ישר וטוב· רבי ישראל טוביה הכהן ממודזיץ
מסכת מנחות · המנחות והנסכים פרק שנים עשר.
דף ק:
במתניתין המנחות והנסכים שנטמאו כו' משקדשו בכלי כו' וכלי שרת שנטמאו כו' כצ"ל:
שם בגמ' מיתנא סיפא משקדשו בכלי כו' דאפי' נטמאו כו' כצ"ל. והא דתנן שנטמאו גבי עופות פירושו מום של מחוסר אבר כמו דאמרינן בכל מקום ירעו עד שיסתאבו דהיינו שיפול בהו מום דמום קריי' רחמנא טמא כמו דאמר לקמן בגמ' וכן נראה מדברי התוס' בד"ה העופות שפירשו שקדם הקדישן למומן והתוי"ט שכתב דאפשר לפרש דנטמאו ממש לאחר מליקה לא דק דפשיטא דאין לו פדיון דמליקה בחולין נבלה היא ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ועוד דהא בעי העמדה והערכה כמו שכתבו התוס' בד"ה העופות ועוד דאמר בגמ' דהא דהוצרך לאשמועינן דקדושת הגוף אין לה פדיון משום דהוה אמינא דטומאה כבעל מום דמי והתוס' בב"ק (דף ע"ו ע"א) בד"ה שחיטה כתבו דמום שלאחר שחיטה לא חשיב מום ואין נפדה על אותו מום:
ברש"י ד"ה העופות כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד כדמפרש בגמ' פירוש דקאמר בגמ' דלאו כי האי טמא קריי' רחמנא לבעל מום דמכלי שרת לא אשכחן דמפרוק והוצרך לזה משום דמשמע לי' דהא דקאמר במתניתין שלא נאמר פדיון אלא בבהמה קאי נמי ארישא אהמנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי וקאי נמי על העצים והלבונה שנטמאו דסיפא אם נטמאו לאחר שקידשו בכלי דקודם שקידשו בכלי אין להם פדיון משום דלא מקבלי טומאה וטהורין בעלמא אין נפדין או טהורין בעלמא נפדין והני טהורין אין נפדין משום דלא שכיחי:
בד"ה ואפילו הן טהורין נפדין כו' כצ"ל ב"ח:
בתוס' ד"ה וכלי שרת כו' ניחא דאין להם פדיון וא"ש כאן לרבנן נמי כו' כצ"ל והמעתיקים עשו מן וא"ש כאן תיבה אחת ומחקו הנקודות של וא"ש ועשו מן א' של כאן חית והעתיקו ואשכחן וה"פ דברי התוס' מעיקרא כתבו דהא דתני הכא דכלי שרת אין להם פדיון היינו מדאורייתא ולפי"ז לא אתיא אלא כר"נ דוקא דס"ל דיש מועל אחר מועל אבל לרבנן דס"ל דאין מועל אחר מועל ע"כ ס"ל דיש להם פדיון מדאו' דאי אין להם פדיון אמאי אין מועלין לאחר שמעל בהם אחד הא לא יצאו לחולין ע"י מעילה ואע"ג דבמעילה (דף י"ט ע"ב) דריש טעמא דרבנן מקרא מ"מ אין סברא לומר בזה דגלי קרא כן כתבו התוס' במעילה שם ואע"ג דלא אתיא מתניתין כרבנן אין זה קושיא דבמעילה ג"כ סתם מתניתין כר"נ ולא כרבנן והדר כתבו התוס' דמתניתין דהכא מצי אתי שפיר כרבנן נמי דהא דקאמר דכלי שרת אין נפדין מדרבנן הוא כדמשמע בגמ' ולפי מאי דמסקי יש לומר דאפילו לר"נ הוא מדרבנן ומדאורייתא יש להם פדיון ובמעילה דוקא פליג ר"נ דאין יוצא לחולין ע"י מעילה משום הק"ו ובפדיון לא שייך ק"ו וכן כתבו התוס' בהדיא במעילה שם:
דף קא.
בגמ' דתניא ואם כל בהמה טמאה וגומר בבעלי מומין כו' כצ"ל ש"מ:
שם אם בבהמה הטמאה כו' הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין שנפדו כו' וכלי שרת שנטמאו כו' קדושת הגוף כו' כצ"ל:
שם דעצים ולבונה לאו אוכלא נינהו אלא חובת הקודש משוויי להו אוכלא ועצים כמה דלא משפי להו כו' כצ"ל:
שם והני משום דלא שכיחי הוא כו' כצ"ל:
שם אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוה הדר בי' כצ"ל ש"מ:
שם שמיעא לי' ולא הדר בי' בשעה"מ הקשה ממתניתין דשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והיו בהן יינות שמנים וסלתות ימכרו לצרכי עולות הרי בהדיא דאפילו מנחות ונסכין טהורין דשכיחי אין נפדין לצורך חול אפילו אם הקדישן לבדק הבית וכ"ש אם הקדישן למזבח ולפי סברתו יש להקשות נמי על ר"פ דמקשה אשמואל מברייתא עדיפא הוה לי' להקשות ממתניתין דשקלים דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן בהמה ראוי' על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ולי נראה דלא קשה מידי דהא דס"ל לשמואל דאפילו טהורין נפדין היינו דוקא בעלים ומתניתין דשקלים איירי דהגיזברין מוכרין אותן ואף שמואל מודה דאין יכולין למוכרן אלא לצורכי מזבח אבל מברייתא פריך שפיר משום דקתני בה דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם משמע אפילו בעלים:
שם איכא דאמרי ר' אושעיא אמר אפילו טהורין נפדין כו' כצ"ל ש"מ:
שם וא"ר אושעיא כו' דתניא הערלה כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק לאחר שקדש בכלי שרת כו' כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון כצ"ל ורש"י לטעמי' דמפרש בזבחים (דף פ"ז ע"א) הא דבעא מיני' ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו פסולין וא"ל תניתוה דמקדשין דהיינו לענין פדיון ואע"ג דהמזבח אינו מקדש ליקרב רק אותן שהיו פסולן בקודש ובע"מ אין המזבח מקדש לרבנן דפליגי אר"ע בזבחים (דף פ"ד ע"א) ס"ל לרש"י דוקא ליקרב בעינן פסולו בקודש משום דכתיב מיעוטא אבל לא לענין פדיון והא דגרס רש"י במעילה (דף י"ט ע"ב) קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן דחכמים אומרים יפדו צריך לומר דאיירי ששחטן בסכין של חול והא דמתרץ אביי בחולין (דף ל' ע"א) נהי דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי ופרש"י שם ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח כו' והתם ע"כ איירי ששחטו בסכין כלי שרת דקתני ושלא לשמו חייב ואין לומר דרש"י ס"ל כהר' אפרים שהביאו התוס' בזבחים בריש איזהו מקומן דלא בעינן כלי שרת לשחיטת קדשים מה פירש הכא כגון ששחטה סתמא ולא קאמר כגון ששחטה בכלי שרת משמע דס"ל דבעינן כלי שרת לשחיטת קדשים ועוד דבזבחים (דף צ"ח ע"א) בד"ה סכין פירש בהדיא לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן וצריך לומר דהתם איירי אליבא דמ"ד דאינה לשחיטה אלא בסוף ולדידי' אין הסכין כלי שרת מקדש אלא בגמר השחיטה ויכול לפדותו קודם לגמר שחיטה:
בד"ה ואם כל בהמה טמאה וגומר וכתיב בתרי' כו' כצ"ל צ"ק:
בד"ה כשהוא אומר כו' ואם בבהמה הטמאה יפדה כו' כצ"ל:
בד"ה אלא עצים ולבונה כו' והני אע"ג דנטמאו כטהורים דמי דעצים ולבונה לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא משום חיבת הקודש כו' כצ"ל והד"א:
בא"ד והני מילי כי משפי להו מנסרן ומייפן כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה לעולם אימא לך כו' והני כטהורים דמו והיינו טעמא דלא מיפרקי משום דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון לטהורין כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה תמימים בהמה תמימה כצ"ל ש"מ:
בד"ה הוה הדר בי' ממאי דאמר מנחות ונסכים כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה חוץ ממנחת חוטא כו' ודרשינן בפ"ב דכריתות דלהכי כתיב כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד יביא ממקצת דמי' תורים או מנחה כו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה אע"ג כו' מדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימא כו' נראה לפרש דיש חילוק בפירוש דברי הגמ' בהא דקאמר אע"ג דנטמאו כטהורים דמו בין סברת המקשן של התוס' ובין סברת התרצן דלסברת המקשן אין לפרש בהא דקאמר אע"ג דנטמאו קאי אעצים קודם שיפוי גזירין ואלבונה קודם קידוש כלי שרת דכיון דהמקשן לא עלה על דעתו לומר דיש שני מיני טומאה בעצים ולבונה אחת דאורייתא ואחת דרבנן אמאי איצטריך להקשות מפרק כל הפסולין אגמ' דהכא דמשמע בפרק כל הפסולין דליכא טומאה בעצים ולבונה אלא לאחר קידוש כלי הא מגמ' דהכא גופי' משמע הכי דקאמר בהדיא ועצי' כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרו ולבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרא וע"כ לומר דהמקשן מפרש דהא דקאמר אע"ג דנטמאו כטהורים דמו רק אעצים לאחר שיפוי גזירין דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה משום דלא הוי אוכלא ולא מקבלו טומאה אלא משום חיבת הקודש אבל אלבונה לאחר קידוש כלי לא מצי קאי דהא יש אלבונה לאחר קידוש. כלי קדושת הגוף ולא צריכין לטעם דכטהורין דמי וצריך לומר דנקט לשון רבים והני נמי אע"ג דנטמאו כו' היינו משום דקאי נמי אכלי שרת אבל לסברת התרצן דמתרץ דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן הוה פירוש דברי הגמ' והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורים דמי דקאי אעצים שיפוי גזירין ואלבונה קודם קידוש כלי שרת דמקבלי טומאה מדרבנן ועצים לאחר שיפוי מקבלי טומאה מדאורייתא ולא הוצרכו לזה מכח קושייתם דמקשו מגמ' דפרק כל הפסולין אגמ' דהכא דלתרץ קושיא זו הוי יכול לפרש כמו לסברת המקשן דקאי אעצים לאחר שיפוי גזירין ולא הוי אלא מדרבנן ומשום זה קאמר דכטהורים דמו משום דטומאה זו אינה אלא מדרבנן וכן הוא סברת התוס' לעיל (דף כ"א ע"א) בד"ה יצאו שכתבו דמשמע מגמ' דהכא דיש לעצים פדיון מן התורה אפילו בתר דשפינהו לגיזרי משמע דמפרשים דשיפוי גזירין לאו היינו קדושת כלי דהתם ולא נחתי להו קדושת הגוף ע"י השיפוי ולפי זה קבלת טומאה שלהן לאחר שיפוי אינו אלא מדרבנן ואין נפדין אלא משום דכטהורין דמי והא דקאמר אע"ג דנטמאו כטהורים דמי קאי אעצים לאחר שיפוי גזירין וקודם שיפוי אין להם טומאה כלל ולפי זה לא משכחת קבלת טומאה בעצים מדאורייתא משום חיבת הקודש אלא לרבי דס"ל דעצים קרבן גמור הן דכיון דשיפוי גזירין לא חשיב קידוש כלי לא משכחת קידוש כלי בעצים דאין הכלי מקדש אלא קודש הצריך לכלי ועצים של המערכה אין צריך כלי שרת והא דכתבו התוס' לעיל (דף כ"א) דמשמע מגמ' דהכא דעצים לאחר שיפוי גזירין יש להם פדיון מן התורה היינו נמי משום דלא משמע להו לפרש דהא דקאמר אע"ג דנטמאו כטהורים דמו קאי אעצים קודם שיפוי גזירין ואלבונה קודם קידוש כלי דהא לא מקבלי טומאה כלל כדאמר בהדיא בגמ' דעצים קודם שיפוי לא מתכשרי וכן לבונה קודם קידוש כלי וא"כ קאי ע"כ אעצים לאחר שיפוי ואפי"ה צריך לומר הטעם דאין נפדין משום דכטהורים דמי דהיינו מדרבנן משמע דאפילו לאחר שיפוי יש להם פדיון מן התורה משום דלא נחתא להו קדושת הגוף ע"י השיפוי אבל התוס' דהכא לא ניחא להו לפרש דהברייתא דדריש מוהבשר לרבות עצים ולבונה לא אתיא אלא כרב"י כמו שהוכיחו לקמן ע"כ מפרש"י דאתיא נמי כרבנן ושיפוי גזירין היינו קידוש כלי דהתם וכדמפרש"י לקמן דהי' להם קורדם כלי שרת מיוחד לשיפוי הגזירין:
בא"ד כמה דלא משפי להו לגזירין לא מיתכשרי כו' כצ"ל:
בא"ד ולפיכך צ"ל דהכשר של שיפוי גזירין כו' כצ"ל מצאתי פירוש וקודם שיפוי גזירין אין להם טומאה כלל:
בא"ד מן המאוכלות הפנימיות כו' כצ"ל:
בא"ד ובעצי המערכה כוונתם בזה לתרץ הא דקאמר לעיל (דף כ"א ע"א) יצאו עצים שאין מקבלין טומאה דהתם מיירי בעצים שאינן עצי המערכה:
בא"ד ומתוך לשון הקונטרס משמע כו' כוונתם בזה דלפי זה לא צריכין לדחוקי דיש לעצים ולבונה טומאה מדרבנן קודם קידוש כלי:
בא"ד ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כו' כצ"ל:
בא"ד וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה כצ"ל צ"ק וקושית התוס' היא מהסיפא דקתני נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל משמע דקורדם אינו כלי שרת דבכלי שרת יש מועל אחר מועל והא דתני ברישא גבי ביקוע כולן מעלו מפרשי התוס' לקמן:
בא"ד משא"כ בקדושת דמים כו'. פירוש דבקדושת דמים אפילו רכובה בבהמת הקדש לבד או שתי' בכוס לבד אע"ג שלא נטלו ע"מ לגוזלו ג"כ יצא כולו לחולין וא"כ גבי ביקוע נמי נימא הכי:
בא"ד דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש ובנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה דקתני התם כו' וחבירו לא מעל ופריך עלה כו' כצ"ל. ובלשון הזה הוא בתוספתא ובצ"ק הגי' אחר לשון המתניתין דמעילה ואין נכון:
בא"ד ולכך יוצא הקורדם כולו לחולין כשנותנו לחבירו כו' אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו כו'. התוס' קיצרו בלשונם כאן ובב"מ ביארו היטב דהא דתני בתוספתא ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו איירי דכל הבוקעין הם גזברים וסבורים שהם שלהם ואינם מתכוונין לשאול שלא מדעת ומשו"ה אינם מוציאין מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע ומשו"ה כולן מעלו ואף המשאיל הוא גזבר וסבור שהוא שלו אלא דכיון דהשואל הוא נמי גזבר א"כ אפילו הנאת הביקוע אינו מוציא מרשות הקדש דאע"ג דמסר הקורדם להשואל להיות בוקע בו לא הוציא כלום מרשות הקדש כיון דהקורדם הוא מסור נמי להיות ברשות שואל אבל הא דקאמר בב"מ המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה איירי שהמשאיל הוא גזבר וסבור שהוא שלו ולא הוי שואל שלא מדעת והשואל הוא אינש דעלמא נמצא שהוציא מרשות הקדש הנאת הביקוע כמו שכתבו התוס' לקמן חילוק זה והא דקתני בתוספתא נתנה לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל איירי בחבירו שאינו גזבר ובמה שנתנה לחבירו הרי נתכוון להוציא כולו מרשות הקדש:
בא"ד והא דאמר בהשואל המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה וסתם משאיל כו' אלא לפי טובת הנאה שבו וקאמר שחבירו מותר לבקע לכתחילה דיצא לחולין כצ"ל. פירוש דאי לא יצא כולו לחולין האיך מותר לבקע בו לכתחילה מ"ש ממשכיר ביתו והקדישו דאם דר בו השוכר מעל בשביל שמעורב חלקו בשל הקדש וא"כ משמע דע"י הנאת ביקוע לבד יוצא כל הקורדם לחולין אע"פ שסבור שהוא שלו ואינו שואל שלא מדעת ומשו"ה כשהשאיל המשאיל לחבירו על הנאת ביקוע לבד אעפ"י שהוא סבור שהוא שלו יכול חבירו לבקע בו לכתחילה לפי שיצא כל הקורדם לחולין ע"י שאלה זו והא דלא מעל המשאיל אלא לפי טובת הנאה שבו ובנתנו לחבירו מעל לפי כולה היינו לפי שהמשאיל לא נתכוין להוציא כל הקורדם מרשות הקדש משא"כ בנותן ולפי זה קשה התוספתא דקתני גבי ביקוע דכולן מעלו:
בא"ד כיון שאינה מסורה לו פירוש שהשואל אינו גזבר ואי הקורדם מסור להיות ברשותו ומשו"ה אע"ג דהמשאיל הוא גזבר וסבור שהוא שלו ולא הוי שואל שלא מדעת ולא נתכוין להוציא כל הקורדם מרשות הקדש מ"מ הנאת הביקוע נתכוין להוציא מרשות הקדש וכבר הנאת הביקוע יצאת לחולין ע"י שמסר הקורדם לרשות שאינה של הקדש על הנאת הביקוע אבל בתוספתא דקתני השואל קורדם של הקדש מחבירו ובקע בו דמעל השואל ולא המשאיל שם איירי דהשואל ג"כ גזבר והקורדם מסור לו להיות ברשותו ומשו"ה לא יצא הנאת ביקוע מרשות הקדש במה שמסר המשאיל הקורדם להשואל על הנאת הביקוע ודומה כמו שנטל הגזבר אבן או קורה של הקדש ובנאה בתוך ביתו דלא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה ונראה להסביר החילוק בין משכיר ביתו והקדישה דמעל השוכר אם דר בו ובין המשאיל קורדם לחבירו מותר לבקע בו לכתחלה אע"ג דבמשכיר ביתו ג"כ אינו יכול להקדיש חלק השוכר משום דאע"ג דחלק השוכר דהיינו הנאת הדירה אינו קדוש מ"מ אסור לדור משום שנהנה מן ההקדש דע"י חלק ההקדש הוא יכול להנות במה ששייך לו ואי לאו המותר שהוא הקדש הי' הוא מפסיד הנאת דירתו אבל הכא כל הנאת הביקוע יצא לחולין ע"י מעילה של המשאיל:
בא"ד לאו כולו בית קאמר כו' כצ"ל ומחמת שהרש"א ומהר"ם כתבו שם בב"מ דלאחר שחזר בו ר"י ונראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה של הביקוע לק"מ מן התוספתא דשפיר קאמרי דבקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו לפי טובת הנאה כיון דלא יצאת גוף הקורדם לחולין ע"י שאלה ונראה מדבריהם דלהמסקנא של ר"י אין צריכין לחלק בין גזברין לאינש דעלמא דאפילו באינש דעלמא לא יצא כל הקורדם לחולין באם אין כוונתו לגזילה אלא לשאלה והוא תמות דהוא בהיפך ממה שכתבו הכא לחלק בין גזבר לאינש דעלמא ועוד דהא כתבו התוס' שם בפשיטות דאין נראה לר"י דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול כו' דהא קיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים לי' כולי' ברשותי' אלא נראה לר"י דתוספתא איירי בגזברין והאיך נוכל לומר דר"י חזר מהחילוק דגזבר לאינש דעלמא ומחלק בין נתכוין לשאלה ובין נתכוין לגזילה ועוד דהא סברת הר"י מוכרחת דאין לחלק בין לשאלה שלא מדעת לגזילה משום דקיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וכן הוא בפסקי תוספות דשואל שלא מדעת גזלן הוי ע"כ אכתוב פי' דברי התוספות דבבא מציעא בכאן דמתחלה הי' נראה לר"י דמשו"ה מותר חבירו לבקע בו לכתחלה משום דאיירי דהמשאיל לא הוי גזבר והוי שואל שלא מדעת ונפיק כל הקורדם לחולין דאי בסבור שהוא שלו ולא נפיק לחולין אלא הנאת ביקוע אמאי מותר חבירו לבקע בו מ"ש ממשכיר ביתו והקדישה דהדר בבית מעל אלא דקשה לפי זה כיון דבשואל שלא מדעת דנעשה גזלן ונתכוין להוציא כל הקורדם מרשות הקדש אינו מועל אלא לפי טובת הנאה שבו אעפ"י שמפסיד כל הקורדם להקדש א"כ בנותנו לחבירו במתנה ג"כ אין מועל אלא לפי טובת הנאה שבו ואמאי הוצרך לפרש זה במשאיל דוקא ע"כ חזר בו ר"י ופירש דהכא איירי דהמשאיל הוא גזבר ולא השואל וסובר המשאיל שהוא שלו ולא נפיק לחולין אלא הנאת הביקוע ומשו"ה לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו והתוס' מעיקרא קודם שחילקו בין גזבר לאינש דעלמא והקשו מהמשאיל דהכא אתוספתא לא ירדו עדיין בהטעם דחבירו מותר לבקע בי לכתחילה דבין אם הטעם הוא משום דקורדם כולי' נפיק לחולין ע"י השאלה ובין אם לא נפיק אלא הנאת הביקוע מ"מ קשיא מהכא אתוספתא דכיון דחבירו מותר לבקע לכתחלה ע"כ לומר דהקורדם אינו כלי שרת וא"כ כשמעל הראשון כשבקע בו נפיק כולו לחולין משום דשואל שלא מדעת גזלן הוי וזה הוא סברא פשוטה להם כמו שכתבו ואין נראה לר"י דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול אבל אי הי' נראה לומר כן מתיישב שפיר ואע"ג דהכא נמי איירי בשאלה מ"מ חבירו מותר לבקע לכתחלה משום דהנאת ביקוע זו כבר יצאה לחולין ע"י המשאיל אלא דאין נראה לר"י לומר כן משום דקיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וא"כ כולו יצא לחולין ואמאי מועל השני ואע"ג דהמשאיל דהכא איירי בגזבר דסבור שהוא שלו ומשו"ה לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אבל התם בהתוספתא לא מסקי אדעתייהו לפרש דאיירי דכולן גזברין וכן הכא ג"כ הביאו התוס' ראי' מהמשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו דהקורדם אינו כלי שרת ואח"כ שרצו להביא ראי' דע"י הביקוע לבד יוצא כל הקורדם לחולין הביאו ראי' מברייתא דמעילה דאין מועל אחר מועל ואין להאריך יותר:
דף קא:
בגמ' והאי פיגול במנחה כו' מטמא טומאת אוכלין ופיגול כו' כצ"ל מצאתי:
שם וכיון דאי בעי פריק לי' הא שמעינן כו' בקדשים קלים דמצוה למזרקי' כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה וציפורי מצורע ששחטן. פירוש לר' יוחנן דס"ל בקידושין (דף נ"ז ע"א) דציפורי מצורע משעת שחיטה נאסרין ע"כ איירי ששחטן דאי מתו לא נאסרו בהנאה משום ציפורי מצורע ואע"ג דלר"י פרש"י שם דלא נאסר מעולם אלא השחיטה בלבד מ"מ נקט רש"י לשון רבים ששחטן משום דבמתניתין נמי קתני לשון רבים וצריך לומר דקאי אציפורי מצורע דעלמא השחוטין ואפילו לר"ל דס"ל דמשעת לקיחה נאסרין שניהם ע"כ איירי נמי ששחטן דאי מתו הוו נבילה וסופן לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה ומשום זה מטמאין טומאת אוכלין מאליהן בלא הכשר מים ובלא הכשר שרץ וכל היכי דמטמא מאליו בלא נגיעת טומאה לא בעי נמי לר"ש שיהא לו שעת הכושר כמו דמשמע מדברי רש"י בחולין (דף פ"ב ע"א) בד"ה ואמר ר"ל דהקשה שם על הא דאמר ר"ש פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר למה לי קבלת טומאה היא גופא מטמאה אדם ובגדים וכתבו שם התוס' (בדף פ"א ע"ב) בד"ה פרה דדעת הקונטרס הוא כיון דמטמאה אדם ובגדים דהיינו מעסקין בה הוה סופה לטמאה טומאה חמורה משו"ה מטמאה אוכלין ומשקין מאלי' בלא נגיעת שום טומאה ואין כוונת רש"י להקשות על הא דצריך קבלת טומאה דהא לא גרסינן מיטמא אלא מטמא ואפשר דאה"נ דאין צריך קבלת טומאה אלא מקשה על ר"ש דאמר הטעם משום דהיתה לה שעת הכושר משמע דבעי נמי קבלת טומאה דכל היכי דטמא מאלי' לא בעי שיהא לה שעת הכושר ונראה לפרש דשתי הלשונות של רש"י דהכא פליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' דהתם דלשון ראשון של רש"י ס"ל כפרש"י דהתם דכל דלא בעי הכשר מים ושרץ לא בעי נמי לר"ש שיהא לה שעת הכושר ואע"ג דרבנן פליגי אר"מ בזבחים (דף ק"ה) וס"ל דסופן לטמא טומאה חמורה אין מועיל אלא לענין דלא בעי הכשר מים ושרץ אבל ראוי' לטומאה בעינן היינו שאין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל אבל מועיל לעשות אוכל של איסורי הנאה לר"ש כאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ויש לתת טעם לדבריו דהא דבעינן לר"ש אוכל שיכול להאכילו לאחרים ילפינן מקרא דמכל האוכל אשר יאכל וכתיב בתרי' אשר יבוא עליו מים דהיינו הכשר מים מבואר בהדיא בכתוב דאיירי דוקא היכי דבעי הכשר מים ומשו"ה אין יכול לפרש בנבלות ובפחות מכזית דאפילו פחות מכזית לא בעי הכשר כדאיתא בכריתות (דף כ"א ע"א) באוקימתא דרבי חייא ולא בעי נמי לר"ש שיהא לה שעת הכושר והא דלא מוקי לה בשחופהו בבצק כדמוקי לה בחולין משום דבברייתא דהכא הוזכרו נמי דברי חכמים ולדידהו מצי איירי שפיר בחצי זית נבלה שלא חופהו בבצק ואי איירי בנבלות מסתמא איירי בחדא גוונא לחכמים ולר"ש משו"ה מפרש לה ע"כ בששחטן ולישנא בתרא ס"ל כסברת התוס' שם דמה דסופן לטמא טומאה חומרה כמו דאין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל לרבנן דפליגי אר"מ בזבחים ה"ה דאין מועיל לר"ש לעשות אוכל של איסורי הנאה כאוכל שיכול להאכילו לאחרים ומשו"ה שפיר מצי לאוקמי אפילו לר"ש בנבילות ובפחות מכזית דלא מטמא משום מגע נבלה ובזה ניחא הא דבחולין מתרץ רש"י הא דר"ש דאיירי בשחופהו בבצק כאוקימתא דרב חנניא בכריתות והכא מפרש בפחות מכזית כאוקימתא דרבי חייא בכריתות דלסברת רש"י התם לא מצי לאוקמי בפחות מכזית דפחות מכזית נמי לא בעי הכשר ולא בעי לר"ש שעת הכושר משו"ה מוקי לה בשחופהו בבצק ואין כוונתו בכזית שחופהו בבצק דהא אמר בכריתות דגם בשחופהו בבצק לא בעי הכשר אלא כוונתו בפחות מכזית שחופהו בבצק דלא מטמא בין במגע ובין במשא ולא חזי נמי לטמא ע"י צירוף כיון שחופהו בבצק דאפילו במשא בעינן שיהו] דבוקים] כל הכזית יחד עכ"פ ע"י רידוד:
בד"ה ופטר חמור כו' טומאת נבילות פטר חמור כו' כצ"ל והד"א מצאתי:
בא"ד ואפילו הי' נבילות מטמאין טומאת אוכלין כו' כצ"ל:
בד"ה הואיל והיתה לו שעת הכושר דאי תרו לי' כו'. כוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' בד"ה פיגול וכמו שתירצו נמי התוס' שם:
בד"ה והאי פיגול במנחה נמי כו' כצ"ל:
בד"ה מה להלן כו' מה שכלבו אוכל דמזונותיו עליו כצ"ל מצאתי:
בד"ה ועוד לדידי' נמי כו' דלא הותרו מעולם כו' ולטומאה נמי לא חזיא מחיים. פירוש דמתרי טעמי לא הי' לו לשור הנסקל שעת הכושר קודם שנגח חדא דמחיים אסור נמי לבן נח משום אמ"ה ואכילת כלב לא הוי בכלל אשר יאכל כמו דאמר בכריתות חישב לאכילת כלב לא חשיב אוכל לטומאת אוכלין ועוד דמחיים לא חזיא לטומאה ובעינן שעת הכושר בשעה שהוא חזי לטומאה:
בתוס' ד"ה פיגול במנחה כו' שלא היתה לה כו' דלא מקבלה טומאה כו' וזו נמי לא היתה לה שעת הכושר כו' כדאשכחן באותו ואת בנו בהוא חולין כו' שאתה יכול להאכילו לאחרים ותדע כו' להאכילו לאחרים דאם לא כן פיגל במנחה כו' ועוד כמו שמדקדק ר"י מפרה כצ"ל. והוא בב"ק (דף ע"ז ע"א) ד"ה פרה ובחולין (דף פ"א ע"א) ד"ה עולה:
בא"ד הא לא מהניא חיבת הקודש לשוי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' פירוש אע"ג דחיבת הקודש מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל מ"מ אין מועיל לעשות אוכל האסור כמותר ועצים ולבונה נהי דחשיב אוכל משום חיבת הקודש מ"מ אסור הוא כמו כל הקדשים והוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים:
בד"ה פיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין כו' אפילו בהיתה לה שעת הכושר כו' מההוא דלעיל כו' כצ"ל:
בא"ד אלא קודם שהוקדשה כצ"ל צ"ק:
בד"ה פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כצ"ל:
בד"ה והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקי' אי לאו הנך שינויי כו'. יש לדקדק דמלשון זה משמע דקושית הגמ' והא לן לפני זריקה לא קשיא אלא מכח הנך שינויי דמסיק לר"א וזה אינו דבלא הנך שינויי נמי קשה מהא דס"ל לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי אהא דלן לפני זריקה ועוד אמאי מקשה דוקא מפיגול במנחה הא יש להקשות נמי מלן לאחר זריקה דתני בברייתא קודם פיגול במנחה ועוד למאי הוצרכו לפרש דמילתא דפשיטא הוא דיש לתרץ כן ונראה לפרש דלסברת המקשן דר"א איירי אפילו בהיתה לו שעת הכושר ואפי"ה לא מקשה לי' מהא דמודה ר"ש בבשר בחלב משום דס"ד דבעינן שעת הכושר לאחר שהקדישה דוקא כמו שעת הכושר דבשר בחלב דהי' לו שעת הכושר לאחר שנתערב א"כ כשהקשה עליו מהברייתא דתני פיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין צריך לומר דס"ל להברייתא דפיגול במנחה היתה לה שעת הכושר לאחר שהוקדשה והיינו משום דאי בעי פריק לה וס"ל להברייתא דטהורין נפדין ואע"ג דאין מצוה לפדות כפדוי דמי אלא דאח"כ כשמתרץ דר"א איירי שהקדישה במחובר ולא היתה לה שעת הכושר והברייתא איירי כשהיתה לה שעת הכושר ע"כ ס"ל להתרצן דאפילו שעת הכושר דקודם שהקדישה ג"כ מיקרי שעת הכושר דהא השתא ס"ל דלא משכחת שעת הכושר לאחר שהקדישה או משום דטהורין אינן נפדין או משום דלא אמרינן עומד לפדות כפדוי דמי אלא היכא דמצוה לפדותו וא"כ לסברת התרצן פשיטא דלא קשיא ברייתא גופא פיגול במנחה אלן לפני זריקה אבל לסברת המקשן קשה אמאי מקשה אר"א מהברייתא לפי סברתו תיקשי לי' ברייתא גופא דהא דפיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין ע"כ היינו משום דטהורין נפדין ואמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי והוי לי' שעת הכושר לאחר שהקדישה ואמאי לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין ולא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי וע"ז תירצו התוס' דס"ד דהמקשן דר"א דס"ל דפיגל במנחה אפי' בהיתה לה שעת הכושר אינו מטמא טומאת אוכלין ס"ל דר"ש בעי שעת הכושר לאחר התחלת האיסור אבל מהברייתא משמע דאפי' שעת הכושר דקודם שהקדישה חשיב ג"כ שעת הכושר ולא קשה מפיגול במנחה אלן לפני זריקה זה הוא כוונת התוס' וצריך להגי' בדבריהם וכצ"ל אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לר"א נמי ברייתא גופא ל"ק לי' כו' ודו"ק:
דף קב.
בגמרא אדתני פיגול במנחה כו' פיגול במנחה איצטריכא לי' כו' כצ"ל:
שם אי בעי זריק לא אמר מיתיבי כו' כצ"ל ש"מ:
שם כל שהיתה לה שעת היתר כו' וכל שלא היתה לה שעת היתר כו' ואיזו היא שהיתה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאה ואיזו היא שלא היתה לה שעת היתר כו' כצ"ל ש"מ וקצת משלי:
שם וזרקו את דמה כו' כצ"ל:
שם שלנה ושנטמאה ושיצאה כו' כצ"ל:
שם לנה ממש והא הכא דאי בעי זריק הוא כו' כצ"ל ש"מ:
שם לא ראוי' לצאת וראוי' לטמא אבל לנה ממש כו' כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים כל שיש לה שעת היתר לכהנים וכל שאין לה שעת היתר לכהנים מיבעי' לי' כו' כצ"ל לפי גירסת לשון ראשון של רש"י ול"א גריס לא ראוי' ללון וראויי לצאת וראוי' לטמא אי הכי האי כל שהיתה לה כו' כצ"ל ואין חילוק בין שני הלשונות של רש"י בענין הפשט אלא בלשון והתוס' נמי גורסין ראוי' ללון:
שם דפקעה לה קדושתה במאי הדרא כו' כצ"ל:
שם משום אוכלא ולאו אוכלא הוא כו' כצ"ל מצאתי:
שם כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק לי' כו' היכא דאי בעי זריק כו' לא משוי לי' אוכלא ולא מטמא טומאת אוכלין כצ"ל לפי גירסת התוס' אבל לפי פרש"י לא גריס כל זה אלא טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא הוא מיתיבי כו' כן משמע מפירש"י דפירש כלומר כי הוי אוכלא כו' משוי לי' אוכלא ולא מטמא טומאת אוכלין:
שם ונודע לו שלא חטא כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה דקומץ במנחה כו' ארבעה עבודות במנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח כו' כצ"ל:
בד"ה לן ממש כו' לפני זריקה ממש ולאחר זריקה ממש ולא דהוה שהות והא פירכא כו' כצ"ל:
בא"ד ודקא קשיא לך ר"ש דהכא דלא בעי למימר כו' דמחוסר פדיי' לאו כמחוסר מעשה דמי דדברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמר בהו כצ"ל קצת מצאתי והא דאמר בהו היינו לפי מאי דמסיק רב אשי דדוקא בטומאה לא אמרינן דאי בעי זריק. בד"ה אין מועלין בה כו' כצ"ל:
בד"ה הכי גרסינן כו' דאין בו פסול ומעתה כו' כצ"ל ש"מ:
בא"ד דאי לן הדם תו לא קרי לה כו' כצ"ל. צ"ע אמאי פסולה ממש היא דהא בשעה שלן הדם עדיין לא הוי פסולה ממש אלא ראוי' ליפסל ביוצא וטומאה קודם הלנת הדם ואין לומר דלאחר הלנת הדם פסולה ממש היא א"כ אפילו אם איירי לאחר זריקה ולן בשר ג"כ לאחר הלנת הבשר פסולה ממש היא ונראה לפרש דלינה פירושו בעמוד השחר ובדם קודם שלן בעמוד השחר כבר נפסל בשקיעת החמה ופסולה ממש היא ולא ראויין ליפסל:
בד"ה שהיתה לה שעת היתר משמע שהיתה לה שעה כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה כל שיש לה שעת היתר כו' כצ"ל:
בד"ה ל"א ה"ג ראוי' ללון וראוי' לצאת וראוי' לטמא כלומר כו' כצ"ל:
בא"ד דאי כבר פסולה היא כגון בלא זריקת דם תו לא קרי לה ראוי' ליפסל. פירוש דאי איירי בשלן דם א"כ כבר נפסל הדם בשקיעת החמה ושוב פסול הדם לזריקה ויש על הקרבן פסול דלא נזרק הדם עליו תו לא קרי לה ראוי' לפסול דהא פסולה ממש הוא והוא ממש כלשון הראשון אלא דללשון ראשון מפרשינן דהא דקתני במתניתין שנטמאה ושיצאה לא הוי פירושו שנפסלה בטומאה ויוצא אלא ה"ק המתניתין שלנה בשעה שראוי' ליפסל בטומאה ויוצא וללשון אחרון הוי כפשוטו דהקרבן נפסל בלינה ובטומאה וכיוצא אלא דמשמע מלישנא שלנה ושנטמאה ושיצאה דלא הוי בכל פסול מהם אלא אותו פסול לבדו דבשעה שנפסלה כשירה היתה וראוי' ליפסל בכל אחד מהנך פסולין שלא תהא בה אלא אותו פסול לבדו וממילא משמע דאיירי לאחר זריקת דם אבל אין לפרש דללשון אחרון לא נפסל כלל כפירוש התוס' דכיון שמפרש שנזרק הדם ואי לא נפסל כלל פשיטא הוא ומאי אתי ר"י לאשמועינן בהכלל ומה שמפרש אי הכי דבכשרה מיירי משמע דלא גריס בגמ' אבל לנה ממש מאי אלא אי הכי לא מוכרח לגרוס הכי משום גירסתו אלא דגירסת ל"א כך הי':
בד"ה מעילה משום קדושה כו' פקעה מעילתה ולבתר דפקעה קדושתה כו' הילכך לא אמר בה אי בעי זריק כצ"ל
בתוס' בד"ה דקומץ במנחה כשחיטה דמי כו' כצ"ל:
בא"ד תימא הוא שחושב חידוש כו'. פירוש דמשמע מדברי התרצן דמתרץ פיגול במנחה איצטריכא לי' דפיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין ולא הוי כפיגול בשחיטה הוי יותר חידוש מהא דפיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין והוא תימא דטעמא דפיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה וזה הטעם מפורש הוא בדברי ר"ש דקאמר דמודה בב"ח משום שהיתה לה שעת הכושר אבל הטעם דפיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין הוא משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וזה לא מצינו מפורש בדברי ר"ש אלא כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ פיגל בזריקה הוי חידוש יותר:
בד"ה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא כו' כצ"ל:
בד"ה דאי בעי זריק לא אמר ולית לי' הא דאמרן לעיל כו'. ואע"ג דכתבו התוס' בפסחים דזרק בפסול גרע מנשפך אין לתרץ בזה אלא פיגול בזריקה אבל לן לפני זריקה לא גרע מנשפך דנשפך נמי לן אח"כ:
בא"ד והוי שחיטה הראוי' משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי פירוש דבלא זה אין שחיטת קדשים מתרת בשר לאכילה כמו שחיטת חולין ולא הוי שחיטה הראוי':
בא"ד א"נ היכא דנזרק בהכשר מודה רב אשי כו' כצ"ל:
בא"ד וכן צ"ל דלא תיקשי לר"י כו'. פירוש כדי דלא תיקשי הר"י אדר"י צריך לומר ע"כ כתירוץ הא"נ דהיכא דנזרק בהכשר מודה ר"י דמעיקרא כזרוק דמי:
בא"ד ובמרובה מייתי ראי' מטומאה. פירוש דמייתי ראי' מטומאה אשחיטה לענין ד' וה' א"כ כ"ש שיש להביא ראי' ממעלה:
בד"ה ה"ג לא ראוי' לצאת וראוי' ליטמא כו' כצ"ל:
בא"ד הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר. פירוש דלפירש"י איירי לפי דברי המתרץ שנפסל לאחר זריקה ולפי"ז קודם שנפסלה היתה לה היתר אכילה ועכשיו שנפסלה אין לה שוב אותה היתר ושפיר שייך למיתני כל שהיתה לה שעת היתר כו' אבל לפי פירוש התוס' דלקמן דלדברי המתרץ איירי שעדיין לא אירע בה שום פסול אלא דמיירי קודם זריקה ואשמועינן דהעומד ליזרק כזרוק דמי כיון דעדיין הוא עומד ליזרק וא"כ קשה אמאי קתני שהיתה לה שעת היתר הא שעת היתר הוא היתר זריקה ועדיין יש לה אותו היתר:
בא"ד היכי פקעה כיון דלנה ממש. פירוש דלפירש"י משמע דבכ"מ לא אמרינן כזרוק דמי אלא דוקא במעילה משום דלבתר דפקעה קדושתה במאי הדרא רכבא הא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי לא פקעה כלל אבל לפירוש התוס' דלקמן אתי שפיר דמפרשים דהיכא דעדיין עומד ליזרק גם בטומאה אמרינן כזרוק דמי אלא דבטומאה היכא דאירע בה פסול דשוב אינו עומד ליזרק מתבטל ראוי' דידה אבל במעילה כיון דקודם דאירע בה פסול והי' עומד ליזרק נפקא ממעילה משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וכיון דפקעה קדושתה במאי הדרא רכבא אבל מדברי רש"י נראה דבמעילה לא הוי עיקר הטעם משום דפקעה קדושתה במאי הדרא אלא דבטומאה דתלוי באוכלא ולאו אוכלא לא אמרינן דאי בעי זריק:
בא"ד דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי. פירוש דהא דקתני במתניתין שלנה ושנטמאה ושיצאה אין הפירוש דכבר נפסלה בחד מהנך פסולין אלא פירושו הוא שראוי' ליפסל בחד מהנך פסולין כלומר דכשרה היא ולא אירע בה שום פסול וראוי' היא לפסול בלינה ויוצא וטומאה שלא יהא בה אלא אותו פסול לבדו ומתניתין אשמועינן דאפילו קודם זריקה אין מועלין משום דכל זמן שעומד ליזרק אמרינן דכזרוק דמי משא"כ פיגול בקדשי קדשים או לן לפני זריקה דשוב אין עומד ליזרק:
בא"ד ולבסוף קאמר נמי דאפילו כשהי' בה כו' כצ"ל והיינו הא דקאמר אלא אמר רב אשי כו':
בא"ד והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאה רבותא נקט כו'. פירוש דשפיר מצי לאשמועינן רבותא בקודם זריקה דאין מועלין אפילו היכא דלא נפסל כלל עדיין דאמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי אלא דאשמועינן רבותא טפי דאפילו בנפסלה השתא ושוב אין עומד ליזרק אין מועלין משום דכבר פקעה קדושתה ולא הדרא רכבא:
בא"ד ולכך פריך כל שיש לה היתר מיבעיא לי' כו' כצ"ל. פירוש דלפירושם ניחא שפיר הא דמקשה כל שיש לה מיבעיא לי' כיון דמיירי בקודם זריקה ושעת היתר הוא היתר זריקה ומיירי בשלא נפסלה עדיין א"כ אותו היתר זריקה יש לה גם עכשיו וכל שיש לה מיבעיא לי' ודברי הצ"ק על דיבור זה לא זכיתי להבינם והפירוש שכתבתי בעז"ה ית' הוא ברור:
בא"ד אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן דבעינן ומתבטל ראוי' דידה כצ"ל. פירוש אע"ג דמודה ר"ש בב"ח הואיל והיתה לו שעת הכושר אלמא דלא בעינן שיהא עכשיו חזי לאכילה אלא כיון דמעיקרא הוי חזי לאכילה לא בטל שם אוכל מינה זה דוקא כשהיתה חזי לאכילה אבל כשלא היתה חזי לאכילה אלא ראוי' להתירה להיות אוכל כיון שעכשיו אינה ראוי' להתירה מתבטל מה שהיתה ראוי' מקודם:
דף קב:
בגמ' ר"א אומר יקרב כו' משנשחט נודע לו ישפך הדם והבשר יצא לבית השרפה כו' רבי יוסי אומר כו' בשיטת ר"ש אמרה דאמר כו' לאיפסולי גופי' כו' ראשון ושני מי מהניא לי' תיפשוט כו' כי קא מיבעיא לי' כו' כצ"ל:
שם במתניתין הרי זו פסולה הרי עלי שני עשרונים כו' אלו להביא בכלי אחד כו' הרי עלי שני עשרונים להביא כו' הרי עלי שני עשרונים להביא כו' כצ"ל:
שם בגמ' משום דקא פליג לה אבל התם דלא פליג לה אימא לא כו' כצ"ל ש"מ:
ברש"י ד"ה ירעה עד שיסתאב בכריתות מפרש כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה ר"א אומר יקריב ואזיל לטעמי' כו' בתוס' חדשים על משניות כתב וז"ל הא לא קאי בש"ס דפרכינן עליו דא"כ למה לי חטא דקתני הרי הוא בא על חטא אחר הא ר"א ס"ל דבנדבה אתי דתנן מתנדב אדם אשם תלוי כו' ומשני ר"א ר"א דאמרו לו הוא דתנן אלא אומרין לי המתן עד שתיכנס לבית הספק וצ"ע עכ"ל ולא קשה מידי דהתוס' חדשים סבר דיש תרי תנאי אליבא דר"א ואינו כן אלא דסיפא דמתניתין דאומרין לי מפרש דברי ר"א דברישא דאין בא בנדבה אלא א"כ יש ספק חטא כל דהו כמו שפרש"י בד"ה לבית הספק דקצת איסורא בעיא או עשה או לאו או כרת וכן משמע מדברי הגמ' דאפילו דבעינן שיכנס לבית הספק מ"מ הוי נדבה דקאמר מ"ט דר"א אי ס"ד חובה היא מתיידע לי' אמאי מייתי חטאת משמע דקאי נמי על הא דקאמר אומרין לו המתן עד שתיכנס לבית הספק והא דקאמר ר"א ר"א דאמרו לו הוא כוונתו דר"א בעי דוקא קצת איסור כדמפרש בסיפא דאומרין לי המתן עד שתיכנס לבית הספק:
בד"ה ישפך לאמה סה"ד ומה"ד והבשר יצא לבית השרפה דחולין שנשחטו בעזרה הוא כצ"ל ובכריתות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה לבית השריפה פירש וז"ל דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזב ח פסול וסותר פי' שבכאן ונ' לפרש דפי' דהכא הוא אליבא דר"א דמתרץ בכריתות (דכ"ד ע"ב) תברא מי ששנה זו לא שנה זו פירוש דהא דתנן הכא באשם תלוי הבשר יצא לבית השריפה אתיא כר"ש דס"ל בסוף תמורה דחולין שנשחטו בעזרה בשריפה ובכריתות פירש אליבא דרבה דמתרץ שם דאשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ופרש"י ולא הוו חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול וזהו נמי כוונת רש"י בכריתות דמפרש האי בשריפה דהוי כזבח פסול ולא קאמר דמיחזי כזבח פסול משום דהוי זבח פסול ממש ובזה יש ליישב נמי הא דבתמורה (דל"ד ע"א) פירש פלוגתא דאשם תלוי ישרף ר"י אומר יקבר דאיירי באשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא ובפסחים (דף כ"ח) פירש אשם תלוי דאירע בו פסול דבפסחים פירש אליבא דר"א דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וא"כ ס"ל דאשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא הוי חולין שנשחטו בעזרה אפילו אליבא דחכמים דס"ל דגמר ומקדיש משום דלא קדוש אלא לדמיו ולפי זה אין לפרש פלוגתא דאשם תלוי ישרף ר"י אומר יקבר דפליגי חולין שנשחטו בעזרה אי דינו בשריפה או בקבורה דהא ברישא דמתניתין כבר הוזכרה פלוגתא זו דפליגי בי' רבנן ור"ש משו"ה הוצרך לפרש דאירע בו פסול ופירושו שבתמורה הוא אליבא דרבה דמתרץ דמשום דגמר ומקדיש לא הוי חולין שנשחטו בעזרה וא"כ שפיר יש לפרש דאיירי באשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא דת"ק סבר דזה לא הוי כשאר חולין שנשחטו בעזרה משום דגמר ומקדיש והוי כזבח פסול ור"י ס"ל כר"מ דלא גמר ומקדיש והוי כשאר חולין שנשחטו בעזרה:
בד"ה כזרוק דמי כו' אלמא לענין שיווי אוכלא כו' כצ"ל ש"מ:
בד"ה כלי שרת כו'. כוונתו לתרץ קושית התוס' בכריתות (דף כ"ד ע"ב) בד"ה קסבר וכמו שתירצו התוס' שם:
בד"ה צריד של מנחות קצת מן הסולת שלא נגע כו' צריד לשון יובש כדאמרינן לענין שופר (ר"ה דף כ"ז) צריד או עבה סה"ד כצ"ל:
בד"ה כי קא מיבעיא לי' דאורייתא כו' אלמא חיבת הקודש דאורייתא מונין ראשון ושני כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה מה שהביא הביא דאימר לא לשם נדרו הביאה כו' כצ"ל משמע דאי לשם נדרו הביאה פסולה וכן הוא בהדיא לקמן במתני' הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבן בשני כלים פסולין ופרש"י דהשתא ליכא למימר לשם נדבה אחרת מייתי לה דכיון דאמרו לו בכלי אחד נדרת הוה לי' למימר להו אנא לשם נדר אחרינא מייתינא לה וצריך להבין הטעם כיון דהמנחה מצד עצמה אין בה שום פסול מה בכך שהביא מרחשת לשם נדרו דבמחבת דאטו אם נדר עולה והביא שלמים לנדרו יהא פסול וכן אם נדר להביא שני עשרונים בכלי אחד והביא בשני כלים לנדרו או אם נדר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד לנדר, אמאי פסול אטו אם נדר להביא פר והביא שני עגלים לנדרו או נדר להביא שני עגלים והביא פר לנדרו יהא פסול ונראה דהטעם הוא דכיון דפריש בשעת נדרו מחבת או מרחשת ואח"כ הפריש הסלת לנדרו הוקבע סולת זה למנחה כמו שנדר והוי דינו ממש כמו זו להביא במחבת והביא במרחשת דפסולה וכן אם פריש בשעת נדר שני עשרונים בכלי אחד ואח"כ הפריש הסולת לנדרו הוקבעו העשרונים כמו שנדר והוי דינו ממש כמו אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים דפסולה ואע"ג דבשעת הפרשה אמר זו לנדרי ובמחבת או אלו לנדרי ובכלי אחד או להיפך מ"מ הוקבע הסולת כמו שנדר ולא כמו שהפריש כיון דאמר לנדרי דהקביעות שהוא קובע בשעת הפרשה לאו כלום הוא כמו דאמר אביי לקמן וממילא הוקבע כמו שנדר כיון דאמר לנדרי ומשו"ה פרש"י לקמן (דף ק"ג ע"א) בד"ה אבל בשעת הפרשה דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם דכשפירש בשעת נדרו ואח"כ הפריש ע"כ צריך לעשות כמו שנדר ואם שינה פסול ולא משכחת לה דאם שינה מקביעות דשעת הפרשה דכשר אלא בדלא פירש בשעת הנדר אלא בשעת הפרשה והא דפירש בדיבור הקודם המתחיל אלא שקבעו בשעת נדר הרי עלי להביא את זו במחבת היינו משום דקביעות בשעת נדר לא משכחת לה אלא בכה"ג:
בד"ה אלו להביא בכלי אחד כו' כן צריך לומר ש"מ:
בא"ד הויא מנחה יתירה ומיעט בקמצים כו'. נראה לפרש דהכל הוא טעם אחד ומשו"ה לא קאמר ועוד דמיעט בקמצים דמשום דהויא מנחה יתירה עי"ז מיעט בקמצים אבל בלא טעם דמיעט בקמצים לא מצינו דיהא פסול במנחה יתירה משום רובה סלתה אלא הפסול הוא משום חסר קומץ כמו דפרש"י לעיל (דף ע"ו ע"ב) על הא דתניא כל המנחות שריבה במדת עשרונן פסולות שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה פסולות דהוה לי' קומץ וקמץ נמי מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוה לי' קומץ חסר כן הביאו שם התוס' בשם פרש"י והוא בפירש"י כת"י וה"ה אם הביא שני עשרונים אין נפסל משום מנחה יתירה אלא משום קומץ חסר ולפי זה דהפסול לא הוי אלא משום הקמיצה אם נדר בכלי אחד והביא בשני כלים יכול לחזור וליתן בכלי אחד קודם הקמיצה כמו דתני לקמן במתניתין הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבן בכלי אחד כשרין וכן אם נדר בשני כלים והביא בכלי אחד אם לא נתערבו יכול לחזור וליתן בשני כלים ואפילו אם נתערבו אלא דיכול לקמוץ מכ"א בפ"ע כשרין בכלי אחד וכמו דתני לקמן במתני' הרי עלי שני עשרונים להביא בשני כלים והביא בכלי אחד אמרו לו בשני כלים נדרת הקריבן בשני כלים כשרין והיינו דוקא אם לא נתערבו אבל אם נתערבו ודאי דאין יכול ליתן בשני כלים דהוה עשרון אחד משני עשרונים ולוג אחד משני לוגין דפסול לרבנן כדמשמע לקמן (דף ק"ה ע"ב) דפריך הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרונים ולוג אחד משני לוגין ומתרץ שמעינן לי' לר"ש דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונים ולוג אחד משני לוגין יצא משמע דלרבנן אפילו בדיעבד פסול וממתניתין דהכא נמי מוכח כן דאל"כ אפילו אם אין יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע דהיינו שנתערבו כל השתי מנחות ולא נשתייר מכ"א מהם כדי קומץ מ"מ מחלקם עכשיו לשנים ויקמוץ מכל אחת בפ"ע ואע"ג דלעיל (דף ט' ע"א) קיי"ל כר"י דמנחה שחסרה מביא מתוך ביתו וימלאנה דקמיצה קבעה לה ולא קדושת כלי היינו דוקא מביתו אבל מעשרון אחד קדוש בקדושת כלי שהוקבע עשרון זה למנחה הוי כל עשרון כמו אלו בשני כלים דאסור להביאן בכלי אחד ואין יכול למלאת המנחה שחסרה ממנחה אחרת ובזה ניחא הא דתני נתנו לכלי אחד הא מעיקרא נמי הוי בכלי אחד כמו דתני והביא בכלי אחד אלא דמעיקרא מיירי שהביאן בכלי אחד כל עשרון בפ"ע ומשו"ה יכול ליתנן בשני כלים והשתא קאמר דנתנו בכלי אחד פירוש בעירוב אז הוי דינו בשתי מנחות שנתערבו ונראה לי דה"ה במחבת ובמרחשת אם נדר במחבת והביא במרחשת ואמרו לו במחבת נדרת ולא אמר להם דלשם נדר אחרינא מייתינא לה דפסולה והא דלא נקט הך דינא במחבת ובמרחשת משום דבעי לאשמועינן דאע"ג דהביאן בשני כלים יכול לחזור וליתנן בכלי אחד או להיפך אם לא נתערבו ואין הכלים קובעתן אפילו לפסול ומשו"ה נקט לה בכה"ג דכלי אחד ושני כלים דבמחבת ומרחשת אינו יכול לחזור וליתן באותו כלי שנדר דהכלי מקדשן ליפסל כמו דאמר אביי בסוף העמוד לא קידשום ליקרב אבל קידשום ליפסל:
בד"ה אמרו לו בכלי אחד נדרת כו' והקריבן בשני כלים כו' מייתינא לה כצ"ל:
בד"ה כשתי מנחות שנתערבו כדאמרינן בהקומץ רבה כו' מכל אחת בפ"ע כצ"ל:
בד"ה וצריכא כו' והביא במרחשת התם הוא דלא יצא ידי נדרו משום דאמר במחבת והביא במרחשת אבל בשני כלים כו' כצ"ל:
בד"ה ר"ש כו' דקסבר קביעות דמנא לאו כלום הוא כצ"ל:
בד"ה והא תניא לא קידשום אותן כלי שרת שהביאן בהו וכיון דלא קידשום כו' כצ"ל:
בתוס' בד"ה כי קאמרינן דרבנן כו' דבעי ר"ש בן לקיש אמאי כו' כצ"ל מצאתי:
בד"ה כשתי מנחות שנתערבו כו' ועוד י"ל כו'. נראה לי לפרש דרש"י משמע לי' לפרש הא דנתנו בכלי אחד כשתי מנחות שנתערבו דאפילו אם מתחלה נתנן בכלי אחד ולא נתנן כלל בשני כלים אפילו לקידוש כלי דאם תאמר דאיירי לאחר שקידשן בשני כלים קשה דהוא משנה יתירה דכבר תני לה לעיל בהקומץ רבה דאפילו שתי מנחות של שני בני אדם שנתערבו אם יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע כשרות ולפי זה צריך לומר הא דתני ברישא אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות איירי נמי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע והתוס' מפרשים דשפיר יש לפרש דאיירי דקידשן בשני כלים קודם שנתנן בכלי אחד ומשו"ה הוי דינן כשתי מנחות שנתערבו אבל אם נתנן מתחלה בכלי אחד פסולות אפילו אם יכול לקמוץ מכ"א בפ"ע ומשו"ה ברישא דהביאן מתחלה בכלי אחד פסולות אפילו אם יכול לקמוץ מכ"א בפ"ע ולא תיקשי דלאחר שקידשן בשני כלים מאי אתי לאשמועינן י"ל דקמ"ל דאע"ג דמתחלה הביאן בכלי אחד ועכשיו נמי הם בכלי אחד לא גזרינן דילמא אתי למימר דלא קידשן בשני כלים כלל ואפילו הכי כשר ומשום גזירה יהיו פסולין:
בא"ד והקריבן בשתי כלים כו' כצ"ל:
דף קג.
בגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא לשיטת התוס' לעיל (דף פ"א ע"ב) בד"ה תודה דאין מועיל חזרה בהקדש תכ"ד צריך לומר דנדר ופתחו עמו דהכא לא הוי פירושו כנדר ופתחו עמו דנזיר דהתם משמע דכי אמר הריני נזיר הוה דעתי' לנזירות גמורה אלא דנמלך הוא תכ"ד אבל הכא איירי בהקדש אין מועיל חזרה אלא פירושו דעם הנדר קאמר פתח שאין בדעתו לנזירות כלל והא דאמר חזקי' הא מני ב"ש הוא דאמרי תפוס לשון ראשון כוונתו ג"כ כמו שמפרש בנזיר דס"ל לב"ש כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הרי עלי מנחה למנחה הוגנת איכוין והא דאמר אח"כ מן השעורים לאיתשולי קאתי דנמלך הוא ובהקדש אפילו לב"ה לא מצי הדר אלא דהכא קאמר בקיצור דאמרי תפוס לשון ראשון כמו דמשמע התם דב"ש ע"כ ס"ל תפוס לשון ראשון דהא קאמר התם וב"ה סברי לה כר"ש והכא קאמר בהדיא דר"ש בשיטת ר"י אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס א"כ משמע דב"ש סברי תפוס לשון ראשון ואין להקשות לפי זה דא"כ ר"י דסובר תפוס לשון ראשון יהא כב"ש ולא כב"ה דלר"י יש לומר דטעמיי' דב"ה משום דאדם מוציא דבריו לבטלה ולמאן דאית לי' בזבחים (דף ל') דר"מ ס"ל ג"כ תפוס לשון ראשון י"ל דאותו מ"ד מפרש טעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש ואע"ג דבאומר הרי עלי מנחה לא שייך טעם זה דבהקדש אין מועיל חזרה אפילו תכ"ד יש לומר דלא ס"ל כחזקי' אלא כר' יוחנן דמוקי למתניתין באומר:
שם אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקי' כמאן אמרה לשמעתי' כו' משום דלא קתני מן העדשים כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה אבל בשעת הפרשה כו' זו אביא לשם נדרי במחבת כצ"ל:
בד"ה גרוגרות ודבילה לא שייכא בהו נזירות סה"ד ומה"ד הרי זה נזיר כו' כצ"ל:
בד"ה הדר בי' כו' דטעמא דמתניתין באומר אלו הייתי יודע כו' סה"ד ומה"ד בשעורין איכא למימר דטעי כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה את מ"ט הדרת בך כו' כיון דטעי בהו אינשי כו' דסופו להביא חטים כו' כצ"ל:
בתוס' בעמוד הקודם בד"ה הא מני ב"ש הוא כו' מפרש טעמייהו דב"ש כו' כצ"ל:
בא"ד וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד אלא אמרינן דנמלך הוא כו' כצ"ל:
בא"ד וכיון דסברי אין שאלה בהקדש כדתנן כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד אע"ג דבעלמא כדיבור דמי כו'. ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל (דף פ"א ע"ב) בד"ה תודה דאפילו לב"ה דחשבי נדר ופתחו עמו גבי תודה מודי משום דלא דמי נזירות לתודה דבעי למיהדר ולא מצי הדר היינו דוקא גבי תודה וכה"ג משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל גבי נזירות לא שייך הך טעמא אלא דוקא משום דאין שאלה בהקדש לב"ש וה"ה גבי נזירות משום דכתיב בי' קדש:
בא"ד (דף ק"ג) דלמ"ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב"ה דסברי כר"ש כו' כצ"ל. פירוש דהתוס' מדמי חזרה תכ"ד לשאלה וכיון דאין שאלה מועיל להתיר בחרטה בלבד ה"ה דאין מועיל חזרה תכ"ד בחרטה וא"כ אפילו לב"ה דיש שאלה בנזירות אין מועיל חזרה תכ"ד בחרטה:
בא"ד אמר להיות הגרוגרות עלי קרבן נתכוונתי כצ"ל צ"ק:
בא"ד אבל לת"ק כי אמר הכי כו' דהא לת"ק לא הוי נדור לב"ש כו' כצ"ל צ"ק. וכוונת דבריהם נראה לפרש דבאו להוכיח דאע"ג דמצינו בנזיר בלישנא קמא דס"ל לרבי נתן אליבא דב"ש נזיר ונדור אבל לרבי יהודא אי אפשר לפרש אלא נדור ולא נזיר וההוכחה הוא בדרך זה דהא לת"ק אליבא דב"ש מוכרחין לומר דנזיר ואין נדור דאל"כ במאי פליגי ת"ק ור"י אליבא דב"ש כיון דלתרווייהו לב"ש נדור ונזיר וכיון דלת"ק אליבא דב"ש נזיר ואין נדור ע"כ לר"י אליבא דב"ש נדור ואין נזיר דאי ס"ל לב"ש נדור ונזיר א"כ פליגי נמי ת"ק ור"י אליבא דבית הלל דלת"ק לב"ה לא נזיר ולא נדור ולר"י אליבא דב"ה נדור ולא נזיר ומלישנא דמתניתין משמע דלא פליגי אלא אליבא דב"ש דוקא:
בא"ד אלא ס"ל לר"י טעמא דב"ש כר"ש כו' כצ"ל צ"ק:
בא"ד ומיהו קשה לפי' זה כו'. פירוש דבלא פירוש זה הוי מצינן למימר דטעמא דב"ש דלא הוי נזיר לשיטת ר"י הוה משום דס"ל כר"ש דס"ל כר"י אבל ב"ה סברי לה דאינו נזיר משום דב"ה לטעמייהו ס"ל דיש שאלה בהקדש אבל לפירוש זה דקאמר דמשו"ה קאמר דטעמא דב"ה דסברי כר"ש משום דלר"י אליבא דב"ש ג"כ אינו נזיר וס"ל דאין שאלה בהקדש וע"כ טעמייהו משום דסברי לה כר"ש וניחא לי' לפרש אליבא דב"ה ג"כ טעם זה והוי חד טעמא לתרווייהו דהיינו לב"ה ולב"ש אליבא דר"י קשה דא"כ ר' יהודא דס"ל תפוס לשון ראשון לא אתיא לא כב"ש ולא כב"ה ויש לדקדק דבנזיר הקשו קושיא זו בלא פירוש זה אלא אהא דקאמר התם וב"ה סברי לה כר"י והתם תירצו קושיא וז"ל דוקא בתמורה פליגי דהדברים סותרין זה את זה וליכא למימר דדיבור האחרון מפרש אבל הכא ודאי דאיכא למימר דלפרושי קאתי יש לומר דודאי דלפרש בא ולומר לא מיין נדרתי וניחא נמי דלא קאמר דב"ש סברי כר"י דאמר תפוס לשון ראשון עיקר להכי הוי נזיר מיין אלא ודאי לא שייכא ההוא פלוגתא להכא ונראה לפרש דהא יש לדקדק בדברי הגמ' דנזיר דמעיקרא קאמר דאפילו אי סברי לה כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס אין מועיל לומר דלא נתכוין לנזירות כלל אלא אמרינן דנתכוין לנזירות אלא משום דבגמר דבריו אדם נתפס אמרינן דתיכף נתחרט על הנזירות דבגמר דבריו עיקר הנדר וקאמר דלגרוגרות נתכוין ולא איין ואח"כ קאמר דב"ה סברי לה כר"ש דקאמר דלא התנדב כדרך המתנדבים והיינו דלא נתכוין מעולם לנזירות כלל והכא קאמר דטעמא דר"ש דסבר לה כר"י א"כ משמע דמועיל הא דבגמר דבריו אדם נתפס לומר דלא חל נזירות רגע אחד דאי חל רגע אחד הא ס"ל השתא דאין שאלה בהקדש וה"ה חזרה תכ"ד וצריך לומר כמו שחילקו התוס' דהא דקאמר מעיקרא וב"ה סברי לה כר"י אין כוונת הגמ' כר"י דוקא דאפילו למ"ד תפוס לשון ראשון מודי הכא דהוי נדר ופתחו עמו דמטעם תפוס לשון ראשון ומשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דחל הנדר רגע אחד אבל אח"כ מפרש דבריו דכוונתו היתה מגרוגרות משום דמתחרט תכ"ד על הנדר ומשו"ה לא קאמר אף בגמר דבריו אלא בגמר דבריו אדם נתפס משום דכ"ע מודי הכא אי אמרינן דיש שאלה בהקדש עיקר הן גמר דבריו דמתחרט על הנדר וחוזר בו משא"כ בתמורת עולה תמורת שלמים אינו חוזר כלל אלא בדעתו שיהא כולו תמורת עולה וכולו תמורת שלמים ותרווייהו אי אפשר משו"ה לא אזלינן אלא בתר לשון ראשון לבד ולבסוף קאמר דב"ה סברי כר"ש דסבר כר"י ממש דאף בגמר דבריו אדם נתפס ולפי דבריו לא חל הנדר כלל אפילו רגע אחד דמעיקרא לגרוגרות נתכוין ואפילו לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהכא מפרש בהדיא דדבריו לבטלה:
בא"ד דאין שאלה בהקדש וכן מוכח נמי בפרק כו' כצ"ל:
בא"ד נשאל לחכם והתירו היתה לו מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא כו' כצ"ל מצאתי:
בא"ד מאחר דמפרש טעמא דב"ש כו' כצ"ל:
בא"ד אמאי איצטריך למימר טעמא דב"ה משום דסברי כר"ש כו'. פירוש ומשום דר"ש ס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס אמרינן דהוציא דבריו לבטלה הא יש לומר דסברי כרבנן דפליגי אר"מ וסברי דבכ"מ אדם מוציא דבריו לבטלה:
בא"ד וכ"ת ב"ש תני לה כדקאמר חזקי' כו' פירוש דסוגיא דנזיר דקאמר דב"ה סברי לה כר"ש קאי אליבא דחזקי' דמוקי מתניתין דהכא כב"ש אבל לר"י דמוקי מתניתין דהכא אפי כב"ה דנזירות ובאומר אמרינן דב"ה דנזירות סברי לה כר"י דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ולא נתכוין לנדר כלל אבל באומר אלו הייתי יודע במנחה דאיכוין לנדר גמור אפילו ב"ה מודי ולא כר"ש:
בא"ד דאמרינן לא סבר לה כר"ש כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דרוצה ליישב דברי ב"ה ככ"ע אפילו כו' כצ"ל. זה כתבו ליישב קושיא הראשונה ואח"כ כתבו והא דקאמר סברי לה כר"ש כו' ליישב קושיא השני':
בא"ד לאו משום דפליגי ארבנן דר"ש כו' כצ"ל:
בא"ד ומיהו רבנן גופייהו מודו גבי גרוגרות כו'. פירוש דהא דקאמר בנזיר וב"ה סברי לה כר"ש יוכל להתפרש אפילו לר"י דמוקי מתניתין דמנחות כב"ה ובאומר וה"פ דב"ה סברי גבי נזירות כטעמי' דר"ש במנחות דקאמר דאפילו באומר אילו הייתי יודע פטור דאין כאן לשון נדר כלל וכמו טעם זה סברי ב"ה בנזירות אפילו באומר ורבנן דמנחות גופייהו מודו דגבי נזירות אפילו באומר אלו הייתי יודע פטור לא הוי נזיר והטעם כמו דאמר חזקי' לקמן לבתר דהדר בי' דאפילו במנחות דוקא באומר מן השעורים אבל מן העדשים לא אפילו באומר משום דבעדשים לא טעי אינשי דלא שייכי למנחה וה"ה גרוגרות לא שייכי לנזירות כלל:
בא"ד שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא כו' כצ"ל:
בא"ד כי אמר הרי עלי עולה שייכא בקדושתה כו' כצ"ל:
בד"ה הריני נזיר כו' כינויי כינויים כו' כצ"ל:
דף קג:
בגמרא יביא סולת מאי לאו כו' כצ"ל ש"מ:
שם לא כלום קאמר לא צריכא כו' כצ"ל ש"מ:
שם כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא. החילוק בין עשרון ומחצה לחצי עשרון ועשרון דעשרון ומחצה משמע מנחה א' של עשרון ומחצה וחצי עשרון ועשרון שתי מנחות אחת של חצי עשרון ואחת של עשרון דאי נתכוין למנחה אחת של עשרון ומחצה הוה בעי למימר עשרון ומחצה והא דר"ש פוטר ולא מחייב לי' לכל הפחות במנחה של עשרון שהתנדב כדרך המתנדבים לפירוש התוס' בד"ה אי הכי זו היא קושית הגמ' דמקשה א"ה כו' ומתרץ הגמ' דר"ש ס"ל כר"י ומשוינא לה חדא דיבורא כאלו אמר מנחה אחת של עשרון ומחצה ולפרש"י יש לפרש דר"ש אינו פוטר לגמרי אלא דלא מחייב לי' שנים כמו לרבנן:
שם דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס כצ"ל לגירסת רש"י:
שם במתניתין ומביא בכלי אחד אם אמר הרי עלי ס"א כו' כצ"ל ש"מ:
שם שכן מצינו שהציבור מביא כו' כצ"ל לגירסת רש"י:
שם דיו ליחיד שיהא פחות כו' כצ"ל וכן הוא במשניות:
שם למעלה מר"י בר' אילעאי כו' כצ"ל:
שם אמרו לו בששים נבללין כו' אמר להם כל מדת חכמים כו' חסר שומשום כו' כצ"ל:
שם מעשה בפרדה של בית רבי כו' כצ"ל ש"מ:
שם מתיב רבי יצחק כו' כצ"ל:
שם אמר לי' ר' זריקא כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה אבל אמר מנחת שעורים כו' ל"א אבל לא אמר מנחה אלא כו' כצ"ל: