ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שמות
פירוש א
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א א). הנה יש לדקדק טובא. (א), דבכל מקום אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון, וזה אין לו שייכות למה שלפניו. (ב), הבאים, והלא כבר באו, ומה שתירץ במדרש (שמו"ר א' ד') שכיון שעד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים וכו', לכך הוה כאלו באים עתה לפי שעתה הורגשו בביאתם, קשה תרתי, א' הלא כתיב אחר כך באו. ועוד הלא כתב רש"י לעיל (ריש פרשת ויחי, בראשית מז כח, ד"ה ויחי) למה פרשה זו סתומה, שכיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד. הרי דבמיתת יעקב תלה התחלת השעבוד. עוד קשה דאיתא במדרש (סדר עולם רבה ג') למה נמנו שנותיו של לוי, לפי שהוא מת אחרון לאחיו, וכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא שיעבדו המצרים בישראל, הרי לך ג' זמנים חלוקים, מיתת יעקב, ומיתת יוסף, ומיתת האחרון שבשבטים. וצריך ביאור. (ג), איש וביתו באו כולו מיותר, דמה מלמדנו בזה הלא כבר נאמר בפרשת ויגש (בראשית מו ח). (ד), למה נכתב כאן שמותן הלא כבר נכתב, ומ"ש רש"י (ד"ה ואלה) מחמת שנמשלו לכוכבים, על זה הקשו המפרשים דאם כן שמות כל הע' נפש היה ראוי לכתוב. (ה), (שמות א ה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, נפש בתרא למה. (ו), ויוסף היה במצרים, מקודם ראוי לומר, ואחר כך ויהי כל נפש וגו', שהרי יוסף במנין השבטים ובכלל השבעים נפש.
ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).
עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.
עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.
פירוש ב
ראובן שמעון לוי ויהודה וגו' (שמות א ב). נ"ל ליתן טעם להואוי"ן שביהודה ונפתלי ואשר (שמות א ג), לפי שהוא"ו מקור החיות, כמ"ש באגרת שמואל בשם הר"ש הלוי הטעם שנכתב תולדות מלא בוא"ו בפסוק (רות ד יח) ואלה תולדות פרץ, כי הוא"ו היא סוד קו האמצעי מדתו של יעקב וזה שמו עץ החיים, ולכן מורה העדר הוא"ו על העדר החיים, ומילואה על מילוי החיים, על כן תיבת תולדות מלא, להורות כי ממנו יצא המבטל ומבלע המות, עכ"ל עיין שם. ועוד איתא (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) בקין שנתן לו אות אחת משמו (בראשית ד טו), דהיינו הוא"ו והבן. על כן נראה דלכך נכתב הוא"ו באשר, משום דבתו סרח עודנה בחיים (סוטה י"ג ע"א), ובנפתלי לפי שרץ למצרים אחר שטר קנין של מערת המכפלה מארץ ישראל כדי להכניס את יעקב למערת המכפלה (סוטה י"ג ע"א), על כן נמשך עליו מזיהריה דיעקב דלא מת, גם וא"ו היא קו אמצעי מדת יעקב ונקרא עץ החיים, ובבנימין דלא מת רק בעטיו של נחש כדאיתא במסכת שבת (דף נ"ה ע"ב), ואם כן מצד עצמו אינו בן מות כלל, וביהודה ללמד דאף שעצמותיו היו מגולגלין בארון (סוטה ז' ע"ב), מכל מקום אף במיתתו נקרא חי כשאר צדיקים וכשאר השבטים ששלדן קיימת, ועיין מה שפירש רש"י (מכות דף י"א ע"ב [ד"ה מאי]) בהא דאמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יהונתן עיין שם, ועיין מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מד יט) אדוני שאל את עבדיו וגו' בארוכה.
ועיין מ"ש מהר"ם א"ש כאן סמיכות הפרשה, דלמעלה (בראשית נ כד) אמר יוסף אל אחיו פקוד יפקוד אתכם, רמז להם שהם בעצמם יעלו אל הארץ וגו', (וכמ"ש רש"י בפרשת בשלח (שמות יג יט, ד"ה והעליתם) שאף עצמות השבטים העלה עמהם), וצוה להעלות עצמותיו עמהם, אך שלא יקשה הלא כל המת בחוץ לארץ ונקבר בארץ, עליו נאמר (ירמיה ב ז) ותבואו ותטמאו את ארצי (זוהר ח"א רכ"ו ע"א), לכך נאמר (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל, אף על פי שמנאן בחייהם, חזר ומנאל במיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, כדאיתא במדרש רבה מה כוכבים עומדים ביום ובלילה אלא שאינם נראים ביום, אף צדיקים כן שאפילו במיתתן הם חיים אלא שאינם נראין, ואם כן אינם מטמאין כלל, ולכך עלה בדעתו להקבר בארץ עכ"ל, ואם כן צריך הוא"ו להעיד ביהודה כנ"ל. ועל פי דבריו של מהר"ם א"ש הנ"ל נתיישב לי דאמר ואלה שמות וא"ו מוסיף על ענין ראשון, וגם קושיות המפרשים למה לא נמנו במיתתן כל השבעים נפש, ולדבריו אתי שפיר דלא צריך למנות רק אלו הראוים להקבר בארץ, ודוק.
פירוש ג
ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח). להבין ענין זה, נ"ל על דרך שכתב הכלי יקר בפסוק (שמות א ט) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, דהכונה כי עצום הוא ממנו כביכול (סוטה ל"ה ע"ב), שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל (מו"ק ט"ז ע"ב), אם כן הגזר של ד' מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ, עד כאן דבריו. ולפי זה יש להבין אומרו רב. והנ"ל על פי דאיתא במדרש (קה"ר פ"ט, קהלת ט יד) עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה הציבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות וכו'. וצ"ל לאיזה כונה ייחס להציבור בתואר מעט, ועיין בפרשת דרכים (דרך כרמים) שמפרש על פי דכתיב (דברים ז ז) לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו רז"ל (חולין דף פ"ט ע"א) אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם. וז"ש ואנשים בה מעט זה הציבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, אז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב (תהלים קא ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, עד כאן דבריו. ועל פי המהרש"א בחידושי אגדות (ב"ב דף ע"ג.) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלא, ועל פי הגמרא דמועד קטן (מו"ק ט"ז ע"ב) מה שדרשו ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב' כג ח), אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, עיין שם. אם כן לפי זה היה מקום לייעץ ליתן להם גדולה לישראל שיתגאו ולא יוכלו לבטל הגזירה, אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נ"ל דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים כמבואר ברש"י בנימוקי החומש (בראשית מז יט, ד"ה ותן), ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיה להם גדולה שיוסף מלך היה, לכך אמר הנה עם בני ישראל רב, ר"ל מתגאה היפך המעט שדרשו באתם המעט וכו', ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול כפירוש הכלי יקר, לכך (שמות א י) הבה נתחכמה, אבל זה היה מחמת שלא ידע את יוסף, דודאי עניו היה כאמור לעיל (שמות א ה) ויוסף היה במצרים, עיין רש"י (ד"ה ויוסף), ולא עבר על הפסוק (קהלת י ד) אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן שאין זה בכל העמים והבן, ושומה מאת ה' היה כדי שיהיה להם פתח תקוה, והיינו (שמות א יב) כאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג), מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם, והבן.
פירוש ד
וכאשר יענו אותו כן ירבה (שמות א יב). נ"ל דכל מה שהיה הכנעה, היה יותר השראת שכינה, ואשכון את דכא כתיב (ישעיה נז טו), כן ירבה שלא כדרך הטבע, כמו בעת שהיה הארון אצל עובד אדום הגיתי (שמואל ב' ו יא), לפי ששם השראת שכינה, וכמו דשם ששה בכרס אחד (ירושלמי יבמות פ"ד הי"ב), הכי נמי ששה בכרס אחד (שמו"ר א' ח'), והבן, ובתנחומא (שמות סי') רב ועצום ממנו, מהיכן פרים ורבים, ממנו, שנאמר (תהלים סח כז) ה' ממקור ישראל. ולפי זה יצדק מאד וכאשר יענו אותו כנ"ל.
פירוש ה
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' (שמות א טו), ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' (שמות א יח), ותאמרנה המילדות אל פרעה (שמות א יט). הא דקרי ליה מלך מצרים, ובתשובת המילדות קרי ליה פרעה. עוד קשה בתשובתן כי לא כנשים המצריות וגו' דשפת יתר הוא, דהיה ראוי לומר נשים העבריות חיות הנה, ומצריות מאן דכר שמייהו. והנ"ל בזה כי הוא צוה להרוג והוי רציחה, רק דינא דמלכותא דינא (נדרים כ"ח ע"א), וכן הוא גם כן בנימוסיהם. והנה ר"ת פסק דדוקא כשמשוה גזירתו על כל בני מלכותו, אז הוי דינא דמלכותא דינא, והנה זה הוא גם כן שכלי וראוי שיודו לזה הנימוסים. והנה באמת נתייראו לומר לו שעושה שלא כדין, אבל מרמזי רמוזי, והיינו דקאמרי כי לא כנשים המצריות העבריות ר"ל בהגזירה, ואם כן לא השוה גזירתו על כל בני מלכותו, והוי רציחה ולא דינא דמלכותא, רק לפי הפשט להבנת השומעים נמשך למטה, אבל מלכא ידע מאי דמחווי ליה במחוג, כי לפי הפשט הוא שפת יתר, ועל כן בהפסוקים הקודמים קוראו מלך מצרים, כי הוא לפי דעתו עשה בתואר מלוכה, אבל בתשובתן דאין בזה משום דינא דמלכותא, קוריהו פרעה דהוא שם לבד, אף דשם זה מיוחד למלכי מצרים, מכל מקום הוא רק שם בעלמא כמו שמבואר בספר הישר, דמשום דהראשון נפרע ממתים, נקראו הבאים אחריו גם כן על שמו. לכך אחר שהשיבו לו כן, נאמר (שמות א כב) ויצו לכל עמו כמו שפירש רש"י (ד"ה לכל) שאף עליהם גזר, ומכל מקום קוריהו הכתוב פרעה, לומר לך שהעידה התורה שאף שהשוה גזירתו, מכל מקום הוא פרעה הרשע שלא נתכוון רק לישראל, ודוק.
פירוש ו
וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד וגו' (שמות א כ). ויש לדקדק דהנה לפי הפשוטו משמע דהך וייטב אלקים למילדות הוא גזירת המאמר, וירב העם הוא מאמר בפני עצמו, אם כן ויעצמו מאד קאי על העם, ולפי זה קשה דמשנה הפסוק מלשון יחיד ללשון רבים, דוירב העם הוא לשון יחיד, ויעצמו הוא לשון רבים. והנ"ל דהא עצומה נאמר על כמה ענינים, פעם על הפלגת הריבוי, כמ"ש (שמות א ז) פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד, פעם על הפלגת הגבורה כמו (במדבר כב ו) כי עצום הוא ממנו, פעם על הפלגת העושר, פעם על הפלגת זכיות ומעשים טובים, כמו שנאמר (יואל ב יא) כי עצום עושי דברו. והנה כאן נאמר (שמות א יז) ותחיין את הילדים, פירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון. והנה מבואר בפירוש רש"י בסוטה (דף י"א ע"ב) ותחיין את הילדים, משמע שהיו מסייעין להחיותן, שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלין אותן, עכ"ל. ויובן דהיה קשה לרש"י מה ענין הספקת מים ומזון לגזירת פרעה, והנה הדעת נותן כי יותר שמתרבין הילדים, הם יותר מתדלדלים כי לא יספיק להם כל הון, אבל זה היה מהשגחת השי"ת להשגיח עליהם ולהשפיע להם ברכה, וכל מה שהיו יותר מפזרין לריבוי הילדים, היו יותר מתעשרין על דרך יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד). והיינו וייטב אלקים למילדות כל כך, עד שאפילו וירב העם והיה ראוי שיתדלדלו מרוב הפיזור, עם כל זה לא כן היה אלא אדרבא ויעצמו מאד בעושר, ואם כן הכל מאמר אחד, והאי ויעצמו קאי על המילדות ולא קשה מידי. ועל פי זה יתפרש קרא דבתריה (שמות א כא) ויהי כי יראו המילדות את אלקים, דהיינו כמבואר למעלה שהיו טומנין אותן בבתיהם, ואם כן היו צריכין לבתים ולחדרים רבים, ויעש להם וגו' קאי על אלקים, דהיינו שהשי"ת עשה להם בתים, שהשפיע להם שלא כדרך הטבע עד שקנו ובנו בתים כפי הצריך להם, כנ"ל נכון בס"ד.
והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.
ועד השלישי אני בא ליישב הקושיא שיש בהפסוקים הנ"ל דפתח בהטבת המילדות ומפסיק בריבוי עם ומסיים בהטבת המילדות (שמות א כ). וגם ליישב הדקדוק שדקדקנו בפתח דברינו אם ויעצמו קאי על העם, אם כן הרי משני מלשון יחיד ללשון רבים, בהקדים נבאר אמרם ז"ל (ב"ב י' ע"א) גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, שנאמר (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, עד כאן. דקשה למה מצוה זו מקרב הגאולה טפי משאר מצות. והנ"ל דהנה בבית שמואל אחרון (פרשה זו), כתב לפרש הא דאיתא (במסכת שבת דף ל"א.) באחד שבא לפני שמאי ואמר גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהילל, גיירו אמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור. ופירש רש"י (ד"ה דעלך) שיקיים ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ובזה יקיים כל התורה כולה, עד כאן. והנה תמוה מאד על הגר הזה מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד. ועוד קשה איך נכלל כל התורה במצות ואהבת לרעך כמוך, ופירוש רש"י דחוק. ופירש הוא ז"ל, דהנה איתא דכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצות, וצריך להתגלגל עד שיקיים כולן, והנה הגר הזה רצה להתגייר רק באופן שיקנה שלמות בפעם הזאת שהוא בעולם, ולא יצטרך שוב להתגלגל, ויהיה עומד שם אחר פטירתה במנוחה ועונג ועידון, ורגל הוא לשון פעם, כמו שלש רגלים (במדבר כב כח). וזה אמרו גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, ר"ל שאוכל לקיים בפעם אחד, בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה, ולא אצטרך שוב להתגלגל. דחפו באמת הבנין דזה דבר שאי אפשר הוא, דהרי אין יכול לקיים מצות כהנים ומצות יבום וכדומה. והנה איתא בספרים דמי שמקשר עצמו עם כל אחד מישראל כנפשו, הרי נחשב כגוף אחד עם כל ישראל, וכל מה שמקיים אחד מישראל כאלו קיים הוא, ומפרשין על פי זה המשנה (שבת ק' ע"ב) ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו, והבן. וזה אשר השיב לו הילל כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, שבמצות שיעשה חבירך תצא ידי חובתך גם אתה, עד כאן דבריו ובתוספת נופך. והנה לדבריו אינו מובן מה שסיים ואידך פירושא היא זיל גמור.
ונ"ל כי בודאי צריך לקיים כל המצות שאפשר לו לקיים, דאז אף שיש מצות שלא היה יכול לקיימן, לא נחשב חסר משום זה, דמשלימין לו מצד האחדות אף שאינו מקבל שכר על מה שלא עשה, מכל מקום שלם הוי, דכיון שהיה מקיים כל מה שהיה יכול לקיים, הרי הם מפרשין דעתו דאלו היה יכול לקיים גם השאר, היה מקיימן ואנוס הוא, ולכך משלימין לו מצד האחדות. מה שאין כן כשאינו מקיים מה שיכול, אם כן אין לו פירוש וביאור על דעתו, דדלמא גם בהשאר גם אם היה יכול לקיים לא היה מקיימן, לכך אין משלימין לו מצד האחדות. וזה דברי הילל ואידך, ר"ל שאר המצות שאתה תוכל לקיים פירושא היא, ר"ל שהם יפרשו דעתך במה שלא תוכל לקיים, דהוא מצד אונס וישלימו לך מצד האחדות, על כן זיל גמור כדי שתקיים כל מה שבכחך, כנ"ל להוסיף נופך על דבריו. והנה ראיתי בספר סמא דחיי (דרוש חי"ת) שכתב בשם החסיד מו"ה אברהם הכהן ז"ל, לפרש האי דאחד שבא לפני שמאי וכו', ממש כמו שפירש הבית שמואל, רק שהחסיד הנ"ל פירש גם כן ואידך זיל גמור באופן אחר, דהנה יש עוד תקנה לקיים כל התרי"ג מצות על ידי לימוד התורה, דהנה אמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים על ידי עסק התורה בהלכה של אותה המצוה. וזה הוא הפירוש ואידך, ר"ל ועוד תקנה אחרת יש, זיל גמור, ועל ידי עסק התורה תוכל לקיים הכל, עד כאן דבריו. והנה זה הפירוש היה נכון אם הוי אומר ואידך זיל גמור, אבל באמת לשון הגמרא הוא ואידך פירושא היא זיל גמור, אם כן לא יתכן פירוש זה, ולפי מ"ש אתי שפיר בס"ד. והנה כתב שם עוד בספר בית שמואל אחרון לפרש הטעם שאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה, דהנה האר"י ז"ל פירש הא דאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ז.) שית אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעונינו שרבו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי הגמרא. ופירש האר"י ז"ל דהנה אמרו רז"ל (ע"ז דף ה'.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, דהיינו אוצר הנשמות קרוי גוף. והנה אם הנפשות אינם חוטאים ומתתקנים בפעם אחת, הרי באים בכל פעם נשמות חדשות מאוצר הנשמות הקרוי גוף, וכלים הנשמות מאוצר הנ"ל ויוכל משיח לבא במהרה. אבל אם הנשמות אינם מתתקנים ויצטרכו לבא בגלגול, אז אין יוצאים נשמות חדשות ומתעכב ביאת משיח. וזה הוא הפירוש ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, ר"ל שיצאו לעולם נשמות מה שיצאו כבר שהיו צריכים לגלגול, ולכך לא יכלו נשמות חדשות לצאת מאוצר הגוף, לכך ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי האר"י זלה"ה. והיוצא מזה דאם מקיים כל התרי"ג מצות, ממהר ביאת משיח דהא אינו צריך לבא בגלגול כמבואר לעיל, מה שאין כן כשאינו מקיים כל התרי"ג מצות מעכב ביאת המשיח. והנה כבר מבואר דאי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות אם לא אוהב כל אחד מישראל כנפשו, וזה פשוט וברור דמי שאוהב כל אחד מישראל, ודאי מקיים מצות צדקה בכל האפשר לו, דמי אכזר לא יעורר על העני אשר הוא כגופו ונפשו וחס עליו כמו על עצמו. מה שאין כן כשמעלים עין ממנו, אם כן בודאי הוא מפני שאינו אוהב לכל אחד מישראל כנפשו והוא נפרד מהם, אם כן אי אפשר לו לקיים כל התרי"ג מצות ומעכב ביאת המשיח, וכבר אמרו רז"ל (כתובות דף ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כאלו עובד ע"א, ואם כן המעלים עין מן הצדקה, גורם לישיבת בחוץ לארץ שהוא כעובד ע"א, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר בפשיטות מה שאמרו רז"ל דצדקה מקרבת את הגאולה, והבן. ועל פי זה מבואר גם כן אמרם ז"ל (ב"ב דף ח'.) אין הגליות מתכנסות אלא בזכות תנוי, שנאמר (הושע ח' י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, עד כאן. דהא מבואר לעיל דעל ידי לימוד תורה יוכל לקיים כל התרי"ג מצות, והבן. וחוץ לדרכינו יש לפרש הפסוק הנ"ל גם כי יתנו בגוים וגו', דהא כבר דרשו רז"ל מקרא דצדקה מקרבת הגאולה, וכבר דרשו רז"ל (ב"ב דף ט' ע"א) דמה שנותנים מס לעכו"ם נחשב לצדקה, שנאמר (ישעיה ס יז) ונוגשיך צדקה. ועל פי זה מבואר גם כי יתנו בגוים, עתה שנותנים מס עתה לגויי הארץ אקבצם, דנחשב לצדקה והצדקה מקרבת הגאולה. ועל פי האמור פירשתי הפסוק (זכריה ח' י') ליוצא ולבא אין שלום, דהא מבואר דאם יש לו אחדות עם כל ישראל, הרי מקיים כל התרי"ג מצות ואינו צריך לבא בגלגול. והיינו ליוצא ולבא, ר"ל מי שיוצא מעולם הזה ובא עוד לעולם הזה, הוא בודאי משום שאין שלום ואחדות לו, ולכך צריך להתגלגל. ויוצא לנו מכל זה דאם נותן צדקה, הוא מופת שאוהב את חבירו והוא מקושר עמו, אם כן המצות שחבירו עושה ומקיים, הוי כאלו קיים הוא. והנה כאן כתיב (שמות א יז) ותחיין את הילדים, ופירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון, אם כן כל המצות שעשו אותן הילדים אחר שגדלו והצליחו ועשו פרי, נחשב למילדות כאלו עשו הם ונתעצמו המילדות במצות ומעשים טובים הרבה מכח הילדים. והנה דעת לנבון נקל דמה שהאדם עושה בעצמו טובות וזכיות הוא בבחירתו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכמו שמפרשין (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, דמה שאני טוב, בל עליך רק בבחירתי, אבל מה שאחרים עושים ונחשב עליו, הוא ודאי רק מחסד הבורא, ונמצא השי"ת מטיבו בזה. וזה שאמר ויטב אלקים למילדות, שעשה אותן טובים במה שלא עשו הם כלל, וירב העם, ועל ידי זה שנתרבו מאד, ויעצמו המילדות בזכיות ומעשים טובים מאד, (כמו שמצינו עצומה גם כן על מעשים טובים וזכיות, כמו כי עצום עושי דברו, יואל ב יא), שכל טוב שעשה אחד מהם, נחשב כאלו עשו המילדות דהם קיימו אותן בחייהם, וגם הספיקו להם מים ומזון וגרמו לאותן מעשים טובים, אם כן מקושר היטב הפסוק ואין כאן שינוי לשון מלשון יחיד לרבים, דויעצמו קאי על המילדות, וגם לא איירי כלל בשכר המילדות, רק שנתרבו זכיותיהן, והקרא דבתריה מפרש שכרן בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה, כנ"ל נכון בס"ד.
ועוד י"ל בסיגנון זה יותר קרוב להפשוטו, דהא המילדות קיימו נפשות רבות מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (ב"ב י"א ע"א), ובודאי כל שמקיים נפשות יותר, הוא נחשב לצדיק יותר וטוב יותר. והנה לפי זה מובן דאם היו ישראל פרים ורבים רק בדרך הטבע, ולא היו המילדות מקיימים נפשות כל כך, לא היו נחשבין לצדקניות וטובים כל כך כמו עתה שפרו ורבו שלא כדרך הטבע, ועל ידי זה נעשו המילדות עצומים מאד בזכיות ומעשים טובים, שהרי קיימו נפשות הרבה מאד, וגם דהנפשות שקיימו כל המעשים טובים שעשו, נחשב עליהם דהם הגורמים, אם כן בהריבוי עצמו הם מאד. והיינו וייטב אלקים למילדות, שהשי"ת עשה אותן טובים כמו וירב העם כנודע שלא כדרך הטבע, על ידי זה ויעצמו מאד המילדות כנ"ל.
ועוד נראה לפרש בסיגנון זה וקצת באופן אחר. דהנה ידוע דהשי"ת אינו מזדקק לבחירה, כמ"ש שמפרשין הפסוק (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, רק בהמזכה את הרבים כבר אמרו רז"ל (אבות פ"ה מי"א) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דהיינו דהשי"ת משמרו מן החטא. ועל פי זה פירש בספר משנת חכמים בשם הרב הגאון מבארדוטשוב ז"ל המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. דר"ל אל תפרוש מן הציבור לומר אעבוד לבדי השי"ת בכל לב ונפש, ולמה לי להשגיח על הציבור ולהוכיחן ולהדריכן בדרך ישרה, כי ואל תאמין בעצמך וכו', מה שאין כן כשתזכה את הרבים, דאז השי"ת משמרך מן החטא, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה איתא במסכת סוטה (דף י"א ע"ב) ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים וגו' (שמות א יז), להן מבעיא ליה, אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, (פירש רש"י [ד"ה אליהן] אליהן משמע על עסקי ביאה לשון ויבא אליה, בראשית כט כג), עד כאן. והנה כבר העידו רז"ל כי האשה אינה בגדר שתעמוד בנסיון בטבע עצמותה, כמו שאמרו (שבת ל"ג ע"ב) נשים דעתן קלות, ר"ל דעתן קלות עליהן ונוחין להתפתות, ומבואר בדברי רז"ל שכל הנשים הן בכלל זה, כמו שמבואר ממעשה דברוריא דביתהו דרבי מאיר (ע"ז דף י"ח ע"א), ודעת לנבון נקל דאם איזה אשה עמדה בנסיון, היא ודאי סייעתא דשמיא מכח איזה זכות. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל, כי כבר כתבנו דתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והוא נסיון גדול שלא להתפתות למלך גדול כמוהו, וזה אין בטבע הנשים, רק היה בסיוע השם עליהם כי קיימו נפשות הרבה בישראל, ואין זכות הרבים גדול מזה, ולכך נתן השי"ת בהם כח וגבורה לעמוד נגד יצרן שלא להתפתות לו, ויתכן דזה שתבען היה אחר שהוכיחן ודבר עמהן, רק שהתורה מרמזת על מה שהיה אחר כך. וכך הוא פירושו, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כדברי ר' יוסי בר חנינא, ועל ידי מה יכלו לעמוד בנסיון, לזה אמר ותחיין את הילדים ואין זכות גדול מזה, והיינו (שמות א כ) וייטב אלקים למילדות, שהשי"ת עשה אותן טובים במה שאין בטבע עצמותן כלל, מ"ט וירב העם, ואין, ואין זכות הרבים גדול מזה שהעמידו כל כך נפשות בישראל, ואפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון (ברכות נ"ז ע"א), ועל ידי זה ויעצמו מאד, כי כבר כתבנו כי עצומה נאמר על גבורה, וכבר העידו רז"ל כי הגבורה הגדולה שבגבורות הוא לעמוד נגד יצרו, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ולכך פתח בשולחן ערוך או"ח (סי' א' ס"א) יתגבר כארי, ועיין בט"ז או"ח (סי' א' ס"ק א'). והיינו ועל ידי זה ויעצמו המילדות מאד בכח וגבורה לעמוד נגד יצרן שלא להתפתות למלך גדול כמוהו, אחר כך מפרש הפסוק שכרן בעולם הזה ולעולם הבא עין לא ראתה, השי"ת יזכני להיות מן העובדים אותו בלב שלם אמן.
והנה הגם דמרומז תיכף בהמאמר הראשון שדבר אליהן ועדיין לא קיימו נפשות, דהא אין מקרא יוצא מדי פשוטו אף על גב דדרשינן, אם כן עיקר הקרא ולא עשו וגו', הוא על שלא קיימו כדבריו בענין מיתת הזכרים, רק שמרומז בתוספת אות א' אליהן גם דבר זה שתבען לדבר עבירה ולא שמעו לו, וזה ברור. והנה יש לדקדק למה אמר הפסוק כאשר דבר, יותר טוב היה לומר ולא עשו אשר דבר, הן לפי פשוטו והן לפי הרמז של אליהן, והכ"ף של כאשר למה. אבל הנ"ל בזה דהיו צריכין למה שזיכו את הרבים ועדיין לא היה, רק הא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. והנה תיכף בדברו להן, חשבו בלבן שלא יקיימו את דבריו, ואדרבה יסייעו בחיותן של הילדים, והיה נחשב כאלו עשו כבר וזיכו את הרבים, וזה היה מסייען לעמוד כנגד יצרן במה שפיתה אותן. ואם כן מדויק הפסוק מאד ולא עשו כאשר דבר, ר"ל תיכף כאשר דבר הוי ולא עשו ותחיין כנ"ל כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ולכך ולא עשו כאשר דבר אליהן המבואר בהרמז, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד.
עוד יש לפרש וייטב אלקים וגו', (בראשית א כ) באופן אחר, (ועל דרך זה יתפרש ויעצמו כפשוטו, דקאי על העם ולא על המילדות), על פי דאיתא בגמרא (פרק חלק, סנהדרין ק"ה ע"א) באו ה' בני אדם וישבו לפני הנביא ואמרו לו עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והיינו דכתיב (יחקאל כ לב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו', וכן הוא במדרש (תנחומא נצבים סי' ג') (הובא בפרשת דרכים דרוש כ"ה). והנה קל וחומר הדברים, מה אם לאחר מתן תורה ולקח גוי מקרב גוי במסות וגו' (דברים ד לד), עלה על דעתם כך, על אחת כמה וכמה קודם כל זה במצרים שהיו לעבדים גמורים, שהיה להם לחשוב כן ולא להחזיק בתורת האבות כלל כגון מילה ושאר דברים, ומחמת שהחזיקו וקיימו מילי דאבות, בזכות זה נגאלו, כמ"ש (יחזקאל טז ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. אך כבר כתב הפרשת דרכים שם דאם נקראו בנים אין בטענה זו ממש, והנה מהצדקה דיהבו המילדות ואסכימו מן שמיא על ידייהו, כי הטבה שלהם היה נראה שהיה שלא כדרך הטבע, כי היו מספקין לריבוי עם כזה ולא חסרו דבר, מזה מוכח דנקראו ישראל בשם בנים, כמ"ש הפרשת דרכים (בדרך צדקה) על הפסוק (משלי יד לד) צדקה תרומם גוי, ואמרו רז"ל (ב"ב דף י' ע"ב) אלו ישראל, שדוקא בישראל נחשבת הצדקה למצוה לפי שהם קרויים בנים, עיין שם. אם כן מזה נתעצמו העם שלא יתייאשו מהיות לו לעם ולא יניחו את המצות. והיינו וייטב אלקים וגו' וירב העם, אם כן מזה דהטבה לא חסרה מפני הריבויי, נראה דמן שמיא אסכימו על ידייהו ונקראו בנים, על ידי זה ויעצמו מאד קאי על העם דסמיך ליה, שיחזקו לבם לבל יתיאשו מהיות לו לעם ויניחו המצות, אם כן הצדקה של המילדות קיים כל הדת יהודית, וכן עתה. ועל פי זה יש לפרש בתוספת נופך הפסוק (משלי י"ד ל"ד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, ר"ל שהצדקה מרומם כל ענין הישראלית, מ"ט וחסד לאומים חטאת משום שנקראו עבדים, אם כן הצדקה של ישראל מורה שהם בנים, ואם כן לא שייך עבד שמכרו רבו, אם כן זה מרומם כל ענין הישראלית, והבן כי נכון הוא בס"ד.
והמשכיל יבין מכל זה גודל ערכו של מצות צדקה כי אינה ממעטת רק משפעת, והיא המפתח וגם מהפכת מדת הדין למדת הרחמים לבטל גזירות רעות, וגם גורם לקיים כל התרי"ג מצות ולהשלים את האדם שלא יצטרך להתגלגל, וזה כל שורש קיומן ומעמד ומצב של האומה הישראלית, וגם מקרב את הגאולה במהרה בימינו אמן.
פירוש ז
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו וגו' (שמות ב ב). פירש רש"י (ד"ה כי) כשנולד נתמלא הבית כולו אורה. וקשה הלא במדרש (שמו"ר א' כ') איתא שני דיעות, חד אמר שנתמלא הבית אורה, וחד אמר שנולד מהול, ומי יודע להכריע. (ב), מאי הטוב כל כך שנולד מהול. (ג), איזה שייכות טוב יש ביום שנולד, וכי איזה ילד חוטא ביום שנולד, והלא אמרינן בכל מקום כקטן שנולד דמי, בן שנה שאול במלכו כתיב (שמואל א' יג א, יומא כ"ב ע"ב), וברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח ו), דרשו רז"ל (בב"מ דף ק"ז ע"א) שתהיה יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם. ואין לומר דזה הכירה בו שאין יצר הרע שולט בו, כד"א (בראשית ד ז) לפתח חטאת רובץ, אם כן מאי רבותיה דמשה, וגם הוא היפך המסורת, וק"ל. (ד), האיך נמשך לכי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים, וכי בלאו הכי לא היתה משתדלת להציל נפש מישראל ובפרט בן בטנה, והוא פלא בעיני.
והנ"ל בזה כי בפרשת בראשית (ב ח) נאמר ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וגו'. ואחר החטא נאמר (בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום, ותרגומו למנח יומא והיינו מערב, וכן פירש רש"י (ד"ה לרוח) עיין שם, ובודאי לא דבר ריק הוא דהיה הולך הקול למערב, וגם מה אשמועינן בזה. ועוד קשה איך נמשך לזה ויתחבא וגו'. וגם תשובת אדם הראשון את קולך שמעתי וגו' ואירא כי עירום אנכי ואחבא (בראשית ג י). והענין כי אדם הראשון עינין פקיחין ואזנים פקיחין הוי ליה, והנה כתיב (תהלים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ומבואר בגמרא (יומא נ"ג ע"ב) דלכך נותן שלום לשמאלו ברישא, ועיין באו"ח (סי' צ"ז ס"ק ב') ובמגן אברהם (ס"ק וא"ו). והנה כתיב בזוהר (זוהר ח"ג קס"ו ע"א) התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז א), כי קודם שנימול היה הוא הולך לפני השכינה והשכינה אחריו, כדי שלא יסתכל ויהנה מזיו השכינה, מה שאין כן כשנימול היה הולך אחר השכינה, כדכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו, להנות מטוב ה'. ומבואר בספרים כי זה ההבדל בין מקדש לארץ ישראל, אף שהשכינה בכל ארץ ישראל, מכל מקום אתהלך לפני ה' בארצות החיים כתיב (תהלים קטז ט), אבל במקדש ראו יראו באור ה', עד כאן. והנה נ"ל שזה הפירוש של הפסוק (בפרשת ראה, דברים טז טז) יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר וגו'. והענין המילה לזה, כי הערלה מצד הרע והחשך ולא יראה פני ה', רק מי שאין בו תערובות רע, כמ"ש בקפיטל רננו צדיקים וגו' (בתפלה למשה קאפיטיל ל"ג אופן ד'), ועיין בשערי ציון על הפסוק (איכה ה א) זכור ה' מה היה לנו, וזה ענין אמרם ז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) אדם הראשון אחר החטא משוך בערלתו היה, והבן, והנה בעץ הדעת היה מקור התערובות טוב ורע כנודע, והנה במורה נבוכים (חלק שלישי פרק חמשה וארבעים) מבואר דאברהם פנה למערב, כאמרם (ב"ב כ"ה ע"א) שהשכינה במערב, ועיין באו"ח (סי' ג' בט"ז ס"ק ג' ובמג"א ס"ק ה'), וכאמרם (סנהדרין צ"א ע"ב) למה החמה יוצאת במזרח וכו'. והנה אדם הראשון ואברהם והראשונים שהיו קשורים ודבוקים בלי הפסק, בודאי היו מכוונין תמיד פניהם למערב, ואדם הראשון אף אחר החטא קודם שהרגיש שחטא, בודאי לא שינה מנהגו, ואדרבה הוא במחשבתו רצה הדבקות היותר גדול אז, כמבואר ביערות דבש (ח"ב דף נ"ח ע"ב) עיין שם, לכך וישמעו וגו' מתהלך לרוח היום למנח יומא, היינו מן המזרח למערב היפך המורגל, היינו שהשכינה היתה מסתלקת לאחוריו של אדם כדי שלא יהנה מזיו השכינה, והרגיש אדם הראשון על ידי זה שחטא ויחבא. וזה היה תשובתו את קולך שמעתי דייקא, אבל מזיוך לא נהניתי לכך ואירא, כי בזה הרגשתי כי עירום אנכי כפירוש רש"י (ד"ה וידעו) שנתערטל ממצוה שהיה בידו, ודוק. והנה כל הנשמות נפגמו אז באכילת עץ הדעת טוב ורע, לבד הנשמה שהיה בקנה שאינו נהנה ממאכל, והיא נשמת משה כמבואר בספרים, ועיין בספר אבני שוהם (פרשת וארא סי' א') בשם עשרה מאמרות על המדרש (שמו"ר ג' ג') שאמר לו הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והיינו מטעם זה כי גלות מצרים היה למרק זוהמת הנחש ואין קטיגור נעשה סניגור, ולזה היה צריך להיות הגואל מי שלא נכלל בחטא זה, וזה לא יצוייר אלא במשה, עיין שם. ונקדים עוד דכבר נתבאר דמעלת השכינה לפניו, לא יתכן רק במי שאין בו תערובות רק כולו טוב, והנה בכל יש תערובות על ידי חטא הקדום, רק מי שמתקן עצמו כמו אברהם שהפכו לטוב כנודע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), אבל בעת הולדו לא יתכן שלא יהיה בו שום רע, רק מי שלא נכלל מתחלה בחטא זה. ונקדים עוד דבסוטה (פרק קמא דף י"ב.) הגירסא בעין יעקב אורה, (וכן הוא ברש"י כאן). והנה איתא בספרים הק' דאורה בה"א, היינו אור השכינה שהיא סוד ה"א כידוע ליודעי חן, ועל פי זה תבין ותרא אותו כי טוב הוא דייקא, דהיינו שאין בו תערובות רע ממקורו, והיינו שלא היה כלול בהחטא הקדום, ומפרשין רז"ל מהיכן ראתה, שנתמלא הבית כולו אורה הן לפניו והן לאחריו, וזה לא יתכן בפרט בעת הולדו רק בכלו טוב ודוק, ואם כן ממילא מוכח דנולד מהול כמו שנאמר באברהם, דאף שכבר תיקן והיה כולו טוב, מכל מקום לא יתכן באם הוא ערל דעצמית הערלה רע, ואם כן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק שאחד מגלה יותר ואחד מכסה יותר, ואם כן יתכן פירוש רש"י והוא פלא בס"ד. ולפי זה נמשך שפיר ותצפנהו שלשה ירחים, דמאחר שראתה שטוב הוא כנ"ל, הבינה שראוי להנתן התורה על ידו, כאמרם ז"ל במנחות (ריש פרק כל המנחות (מנחות) דף נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב וכו' עיין שם, ועיין שם בחידושי אגדות של זקני הגאון מהרש"א ז"ל שם, דלכך אי אפשר להיות רק על ידי משה. ועיין באבני שהם (פרשת אמור סי' א') שמביא בשם המדרש (ב"ר כ"ד ה') זה ספר תולדות אדם (בראשית ה א), ראוי היה שתנתן התורה על ידי וכו', וזה מסכים למה שאמרנו. ונקדים עוד מ"ש במקום אחר כי בעת הצורך לנס, טוב מאד יום וזמן מוכן לזה לקבל, והנה בז' באדר נולד משה (מגילה י"ג ע"ב), ואם כן שלמו ג' ירחים בששה בסיון שבו ראוי להנתן התורה. ויתכן שידעה זאת או בקבלה או ברוח הקודש, ויום זה היה מעותד מששת ימי בראשית, כמו שדרשו (שבת פ"ח ע"א) על ה"א של יום הששי (בראשית א לא), והיה אז יום המוכן להצלה טפי שהמקבל והזמן שוין, ולכך ותצפנהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב ג), לפי שאם יעבור הזמן זה, לא יהיה מוכן כל כך לנס כנ"ל, וחדאי נפשי דמצאתי בסוטה (דף י"ב ע"ב) אותו היום ששה בסיון היה וכו' ודוק. ועל פי זה תבין דברי המגיד בפרשת ואתחנן דלכך לא בא משה לארץ ישראל, לפי שהיה מעלתו גדולה ממעלת ארץ ישראל, עיין עליו. וכן דור המדבר עיין בעשרה מאמרות (חלק ב' פרק ט"ז, וחלק ג' סוף פרק י"ח מאמר חקור דין), והבן.
פירוש ח
מדרש פליאה (פרקי דר"א פמ"ח) (הובא בספר עטרת שלמה) בשביל שראו אבותיו של משה תארו כמלאך אלקים, מלו אותו לשמונה, עד כאן. נ"ל פשוט דהא משה נולד לוא"ו חדשים ויום אחד כמו שפירש רש"י (שמות ג ג, ד"ה ולא), והרגילות הוא שהנולד לזמן קצר כזה, הוא כחוש מאד ומראהו רע והוא ירוק, וכבר מבואר בגמרא (פרק רבי אליעזר דמילה, ובחולין פרק אלו טריפות) ובטור שולחן ערוך יור"ד (סי' רס"ג) דאין מלין אותו עד שיפול בו דמיו. וכבר כתב הבית יוסף בשם העיטור (בסי' רס"ג) כל תינוק שהוא מצער או כחוש בעצמו, ממתינין לו עד שיבריא. ועוד שהרי משה נולד מהול, כמו שאמרו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) מדכתיב (שמות ב ב) כי טוב הוא, ומבואר שם ביו"ד סעיף ד' דבכהאי גוונא ממתינין לו הרבה, רק משום שהיה תארו כמלאך אלקים, ר"ל שהיה יפה בכל ונגמר בבריאותו והוא בדרך פלא, לכך מלו אותו לשמונה כנ"ל.
ועוד י"ל לפי שמת בשבת, ובודאי נולד גם כן בשבת, כאמרם (שבת קנ"ו ע"א) האי מאן דאתיילד בשבת וכו', משמע דבלא זה אין לו למות ביום עונג, ונמצא שמיני שלו היה בשבת, והוא נולד לוא"ו חדשים ויום אחד, וכבר הסכימו הב"ח והט"ז ביו"ד סימן רס"ו, דגם ודאי בן זיי"ן אין מלין בשבת אם לא נגמרו שערו וציפרניו והבן, רק משום שראו תארו כמלאך אלקים, ר"ל שלא היה חסר שום דבר, לכך מלו אותו לח' כנ"ל.
פירוש ט
ולא יכלה עוד הצפינו וגו' (שמות ב ג). עיין רש"י (ד"ה ולא). והנה במסכת סוטה (דף י"ב ע"א) ותצפנהו שלשה ירחים (שמות ב ב), דהוי מיעבר ב' תלתא ירחי מעיקרא וכו', עיין שם. ולא יכלה עוד הצפינו, אמאי תצפנו ותיזל, ומשני כל היכי דשמעו מצראי דאתיילד ינוקא וכו', עיין שם שהיו מחפשין על ידי תחבולה, וכן הוא במדרש (שמו"ר א' כ'). וקשה דמאי מקשה אמאי תצפנו ותיזל, הלא התירץ מבואר ממה שלפניו דמפרש ותצפנו היינו על ידי החשבון, אם כן ממילא דלא יכלה להצפינו יותר מכפי שהיה טועים את עצמם, וכן פירש רש"י בנימוקי החומש (שם), וכן קשה על המדרש גם כן, ואי דקשה לו קושית חוץ בלא הטעות למה לא יכלה להטמינו, ולומר שילדה נקבה ופיהקה ומת תיכף או שהפילה, הלא זה דעת לנבון נקל דודאי היו מחפשין היטב, ומה לן לפרש זה. לכך חלקי אמרה נפשי דהיה קשה קושיא מעניני תורה דקיימא לן לדינא, ומשני שפיר על פי דין, דבכזה צריך לפרש כדי שלא יקשה על דין מדיני התורה, דהנה איתא ביבמות (פרק א' דף ט"ז:) בגמרא הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על בנות ירושלים, עיין שם. וכתב הגאון בעל שבות יעקב בספרו עיון יעקב, למה הוצרך לומר הם נפנו על בנות ירושלים, הא בלא זה קיימא לן (עיין שבת מ"א ע"א) בלשת שבא לעיר, אף שבאו על עסקי ממון, מכל מקום יש פנאי לבעול. ותירץ משום דאמרינן שם אם יש מחבואה אחת מצלת על הכל, אבל משום דאלו נפנו רק על בנות ירושלים ואין להם פנוי' אחרת, אם כן כמו שחפשו אלו אחר מטמוניות זהב וכסף, כן חפשו אלו אחר נשים, לכך לא מהני מחבואה וחוששין לכולה, עד כאן דבריו. אם כן היוצא מזה דמחבואה מהני במקום שאין חיפוש ודאי, רק הבא לידם, מה שאין כן בחיפוש. ועל פי זה מבואר מדאמר כאן ולא יכלה עוד הצפינו, הוי קשה על הא דקיימא לן דמחבואה אחת מצלת, בשלמא אם אמרינן דמחבואה הוי הצלה ודאי, שפיר מקלינן בשבויה לומר דמצלת על הכל, דבכל חודא וחדא איכא למימר דילמא היא היתה במחבואה, אבל אם מחבואה עצמה אינה הצלה, מאי איכא למימר. אלא ודאי דהיא הצלה ודאי, אם כן למה אמר ולא יכלה עוד הצפינו, לזה מתרץ לפי שחפשו על ידי תחבולה, ובחיפוש באמת לא מהני מחבואה כנ"ל.
פירוש י
והנה נער בוכה (שמות ב ו). פירש רש"י (ד"ה והנה) קולו כנער, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. י"ל על פי המבואר בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ג ע"ב) משלטי הדמיה אין בו משום אסופי, רק משום רעבון השליכתו, עד כאן. והנה אז מסופקת היתה בת פרעה אם הוא אסופי, או הוא מילדי העברים שהשליכתו אמו מפני פחד הגזירה, וכששמעה שקולו כנער הבינה שהוא מזורז, והיינו משלטי הדמים, אז ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה, ומחמת פחד השליכתו אמו ולא אסופי הוא, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
פירוש יא
ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וגו' (שמות ב יא). הנה דקדקו המפרשים מאחיו למה לי, הלא בודאי עברי הוא מאחיו וכבר אמר אל אחיו. (ב) (שמות ב יב), ויפן כה וכה למה, והיה די באמרו וירא כי אין איש, דלמה לן לידע איך היה ענין ראייתו. (ג), אכן נודע הדבר (שמות ב יד), שתיבת אכן משמעו על דבר המובן ולא על דבר הריגה, דאם כן היה לו לומר נודע הדבר, ולכך דרשו רז"ל מה שדרשו (שמו"ר א' ל'), וגם אני אענה חלקי. והנ"ל בהקדים דדקדקו תיבת בסבלותם, הבי"ת של בסבלותם למה, והיה לו לומר וירא סבלותם או את סבלותם, כמו וירא את ענינו (דברים כו ז), ופירשו שהיו מעיין ומחשב בסבלותם למה ועל מה עשה ה' ככה לעם הנבחר, עד כאן דבריהם. ובדרכם אלך לפרש מכאן ולהלאה וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהיה מבין שהיה נצמח מאחיו שהסיתו אותו לכך, (וכדכתיב (ישעיה מט יז) מהרסיך ומחריביך ממך יצאו) (שמות ב יב), ויפן כה וכה להבין בשל מי הרעה הזאת דהיינו מי המסית, וירא כי אין איש שהיו כולם מכחישין ומנקין עצמם, ואף על פי כן ידע בודאי שהיא הסתה רק לא ידע מי, והנה אחר כך כאשר אמר לו כאשר הרגת את המצרי (שמות ב יד), אז אמר כיון שחרה לך דבר הריגתו, נודע שאתה הוא המסית כנ"ל.
פירוש יב
ויפן כה וכה (שמות ב יב). איתא במדרש (ילקו"ש רמז קס"ז) ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. לבאר איך הדרש יוצא מהפשוט, נ"ל דהא קשה על הפשוטו הא מפני ישראל לא היה מתיירא, כדאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ט) ויטמנהו בחול אלו ישראל, שנאמר (בראשית לב יג) והיו זרעך כחול הים, ואי משום מצריים, הלא כיון שהרגו בשם המפורש (שמו"ר א' ל'), גם מאה היה יכול להרוג, ואין לומר דזה המצרי היה חייב מיתה, דבן נח שהכה ישראל חייב מיתה כמבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ח ע"ב), אבל אלו לא היו חייבין מיתה, הלא מכל מקום היו חייבין על שלא מיחו, דבן נח נצטוה על הדינין כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) לענין אנשי שכם, אלא ודאי דמוכח הדרש דראה שאין איש עתיד לצאת ממנו, אבל אם היה עתיד לצאת ממנו, לא היה הורגו הגם שהיה חייב מיתה, ולכך היה צריך לראות שאין איש מצרי שם שלא יגיד, ושמא תאמר יהרגהו גם כן, שמא יהיה שם איזה מצרי שיצא ממנו אחר כמה דורות איש כשר, ואם כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו והדרש נובע מהפשוטו. וכן יש לפרש דברי הדורש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית (שבא על אשתו), ומה עשה לו בשדה. שהוא נובע גם כן מהפשוט, די"ל דמי שדרש לדרשא זו, מתרץ להך קושיא דבשם המפורש היה יכול להרוג כמה וכמה, דלא היה רוצה להרוג רק אותו מחמת שנתחייב מיתה על פי דין שבא על אשתו והכהו, וכמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ד' א') דישב עליו בדין והרגו, דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נ"ז ע"ב). אבל אם היו עומדים שם המצריים ולא מיחו לא היה הורגן, דמאן דדריש ראה מה עשה לו בבית וכו', סובר כסברת הרמב"ן (בפרשת וישלח) דמשום שלא מיחו בני נח, אין חייבין מיתה עיין שם, וממילא שאין להרוג לזה מפני היראה, ולכך אמר וירא כי אין איש, אז ויך את המצרי והדרש נובע מהפשוט כאמור. ומיהו קשה דבחד מנייהו חייב מיתה או מהבית או מהשדה, ומהכתוב משמע דדוקא משום שניהם הרגו. והנ"ל על פי המבואר בתוספת ע"א ((ע"ז) דף ס"ד ע"ב הובא במהר"ם א"ש), דאף דבני נח אזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה, אפילו הכי אינו חייב מיתה רק אם נידון, אך הא ישב עליו בדין ובן נח נהרג בדיין אחד, ובפרט שפרעה מינוהו. אך הא קיימא לן (ר"ה כ"ו ע"א) אין עד נעשה דיין, רק אם ראה בשעה הראוי לדון דהיינו ביום, דלא תהיה שמועה גדולה מראיה, ואף דבדיני נפשות אין עד הרואה נעשה דיין, היינו משום דכתיב (במדבר לה כד-כה) ושפטו העדה (במדבר לה כה) והצילו העדה, וכיון דחזא, לא מצי חזי ליה זכותא, עד כאן. אם כן היינו דוקא בישראל דכתיב והצילו העדה, אבל לא בבן נח כנ"ל. והנה באותו מעשה דבית, אף אם לבו הלך וראה על ידי אור הגנוז, מכל מקום אותו מעשה בלילה הוי כמו שפירש רש"י (ד"ה מכה), ועל הכאה לחוד דהיה מלקהו ורודהו כל היום, ודאי היה למראית עין משום עבודה, ועל זה מינהו פרעה לשוטר ודינא דמלכותא דינא לענין מסים, ובפרט שמסרן השי"ת לעבודה כנאמר לאברהם (בראשית טו יג). אך משום שראה מה שעשה לו בבית, מכח זה ידע שמה שעשה לו בשדה לא הוי משום עבודת פרעה, רק משום שהרגיש במעשה דבית, ואם כן חייב על מה שעשה לו בשדה כנ"ל.
ועוד י"ל, ולבאר מה דנאמר למשה מיד בנבואה ראשונה ושאלה אשה משכנתה וגו' כלי כסף (שמות ג כב). דהנה מבואר במדרש שמואל דהיכי דהורגו שלא כדין, הקב"ה מזמין עדים שיראו, עיין שם. ועל פי זה מבואר (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש רואה, אם כן דן משה ודאי דחייב מיתה כיון שלא הזמין השי"ת רואים, דהיה מסופק אם חייב על הכאתו, כיון שהוא על מצות פרעה ודינא דמלכותא דינא, אך אם אינו משוה גזירתו על כל בני מלכותא לא הוי דינא. והיינו וירא כי איש דייקא, אך הלא לעומת זה הלא נמסרו לכך בברית בין הבתרים (בראשית טו יג). אך י"ל הלא לא נאמר בפירוש למצרים (עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ו ה"ה). ועוד אף אם נגזר עליהם המצרים חייבים, כדרך שנאמר (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך וכו'. והנה נסתפק אם זכה בהן או לא, ומזה שאין רואה, שפט שחייב מיתה בדין, על כן ויך את המצרי. והנה אחר כך כששמע שהדבר נודע, חישב שזה אולי מורה שעשה שלא כדין, על כן ויירא מהשי"ת ונצטער ואמר אכן נודע וכו' (שמות ב יד), אבל לא מחמת מורא מבשר ודם שיעלה על גבר בוטח בה'. ועל כן כששמע פרעה, החליט משה בלבו שעשה שלא כדין, על כן ויברח (שמות ב טו), ולא החזיק עצמו למזיד ויקבל עליו המיתה רק לטועה ושוגג, ועל כל פנים אינו ראוי לנס, על כן ויברח וגם קבל עליו גלות בנפשו כדין. ומ"ש מפני פרעה, ר"ל מפני שמיעת פרעה, כי על ידי שמיעת פרעה נודע לו לפי דעתו שעשה שלא כדין, ועל כן היה שפל מאד בדעתו כי החזיק עצמו להורג נפש, ואם כי היה בשגגה, פגם גדול מאד היא ומה גם בחיק משה, על כן וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג א-ב), שקבל על עצמו גלות במדבריות ועשה שם תשובות גדולות במקום שאין רואה, ועל כן נקרא אז הר האלקים כי קדשו משה, ועל כן נבחר. ועל כן נקרא חורב, שהחריב שם את גופו וגשמיותו עד קצה האחרון וחטאתו נגדו תמיד, על כן (שמות ג ב) וירא ה' אליו מתוך הסנה, להראות לו כי מדבק בשפלים, על כן (שמות ג יא) ויאמר מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו', הלא מגלגלין זכות על ידי זכאי ואני חייב גדול, על כן אמר לו השי"ת ושאלה אשה וגו', דהיינו שכר עבודה (עיין סנהדרין צ"א ע"א), ואם כן מבואר דלא נקנו לו, והמצרי חייב מיתה ושפיר עביד כדין וכדת כנ"ל.
פירוש יג
במסכתא סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) א"ר חנינא בן נח שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי, עכ"ל הגמרא. ותמהו דהוה ליה להביא בקיצור שנאמר ויך את המצרי. והנ"ל דהכי פירושו, דקשה הלא באמת אין שום גילוי לדין זה לא מאדם ולא מנח שנצטוה בזה, רק מהאי עובדא דמשה, ואדרבה רק בז' מצות נצטוו אדם ונח, ואין זה בכלל, וכמבואר בסנהדרין (נ"ו ע"א) וברמב"ם הלכות מלכים (פ"ח ה"י), אלא דנתחדש אז על ידי משה, ואם כן קשה מאין היה משה יודע חידוש זה, הלא אחר זה במדבר היה לו נבואה ראשונה כמבואר מפשט הפסוק, ואם כן אז לא היה נביא עדיין. וצריך לומר על פי המבואר בספר מדרש שמואל על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם וגו', שהשי"ת מזמין עדים שיראו למי שהורג שלא בדין, וכן מבואר מן התרגום, אם כן כיון שראה כי אין איש, מכח זה ידע דחייב מיתה מן הדין, לכך ויך את המצרי, והבן. ועיין בידי משה על המדרש (שמו"ר א' כ"ט) ראה שאין תוחלת של צדיקים יוצא ממנו, עיין שם מ"ש בשם גאון אחד, ואף אנו נאמר לדרכינו דמזה ידע דהוי הדין דחייב מיתה, ואם כן אתי שפיר הגמרא הנ"ל, דאי לא הוי מביא רק ויך את המצרי היה קשה על משה מנא ליה, על כן הביא כל המקרא כדי שלא יקשה גם על משה, והבן.
עוד י"ל, דכל עיקר הוכחה הוא מכח רישא דקרא, דאי מויך את המצרי לחודיה, היה מקום לומר דמשום שהכה את ישראל הרגו, אף על פי שאינו חייב מיתה מן הדין, וכדאשכחן בבני יעקב שהרגו לאנשי שכם (בראשית לד כה), הגם שעל פי דין לא היו חייבין מיתה וכדכתב הרמב"ן שם, עם כל זה הרגו אותן מטעם המבואר שם, עיין שם. אלא מדכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך וגו', דמשמע שאם היה איש רואה לא היה הורגו, וקשה ממי היה מתיירא, מישראל ודאי לא וכמ"ש לעיל, ואי ממצריים הלא כמו שהרג את זה בשם המפורש, כמו כן היה יכול להרוג כמה וכמה שירצה, אלא ודאי שלא היה רוצה להרוג אלא למי שנתחייב מיתה בדין, אם כן מדוע הרג את המצרי, אלא על כרחך בן נח שהכה את ישראל חייב מיתה, והדרש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית, איהו לא ס"ל. או י"ל דסובר, אלא דמכח מה שעשה לו בבית, הוא דחייב מיתה על מה שעשה לו בשדה, וכמו שכתבנו למעלה ודוק.
פירוש יד
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שמות ב כג). עיין רש"י (ד"ה וימת) שפירש וימת מלך מצרים, שנצטרע והיה שוחט תינוקת של ישראל ורוחץ בדמן, וכתב המזרחי דאי וימת ממש למה ויאנחו, עיין שם. אך הקשה דאם כן ויאנחו סתמא מבעיא ליה למכתב, ואיך נאמר ויאנחו מן העבודה, ועיין בבית שמואל אחרון מ"ש בשם הפרשת דרכים, דהנה הקב"ה אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), ולא היה רק רד"ו, וכתבו המפרשים דמחמת שישראל פרו ורבו מאד, היו עובדין ברד"ו שנה כמו בת' שנים, ולפי זה כשראו ששוחטין הילדים, אם כן לא יהיה הרבה כל כך ויתארך זמן הגלות יותר, ולכך ויאנחו בני ישראל מן העבודה שיהיו זמן רב עוד בגלות, עד כאן דבריו. ולי נראה על פי דאיתא דריבוי עם השלים למנין ת', ואיתא נמי דקושי השיעבוד השלים, ואם כן כשפיחת וממעט, ר"ל ששחט את ילדי ישראל כנ"ל, ממילא צריך להיות קושי השיעבוד שישלים, וז"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה דייקא, והבן.
ועוד נ"ל, דהנה מצד פרעה שנגזר שיעבדו אצלו כך וכך, ודאי נחשבו הילדים ששחט כאלו עבדו, דהרי הוא בעצמו שחטן והמעיטן, ואם מצד ישראל שנגזר עליהם שיעבדו כך וכך, ודאי צער זה שראו בניהם נשחטים שקול כצער עבודה. ולפי זה הפירוש (שמות ב כג) וימת וגו' ויאנחו בני ישראל כמו שדרשו רז"ל (שמו"ר א' ל"ד), זה נחשב מן העבודה הן מצד פרעה הן מצד ישראל, לכך ויזעקו ותעל שועתם כנ"ל.
פירוש טו
ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה (שמות ב כג). כבר כתבתי לפרש מן העבודה קמא דכתיב בקרא הנ"ל, ועכשיו אפרש הך מן העבודה בתרא. דעוד יש לדקדק דכתיב ויאנחו ויזעקו, ולא נאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' כמ"ש אצל הים סוף (שמות יד י). והנ"ל דהנה ידוע דהשי"ת שומע תפלת כל פה, והנה עבודה זו תפלה כמו שדרשו רז"ל על הפסוק (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם (תענית דף ב'.). והנה תפלה בעת צרה היא מצות עשה שתפלה דאורייתא לכולי עלמא, לכך המתפלל בעת צרה עובד השי"ת וראוי שיענהו, מה שאין כן כשאינו מתפלל להשי"ת, רק שואג ומתאנח מכאב לבו ואינו קורא להשי"ת כלל, ודאי אינו ראוי שיענהו השי"ת, רק אם מרוב עבודה נסתם עינו ולבו ודעתו ושכלו עד שאין לו לב להבין לקרוא להשי"ת, אונס רחמנא פטריה ונחשב כאלו צועק להשי"ת. והיינו ויאנחו סתם, וכן ויזעקו ולא נאמר אל ה', כי מגודל הלחץ והדחק שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, לא שמו אל לבם לצעוק אל ה', רק סתם כצועק מכאב לב, אף על פי כן ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ר"ל מן בחינת עבודה זו תפלה, והבן.
או יתכוון (שמות ב כג) ותעל שועתם אל האלקים, ושמא תאמר למה הלא לא לאל יזעקו, על זה אמר מן העבודה, הואיל ומרוב עבודה נסתמו עיניהם ולבם, והבן.
או יתבאר אומרו (שמות ב כג) ויאנחו בני ישראל ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים, ולא נאמר ויצעקו אל ה'. בהקדים מאמרינו לפרש הפסוק (בתפלה למשה תהלים פג ב) אלקים אל דמי לך וגו'. ואיתא במדרש (שוח"ט מזמור פ"ג) אם אנו דוממין שנאמר (איכה ב י) ידמו זקני בת ציון, למה אתם דומם אל דמי לך, עד כאן. כי הנה בעת רצון טוב לפרש התפלה בפה, שתקובל התפלה על ידי מלאכים מכניסי התפלה, וכמו שסידר יוצר בראשית ממונים על כל דבר. אבל בעת צרה דאז יש מקטריגים, אז קרוב ה' לנשברי לב (תהלים לד יט), ולא על ידי מלאכי השרת שהם אינם יודעים מחשבה שבלב, והיינו (איוב (לו יט) ל"ו י"ט) היערוך שועך, היערוך דייקא לא בצר, כי אז וכל מאמצי כח שאין קטרוג (עיין סנהדרין מ"ד ע"ב), אבל בעת צרה על זה נאמר (תהלים לט ב) אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, ומשום זה אין אומרים תחנונים בבית אבל (או"ח סי' קל"א ס"ד). והנה הוא יתברך תמיד רוצה להטיב, רק שמקטרוגים מונעים ומעכבים, וז"ש אם אנו דוממים, אם כן אין קטרוג למה אתה דומם, וזה שאמר הכתוב (תהלים ס"ב (סב) ו') אך אלקים דומי נפשי, כלומר אם דומיה נפשי הוא רק לאלקים, כי ממנו דייקא תקותי כי אין אני כדאי שיסכימו הפמליא, רק הוא ית' מלא רחמים. והנה בארץ מצרים ידוע כי נאמר (שמות יב יב) ועברתי וגו', ודרשו (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) אני ולא מלאך. ופירש האר"י זצוק"ל שאין מלאך יכול ליכנס לשם, ועל כן תפלה בדבורים ותנועות לא יתכן, על כן אמר משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמות ט כט), ולזה רק ויאנחו בני ישראל ויזעקו שהוא קול בלי דבור, על כן ותעל שועתם אל האלקים, והבן.
פירוש טז
ומשה היה רועה וגו' (שמות ג א), וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה (שמות ג ב). אמרו רז"ל (במדרש רבה שמות, שמו"ר פ"ב ה') הסנה בגימטריא ק"ך, רימז לו ימי חייו, עד כאן. וכדי להבין מאי ענין זה לכאן. נ"ל לפי מה שמצינו לראשונים שברחו מן הגדולה, כמו בשאול והוא נחבא אל הכלים (שמואל א' כג), וכן בהוריות (דף יו"ד) בדברי רבי אלעזר בן גודגד, עיין שם. והנה טעם בריחתן מן הגדולה, הוא ודאי מיראת החטא פן ירום לבבו ויחטא, והתורה הזהירה במלך לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז כ). והנה אמרו רז"ל (יומא דף ל"ח:) מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, ורגלי חסידיו ישמור (שמואל א' ב ט), עד כאן. והנה לפי זה מי שעברו רוב שנותיו, שוב אין צריך לברוח מן הגדולה, ונקדים דברי מהר"ם מלובלין בתענית פרק ג' (תענית דף כ"ה.) במעשה דרבי אלעזר בן פדת דהוי דחיקא ליה שעתא וכו', א"ל ניחא לך דאחריב עלמא והדר אבריה וכו', א"ל שני דחיי נפישין או דחיינא, א"ל דחיית, א"ל אי הכי לא בעינא. דהיינו טעמא דעיקר רצונו של רבי אלעזר שלא יהיה לו עניות, היינו שהיה ירא שלא יעביר אותו על דעתו ודעת קונו, וכששמע דמאי דחי' כבר נפישין, אם כן כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, על כן אמר אי הכי לא בעינא, עד כאן דבריו. והנה משה היה אז בן שמונים שנה, אך שמא יחיה כמה מאות שנים, לכך נרמז לו ששנותיו ק"כ, אם כן עברו רוב שנותיו ודוק, ואף על פי כן ברח מן הגדולה, מחמת שלא רצה ליטול גדולה על אהרן אחיו, ונחמו השי"ת שלא יהיה בלבו של אהרן עליו, אבל אי לאו הרמז הזה, היה בורח בעצם, ודוק. ובזה יובן דברי רש"י (שמות ד י, ד"ה גם) שכתב שלא רצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו בשנים, ולמה לא נימא כפשוטו שלא רצה ליטול גדולה כמו שמצינו בשאול. ולפי מ"ש אתי שפיר, ועל פי זה יש ליישב המדרש (דב"ר פ"ב ז') אתה החילות (דברים ג כד), לבא בסנה (הובא ביערות דבש חלק ב' דרוש שני), דר"ל דמה שהחילות בסנה, היה לרמז דרגלי חסידיו ישמור, אם כן אעברה נא ואראה, ודוק.
עוד י"ל על מה שרימז לו ימי חייו (שמו"ר ב' ה'), בהקדים לבאר הגמרא (ברכות דף ז'.) ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג כ), תניא משמיה דר' יהושע בן קרחה א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה שוב אין אני רוצה. והנ"ל בזה על פי מ"ש בעיר בנימין על הפסוק (דברים ה כא-כד) הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, (דברים ה כד) ועתה קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו. דהנה על הפסוק כי לא יראני האדם וחי, יש שני פירושים, האחד כפשוטו שאם יראה ימות, והב' הוא כמדרשם רז"ל (תיקו"ז סט קט"ו ע"א) כי לא יראני האדם, שאם יראני וחי לעולם, שהרי המלאכים רואים וקיימים לעולם. והנה באמת אי לא הוי חטאו לא הוי מייתו, לפי שפנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד). וזה מה שאמרו הן הראנו ה' וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, דהיינו כפירוש הב', ואם כן נהיה מעתה חיים לעולם, ואם כן תו ליכא פסידא במה שנשמע מעתה מפי בשר ודם לומר כשם שהוא עובר כך תלמודו עובר, כי סבורים היו שיהיו קיימים לעולם, ועל כן קרב אתה ושמע וגו', עיין שם ודפח"ח. והנה אף שיוצק חן, מכל מקום אינו אמת שראו אותו מתרי טעמי. (א), דאם כן היה מעלתם גדולה ממעלת משה שלא זכה לראותו. (ב), דאם כן או דהוו מתים לאלתר, או דלא הוו מתים כלל והבן, והא דאמרו (רז"ל ע"ז דף ה'.) אלמלא לא חטאו לא הוי מייתו, היינו משום שפסקה זוהמתן, והבן וזה ברור. מכל מקום יצא מזה, דאם זכה לראותו חי לעולם. והנה איתא במדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) כיון שהגאולה היה על ידי בשר ודם, לכך חוזרים ומשתעבדים, והטעם גם כן כשם שהוא עובר וכו', כמו שאמרו לענין השכחה דאתי מחמתיה לא עדיף מיניה, והבן. ויתכן שרצה השי"ת שיהיה למשה גילוי שכינה כדי שיחיה לנצח, וממילא יהיה הגאולה נצחית. והנה אז אם היה מביט, היה הגאולה ניצחית וממילא היה מעביר רוח הטומאה כמו שיהיה לעתיד, ואין יצר הרע בעולם ולא היו ישראל חוטאים, וגם הלא אמרו (ע"ז דף ד':) דלא היו ישראל ראוים לאותה מעשה רק כדי להורות תשובה, ואלו העביר רוח הטומאה, שוב אינם צריכים להורות תשובה, וכיון דלא הוי חטאו לא הוי מייתו כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ה' ע"א) והיה הכל טוב. אבל כיון שאז הסתיר משה פניו, אם כן הגאולה שנעשה אז על ידו, איננו נצחי ולא העביר רוח הטומאה וחטאו ישראל ומתו, ואלמלא היה משה חי, לא היה בא דור המדבר לעולם הבא, כמו שדרשו (במדרש רבה פרשת ואתחנן סימן ט') בפסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, כדי ויתא ראשי עם. וזה שאמר הקב"ה כשרציתי שאז היה טוב לכל ישראל לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה וטוב לך לבדך, שוב אין אני רוצה ששוב אינו טוב לישראל, והבן כי נכון הוא בס"ד. (ובזה מסולק קושית מהרש"א לר' יהושע בן קרחה דלא תוכל לראות את פני, היינו מפני שלא רציתי, אם כן סיפא דקרא כי לא יראני האדם שהיא נתינת טעם, אינו מובן כלל, עד כאן. ועל פי האמור הוא מכוון יפה, דהכי קאמר עכשיו לא תוכל לראות פני, והטעם כי לא יראנו האדם וחי, היינו כפירוש השני שלא יראני האדם אלא אם כן הוא חי לעולם, וזה לא יתכן עכשיו מחמת שלא רצית כשרציתי וחטאו ישראל וכאמור, וכן הוא מדוקדק בלשון המדרש (שמו"ר) פ"ג (א') עיין שם. (עד כאן הג"ה). והנה י"ל דמשה חשב שבלאו הכי יחיה לעולם, לפי שלא נהנה מעץ הדעת שהיה בקנה, אבל באמת לא פלוג, לכך רימז לו ימי חייו. ועוד אפשר לומר דהיה קשה למשה כלום משא פנים יש בדבר שיזכה למה שלא זכה עדיין שום נברא, לזה רימז לו ימי חייו ק"כ, דמזה מבואר דהוא התרומה לפי שלא נהנה מעץ הדעת, והבן כי נכון הוא בס"ד.
וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל (שמות ג ב), ויאמר משה אסורה נא ואראה וגו' מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג). כבר בארנו הפסוקים האלו באר היטב (בפרשת נח בד"ה בב"ר (פל"ג ה') וישלח את העורב (בראשית ח ז), הדה"ד (תהלים קה כח) שלח חשך ויחשיך עיין שם). ועתה נאמר בדרך אחר, דהנה כמו שנודע שלמעלה בעת עליית הצדיק, חוזרין ומפשפשין אחריו דאולי לעליה זו אינו מזוכך, ככה הצדיקים בעולם הזה בעת עלותם לאיזה מדריגה, הם עושים תשובה מחדש. והנה משה היה כולו טוב, אך ענותנותו הרבתו לחשוד עצמו, והנה במראה זו נתחדש למשה מדריגת הנבואה, והיה בסנה מחמת עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו), כי היה המראה עבור ישראל (עיין שמו"ר פ"א ה'). אבל קודם ששמע משה מהות המראה, חשב שהוא לרמז כי אף שבוער בו אש ה', עדיין לא כילה הקוצים מן גופו. והיינו וירא משה, ר"ל הבין והנה הסנה בוער באש ואף על פי כן הסנה איננו אכל, ועל כן אמר אסורה נא, ר"ל לשון תשובה כמו סור מרע (תהלים לד טו), ואראה את המראה וגו', ר"ל שאזכה למדריגה זו, כי מדוע לא יבער וגו' הלא לא בשמים היא. וירא ה' כי סר לראות (שמות ג ד), ר"ל כדי לראות והיה קשה בעיניו ית' צערו של צדיק, על כן אמר לו אל תקרב הלום ר"ל לבחינה זו (שמות ג ה), כי המקום ר"ל מדריגה כמו שמבואר במורה נבוכים, אדמת, ר"ל שאפילו האדמה שבך הוא הגוף קדש הוא, רק מה שנראה לו בסנה, ביאר אחר כך הנה צעקת בני ישראל וגו' (שמות ג ט), והבן.
ובאופן אחר י"ל כי באמת נאמר למשה (שמות לב ז) לך רד, כלום נתתי לך גדולה וכו' (ברכות ל"ב ע"א), אף שמשה היה כדאי בעצמו, מכל מקום כל השפעת הנבואה בזו חייבה חכמתו ית' בשביל ישראל שבאותו הדור, שהיו ס' רבוא כולל כל הפרצופים ובהם היו כל הנשמות כנודע. והנה כל עלול לעילתו יקרא ארץ לנגד עילתו שמושפע ממנו, ועל כן נקראת השכינה אר"ץ, וכן מדרגה תחתונה לעליונה ממנה. והנה היה נצרך כאן להלהיב לב משה שירצה בשליחות, על כן כשאמר משה אסורה נא ואראה וגו' (שמות ג ג), תלה הראיה בעצמו נאמר (שמות ג ד) וירא ה', ר"ל השם בחר (על דרך רואה אני את דברי אדמון, כתובות ק"ח ע"ב) כ"י ס"ר, ר"ת כ"נסת י"שראל ס"מך ר"יבוא לראות, על כן נאמר למשה (שמות ג ה) אל תקרב הלום, כי המקום ר"ל המדריגה אשר אתה עומד עליו כנ"ל, הוא אדמת קדש, והבן.