת כו' דמייתי נחשת שוה מאה כסף כצ"ל מצאתי:

בד"ה מנלן דסתם הקטרת לבונה הוי קומץ כצ"ל ש"מ:

בד"ה פירשתי כו' דעתי' נמי אמידי דלית בי' כו' כמו עולת העוף ומנחת נסכים כו' דבר שנקטר כולו והיינו לבונה כצ"ל מצאתי. פירוש דעולת העוף אין נקטר כולו כמו דאמר בגמ' איכא מוראה ונוצה אלא דאין ממנו כלום לכהנים ומנחת נסכים נמי אין ממנו לכהנים כלום דהא נקטר כולו והא דקרי לי' אין נקטר כולו היינו דיש מנחה דאכלו כהנים מינה והא דפירש והילכך יביא מכולן היינו לבונה ועולת העוף ומנחת נסכים ותו לא והא דקאמר קס"ד אע"ג דהאמת כן הוא מצינו כן הרבה פעמים בלשון רש"י:

בתוס' ד"ה איפשר דמייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ומגע להו וקמיץ כו' לכמה עשרונים כו' שני עשרונים בשני כלים כו' כצ"ל:

בא"ד וא"כ לר' יאמר אם ששים עשרונים נדרתי הרי עלי עדיין עשרון אחד כו'. ויש לדקדק למה הוצרכו לכל זה כיון דלא פליגי בדר"א והכי סגי להתנות אם ששים עשרונים נדרתי הרי טוב ואם בציר מס' נדרתי הרי עלי עוד מנחה של עשרונים להשלים מה שחסרתי בנדרי הראשון מס' עשרונים ובדרך הזה לא הוו בעי להמתין בקושיא זו עד הכא דקאמר איפשר דמייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא כו' אלא הוו מצי לאקשויי מיד על הא דקאמר ור' סבר אסור לרב חובה בנדבה דמתנה על חובה ונראה לפרש דהנה יש להקשות עוד על הא דאמר הגמ' לעיל בע"א דתלי לה בדעת כהן דמשמע מתוך לשון הגמ' דהבעלים אמרו כך ולא פירשו בשעת לקיחת הסולת והשמן איזה לחובה ואיזה לנדבה אלא תלי לה בדעת כהן דמה שיהי' מהסלת והשמן ביד הכהן בקומץ ראשון יהא לחובה ובקומץ אחרון לנדבה דלפירש"י בעירובין (דף ל"ז ע"א) שפירש הא דאמר רבה התם כשהתנו שהתנו הנשים ביניהם שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה וס"ל דזה לא מיקרי ברירה ניחא נמי הכא דהא דהתנו הבעלים על הכהן לא מיקרי ברירה אבל להתוס' שהקשו שם על פרש"י דכה"ג הוי ברירה גמורה ופירשו התם שהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהי' שלי וזה יהי' שלך א"כ קשה דהכא הוי ברירה גמורה וא"כ למה הוצרך לומר לרבי דס"ל דאסור לערב חובה בנדבה הא ס"ל לרבי בחולין (דף קל"ה ע"א) דאין ברירה וצריך לומר להתוס' דהא דקאמר דתלי לה בדעת כהן אין כוונת הגמ' לומר דהקומץ ראשון נעשה של חובה ע"י אמירת הבעלים דהא אין ברירה אלא כוונת הגמ' לומר דהבעלים לא פירשו בשעת לקיחה איזו לחובה ואיזו לנדבה אלא הניחם סתומים עד שעת קמיצה ואז מתפרשין בעשיית כהן כדאמר רב חסדא התם בעירובין אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן ולאו דוקא בקינין הדין כן אלא בכל הקרבנות כדמשמע ביומא (דף מ"א ע"א) וס"ל להתוס' דלאו דוקא בשני מיני קרבנות כמו חטאת ועולה אלא אפילו במין קרבן אחד בין חובה לנדבה כיון שיש חילוק דין ביניהם דומיא דחטאת ועולה דחובה חייב באחריותה משא"כ בנדבה ודוקא בין קן אשה זו לחברתה אין הכהן יכול להפריש משום שאין שום חילוק דין ביניהם ולפי פירוש זה יתיישב שפיר דברי התוס' בע"א בד"ה דתלי לה בדעת כהן שכתבו וז"ל ואע"ג דבהקומץ רבה לית לי' לאביי בדעתו דכהן תליא מילתא הכא מודה עכ"ל ואם מפרשים דהקומץ הראשון והאחרון מתפרשים לחובה ולנדבה ע"י אמירת הבעלים כפרש"י קשה הא הכא לא דמי כלל לההוא דלעיל דהתם תלי בדעתו של כהן והכא תלי בדעתו של בעה"ב ובמעשה כהן אבל לפי הפירוש שכתבתי שפיר תלי הכא נמי בדעתו של כהן אלא שיש לחלק דהכא שפיר תלי בדעת כהן משום דילפינן מקרא דמתפרשין בעשיית כהן אבל התם גבי קמיצה יש לומר דאין תלי בדעתו של כהן דע"כ של כהן קאי הקמיצה על כל מה שיש בכלי ומה שקשה לפי זה הפירוש הא באוקימתא דר"ח נמי יש להקשות קושיא זו הא קא קמיץ מחולין אקודש ולפרש"י שהתנו הבעלים יש לומר כן נמי באוקימתא דר"ח דהתנו הבעלים דכל היכא דמטיא ידא דכהן יהא קודש אבל לפי מה שפירשתי בדברי התוס' דלא התנו הבעלים כלום משום דאין מועיל כלל תנאי הבעלים על עשיית הכהן משום דאין ברירה אלא הבעלים הניחם סתומים עד שיפרשם הכהן אין לתרץ כן באוקימתא דר"ח דפשיטא דבין קודש לחול אין ביד הכהן לפרש אלא ביד הבעלים כתבתי לתרץ לעיל (דף כ"ב ע"א) במה שכתבתי שם על דברי התוס' בד"ה והן בולעות זו מזו עיי"ש. ועכשיו נבוא לבאר דברי התוס' דהכא דמעיקרא דלא ידע מהא דיכול להביא שיתין בחד מנא וחד בחד מנא לא מצו להקשות לרבי דיתנה על חובה דתקשי הא קמיץ מחדא חובה אאידך מנחה דחובה והבעלים לא מצו להתנות דקומץ ראשון שיעשה הכהן יהא על חובה ראשונה ואחרון על חובה אחרונה דזה הוי ברירה לתוס' ורבי ס"ל אין ברירה וגם אם הניחם הבעלים סתומים אין הכהן יכול להפריש בין חובה לחובה דהא אפילו בין קן אשה זו לחברתה אין יכול להפריש כמו שפרש"י בעירובין וכ"ש שתי מנחות של איש אחד אבל השתא דקאמר דיכול להביא שיתין בחד מנא וחד בחד מנא מקשו שפיר דיקמוץ מעיקרא מחד דבחד מנא דליכא התם רק חד עשרון דחובה אחרונה ואח"כ יכול לקמוץ משיתין דבחד מנא על החובה ראשונה באופן דאמר לעיל דהבעלים הניחם סתומים והכהן יפריש ביניהם דכיון דקמיץ כבר מחד דבחד מנא על החובה אחרונה שיש בשיתין דחד מנא א"כ יש בהכלי מנחה שלא נקמצה ושירים מעורב יחד ויש חילוק דין ביניהם דומיא דחטאת ועולה שפיר יכול הכהן להפריש ביניהם וצריך להגי' בדברי התוס' וכצ"ל וקמיץ מעיקרא מהאי דחד עשרון ואח"כ קמיץ מהאי דשיתין עשרון:

בא"ד דהוי נדבה סה"ד ומה"ד ורבי סבר כראב"י כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד דהא כי בלל חובה ומערבה בנדבה הוה לי' חיסר שמנה וריבה שמנה כצ"ל צ"ק. פירוש דמנחת חובה יש בה לוג שמן ומנחת נדבה דמעורבת בה אין בה כלל שמן דלוג שמן של הנדבה נתן בנדבה דעשרון דחד מנא ומנחת נדבה המעורבת בחובה בולעת שמן ממנחת חובה ונמצא דמנחת חובה פסולה משום חיסר שמנה ומנחת נדבה פסולה משום ריבה שמנה ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל (דף כ"ג ע"א) בד"ה חרב דלא פסול משום חיסר שמנה אלא משום ריבה שמנה היינו דוקא בקמצים שנתערבו דהוו עולין וחיבורי עולין כעולין אבל לא במנחה שלא נקמצה ולפי דבריהם אין פסול אלא מנחת חובה משום דאינה ראוי' לבלל עם שמנה משום דע"י הבלילה תהא חובה מעורבת בנדבה והוי חיסר שמנה וריבה שמנה וה"ה דהוו מצי לומר דלוג שמן של מנחת נדבה שנתן בעשרון דחד מנא אינה ראוי' לבלול עם הנדבה שיש בכלי גדול משום דששים ואחת אין נבללין בכלי אחד ופסולה נמי המנחת נדבה אבל לחכמים דס"ל דכל עשרון בעי לוג אע"ג דעשרון דחד מנא של נדבה אינה ראוי' לבלל ביחד עם עשרונים של נדבה שבכלי גדול משום דששים ואחת אין נבללין בכלי אחד מ"מ מיקרי ראוי' לבלל דאנן לא בעינן שיהא כל הסלת של מנחה נבלל יפה אלא דהסלת של המנחה תהא נבללת יפה עם שמנה כדכתיב בלולה בשמן וששים עשרון נבללין יפה עם ששים לוג ועשרון דבחד מנא נבלל יפה עם לוגה:

בד"ה המעלה כו' ובהא כללא הוי מעלה קומץ בפנים כו'. פירוש דמשו"ה לא חשיב נמי במתניתין דשיעור הקטרה בפנים לצאת בעלים ידי חובתן ולהתיר שירים באכילה הוא שיעור קומץ שלם משום דהוא בכלל הא דחשיב המעלה את הקומץ בחוץ דזה תלי בזה דטעמו של ר"א דאינו מחייב בחוץ אלא על קומץ שלם הוא משום דאין חייב בחוץ אלא על דבר המתקבל בפנים ושפנים לא חשיב הקטרה גמורה לצאת בעלים ידי חובתן אלא בקומץ שלם ולא משום דלא חשיב הקטרה בפחות מקומץ שלם דהא מודה ר"א אם הקטיר הקומץ בפנים ונשאר כזית אחד והקטירו בחוץ חייב כך פירש בקונטרס ולפי זה סתמא דמתניתין כר"א ומשו"ה פירשו התוס' דלא אתי לאפוקי כזית אלא לאפוקי דלא בעי שני קמצים בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים והא דנקט שיעור קומץ אע"ג דבכזית חייב לא קשה דהא במתניתין בזבחים (דף ק"ו ע"א) ג"כ נקט בפלוגתא דר"א ורבנן המעלה את הקומץ לרבותא דר"א דאפילו בקומץ שלם אינו חייב היכא דאיכא שני מתירין ולרבותא דלרבנן דלא בעי לחייב על הקטרת חוץ רק כזית מקומץ אחד ולא שני כזיתים משני קמצים ולפי פירושם נשאר הקושיא אמאי לא חשיב נמי שיעור הקטרה בפנים לצאת בעלים ידי חובתן הוא קומץ שלם וצריך לומר דלא מיירי מתניתין בקומץ דסלת אלא בקומץ דלבונה ושיעור הקטרה בפנים קומץ שלם שייך נמי בסלת:

בד"ה והא איכא עולה כו' כיון דאיכא שמן דאכלי כהנים לא פסיקא לי'. ובזה מתורץ נמי דלא תקשי והאיכא נסכים למ"ד בפרק כל התדיר דכליל כיון דאיכא יין של נסכי חובה דאזיל לשיתין לא פסיקא לי':

דף קז.

בגמרא שמוחטין כו' כצ"ל. וכן הוא בערוך וכן הוא הגירסא נמי בביצה (דף ל"ב ע"ב):

שם ברזל תניא אחרים אומרים כו' כן הוא הנוסחא שלפנינו והיא משובשת וכצ"ל ת"ר האומר הרי עלי ברזל אחרים אומרים כו' וכן הוא הגירסא בשבת (דף צ' ע"א):

שם פיסקא שמן לא יפחות מלוג כו' כצ"ל:

שם וכמה שלשה לוגין מאן שמעת לי' דאמר שלשה לוגין כו' כצ"ל:

שם במתניתין איל ושעיר גדי וטלה כצ"ל:

ברש"י ד"ה מוראה ונוצה נזרקין אצל המזבח ונבלעין במקומן כו' כצ"ל מצאתי:

בד"ה לא פסיקא לי' דלימא דבר הקרב כולו כו' כצ"ל:

בד"ה מוחטין מפילין כו' כצ"ל:

בד"ה כלי' עורב מסמרות חדין כו' ובשבת (ד"צ ע"א) פי' טבלאות של אמה על אמה היו עושין והן חדין כסכין סביבותיהן ומסמרין חדין בכולן ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב וכן הוא נמי כוונתו בכאן אלא שקיצר בלשון:

בד"ה אזרח כו' וקרא יתירא הוא כצ"ל:

בד"ה יהי' התם כתיב ככם כגר יהי' משמע כו' כצ"ל:

בד"ה יביא כו' גדולים וקטנים דהיינו פר ועגל איל ושעיר גדי וטלה כצ"ל

בתוס' בד"ה ודילמא נסכא כו' הרי עלי עשרונים יביא שנים כו' כצ"ל:

בא"ד ובפרק בתרא דכתובות (דק"י ע"ב) ובבבא בתרא (דף קס"ה ע"א) אמר כו' כן הוא הנוסחא הנכונה ואע"ג דבכתובות אמר מגביהו כל מה שירצה מפרשים התוס' דע"כ היינו דוקא לא פחות מדינר והא דקאמר כל מה שירצה היינו בין סלע ובין שקל ובין דינר ואע"ג דהתוס' בעצמם פירשו לקמן בדיבור שאח"ז לפרש דמשו"ה אמר בכתובות מגביהו לוה כל מה שירצה ולא קאמר מגביהו דינר כמו דאמר בב"ב משום דבב"ב איירי באתרא דלא סגי פרוטי דכספא כמו דמתרץ שם הגמ' על הקו' ואימא פרוטי דהיינו מעות או פינדיוני' או איסרים ומשו"ה מגביהו דינר אבל בכתובות איירי באתרא דסגי פרוטי דכספא משו"ה מגביהו כל מה שירצה הלוה דהיינו אפילו איסרים היינו דוקא לבתר דמשני ר"א דכתיב מטבע אבל המקשה דפריך ואימא נסכא הוה ס"ד דמגביהו כל מה שירצה היינו לא פחות מדינר משום דכסף סתמא משמע מטבע חשובה ולא נקרא כסף סתמא אלא או סלע או שקל או דינר ומשו"ה מקשה ואימא נסכא דמשום דיד בעל השטר על התחתונה יש לפרש דהא דכתיב בשטר כסף סתמא כוונתו על נסכא דוקא שאינו מטבע אלא חתיכת כסף ונסכא הי' ידוע להם שיעורו והתוס' הוכרחו לפרש כן לפי סברתם דהכא דהוא סברת ר"ת בתשובתו שהביאו התוס' בב"ב דהקושיא ואימא נסכא הוא מכח דיד בעל השטר על התחתונה ונסכא גרע מדינר וקשה להו מההוא דהגוזל קמא דאמר התם נסכא ועבדינהו זוזי והוצרכו לתרץ דהתם בזוזי פשיטא דהוא שמיני שבצורי ועדיין קשה מההוא דכתובות דאמר התם דמגביהו כל מה שירצה דהיינו איסר וע"ז פריך ואימא נסכא משמע דנסכא פחות מאיסר דהוא חלק כ"ד מדינר משו"ה הוכרחו לפרש דקודם דמתרץ ר"א דכתיב מטבע הוי מפרשינן דסתם כסף לא פחות מדינר ולא קשה מכתובות אלא מהגוזל קמא:

בא"ד וקשיא מהא דאמרינן בהגוזל קמא כו' כצ"ל מצאתי:

בא"ד דארבע מינייהו קיימי באיסאירא סה"ד ומה"ד באתרא דלא סגי פרוטי דכספא כו' כצ"ל:

בא"ד כלומר מעות או פונדיונים או איסרין כי התם בכתובות כו' כצ"ל:

בא"ד שהוא הגרוע שבכל המטבעות. כוונתם בזה דלא תקשי דא"כ אפילו אם אין פרוטות ממש בכלל ג"כ הוי בעי למימר מגביהו איסר שהוא הגרוע שבמטבעות שיוכל הלוה להגבותו ע"כ כתבו דדוקא אי פרוטות ממש בכלל הוי בעי למימר מגביהו פרוטות לפי שהוא הגרוע שבכל המטבעות ניחא טפי לישנא למימר מגביהו פרוטות אבל אי אין פרוטות ממש בכלל לא הוה עדיפות לישנא למימר מגביהו איסר דאע"ג דהוא גרוע שבמטבעות שיוכל הלוה להגבותו אבל לא הוה גרוע מכל המטבעות ואין להקשות על המקשן דפריך ואימא נסכא דילמא הוה נמי בכלל מגביהו לוה כל מה שירצה משום דתנא דברייתא דקתני מגביהו לוה כל מה שירצה דהיינו דינר משמע לי' דכסף סתמא היינו דוקא מטבעות החשובות דנקראין כסף סתמא כמו סלע ושקל ודינר משו"ה קתני מגביהו הלוה כל מה שירצה דאם מודה הוה בסלע מגביהו סלע ואם אינו מודה אלא בדינר מגביהו דינר ולפי זה אין נסכא בכלל ולסברת המקשן דיש לפרש יותר דכסף סתמא היינו חתיכת כסף שאינו מטבע והיינו נסכא דוקא אין שייך למיתני כל מה שירצה לפי סברא זו אלא מגביהו נסכא:

בד"ה שמוחטין בה פתילות כו' אלא של שאר נרות כו' כנ"ל צ"ק:

בא"ד אלא כי הכא שמוחטין בה פתילות ומיהו אשכחן נמי צינורא שטוין בה כדתנן כו' כצ"ל:

בד"ה כלי' עורב כו' כמין טבלא חדה זקופה כו' כצ"ל:

בא"ד ובפרק קמא דמ"ק כו' כצ"ל ב"ח:

בד"ה אי תניא תניא כו' וה"נ אית לי' לר"פ בפרק כל התדיר והא דלא קאמר הכי בפרק כל המנחות באות מצה ובפרק כל שעה דיחויא בעלמא הוא כצ"ל:

בד"ה ראב"ע כו' דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' כו' לפי מה שרואה בעירו כצ"ל:

בד"ה פירשתי מן הבהמה כו' ה"ג יביא פר ועגל איל ושעיר גדי וטלה כו' כצ"ל:

דף קז:

במתניתין פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי כו' כצ"ל:

שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי כו' כצ"ל:

שם שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. נראה דלרבותא נקט הכי דאע"ג דלקמן (דף ק"ח ע"ב) משמע דשנים לגבי אחד חשובין גדול אפי"ה לא יצא אפילו לרבנן דס"ל קטן והביא גדול יצא והטעם כמו שפרש"י שהרי קבע שור אחד במנה ומכ"ש שנים במנה והביא אחד במנה דלא יצא משום דהוה לי' גדול והביא קטן ואפילו הביא אחד במנה ואחד יותר ונראה לי דאם אמר שנים במנה והביא שלשה במנה דחשיב נמי כמו אחד במנה והביא שנים במנה ולא יצא שהרי קבע שנים במנה אך בזה אני מסתפק אם מפרשינן כוונתו כל אחד בחמשים דינר דוקא ואפילו הביא שלשה כל אחד במ"ט דינר לא יצא כלל או אפילו אחד במ"ט ואחד בנ"א יצא ולפי זה אם הביא שלשה יצא עכ"פ מאחד ויביא עוד אחד ששוה כמה שחסר האחד לשיווי המנה:

שם בגמ' שאין לך דבר שקרב בסלע לגבי מזבח אלא כבש פירשתי כו' כצ"ל ש"מ:

שם אי רבי אימא סיפא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא כו' הא דהתחיל בבבא זו ולא בבבא דגדול והביא קטן נראה לפרש משום דבבא זו נמי לרבנן איצטרך דס"ל דקטן והביא גדול יצא אפילו הכי לא יצא משום דקבע שור במנה דלרבי דס"ל קטן והביא גדול נמי לא יצא מילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך למיתניי' דהא שנים לגבי אחד חשובין גדול כמו דמשמע לקמן (דף ק"ח ע"ב) וכמו שפרשתי במתניתין:

שם שתקנו להם חכמים כדי שיהא להם שלום זה עם זה כצ"ל לפי גירסת רש"י:

ברש"י ד"ה יביא כבש כו' ושלמים סה"ד ומה"ד תודה ושלמים כו' ונקבות סה"ד ומה"ד רחלה בת שתי שנים סה"ד ומה"ד טלה וטליי' כבש בן שנתו סה"ד ומה"ד יביא הוא ונסכי' כו' כצ"ל קצת מצאתי:

בד"ה מר כי אתרי' כו' ובאתרי' דר' אלעזר כו' כצ"ל:

בד"ה דבר זה כו' אלא מחלוקת דרבי ורבנן לגבי קטן והביא גדול דלרבי לא יצא כו' כצ"ל:

בד"ה כנגד פר ועגל איל וכבש גדי ושעיר שהמתנדב פר מביא מנה אחד ונותן לשופר ששמו פר דפר נקבע במנה כדאמר יביא במנה והמתנדב עגל כו' עד שיכלו כל המעות סה"ד ומה"ד ורבי הוא כו' כצ"ל:

בד"ה כנגד הפרים כו' ונתקו לרעיי' דמיהן נופלין לשופר הראשון ובאים לנדבת ציבור סה"ד ומה"ד והאילים אשם גזילות ואשם מעילות שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעיי' דמיהן נופלין לשופר השני סה"ד ומה"ד והכבשים כו' כצ"ל מלוקט מהגהות הרש"ק והב"ח:

בתוס' ד"ה כבש כו' למיהוי חד משיתסר בעשירות כו' דכבש בלא נסכים הוי בסלע דחטאת כו' דכך הוא הדין דכבש בין יש עמו נסכים בין אין עמו נסכים בסלע כו' כצ"ל:

בא"ד כדאמרינן בפרק בתרא דכריתות כו' כצ"ל צ"ק:

בא"ד ואם יוזלו טלאים אפילו בפחות אם הוא טוב ומובחר כן הוא הנוסחא הנכונה ולא כהגהות הצ"ק וקאי על עין יפה בסלע דזה הוא דוקא כשלא הוזלו הטלאים אבל כשהוזלו אם ירצה לקנות בסלע דוקא אין לו תקנה משו"ה אפילו בפחות מסלע יכול לקנות אם המקח של כבש טוב ומובחר הוא בפחות מסלע:

בא"ד ופסיל לי' כו' דאדרבא משם ראי' כו' כצ"ל:

בד"ה שחור והביא לבן כו' פ"ה דנזיר (דף ל"א ע"ב) ופרק מי שאחזו (דף ס"ח) אוכמא למשכי' כו' כצ"ל צ"ק:

בד"ה כדי שיהא להן שלום זה עם זה ואע"פ שבע"ש מחלקין העורות משום בעלי זרוע כדאמרינן בפ' מקום שנהגו יש כאן תקנה לבעלי זרוע אעפ"י שכל ב"א נוטל משופר שלו הואיל וכל המשמרה ביחד כצ"ל פירוש דקשה להן בשלמא אי מחלקין בע"ש כל העורות של כל ימות השבוע לכל המשמרה שפיר יש תקנה לבעלי זרוע אבל לחזקי' משמע שמחלקין בע"ש לכל בית אב העורות משופר שלו וכן העורות של הקרבנות שהקריבו אותן בית אב מה תקנה יש בזה שמחלקין בע"ש דוקא יותר ממה שהיו מחלקן בכל יום בערב הא כל בית אב טרוד בחלוקה שלו ואין לו עסק בחלוקה שאינה מבית אב שלו ותירצו דאפי"ה יש תקנה לבעלי זרוע משום דכל המשמרה מתאספין ביחד ויראים הבעלי זרוע מהם ליטול בזרוע:

בד"ה ורבי הוא דלרבנן לא חיישינן אע"ג דזמנין דשני' לי' דההוא נתנן לשם עגלים והוא מביא פר תחתיהם סה"ד כצ"ל והנוסחא דההוא נתנן לשם אילים אי אפשר לקיימו דפשיטא דגם לרבנן אם נדר להביא איל והביא שור דלא יצא דהא יש שינוי בעצם הקרבן וכל היכא דיש שינוי בעצם הקרבן אפילו קטן והביא גדול לא יצא וק"ו הוא משחור והביא לבן ועוד דאם לרבנן אפי' איל והביא שור יצא הו"ל למינקט במתני' רבותא טפי פלוגתייהו דרבי ורבנן באיל והביא שור ואין לומר דנקט רבותא דרבי דאפי"ה לא יצא כחו דהתירא עדיף וכן משמע בהדיא מברייתא דלקמן (דף ק"ח ע"ב) דאיירי ברישא בפלוגתא דרבי ורבנן בשור ואיל היכא דאמר זה ונסתאב ואח"כ תני בסיפא ובטהורים עגל והביא פר כבש והביא איל יצא ולא נקט בקיצור כבש והביא שור יצא והוי ידעינן במכ"ש עגל והביא פר כבש והביא איל ואין להקשות לפי זה לכל הני אמוראי דפליגי אזעירי האיך היו נותנין לשופר אחד פר ועגל ואיל וכבש וגדי וטלה דיש לומר דודאי לא היו נותנין נדבותם לשופר כלל אלא המותרות אלא דהם קאמרי דאם היו עושין ששה שופרות בשביל טעמו של זעירי הוה סגי לרבנן בג' דהיינו להגדול שבכל הג' מינין דנדבות של עגל היו יכולין ליתן בשופר של פר אבל קשיא דלרבנן ג"כ יש לחוש שאחד נדר חמשה עגלים והם מקריבין באותן מעות פר אחד וקאמר לקמן (דף קח ע"ב) במתניתין דשני שוורין אלו עולה ונסתאב רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר וקאמר עלה בגמ' מ"ט משום דהוה לי' גדול והביא קטן ופרש"י שבכל מקום שנים חשובין לאחד ואפילו שניהם שוין ונראה לתרץ דבלא זה קשה דרבנן איירי היכא דהוא לבדו הביא פר לנדרו של עגל והביא פר שלם והכא אם נותן דמי עגל לשופר של פר כשמקריבין אח"כ פר ע"כ מוסיף על דמי העגל עוד דמי עגלים של אנשים אחרים וא"כ מביא חמישית הפר בשביל נדרו של עגל וצריך לומר דזה גם כן כשר לרבנן משום דזה נמי מיקרי קטן והביא גדול אע"ג דחלקו בהפר אינו עולה יותר מדמי העגל משום דגדול טוב יותר לאכילה מהקטן ועיין ברכות (דף ל"ט ע"ב) בתוס' בד"ה כתנאי שפירשו דמשו"ה חצי בצל גדול קרי חשוב דגדול טוב יותר לאכילה מן הקטן ולפי זה מתורץ נמי קושיא הראשונה דזעירי נמי מודה דעיקר השופרות נתקנו בשביל מעות של המותרות דאזלי לנדבת ציבור אלא דהמספר של ששה שופרות היו כדי שיוכלו להניח ג"כ בהשופרות נדבות יחידים וא"כ שפיר קאמרו דלרבנן לא חיישינן משום דיכולין להתנות דלכל דמי העגל שיש בשופר יצטרף מעות של המותרות לפר ולכל הנודר עגל יש לו חלק בפר בפ"ע והנודר חמשה עגלים יש לו חלק חמישית הפר בחמשה פרים ואע"ג דהנודר חמשה עגלים והביא פר אחד לא יצא משום דחמשה חשובין טפי מאחד מ"מ הכא הוא מביא חמשה פרים אלא שהוא בשותפות עם נדבת ציבור ובכה"ג לא הוי חמשה עגלים חשובין טפי:

דף קח.

בגמרא כיחידאה לא מוקמינן כו' כצ"ל:

שם מעה נמי לשקלים אזלא דתניא כו'. וקשה אמאי קאמר סתמא לשקלים דמשמע דלכ"ע הכי הוא הא ר"א פליג בברייתא וס"ל לנדבה ואפשר דכוונתו לומר בפלוגתא לא מוקמינן כמו דאמר לעיל כיחידאה לא מוקמינן והכא לא מצי למימר הכי דר"א נגד ר"מ לבדו לא חשיב יחידאה:

שם ר' אלעזר אומר לנדבה כצ"ל:

שם ור"א תני ולא תני קינין כו' פירוש בתמי' ב"ח:

שם ס"ל כמ"ד מותר עשירית האיפה של כ"ג כו' כצ"ל:

שם אמר רב נחמן בר רב יצחק כו' כצ"ל:

שם במתניתין רצה יביא בדמיהם אחד כו' כצ"ל:

ברש"י דיבור המתחיל והכבשים כו' ונתקו לרעיי' כו' כצ"ל:

בד"ה והשעירים כו' הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיי' אלא מיתות. וקשה דזה דוקא לרבי ולר"ש אבל לרבנן משכחת לה רועה בחטאת יחיד כגון שנמצא קודם כפרה ונתכפר באבודה שאינה אבודה תרעה ולרבי נמי משכחת לה כרבי אושעיא בהפריש שתי חטאות לאחריות ונראה לתרץ מקודם לרבי וממילא יתורץ נמי לרבנן דלרבי בהפריש שתי חטאות לאחריות לא הויא דומיא דפרים ואילים ושעירים דכל הנך קדשו קדושת הגוף קודם שנתקו לרעיי' ולא דמי למותרות דהיינו שניתותר המעות השופר דלית עליי' אלא קדושת דמים ומטעם זה קחשיב להו ואע"ג דחשיב מותרות דלא ככל הנך אמוראי דלא ס"ל חילוק זה אבל בהפריש שתי חטאות לאחריות משמע מדברי התוס' לעיל (דף פ' ע"א) בד"ה הפריש ובפסחים (דף צ"ז ע"ב) דלא מצי חל קדושת הגוף אלא על אחת מהן משום דבזה אחר זה ודאי לא מצי להקדיש שתי בהמות לשתי חטאות דכבר נפטר באחת וכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ומשו"ה הקשו דהאיך יכול להקדיש אחת מהן הא אין ברירה וא"כ הוי בכלל מותרות ולפי זה יש לומר דטעמייהו דרבנן דנמצאת אבודה קודם כפרה ונתכפר בה דשאינה אבודה תרעה משום דכל זמן דלא נתכפר בה לא הוי על הבהמה אלא קדושת דמים דשמא עדיין תמצא האבודה קודם כפרה ויתכפר בה והא דתרעה כבר הקשו תוס' קושי' זו בפסחים (דף צ"ז ע"ב) על הפריש שתי חטאות לאחריות ותירצו דהכי גמירי לה דרועה:

בד"ה כיחידאה כו' עד שיכלו כל המעות שיש שם כצ"ל:

בד"ה מותרות כו' שניתותרו מכדי קרבן. יש מגיהין מדמי קרבן וטעות הוא דהא כאן לא ניתותר מהמעות אלא קרבן גופא שהפריש שנים ונותר אחד מהן:

בד"ה לשקלים אזלא לתרומת הלשכה כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר כו' כצ"ל מצאתי:

תוכן העניינים

ישר וטוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה