אור ברסלב

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

נח

בראשית

פירוש א

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט). יש לדקדק (א), מה ענין צדיק לתולדות, לא היה לו לומר אלא אלה תולדות נח שם חם ויפת, ודברי רש"י (ד"ה אלה) ידועים. (ב), בדורותיו למה. (ג), כאן נאמר צדיק תמים, ולהלן (בראשית ז א) נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, ולא נאמר תמים. (ד), דכאן נאמר בדורותיו, ולהלן (שם) בדור הזה, ודברי רז"ל ידועים (עירובין י"ח ע"ב). (ה), את האלקים התהלך נח, עיין רש"י (ד"ה את) שצריך סעד לתומכו, ומה ענינו לכאן בהודעת תולדותיו. והנ"ל לישב הכל, על פי מה שדרשו חז"ל במדרש בב"ר סוף פרשה כ"ט (ב"ר כ"ט ב') ונח מצא חן (בראשית ו ח), בזכות תולדותיו. ונראה שדורש מהפסוק ונח מצא חן וגו' אלה תולדות נח, ר"ל שהתולדות גרמו לו זאת שמצא חן. ועל פי דרך זה אפרש הכל כיד ה' הטובה עלי, בהקדים לבאר אמרם ז"ל במסכת שבת (דף נ"ה ע"א) שם אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו, אמר לו הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבונו של עולם היה להם למחות ולא מיחו, עכ"ל הגמרא הצריך לענינינו פה. ויש לדקדק בזה טובא. (א), שאלה הראשונה של מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו אין לה הבנה כלל, הרי בפירוש אמר השי"ת על מצחן של צדיקים וכו', ועל מצחן של רשעים וכו'. (ב), בתשובת השי"ת דמדייק לומר צדיקים גמורים רשעים גמורים, הלא דבר הוא. (ג), השאלה השניה של מדת הדין היה להם למחות וכו', שאלה זו היה לה לשאול תיכף כשאמר השי"ת לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, מפני מה הלא היה להם למחות וכו', ואיך נמשך טענה זו דוקא לתשובת השי"ת שהשיב הללו צדיקים גמורים וכו'. ונראה לי דהנה הנזר הקודש כתב (בב"ר פרשה מ"ט סי' י"ד) על הא דגרסינן בפרק ג' דתענית (דף כ"א ע"ב) בסורא הוית דברתא, ובשבוביתא דרב לא הוית דברתא, סבור מניה משום דזכותיה דרב הוא דלא הוית דברתא, אתחזי בחלמא רב נפיש זכותיה טובא, והא מילתא זוטרתא היא לרב, אלא משום האי גברא דקא משייל מרא וזבורא לבי קבורא, עד כאן. והקשה מהרש"א מאי קאמר רב נפיש זכותיה, אדרבה כי נפיש זכותיה פשיטא דראוי להגן דבכלל מאתים מנה (ב"ק ע"ד ע"א). ותירץ הרב הנ"ל ותורף דבריו, דיש שני מיני הגנה, א' שהצדיק מגין בזכותו על הרשעים, ב' שהקב"ה מציל הרשעים כדי שלא יספה גם הצדיק, דכיון שנתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע (ב"ק ס' ע"א). והנה הבחינה הראשונה יתכן לצדיקים גמורים דזכותם מגין, אבל רק לאותן שלא נתמלא סאתם, אבל אם כבר נתמלא סאתם אין מועיל להם זכות הצדיק. ובחינה השנית היא דוקא לצדיקים שאינם גמורים, דשייך בהו הך דמשניתן רשות למשחית אינו מבחין, אבל בצדיקים גמורים דלא שייך בהו הך דמשניתן רשות וכו', כדגרסינן בפרק קמא דע"א (ע"ז ד' ע"א) כתיב (בראשית יח כה) חלילה לך להמית צדיק עם רשע, וכתיב (יחזקאל כא ט) והכרתי צדיק ורשע, לא קשיא כאן בצדיק גמור, כאן בצדיק שאינו גמור, כלומר בצדיק גמור אף משניתן רשות למשחית הוא מבחין בו, אם כן לפי זה לא שייך בו בחינה השנית. ולפי זה במקום שנתמלא סאתם שאין זכות הצדיק מועיל להם, ואינם נצולים אלא עבור הצלת הצדיק עצמו לבל יספה גם הוא בעונם, ממילא הא ליתא אלא בצדיק שאינו גמור ולא בצדיק גמור, דאיהו בלאו הכי ניצל, והיינו דקא מתחזי בחלמא דהא מילתא לא הוי משום דרב נפיש זכותיה, ולא שייך גבי הך משניתן רשות וכו', ואי משום הגנת זכות, הא מילתא זוטרתי היא לגבי דרב להגן על השכונה דהיה מגין על כל העיר, אלא ודאי דנתמלא סאתם ולא מהני הגנת זכות, אלא הא מילתא הוי משום צדיק אחרינא דלא נפיש זכותיה, דבצדיק שאינו גמור אמרינן משניתן רשות למשחית וכו', ומהאי טעמא מגין עליהם מפני הצלת עצמו, עד כאן דבריו ושפתים ישק משיב דברים נכוחים.

ועל פי זה יתורץ קושיא א' ב' במאמר הנ"ל, דשאלת מדת הדין היה מה נשתנו וכו', משום דהלא משניתן רשות וכו', אם כן שורת הדין נותן ח"ו או שיספו גם הצדיקים, או דמשום הצלת הצדיקים ינצלו גם הרשעים. ועל זה השיב השי"ת הללו צדיקים גמורים דייקא, דלא שייך בהו הך משניתן רשות וכו', ושמא תאמר אם כן יגינו בזכותם, לזה אמר הללו רשעים גמורים, דהיינו שנגמר רשעתם ונתמלא סאתם ואינו מועיל להם הגנת הזכות, וקצת מזה שמעתי בשם חכם אחד. ונקדים עוד דבמסכת ברכות (דף ז' ע"ב) איתא ר' דוסתאי בר מתון אומר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר (משלי כח ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, ומקשה איני והא אמר ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו. ומשני לא קשיא, הא במילי דידיה הא במילי דשמיא, ואיבעית אימא הא בצדיק גמור וכו', ואיבעית אימא שעה משחקת לו שאני. הרי לפניך ג' בחינות שאין מתגרין ברשעים, או שהצדיק הוא צדיק שאינו גמור, או שהרשע הוא רשע שהשעה משחקת לו, או דהוא במילי דידיה ולא מילי דשמיא. ונקדים עוד דבמסכת ברכות (דף ז' ע"א) איתא דרשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור, עד כאן. הרי דהשעה משחקת לו, הוא ודאי רשע שאינו גמור. ועל פי זה יתורץ גם קושיא הג', כי יש לומר במילי דשמיא, ואף על פי כן לא היה מקום למדת הדין לטעון היה להם למחות, דנאמר לו בתרין אנפין, או שהצדיקים אינם גמורים ואין להם להתגרות, או שהרשעים הם רשעים שהשעה משחקת להם ואין להתגרות בם. אבל מאחר שאמר השי"ת הללו צדיקים גמורים, ואם כן הם רשאין להתגרות, והללו הם רשעים גמורים, ובודאי לא היו רשעים שהשעה משחקת להם וראוי להתגרות בם, וטען שפיר היה להם למחות כנ"ל. והנה תמים בלשון המקרא, הוא כמו גמור בלשון הגמרא, ולכן לא נקרא צדיק תמים, רק מי שאין צריך סעד לתומכו, לכך נאמר לאברהם קודם המילה (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים, כי אברהם זכה לאותה מדריגה שלא היה צריך סעד לתומכו אחר המילה, אבל קודם המילה היה צריך סעד לתומכו, לכך נאמר (נחמיה ט ח) וכרות עמו הברית, ודרשו רז"ל (ב"ר מ"ט ב') שאחז הקב"ה ידיו עמו, וכמו שאבאר בפרשת המילה על המדרש שהיו ידיו מרתתין, עיין שם. ולכך נאמר אז והיה תמים (בראשית יז א) כי עד עתה שהיה צריך סעד לתומכו, לא נקרא תמים כנ"ל. והנה איתא בב"ר (פרשה מ"ה סי' (ג') [ב'] (ב"ר מ"ה ב')) וז"ל: תנא כל מי שאין לו בן כאלו הוא מת, כאלו הוא הרוס. כאלו מת, שנאמר (בראשית ל א) ותאמר רחל אל יעקב הבה לי בנים וגו'. כאלו הרוס שנאמר (בראשית טז ב) אולי אבנה ממנה, ואין בונין אלא ההרוס, עד כאן דברי המדרש. וכתב היפה תואר וז"ל, ויתכן שהמיתה בבחינת הנפש שאין לו בן לזכותו, וגם שלא יזכה לעלות בעולם הבא למקום הראוי. ומ"כ בתשובת שאלה להר"ר אברהם חדידה על המת בלא בנים שמת בכרת, והמת בכרת אינו זוכה למעלה ידוע הנקרא בינה, וכתב שם שהר"ר יחיאל בן הרא"ש ז"ל מת בלא בנים, ובא בחלום לאביו לאחר מותו, ואמר לו ראוי הייתי להיות מבני עליה, אלא שדחפוני מפני שלא היה לי בנים, ואולי זה טעם להקים שם המת על נחלתו בתת לו אחיו זרע. וההריסה בבחינת הגוף הבנוי מד' יסודות, שבמותו בלא השארת מינו הממלא מקומו, נהרס בנינו לגמרי, עכ"ל יפה תואר ודפח"ח. והנה אמרו רז"ל (תוספתא סוטה פ"ד א') מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ת"ק על אחד, ואם כן אם ההולך בלא בנים, אינו זוכה למעלה הראוי לו ונגרע מערכו, על אחת כמה וכמה מי שזוכה להרבות בנים ובפרט צדיקים, ודאי מתעלה מדריגתו הרבה יותר ממה שראוי לו. והנה מבואר בנזר הקודש (סוף פרשה כ"ט) כי בניו של נח לא היו צדיקים יותר ממנו, רק עיקר עילוי נח על ידי הדורות העתידים לבא מזרעו, כמו האבות והשבטים וצדיקי הדורות שלומי אמוני ישראל, עד כאן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, הנה הפסוק אמר כי מה שנח מצא חן אלה תולדות נח, היינו שתולדותיו גרמו דבר זה כדעת המדרש, ושמא תאמר למה לא בזכות עצמו, והלא בצדיק גמור לא שייך אינו מבחין וכו' וראוי להנצל בעת הזעם, לזה אמר איש צדיק תמים היה, ר"ל הא דנחשב לצדיק תמים היינו לצדיק גמור, בדורותיו ר"ל עם דורותיו בצירוף דורותיו העתידים לצאת ממנו, על ידם נתעלה מדריגתו יותר ממה שראוי לו ולכך נחשב לצדיק תמים, אבל בעצמו לא היה רק צדיק שאינו גמור, על כן לא ניצל רק בזכות תולדותיו, ומפרש מה היה חסר שבעצמותו לא נחשב רק לצדיק שאינו גמור, לזה אמר את האלקים התהלך נח, דהיינו שהיה צריך סעד לתמכו, ולכך נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי בדור הזה דייקא בלי צירוף דורותיו נחשב רק לצדיק, כנ"ל.

באופן אחר נראה לישב הקושיות בהמקראות הנ"ל וסמיכות הפרשיות, כי מצינו (זוהר ח"א ס"ז ע"ב) שנח עשה שלא כהוגן במה שלא התפלל על בני דורו, כי היה ראוי לו לעמוד בפרץ ולהשיב חמה ולהיות צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל ב' כג ג, מו"ק ט"ז ע"ב), ולא להסכים עם אלקים היינו דין, ובפרט שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו חייב, והענין כי בדיני נפשות כלו לחייב, זכאי, והקב"ה מנהיג עולמו בדת תורתו הקדושה, ונמצא אם כלו חייב ואין מיימינים, זכאי והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש ויאמר ה' אמחה את האדם (בראשית ו ז), היינו מדת הרחמים שאף מדת הרחמים הסכים, ואם כן כלו לחיוב והיה ראוי להיות זכאי, אך ונח מצא חן והיה צד זכות בעולם, לכך יצאו כלם לחיוב כנ"ל, אם כן הוא היה הגורם, על כן ראוי היה לו לעמוד בפרץ ולומר שאינו רוצה להיות נחשב לצדיק שיחייב בצדקתו לכל העולם, כמו שטען משה כמו שאבאר אי"ה בפרשת תשא, על כן נעדר מנח שם תמים, אבל זולת זה היה צדיק גמור. והנה ידוע מהרמב"ם ז"ל שכתב שאריכת שנים בדורות הראשונות, לא היה רק ליחידים המפורשים בתורה הקדושה, אבל שאר בני אדם חיותן היה כמו עכשיו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', עד כאן. ונמצא לפי זה עברו כמה דורות עד שהיה נח בן שש מאות שנה. ועל פי זה יתבאר המשך סמיכות הפסוקים הנ"ל ויאמר ה' וגו' ונח מצא חן כנ"ל כמ"ש, והיינו אלה תולדות נח ר"ל המבול שהוזכר בפרשה, אחר כך הוא הוליד (וכמו שפירש רש"י בפרשת תולדות (בראשית כה א, ד"ה ואלה) יעקב ועשו האמורים בפרשה), שהוא היה הגורם, כדכתיב (ישעיה נד ט) כי מי נח זאת לי, כי איש צדיק תמים היה ויכול להיות צדיק מושל וגו' לבטל הגזירה, לכך אמר היה בדורותיו, ר"ל בהדורות שכבר עברו לפניו אבל לא בדור הזה, כי עכשיו נעדר ממנו שם תמים משום שלא התפלל עליהם. והיינו את האלקים התהלך נח, ר"ל שהסכים עם הנהגת אלקים דהיינו משפט ודין, ולא היה בבחינת מושל לבטל הגזירה ואין זה רצון השי"ת, כמו ששמעתי בשם החסיד הקדוש האלקי המפורסם מו"ה אלימלך מלוזענצק זצוק"ל שאמר לפרש מה שיסדו בחרוז האדרת והאמונה, הנוי והנצח לחי העולמים, כי מלך בשר ודם אם מנצחין אותו אין זה תפארתו, אבל הקב"ה ית"ש הוא תפארתו ותהלתו שמניח לבניו שינצחוהו כביכול, וקא חדי ואמר ניצחוני בני כמבואר בבבא מציעא פרק הזהב (ב"מ נ"ט ע"ב) בתנורו של עכנאי. והיינו הנוי והנצח, הוא רק לחי העולמים, ודפח"ח וש"י. ומשום הכי אחר כך נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא נאמר תמים, כי מחמת זה נעדר ממנו שם תמים כנ"ל. ועל פי זה שכתבתי יתבאר המדרש רבה (ב"ר ל' י') על פסוק את האלקים התהלך נח, וז"ל: ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר משל למלך שהיה לו ב' בנים וכו', אמר לקטן הלך עמי, ואמר לגדול בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז א), אבל נח שהיה כחו רע את האלקים. ר' נחמיה [אומר] משל לאוהבו של מלך וכו', עיין שם. נ"ל דדעת ר' יהודה הוא כמ"ש דנח הלך אחר הנהגת אלקים, ולכך היה כחו רע ונעדר ממנו שם תמים, אבל אברהם נהג אותו כביכול, וזה רצון השי"ת ועל זה אמר לו והיה תמים כנ"ל.

או יאמר בסמיכות הפרשיות, על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר כ"ח ט') ונח מצא חן וגו' (בראשית ו ח), אף הוא לא היה כדאי אלא שמצא חן. ועל זה מפרש הטעם שלא היה כדאי, דהרי באמת היה צדיק גמור, על זה אמר אלה (בראשית ו ט), דהיינו המבול האמור בפרשת תולדות נח שהוא הוליד וגרם כי צדיק תמים היה בדורותיו שעברו, והיה יכול לבטל הגזירה, ועתה את האלקים התהלך נח והסכים עם מדת הדין ולא התפלל עליהן, לכך הוכרח למציאת חן. ועיין במסכת ע"א (דף ו' ע"א ודף נ"א.) שדרש מתמים שלא היה טריפה), ועיין שם בתוספת ד"ה תמים כתיב ביה, שתמים נדרש תמים ולא בעל מום, עיין שם. והנה אף אנו נאמר שגם כאן נדרש שהיה תמים ולא בעל מום, אך מפני שלא התפלל על בני דורו, היה רצון השי"ת שלא יקריב כדין כהן שהרג את הנפש (ברכות ל"ב ע"ב), כי העומד על דם רעהו שיכול להציל ולא הצילו, כשופך דמים יחשב כמו שאמרו רז"ל (כתובות ס"ח ע"א) במעלים עיניו מן הצדקה, שהוא כאלו שופך דמים, וכדי שלא יקריב, על כן הכישו ארי ועשאו בעל מום ושם בנו הקריב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ל' ו'), ושם שהקריב, קלקולו זהו תיקונו, כי לא היה אז עדיין במדריגת שיוכל להתפלל על בני דורו, והבן. ועל כן נאמר (בראשית ז א) כי אותך ראיתי צדיק וגו', ולא שיהיה תמים ראוי להקריב מטעם הנ"ל. והנה דעת רז"ל שדרשו מתמים שלא היה טריפה, ולא דרשו שלא היה בעל מום, נ"ל דהיינו טעמא דהא שלא היה טריפה שייך לענין שניצל מהמבול גם הוא, דהא כבר כתבנו לעיל בשם המדרש (ב"ר כ"ט ה') שניצל בזכות תולדותיו שיעמדו ממנו, ואם כן בשלמא בניו עדיין לא הולידו, ואם הם יאבדו לא יבא זרעם לעולם, אבל נח כבר הוליד ואחר כך שוב לא הוליד, אם כן למה ניצל. אך מפני שלא היה טריפה והיה ראוי להוליד לכך ניצל, אף שחם בנו סרסו אחר כך, אין השי"ת מזדקק לבחירה, אבל בעל מום מה ענינו לכאן, כך נראה לדעת רז"ל. אבל לפי מ"ש אתי שפיר דגם הא דלא הוי בעל מום ענינו לכאן, להורות כי אז לא היה בעל מום ונאמר בו תמים, רק משום שלא התפלל נפסל והכישו ארי כדי שלא יקריב, ולכך לא נאמר אחר כך תמים כנ"ל. ומיהו גם לדרך רז"ל אפשר לישב מה דלא נאמר באמירת השי"ת כי אותך ראיתי צדיק תמים וכו', דהא הידיעה אינו מכריח ואינו מבטל הבחירה, אבל האמירה מכריח, וכמו שפירשו בהא דאמרו רז"ל (נדה ט"ז ע"ב) ואלו צדיק ורשע לא קאמר, ואם כן אם היה אמר השי"ת תמים, והיה פירושו שמשום זה דלאו טריפה הוא וראוי להוליד עוד, הצילו בשביל תולדותיו שיצאו ממנו, אם כן יבוטל בחירת חם בנו, ואין השי"ת רוצה לבטל שום בחירה כנ"ל. והנה לדרכי נראה לפרשת הפסוקים שהביא הב"ר (פ"ל ו') (משלי יא ל) ולוקח נפשות חכם, (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא ל-לא), ודרשו על נח עיין שם, אף אנו נאמר ולוקח נפשות שמציל בתפילתו נפשות חכם, והן צדיק זה נח שלא התחכם ליקח נפשות בתפילתו, בארץ ישולם שהכישו ארי וכנ"ל.

או יאמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים וגו' (בראשית ו ט). על פי מ"ש בנחלת עזריאל בשם המדרש (ב"ר כ"ה ב') דהיה שמו מנחם, דכן ראוי לפי הטעם זה ינחמנו (בראשית ה כט), אך דהכתוב העלים שמו מפני הכשפים. וצריך להמתיק דנעלם שם העצם מאנשי דורו שהיו מכשפים בהשגחה, ונכתב שם המקרה הזה בתורה, להודיע זה החסד שנעשה לו. והנה הוכיח בספר הנ"ל מזה דלא היה כדאי אלא שמצא חן (ב"ר כ"ח ט'), דאם לא כן לא היה צריך לשמירה מכשפים כמ"ש בר' חנינא דנפיש זכותיה (סנהדרין ס"ז ע"ב), עד כאן. ועל פי זה יובן אלה תולדות נח, ומקשה הפסוק נח הלא איש צדיק תמים היה ואין צריך לשמירה מכשפים, ואם כן למה לא נכתב מנחם, לזה משיב הפסוק את האלקים התהלך נח, ר"ל כמ"ש לעיל דהסכים עם מדת הדין, וזה היה חטאו, ולכך שמו נח דהיה צריך לשמירה, והבן.

פירוש ב

נח איש צדיק תמים היה (בראשית ו ט). והנה לכאורה היה די לומר נח צדיק תמים היה, ואיש למה. והנ"ל על פי מ"ש בפסוק (תהלים ז ט) שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, ותורף הדברים דבערך גדולתו וכבודו איך שראוי לעבדו אין לו שיעור, אך בערך העובד כפי כחו וחכמתו יש שיעור, ואם כן לא יתכן שם תמים להעובד בערך הנעבד דאין לו סוף, רק בערך העובד יצוייר שם תמים. ואם כן לא יתכן לומר צדיק תמים דמשמע שהעבדות בשלמות, רק איש צדיק תמים, דהיינו לפי אישיתו שהוא איש, היה צדיק תמים. ועל פי זה מבואר אמרם (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות. דר"ל אם יבא הקב"ה דייקא כפי ערך גדולתו במשפט, אז אינם יכולין לזכות, ודו"ק.

פירוש ג

צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו ט). הנה על דרך הפשט קשה למה לי השבח הזה כאן. וגם התואר תמים מה היא. וגם בדורותיו מיותר, דודאי בדורותיו היה דכל אדם הוא נמצא בדורו, וכבר כתבתי בזה, אך דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. והנ"ל דהא רש"י פירש בפסוק (בראשית ו יג) קץ כל בשר (ד"ה קץ), אנדרמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, עד כאן. ובודאי מריבוי דכל דריש, והנה לפי זה קשה איך ניצל נח כיון שבחטאם גרמו לאנדרמוסיא. אך הענין הוא, על פי מ"ש במקום אחר לישב קושית המהרש"א על קושית הגמרא בפסוק (בראשית יח כה) חלילה לך להמית צדיק עם רשע (ע"ז דף ד' ע"א), והקשה הגמרא והא כתיב (יחזקאל כא ח) והכרתי ממך צדיק ורשע, עיין שם קושית מהרש"א ומה שכתב לישב ועיין שם כל הענין. והיוצא ממה שכתב שם דצדיק גמור אינו נלכד, רק צדיק שאינו גמור, ורשעים גמורים אינם יורשים זכות צדיק גמור, עיין שם. ופירשתי שם הפסוק והכרתי ממך צדיק ורשע, היינו מי שהוא צדיק ורשע, והיינו מי שהוא צדיק שאינו גמור דהוא קצת צדיק וקצת רשע, והבן עיין שם. וכן נראה לי לפרש מאמר רז"ל (ב"ר כ"ו ה') שהביא רש"י והורגת טובים ורעים, דיש לדקדק בלשון זה דהוה ליה למימר והורגת אף טובים, דאיך שייך לומר טובים ורעים, דכיון דטובים הורג רעים לא כל שכן, והוא דקדוק עצום. אלא ודאי כמו שפירשתי שם בצדיק ורשע, הכי נמי יתפרש טובים ורעים, היינו אלו שהם טובים ורעים והבן, אבל לא צדיק גמור, ואף דכתיב (יחזקאל כא ט) כל בשר, מכל מקום צדיק גמור הוא שכל מעשיו רק לשמו ית' ואין בו שום כוונה גשמיות ואינו בכלל בשר כלל, דהכל הולך אחר הכוונה והוא כאחד מצבא המרום במרום, רק מדורו של הצדיק הוא עם בשרא, אבל הוא אינו בכלל בשר, על כן נאמר במלאכי השרת (דניאל ב יא) די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, אבל הצדיק מדורו עם בשרא, והבן זה. וזה שאמר הכתוב איש צדיק תמים, היינו צדיק גמור היה ולכך ניצל, ושמא תאמר למה לא ניצולו שאר בני העולם בזכותו, לזה אמר היה בדורותיו הידוע שהיו רשעים, לכך הם נאבדו והוא ניצל, והבן. ושמא תאמר למה לא הוכיחן כקושית מדת הדין עיין במסכת שבת דף נ"ה ע"א, התירוץ לזה הוא כמו שאמר השי"ת דגלוי וידוע לפניו שלא יקבלו התוכחה, אך על זה תיסוב הקושיא אם לפניו ית' גלוי לפני נח מי גלוי. לכך אמר את האלקים התהלך נח, ויתפרש באחד משני פנים, או דר"ל שגם לפני מדת הדין לא נתחייב, דבאמת עשה את שלו והוכיחם ולא הועיל כמבואר בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) דהיה מוכיחן, עיין שם. או יתפרש שהיה שופע עליו שפע אלקות ורוח הקודש, והיה גלוי לפניו שלא יקבלו, והבן.

ועוד נראה לפרש על דרך הפשט צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט), על פי מה שנדרש במסכת ע"א (דף נ"א.) ובזבחים (קט"ז ע"א) תמים בדרכיו צדיק במעשיו, וכן הוא לפי המסקנא עיין שם, דהא טריפה מאתך נפיק (בראשית ו יט) משום דלא סלקא דעתך וכו', עיין שם. והנה בזבחים שם פירש רש"י (ד"ה) תמים בדרכיו, עניו וסבלן, עיין שם. ולפי זה יומשך שפיר לזה את האלקים וגו', כי הנה אמרו רז"ל (סוטה ה' ע"א) כל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, וההיפך בענוה כתיב (ישעיה נז טו) ואשכון את דכא וגו'. ועל דרך זה יתפרש בדורותיו את האלקים התהלך נח, כי דור אנוש סלקו שכינתו לרקיע ראשון, ודור המבול לרקיע שני כמבואר במדרש (ב"ר י"ט ז'), ועיין בסנהדרין דף ק"ח ע"א שעיקר החטא מדור המבול נצמח מחמת שנתגאו בשביל טובה שהשפיע להם, אבל הוא התהלך את האלקים, מצד ואשכון את דכא, והבן.

פירוש ד

צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו ט), ולהלן נאמר (בראשית ז א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא נאמר תמים, וידוע מה שדרשו רז"ל (עירובין י"ח ע"ב), וגם אני כבר פרשתי בו, וכעת לחדש באתי. וגם לישב הדקדוק דתיבת לפני הוא כשפת יתר. וגם להבין מה דדייק לומר בדור הזה, ולהלן אומר בדורותיו. והנ"ל בזה על פי מ"ש במדרש (פרשה ל"ב סי' א' (ב"ר ל"ב א')) ואני ברוב חסדך וגו' (תהלים ה ח), ואני כאשר עשו כן עשיתי וכו', עיין שם. והוא תמוה ועיין בנזר הקודש. ותורף דבריו על פי המבואר בפרשה כ"ט (ב"ר כ"ט א') אונקיא אחת של זכות וכו', עיין שם. דמתחלה לא היה נח זכאי שלים רק קצת, ומכל מקום היה צדיק יותר מכל בני דורו, לכך בחר בו השי"ת והשרה שכינתו עליו, ועל ידי תוספות קדושה וטהרה מלעילא, נעשה צדיק תמים. והיינו שאמרו (ב"ר ל' י') שצריך סעד לתומכו, עיין שם. ועל פי זה יתבאר דאין כאן סתירה, דהפסוק אומר איש צדיק תמים היה בדורותיו, כי בכל הדורות שהיה חי היה כן באמת, רק את האלקים וגו' כפירוש רש"י (ד"ה את) שהיה צריך סעד לתומכו. אבל כאן שהיה השי"ת אומר הטעם שהצילו בדין, שלא יהיה קשה כלום משא פנים וכו', לא שייך לומר כי אותך ראיתי צדיק תמים, דהא גופא קשיא כלום משא פנים וכו', דהרי זה דהיה צדיק תמים, לא היה מעצמו רק בעזר השי"ת, ואם היה עוזר לאיש אחר היה גם כן צדיק תמים. לזה אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, ר"ל קודם שהתחלתי לעזרך (כמו שפירש הט"ז (אורח חיים סימן תקפ"ה סק"ז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז ל), וכמו שכתב (שמות י יד) לפניו לא היה כן ארבה כמוהו). ולכך לא נאמר תמים, כי קודם שעזרו השי"ת לא היה לו שם תמים. וזה מדוייק בדור הזה, דלכך עזרתיך כיון שהיית מעצמך הצדיק בדור הזה הגון מכל בני דורך, אבל אחר כך בכל הדורות שהיה כי היה נח חי בכמה דורות, היה צדיק תמים, לכך נאמר שם בדורותיו, והבן.

פירוש ה

בדורותיו (בראשית ו ט). פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי וכו', עיין שם. ואני אומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. וגם לישב הכפל כיון שכבר אמר צדיק תמים היה, שוב אין צריך לומר את האלקים התהלך. והנ"ל בזה, כי בעל מעשים טובים ורובו לשמה יקרא צדיק, אף שיש בו מהתערובות החונף מעט דהיינו שנהנה מהשבח שישבחוהו בני אדם על מעשיו, מכל מקום עיקר עשיתו לשמו ית', ואף אם לא היה נודע כלל לשום אדם, גם כן היה עושה לשמו ית' המעשה הטוב שהוא עושה, רק כשעושה בפני בני אדם בא לו בלבו קצת מחשבה מהתפארות שישבחוהו על זה. אך איננו מגדר השלם עדיין, רק בשכל מעשיו הוא בגדר יחוד המעשה רק לשמו ית' בלי תערובות כלל וכלל אף כשעושה בפני רבבות עם, מחשבתו זכה לאלקים ואין בלבו כלל וכלל שום מחשבה מהתפארות ושבח בני אדם כי דבק באהבתו ית' עד שהכל כלא קמיה, הוא בגדר השלם ונחשב מבני עליה והעושים רק להתפארות הם בבחינת רשעים. והנה ביארתי על פי זה במקום אחר אמרם ז"ל (עירובין י"ט ע"א) אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, (ותמצאו בפרשת בראשית (א ב) בפסוק והארץ היתה תוהו) עיין שם.

והנה לפי השקפה הראשונה העושה בסתר משובח יותר מן העושה בגלוי, לפי שהעושה בסתר אינו עלול להתערב בו סיגים ממלאכת החונף, לכך נוסח אשכנזי הוא לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי, אבל נוסח ספרד הוא לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, והוא נכון לענ"ד, דאם עושה בגלוי ובפרסום מעשים טובים כמו בסתר בלי מחשבת חוץ, הוא המדריגה הגדולה שבגדולות והוא העבודה האמיתית, שבסתר דבר קל הוא להיות זך בלי סיג, אבל בפרסום ובגלוי דבר קשה מאוד הוא, ועל אופן זה היא חיוב עבודה שלא ישקוט ולא יניח מעבודתו ית', הן כשהוא לבדו ואין איש אתו, והן כשהוא בתוך רבוי עם, כי לא מראש בסתר דברתי, רק כל מה שיכול להיות בהצנע ולא יתוודע לבני אדם, יעשה בהצנע כאמור (מיכה ו ח) והצנע לכת וכו' ולא ישתדל להודיע מעשיו לבני אדם כי זה מעצת החונף, אבל במה שלא יוכל להסתר לא ימנע מהטוב משום זה, רק ידבק באהבתו ויכריח עצמו להיות כוונתו זכה לשמים, וכן מחויבים אנחנו ללמוד תורה ברבים ולקדש שמו ית' ברבים, וזה כוונת הפסוק (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, דדרשו רז"ל (ברכות כ"א ע"ב) כל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה מאי טעמא אתיא תוך תוך, כתיב הכא בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז כא) הבדלו מתוך העדה, והוא מופנה לגזרה שוה כמבואר במסכת ברכות. ויש לדקדק נהי דהוצרכה התורה הקדושה לכתוב תיבות מיותרות לגזרה שוה, אכתי היה ראוי לכתוב מבין העדה וגו', וכן ונקדשתי בין בני ישראל, והוי גם כן מופנה לגזרה שוה וזה היה נאות יותר לפי הפשט, דתוך מאי בעי הכא, דתוך הוא לשון פנים כמו שנאמר (ויקרא יא לג) אשר יפול מהם אל תוכו, וכן בכמה מקומות ששנינו תוך אצל כלי, וכן (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם, פירש האלשיך בתוככם ממש, וכן (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, וכן אמרו רז"ל (ברכות כ"ח ע"א) מי שאין תוכו כברו, אלמא דהתוך נאמר על הפנימיות. והנלע"ד בזה דהפסוק מורה על זה שכתבנו, דהיינו שיהיה בפרסום כמו שנלמד מגזרה שוה, ואף על פי כן יתקדש בתוכיות הלב, וצדקו שניהם יחדיו הגזרה שוה והפשוט והוא העבודה המעולה והבן, דהתיבה המורה על הפרסום הוא מורה גם כן על ההצנע. ועל פי זה יובנו דברי רז"ל באמרם מי שאין תוכו כברו, ופירש בו מהר"א שוחט מזארוויץ הובא בהקדמת ספר שפת אמת על משלי, וז"ל: תוכו הויה באמצע, כברו הויה מבחוץ, אז נגלהו ונסתרו לשמו ית', אין טוב מזה, עכ"ל וש"י. והוא הדבר אשר דברנו, שאף בדבר הנגלה יתקדש תוכו ויהיה תוכו רצוף אהבה והבן, דהלא לכאורה קשה דאין צריך לומר רק התוך שיהיה טוב, דאם הפנימי טוב החיצון לא כל שכן, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, והבן. והנה בדורו של נח שהיו רשעים, לא היה אז שום התפארות בעבודת ה', שהרי לא היה חשוב בעיניהם כלל, ומי שהלך אז בדרך הישר בודאי היה בשלמות רק לשמו ית'. וזה מאמר הפסוק על נח איש צדיק תמים היה היינו שלמות, והמופת כי בדורותיו את האלקים התהלך נח ולא היה אז שום התפארות, ואם כן בדורותיו נדרש לשבח, אך אליה וקוץ בה, דבדורותיו לא היה מקום להתפארות, והיחוד מעשה לשמו ית' בזה הוא דבר קל כמ"ש, על כן יש בו גם כן לגנאי, והבן. והתרגום יונתן בן עוזיאל דפירש על פסוק צדיק תמים, גבר זכאי שלים בעובדין טבין, נראה דמפרש צדיק על עסקי חובות הלבבות באמונה האמיתית, ותלוי בו היחוד והיראה והאהבה וכל חובות הלבבות, ונקרא צדיק כמו שנאמר (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה, כי בדור אנוש התחילו לטעות, והיינו זכאי לשון זך ר"ל זך הרעיון, ותמים מפרש על חובת האברים שנשלם במעשים טובים, והבן.

פירוש ו

את האלקים התהלך נח, פירש רש"י שהיה צריך סעד לתומכו. הנה אין לך פסוק שאין כל גופי תורה או עבודה תלוין בו, וכאן למדנו אורחות חיים שאין הקב"ה עוזר, רק להעוזרין לעצמן השי"ת תומכן, והרמז לזה דוד המלך ע"ה שכל תפלותיו היה הכל צריך גבוה, וסתם ישועה ששואל היינו במילי דשמיא, אמר (תהלים סט ל) "ישועתך "אלקים "תשגבני, והר"ת הוא אתי, ר"ל שאין לקוות בזה הישועה מהשי"ת לבד, כי הבחירה נתונה לאדם, רק הבא לטהר מסעיין לו (שבת ק"ד ע"א), והבן. והנה בתרגום אונקלס על פסוק את האלקים התהלך נח, מפרש בדחלתא דה' הלך נח. ויש להבין איך יתפרש את האלקים בדחלתא דה', וכי את לשון יראה הוא. והנ"ל דהפירוש הפשוט של את האלקים התהלך נח הוא שקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), ובכל מקום שהלך ה' עמו והוא לנגד עיניו תמיד, ותועלת היוצא מזה שמקיים שויתי וכו', הוא כמבואר במורה ומביאו הרמ"א באורח חיים (סי' א' סעיף א') בהג"ה, וז"ל: כשישים האדם אל לבו שהמלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והכנעה בפחד השי"ת. ואם כן התרגום מפרש שפיר על הפסוק את האלקים וגו', בדחלתא דה' הלך נח, כנ"ל.

פירוש ז

ועל דרך רמז נ"ל לפרש אלה תולדות נח וגו', על פי מ"ש לפרש הפסוק (משלי ט"ו כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי אית יראה עילאה בגין דאיהו שרשא ועקרא דכל עלמין ולא מפחד העונש, ויראה תתאה דהיינו יראת העונש (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב). והנה הירא רק מעונש, אינו שומר עצמו רק ממעשה, דאין השי"ת מעניש על המחשבה דמחשבה רעה אינו מצטרף למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), מה שאין כן מי שיש לו יראה עילאה, שומר עצמו גם מהרהור, דבאמת גם בזה ממרה פי המלך ית"ש, רק דבחסדו אינו מעניש, עיין בנועם מגדים (ריש פרשת בראשית) על הפסוק (תהלים קיז א) הללו את ה' כל גוים וכו', עיין שם. והנה אף דאינו מעניש על המחשבה, מכל מקום ירושת חיים אמיתים, הוא ודאי על ידי דבקות ה' לבל יפרד ממנו, כאמור (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ולא המטמא מחשבתו. והנה נקיות המחשבה בא מהשכלה בעומק התורה כמבואר שם בספר הנ"ל בשם הרמב"ם, ועיין שם מ"ש המליצה (בראשית ל ח) נפתולי אלקים נפתלתי, שבאתי לדבקות הבורא ב"ה עם אחותי עיון וברירות התורה, על דרך אמור לחכמה אחותי (משלי ז ד), וגם יכולתי ליצר הרע כמ"ש (סוכה נ"ב ע"ב) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, עיין שם. גם מ"ש על הפסוק (תהלים קיט צח) מאויבי תחכמני וגו', עיין שם היטב. והנה לעיל כתיב (משלי טו טז) טוב מעט ביראת ה' וגו', ועל זה אמר אורח חיים למעלה, ר"ל דלענין קניית אורח חיים צריך להיות היראה שלמעלה דהיינו יראה עילאה, והוא דוקא למשכיל כנ"ל, אבל למען סור משאול, די מטה יראה תתאה. או יאמר למען סור משאול, היראה שהיא רק למען סור משאול, היא מטה ר"ל נמוכה מאוד ותתאה. והנה מנהג ישראל להתפלל בעד נשמות המציא מנוחה נכונה על כנפי השכינה. להבין הדיוק מנוחה נכונה, כי אית נייחא מעונש הרשעים מכף הקלע ומז' מדורי גהינם, אבל אין זה עדיין מנוחה נכונה עד שנצרר בצרור החיים את ה', והיינו המציא מנוחה נכונה על כנפי השכינה. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח, ר"ל מאן דאית ליה רק יראה תתאה בכדי דתהוי ליה נייחא מכף הקלע ויסורי גהינם, נח, ר"ל שזה מוליד ופועל דאית ליה נייחא אבל לא נכונה עדיין, רק איש צדיק תמים היה בדורותיו, ר"ל מי שהוא צדיק תמים בלי חסרון, דאין חסרון בעבודת הבורא יותר מזה שעובד מיראת עונש שנקרא רק עובד את עצמו, אז את האלקים התהלך נח, דהיינו נייחא דיליה על כנפי השכינה, והבן.

פירוש ח

במדרש ב"ר (פ"ל א') אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים (בראשית ו ט), הה"ד (משלי י כה) כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח. נ"ל דהיה קשה להמדרש מה ענין נח איש צדיק וגו' לאלה תולדות נח, לזה אמר הדא הוא דכתיב וכו', דהיינו שמפרש כפירוש הכלי יקר דאלה פוסל את הראשונים שתולדותיהן אינם נקראים תולדות, כי נמחה זכרם במבול והיו כלא היו, אבל אלה נקראים תולדות קיימים, ונתן טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם, לפי שנח היה איש צדיק תמים וגו', על כן הלכו תולדותיו לחיי עולם, עד כאן דבריו. וזה כונת המדרש אלה תולדות יש להן קיום, אבל לא הראשונות כי כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, אבל נח איש צדיק תמים וצדיק יסוד עולם, וזה גם כן הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כנ"ל ברור.

פירוש ט

בתנחומא ריש הפרשה (תנחומא נח סי' א') ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מיתות בשעת לידתן. כך שנו רבותינו על שלש עבירות וכו', על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו, אמר הקב"ה אדם הראשון תחילת בריותי היה ונצטוה על עץ הדעת (בראשית ב יז), וכתיב בחוה (בראשית ג ו) ותרא האשה וגו' ותתן גם לאישה עמה ויאכל וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתיב (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, תשפוך דמה ותשמור נדתה כדי שיתכפר לה. מצות חלה, הוא טמאה חלתו של עולם וכו'. הדלקת הנר, היא כבתה נרו של אדם, תשמור הדלקת הנר, עד כאן. והוא פלאי דמה ענינו לכאן. והנ"ל כי במסכת שבת (פרק ב' דף ל"ב ע"א) תנינין במשנה (שבת ל"א ע"ב) על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן וכו', ומקשה שם בגמרא מה שנא בשעת לידתן, עיין שם מה שתירץ הגמרא. והנה לפי המבואר כאן בתנחומא דהמצות הללו הם תיקון לחטא אדם הראשון, מיושב קושית הגמרא בפשיטות, דהא בעצב תלדי בנים הוא עונש על החטא הראשון, ולכן יתכן דאם לא עשתה התיקון לחטא הזה, תמות בעונש הזה והוא טעם הגון לענ"ד. וצריך לומר בעל כרחך דהגמרא לא סבר כדעת התנחומא בטעם המצות האלו, דאם לא כן לא היה מקשה כלל, ולכך פירש רש"י שם בגמרא טעם אחר (ד"ה הריני), שהנשים נצטוו במצות האלו מפני שצורכי הבית תלוין בה, כנ"ל. והנה הנפקא מינה בין טעמים הללו, דלטעם הגמרא אבב בזיונא וכו' או נפל תורא וכו' או תפיש תירוס אמתא וכו', אם כן אף בשאר עבירות ראוי לומר כן, מה שאין כן לטעם הנ"ל שכתבתי לדעת התנחומא, ודאי דלא שייך רק במצות אלו שהם תיקון לחטא הראשון, וזה נכון. והנה לפי שיטת הגמרא צריך לומר דנקיט בהמשנה אלו השלשה המצויין בנשים, ואין הכי נמי דגם בשאר עבירות כן, מה שאין כן לפי מ"ש לשיטת התנחומא הוא דוקא כנ"ל. והנה עוד טעם נ"ל מ"ש בשעת לידתן, דאפשר שראוים מתחלה למות, אך ניצולה בזכות שעתיד לצאת ממנה איזה ולד כשר, ולכן כאשר יצא הזרע הכשר לעולם, אז גובין ונפרעין ממנה החוב, ולפי זה גם כן אף בשאר עבירות כן הוא. והנה י"ל דהתנחומא לא סבירא ליה כטעמים הנאמרים בגמרא, ואפשר דלא שמיע ליה דהא הוא שמעתתא דאמוראים. והנה איתא שם במדרש תנחומא (נח סי' ב') ומנין שאף הראשונים בזכות האחרונים, תלמוד לומר ונח מצא חן, מה טעם אלה תולדות נח. ולפי זה אתי שפיר, דבלא זה כיון דלא הוי ידעינן דראשונים ניצולים בזכות אחרונים, וליכא למימר כהטעם השני, בעל כרחך צריך לומר כהטעם התנחומא ומוכח דדוקא מפני אלו ג' מתין כמ"ש, ואין כאן מקום ספק. אבל כיון דמהפסוק אלה תולדות נח מוכח דראשונים ניצולים בזכות אחרונים, אם כן י"ל כטעם השני, וגם כן יש לומר כטעם הראשון, והנפקא מינה כמ"ש. והיינו ששאל על כמה עברות וכו', ר"ל אם טעם הראשון עיקר ואלו ג' דוקא, או טעם השני דוקא וכל מיני עבירות בכלל. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ואלו ג' דוקא כנ"ל. ועוד לאלקי מילין בפירוש התנחומא הנ"ל, תחלת הדברים יהיה באופן אחר וסוף הדברים כהנ"ל, בהקדים לישב קושית התוספת בב"מ דף ל"ו ע"ב בד"ה אי הכי וכו', שהקשו ואם תאמר אמאי נקט ברישא עלתה וכו', עיין שם היטב כל הסוגיא עם פירוש רש"י ותוספת, ועיין כל מה שכתבתי שם ותמצא נחת בעזרה"י, ויתבאר אי"ה בחבורי על חושן משפט סימן רצ"א. ותורף הדברים דיש מקום עיון בשומר ורועה ומקבל עסק ופקדון, אם רשאי לסכן הקרן בשביל ספק ריוח, דהיינו או שיאבד או שיהיה ריוח, עיין שם. ונקדים דלא מצינו צווי לחוה בעץ הדעת רק לאדם הראשון. ונקדים עוד מ"ש בספר שפת אמת בסימן כ"ז פסוק כ', וז"ל: בפרשת בראשית (ג ד-ו) ותאמר הנחש לא מות תמותון, (בראשית ג ה) כי יודע האלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וגו', (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל, עד כאן. ולפי פשוטן של דברים קושיות רבות יש במקראות הללו, האחד איך בראיה בעלמא ידעה כי העץ הוא טוב למאכל, אם ליפיו, הרי כמה דברים יפין יש שהם סמי המות. וכן מה שכפל ואמר ונחמד העץ להשכיל, פשיטא קשה מאין ידעה מאין ראתה. ועוד קשה למה קנס ה' מיתה על האשה, הלא לא היה לה התראה.

אמנם ז"ל הרמב"ם במורה נבוכים : הקשה לי תלמיד אחד איך יתכן שעל ידי שעבר אדם על הצווי, זכה לאותה הכרה בשכל, כמו שאמר פלוני הפליג בעול, והושם כוכב בשמים. ותירץ כי לא תהיה הצואה לבהמות, אלא שהיה כל כך שלם בדעתו ונקי בשכלו, שאפילו גלוי ערוה לא היה אצלו רק כחוטב עצים, אבל לא נהנה מגוף המעשה להנאת עצמו. ועל ידי אכילת עץ הדעת נכנס בו יצר הרע וידע שזהו גנאי אליו וצריך שמירה במעשה מגונה הזה, והאריך ואין זה לשונו. ובאמת הצדיק המתגבר על יצרו עכשיו ועושה על דעת הראשונה, דהיינו שלא להנאת עצמו כלל, הוא עושה פלא ויזכה לכמה וכמה מדריגות גבוהות ועליונות יותר מבראשונה, עד שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה ע"ב) עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. ובזוהר הק' בהקדמה (זוהר ח"א ח' ע"ב) ובסבא פרשת משפטים (זוהר ח"ב צ"ה ע"ב) שאל פלוספנו אחד את רבן גמליאל כתיב (ירמיה י ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, משמע הא בחכמי ישראל יש כמוך וכו'. והשיב לו יפה את אומר מאן מחיה מתים הקב"ה, אתא אליהו ואלישע והחיו מתים. מאן פוקד עקרות הקב"ה, אתא אלישע ופקד עקרות. מאן מוריד גשמים הקב"ה, אתא אליהו ועצרן, עיין שם. באופן כי עכשיו שנמשך היצר הרע בגופו של אדם, אם יעשה על דעת הראשונה, מדריגתו יותר נפלא ירום ונשא וגבוה מאד. וזה דברי הנחש כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים, שתזכו להאמר לפניכם קדוש ותהיו נקראים בשמו של הקב"ה, הטעם כי היא עבודה יתירה לכבוש היצר הרע המתאוה, ואמרו רז"ל (סנהדרין מ' ע"ב) מנין להתראה מן התורה, שנאמר (ויקרא כ יז) ואיש כי יקח את אחותו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראהו טעם של דבר. והשטן עצמו ידע זאת שאם לא יתרה לה לא תתחייב, לכן הגיד לה את כל לבו וכל החסרונות התלוים בה וכל המעלות. והנה קודם אכילת עץ הדעת לא היה אדם נהנה מגוף המאכל בעצם, רק בעבור הסבה היוצא ממנה שיאכל כדי חיותו כדי שיוכל לעבוד השי"ת, כמו החוטב עצים שאינו נהנה מהחטיבה, רק מהשכר המגיע מהחטיבה. כן היה נהנה מהמאכל שיחיה ויעבוד השי"ת, וכן בכל מקום אשר היה אדם רואה בעיניו, היה רואה בעין ורוח נמוכה ולא היה מתאוה כלל אחר המותרות, ולא היה בו בעצמו נטיה רעה, רק היצר הרע מכחיש לקצת דיעות. אבל אמרה הנחש לחוה ידוע תדע כי כשתאכל מזה העץ, יתוסף תאותך למאכל ולמשקה ולדברים הבלים, אלא שאתה תמשול ברוחך ותכבוש יצרך, ואז תזכה להיות כאלקים כמ"ש רז"ל על הצדיקים לעתיד. וזה שאמר הכתוב ותרא האשה, כי ראתה טעם של נחש ודבריו כי טוב העץ למאכל, שהנחש גילה לה שהעץ סגולתו למאכל, ר"ל להנות מגוף המאכל, כדרך הרשע שאינו נהנה מהמאכל רק למלאות בטנו ולא בסבת עבודת האל, וכי תאוה היא לעינים, ר"ל הוא העץ יבא ויגרום תאוה לעינים, ואי קשה מאי מעליותא דהעץ, על זה אמר הכתוב ונחמד העץ להשכיל, באמת מה נחמד האיש המשכיל והולך בדרך הישרה וכובש יצרו ועושה על דעת ראשונה, ודאי נחמד העץ עליו שיביאהו למעלה גדולה. אבל דרך זה הוא רק ליחידי סגולה, וראיתי בני עליה והמה מועטים, ולא לרוב העולם שעוסקין בישובו של עולם אשרינו אם עמדנו בראשונה, ובזה נכשלה, ואם כן היה לה להתראה כמ"ש, והדברים ברורים בס"ד עד כאן דברי הספר הנ"ל. והנה לפי זה דעת האשה היה דאף שהוא קרוב להפסד, מכל מקום יכול להיות ריוח גדול על ידי זה, והנה אם עשתה האשה כדין, תולה בהא אם יכול לסכן הקרן בשביל ספק ריוח, דהא אנחנו מקבלי פקדון מהשי"ת, כמפורש בזוהר כמה פעמים דהנשמה שביב אלקי היא כפיקדון אצלינו, והנה על ידי זה מסוכן יקרה והדרה של הנשמה, משום ספק שתגדל יקרה ביתר שאת על ידי זה. והנה אז בעת הלידה העידו רז"ל שהאשה מרפרפת בעצמה שלא תזקק לבעלה (עיין ברבה סדר בראשית פרשה כ'), והיינו כי אז חשבה מה לי להכניס עצמי בסכנה בשביל ספק הולד, אם כן אז לפי מחשבתה חייבת מעץ הדעת וראויה לעונש כשלא עשתה שום תיקון דהיינו מצות חלה נדה הדלקה. וזה נכלל בפירוש דברי התנחומא, דהנה י"ל זהו הטעם מ"ש בשעת לידתן, ולפי זה אלו דוקא שהם תיקון לחטא. וי"ל גם כן כמ"ש לעיל הטעם דעד עכשיו ניצולה בשביל זה הולד שהיה עתיד לצאת ממנה, ואם כן אף על שאר עבירות ראויה אז לעונש, ושפיר תולה השאלה בהפסוק אלה תולדות נח כמ"ש לעיל.

עוד ביאור על המדרש תנחומא (נח סי' א') מה ששאל כאן על כמה עבירות וכו'. כי בלא זה ראוי לומר על איזה חטא שיהיה שיש בה העונש הזה, כי מאחר דנפל תורא, חדד לסכינא כאמרם ז"ל במסכת שבת (דף ל"ב ע"א). אך כיון דמפסוק אלה תולדות נח וגו', מוכח דהאבות נצולים בזכות הבנים, למה לא תנצל בזכות הולד אפילו לאחר שנולד, כי הילד באשר הוא שם הוא צדיק. ועוד בשביל דורותיו העתידים לצאת ממנו, כמבואר בנזר הקודש דעיקר עילוי נח היה על ידי הדורות העתידים לצאת ממנו ולבא מזרעו, כמו האבות והשבטים וצדיקי הדורות אמוני שלומי ישראל, וכמ"ש לעיל בריש הפרשה. אך צריך לומר שיש איזה עבירות שהם גם כן גורמים להיות הבנים בלתי הגונים, ואין קטיגור וכו', על כן אין ניצלת בזכות הולד. על כן שאל על כמה עברות נשים מיתות וכו', ר"ל אלו הם הגורמים לבנים בלתי הגונים, כי בנדה קיימא לן (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פט"ו ה"א) הולד פגום הוי. ובהדלקת הנר מצינו במסכת שבת (כ"ג ע"ב) שעל ידו זוכה לבנים מאירים בתורה, וידיעת הפכים בשוה. ובחלה מבואר בשבת (דף ל"ב ע"ב) כי אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעים זרעים ואחרים אוכלים. והנה מבואר ברש"י פרשת מקץ (בראשית מא ב) על יפות מראה, שבזול אין עין בריה צרה בחברתה, על כן בעון חלה היא גורמת להרבות שנאה בעולם, אם כן בודאי עונש היחיד הגורם לזה העונש של רבים מדה כנגד מדה כמבואר לעיל מיניה שם (שבת ל"ב ע"ב) בשנאת חנם, כי אהבתו ניטלת ממנו, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, ועל כן נסמכו שם בש"ס בעון שנאת חנם העון חלה כנ"ל, והבן. ואם כן כיון שמשפטם חרוץ שיהיה ניטל ממנה הבנים קטנים, שוב אין מי שיצילה ונפל תורא והבן, כנ"ל.

עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (נח סי' א') על פי פשוטו. כי נאמר בקרא תמים (בראשית ו ט), והיינו שלם, והיה עולה על לבינו כי במצוה אחת נשלם האדם הואיל שעושה רצון קונו, כי זה התכלית של כל המצות שאמר ונעשה רצונו (עיין רש"י זבחים מ"ו ע"ב, ד"ה הנחת). לזה ביאר המדרש דאינו כן, דמאחר שיש לכל מצוה סגולות מיוחדות, ודאי דלא נקרא שלם עד שיושלם בכולן, כמבואר כל זה בהקדמת חרדים בשם ספר שושן סודות, כי לחם לא יועיל לצמא ומים לרעב, ושניהם לא יועילו לקור, והראיה לזה דלכל מצוה יש סגולות מיוחדות, הביאו החרדים שם מאותו המשנה דעל שלש עבירות נשים מיתות וכו' (שבת ל"א ע"ב), דכיון שיש להם סגולה להפורעניות, כל שכן להפכו שהיא לטובה, עכ"ל. ועל כן הביא זה המדרש כאן לבאר ענין השלמות והתמימות, ועל כן נח למד תורה, שידע להשלים עצמו בכל המצות שיקרא תמים כנ"ל.

פירוש י

במדרש תהלים (שוח"ט) מזמור א' (א-ו) הובא בעקדה ריש שער י"ב וז"ל, (תהלים א א) אשרי האיש אשר לא הלך זה נח, בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה, (תהלים א ב) כי אם בתורת ה' חפצו, אלו שבע מצות שניתנו לו, ובתורתו יהגה יומם ולילה, שהבין דבר מתוך דבר אמר למה צוה הקב"ה להביא מן הטהורות ז' ז', אלא להביא מהן קרבן. (תהלים א ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים, ששתלו הקב"ה בתיבה על פני המים, אשר פריו יתן בעתו זה שם, ועליהו לא יבול זה חם, וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. (תהלים א ד) לא כן הרשעים זה דור המבול, כההיא דתנינן (סנהדרין ק"ז ע"ב) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, (תהלים א ו) כי יודע ה' דרך צדיקים אלו נח ובניו. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. ונראה לי לבארו כיד ה' הטובה עלי, ומקודם נקדים לבאר הפסוקים בתהלים (קי"ג) (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, (תהלים קיג ה) מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, (תהלים קיג ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ, וגם הפסוק (תהלים קמ יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, על פי שראיתי בשם מהרי"ט שמפרש הפסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. דעל פני אין לו ביאור לכאורה. ומפרש הוא ז"ל על פי זה, כי טעות דור אנוש היה לעבוד לצבא השמים, באמרם כי מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, וחשבו כי זה כבודו ית' (עיין רמב"ם הלכות עכו"ם פ"א ה"א). אבל הוא טעות, כי אין חולקין לעבד כבוד במקום רבו ובפני רבו, רק שלא בפני רבו, וכן הדעת נותן כי לפני רבו הוא אפס ואין, וכמו שמצינו (שבת נ"ו ע"א) דאוריה מורד במלכות הוי, משום דאמר בפני דוד ואדוני יואב (שמואל ב' יא יא). ואם כן לפי זה אצל השי"ת הוי הכל בפניו, ואסור ליתן כבודו לאחר. וזה אמרו ית' לא יהיה לך אלקים אחרים, ושמא תאמר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, לזה אמר על פני, ר"ל כי הכל היא בפני ולא שייך זאת, עד כאן דברי מהרי"ט. והיינו רם על כל גוים ה', ר"ל כמו כי גדול שמי בגוים אמר ה' (מלאכי א' י"א), ואמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהא, רק טעותם במה שעובדים לכוכבים ומזלות, הוא באמרם כי על השמים כבודו, כי מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, אבל עפרא לפומייהוו כי מי כה' אלקינו אף שהוא מגביהי לשבת, מכל מקום משפילי לראות בשמים ובארץ, ואם כן הוי הכל בפניו ולא שייך זאת כנ"ל. וכן הוא ביאור הפסוק אך צדיקים יודו לשמך, ר"ל דישראל שנאמר בהו (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים, רק לשמך יודו ולא לזולתך, ושמא תאמר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, לזה אמר כי ישבו ישרים את פניך, כי יודעים כי מלא כל הארץ כבודו ותמיד הם לפניך, ובפניו לא שייך זאת וכו'.

באופן אחר נראה לי לבאר הפסוק הנ"ל (תהלים קמ יד) אך צדיקים וגו' על פי מה שמפרשין הפסוק (ישעיה ב' ט') וישח אדם וישפל איש. כי גם מזה יש לברר טעות דור אנוש, כי גם במלכות בשר ודם הנימוס שהחותם של המלך שעליו לא יזיזנו מפני כל, כמו שהדרך בארצות אדום לפרוק הכובע לפני השרים, והנה הכובע של בני חילא שחותם של המלך עליו, לא יזיזנו מפני כל דאם כן הוא מבזה חותמו של המלך. ואם כן לפי זה אדם שנברא בצלם אלקים, איך יבזה צלמו להשתחוות לפני איזה נברא מצבא השמים, אם כן הרי הוא מבזה צלמו צלם אלקים, והיינו צורתו האנושית שהיא חלק אלקי ממעל, איכה יעבדנו לאחד מנבראיו ית' ויתעלה. והיינו וישח אדם שמשתחוים לצבא השמים, וישפל איש כביכול זה הקב"ה שנקרא איש, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, עד כאן. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אך צדיקים יודו וגו', ר"ל דישראל יודו רק לשמך כמ"ש, ואין לומר מגדלות עבד וכו', כי ישבו ישרים את פניך, ר"ל עם פניך כי צלם אלקים שורה עליהם, ואיך צלמם יבזו לפני נברא כנ"ל.

ובאופן אחר נ"ל לבאר הפסוק הנ"ל (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' וגו'. כי הרמב"ם ז"ל הכה על קדקדם של דור אנוש לברר טעותם עוד מצד אחר, דבשלמא בבן אדם שכבודו תלוי בזולתו, כי בעצמות האיש מה גבר בגוברין כהמלך כן הפחות שבפחותים בשר ודם גידין ועצמות כמוהו כמוהם, ומה יתרון לו אם לא במה שמולך והכל עבדים לו, אם כן כבודו נצמח על ידי זולתו, שייך לתלות גדולתו באחר ולומר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, כי הכל תלוי בזולתו, כשם שנצמח על ידי זולתו כך מתרבה על ידי זולתו. מה שאין כן השי"ת שאין כבודו תלוי בזולתו, כי הוא בעצמותו ית' נעלה ונשגב ומרומם. ועל פי זה מפרשין שנקרא השי"ת מלך הכבוד (תהלים כד ז), שהוא ית' מולך על הכבוד, שהוא אינו צריך להכבוד כי די לו בעצמותו, אבל הכבוד צריך אליו, כי זכאה האי יקר וכבוד שהגיע למלך הכבוד ולא לזולתו, מה שאין כן בשר ודם הכבוד מולך עליו כי אם לא יכבדוהו מה גבר בגוברין, ואין הפרש בינו לזולתו כאמור. וכן מפרשין שנקרא השי"ת רם ונשא (ישעיה נז טו), כי הוא ית' רם מצד עצמו, ועל ידי זה נישא מכל הנמצאים שהם מנשאים ומרוממין אותו ית'. מה שאין כן מלך בשר ודם אין לומר בו רם ונשא, רק נישא ורם, כי מצד עצמותו אין בו רוממות, רק מחמת שהוא נישא מאחרים שהוא מלך עליהם הוא רם, והבן. ועל פי זה מפרש הרמב"ם וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד כג), ר"ל אף אם כל הנמצאים יתבטלו, מכל מקום כי מלך ה' צבאות כי אין כבודו תלוי בזולתו, לכך גנאי הוא לו כביכול לתלות כבודו בזולתו לומר ח"ו מגדולת עבד ניכר גדולת רבו וליתן כבודו לאחר, כי אין כבודו מתרבה על ידי זולתו כמו בבשר ודם כי אם אין עם אין מלך, מה שאין כן מלך חי וקיים, אדרבה לפי גדולת רוממות עצמותו ית' אין כבודו להשגיח בשמים ובארץ, כי הכל כלא קמיה וכביכול שפלות הוא לפי גודל ערכו, רק הוא מגודל ענותנותו, כי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה ל"א ע"א). והיינו כי רם ה' ושפל יראה (תהלים קלח ו), ר"ל שכל כך הוא רם, עד ששפל אצלו מה שיראה ר"ל מה שמשגיח. וגם כן יתפרש הואיל ורם, שפל יראה, ר"ל משגיח אף בשפלים כי במקום גדולתו שם ענותנותו, ואם כן איך נתלה בזה כבודו אדרבא הוא כביכול שפלות אצלו, עד כאן דברי הרמב"ם בהמתקת דברים ובתוספת מרובה. ועל פי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל רם על כל גוים ה'. היינו כמ"ש לעיל כי גדול שמי אמר ה' דקרו ליה אלהא דאלהא (מנחות ק"י ע"א), רק על השמים כבודו שתולין כבודו בצבא השמים לומר מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, אבל שקר נסכם כי אין זה שייך בו ית', כי אין כבודו תלוי בזולתו כי (תהלים כג ה) מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, ר"ל רוממותו יתעלה מצד עצמו כל כך עד שהוא המשפילי לראות בשמים ובארץ, ר"ל שאדרבא כל זאת שפלות אצלו הוא כביכול מה שמשגיח בהם, רק דהוא ענותנותו, ואם כן איך נתלה כבודו בהן, והבן כי נכון הוא בס"ד. והנה היוצא מזה, דטעות דור אנוש היה מה שהשפילו מעלת צורתם האנושית ממעלת גרמי השמימים, אבל כוונתם היה להפיק רצון האלקי ית' על ידי זה, ונקרא עצת רשעים כי עצת חטאים היא עצה נבערה איך להפיק רצונו ית'. והנה מחמת טעותם בהשפלת צורתם חטאו ופשעו, כי המכיר במעלת צורתו האנושית, ודאי אינו חוטא, כי איך יאסר בן המלך וייסר אותו ביסורים קשים ומרים בשביל רצון הכפרי. ר"ל איך יצער להנשמה הקדושה בשביל הנאת הגוף הנגוף, לכך אלו שסכלו במעלת הנשמה, נפלו עוד יותר במוקשות הכפירה בהמשך הדורות עד שחשבו מותר האדם מן הבהמה אין, ומחמת זה נטו לגמרי אחר החומרית כי הכחישו לגמרי בהשארת הנפש, ואמרו כי אין טוב לאדם רק לאכול ולשתות ולהתענג בחייו, כי זה לבדו חלקו מכל עמלו וזה דור המבול, לכך דבקו לבהמה חיה ועוף, ועל אלו איננו נופל שום לשון עצה, ששוב לא נתייעצו בכליותיהם כלל איך להפיק רצונו ית', כי לא רצו כלל וכלל להפיק רצונו, רק שכל מעשיהם כמופקרין כיון שלא האמינו בהשארה, ולא חשבו רק למלאות תאותם רק לשעתם בכל עת כפי מה שהיא, לכך אינו מכונה בשם עצה כלל.

והנה ענין דור אנוש נקרא רשע ומרד למרוד באלקי עולם, לתלות כבודו בזולתו ולתת כבודו לאחר על פניו, ואין החטא ההוא נצמח מחמת תאוה כלל, לכך הוא מכונה בשם רשע שהוא מורה על המרד. אבל ענין דור המבול הוא חטא, דהיינו חסרון ופחיתות מגונה מחמת תאוה, כי חטא מורה על חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז), דהיינו חסרון ופחיתות באיכות עצמות האדם כמו בעל תאוה רעה. ודור הפלגה שאמרו נעשה קרדומות ונעלה לרקיע ונבקענו ונלחמה אתו כמו שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא נח סי' י"ח), נראה דר"ל שיבנה המגדל בחכמות הקסם בעתים ובשעות, להכריח כוכבי השמים וכסיליהם וכל כחות השמים וצבאי' להשפיע להם כל טוב בהכרח. וכן נעשה סמוכין שלא נתמוטט המובא במדרש (ב"ר ל"א א'), הוא גם כן על דרך זה דהיינו לעשות עזר בפעולתן למטה לכחות השמים שיתמידו לקיום ולא להפסד, והבן זה כי הוא פירוש אמיתי. וזה שאמרו וראשו בשמים (בראשית יא ד), ר"ל שראשו ועקרו בשמים באופן שישפיעו בו כל הכחות העליונות והבן, והיא ליצנות נפלא להכריח היוצר הבורא כל העולמות מאין ומאפס המוחלט ליש, למלא תאותם החומרית, כי הממאס בחומרית אינו מתאוה רק לרצון השי"ת, ולא ירצה לעשות תחבולות משונות לשנות רצונו ולהכחיש פמליא של מעלה ח"ו. והיינו דברי המדרש כי נח מתוך שלא הלך בעצת דור אנוש והכיר במעלת צורתו, ממילא לא עמד כלל בדרך דור המבול כי לא היה לו מבוא כלל לזה, וממילא דלא ישב במושב לצים זה דור הפלגה, כיון שלא נמשך אחר תאות החומרית, לא רצה לעשות תחבולות לנגד רצונו ית"ש כאשר בקשו לעשות אנשי דור הפלגה, וקראו ישיבה שבקשו לקבוע ישיבה לעד. והנה מבואר בחובת הלבבות שער עבודת אלקים שסיבת ההכרח להערת התורה, ולא די בהערה השכלית לעבוד ליוצר כל ברוך הוא וברוך שמו, הוא מצד משכן הנפש בזה העולם החומרי ושכיניו כולם נוטים אחר החומרית וההבל, ולא היה יכולת ביד השכל שהיא אור הנשמה, שהיא כגר מארץ נכריה בעולם הזה החומרי העכור והגס לעמוד כנגדם, על כן הוצרך לעזר בהערת התורה, עד כאן דבריו. ולכאורה יש לתמוה הלא ראינו שנח היה שלם בלא תורה, ואפילו בזמנו שהיו כל בני אדם משוקעים בהבל וחומרית והארץ נשחתה, ר"ל שעצמות העולם נתקלקל מאד, ולא היה כן אחר כך שוב בשום דור, אף על פי כן היה שלם ואף על פי שלא ידע מהתורה, אם כן יעלה ח"ו על הדעת לומר כי אין התורה מוכרחת. לזה אמר כי אם בתורת ה' חפצו, כי נתנו לו ז' מצות והיה לו גם כן הערת התורה, וגם שאר התורה הבין מעצמו בהשפעת שכלו, והיינו ובתורתו יהגה וגו', וכאמרם ז"ל (ב"ר כ"ו א') על הפסוק (בראשית ז ח) מן הבהמה הטהורה, מכאן שלמד נח תורה, וכמו שמצינו באברהם (ב"ר ס"א א') שהיו שני כליותיו נובעין חכמה ודעת, ושאר דברי המדרש המה כפשוטן כנ"ל ביאור המדרש הנ"ל. והנה מצד אחד יש לנו מעלה יתרה על האבות הקדושים שאנחנו קבלנו את התורה הקדושה בפועל, ומצד אחר הם עדיפי שהתורה היתה נובעת מעצמותם, אבל לעתיד יהיה לנו גם כן מעלה זו, כי נאמר (ירמיה לא לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, ר"ל שיתעצמו ישראל כל כך בעצמות התורה הקדושה, עד שיהיו ישראל והתורה לעצם, באופן שיהיו לבבות ישראל כמו לוחות הקדושים שני לוחות הברית שיוסר ממנו מסך המבדיל מכל וכל, ואז נאמר (ישעיה כה ט) הנה אלקינו זה, כי במוסף של שבת מסיים התשרק של תכנת שבת בתיבת אז, ועניתי ואמרתי על פי מה שראיתי כתוב בשם הקדוש האלקי מו"ה ישראל בעש"ט זצוק"ל, כי לכך נאמר בדרך תשרק, כי בחול הכל בלבושים על דרך משל הא' מתלבש בב', והב' בג', וכן כל האותיות עד ת'. ובשבת הוא דבקות העליון בלי הפסק, אומרים בתשרק דרך פשיטות הלבושים, עד כאן דבריו הקדושים. ונ"ל שלכך בסוף אחר הפשיטות הוי הדביקות העליון, וממש מראין באצבע הנה אלקינו זה, והיינו אז, ר"ת אלקינו זה, ובעולם הבא הוא יום שכלו שבת, לכך נאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה במהרה בימינו אמן.

פירוש יא

ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז א). לכאורה קשה טעם זה למה, אי כדי שלא יחשוב נח בעצמו כי משא פנים יש בדבר, מהיכי תיתי לו לחשוב כן, הלא בודאי ידע בעצמו כי לא עשה כמעשיהם דהרי הוכיחן כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ח ע"ב), ובזוהר פרשת נח (ח"א ס"ב ע"ב) בתוספתא רבי חייא אמר תלת מאה שנין עד לא אתא טופנא, הוי נח אתרי בהו על עובדיהון וכו', עיין שם. והוא תמוה גדולה בפסוק הנ"ל לדעתי. ועוד קשה קושית הזוהר בפרשת נח (זוהר ח"א) דף ס"ד ע"א אמר ר' שמעון אמאי בכולהו אמר אלקים, וכאן ה'. והנ"ל על פי מה שכתבתי לעיל (ריש הפרשה ד"ה באופן אחר), לישב הסתירה דהתם (בראשית ו ט) אמר צדיק תמים, וכאן רק צדיק. והתם אמר בדורותיו, וכאן אמר בדור הזה. על פי שנח עשה שלא כהוגן במה שלא התפלל על בני דורו, כמבואר במדרש (דב"ר י"א ג') ובזוהר (ח"א) דף ס"ז ע"ב שם ר' יצחק פתח (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה וכו', תא חזי מה בין משה לשאר בני עליה, בשעתא דאמר לו הקב"ה למשה ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב י), אמר משה וכי אשבוק דילהון דישראל בגיני, השתא יימרין דאנא קטלא לון לישראל כמה דעביד נח, דכיון דא"ל קב"ה דישתיזיב הוא ובנוי, לא בעי רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרין מי המבול על שמיה, כד"א (ישעיה נד ט) כי מי נח זאת לי וכו', עיין שם. אבל זולת זה היה צדיק גמור, ועיין פירוש הרמב"ם באריכת שנים של הקדמונים. וז"ש צדיק תמים היה בדורותיו שעברו, אך (אתה) [עתה] את האלקים התהלך נח וכו', דר"ל דעתה הסכים עם מדת הדין ולא התפלל, על כן כתיב כאן אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי נעדר ממנו שם תמים מחמת שלא התפלל עליהם. ונקדים עוד דמבואר בזוהר שם (ח"א) בדף ס"ג ע"א, דנח היה צריך לתיבה רק לאסתמרא ממחבלא דאזיל בגוי' טופנא, דמשניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו'. והנה מבואר בנזר הקודש על מימרא בסורא הוי דברתא וכו' (תענית כ"א ע"ב), דבצדיק גמור לא שייך אין להבחין (הובא למעלה ריש הפרשה). ועל פי זה מבואר בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא תמים וכמ"ש, לכך אתה צריך לתיבה, מה שאין כן אם היה עושה את שלו להתפלל עליהם, אף אם לא היה מועיל, מכל מקום לא היה צריך לתיבה, והבן.

ובזה נ"ל לפרש פירוש חדש (בראשית ו ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה', (בראשית ו ט) אלה תולדות נח וגו' את האלקים התהלך נח. על פי המבואר בזוהר (ח"א) דף ס"ד ע"ב מאי שנא בסדום דכתיב (בראשית יט כד) וה' המטיר, ומאי שנא בטופנא דכתיב רק אלקים. אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה', הוא ובית דינו, אלקים סתם דינא בלחודוי, אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתעריב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא כל עלמא שצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא, ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו, הא סתם מעינא הוי דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה, ועל דא וה' באתגליא ולא שצי כלא, אלקים בעי סתימו ובעי לאסתמרא, עכ"ל. וזה שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שיהיה ניצול באיתגליא אלו התפלל, אבל אלה תולדות נח, כלומר כל הענין האמור בפרשה, הוא הוליד וגרם במה שלא התפלל, דלכן אקרי מי נח כמ"ש בזוהר הקדוש, כי איש צדיק תמים היה בדורותיו והיה לו להתפלל עליהן, אבל עתה שלא התפלל, על כן את האלקים התהלך נח, דגרם דלא אדכר רק שמא דאלקים, על כן סתם מעינא הוי, והבן. ועל פי זה מבואר ויאמר ה' בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק וכו' כמ"ש, ורמז לו שיתפלל כמו שפתח פתח למשה באמרו ועתה הניחה לי, ולכך ויאמר ה', כי היה רוצה להתנהג במדת הויה, או להציל כל העולם, או על כל פנים שיהיה נח באתגליא, והבן. אבל נח לא הבין הרמז רק ויעש נח ככל אשר ציוהו ה', ולא כאשר רמז לו, והבן.

פירוש יב

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו וגו' (בראשית ז ב). פירש רש"י (ד"ה) הטהורה, העתידה להיות טהורה בישראל, למדנו שלמד נח תורה. ותמה הרא"מ ז"ל למה שבק דרך הגמרא בזבחים קט"ז ע"א דמקשה מי הוי טמאים וטהורים בהאי שעתא, ומשני שהעבירן לפני התיבה וכו', אי נמי שבאו מאליהן, עיין שם. והניח בקושיא. ולכאורה היא קושיא עצומה מאד, דאיך יתכן שיהיה בהעלם ממאור עינינו רש"י ז"ל גמרא מפורשת. ונראה דדברי רש"י ז"ל ברורין ומוכרחין מהגמרא ההיא עצמה, דהא קשה בגמרא הנ"ל טובא. (א), דמקשה על הברייתא דקתני עד שלא הוקם המשכן טהורין אבל לא טמאין, ומשמע ליה דקאי גם מקודם שניתנה התורה בקרבנות בני נח, וכמו שפירש רש"י בד"ה מי הוי, הרי לא ניתנה תורה, ולכאורה הוי מצי לתרץ דהברייתא איירי אחר שניתנה התורה בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן בשנה השנית, דכבר ידעו מטהורים וטמאים, דהא הך ברייתא סבירא ליה כללות ופרטות נאמרו מסיני ונשנו באוהל מועד, דהא אמרו דעולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח, ועיין שם דף קט"ו ע"ב, ודו"ק. ועל כרחך צריך לומר דחיליה דהאי קושיא היא, מדתניא באותה ברייתא ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דקאי על היתר הבמות ועל כל הדינים דמתני בבמה, וזה ברור דהא לעשות כן אמר, ואם כן אי אמרת בשלמא דהדינים הנ"ל הוא אף קודם שנתנה התורה בקרבנות בני נח שפיר, דאף אחר שניתנה התורה והוקם המשכן, נכרים במלתיהו קאי, דהתורה והמשכן לישראל הוא ואין להם חלק ונחלה בתורת ה' ובבית ה'. אלא אי אמרת דלא איירי רק מן אחר מתן תורה, אם כן מה לנכרים בזמן הזה בתורתינו ומה רשאין לעשות כן דאמר דמשמע דוקא כן, הלא אף טמאין יכולין להקריב. אלא ודאי דהדין הנ"ל הוא מימות אדם הראשון גם בקרבנות בני נח, לכך מקשה שפיר מי הוי טהורין וכו', וזה ברור בפשט דברי המקשה. ועל זה הקשה מאי מקשה על הברייתא, הלא מקרא מפורש הוא שנאמר לנח מן הבהמה הטהורה, ואף שעדיין לא ניתנה התורה, ואיך היה מפרש הפסוק. (ב), קשה קושיא עצומה, דמשני מאותן שלא נעבדה בהן עברה, ר"ל דטהורין דברייתא מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, דגם בני נח מוזהרין שלא להקריב אותן שנעבדה בהן עבירה, ועל זה מקשה שפיר מנא ידעו. אם כן מאי משני שהעבירן לפני התיבה, התינח נח, אבל בכל הקרבנות בני נח קשה מנא ידעו, וכן נכרים בזמן הזה מה תירצת. ועוד קשה דאם היה סימן בהעברה לפני התיבה, אם כן למה ליה לשנוי מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, נימא דהסימן היה איזה טהור ואיזה טמא. ואין לומר דחזר באמת מתירוץ הראשון, אם כן היה לו לומר אלא. (ג), קשה דהא בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) איתמר מלתא דרב חסדא בזה הלשון: שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קלטתו בידוע שלא נעבדה בה עבירה וכו' עיין שם. למה משנה כאן הלשון לומר בידוע שהיא טהורה, והיה לו גם כאן לומר כן, דהא גם כאן קאי על אותן שלא נעבדה בהן עבירה כמו דמשני לעיל. ועוד קשה, דלפום מאי דמשני הכא דטהורים דקרא, היינו שלא נעבדה בהן עבירה, אם כן לפי זה על כרחך טמאים היינו שנעבדה בהן עברה, והלא בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) מבואר מאיש ואשתו דלא נעבדה בהן עברה, ואם כן הלא גם בטמאים כתיב איש ואשתו, ואם כן הלא סוגיא דסנהדרין ודזבחים סותרין את עצמן. ובאמת הלא מייתי כאן דברי ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן ודברי ר' חסדא ור' אבוהו הנך גופא דמייתי שם, ומשמע דהם דברים אחדים. והנה זקני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות גריס כאן בזבחים אותן שעתיד לטהר, ולא גריס מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, ובודאי דהיה קשה לו קושיא זו, אבל קשה מאד לשבש כל כך בספרים, ובפרט דהם גם כן דברי ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, ועדיין לא מתורץ הקושיא הראשונה שהקשתי דמתחיל להקשות על הברייתא, ולא מתרץ רק על נח. ועוד קשה על גרסת זקני דאיך נימא דלא קלטה רק טהורין, כיון דגם טמאים באו לתיבה, בשלמא בסוגיא דסנהדרין משני שפיר כיון דצוה שלא יכנס רק אותן שלא נעבדה בהן עבירה ודאי לא קלטה, אבל כאן קשה. ואין לומר שהיה נס רק לפי שעה בשעה שהעבירן, מנא לנח לידע שכן היה נס לפי שעה, הלא לא נאמר לו זאת. וכן על גרסתינו קשה איך לא קלט אותן שנעבדה בהן עבירה, כיון דעל כרחך גם אותן שנעבדה בהן עבירה באו לתיבה, דהא על כרחך טמאין דקרא היינו שנעבד בהן עבירה והבן, ומה שהביא זקני בשם חזקוני, (ספר הלז אין בידי). ומ"ש זקני דרש"י הוכיח דלמד נח תורה, דאם לא כן לא הוי ידע נח מה קאמר עד כאן דבריו, במחילת כבוד תורתו לא ידענא מאי קאמר, דלפי זה כיון דעל כרחך צריך לומר שלמד תורה, אם כן למה להש"ס לשנוי שהעבירן לפני התיבה, אלא ודאי דהש"ס לא סבר זאת, רק דאמר לו שיקח שבעה שבעה מאותן שעתיד לטהר כשיתן התורה, אבל הוא לא למד תורה. לכך נראה לי ברור דהא ודאי שבוש נפל, כידוע מסדר קדשים דברכת הזבח וצאן קדשים מלאים גרסות, דהא מנא ידעו לשון רבים, משמע דלא קאי על נח, ואחר כך מתרץ שהעבירן לפני התיבה, ועל כרחך צריך לומר מנא ידע כמו שהוא בסנהדרין. לכך נ"ל דחסר רק תיבה אחת תיבת נח, וצריך לומר נח מנא ידע, והוא חסרון הניכר דודאי הקושיא קאי על נח כמו שמתרץ העבירן וכו'. והשתא אתי שפיר הכל ודברי רש"י בחומש הם כפתור ופרח, והוא דמעיקרא מקשה על הברייתא כמו שהיה לפנינו וכמ"ש פירושו של הקושיא, אבל על קרא דנח לא קשה ליה כלל דנח למד תורה כפירוש רש"י בחומש, אבל על דין דלדורות בבמת נח, קשה שפיר וכי כולם למדו התורה וכי להם ניתנה. ומשני מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, דהיינו דגם לבני נח נאסר להקריב מה שנעבדה בו עבירה, ועל זה לא מצי להקשות מנא ידעו, דהא יכול להיות שבן נח לא קרב רק בהמה שידע ששמר אותה מן עבירה, וכמו דמשני בע"א פרק אין מעמידין ישראל היו משמרין אותה אף שהיתה של נכרים, רק הקושיא היא לפי זה דאסור אף לבן נח להקריב מאותן שנעבדה בהן עבירה, אם כן נח מנא ידע באותן שבעה שבעה שהקריב מהן, אף שידע שהן טהורין דלמד תורה, מכל מקום איך ידע שלא נעבדה בהן עבירה, דהא לא היו מזומנים בידו כל מין טהורה שבעולם שישמרם, רק שקבצן אז. ועל זה משני כדר' חסדא, ר"ל דעיקר מילתא דר' חסדא אתמר שם בסוגיא דסנהדרין על הקושיא דאיש ואשתו, דמשמע שבין בטהורין ובין בטמאין ניצטוה שלא להיות רק מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, ואמר ר' חסדא שהעבירן וכו' דשפיר לא קלטן כמ"ש, אם כן ממילא דגם כאן לא קשה על מה דאמרינן שבן נח אסור להקריב מאותן שנעבדה בהן עבירה, דהא בלא זה אמר ר' חסדא שלא קלט התיבה כלל אותן שנעבדה בהן עבירה, ודברי ר' חסדא דכאן ושם הם דברים אחדים, רק דכאן קרי להו לאותן שלא נעבדה בהו עבירה בשם טהורה, כיון דקיימינן בסוגיא דידן דקרו להו הכי בברייתא, אבל טהורין וטמאין דקרא ודאי הן טהורין וטמאין ממש ולמד נח תורה, דאין לומר בזה שהעבירן וכו', דהא גם טמאין באו אל התיבה, וגם כן אין לומר דטהורים דקרא היינו שלא נעבדה בהן עבירה, דאם כן טמאים היינו שנעבדה בהן עבירה, וזה אינו, דהא כתיב גם בהן איש ואשתו, אלא על כרחך דהיינו טהורין וטמאין ממש. ולפי מ"ש י"ל גם כן שפיר כדברי זקיני מהרש"א ז"ל דאם לא למד נח תורה איך ידע מה אמר לו, ועוד דהטהורה בה"א הידועה נאמר, משמע שהיה ידוע לו שלמד תורה, והא דמשני שהעבירן, היינו שידע שלא נעבדה בהן עבירה, דזה אינו ענין ללימוד תורה, והבן. ומשום הכא גם בתירץ ר' אבוהו דמתרץ דבאו מאליהן וידע שלא נעבדה בהן עבירה, מכל מקום כיון דנאמר לו הטהורה בה"א הידועה, על כרחך דלמד נח תורה, והוא נכון ואמת בס"ד וכפתור ופרח, ולכך לא ילפינן מנח דניבעי לבני נח טהורין, דהא לא ניתן התורה להם דידעו איזה טהור, ושאני נח דלמד תורה וידע, לכן הקפיד השי"ת עליו שיהיה קרבנו מן הטהורין, וזה ברור בס"ד.

פירוש יג

ויבא נח ובניו ואשתו אל התיבה מפני מי המבול (בראשית ז ז). פירש רש"י (ד"ה) נח ובניו, האנשים לבד והנשים לבד. וכתב הרא"מ ז"ל שיבוש הוא שנפל בספרים, שמפני שראו גבי ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (בראשית ו יח), שפירש האנשים לבד והנשים לבד, חשבו שכמו כן ראוי לפרש זה אצל העשיה, ואין הדבר כן, שהרי גבי צא מן התיבה אתה ואשתך (בראשית ח טז), תמצא אחריו (בראשית ח יח) ויצא נח ובניו ואשתו וגו', האנשים לבד ונשים לבד ואין זה לאיסור תשמיש. אלא ודאי דגבי סיפור עשיה, אורחא דמילתא הוא להזכיר האנשים לבד והנשים לבד, ואין לדרוש רק גבי צוה, עד כאן דבריו. ולכאורה דבריו מוכרחים, אבל קשה מאד לשבש כל הספרים. אבל אחר העיון קצת דברי רש"י נכונים מאד, ואין צריך לדוחק של המזרחי לחלק בין העשיה למצוה, דלמה לא הוי אורחא דמילתא להזכיר איש ואשתו, ובפרט שכבר נזכר בהציוי כן, אם כן ודאי אורחא דמילתא להזכיר בהעשיה כמו בהציוי ולא לשנות, ואדרבא דברי רש"י מוכרחים כאן ושם, דכאן (בראשית ז ה) פירש רש"י (ד"ה) ויעש נח, זה ביאתו לתיבה. אם כן מבואר דביאתו לתיבה היה כאשר צוהו ה', דהיינו מפני שנצטוה, אם כן הרי סותר הפסוק שלמטה מפני מי המבול, כמו שפירש רש"י (ד"ה מפני) שדחקהו המים, וכמו שמבואר בב"ר (פל"ב ו') והביאו הרמב"ן אלו היה מגיע לקרסולין לא היה נכנס, אבל כיון שראה שהמים על פני כל הארץ וראה שיטבע נכנס עיין ברמב"ן, אם כן לא היה זה מפני הציוה, על כרחך צריך לומר דקאי על ענין ביאתו לתיבה האנשים לבד כי היה כאשר ציוהו, ואם כן ויבא נח הוא פירושו של ויעש נח, וכנדרש בל"ב מדות דר"א בנו של ר' יוסי הגלילי, ועל כן כתב רש"י ויעש נח וכו' נח ובניו וכו', בדבור אחד אף שהם בפסוקים חלוקים וגם פסוק אחד מפסוק ביניהם, וזה ברור לדעתי. ושם בפסוק ויצא נח ובניו ואשתו, גם כן מוכרח הקפידה שמזכיר האנשים לבד וכו', שהרי כתב רש"י להלן (פרשה ט פסוק ט) (בראשית ט ט) (ד"ה) ואני הנני מקים את בריתי וגו', וז"ל: ואני הנני מסכים עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם וכו', עיין שם. והיכן מצינו שלא היה רוצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו השי"ת אף שכבר התיר לו, אם לא מן הפסוק הזה שאחר שנאמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך וגו', שהתיר לו תשמיש המטה שנאמר ויצא נח ובניו וכו', שלא רצה לנהוג כן עד שיבטחו, וזה ברור ואמת לדעתי ואין צורך לשבש הספרים.

פירוש יד

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב). גרסינן בקידושין (דף י"ג ע"א) הדור יתבו וקאמרי הא דאמר ר' יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהן, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול, שנאמר (הושע ד ב) וכו' פרצו ודמים בדמים נגעו, מאי משמע כדמתרגם ר' יוסף מולידין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין, וכתיב (הושע ד ג) וכו' וגם דגי הים יאספו. ואלו בדור המבול לא נגזרה הגזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, ואלו הכא אפילו דגים שבים, עד כאן לשון הגמרא. והקשה זקני הגאון מהרש"א בחדושי אגדות הלא כאן ליכא רק ספק אשת איש וקצת שוגג, ואלו בדור המבול חטאו בזדון בודאי אשת איש, עיין שם. ונראה לי לישב קושיתו, ויתבאר גם כן מה דמתרגם ר' יוסף חובין על חובין מוסיפין, מה כונתו בזה. והנ"ל דהא יש להבין בדור המבול דנגזר כליה על כל הברואים, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכי דעת יש להם שקבלו גמול ועונש. ויש לתרץ זה בכמה אנפין, ואחד מהן דהלא מבואר במסכת אבות (פ"ה מ"ב) שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהן את מי המבול. אלמא דכמה דורות היו חוטאין, ולפי זה התגלגלו בודאי בדומם צומח חי כנודע מפי חכמי האמת, וגם כן היו משוקעין ברשעתן עד שאפילו בגלגוליהם החזיקו ברשעתן ודבקו באינם מינם, לכך על הכל נגזר שאף הם היו באותו החטא. והנה נודע מפי חכמי האמת דרוב צדיקים מגולגלים בדגים, ולפי זה אז שלא היו צדיקים בהדורות רק המסוימים כמו משותלח וחנוך וחבריהם, והם היו צדיקים גדולים שאינם צריכין להתגלגל כלל, והשאר היו רשעים, ואם כן לא היו שום גלגול כלל בדגים, מהיכי תיתי יתענשו. אבל עכשיו יש גלגולים בצדיקים בדגים למרק עבירות קלות שבהן, והנה מסתמא אין בהם דופי כל כך רק על שלא מיחו והיה בידם למחות, והנה זה ביטול עשה היא דהוכח תוכיח וגו' (ויקרא יט יז), או שאר איזה ביטול עשה כדאיתא בגמרא זבחים (ז' ע"א) אין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה, אבל ח"ו שיעברו בקום ועשה. והנה איתא בגמרא (מנחות דף מ"א ע"א) במלאכא דאמר לרב קטינא דלא ענשו אעשה רק בעידן ריתחא. אם כן כיון שהרשעים הללו מרבים חימה, אז העונות הקלים של הצדיקים שלא היו נחשבים לכלום להענש עליהם, עתה נחשבים לעון, והיינו חובין על חובין מוסיפין, לכך נגזר על הכל אף על הדגים כנ"ל.

פירוש טו

בב"ר פרשה ל"ג (ב"ר ל"ג ה') וישלח את העורב (בראשית ח ז), הדה"ד (תהלים קה כח) שלח חשך ויחשיך. והוא פלאי מה ענין זה לזה. והנ"ל בהקדים לפרש גוף הפסוק (תהלים ק"ה כ"ח) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו. דקשה תרתי. א', מהיכי תיתי שימרה. ב', אם קאי על החשך, הוי ליה לכתוב ולא מרה לשון יחיד. ולתרץ זה נאמר על פי מה שפירש רש"י על פסוק (שמות י כא) וימש חשך, דהיה כפול ומכופל, עיין שם (ד"ה וימש). והרשב"ם פירש וימש חשך, החשך של לילה יאפל זמן מרובה, שלא האירה לילה עד זמן ג' ימים, עד כאן דבריו. ואם כן לדבריו לא היה חשך מיוחד, רק שלא שמשו המזלות מן סוף הלילה של המכה עד ג' ימים ונשאר לילה והבן, מה שאין כן לרש"י הוי חשך מיוחד. והנה יש הכרע לדברי רש"י מפסוק (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו, עיין מה שפירש רש"י שם (ד"ה ויום), וז"ל: מכלל ששבתו כל ימי המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה. לא ישבותו, לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן, עד כאן. דהלא בענין הטביעה של המצרים, יש אמתלאות שאין זה מנגד לאמרו ית' ולא יהיה עוד מבול (בראשית ט יא), מב' טעמים. א', שעל כל עולם כולו אינו מביא דוקא. ב', שדוקא להביא מבול עליהם, אבל הם באים בתוך הים (עיין סוטה י"א ע"א). והני ב' התירוצים לא שייכים כאן, דתירץ הב' ודאי לא שייך כלל. וגם תירוץ הראשון לא שייך, דבשלמא שם הרי נאמר ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר, מה שאין כן כאן דנאמר סתם יום ולילה לא ישבותו, משמע בשום מקום לא ישבותו והבן, אלא ודאי דהמזלות שמשו, רק דהיה חשך מיוחד שהחשיך למצרים וכפירוש רש"י. וזה דברי הפסוק שלח חשך ויחשיך, דהיינו כדברי רש"י ששלח חשך מיוחד להחשיך, אבל המזלות שמשו והיינו ולא מרו המזלות את דבריו, אבל אם לא שמשו המזלות היו ממרים את דבריו שאמר ויום ולילה לא ישבותו, והבן. והנה בספר נתיב הישר פרשת בא הביא המדרש הנ"ל, ופירש בו דמהא וישלח את העורב (בראשית ח ז), מבואר דלא שמשו המזלות בימי המבול עד עתה, דאם לא כן שליחות העורב למה, כיון שפתח החלון היה לו לראות (בראשית ח ו), אלא ודאי שהיה חשך, ואם כן יום ולילה לא ישבותו כפירוש רש"י שישמשו מאז ולהלן, (ולאפוקי ממה שכתב מהרש"א בחדושי אגדות דשביתה בכל מקום, היינו מנוחות הפועל שלא ישבותו בני נח רק יעסקו במלאכה, ולא קאי על מנוחות הפעולה, עיין שם). והנה אם לא היה חשך במצרים יותר מחשכת לילה, ויום ולילה היה שוה אף אם שמשו המזלות, מכל מקום סותר להמאמר יום ולילה לא ישבותו כיון דיום ולילה שוה, אלא ודאי דהיה בלילה מחשיך טפי, והיינו שלח חשך ויחשיך טפי מסתם חשך. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, עד כאן דבריו. והנה לדעתי אין זה סותר למאמר יום ולילה לא ישבותו, כיון ששמשו המזלות אף אם יום ולילה שוה. לכך נ"ל באופן אחר דמדאמר וישלח את העורב, שמע מינה שלא שמשו המזלות אז בימי המבול כמ"ש בספר הנ"ל, ואם כן יום ולילה לא ישבותו כפירוש רש"י כמו שכתב גם כן בספר הנ"ל, על זה אמר הדה"ד שלח חשך, דהיינו דשלח דבר מיוחד להחשיך כפירוש רש"י הנ"ל ולא כרשב"ם, אבל המזלות שמשו, וקשה לא ישמשו המזלות ולא יצטרך לשלוח חשך, אלא ודאי דפירוש רש"י עיקר ביום ובלילה לא ישבותו וצריך להיות בהכרח כן, והבן.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה