ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
ויחי
פירוש א
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז כח). יש לדקדק בהאי פרשה טובא. (א), דאמר ויחי יעקב, דהיה לו לומר ויהי יעקב דודאי היה בחיים. (ב), דקדוק האלשיך למה לא נזכר כמה חי בפדן ארם וכמה בארץ כנען. (ג), דאמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו, הוה ליה למימר ויהי ימי חייו. (ד), ימי ימי למה. (ה), דאמר אחר כך (בראשית מז כט) ויקרבו ימי ישראל, דשינה מיעקב לישראל (ו), דאיפכא מסתברא. (ז) אל נא תקברני במצרים, ואחר זה אמר (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי, ואחר זה ונשאתני וגו'. דקשה ממה נפשך אם ושכבתי היינו השכיבה במערה, האיך אמר אחר כך ונשאתני וגו', ואם קאי על הגויעה כפירוש רש"י (ד"ה ושכבתי), הלא אמר מקודם אל נא תקברני וגו'. (ח) למה חזר ושינה לקרא שמו יעקב, דכתיב (בראשית מח ב) ויגד ליעקב. (ט) באותו ענין שקרא שמו יעקב, חזר לומר ויתחזק ישראל. (י), דהיה ראוי' לומר ויתחזק וישב, ולא לכתוב לא ישראל ולא יעקב דהא ביה איירי קרא. (יא), הקבצו וגו' (בראשית מט ב), הלא כבר אמר האספו (בראשית מט א). (יב), למה לעיל לא אמר ושמעו, וכאן אמר ושמעו. (יג), למה אמר בני יעקב, ולעיל אמר סתמא האספו. (יד), בני הוה ליה למימר. (טו), למה חזר ואמר ושמעו. (טז), למה שינה מהאספו להקבצו. (יז), למה שינה לומר אל ישראל אביכם. (יח), מה שיש לדקדק בגמרא דתענית (דף ה' ע"ב) דאמר שם רב נחמן ורבי יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עכ"ל הגמרא. והנה קשה וכי מהלכות דרך ארץ הוא להפסיק את חבירו באמצע האכילה, אף אם לא ידע ממימרא דר' יוחנן. (יט), קשה על ר' יצחק האיך השיבו הכי אמר רבי יוחנן, כיון דיש בו סכנה. (כ), יעקב אבינו מה ענינו לכאן. (כא), למה מתאר אותו בשם יעקב, ולא בשם ישראל שהוא התואר המעולה. (כב), הלא מצינו כמה פעמים בגמרא שנזכר יעקב ולא תארוהו בשם אבינו, כמו יעקב תיקן תפילת ערבית (ברכות כ"ו ע"ב) וכדומה. וכאן תיאר אותו בשם אבינו, ולא דבר ריק הוא. (כג), שהקשה וכי בכדי חנטו חנטייא, הוה ליה להקשות איך חנטו. (כד), מה השיב לו מקרא אני דורש וכו', מכל מקום תשובתו נשארה מעל מהכתובים מפורשים. (כה) מה זרעו בחיים, והלא יהיה גלגול מחילות וישועה גם להמתים שבחוץ לארץ. (כו), לבאר המדרש תנחומא (ויחי סי' ב') ויקרבו ימי ישראל למות, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת, מהו ויקרבו, א"ל הקב"ה היום קובל עליך לומר שהוא יקום, עיין שם. והוא משולל הבנה. אלו קושיות שקשה בפרשה זו, מלבד הקושיות העצומות בענינים אחרים וכמה מקראות יתיישבו בס"ד.
ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.
ונקדים עוד דהנה אמרו רז"ל בברכות (דף י"ג ע"א) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב, ומשני שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה באמת יש להבין הטעם מה שנא. אך הנראה כי אברם אשר קראו אביו ואמו, יכול להבטל וגם כן נכלל באברהם. אבל יעקב שהקב"ה קראו כן, כמו שפירש רש"י על ויקרא שמו יעקב (בראשית כה כו, ד"ה ויקרא), מעשה ידי יוצר לא יבטל וגם כי יהיה נבטל לגמרי. ודיוק הכתובים מורים על זה, כי שם נאמר (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, וכאן לא נאמר רק כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י), והיינו בלשון תנאי שלא יקרא יעקב כי אם ישראל יהיה שמו, והבן. וגם פירושו שלא יקרא יעקב ר"ל רק בבחינה זאת, כי אם ישראל גם כן יהיה שמו, כי הוא ב' בחינות וישארו לנצח נצחים. והענין שידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) על אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), ומבואר בספרים כי השם לפי הנשמה ומקורה, ועל פי זה נ"ל טוב שם משמן טוב, על פי ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שהיא הנשמה, והגוף כפתילה, והשפעה הוא השלהבת. ועל פי זה מבואר יותר ויום המות מיום הולדו, על דרך שפירשנו למעלה כי אז הוא כך, והנה מאז היתה נשמתו בדרגא דיעקב, ואחר כך העלה את הגוף במדריגה זו שהיתה הנשמה בה מאז, ונעשה הגוף כלו נשמה ולא נשאר בו גוף, והנשמה העלה למדריגת ישראל ולא נשאר בו גוף, רק נשמה ונשמה לנשמה. והיינו דמבואר בזוהר (ח"א כ"א ע"ב) יעקב ומשה כחדא אזלנין, ועל פי זה נשאר ב' השמות, יעקב להגוף דהוא נשמה תתאה, וישראל לנשמה עילאה, לכך לא נעקר שם יעקב, והבן. והיינו דקאמר יעקב אבינו לא מת, כי הוא חי בחיים האמיתים וכמ"ש, אבל על שם ישראל לא יתכן לומר לא מת, כי היא הנשמה ומאי רבותא דידיה. ונקדים עוד כי מאחר שביארנו אין על שום צדיק שם מיתה עליו ממש, רק על הימים או העוברין או העתידין, רק זה בצד השלמות אבל לא בצד החסרון, כי בצד החסרון יוצדק עליו שם מיתה. והיינו אין צדיק וגו' ולא יחטא (קהלת ז' כ'), שפירושו מלשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וידוע מה שפירשו אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו ע"ב), והנה יעקב זה שלם בכל מכל כל, והנה גם הם נקראו אבות מכח יעקב, כי ברא מזכא אבא (סנהדרין ק"ד ע"א) דהא הוא היה הבכור כנ"ל, ואל תקשה מאין צדיק בארץ, כי היה כלו נשמה וכלו דבוק למעלה, והיינו אין צדיק בארץ ר"ל שהוא עדיין בארץ ולא יחטא. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (פרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, על פי מ"ש בעל עיון יעקב בפסחים (דף קי"ז ע"ב) הטעם שחותמין רק באברהם, מפני שברא מזכה אבא והוא משולש בזכותם, עיין שם. וז"ש אנכי מגן לך, שבך חותמין מגן אברהם, וק"ל והוא קצת על דרך הרמז, ולך דייקא, והבן. ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, דאין לו מובן. אך הנ"ל דהא בבחינת יעקב גם כן הוא אב לכולנו, כאמרם בכל מקום יעקב אבינו, נמצא על כרחך בבחינת יעקב היה שלם בכל השלמות שאפשר להיות בגדר אנושי, וישראל למעלה מגדר אנושי, והיינו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא גם כן פירוש נאה בעזרת ה'. והא דאמר ועם אנשים ותוכל, לפי שמצד אלהות ודאי כיון דאין בגדרו, לאו דיליה הוא רק של רבו, רק עם אנשים, היינו מצד אנושי גם כן יכלת בעצמך, ועל כן ראוי לך השפע והעזר וכלו נקרא על שמך. והכי פירושו כי שרית עם אלהים, דהיינו שהלכת למעלה מגדר המלאכים והוי כמו נחלם בם ויוכל להם שהגיע למעלה מהם, וגם עם אנשים ותוכל, ולכך ראוי להקרא שמך ישראל שמורה על זה. והיינו דאמר הקבצו ושמעו בני יעקב, שבקיבוץ כולכם אתם בני יעקב כי יש בכם כל השלמות שלי, ושמא תאמר מה לכם לשמוע דברי התעסקו זה עם זה כיון שבקיבוץ כולכם יש בכם מה שיש בי, ואף על פי כן ושמעו אל ישראל אביכם, כי זאת אין בכם, ואביכם דהכא כמו האברך הנאמר ביוסף (בראשית מא מג), וכמו שדרשו בברכות (דף ד'.) בכלאב (שמואל ב' ג ג), דהיינו אב בחכמה, וכמו בנו בעור (במדבר כד טו), בנו בנביאות כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.). ולכך מתחילה אמר האספו בסתמא, לפי שהיה רוצה לגלות את הקץ ולזה החשקות של אדם כוסף, ולכך לא אמר ושמעו, וגם אמר האספו דמשמע שלא בדרך ציווי רק מעצמו, וגם לא פירש שום טעם על מה שראוי לשמוע, רק כשנסתלקה שכינה והסכים לומר רק דברי תורה, הוצרך לומר הקבצו דרך ציווי וגם להזהיר על השמיעה, ואמר מצד שני דברים, אחד מצד שהם בני יעקב אף שבקיבוץ הם שוים לו בבחינה ההוא, מכל מקום הם בניו והוא אביהם וחייבים בכבודו, ועוד שאף בקיבוץ אינם רק בני יעקב, ואם כן ושמעו אל ישראל אביכם, ואביכם הנ"ל הוא על המדריגה של ישראל. ונקדים עוד מה ששמעתי דאיתא בספרים כי הקנה, רומז על עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק מוציא הקול, וושט דוגמת עולם הזה ששואב כל מאכל ומשקה, וכן כתב בעקידה. והנה לכך אין מגלין במרכבה (פסחים מ"ט ע"ב), שלא יתאמצו אותן הריקים מתורה הניגלית וממצות המעשיות, לדברים הרוחניים ההם שלא בהדרגה, ומשחית נפשו הוא יעשנה, כי אין לטייל בפרד"ס קודם שימלא כרסו לחם ובשר, והיינו דקאמר ר' נחמן ור' יצחק הוי יתבי בסעודתא, היינו כמו ויאכלו וישתו הנאמר מפורש בתורה. והיינו זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), ומתבודדים במחשבתם, אמר ליה ר' נחמן לר' יצחק לימא מר מלתא, שיגלה אפס קצה מהשגתו שידעו מגדולתו ית'. א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, כי הוושט צריך להיות מוקדם כי ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא י), ללומדיהם לא נאמר כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י"ז), והיא סכנה עצומה כי בזה נלכד אחר. והנה כבר כתבתי דכינוי הסעודה הוי כמו אכילה ושתיה דקרא, ואם כן היינו כמו שכתבתי שנזדכך גם בנפש, ואז טעמו החיים האמיתים בגוף ונפש, וראו שיכול להיות להגוף חיים האמיתיים בצד השלמות, רק שהמיתה בצד החסרון. והיינו בתר דסעיד אמר עכשיו אני יודע שיעקב אבינו שהוא השלם הגמור, שעל זה מורה התואר אבינו כאמור, ודאי לא מת, לכך לא קא מקשה והאיך חנטו, כי אין כונתו לא מת מהחיות הגשמית, כי זה אינו חי לגבי השלמים, וההפרד ממנו לא נקרא מת, רק כונתו שנשאר גם הגוף חי בחיים אמיתיים ותענוגים הרוחנים, ולא יזיקהו הזיקות הגשמיות כמו אבחת חרב כי מה לו בזה, וכמו שהיה אדם יכול להביט מסוף העולם ועד סופו. אך קשה דמילתא דכדי הוא, כיון דחי בחיים אמיתיים לא היה ראוי לירא מתולעה וסרחון, א"ל מקרא אני דורש, ואם כן מתורץ הקושיא. וגם יש ראיה לדברי, דהא על ציווי החניטה כיוונתי בעזרת ה' לדעת האלשיך שפירש כדי שלא יעשוהו עבודה זרה כשיראו שאין שולט בו רימה וסרחון. ואני הוספתי נופך, דבזה הוציא מלבם גם מה שנשתרש בלבם מענינים אחרים שראו ממנו דברים פלאים, לכך הראה להם שהוא איש ולא אל כיון שנחנט כנ"ל. והיינו (ירמיה למ"ד) אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, שקאי על יעקב אבינו מדקאמר הכא ואת זרעך כמ"ש המפרשים. ומה היא היראה. ועוד הכפל. ומה שמשנה מיעקב לישראל, ומתירא לתחת. ונראה דהכי פירושו דתחת לשון שבירה, כמו שפירש רש"י (בישעיה ז' ח') (אל) יחת אפרים מעם, והיינו אל תירא יעקב, ומה היא היראה ואל תחת ישראל, שלא תשבר ותחרב הקדושה הנוראה שבך בעשאם אותך לאלקי ח"ו, כי הנני מושיעך מרחוק היינו מארץ מצרים שהוא רחוק מארץ הקדושה אשר שם שער השמים והשפעת השגחתו ית', שאגלגל סיבות שלא יהיה כך, ואם כן מיושב הקושיא וגם ראיה דמקיש הוא לבדו לזרעו, דמה זרעו בקיבוץ כולם בחיים האמיתי', אף הוא לבדו בחיים האמיתי', והיינו הדברים דלעיל והוא כפתור ופרח בס"ד. ועל פי האמור תבין המאמר (בפרשת פנחס, במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי בשני הפכים טוב ורע אין שלום, רק למי שנזדכך חומרו. והיינו פנחס הוא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), שקיים בגוף ונפש, ועל פי זה תבין המשכון שנטל יעקב מאליהו הוא"ו, כי כל שם יש לו וא"ו קצוות, והוא"ו מורה השלמות בכל צד, ועדיין צריך לאותו דבר שיהיה שלום ואז יוחזר לו. וכן יעקב עתה לא נשלם עדיין בחינת ישראל על מכונו שהוא גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז כז), וצריך להוא"ו כיון דיעקב מורה על הגוף כאמור, אבל כשיושלם בחינת ישראל וכולו רוחני, אין צריך לזה, וק"ל. (ועיין מ"ש בריש פרשת שמות בטעם הואוין שבקצת שבטים, על פי דברי אגרת שמואל שהוא"ו היא מקור הרחמים, עיין שם). ועתה נשים לב לפרש המקראות, ויחי יעקב, שאף יעקב חי בחיים האמיתי' היינו הגוף, ואף בארץ מצרים ארץ טמאה. ועוד יש לומר שעיקר החיות היה שם שלא היה לו שום דאגה ועצב וצער שמונע הדבקות כמו שהיה לו עד עתה, ואמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו וגו', אבל חייו של עצמו עדי עד, רק שהימים אשר צדיק בהם פעל מתו, ואמר אחר כך ויקרבו ימי ישראל למות. או בדרך הפשוט, שהימים קרבו למיתה שמתו ממנו, והימים הם העתידים, והיינו למות כמו לכלות שלא יהיה לו עוד ימים, ונקט ישראל דימים של ישראל הנעדרים ממנו הוי היזק טפי מהם והוי מיתה טפי. ועל פי זה יתפרש המדרש הנחומא ויקרבו ימי ישראל, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת. הנה תיבת אתה דייקא, ואמר בתר הכי היום קובל עליך לומר דהוא יקום, עכ"ל. והכי פירושו היום קובל עליך לומר שהוא יקום, דהיינו שהוא לבדו יקום בלי חברתך. ועוד י"ל שהיא יקום שאין מי שיעלהו. אך על זה קשה האיך שייך לקרא ימים העתידין ימי ישראל, כיון שאינם ימיו. וכן קשה בכל מקום דכתיב כהנ"ל כגון ימי דוד (מלכים א' ב א), ממה נפשך אי קאי על ימים העתידים קשה כמ"ש, ואי קאי על ימים העוברים, הא הם חיים וקיימים, כמו דכתיב (מלכים א' א א) והמלך דוד זקן בא בימים, (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. לכך נ"ל כמ"ש דאשמועינן תוקף החיים המתחדשים קודם מותו של הצדיק, שאז דבק באור פני מלך חיים, ובסימן זה ידע שימות מהר, כמו דאיתא בספר חסידים בצדיק שבא אור על ראשו וידע שכבר קרב זמנו, לכך מצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתנבאו קודם מותן אף שלא היו נביאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכל כך התגברות החיים היה, עד שימיו שעברו עד עתה היו קרובים למיתה נגדו, ואף שהיו גם כן חיים אמיתיים, ולא מבעיא ימי יעקב, אלא אף ימי ישראל ונקדים עוד מ"ש כי עיקר כונת יעקב שאמר אל תקברני במצרים, היה לכבוד השי"ת שלא יעשוהו עבודת אלילים, והנטפל לטובתו (ועיין מ"ש להלן במדרש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, בראשית נ ג). והנה לטעם זה לא היה צריך רק שלא לקבר בארץ ההוא, אך בארץ אחרת אף שאין רחוק כל כך כמו ארץ ישראל, ואחר כך יעלוהו ודאי עמהם מקברו כמו שעשו לכל השבטים. אך שחשקתו היה להקבר תיכף במערה עם אבותיו, וגם שיוסף יטפל בו כנודע ממנהגי הקדושים אשר בארץ המה, אך אולי פן לא יניחני פרעה, על כל פנים זה יעשה שלא יקברנו במצרים. ואם כן השבועה היתה בוא"ו המחלקת, כדי שלא יוכרח לעבור ח"ו ופרעה לא יבין, ועל ידי כך יניחנו להלוך כמו שכתבו המפרשים. והיינו שאמר אל נא תקברני במצרים שהיא העיקר בעיניו לכבוד השי"ת שלא יהיה נעבד ח"ו, ושכבתי היינו ואני ידעתי שסופי לשכב עם אבותי על דרך פירוש רש"י, אבל לא כפירוש רש"י על הגויעה, רק על השכיבה במערה שיעלוהו עמהם, אך אני מבקש יותר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם מיד אם אפשר, וק"ל. ומה שנאמר אחר כך ויאמר אל יעקב, כי ודאי האומר אל הנראה לו אמר דהיינו בחינת יעקב, אבל הוא התחזק במדת ישראל, והיינו ויתחזק ישראל שהבחינה ההיא התחזק כדי שהברכות יתקיימו יותר. ועוד יש לפרש יותר על פי מ"ש הרמב"ן כי אצל השלמים הנשמה מחיה להגוף, היפך ממנהגו של עולם, והיינו אמרם (ברכות י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. והיינו ויתחזק ישראל אף שכח הטבעי אפס וכלה, חיזק בכח הנשמה ולא היה התחזקות טבעי כנ"ל, והבן.
פירוש ב
ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), בב"ר (פצ"ו ב') הדה"ד (דברי הימים א' כט טו) כצל ימינו עלי ארץ, הלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף, עד כאן. ויש להבין למה נסמך זה המאמר להפסוק ויקרבו ימי ישראל למות דוקא. וגם להבין איך יתכן להדמות ימינו עלי ארץ, לצילו של עוף בשעה שהוא עף, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י). אך כשנעמיק קצת יתראה ויתגלה צדקת המאמר הזה, כי באמת העבר אין, ואם כן על דרך משל כששואלין על אדם כמה הוא חי, אם נשוב על דרך האמת ראוי לחשוב רגע אחת, כי מה שהיה חי עד הנה כבר הוא אפס ואין כי כבר חלף הלך לו, ומה בצע לו עתה במה שכבר היה ואיננו עתה. והעתיד אשר יהיה עוד, מי יודע כי האדם אינו בטוח בחייו. ואין לו רק הרגע של עתה, והיא אינה עומדת רק מועף ביעף, כי אחר כל רגע מת רגע אחד מזמן אשר הוקצב לו, והזמן פורח תמיד ואינו עומד במקום אחד, ואם כן תמיד אינו חי רק הרגע של עתה, והיא כצילו של עוף הפורח. והוא מוסר גדול לאדם שיהיה תמיד לנגד עיניו כי אין לו חיות רק עתה, ואם כן מי פתי יסיר לבלותו בהבל על כל פנים הרגע שיש לו עתה, אך ידביקהו בחי וקיים ית"ש. והנה זה שאמרנו כי מה שעבר כבר הוא אפס ואין, אינו בצדיקים, כי כל יום שעבר ממנו חי וקיים לעד, וגם בעתיד בודאי כי יחיה לנצח ולא ימות, כי גם במותו הוא חי באמת (ברכות י"ח ע"ב), רק הימים שעל פני הארץ מתים ממנו כי לא יתלבש בהן הצדיק. והיינו ויקרבו ימי ישראל למות, והיינו הדה"ד כצל ימינו וכו', ומזה ניכר שבח הצדיקים דבצדיקים אינו כן כנ"ל.
פירוש ג
ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וגו' (בראשית מז כט), ויאמר אנכי אעשה כדבריך (בראשית מז ל), ויאמר השבעה לי וגו' (בראשית מז לא). בכאן צריכין אנו לפירוש הרשב"ם והראב"ע בשים נא ידך תחת ירכי הנאמר בפרשת חיי שרה (בראשית כד ב-ג) שאמר אברהם לאליעזר, שכתבו הם ז"ל שהיא הכנעה כעבד אל אדוניו לומר שהוא תחת רשותו, וכתב שם הראב"ע שכן היה המשפט בימים ההם (ר"ל הנהוג), וכתב שזה המשפט עדיין הוא בארץ הודו, וכן צריך לומר לדדהו כאן ביוסף שהיא להכנעה כמו בן לאביו שיקיים מצותו ופקודתו ישמור רוחו, וכן כתב שם הרשב"ם להדיא דגם שימת ירך הנאמר כאן ביוסף הוא כן, וכן רמזו הרשב"ם והראב"ע כאן על פירושם שם. ונ"ל דהפסוק בכאן מכריח פירושם, דשם הוי מצינו לומר כפירוש רש"י (ד"ה תחת) לשבועה ולנקוט חפץ, אבל כאן אי אפשר לומר שהוא לשבועה, דהלא אחר שהשיב לו אנכי אעשה כדבריך נאמר ויאמר השבעה לי, מכלל דמעיקרא לא לשבועה נאמר כנ"ל. מיהו קשה באמת למה שינה יעקב את טעמו מאברהם, דאברהם כשהיה רוצה לצוות לאליעזר ולהשביעו, תיכף במאמר הראשון אמר לו ואשביעך (בראשית כד ג), ופירש לו על איזה ענין שישביעו, ויעקב מתחילה אמר ליוסף הענין והצווי, וכשהשיב לו אנכי אעשה כדבריך אמר לו השבעה לי, והיה לו לומר תיכף במאמר הראשון השבעה לי שאל תקברני במצרים ונשאתני וגו', ולא דבר ריק הוא ההשתנות הזה. ועוד קשה הלא בריש חולין (דף ב' ע"א) איתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהפסוק (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתידור ולא תשלם, דרבי מאיר סובר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, (ר"ל מנודר ואינו משלם ומנודר ומשלם), ורבי יהודה סובר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומפרש שם בגמרא ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי לא, עכ"ל הגמרא שם. ושם (חולין ב') ע"א איתא בסוגיא דאמר קרא (דברים כג כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא אם תדור יהיה בך חטא, ועיין שם דמקשין התוספת (ד"ה אבל) והא כתיב (בראשית כח כ) וידר יעקה נדר. ותירצו דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וזה פשוט דבכל מקום דהנדר אסור אף אם מקיים, גם השבועה אסורה דאסור לישבע אף אם יקיים אחר כך. ואם כן לפי זה קשה איך צוה יעקב הצדיק לבנו יוסף הצדיק שישבע לו ולעבור על וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא קיימו כל התורה כולה (יומא כ"ח ע"ב), בשלמא על אברהם לא קשה איך צוה לאליעזר שישבע לו, דבאמת לא אסרה התורה לנדור ולישבע רק על קום ועשה, דשמא יתרשל ויבא לידי לא יחל כמבואר שם ברש"י (ד"ה) ותוספת (ד"ה), מה שאין כן כשהשבועה או הנדר הוא על שב ואל תעשה, דודאי לא חיישינן שיעשה בפועל ממש היפך נדרו או שבועתו, וזה ברור. ואם כן התם באברהם היתה השבועה על לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני שהוא שב ואל תעשה, וכי אם אל ארצי תלך (בראשית כד ד) הוא ציווי בפני עצמו, ולא קאי השבועה עלי', ולכך פירש רש"י על הפסוק (בראשית כד ח) אם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, וז"ל (ד"ה ונקית) : ותקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, עכ"ל ודו"ק. אבל כאן ביוסף דהשבועה היא על קום ועשה שישא את אביו ממצרים לארץ כנען ויקברהו בקברות אבותיו קשה. ונראה לי דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהא איתא בנדרים (דף ח' ע"א) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ומקשה והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, ועיין שם בהר"ן דפירש דאף אנשים הכשרים שאין נשבעין שום שבועה, בכהאי גוונא נשבעין, עד כאן דבריו. וכן קיימא לן בשלחן ערוך יורה דעה סימן ר"ג עיין שם. ואם כן לפי זה אתי שפיר הכל, דאברהם שהיה משביע לאליעזר בשב ואל תעשה, התחיל תיכף בהשבועה דהא שרי לישבע בכהאי גוונא, מה שאין כן ביעקב דהשבועה היא על קום ועשה, לכך לא התחיל תיכף בהשבועה דהא לא נכון לישבע, רק נתחכם לצוות לו קודם, וכיון שצוה לו כבר הוא מצוה בכלל כיבוד אב, ואם כן לפי זה נכון לישבע דהא נשבעין לקיים מצוה, ולכך אמר אחר שצוה השבעה לי, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה יש להכריע בין הר"ן ובין הרא"ש ז"ל, דעיין שם בהר"ן ז"ל דמפרש להקושיא של הגמרא והלא מושבע ועומד, דאין שבועה חל על דבר מצוה לענין קרבן שבועה שיתחייב אם עובר, ובבל יחל פשיטא שיתחייב אם עובר אף בדבר מצוה, ומאי קמשמע לן. ומשני דקמשמע לן שנכון לעשות כן, מה שאין כן בשאר שבועות דאין נכון לעשות ואסור לישבע, עיין עליו כי זה תוכן כונת הר"ן אף שאין זה לשונו. והרא"ש ז"ל מפרש לקושית הגמרא והלא מושבע ועומד ואין שבועה חלה על שבועה, ור"ל לענין מאי נשבעין כיון דאין חל, הרי מבואר דסובר הרא"ש דאף בבל יחל ליכא כיון דהשבועה לא חל, דאי חל לענין בל יחל לא מקשה הש"ס מידי, וכן משמע ומבואר מפירושו של הרא"ש בתירוץ הגמרא דמשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, פירש הרא"ש דקמשמע לן דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה בכהאי גוונא, כיון דאין השבועה חל כלל דמכל מקום הוי זירוז, עד כאן פירוש הרא"ש. ומשמע להדיא דסובר הרא"ש ז"ל דאף בל יחל ליכא כיון דאין שבועה חלה על שבועה, דאם חל לענין בל יחל פשיטא דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה, וזה ברור בדעת הרא"ש. והנה לפי דעת הרא"ש נ"ל לומר פירוש יותר מרווח בתירץ הגמרא, דהא לפי פירוש הרא"ש צריך לומר דר' גידל איירי בשבועה בשם דוקא ולא בסתם שבועה, וזה נראה קצת דוחק. אבל יש לומר דגם בסתם שבועה איירי שאמר אני נשבע שאעשה כך וכך, וקמשמע לן דלא נימא כיון דאין השבועה חל, הוי בכלל שבועה שאינה צריכה, דהוי כעין שבועת שוא, דשוא תרגומו למגנא כמו שפסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבועות הלכה ה') והוא מהירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב), עיין שם. קמשמע לן דמכל מקום הוי זירוז ולא הוי בכלל שבועה שאינה צריכה כנ"ל. וראיה לדברי ממה שהביא הבית יוסף בחו"מ סי' כ"ח בשם תשובת ר' שלמה בהר"ש בר צמח, דאם העדים נשבעין להגיד האמת, אין בזה משום שבועה שאינה צריכה, דהא אמרינן במסכת נדרים דנשבעין לקיים המצות, עד כאן דבריו. הרי מבואר להדיא דאי לא האי דנשבעין לקיים המצות, הוי בזה משום שבועה שאינה צריכה, כיון דבלא זה מצווין להגיד האמת, וזה ברור ונכון בס"ד. ונחזור לענינינו במה דנחלקו הר"ן והרא"ש, דהר"ן ז"ל סובר בנשבע לקיים את המצוה אף דאין חל לענין קרבן שבועה, מכל מקום בל יחל איכא, והרא"ש ז"ל סובר דאף בל יחל ליכא, נ"ל להוכיח דהעיקר כהרא"ש ז"ל דגם בל יחל ליכא בכהאי גוונא דאין שבועה חלה על שבועה, ור' גידל אשמועינן דמכל מקום אין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה כמ"ש, דאלו לפירוש הר"ן דפשוט הוא דבל יחל איכא, וזה הוא היסוד של קושית הגמרא, ומשני דקמשמע לן ר' גידל דשרי לישבע בכהאי גוונא, קשה אמאי שביק ר' גידל מקראות המפורשין בהתורה, ונקט קרא הנאמר בכתובים בספר תהלים שאמר דוד המלך ע"ה, דהא מדנשבע יוסף ליעקב, שמע מינה דשרי לישבע לקיים את המצוה אף ששאר שבועות אסור לישבע, בשלמא לפירוש הרא"ש דאשמעתתיה דר' גידל הוא, דשרי לישבע לקיים המצוה אף דאין השבועה חל, מכל מקום לא הוי בזה הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, לא קשה מידי דלא מוכח כלום מיוסף, אף דנשבע יוסף אחר שנצטווה מאביו והוי נשבע לקיים את המצוה, דהא הטעם דהוה אמינא דהוי הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, היא משום דאין השבועה חל, והטעם דאין השבועה חל הוא משום דאין שבועה חלה על שבועה, לפי שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה, ואם כן לפי זה קודם מתן תורה אף דשומרי מצות הוי, מכל מקום מושבעין ועומדין מהר סיני לא הוו, דהא לא קבלו עדיין ולא השביען על ככה, אם כן בדדהו חל השבועה שפיר ולא הוי הזכרת שם שמים לבטלה ולא שבועה שאינה צריכה, ואם כן ליכא למשמע כלל מהא דיעקב ויוסף, אבל מהפסוק שאמר דוד שהיה לאחר מתן תורה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, שמע מינה שפיר דשרי לישבע כהאי גוונא. ולפי זה יש מהא דר' גידל ראיה להרא"ש ז"ל, והיא הילכתא רבתא ונפקא מינה טובא, דכשנשבע לקיים המצוה לא חייל השבועה וגם בבל יחל אינו עובר. מיהו צריכין אנחנו למשכוני נפשן אדרב רבינו הגדול הר"ן, ובפרט דקיימא לן כוותיה בזה בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו סעיף ב'. והנ"ל בזה ליישב דברי הר"ן ז"ל, דהנה קשה לי קושיא עצומה מאד על שבועה זו שנשבע יוסף ליעקב, הא איתא בגמרא מסכת שבועות (דף (ק"ה) [כ"ה] ע"א) אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק, רב אמר חייב (ר"ל בעולה ויורד אם שקר היה כדין שבועת ביטוי), ושמואל אמר פטור. ומפרש בגמרא שם רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן, ושמואל אמר פטור ליתא בלהבא, פירש רש"י ליתא בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק, אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק, עכ"ל. ועיין יו"ד (סי' רל"ו סעיף ב' ובהג"ה שם ובש"ך וס"ק ד' ה'). מבואר מכל הנ"ל להמעיין, דבדבר שאין הכרע כלל אם יעשה פלוני או לא יעשה, חייב מלקות אף אם יעשה אחר כך פלוני כמו שאמר, דמכל מקום הוי שוא בשעת השבועה רק אם קרוב הדבר שיעשנו, אז לא הוי שבועת שוא אם יעשנו חברו, ומכל מקום עבירה היא בידו במה שנשבע על מה שאין בידו, (ועיין בתשובה מהרי"ט חלק א' סי' נ"ב). ואם כן הכא ביוסף שאין בידו, דהא היה צריך ליטול רשות מפרעה כמבואר בקרא, ואין הכרע כלל אם פרעה יתן לו רשות אם לא, וממה שמבואר בקרא (בראשית נ ד) שהיה יוסף מבקש לבית פרעה ואמר אם נא מצאתי חן בעיניכם וגו' שימליצו עבורו, שמע מינה שדבר קשה מאד היה ליוסף שיניחנו פרעה, ועיין פירוש רש"י על הפסוק (בראשית נ ו) כאשר השביעך (ד"ה כאשר), אם כן הוי ח"ו שבועת שוא, והיא קושיא עצומה מאד לענ"ד. וקודם שנתרץ זה, נתרץ דרך אגב מה שאמר השי"ת לאברהם (בפרשת לך) ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, ופירשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ג ע"א) בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. עוד שם (ברכות י"ג ע"א) שרי בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו, עד כאן. והנה תמיה מאד ונפלאה ממני במה נעשה אברהם אב לכל העולם כלו, ושרה שרה לכל העולם כולו וגם לארם. וזקני הגאון מהרש"א בחידושי אגדות פירש על ידי לידת יצחק היה אב המון גוים, עיין שם. אבל במחילת כבודו זה אינו, כי אחר כך אמר והפריתי אותך (בראשית יז ו), משמע שהיא ברכה בפני עצמו, וגם בשרה נאמר שם אחר כך (בראשית יז טז) וגם נתתי לך ממנה בן, משמע שהיא ברכה אחרת. וגם לפי דבריו לא יתכן כלל מה שאמר בתחילה נעשה אב לארם, ועיין שם שנדחק מאד בזה. ונ"ל לבאר זאת על פי הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, בשעה שאמר לו לפרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), אמרו איצטגנוני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו, אמר להם גוונוני מלכות אני רואה בו, אמרו לו אם כן יהיה יודע בשבעים לשון, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון, לא הוי קא גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, עד כאן לשון הגמרא. הנה מבואר שבנתינת הה"א משמו של הקב"ה, ידע בע' לשון, ומסתמא האות הקדוש הזה הוא המקור של כל הלשונות. ונ"ל דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דהנה באברהם ושרה כתיב (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י (ד"ה אשר) דאברהם היה מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן, עד כאן. והנה הם היו קוראים בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג), והודיעו שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו בראיות ומופתים, ועל ידי זה הכניסו גרים תחת כנפי השכינה, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן והם ברואיו ומחויבין להכנע תחתיו וכאלו ילדן, כאמרם ז"ל (סנהדרין דף י"ט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, ומכל שכן זה שמגיירן, על כן נעשה אב להן ושר. ומיהו לא היו יכולין להכניס תחת כנפי השכינה רק למי שמבין לשונם דהיינו מאומתם, אבל לא מאומה אחרת. והיינו בתחילה נעשה אב לארם וכן שרה לאומתה, ורצה הקב"ה שיתפרסם שמו לפני כל באי עולם ולפני כל עם ולשון, ומי שירצה לכנוס תחת כנפי השכינה יכנס, לכך נתן להם אות ה"א, ובזה ידעו שבעים לשון. והיינו שתחילה נעשה אב לארם שהם בני אומתו, כמו שפירש רש"י שם בגמרא, ולבסוף כשנתן לו אות ה"א נעשה אב לכל העולם כולו, וכן בשרה מתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כלו כנ"ל, והוא נכון ואמת בס"ד. ונחזור לענינינו דאיתא עוד שם בגמרא דסוטה (ל"ו ע"ב) הנ"ל, למחר כל לישנא דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אשתעי איהו בלשון הקודש, לא הוי קא ידע מאי הוי אמר, אמר ליה אגמרי, אגמריה ולא גמיר, אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית לי', (ור"ל משום דהיה כתוב בנימוסי מצרים שלא ימלוך רק מי שיודע כל הלשונות, ואם כן יעבירוהו ממלכותו), אשתבע ליה, כיון דאמר אבי השביעני לאמר וגו', אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה אתשיל נמי אדידך, ואף על גב דלא ניחא ליה אמר ליה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, עכ"ל הגמרא. ומקשין העולם איך אמר ליה אתשיל נמי אדידך, הא קיימא לן (גיטין ל"ה ע"ב) צריך לפרוט את הנדר, ואם כן קודם שיתירהו איך יעבור על שבועתו. ועוד מקשין מה נמי אדידך, הלא אם יתיר לשבועת פרעה, יעבירוהו לפרעה ממלכותו ובודאי ימלוך יוסף, כי אין מי שיודע שבעים לשון וגם לשון הקודש רק יוסף, ואז ממילא יוכל לקיים שבועת יעקב, הוה ליה למימר אתשיל אדידך, ולשון נמי אדידך משמע שיתיר לשני השבועות, והוא תמוה מאד דלמה יתיר לשניהם, עד כאן קושית העולם.
והנה נדפס תירוץ על קושיא הראשונה דאמר לפרעה בדרך ממה נפשך, אי סבירא לך צריך לפרוט את הנדר ואיני יכול להתיר שבועתך, אם כן גם שבועת אבי איני יכול להתיר, דהא צריכנא לפרט וישמע המתיר שהוא בדבר מצוה ושוב לא יתיר לי. ואי סבירא לך אינו צריך לפרוט הנדר, אם כן אדידך נמי יכולני לתשול, והבן דבזה נמי מתורץ קושיא שניה דלא יכול לומר אתשיל אדידך דהא צריך לפרוט הנדר, רק אמר נמי, ר"ל אם יש יכולת להתיר שבועה זו, יש יכולת להתיר גם זו, עד כאן מה שמתרצין. ואני אמתיק התירוץ הנ"ל, דהנה לכאורה תמוה מנין ידע פרעה הרשע דיני התורה שפלפל יוסף עמו אי סבירא לך כך או כך, ובפרט קודם מתן תורה אם האבות ידעו והשיגו, וגם יוסף קיבל מאביו כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ח') שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ושהיה עוסק עמו בפרשת עגלה ערופה כשפירש ממנו (ב"ר צ"ד ג'). אבל פרעה הרשע מנין לו לידע, ובפרט דאף שותא דידן לא ידע, כדאמרינן דלא ידע בלשון הקודש כלל, אגמריה ולא קא גמר, ובדיני התורה יהיה בקי אתמהה. ואם נימא דיוסף הגיד לו האמת, אם כן קשה דהיה לו להגיד האמת כאשר הוא להלכה לפי דעתו של יוסף, אי יוסף היה סובר דצריך לפרוט הנדר, היה לו להשיבו לא אוכל להתיר שבועת אבי, דהא אני צריך לפרוט ואין מתירין לדבר מצוה, ואם אצטרך לעבור על השבועה, אעבור על שבועתך ולא על זו. ואם סבר אין צריך לפרוט, אם כן הוה ליה למימר אתשיל אדידך, ואז יכול לקיים שבועת יעקב ולמאי אמר נמי אדידך וכמ"ש לעיל. והנ"ל דיעקב ויוסף כיונו לכל הנ"ל, וזה היה כונת יעקב במה שהשביעו, דודאי משום יוסף לא היה צריך להשבועה דידע דיזדרז למצות אביו, אך דכל כונת יעקב היה משום זה דידע דפרעה לא יניחנו, כמו שכתבו המפרשים דלא הוי ניחא ליה להוציא ארונו של יעקב, עיין במהרש"א בחידושי אגדות שם בסוטה הטעם, ויעקב ידע ברוח הקודש משבועת יוסף לפרעה. והנה לומר לו שיתירו ויעברו לפרעה ממלכותו אי אפשר, דהא צריך לפרוט, ואף שאין זה חובת המתיר רק חובת הנודר כמ"ש הש"כ ביו"ד (סי' רכ"ח ס"ק כ"ה), מכל מקום הא אם לא פרט אין התרתו התרה, כמו דאיתא שם בש"ע סעיף י"ד, ואף דהוא רק מדרבנן כמו דמוכח מהירושלמי שהביא התוספות בגיטין (דף ל"ה ע"ב ד"ה קסבר) דר' בון אמר ברוך שבחר בדברי חכמים, ועיין בט"ז שם ביו"ד (ס"ק י"ט עיין שם), מכל מקום הא קיימו כל מילי דרבנן גם כן. וכי תימא הא כיבוד אב דאורייתא, ואם כן ציוויו ראוי לדחות מילתא דרבנן, ואפילו לאחר מותו מחויב לכבדו, כדאיתא בקדושין (דף ל"א ע"ב) עיין שם וביו"ד (סי' ר"מ סעיף ט'), והוא מדאורייתא כדמוכח בסנהדרין (דף פ"ה ע"ב) דלא איצטריך קרא במקלל לאחר מיתה דחייב, רק מחמת דלא נימא דנילף ממכה, ובמכה היינו טעמא משום דאינו עושה חבורה, עיין שם. ואם כן משמע דסתם משמע בין בחיים בין לאחר מיתה, ומצות כיבוד בסתמא נאמר וזה ברור, ואם כן ראוי לדחות למילתא דרבנן. מיהו זה אינו, דהא קיימא לן ביו"ד (סי' ר"מ סעיף ט"ו) דאם אמר לו אביו לעבור אף על דרבנן, לא ישמע לו. והנה יעקב ידע בחכמתו שהוא צריך מאד להקבר בארץ, ולכך השביעו ולא הוי כשבועה לבטל שבועה, דהוי השניה שוא אף אם התיר הראשונה, כמבואר ביו"ד (סי' רל"ח סעיף ט"ו) דהתם סותרות להדדי ואי אפשר שיתקיימו שניהם, אבל הכא אפשר לקיים שניהם אם פרעה יתן לו רשות כמו שהיה באמת, וגם כן לא הוי שוא משום שאין בידו, הא יש בידו להתיר, ואף שבדיעבד אינו מותר, מכל מקום הא אינו רק מדרבנן, ואם כן השבועה שניה חלה כמו אם נשבע לבטל מצוה דרבנן כמו שמבואר בסי' רל"ט סעיף ו'. ואם כן הכי נמי חל השבועה וצריך להתיר, והוי כמו אנוס לעבור אדרבנן מכח השבועה, והשבועה היתה בהיתר דהא יכול להיות שיתן לו רשות, ומכל מקום בידו הוי אף אם לא יתן לו רשות, ואף דמבואר שם דבלא תעשה דרבנן לא חייל השבועה אם נשבע לעבור, והכי נמי הוי לא תעשה דרבנן אם יעבור על שבועת פרעה כיון דלא פרט לפני המתיר, מיהו עיין שם בש"כ ס"ק כ' דהרבה לתמוה על זה, ומתרץ שני תירוצים, והנה לתירץ הב' דמילתא דהוא דרבנן לגמרי, הוא נכנס בלאו דלא תסור (דברים יז יא), מה שאין כן בחצי שיעור, עיין שם. ואם כן בדדהו דכבר ליכא לא תסור, דהא לא הגידו עדיין ודאי דשפיר חל השבועה. ולתירץ הראשון דלא חייל, היינו לענין שצריך להתיר עיין שם, גם כן הכא לא קשה מידי, דכאן אי אפשר להתיר השבועה שנשבע ליעקב בלא שבועת פרעה, דהא איתא שם בסי' רכ"ח סעיף י"ד דצריך לפרוט הסבה שבשבילה נדר ועיין שם בש"כ, ובאמת באלמנה דנשבעת ליתומים עיקר הוא הסבה, ואם כן הסבה לשבועה זו דלא הוי שבועת שוא, הוי שבועת פרעה, ודו"ק. והיינו דאמר יוסף לפרעה איתשל נמי אדידך, לא להפחידו, רק האמת אמר לו דאי אפשר לשאול על זה בלא זה, על כן אמר נמי אדידך כנ"ל. והנה יש גם כן להוכיח מכאן דהנודר על דעת חבירו, אין צריך רק להודיעו ולא רצונו, וכמו דפסק המחבר בסי' רכ"ח סעיף כ' ולא כהרמ"א, ועיין בנדרים (דף ס"ה ע"א) בהר"ן שם, דהא הקשו התוספת שם בסוטה הא יוסף נדר על דעת פרעה, ומה שתירץ התוספת דלהפחידו בעלמא אמר לו כן עיין שם, ודאי דזה אינו, דאם כן הוי דבר שאין בידו ממש במה שנשבע ליעקב, דהא באמת אי אפשר להתיר לשבועת פרעה, ואולי לא ירך לבבו במה שהפחידו, ואם כן הוי ח"ו שבועת שוא ממש, אלא ודאי דאין צריך רק להודיעו ואפשר להתיר, וממילא יכול לקיים שבועת אביו, כנ"ל לראיה ברורה. אחר אמרי לראיה הנ"ל דאין צריך רק שיודיעהו, נשאתי עיני וראיתי בתשובת מהרי"ט (חלק א' סי' קי"ח) דכתב שהרשב"א כתב בשם ר"ת ז"ל דהיכא דלא נדר בשביל טובה, אינו צריך להתיר בפניו, דאם לא כן האיך היה יכול להתיר שבועת יעקב שלא בפניו, ר"ל דהוה ליה לומר לפרעה שאינו יכול להתיר שבועת יעקב שלא בפניו, ומהרי"ט ז"ל הקשה שם על ר"ת ז"ל הלא פרעה עשה לו טובה אז, ואיך אמר איתשל נמי אדידך, וניחא לי' דלהפחידו בעלמא אמר, אבל ממ"ש מוכח שפיר דלאמת הדין אמר, ולכולי עלמא אין צריך רק שיודיעהו מפני החשד כמבואר בירושלמי, ובמת כבר לא שייך זה, כנ"ל ברור. ונחזור לענינינו דלפי זה גם על הר"ן לא קשיא דנילף מכאן דנשבעין לקיים המצוה, דיש לומר דשאני כאן דהשבועה היתה נצרכת בהכרח, וממש אי אפשר לקיים המצוה בלעדה, מה שאין כן בשאר מצוה, לכך מביא ראיה מקרא דנשבעתי ואקיימה, ודו"ק.
פירוש ד
וישתחו ישראל על ראש המטה (בראשית מז לא). פירש רש"י (ד"ה על) על שהיתה מטתו שלמה. ויש להבין לפי זה ראש מה ענינו. והנ"ל על פי הבראשית רבה (פרשה ק' סי' י') דיוסף אקרי ראש, כמו דכתיב (בראשית מט כו) תהיין לראש יוסף, והשבטים גופא, עיין שם. והיינו ראש המטה שהוא שלם כמו שפירש רש"י, שהרי יוסף מלך וכו' וכל שכן השאר, והבן כי נכון הוא.
פירוש ה
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח א). פירש רש"י (ד"ה ויאמר) אחד מן המגידים וזה מקרא קצר, ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד תורה וכו'. והנה המזרחי דקדק דהוה ליה לרש"י לומר אחד מן האומרים, כמו דכתיב (בראשית מח ב) ויאמר ליעקב. וכתב וז"ל: להודיע שפי' ויאמר ליוסף ויגד ליוסף, על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, עכ"ל. והנה הוא ז"ל הרבה לנו המבוכה, דקשה טובא על הפסוק דראוי לומר ויגד ליוסף. ועוד קשה על מה שכתב רש"י ויש אומרים אפרים היה רגיל וכו', דבמאי פליגו, והמזרחי כתב דר"ל ואין זה מקרא קצר, עכ"ל. ואינו נכון לפענ"ד, דהא לא נתפרש בתורה כלום מזה ומקרא קצר הוא. ועוד יש לדקדק דעל הפסוק דבסמוך ויגד ליעקב לאמור הנה בנך יוסף בא אליך, כתב רש"י (ד"ה ויגד) וז"ל: ולא פירש מי, וזהו קיצור לשון והרבה מקראות יש קצרי לשון, עכ"ל. יש לדקדק דלמה משנה רש"י הלשון, ולא כתב כדלעיל אחד מן המגידים, או למה לא כתב לעיל כמו כאן. ועוד דלמה כאן מביא ראיה והרבה מקראות יש וכו', ולא לעיל. ועל כולם יש לדקדק דמה הוא הלשון אחד מן המגידים, בודאי מי שהגיד היה המגיד בזה, והוא תמוה גדולה לענ"ד. והנ"ל בזה דודאי הכלל של המזרחי הוא נכון מאד, דהגדה נופל בחדשות, דכן היא טיב לשון הקודש דלכל אחד מהשמות הנרדפים יש הוראה מיוחדת, ויתכן דהגדה דהוא לשון קשה, נופל בדבר חדש דהגדתו עושה רושם בלב השומע ומתפלא. ולפי זה קשה טובא דהלא אמרו רז"ל (ב"מ דף פ"ז.) עד יעקב לא הוי חולשא, ואם כן לפי זה זה הוי דבר חדש לגמרי שעדיין לא היה מיום ברא אדם על פני האדמה נאמר ויאמר, ובביאת יוסף לאביו דאינו דבר חדש כל כך נאמר ויגד ליעקב. אך הנ"ל בזה כדי ליישב הכתובים, דהנה יוסף מלך היה וכל עסקי המדינה נחתכין על פיו, והנה מן הצורך היה שכל דבר שיתחדש יגיע לאזניו כדרך המלכים, וגם ודאי דהיה לו ממונים על זה בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, והנה כל החדשות מוטל על אלו להודיע למלכם, והנה כאשר בא זה הממונה אל המלך, תיכף נעשה זה הפועל בלב המלך שנתחדש איזה דבר, ואם כן אינו מחוסר רק אמירה. מה שאין כן יעקב שאין עסקי המדינה עליו ומה לו אל הדברים שנתחדשו, ולא היה לו ממונים על זה, אם כן כל דבר שיתחדש, נתחדש אצלו מעת האמירה. והנה אם דבר חדש הגדה יקרא, הממונים להגיד חדשות מגידים יקראו, ועל פי זה תבין דברי רש"י ז"ל דנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, דקשה טובא ויגד היה לו לומר כמ"ש, לכך כתב אחד מן המגידים דייקא, ור"ל דכיון שבא, שוב הגדתו לא יקרא אלא אמירה והבן. ויש אומרים אפרים היה רגיל וכו', לכך נאמר ויאמר, כי תיכף בעת ביאת אפרים לביתו, ידע יוסף שנתחדש איזה דבר עם יעקב, דאם לא כן לא היה מבטל אפרים מתלמוד תורה. והנה שם נאמר ויגד ליעקב לפי שלא היו לו ממונים, לכך לא פירש רש"י אחד מן המגידים, רק ולא פירש מי, והבן. והנה בכתוב הראשון אף שהוא מקרא קצר, מכל מקום סמוך אסתמא דמלתא דמלך יש לו ממונים, ואם כן אין זה קיצור לשון כל כך, אבל בקרא השני הרי זה קיצור לשון, לכך כתב רש"י וזהו קיצור לשון והרבה מקראות וכו', והבן זה. ועל פי הכלל של המזרחי נ"ל לפרש הפסוק (בפרשת יתרו, שמות יט ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, (שמות יט ד) אתם ראיתם וגו'. דהנה דברי תורה הם כתפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כה יא) כמ"ש הרמב"ם, ועיין מה שכתבתי בפסוקים הנ"ל אתם ראיתם וגו'. והנה לפי זה המון עם שאינם לוקחים הדברים רק על פי פשוטיהם, לא נתחדש להם שום דבר רק מה שראו בעיניהם, אבל ליחידי סגולה נתחדש להם המכוון שהוא התפוח הזהב שבתוכו, לכך אצל ההמונים הוי רק אמירה, ואצל החשובים הוי הגדה, והבן כי נכון הוא בס"ד.
פירוש ו
ויאמר יעקב אל יוסף וגו' נראה אלי בלוז בארץ כנען וגו' (בראשית מח ג), ועתה שני שניך וגו' (בראשית מח ה), ואני בבואי מפדן וגו' (בראשית מח ז). ויש להבין מה זה דדייק ואומר ועתה. ועוד קשה קושית המפורשים על אומרו כאן ואני בבואי מפרן וגו', כפירוש רש"י (ד"ה ואקברה) וידעתי שיש בלבך עלי וכו', לעיל כשאמר לו וקברתני בקבורתם (בראשית מז ל), היה לו לומר דברים האלו. ונ"ל בהקדים מאמרינו (בפרשת עקב) בפסוק (דברים יא כא) למען ירבו וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ועיין בירושלמי ברכות פ"א (ה"א) עץ חיים מהלך חמש מאות שנה וכו', ורבנן אמרי כשני אבות כימי השמים על הארץ שהוא מהלך ת"ק שנה. ור"ל אשר נשבע לאבותיכם שימיהם היו ת"ק שנה כימי השמים על הארץ, ועיין שם במפרש מ"ש בשם הילמדנו, והוא תמוה קצת דשני האבות מאי בעי הכא. והנ"ל בזה דבאמת ארץ החיים ועץ החיים הכל אחד, והוא בכלל ארץ ישראל וכמבואר בזוהר (ח"א קכ"ח ע"ב) דדרך מערת המכפלה אזלין לתמן ועיקר הנחלה שם, וכן יהיה בעתיד בחיים חיותינו כמו שהיה באדם הראשון קודם החטא, ולשם רצה משה להוליכן כמו שמבואר בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז) בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא. והנה במראות הסולם נאמר (בראשית כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, שאמרו רז"ל (חולין דף צ"א:) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, היינו עץ החיים דהוא ארץ ישראל מקרי ולא ארץ כנען, והיינו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ומפרש איזה האדמה, על זה אמר כימי השמים על הארץ, ר"ל העץ החיים אשר היא ת"ק שנה כימי השמים על הארץ, עד כאן. (ובמקומו יבואר יותר). ויצא לנו מזה כי הנתינה במראות הסולם, היא עקרו של ארץ החיים שניתן ליעקב וזרעו דוקא, ואם כן לא שייך ירושה ובכורה, כי כל אחד פרי מעלליו יאכלו אם רב ואם מעט גם בחיים חיותינו בגן עדן דלתתא לעתיד, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג' ע"א), ואז עולם שכלו שבת. לכך דייק ואמר ה' נראה אלי בלוז, היינו בחזרתי מבית לבן בארץ כנען דייקא וגו', ונתתי את הארץ הזאת וגו' היינו ארץ הגשמי כפשוטו, ועתה וגו', ר"ל ולא בנחלת ארץ ישראל דלעתיד דהיינו ארץ החיים ועץ החיים, כי שם לאו בבכורה תליא מילתא רק נוצר תאנה יאכל פריה, וכיון שאמר לו ועתה וביאר לו כונתו כמ"ש, היה קשה ליוסף מה ענין ארץ החיים ועץ החיים לנתינת הארץ דהם אינם שם, ובודאי דגילה לו דהם מארץ ישראל ונקשרין עמו על ידי שביל נעלם וסתום עתה, והוא דרך מערת המכפלה ומתמן מריחין בוסמן דגן עדן, וכיון שנודע לו חשיבות המערה יתכן שהיה בלבו על מה שלא הוליך את אמו לשם, כי מעיקרא היה סבור שמה שציוה יעקב להוליכו לשם דוקא, היינו כדי לשכוב עם אבותיו כמ"ש ושכבתי עם אבותי, אבל רחל לאו אבות שלה הם, לכך אין לה מעליותא בזה. אבל עכשיו ששמע חשיבות המערה, יתכן שיהיה בלבו לכך אמר ואני בבואי מפדן וגו' כפירוש רש"י, והבן כי נכון הוא בס"ד.
עוד י"ל על אומרו ועתה וגו' (בראשית מח ה), על פי המבואר בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ"ד.) דבכור אינו נוטל בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם. והנה איתא דנתעכבו ישראל מ' שנה במדבר כדי שירשו ארץ מבונה בכל טוב, והנה בשבח אין לו דין בכורה, לכך אמר ועתה, כי מעתה מזכה להם בחלקם ודדהו אשבח כנ"ל.
פירוש ז
שני בניך הנולדים לך וגו' לי הם וגו' (בראשית מח ה). עיין רש"י ורמב"ן ורא"ם, והנה איתא ביבמות (דף (ס') [כ"ד] ע"א) תנו רבנן והיה הבכור (דברים כה ו), מכאן שמצוה בגדול ליבם, ופירש רש"י (ד"ה מכאן) הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה ה), המייבם יהיה בכור יקום על שם אחיו לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף וכו', נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן (בראשית מח ו) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן נחלה, עד כאן. וקשה לי לפירוש רש"י (בפרשה זו [ד"ה ומולדתך]) דלגלגלותם נתחלקה הארץ, אם כן לא נפקא מינה כלל לענין נחלה רק לענין שם, שלא נקראו שבטים בפני עצמן, וגם נחלתם היא נקראת נחלת אפרים ומנשה ולא שם בפני עצמן, אם כן האיך גמר גזירה שוה, הלא גם התם היא לשם, בשלמא לשיטת הרמב"ן שם ניחא, אבל לשיטת רש"י וכן הבין הרמב"ן שם בדברי רש"י קשה, עיין שם. ומיהו לפי מ"ש הר"א מזרחי דגם לרש"י יש נפקא מינה לענין נחלה, ולענין התחומין, ולענין עידיות וזיבורית, אם כן לא קשה מידי. גם עיין במה שהביא הרא"מ ז"ל הגמרא דב"ב האיבעיא אם לשבטים נתחלקה או לגברים נתחלקה, ואיך פירש אותו לדעת רש"י. ומיהו קשה לי לפי מה דבעי למימר התם לגברים נתחלקה, אם כן לענין מאי בירך יעקב את אפרים ומנשה שיהיו שבטים בפני עצמן, דהא לפי זה ליכא נפקא מינה אף לענין תחומין, בשלמא לשיטת הרמב"ן לא קשה מידי דיש לפרש כמו שפירש הרא"מ לשבטים לדעת רש"י, כן יש לפרש לגברים לשיטת הרמב"ן עיין שם, כי כן כתב הרא"מ לנגד ענין אחר, אבל לשיטת רש"י קשה. ונראה דלא קשה מידי, כיון דבאמת נפל לכל שבט בפני עצמו כמ"ש הר"א ז"ל, אם כן הוי תחומין. ועוד אם הוי אמרינן לגברים, אפשר דבאמת צריכנא לומר דלא נפקא מינה רק לענין שם, אבל לפי מה דמסיק הוי הנפקא מינה לענין נחלה. ומיהו קשה לי על הרמב"ן ז"ל גופיה, דהא איהו לא ידע מהך סברא דתחומין, אם כן האיך בעי הגמרא למימר לגברים וכו'. וגם תירוץ הנ"ל שכתבתי לדעת רש"י אינו לדעת הרמב"ן, חדא דהא לא מסתבר להרמב"ן כלל שיהיה לענין כבוד. ועוד דתיפוק ליה מהך דגמיר כאן גזירה שוה. ומיהו זה לא קשה, דיותר טוב לפשוט מברייתא הנאמר בה בהדיא, וק"ל. גם נראה לי דאף לפי מה דמסיק התם דלשבטים נתחלקה, צריך לומר דאחר דהיה הגורל לשבטים, היה הגורל הנ"ל בין כל שבט ושבט לגברים בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת רש"י. ונראה שזה הפירוש הנאמר שם וכן היתה בין כל שבט ושבט, דאי לא תימא הכי אלא השבטים חלקו עצמן בלא קלפי, דלא אשכחן בקרא שהיה ב' פעמים, ואי קשה מ"ט חלקו עצמן בלא קלפי והשבטים בכללן בקלפי. לשיטת הרמב"ן לא קשה, דבשלמא השבטים שבט המועט היה נוטל כמו שבט המרובה, אבל כל שבט היה נוטל בשוה, וגם לשיטת רש"י יש לומר כן, עיין שם. מכל מקום מוכח כן מדאמרינן בגיטין (דף מ"ח.) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא מצא ידיו ורגליו וכו', דלא משכחת דמייתי ביכורים רק חד בר חד עד יהושע בן נון וכו', ועיין שם בתוספת ב"ק (דף פ"ז ע"ב) בד"ה א"ל שמואל, שם בסוף הדבור וחלקם יהושיע, דאמרינן ביש נוחלין ירושה וכו', אפילו הכי מייתי ביכורים, דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים וכו', עכ"ל. ואי אמרינן דלא נתחלק רק לשבטים, אם כן גם אז תיכף היה צריך לחזור ביובל לא שבט לשבט, אבל כל שבט בפני עצמו זה לזה, ואם כן לא משכחת דמייתי ביכורים כלל, אלא ודאי כמ"ש כנ"ל, ודו"ק היטב בכל מ"ש, ועיין בכל מקום אשר אזכיר כי כתבתי בקיצור.
פירוש ח
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה). ויל"ד דתיבת לי הוא שפת יתר. וגם להבין מה הרעש בין יעקב ליוסף בענין מנשה ואפרים, ומסיק (בראשית מח כ) וישם את אפרים לפני מנשה, עיין רש"י (ד"ה וישם). ולפי הנראה הוא רק כבוד המדומה. והנ"ל בזה על פי מ"ש בספר שפת אמת, כי י"ב שבטים יש לכל אחד צירוף הויה בפני עצמו, והי"ג הוא מושפע מהן, ואם כן לפי זה אחד משבטי יוסף הוא בעצם הי"ב, ואחד שנחלק הוא רק להשלים לי"ג ומושפע, ומובן דראשון שנמנה קודם, הוא בעצם הי"ב ויש לו צירוף, והיינו וישם את אפרים לפני מנשה. וזה כונת הפסוק לדעתי (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים, כמו שמפרשים שהשפיע רוח הקודש על יעקב להקדימו, והנפקא מינה קחם על זרועותיו דהיינו מושפע ממנו כביכול דהוא ושמו אחד, ולא מושפע מהמושפע והבן, ולכך לא היה יכול לומר כראובן ושמעון יהיו, דהא לראובן ושמעון יש לכל אחד צירוף בפני עצמו, לכך אמר לי, ר"ל דלענין זה הוי כראובן ושמעון דנחשבין לי בין בני שיהיו שבטים, והבן.
פירוש ט
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מח ו). כבר כתבו הר"א מזרחי והרמב"ן הוכחות שונות דלא הוי ליוסף זרע אחר רק אלו השנים, ופירוש רש"י (ד"ה ומולדתך) אם תוליד, כולה מוקשה אחת, דאף דמצינו אם, בלשון אשר שהוא ודאי, אבל לא אשר בלשון אם שהוא ספק, עיין ברא"ם שנדחק מאד בזה. ועוד קשה דהולדת הוא לשון עבר. ועוד הקשו המפרשים דלא יתכן שהנביא יסתפק בעת השראת רוח הקודש. ועוד דאיך ח"ו כתבה התורה דבר בטל, כיון דלא מצינו בנים ליוסף מלבד אלו. והנ"ל לישב כל זה, דהרמב"ן חולק על רש"י דלא יתכן שלא יהיה שום נפקותא במה שנחלק שבטו של יוסף לשני שבטים רק לענין הכבוד, רק דהעיקר הוא כמסקנת הגמרא שם שכתב דכל שבט נטל חלק אחד מי"ב וביניהם נתחלק לגברים, ואם כן יש נפקותא גדול, עד כאן דבריו. ונמצא לפי זה כל אחד מבני יעקב ירש חלק אחד מי"ב בארץ, והבן. והנה הרשב"ם פירש על הא דנאמר בתורה קודם איך שבירך יעקב את בני יוסף, ואחר כך סיפר המעשה במה שרצה יוסף להסיר יד אביו (בראשית מח יז) וכל הענין, דזה היה קודם שברכן, רק דמקודם סיפר הברכה שברכן, ואחר כך מפרש הגלגולים שנתגלגל עד שנתהוה זה, עיין עליו. ובאמת הכי הוא פשוטו של מקרא, דמקודם אמר התכלית שהיא הברכה, ואחר כך מספר המאורע. והנה לפי זה נראה דאמירה זו ה' נראה אלי וגו' (בראשית מח ג), היה אחרי ככלות הכל, רק דמקודם אמרה התורה התכלית העיקר שיש צורך להודיע לנו איך להתנחל הארץ, ואחר כך הברכה, ואחר כך המאורע, והוא נכון. ויש ראיה ברורה לדברי, דאיך לא הרגיש יוסף באמירת יעקב שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), שהקדים אפרים למנשה שלא כסדר, דודאי אינו במקרה בפי הנביא, ולמה לא אמר על הסדר שאמר ראובן ושמעון. והנה מפרשי התורה (עיין רשב"ם פסוק י"ז) פירשו שסבור היה יוסף שאביו סובר שהוא הגישן שלא כסדר, ואם כן קשה על אמירה זו מה חישב, אלא ודאי דזה היה אחר כך, והוא נכון. והנה הברכה היה וידגו (בראשית מח טז), היינו כדגים הללו שפרים ורבים (ב"ר צ"ז ג'), ובאמת נתקיים בבני יוסף, שנאמר (יהושע יז טו) אם עם רב אתה עלה לך היערה. והנה הולדת הוא מבנין הכבד, עיין כלי יקר ריש פרשת תולדות, והנה רש"י (ד"ה וירא) פירש שנסתלק רוח הקודש מעל יעקב כשרצה לברכן, עד שהתפלל יוסף ואז חזר רוח הקודש ובירכן. והנה לפי זה יוסף גרם להברכה של הריבוי שלא על פי טבען, והוי כאלו הוא הוליד לכולן, והבן. והנה יעקב רצה לומר הנפקותא שיש לו במה שחילקן, שלא יסבור שיתחלק הארץ לקרקפתא דגברי, ואם כן אין לו נפקותא רק לענין הכבוד וכמוהו כאפס, לכך ביאר לו ואמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם, היינו הריבוי שגרם למנשה ואפרים, לך יהיו היינו שיטלו חלק על שם אחיהם וגו', ואין חילוק בין רב למעט דלשבטים יתחלק, ואם כן יש לך נפקותא גדולה במה שנתחלק לשנים, והבן כי הוא פירוש נפלא בס"ד.
פירוש י
ואני בבואי מפדן וגו' (בראשית מח ז). עיין פירוש רש"י (ד"ה ואני). ועדיין אינו מיושב הסמוכות לנתינת הבכורה, וכבר כתבנו בזה, ועוד יש לישב בכמה פנים (א), על פי שכתב הרמב"ן הטעם של יעקב שלא הוליך את רחל למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, עכ"ל. והנה זה גרמה רחל שמסרה הסימנים ללאה, ועל כן ראוי שתיטול חלק בכורה, והבן. (ב), או יאמר על פי דברי הרמב"ן הנ"ל, כי הנה זה לא יתכן רק אם לא יצאו מכלל בני נח, דאם לא כן כשגיירן כקטן שנולד דמי ואין כאן שום אחיות, וכיון דלא יצאו מכלל בני נח אם כן פלגש אסור, ושפיר נטלה הבכורה מראובן בחללו יצועי אביו ונתינה ליוסף כנ"ל. (ג), עוד י"ל על פי דפריך בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קי"ט.) על הא דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהם אמאי, ראוי היא, ומשני ארץ ישראל מוחזקת היא, עיין שם. והנה כזה היה קשה על חלק בכורה של יוסף, לזה אמר לו יעקב שכבר הורה הלכה למעשה דארץ ישראל מוחזקת היא וכבר זכה בה, דהא קבר את רחל בדרך במקום חדש שלא היה מיוחד לבית הקברות, ואם אינו שלו האיך אסרו בהנאה, אלא ודאי דשלו היא ויש לו חלק בבכורה כנ"ל, וכן כתב הפרשת דרכים בדרוש ג' לדרכו. ובזה מבואר (בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, דהיינו חלק בכורה שניטל מראובן כמבואר בדברי הימים (א' ה א), וקשה הא הוי ראוי, ולכך אמר אשר לקחתי מיד האמורי וגו', ואם כן מוחזקת היא כנ"ל. או יאמר שכם אחת רומז על לעתיד שיתחלק הארץ לי"ג חלקים, דהיינו חלק אחד לנשיא כמבואר בגמרא פרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ"ב.), ורש"י (ד"ה לנשיא) פירש דנשיא היינו מלך המשיח. אבל לי נראה דיש לומר דנשיא היינו משיח בן יוסף, והבן. (ד), עוד י"ל על פי דמשמע משאילתות דר' אחאי ריש פרשה זו, שכתב כאן דיני מתנות, שמע מינה שקנינו של יעקב היה במתנת שכיב מרע, ולר' זירא אמר רב הוא דאורייתא, עיין שם. והנה יש לחזק זה על פי כי קנינים אחרים לא היה אפשר, ואיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא וכו' (ויקרא כז יד), וכשם שאינו יכול להקדיש דבר שאין ברשותו, כך אינו יכול להקנות כדאיתא בתוספת ופוסקים. והנה בשכיב מרע הכל קונה לדעת הרמב"ם, עיין בחו"מ סי' ר"י סעיף א' שם, ויש אומרים דהא דמזכה לעובר וכו'. והנה מבואר בסי' ר"נ כי במתנת שכיב מרע במקצת אין לו דין מתנת שכיב מרע, רק במצוה מחמת מיתה אף שאינו מצוה רק שמתאונן וכו', עיין שם בסי' הנ"ל סעיף א', וסעיף ד', וסעיף זיי"ן. והנה יעקב חלק כבוד ליוסף שהיה מלך להזכירו בלבד בצואה ראשונה, וגם לא רצה להזכיר מיתתו בפירוש, שלא לעבור על אמרם (ברכות י"ט ע"א) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, לכך אמר רק ברמז ואני בבואי מפדן, שמרמז על מיתתו כפירוש רש"י (ד"ה ואני), וגם נרמז בזה מה שאינו מזכיר המיתה בפירוש בשעת הסכנה, כי רחל מתה מדברי יעקב שאמר עם אשר תמצא וגו' (בראשית לא לב-לד), והוא לא כיון לקללה, וגם אמר עם אשר תמצא וגו', ולבן לא מצא (בראשית לא לד), אם כן לא היה רק פתיחת פה בעלמא ובמקום סכנה, כמבואר באו"ח סי' רי"ט סעיף ז' דעת הרמב"ן ופרשת דרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה. ולפי זה עלי כמו על ידי, ולשני הרמזים הנ"ל נתכוין, והוא פלא בס"ד. (עוד ביאור נחמד על הסמיכות הנ"ל, יבואר לקמן בדברינו בפסוק (בראשית מט א) ויקרא יעקב וגו' ויאמר האספו ואגידה לכם וכו', ועיין שם).
פירוש יא
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה (בראשית מח ח), ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' ויאמר קחם נא אלי ואברכם (בראשית מח ט). בהקדים (איוב כח י) וכל יקר ראתה עינו, זה רבי עקיבא שראתה עינו מה שלא ראה עינו של משה (במ"ר פי"ט ו'). כבר ידוע מה שפירש שם המפרש לעשרה מאמרות, על פי אמרם במסכת ברכות (דף ז'.) וראית את אחורי (שמות לג כג), מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, עד כאן. ועל פי שדרשו במסכת מגילה (דף ט"ז:) ויקר (אסתר ח טז) זה תפילין, עיין שם. והנה לבאר זה מה זה שנראה למשה רבינו רבן של כל הנביאים רק הקשר, ולרבי עקיבא כל התפילין, ובעזר"ה פלאות אגיד, בהקדים לפרש אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד (מנחה לשבת). כדי להבין ההמשך, וגם הכפל כיון דאמר מי כעמך ישראל, ר"ל דאין דומה להם, אם כן ממילא דהרי הם אחד, והבן. והנ"ל על פי המבואר בעיר בנימין במסכת סוטה בסי' רנ"ב, דאפרים ומנשה באו מאסנת, שהיא בת דינה משכם כמבואר בתרגום יונתן, והם כשרים דקיימא לן (יבמות כ"ג ע"א) נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. והנה הראיה לכשרותה משמו אחד, דר"ל מספר י"ג י"ב צירופים עם הכולל, וכמ"ש שם בשם מו"ה בצלאל זצוק"ל, לזה כאשר חשש עקב ואמר שמא יש פסול במטתי (פסחים נ"ו ע"א), מטעם הנ"ל כי אפרים ומנשה באו מאסנת. השיבו אותו בניו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו ד), שהוא מספר י"ג, להורות שבניו הם מספר ה' אחד ושמו אחד, שהוא י"ב צירופים ועם הכולל הוה להו י"ג, כך הם בני יעקב שהם י"ג עם אפרים ומנשה, ואם כן על כרחך גם הם בכלל שבטי ישורון, עד כאן. ועל פי זה יתבאר אתה אחד בתכלית האחדות, ושמך אחד היינו במספר י"ג כנ"ל, ומזה יובן ומי כעמך ישראל גוי אחד, היינו שכל הי"ג שבטים במספר אחד הם בגדר ומי כעמך, והבן זה. ועיין עוד שם במ"ש בספר עיר בנימין הנ"ל על רבי עקיבא שנולד מגוי הבא על בת ישראל. ולכך הוצרך לזכך חומרו הטהור מטומאה, ולכך כאשר הוציאו לרבי עקיבא וסרקו את בשרו במסרק של ברזל, היה מאריך באחד (ברכות ס"א ע"ב), ר"ל לכוין הי"ג צירופים, ואף על פי כן היה מקבל היסורים באהבה, אף שהיה מקום להרהר אחר מדותיו אחרי כי ה' אחד י"ג צירופים, אם כן על כרחך גם אפרים ומנשה בכלל המספר והמנין כמובן, וצריך לומר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, אם כן גם רבי עקיבא טהור כמותם, מכל מקום הצדיק עליו את הדין והיה מקבל עליו עול מלכות שמים באהבה, ואמרו לו תלמידיו עד כאן, ר"ל דכיון דדנין גופך, שמע מינה שהולד פגום אם כן מה אתה מכוין באחד וכו', יצא בת קול ואמר אשריך רבי עקיבא שגופך טהור, ולכך יצאה נשמתך באחד להורות כי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, כי הלא גם שבטי יה הם מספר אחד, והוה להו אפרים ומנשה בכלל שהם גם כן מגוי הבא על בת ישראל וכמוהם כמוך, עד כאן דבריו עיין שם. ויש להוסיף נופך, דאלו לאו הראיה מאחד, לא היה מועיל זיכוך, דממזר כשם שהוא בלא יבא בקהל שלמטה (דברים כג ג), כן למעלה בנקודה הפנימית מרכז הגלגל כללות ישראל, והבן זה. רק הואיל וכשר הוא, ורק פגימה קצת יש, מועיל הזיכוך. וזה שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער וכו' שיבא לידי דייקא לתקן הפגימה, ואדרבה בזה מקיים הי"ג צירופים ודו"ק, לכך נאמר אשריך שיצאה נשמתך באחד, והבן. והנה להבין זה האיך הוסר הפגימה ממנשה ואפרים ומכל ישראל שנתערבו ונתחתנו בהם במשך כמה דורות. אך כבר ביררתי בדרושים, דראש הדור שהוא שורש האילן מושך כל הענפים אליו, ואם כן רבי עקיבא משך כל ישראל אליו ונזדככו הכל (עיין מו"ק כ"א ע"ב), וקודם שבא רבי עקיבא היו דבקים זה בזה, כמבואר במדרש (ויק"ר ל' י"ב) על הפסוק (עמוס ט ו) ואגודתו על ארץ יסדה, ויתכן דעד דורו של רבי עקיבא היה הרוב שלא נתערב מזרע אפרים ומנשה, אם כן המיעוט נגרר אחר הרוב ולא היה מזיק הפגימה מועטת, מה שאין כן אז שכבר נתרבו הדורות, והיה גלוי לפניו ית"ש שכבר בהן הרוב תערובות ממנשה ואפרים, לכך אז נבחר רבי עקיבא להזיכוך ואז נזדככו כולם, והבן. והנה איתא (במסכת ברכות דף וא"ו) תפילין דמרי עלמא מאי כתיב בהו ומי כעמך (שמואל ב' ז כג), והנה קודם שבא רבי עקיבא, לא היה כל המספר אחד בגדר זה שיתפאר בהן. שהרי בשנים היה קצת פגימה, רק אצל יוצר בראשית שאין נופל תחת הזמן ואשר עתיד להיות כבר היה, אבל באדם שנופל תחת הזמן לא היה אז רק הדבקות, לכך לא השיג משה רק הקשר של תפילין, היינו הדבקות זה בזה לפי בחינתו לפי מה שהוא אדם, והיינו ופני כביכול, ששם נאמר שכל המספר אחד הם גדר מי כעמך, לא יראה אינו מושג אז, אבל רבי עקיבא בעת קבלת היסורים קודם שיצא נפשו שאז נזדככו כל ישראל, כל יקר ראתה עינו שהשיג כל התפילין, והוא פלאי פלאות בעזר הבורא ית'. ועל פי זה תבין דברי חכמים וחדותם במסכת פסחים (דף נ"ו ע"א), ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט א), ביקש לגלות לבניו קץ הימין וגו', אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי, אמרו לו בניו שמע ישראל וכו', מיד פתח אותו הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרו רבנן אנן היכי נעבד, נאמריה לא אמרו משה, לא נאמריה אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. וכבר תמהו כיון דאמרו יעקב, מ"ט באמת לא אמרו משה. וגם אין המשל דומה לנמשל, דכאן מה צער יש לה אם לא תאמר, ומה גנאי יש לה אם תאמר. ונ"ל דהוא הדבר אשר דברנו, דיעקב חשש לבני אסנת, והשיבו שמע ישראל כדברי הרב מוהר"ר בצלאל, ומה שאמר כשם שאין בלבך אלא אחד, נ"ל כונתו דאף שיש קצת פגימה, מכל מקום כיון שאין לכלנו אלא לב אחד לאבינו שבשמים, נאגדים אלו עם אלו כמ"ש ואגודתו על ארץ יסדה, ולזה ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ר"ל שהשיג וידע דקודם שיתערבו ברוב, המיעוט נטפל לו, ואחר שיתערבו ברובם יהיה הזיכוך, לכך אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דשמו ית' המורה על גדולתו ומלכותו, ויש בו בצירופיו עם הכולל שהוא דוגמתם ושורשם ית' לעולם ועד, בין קודם בין אחר כך כי תמיד לא יחסר המזג. אבל משה לא אמרו באורייתא, כי הכל מפי הגבורה נאמר, כי כל האומר שכל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק אחד שלא אמרו אלא משה מפי עצמו, אין לו חלק לעולם הבא כמבואר במסכת סנהדרין (דף צ"ט ע"א), אם כן הוא ית"ש אין נופל תחת הזמן, ואשר עתיד להיות כבר היה ואין שינוי, וגם התורה לא רצתה לגלות כלל דהיה קצת פגימה, כמו שלא נזכר בתורה באסנת מקור מחצבה. והנה כבר אמרו למאן דאמר מקושש זה צלפחד, התורה כיסה ואתה מגלה (שבת דף צ"ו ע"ב), והיינו דאמרו רז"ל נאמריה, לא אמרו משה, ר"ל דלא אמרו באורייתא ולא נזכר כלל מהפגימה, והיינו נאמריה יש גנאי, לא נאמריה אמרה יעקב, והיינו לא תאמר יש לה צער, כי יש ח"ו עידור כבוד לומר כי שמו אחד דוגמתם ולא נרמז התיקון, לכן התקינו שיהיו קורים אותו בחשאי, והוא פלא בס"ד. ועל פי זה יתבאר הפסוקים וירא ישראל את בני יוסף וגו', על פי המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל כי לא יתכן להוציא בלעו מפיו, אם לא על ידי אתר פגום כנודע והדברים עתיקין, וידוע הרמז שנתן האר"י בפסוק (בראשית לד כא) הנה כו' ר'ח'ב'ת' ידים לפניכם, והנה יעקב ראה אותן גדולים וקצת פגימה, לכך תמה ואמר מי אלה, ועל זה השיב בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ר"ל על ידי זה דיקא נתנם לי כנ"ל, וגם כמו שדרשו רז"ל (מסכת כלה פ"ג) שהראה לו שטר אירוסין וכתובה, להורות כי אין הפגימה מאתו כי לא עבר ח"ו על מימרא דרחמנא. והנה ראה יעקב שמכל מקום צריכים מיצועים, וידוע כי הכל בהדרגה כי הדם משכן להנפש, ונפש לרוח, ורוח לנשמה, ולא יתכן השראת נשמה אל הנפש וכל שכן אל הדם בלבד, וכן הכל גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, לכך היו צריכין תחלה להתקשר ביוסף צדיק יסוד עולם, ועל ידו נתקשר ביעקב ישראל סבא כללא דכלהו לקבל ברכתא. והיינו ויאמר קחם נא אלי ואברכם, ר"ל שאתה תקחם אלי כנ"ל, ועל ידי כן אברכם, כנ"ל נכון בס"ד.
פירוש יב
ויאמר ישראל אל יוסף וגו' והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ואני נתתי לך שכם אחד וגו' (בראשית מח כב). עיין רש"י (ד"ה בחרבי) שפירש שכם אחת היא הבכורה וכו'. ויש להבין המשך הפסוקים. ועוד קשה הלא נתתי לשון עבר, והיה ראוי לומר ואני נותן, ואם באמת כבר נתן לו הבכורה כמו דמשמע בדברי הימים (א' ה א) דכתיב ובחללו יצועי אביו וגו', משמע דאז ניתן לו הבכורה, וזה היה קודם מכירת יוסף כמו שמבואר בפרשת וישלח (בראשית לה כב) ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וגו', עיין שם. וגם הלא כבר אמרו רז"ל (ב"ר פ"ד י"ט) שבשעת מכירה כבר עסק ראובן בשקו ובתעניתו על חילול יציעו, ובהדיא אמרינן במסכת ברכות (דף ז':) ואלו ראובן אף על גב דבעל כרחו שקליה מראובן לבכורתו שנאמר ובחללו וכו', אפילו הכי לא אקנא ביה, שנאמר (בראשית לז כא) וישמע ראובן וכו', עד כאן. אלמא דאז כבר ניתן הבכורה ליוסף, דאם לא כן מה רבותא דלא אקנא ביה אז, וזה ברור ודו"ק. ואם כן קשה מה ענינו לכאן כיון שכבר ניתן לו הבכורה מאז קודם מכירתו, והיא קושיא עצומה לדעתי. לכן נראה דהא יש להבין הלא בדברי הימים מבואר דמשום חילול יצועו של ראובן ניתן הבכורה ליוסף, ואלו (במסכת ב"ב דף קכ"ג.) מבואר דניתן הבכורה ליוסף משום דמחשבתו של יעקב היה על רחל, ובפסוק (בראשית מח ד) ויאמר הנני מפרך וגו', עיין רש"י (ד"ה ונתתיך), מבואר דהיה על ידי מתנה מאחר שלמדו השי"ת שעתיד אחד מבניו לחלק. ונ"ל דודאי משום דהיה מחשבתו ברחל, אין הדין נותן שיהיה יוסף הבכור, אך כיון דנדחה ראובן מחמת חילול יציעו משום קנס, אם כן כבר נמסרה הבכורה ליעקב ליתנה לפי דעתו, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קט"ז כיון דכתיב יהיה, וכתיב לכם, הרי מסרו הכתוב לחכמים וכו', הכי נמי נמסר נתינת הבכורה ליעקב, וטעמו של יעקב שנתנה ליוסף דוקא, הוא משום הא דמפרש בב"ב ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר הכל, דאמירת השי"ת היה סתום כעין ידיעה דאינה מתגלית לבטל הבחירה, וכשבלבל ראובן יצועי, הבין יעקב שזה כונת השי"ת דראובן יסתלק על ידי קנס, ואחד יתחלק לשנים במקומו, וכיון שסתם הרי תלה בדעת יעקב, וראה דעתו דיוסף ראוי לכך יותר משום שמחשבתו היה ברחל, ודו"ק היטב וזה ברור. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשה הלא כבר עשה ראובן תשובה, ולמה ענשו יעקב. דהא ניטלה תיכף כששמע ישראל, ואף דאחר כך עשה תשובה, כבר זכה יוסף במתנתו, ודו"ק. והנה אז בימי יוסף עדיין לא נגלה שיהיה שיעבוד וגלות במצרים רק גדולה ומלכות, ובעת שירצו יחזרו, רק יעקב ידע מאמרו אנכי ארד עמך וגו' (בראשית מו ד), ורמזה לבניו כאן באמרו והיה אלקים עמכם וגו', שפירושו והיה עמכם בגלות ועיין ברמב"ן, מזה הבינו דיהיה גלות ושעבוד, ובעל כרחם יהיו כאן עד יום פקדו אותם, והנה חישב יעקב דלפי זה יהיה בלבו של יוסף עליו דמה שנתן לו הבכורה היא לרעה, דיצטרך ליתן פי שנים בהשטר חוב, כמו ששלחו אל מל אדום שטר חוב היה על שנינו (במ"ר פי"ט ט"ו), וכדתנן פרק יש נוחלין (ב"ב) דף קכ"ד (ע"א) יצא עליהם שטר חוב, בכור נותן פי שנים, ויהיה לזרעו שיעבוד כפול משל אחרים, ועיין בהרא"ש פרק קמא דב"ק (דק) [דף] ט' בשם ר' יהודאי גאון, וז"ל: והאי דקתני בפרק יש נוחלין בכור נותן פי שנים, דינא קמשמע לן דמחייב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל, דלא תימא מתנה הוא דיהיב ליה רחמנא, ולענין פירעון חובת אביהן לא יהיה אלא כאחד מן האחין וכו', עיין שם. וזה שאמר ואני נתתי לך שכם וגו', דהיינו במתנה כמו דקיימא לן דאתן ונתתי לשון מתנה הוא, ואם כן הרי בעל חוב אינו גובה מן מקבל מתנה, כל זמן שיכול לגבות משל יורשים, דמקבל מתנה כלקוחות דמי, וזה מדין תורה, ואף דתנן (כתובות צ"ה ע"ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' מפני תיקון העולם, היינו דאפילו הן זיבורית ושיעבודן ביד לקוחות, אז צריך לתיקון העולם, ודו"ק. עוד י"ל על מה שאמר ואני נתתי בלשון מתנה, דבזה לא הוי העברת נחלה, וק"ל.
פירוש יג
והשיב אתכם וגו' (בראשית מח כא), ואני נתתי לך שכם אחד וגו' (בראשית מח כב), עיין רש"י, ובב"ר (פצ"ז ו') שכם אחד היינו הבכורה, והיינו הפירוש הב' של רש"י, והרשב"ם והראב"ע והרמב"ן גם כן פירשו פשוטו על הבכורה, וכן תרגום אונקלוס חולק חד יתיר. ונראה דרש"י לשיטתו דכתב לעיל (בראשית מח ו, ד"ה ומולדתך שנתחלקה הארץ לגלגלותם, ואם כן אין בו חלק יתר, אבל הרמב"ן לשיטתו עיין מ"ש שם בפסוק (בראשית מח ה) כראובן ושמעון יהיו לי, ועיין שם במזרחי. והנה קשה א', למה לו לכפול, הלא כבר אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ועוד קשה הלא כבר ניתן הבכורה לו קודם המכירה כמ"ש לעיל, ולפירוש רש"י דעל שכם קאי, אם כן נתינה חדשה היא, וראוי לומר ואני נותן, ולא לשון עבר נתתי, דאין כאן וא"ו ההופכת להבא. ועוד קשה מה היא ההמשך והשיב אתכם וגו' ואני נתתי, ואם כונתו דאם לא ישיבו, אם כן היה מתנה זו לתכלית בלי הועיל, פשיטא דממתנה זו מבואר דישיבו, ואין צריך לפרש כמו שלא פירש כן לעיל באומרו כראובן ושמעון יהיו לי, והוא גם כן לענין נחלת הארץ, וממילא מבואר דישיבו, דכיון דכבר נאמר (בראשית מח ד) דאמר לו השי"ת ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך, ודאי נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב ח"ו. ולדעתי נראה לומר הא דכפל דבריו לומר ועתה שני בניך וגו', ואני נתתי לך שכם אחד וגו'. וגם ליישב סתירת הפסוקים דמשמע דהבכורה ליוסף על ידי שלמדו השי"ת שעתיד אחד מבניו לחלק, והלא בדברי הימים (א' ה א) מבואר דהוא על ידי בלבול יציעו, על פי מ"ש בשפת אמת (בסי' ל' אות ט"ז) דעיקר חטא ראובן היה, שהיה ראוי לצאת עוד בן אחד מיעקב נגד חדש העיבור, רק שאינו עיקר כמו הי"ב שהם נגד י"ב צירופי הויה, אבל הי"ג לא יהיה לו צירוף בפני עצמו רק יהיה מושפע מהם, וכיון שבלבל יציעו, חלוקת שבטו של יוסף השלים, עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה יובן דאמר גוי וקהל גוים (בראשית לה יא), גוי על בנימין כמו שפירש רש"י (ד"ה גוי), וקהל גוים על הי"ג, ועתה שבלבל ראובן היצוע אם כן צריך להשלים, על כן שני בניך וגו', ואם כן אין שם הכונה לענין בכורה, רק לחלוקת שבטים להשלים לי"ג, וכמ"ש המזרחי לענין נחלה דלרב תרבו וגו' (במדבר לג נד). ואחר כן אמר ואני נתתי וגו', דהיינו חלק בכורה דהיינו שכל איש מהם נוטל פי שנים כנגד מה שנוטל כל אדם, ועל כן כאן הוצרך לפרש והשיב אתכם, מה שאין כן למעלה דלא איירי מענין הבכורה וכאמור, ודו"ק.