אור ברסלב
ישמח משה בראשית

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

בראשית

הקדמה

פירוש א

בראשית ברא אלקים (בראשית א א). במדרש (ב"ר א' י"ב) שמעון בן עזאי אומר וענותך תרבני (תהלים יח לו), בשר ודם מזכיר שמו ואחר כך מזכיר שבחו פלן אגוסטלי וכו', אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי העולם, אחר כך מזכיר שמו בראשית ברא, אחר כך אלקים, עד כאן. ויש להבין מאי ענוה יש בזה, כי כפי המושכל הראשון הוא כלפי לייא. ועוד וענותך תרבני משמע שהש"י מגדילני בזו הענוה, והדברים סתומים מאי מגדילני בזה. וכדי לבאר זה, אקדים לבאר מה שאמרו רז"ל במסכת עירוכין (דף י"ג ע"ב) בעולם הזה כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז יא) שובע שמחות, אל תקרי שובע, אלא שבע. ושל ימות המשיח של שמונה נימין, שנאמר (תהלים יב א) למנצח על השמינית. ושל עולם הבא של עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב ד) עלי עשור ועלי נבל. ומסיק שם בגמרא לעולם הבא איידי דנפיש נימין דידיה, נפיש קליה כנבל, לכך קרי ליה נבל, עד כאן. ויש לתמוה (א), מה תועלת יש בזה כינור של ז' נימין או של שמונה או של עשרה, הלהן תשברנה. (ב), הראיה שמביא אל תקרי שובע אלא שבע, מהיכי תיתי ניקרי שבע כיון דכתיב שובע. וגם למנצח על השמינית, מה ניצוח יש בזה. (ג), של עולם הבא של עשרה נימין, מה תועלת יש בזה. (ד), מה דמסיק איידי דנפיש נימין דידיה וכו' קרי ליה נבל, מה אשמעינן בזה דמכנה שמה נבל, הלא כבר אשמעונין במאי דקאמר עלי עשור כמה נימין יש לה. והנה לבי אומר לי, הגם שאין המאמר יוצא מידי פשוטו, אף גם זאת יש בו פרטי רמזי חכמה, והמאמר סובל ענינים עמוקים, וזה באמת הטעם של חילוק הכינורות הנ"ל, שהם רומזים עניני חכמה.

בהקדם לפרש הפסוק (שיר השירים א א-ד) שיר השירים אשר לשלמה, (שיר השירים א ב) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, (שיר השירים א ג) לריח שמנך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך, עד כאן. והנ"ל בזה דהחכם ר' יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר ב' פרק ט"ו) כתב לפרש הפסוקים (תהלים לו ח-יא) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, (תהלים לו ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, (תהלים לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, (תהלים לו יא) משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. כי הרמב"ם כתב בספר המורה (חלק א' פרק מ"ג) דכנף, הוא שם משותף, ואחד מן שיתופו לשון סתר, כמו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ), דפירושו ולא יסתר עוד מוריך ולא יתעלם. ועל פי זה פירש ולא יגלה כנף אביו (דברים כג א), היינו סתר אביו. וכן ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג ט), היינו פי' סתרך על אמתך. ועל פי זה פירש כל כנף שתמצא בפסוק מתייחס להבורא ית', כמו אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב), היינו תחת סתרו. פירוש לפירושו שהוא יהיה סתרך, כמו שנאמר (תהלים לב ז) אתה סתר לי וגומר. ועל פי זה פירש העקרים מה יקר חסדך וגו', כי היות נמצאים בעצמותו ית' שלמות בלתי בעל תכלית קיימים בלתי משתנים, ואינם ממין שלמות מן השלמות המושגות אצלינו, ואולם בחסד אלקי ישיג האדם מדרגה מה ממעלתם. וזהו מה שאמר הכתוב מה יקר חסדך אלקים, רוצה לומר כמה גדול ויקר חסדך שאי אפשר שתושג מדרגתו, ושם היוקר והחשיבות הזה הוא מן הפלא היות בני אדם חוסים בצל כנפיך, היינו בצל סתרך והשלמתך, ויהיה פירושו כי הדבר שהוא בלתי בעל תכלית, אי אפשר שתושג מדרגתו, אבל הוא נסתר ונעלם, ועם כל זה בני אדם חוסים בצל ההסתר ההוא, שהוא סתר עצמותו וחסדו ושאר תוארים הנמשכים מאתו, ואמר כי מן ההשגה שמשיגים מצד ההסתר ההוא שהיא השגה שכל הנמצאים משתלשלות ממנו, והשגת הפעולות הנמשכות מחסדו ומיתר התארים המתייחסים אליו ית', הם מתענגים תענוג נפלא והם שבעים ממנו, וזה בעולם הנשמות. וזהו אמרו בלשון עתיד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך וגו'. רצה לומר כי במה שישיגו משאר הנמצאות המשתלשלות ממך הנקראים אחוריים הרמוז אליהם, כמו שנאמר למשה (שמות לג כג) וראית את אחורי. ולמה נקראים דשן ביתך, שעל זה נאמר על משה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. ואמר שמהשגה זו יהיו דשנים ורעננים ושבעים כל טוב, אבל נחל עדניך, רצה לומר מאותו הנחל הנמשך ממה שאתה מתעדן ממנו ומתענג בו שהוא עצמותך והתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית אשר בך, אין דרך ומבוא להשיג ולשתות ממנו מעצמם, רצה לומר מצד השגתם, אלא אם כן אתה תשקם ממנו דרך חסד, ולזה אמר תשקם ולא אמר ישתו, לפי שאינן מושגות אלא דרך חסד. ואמר כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, לבאר שאין שם מונע להשיג התענוג הנפלא הזה, מצד שהתארים והשלמות הם נצחיים, והאנשים אינם נצחיים, כי עמך מקור חיים ובידך לתת להם חיים נצחיים. גם אין מניעת מצד שאין בכחם לקבל עוצם התענוג ההוא, כי בידך הוא, כי כחך הגדול יוכל לתת להם הכנה וכח לקבלו, כי באורך נראה אור, ר"ל כי אפילו השגת החושיות לא נשיגם ולא יגיעו אלינו אלא מצד החסד הנמשך מאתך, כי האור אין בנו כח להשיגו, אבל הוא מכהה ראותינו אם לא מצד האור האלהי הנותן בנו כח להשיג קצתו, ומוציא ראותינו מן הכח אל הפועל.

או יאמר כי באורך נראה אור, ר"ל כי מצד השכל המושפע ממך שהוא אורך, נשיג איזה השגה בו שהוא אור לאור באור החיים הנצחיים, ובעבור זה הוא שנבקש ממך שתמשוך ממקור השלמות אשר בך קצת תענוג אלינו על צד החסד. ומה שאמר ליודעך, לבאר כי החסד ההשגות ההן, ראוי שיהיה נמשך ליודעך יותר מזולתם, אבל לישרי לב והם המאמינים, ראוי שימשך אליהם השכר המיועד מצד התורה דרך צדקה, וזהו אמרו וצדקתך לישרי לב, כי הצדיק האלקי יגזור שישיגו המאמינים אף אם הם בלתי יודעים מדרגות החיים הנצחיים המיועדים מצד התורה, מצד היותם בטוחים בשם ה' יתברך ומאמינים בתורתו אף על פי שלא יספיקו להשיג השגה שכלית, ר"ל אף שאין יודעין להשיג על פי מופת להבין בגדולת הבורא ית"ש, כמאמר הנביא (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. הרי שיעודי השגת החיים הנצחיים מצד האמונה אף בלא ידיעה במופת, כי לא ירמוז בזה אל החיים הגופניים, שאין הצדיקים המאמינים חיים בהם יותר מן הרשעים, אבל הנביא ירמוז בזה אל החיים הנצחיים, עד כאן דברי פה קדוש בספר העקרים ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. ולפי זה דעת לנבון נקל דלמדרגה זו ודאי לא יזכו רק יחידי סגולה מעם ה' הדבקים בו ית', כאמור (דברים ד ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים וגו', אבל לא נגה אור השפע זו על שום אחד מחכמי עכו"ם אף החכמים היותר גדולים שבהם, שהם לא יגיעו למעלה מהטבע שכל אנושי, וזה אינו בחק אנושי כמ"ש. ועיין בתשובת רבינו הרמב"ם (סי' קמ"ג) בהאגרת שכתב להחכם ר' שמואל אבן תבון, שכתב על אריסטו הנחשב אצלו להחכם היותר גדול שבכל חכמי הגוים, וזה לשונו: ודעתו, ר"ל דעת אריסטו, היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליו השפע האלקי, עד כאן דבריו. ועל פי זה יתחרשון ישתקקון יסתגרון פה השואלים ההבדל בין אלהי אברהם ובין אלקי אריסטו, כי גם הוא השיג מציאותו יתברך בדרך מופת מתוך פעולותיו, עיין בכוזרי (מאמר רביעי סימן ט"ז). והנה לפי זה שכתבתי יובן, דאינם נכנסין כלל בסוג אחד, והוא כיתרון האור מן החשך, ואינם מתחלפים בפחות ויתר לבד, רק שאין להם חלק ונחלה כלל בסוג זה, כי אין להם מבוא כלל בהשפעה אלקית למעלה מגבול שכל אנושי, והשכל האנושי נגד השפעה אלקית, הוא אף לא כטפה מן הים כנ"ל.

וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה שיר השירים, שנתעלה על כל השירים, שהוא בקשת תכלית האמיתי ומדרגה הגדולה שבמדרגות, ישקני מנשיקות פיהו, היינו כענין שכתב העקרים שם מנחל עדניך תשקם, וישקני הוא לשון תשקם, כמו ואחר ישקה את האשה מים (במדבר ה כו), מנשיקות פיהו, ר"ל ממה שפיהו כביכול נושק, דהיינו ממה שהוא מתענג כמו מנחל עדניו, כידוע דנשיקה הוא פעולת רוב האהבה ותענוג, ובקשת ישקני הוא, משום דאי אפשר לבא לזה מטבע אנושי, רק בהשפעת חסד עליון כאמור. כי טובים דודיך מיין, יש כי שנתפרש בלשון אף, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא ה), וכמו כי קרוב הוא (שמות יג יז), עיין בהראב"ע ריש פרשת בשלח. ור"ל אף שטובים דודיך מיין, ר"ל הנמשך מיין גם כן, והיינו מכל שעשוע עונג פעולותיו ית', וקראו בשם יין, שזה כולל כל שמחה כמ"ש רש"י (ד"ה כי), מכל מקום לריח שמניך טובים, היינו מצד פעולתך הנראים ונשמעים למרחוק מקצה ועד קצה, על כן עלמות אהבוך, היינו האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה עלמות), ואם כן אנחנו עמו חבל נחלתו ראוי לנו מדרגה היותר גדולה, אלא שזה אי אפשר מפאת עצמותו של האדם, כי אם בחסד אלקי. לזה אמר משכני דייקא, אז אחריך דייקא נרוצה, כי דוד המלך ע"ה אמר טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים ל"ז ט'). ואמרתי בדרך פשוט על דרך משל כמו שנותנין לחולה איזה מאכל טוב, והוא מחמת רוע מזגו בחולשתו אינו רוצה לטעום כלל, ומבקשין ממנו אם לא תרצה לאכול, טעום ותראה שהוא טוב. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה, דבודאי מי שהוא רק טועם משעשוע אהבתו ית', רואה שאין טוב ומתוק כזה במציאות ובודאי יאחוז ולא ירפה, רק שהסט"א מסמא עיניו ומסיתו שלא ירצה לטעום כלל וזה כל פעולת הסט"א, על כן רבי שמעון בן יוחאי הקדוש קורא תמיד אטימין עיינין (זוהר ח"ג ע"ז ע"א), על כן אמר דוד טעמו וראו בעצמיכם שטוב ד'. והיינו טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי בודאי הטועם שוב לא ירפה כנ"ל, על כן אמר נרוצה בודאי. ואמר הביאני המלך חדריו, ר"ל אף שכבר הביאני המלך חדריו, ר"ל חדרי משכנותיו שעשוע השגתו על ידי פעולותיו, אך אנו מבקשים נגילה ונשמחה בך כביכול בתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית שבך הנקראו נחל עדניך. והנה נחל עדניו שהוא השגת תארי עצמותו ית', ודאי מופשט מן המלות, ועיין במורה (חלק א' פרק נ"ז) שכתב אמנם השם יתעלה ויתרומם ענין אמרינו עליו שהוא מחויב המציאות, תהיה מציאות עצמו ואמתתו, ואינו עצם קרה לו שימצא, אם כן הוא נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, יודע ולא במדע, חכם ולא בחכמה, אבל הכל שב אל ענין אחד אין רבוי בו וכו'. ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות וכו'. ואלו הדברים אין העלם בהם למי שרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם, והפשטתו אותם לא בכללית אשר יורו עליו המלות, וכל מקום שתמצא שיתארו השי"ת ראשון ואחרון, הוא כתארו באוזן ועין כלשון בני אדם, עד כאן דבריו עיין שם באורך. המבואר מזה, דאף שבדבור ההכרח לצייר הענין כפי שהפה יכול לדבר, אבל בהשגת השכל צריך להפשיט אותן מן המלות, ונמצא המלות הם להם לבוש להתפס בדבור, אבל בהשכל צריך לפשטו מהלבוש. והנה ידוע כי ערום, הוא שם משותף להתחכמות ולהפשטה (עיין בקונקרדאנציע בשורש ערם), כמו והנחש היה ערום (בראשית ג א), כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), שהוא לשון התחכמות, וערום ילינו מבלי לבוש (איוב כד ז), הוא לשון הפשטה, וכמוהו הרבה ושורש אחד להם ערם. ועל פי זה פירשתי הפסוק (משלי ח יב) אני חכמה שכנתי ערמה, היינו מופשט מן המלות, דמי שרוצה להשיג בלי הפשטה, הוא נעדר החכמה כנ"ל, והוא פירוש נכון מאד. אמנם להשפיע שכל לזולתו, זה אי אפשר רק על ידי הדבור, וממילא הוא מהנמנע רק על ידי השגת פעולותיו ית', כמ"ש (תהלים קמה יא-יב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, (תהלים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו, והיינו השגתו על ידי אמצעות פעולותיו. וז"ש נזכירה דודיך, ר"ל להזכיר לזולת דודיך, זהו נמשך מיין היינו השגת פעולתיך, אבל בעומק השגת השכל משרים אהבוך, אהבת מישור לו ית' בלי שום אמצעי מפסיק, והבן.

ונקדים עוד דיש כמה מיני מתיקות, מתיקות הטעם, כענין שנאמר (שופטים יד יח) מה מתוק מדבש. מתיקות השמע, כמ"ש (שיר השירים ב יד) כי קולך ערב. ומתיקות הראיה, כמו שנאמר (קהלת יא ז) ומתוק האור לעינים. מתיקות השינה, כמו שנאמר (קהלת ה יא) מתוקה שנת העובד. וכל אלו המתיקות הם רק מתיקות מדומות בחושים גשמיים הכלים ונפסדים והמתיקות נפסק כרגע, ואין מתיקות אמיתת נמצאת רק מתיקת השגה והוא לעדי עד. וזהו שנאמר בדברי תורה (תהלים יט יא) המתוקים מדבש ונופת וגו', ור"ל כי מתיקות הדבש היא מדומים, ומתיקה השגת תורה הקדושה היא אמיתיית. והנה ידוע דמתיקת האמיתית והמדומית הם כשני צרות זו לזו, דהמשוקע בהמדומית אין לו חלק בהאמיתית, וההיפך בהיפך, ואין המתענג באמיתית, רק הנבדל ומופרש מהבלי זה העולם וקדוש יאמר לו, והוא מקדש ומעון אל, כענין שנאמר (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרו רז"ל בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, והנה כבר ידוע דההשגה בעולם הזה אינו רק דשן ביתו שהיא השגת הנמצאת.

ונקדים דכללית השגה בהנמצאות כלול בשבע החכמות, שעליהם נאמר (משלי ט א) חצבה עמודיה שבעה, אף דיש בכל אחד מהשבע כמה חכמות רמות ונשגבות, מכל מקום כבר מוסכם מכל החכמים דנחלקים לשבעה סוגים, וכן כללית הנמצאות נחלקים לשבעה שבעה, שבעה רקיעים, שבעה ארצות, שבעה כוכבי לכת, ועיין באלשיך תהלים (בסימן י"ט) דהשבעה כוכבי לכת לאו היינו השבעה רקיעים, רק דבהשבעה רקיעים נכלל עולם המלאכים ועולם הכסא, כאמרם ז"ל (חגיגה י"ב ע"ב) עיין שם.

ונקדים עוד דבכל מיני שמחות לא יתכן שביעה, דיש לו מנה מבקש מאתים (קה"ר פ"א י"ג), וכן בכל התאות לא יתכן שביעה קיימת שיהיה שבע בהשמחה על ידי התאוה שהשיג בשביע קיימת, דמה שיותר משביע תאותו יותר מתאוה, כמ"ש בפרשת נצבים על הפסוק (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, עיין שם. ואם כן השמחה אינו בשלמות ולא יתכן בה שביעה, רק במתיקות השגה יתכן שביעה בהשמחה אף שהוא דבר שאין לו סוף, מכל מקום הלא ההשתוקקות למתיקות הזה שהוא שורש מחצבו של הנפש שנחצבה מחכמה עליונה והחשק הנמרץ, הוא בעצמו שמחה. מה שאין כן תאוה גופנית, כל זמן שנעדר השגתה היא עצב ורעה חולי. ולזה כוון שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש באמרו (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, דכל מיני אהבות מה שהאהבה יותר יקר, תגדל הצער ביותר כל זמן שאינו יכול להתעלס באהבים כרצונו, אבל אהבתו ית' אף שמה יפית ומה נעמת אהבה, שהוא העולה על כל אהבות וכל אהבות הם כלא נגדה, ולהשיגם בשלמות אי אפשר כי היא בלתי בעל תכלית, אף גם זאת היא בתענוגים.

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.

ועל פי זה יתבאר המאמר הנ"ל במסכת עירוכין, דהנה המתיקות מכונה בשם כינור, כאמרם ז"ל במסכת מגילה (דף ו' ע"א) כינרת זו גניסר, ולמה נקרא שמה כינרת, דמתיק פירא כקלא דכינרי. וזה אמרה כינור של מקדש, דהיינו המתיקות האמיתית של זה הקרוי מקדש, והיינו מתיקות השגה בפעולותיו ית' המורים על גדולתו, דכל מיני מתיקות זולתה אינם מתיקות על דרך האמת רק מדומות כמ"ש לעיל, ואינם נחשבים למתיקות לאיש השלם המקדש עצמו עד שנעשה מעון ומקדש לשכינתו ית', ואינו מתענג רק במתיקות השגה שהיא מתיקות אמיתית, והיא של ז' נימין, דהיינו השגות הנמצאות דשן ביתו הכלול הכל בז' ז', שנאמר שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע, ר"ל דאי אפשר למקרי שובע, אם לא דנקרי שבע דאז יתכן שובע, והיינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת ס"ג ע"א), דהדרש יוצא מעומק הפשוט. ואבאר זה, דקשה איך אמר שובע שמחות, הלא לא יתכן בשום שמחה שביעה כמו שביארתי לעיל, אלא שבע דהיינו שמחת השגה דבזה יתכן שביעה כמו שביארתי לעיל, ואם כן שפיר קרינן שובע, והדרש יוצא מעומק הפשוט ומוכרח מהפשוט. ועל דרך רמז הוא מפורש, דשבע הוא ממש אותיות שבע, אבל העיקר מוכרח מעומק הפשוט, וזו חכמה נפלאה בדרשת רז"ל, (ותהלה לאל ית' אני דרכתי בדרך הזה בהרבה דרשות רז"ל עצמו מספר והוא נכון מאוד למבין). ושל ימות המשיח של שמונה נימין, דהיינו מדרגה למעלה מהנמצאים, שנאמר למנצח על השמינית, כי אז יהיה הניצוח דידן נצח כנ"ל, ושל עולם הבא מתיקות השגה מנחל עדניו, והיינו של עשרה נימין כנ"ל. והנה אם המושגים מכנה לנימין, השגות הנמשכות מהן יקרא בשם קול. והנה נפיש בלשון הגמרא, כמו רב בלשון הקודש. וידוע דיש רב בכמות ורב באיכות, וזה אמרם ושל עולם הבא איידי דנפיש נימין דידיה, ר"ל באיכות שהוא יקר מאד מאד תארי עצמותו ית' כולם לכח אחד אצולים ולא ברואים, נפיש קליה דידיה כנבל, על דרך משל כנבל דנפיש קליה דידיה, ר"ל השגות הנמשכות נפישין גם בכמות עצמו מספר, לכך קרי ליה נב"ל, דהיינו נו"ן שערי בינה, ול"ב נתיבות חכמה, שנאמר עלי עשור ועלי נבל, וכן בנבל עשור זמרו לו (תהלים לג ב), כנ"ל בס"ד.

ועל פי זה יתבאר המדרש הפונה קדם, דהנה בבשר ודם אין מה להשיג בעצמותו הפרטי, כי כמוהו כאיש אחר ומה גבר בגוברין, ודרך הדבור להקדים תמיד מה שאין צריך הודעה, ואחר כך הידיעה מה שצריך להודיע. לכך מזכיר שמו דמורה על עצמותו דאינו מודיע שום דבר, ואחר כך מזכיר שבחו דהם תאריו, והוא הידיעה שמודיע ומתפאר בתאריו. מה שאין כן השי"ת, דאף שבפעולותיו הנגלים יש גם כן ידיעות וחכמות רמות ונשגבות, מכל מקום לנגד השגה בתארי עצמותו, הכל כלא וכאפס וכאין, לכך מזכיר שבחו ואחר כך מזכיר שמו, שזה ידיעה יותר עמוקה עד לאין תכלית, (והוא דרך אחר ממה שדרך הבעל עקדה במדרש הנ"ל כמבואר להמעיין). ושמא תאמר מאין המבוא לנו להשגה זו שהיא תארי עצמותו, כי אין מטבע שום שכל של כל הנמצאים להיות לו שום מבוא שם, ואם כן מה זו ידיעה, לזה אמר וענותך תרבני, כי אין ענוה גדולה מזו להשקות מנחל עדניו לשוכני בתי חומר, והבן.

ועל פי זה סיום התורה מקושר בהתחלתה, לעיני כל ישראל בראשית ברא, פירוש לעיני השכל מושג בראשית מה שברא, דהיינו דשן ביתו, ואחר כך אלקים תארי עצמותו, היינו נחל עדניו שמשקה בחסדו. והשם יזכני להיות מן הזוכים לחזות בנועם ד' לשתות מנחל עדניו אמן.

פירוש ב

בראשית ברא וגו' (בראשית א א). דקדקו המפרשים דהוה ליה למימר בראשונה, ועיין רש"י ז"ל (ד"ה בראשית) שאם בא להורות סדר הבריאה הוי ליה למימר בראשונה ועיין רמב"ן. והנ"ל בזה, כי ראשון יאמר על דבר שהוא ראשון אף שאין להדבר ההוא התחלה כלל, כמו אני ראשון (ישעיה מד ו), מה שאין כן ראשית יאמר על דבר שהיה לו התחלה, כמו בלי ראשית ובלי תכלית (אדון עולם), שפירושו בלי התחלה ובלי סוף, ובכדי להוציא מלב המאמינים בקדמות שאומרים שהעולם היה מעולם ולא תסור, ואף על פי כן הוא הבורא ית"ש שהיא סיבת העולם, והסיבה אל המסובב יקרא בורא. לכך נאמר בראשית, כלומר בהתחלה ברא את השמים ותולדותיה ואת הארץ ותולדותיה, והכונה כי אחר שלא היה, נתהוה יש מאין כשעלה ברצונו ית', והבן.

או יאמר כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והמחשבה נקראת ראשית שהיא ראשית לכל הנפעלים, ואמר להוציא מלב הכופרים שהעולם נופל בחיוב או במקרה בלי כונת מכוין, לכך אמר בראשית ברא (בראשית א א), דהיינו במחשבה, ר"ל בכונה מכוונת ברצונו הפשוט ית"ש, והבן.

פירוש ג

במסורה בראשית ברא אלקים וגו' (בראשית א א). אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב ג). אשר ברא אלקים אדם על הארץ (דברים ד לב). להבין זה, נקדים מה דאיתא במדרש תנחומא (והובא ברש"י תהלים קי"ט) בפסוק (תהלים קיט קל) פתח דברך יאיר מבין פתיים (ד"ה פתח), תחלת דברך במעשה בראשית יהי אור (בראשית א ג), מבין פתיים, משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה. והוא פליאה, דמהיכן יליף משום דפתח באור יפתחו בדברי תורה. ונ"ל על פי מ"ש הנזר הקודש אהא דאיתא במדרש (ב"ר ג' א') רבי יהודה אומר האורה נבראת תחלה, דקשה הא בקרא איפכא כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ואחר כך ויאמר אלקים יהי אור. ומתרץ על פי מ"ש המפרשים דתחלת הבריאה יש מאין לא היה רק במחשבה ולא במאמר, ולאחר שנבראו שמים וארץ ותולדותיהן, אמר להם להוציא כל מה שבכחם אל הפועל באמרו יהי אור, יהי רקיע (בראשית א ו), וכן כולם. ובזה אתי שפיר דבתחלת הבריאה בכח המחשבה נברא העולם קודם שנברא האור, והיינו דכתיב בראשית ברא וגו', אחר כך ויאמר יהי אור, אבל בבריאה על ידי הדבור נברא האור תחלה לפני בריאת שמים וארץ ותולדותיהם בפועל. והיינו דדרש פתח דבריך דיאיר, מפתח פומך דייקא הוי לן נהור, שתחלת דבורו של הקב"ה היה יהי אור, עד כאן דבריו. עוד נקדים הא דאיתא (אבות פ"ג מ"ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', והקשה המדרש שמואל שזה סותר לדברי הלל שאמר (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא. ומתרץ דבמחשבה בכח צריך שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, שיקבל עליו לקיים כל התורה ותרי"ג מצות בלב שלם ונפש חפצה כשידע אותם דרחמנא לבא בעי (זוהר ח"ב קס"ב ע"ב). אמנם הלל דבר על היראה מהחטא בפועל המעשה, שזה אי אפשר שיפעול האדם אם לא שיהיה חכם, שאם אינו יודע מה שהיא חטא, אי אפשר לו להזהר ממנו, לכך אמר אין בור ירא חטא. ובזה יובן מאמר שלמה המלך ע"ה לדעת חכמה ומוסר וגו' (משלי א ג) לקחת מוסר השכל, כלומר צריך שידע החכמה מקודם כדי שאחר כך תביא המוסר שהיא יראת חטא, אבל לקחת בענין הקיחה והקבלה, צריך שיקבל על עצמו מוסר הרומז ליראה, אחר כך השכל שישים על עצמו ללמוד ולהשכיל, עד כאן דבריו.

ועל פי זה נ"ל לפרש (משלי ט"ו כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי אורח חיים קניית השארת הנפש והדבקות באלקים חיים, אינו תולה בפועל המעשים כי רחמנא לבא בעי, ובפירוש נאמר (משלי ד כג) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. אבל עונש הגיהנם הוא רק בפועל המעשים הרעים, דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), ואם עושה מעשים רעים פוגם בנפש מאד אף אם לבו בל עמו, כמו שסם המות ממית הגוף אף כי בשגגה נעשה. וזה כונת הפסוק, כי הפסוק מדבר שם מיראת ד', כי לעיל מיניה כתיב (פסוק ט"ז) (משלי טו טז) טוב מעט ביראת ד' וגו', ואמר על זה אורח חיים הוי היראה למעלה, היינו קודם למשכיל, כי הוא לב טוב בעצם, ולמען סור משאול צריך להיות היראה מטה, והיינו הלימוד קודם כדי שידע ממה ליזהר, והבן. ועל פי זה יבואר המדרש תנחומא הנ"ל, תחלת דברך במעשה בראשית, תחלת דברך דייקא, דהיינו הוצאה לפועל שיהיה בדבור, היה ויהי אור, כי האור קדמה בפועל לכל, מבין פתיים, משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה כי אין בור ירא חטא, והבן.

והנה התורה נקראת אור, כדכתיב (משלי ו כג) ותורה אור, והוא ממש בדוגמת אור, שבמחשבה יראת חטא קודם, ובמעשה לימוד התורה קודם לכל. ובזה מובן המדרש תחלת דברך, היינו הוצאה לפועל המעשה שהיה על ידי דבור, היה יהי אור, שבמעשה האור קודם לכל, ומשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה כי אין בור ירא חטא, על כן במעשה לימוד קודם כי הוא נמשלה לאור, והבן. ובזה מובן הא דאיתא במדרש (שמו"ר נ' א') ר' יהודה אומר האורה נבראת תחלה וכו', לפיכך פתח דברך יאיר וגו', ממנו למדו הצדיקים כשהיו מתחילין בדבר היו פותחין באורה, אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיעשה המשכן, אמר בצלאל במה אפתח תחלה פתח בארון, הה"ד (משלי ט ט) תן לחכם ויחכם עוד, עד כאן הביאו הנזר הקודש בבראשית רבה פרשה ג' סימן א'. והקשה על זה הא בש"ס (ברכות נ"ה ע"א) איתא איפכא, שבצלאל עשה תחלה משכן ואחר כך ארון. והעלה כי המשכן נבנה בציור בנין העולם, והארון שבתוכו היה כלפי האור כדכתיב ותורה אור, על כן בתחלת הבנין קדם המשכן להארון, ובגמר הבנין קדם הארון למשכן, ותרוייהו איתנהו דוגמת האור, עיין שם שדבריו נכונים ומתוקים. ואכתי יש לדקדק על מה שאמר וממנו למדו הצדיקים, משמע דקאי על כל הצדיקים, הא לא קאי רק על בצלאל, והוה ליה למימר וממנו למד בצלאל. אמנם לפי מ"ש מובן היטב, דכמו שהקב"ה פתח בפועל המעשה באור תחלה, ממנו למדו הצדיקים כולם בשעה שהן פותחין בדבר היינו בפועל, פותחין באורה זו תורה. ומ"ש אתה מוצא וכו', פירוש וכן אתה מוצא במשכן שבצלאל פתח בארון תחלה, היינו בגמר הבנין כמ"ש הנזר הקודש, וכבר נודע דכל עניני המשכן ומקדש יש באדם, עיין בעקדה ובאלשיך פרשת תצוה, וכדכתיב (שמות כה ו) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרו רז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, וכדכתיב (ירמיה ז ד) היכל ה' המה, והיינו דאיש הישראלי הוא מקדש, והבן.

ועל פי זה מבואר המסורה הנ"ל בראשית ברא אלקים וגו', דמשמע דשמים וארץ קודמין לאור, וקשה מהא דכתיב פתח דברך יאיר וגו', דמשמע דהאור נבראת תחלה. וכדי לתרץ זה אמר אשר ברא אלקים לעשות, פירוש שבהוצאה מכח אל הפועל המעשה, נבראה האור תחלה, אבל במחשבה שמים וארץ קודם לאור. עוד כוון הפסוק אשר ברא אלקים לעשות, כלומר כמו שברא אלקים היינו במחשבה, העולם קודם לאור, ובמעשה האור קודם לכל, כמו כן ראוי לעשות, וכמאמר המדרש ממנו ילמדו הצדיקים ויפתחו באורה זו תורה, ושמא תאמר מי ידמה לד' לעשות כמעשהו, לזה אמר אשר ברא אלקים אדם על הארץ, על דרך שמפרשים הא דכתיב (קהלת ה א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, לומר שהאדם הוא דוגמא עליונה, וכדכתיב (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו, והכונה כמו שהאלקים בשמים, כך אתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים. וז"ש אשר ברא אלקים, פירוש כל אשר ברא אלקים גם בגבהי מרומים, כך הוא אדם על הארץ דהוא כללא דכולא ביה, לכך ילמד מיוצרו כמו שהתנהג בבריאת עולמו, כן יתנהג האדם בעצמו בדוגמתן, וכאמור.

עוד ביאר על המסורה על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ג' ב', ב"ר פ"י ט', ב"ר פי"ב י') לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אמרת מכל מלאכתו (בראשית ב ג) אתמהה. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, עד כאן. והקשה הנזר הקודש דאכתי קשיא איך נפרע מהרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, כיון שבאמת לא נברא בעמל ויגיעה. ומתרץ על פי מ"ש בפרקי דר"א (פ"ז) דבר אחד אמר הקב"ה ונבראו שמים, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר ד' שמים נעשו, אבל בצבא השמים יגיעה הרבה, שנאמר (שם) וברוח פיו כל צבאם. וביאור הדבר, שמתחלה ברא אלקים בעצמו את השמים ואת הארץ, ובהם היה כלול כח תולדותיהן, כדאמרינן (ב"ר א' י"ד) את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן, ואחר כך הוציאו השמים והארץ בעזר אלקי ממעל מה שהיה כלול בהן מכח אל הפועל, לפיכך היה בהם יגיעה והמשך זמן, שכביכול סייעם הקב"ה בכח דבורו ונשתתף בהם גם במעשה שנפח בהן ברוח פיו להוציא כל צבאם ותולדותם אל הפועל. אלא דלכאורה הא גופא קשיא למה באמת לא נבראו גם תולדות השמים והארץ על ידי הקב"ה בעצמו, ומאז היה נברא הכל ברגע אחד במאמר אחד שלא בעמל ויגיעה, על זה אמר להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים, פירוש שתכלית הבריאה היה עבור האדם להיות בחיריי להיות לו שכר ועונש, והשכר והעונש אינו אלא מצד תיקון העולם וקלקולו, ואם היה נברא על ידי הקב"ה בעצמו היה על תיקונו הראוי, ולא היה צריך לשום תיקון על ידי הצדיקים, גם לא היה שום קלקול על ידי הרשעים, כי מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו. אבל עכשיו שנברא על ידי השמים והארץ בהיות העולם תהו ובהו מתחלה, שוב יש כח ביד הרשעים לקלקל וביד הצדיקים לתקן, ומזה בא עונש לרשעים ושכר טוב לצדיקים, עד כאן דבריו עיין שם ודפח"ח.

וזאת תורת המסורה, (בראשית א א) בראשית ברא אלקים דייקא, את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן בכח, הכל ברגע אחד שלא בעמל ויגיעה, אחר כך כתיב כי בו שבת מכל מלאכתו, משמע שהיה בעמל ויגיעה. ולתרץ זה אמר אשר ברא אלקים, היינו השמים והארץ הנבראים, הם צריכים לעשות, ולכן ההוצאה מכח אל הפועל מהנבראים היה כביכול בעמל ויגיעה. ואכתי קשיא למה לא ברא הקב"ה בעצמו כל תולדותיהן מיד ברגע אחד, ולתרץ זה אמר (דברים ד לב) אשר ברא אלקים אדם על הארץ שהוא בחיריי, וממנו יעמדו צדיקים ורשעים, ולכן נברא בעמל ויגיעה כדי להפרע מהרשעים, וליתן שכר טוב לצדיקים כדברי המדרש, והבן.

עוד י"ל על פי מ"ש רז"ל (ר"ה ל"ב ע"א) שבתחלת הבריאה לא נאמר מאמר בפירוש, כי אם בראשית נמי מאמר הוא. לפי שמתחלה נברא הכל במחשבה בכח ולא בפועל, ובדבור יצא מכח אל הפועל, ובמחשבה נברא במדת הדין ומאז לא נתקיים העולם על מכונו, כי נתגבר בו תהו ובהו וצריך לתיקון, וכמבואר בנזר הקודש (פרשה ג' סימן ג'), עיין שם. וידוע כי עשיה הוא לשון תיקון, כמו (בראשית א ז) ויעש אלקים את הרקיע, פירש רש"י (ד"ה ויעש) תקנו על עמדו. וז"ש (בראשית א א) בראשית ברא אלקים במדת הדין כמו שאמרו רז"ל (ב"ר י"ב ט"ו), לכך (בראשית ב ג) אשר ברא אלקים לעשות צריך לתיקון, ומי יתקן, לזאת אמר (דברים ד לב) אשר ברא אלקים אדם על הארץ ובו תולה הכל לתקן, כי כך עלה ברצונו ית'.

עוד יתכן לומר על פי מ"ש (ישעיה נא יב-טז) בפסוק מי את ותראי מאנוש ימות וגו', (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. ר"ל מי את שתירא מאנוש ימות ותשכח כי ד' עשה אותך שתהיה אתה בכחך נוטה שמים ויוסד ארץ, וכדכתיב בתריה (ישעיה נא טז) דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסד ארץ. ומפרש בזוהר הק' (ח"א ה' ע"א) כי על ידי חדושי תורה שמחדשין הצדיקים, נבראים שמים וארץ חדשים, עיין שם. וז"ש (בראשית א א) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, אחר כך (בראשית ב ג) אשר ברא אלקים לעשות, פירוש הנבראים שברא אלקים הם צריכין לעשות שמים וארץ חדשים, ומי זה אשר ימלא לבו לעשות כן, לזה אמר (דברים ד לב) אשר ברא אלקים אדם על הארץ, והוא יעשה במאמרו ובחדושי תורתו כאמור, והבן.

פירוש ד

והארץ היתה תהו ובהו וגו' (בראשית א ב). פירש רש"י (ד"ה תהו) לשון תמה ושממון שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה, ובהו איתא במדרש רבה (ב"ר) וברמב"ן שהיא מלה מורכבת, כלומר בו הוא. וצריך ביאור. גם יש להבין איך נמשך לזה וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים, איתא במדרש רבה (ב"ר ב' ד') בזכות תשובה שנמשלה למים, כדכתיב (איכה ב יט) שפכי כמים לבך וגו'. ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), אלו מעשיהם של צדיקים, וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד), ראה שאינו כדאי להשתמש בו לרשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך בין מעשיהם של צדיקים, ובין מעשיהם של רשעים. (וצריך ביאור הכי צריך להבדיל בין טוב לרע ובין צדיק לרשע, הלא כבר מופרשין ומובדלין הם ומעשיהם אינם בסוג אחד כלל). ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה) אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בקר אלו מעשיהן של צדיקים, יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד זה יום כיפורים, עד כאן המדרש. והדברים מתמיהים וצריכים ביאור.

ונ"ל לפרש כל הענין על דרך מוסר השכל ובזה יתיישב הכל על נכון, בהקדם מה שפירשתי על הפסוק אך בך אל (ישעיה מ"ה י"ד) וגו', דכל הקדושה דלעילא בך תליא ר"ל בהאדם, וכמו שמפרשין העולם בהמדרש (ויק"ר כ"ד ט') קדושתי למעלה מקדושתכם, דר"ל דקדושתי למעלה בהמרכבה הקדושה היא מקדושתכם, כי בעת שישראל עושים רצונו של מקום ומתקדשים ומתטהרים, מגבירין כח פמליא של מעלה כביכול ומרבים הקדושה, וכשאין עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כח ח"ו, עד כאן. והטעם מבואר, לפי שאצל האדם הבחירה חפשית והוא העושה, מה שאין כן במלאכי מעלה אין בחירה ורצון, אם כן לא נתחדש בהם שום שלמות, וכמו שיבואר לפנינו באורך. אך עדיין יש להבין מהיכי תיתי יהיה האדם יקר מכל הנבראים, דאף שהבחירה נמצאת בבני אדם, הלא תקונם זהו קלקולם דעלולים לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), מה שאין כן מלאכי מעלה כולם קדושים וטהורים אין בהם חטא ואשמה, בא וראה מה דאיתא בספר אותיות דר"ע כי יש מלאך אחד עומד סמוך לרקיע הראשון ורואה מעשיהם של בני אדם, מכריז למלאך אחר, והמלאך הב' מכריז הכרוז לפני פרגוד קדישא, ומחמת קול כרוז זה שבני אדם עושים עבירות, מתרחקים משם כל המלאכים שרוצים לומר שירה, עד שמטהרים את המקום בכמה טבילות, עד כאן דבריו. ואוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, דאם כך טומאה שמיעת קול החטא, על אחת כמה וכמה החוטא הזה עצמו, ואם כן בן אדם החוטא איך יעלה במעלה על כל שוכני מעלה שאינם חוטאים והם קדושים וטהורים, היש תמיה גדולה מזה. ואמנם דעת לנבון נקל, דאף שאין צדיק בארץ וגו', מכל מקום יש צרי ותעלה בתשובה, והיא קדמה לעולם (שוח"ט צ' פי"ב), ואין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

ונקדים עוד דאיתא בשפע טל בהקדמה בן מאה שנה, ובהג"ה שם בסוד שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב) כתב, כי על ידי קישורה של הנשמה ודבק תרי"ג אברים וגידים הרוחניים, בתרי"ג מצות של תורה הנחצבה מתרי"ג אורות עליונים, תזכה להגביר אור בשורש ומחצבה למעלה בעשית המצוה להשפיע על ידיה שפע רצון מלא ברכת ה' לכל העולמות התחתונים, כי כל מצוה שהצדיק עושה, הוא מאיר ומגביר אור בשרשו במקום חצובת נשמתו באותה המצוה בעצמה האור הרוחני שלמעלה שהיא כנגדה, ומעורר אורה של המצוה העליונה להשפיע מאורה לכל העולמות התחתונים, ומאותה תגבורת אור בעצמו שמשפיעים האורות של מעלה למטה, תשאר חלקו של צדיק הגורם כל הטובה הזאת למעלה לו לצדיק לטובתו ולהנאתו גנוז וצפון בגן עדנו לחזות בנועם ה' נעימות נצח לאור באור החיים, בסוד מה רב טובך אשר צפנת ליראך (תהלים לא כ), עד כאן דבריו הצריך לענינינו פה.

ונקדים עוד דהנה מקרא מפורש (דברים ז' י') ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאיו אל פניו ישלם לו. ופירש רש"י שם (ד"ה ומשלם) בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא, עכ"ל. וכן פירש התרגום. ובמסכת עירובין (דף כ"ב.) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אמר ר' יהושיע בן לוי אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כאדם שנושא משאו על פניו ומבקש להשליכו ממנו. לא יאחר לשונאיו, אמר ר' אילא לשונאיו הוא דלא יאחר, אבל יאחר לצדיקים גמורים, והיינו דכתיב (דברים ז יא) אשר אנכי מצוך היום, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. ובמסכת ברכות (דף ז' ע"א) איתא צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור, עד כאן. והקושיא מבוארת מהיכי תיתי יגרע צדיק שאינו גמור מרשע שאינו גמור. אך כתבו המפרשים דמי שעונותיו מרובים מזכיותיו שהוא רשע שאינו גמור, אוכל מעט מהזכיות שעשה בעולם הזה, ויהיה נענש על רובי עונותיו בעולם הבא. ומי שזכיותיו מרובים מעונותיו דהיינו צדיק שאינו גמור, נלקה בעולם הזה וירע לו על מיעוט עונותיו, ואוכל שכרו מזכיותיו המרובים בעולם הבא, עד כאן. והמורם מכל זה, דשילום שכר מעשים טובים להצדיקים הוא בעולם הבא, ושילום שכר טוב לרשעים הוא בעולם הזה. ונקדים עוד דבמסכת פסחים (דף ב' ע"ב) איתא על הפסוק (תהלים קלט יא) ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדינו, דהכי קאמר דוד אני אמרתי אך חשך ישופני לעולם הבא שהוא דומה ליום, עכשיו העולם הזה שהוא דומה ללילה אור בעדינו, עד כאן.

ונקדים עוד הא דכתיב (שיר השירים ו ז) כפלח הרמון רקתך, ואמרו רז"ל (עירובין דף י"ט.) אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרמון. להבין מה שהמשיל מעשים טובים של הרשעים לרמון דוקא. דע שיש הפרש והבדל גדול בין מעשים טובים של צדיקים, ובין מעשים טובים של רשעים, דמעשים טובים של צדיקים הוא נקי וזך אור בהיר בשחקים, לא כן הרשעים אף מעשים טובים שלהם הוא מעורב בפניות וכזבים ושקרים ומלאים נכלים וערמימיות והפסולת מרובה על האוכל, והרי זה דומה לרימון, כי איתא (ברכות דף ל"ו ע"ב) הוי עובדא ושקלוה לנץ דרימון, (הוא הקליפה שסביבות הרימון) ויבש רמונא וכו'. כמו כן מעשים טובים של הרשעים, בזולת הפסולת והקליפה אין למעשים טובים שלהם שום קיום. וז"ש רקנים שבך מלאים מצות, אבל אינו אלא כרימון, והבינהו. ונקדים עוד דביום הכיפורים נחלש כח הסט"א, וכמו שאמרו רז"ל (יומא כ' ע"א) השטן בגימטריא שס"ד, דשס"ד ימים בשנה יש לו רשות לאסטוני לבד מיום אחד דהוא יום הכיפורים, וכבר אמרו (ב"ב ט"ז ע"א) הוא השטן היצר הרע, ולכך ביום זה כל ישראל נקיים אף הפחותים שבהם, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר (פרקי דר"א פמ"ו) בטענת הסט"א ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, אף ישראל נקיים מכל חטא, עד כאן. לכך על פי רוב המעשים טובים שישראל עושין ביום הקדוש הזה, אף הפחותין שבהן אין בו דופי, כי חטא היינו חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וזהו כונת פרקי ר' אליעזר הנ"ל אף ישראל נקיים מכל חטא, דהיינו שאז אין שום חסרון במעשיהם, רק כל מעשיהם נקיים.

ועל פי זה יתבאר הכל על נכון, כי מה שנדרש בה"ו לשני תיבות בו הוא, ר"ל דכל הקדושה דלעילא תולה בזה העולם השפל והעולם הזה הוא עיקרן, כי הכל תולה במעשה התחתונים בבני אדם אשר על פני האדמה, והטעם משום דבשוכני מעלה אין בחירה ולא נתחדש שום שלמות, וכל עשיותם אין מתייחס אליהם ואינם העושים כי מוכרחים המה, והיתפאר הגרזן על החוצב בו, וכל פעולותם המה פעולת השי"ת, וכל אשר הם עושים הוא העושה. מה שאין כן האדם התחתון שגזרה חכמתו ית' שיהיה לו בחירה, הרי פעולתו תולה בעצמו והוא העושה. והיינו גם כן בו הוא, כי כל נטיותו לטוב או לרע, בו הוא תולה בעצמו מאחר שיש לו בחירה ורצון, ואם כן יתפרש בו הוא, דכל הקדושה דלעילא ביה תליא משום דבו הוא, שיש לו בחירה ורצון. אך עדיין התמיה קיימת, איך יהיו התחתונים חשובים יותר מן העליונים, כיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וז"ש והארץ היתה תהו ובהו, על דרך שפירש רש"י שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה, כלומר כל יושבי תבל ושוכני ארץ היו תמהים לנפש אדם, על מה דכל הקדושה דלעילא ביה תליא, וזהו על בו הוא שבה, דהגם דיש בחירה לתחתונים מה שאין כן לעליונים, מכל מקום וחשך על פני תהום, ר"ל הסט"א השורה בנוקבא דתהומא רבה הוא מחטיא התחתונים ועלולים לחטא. ועל זה תורה הקדושה תשוב אמריה לה ורוח אלקים מרחפת על פני המים זהו תשובה, ואף גם אם יחטא איש יוכל לתקן על ידי תשובה, וכדאיתא במדרש שהיא משתיותו של עולם שאלמלא התשובה לא היה העולם מתקיים. והנה התורה מספרת מחשיבות מעשה התחתונים, וז"ש ויאמר אלקים יהי אור, ואיתא במדרש (ב"ר ה' ב') אלו מעשיהם של צדיקים, כלומר שעל ידי מעשה הצדיקים יהיה אור שופע בכל העולמות (כמ"ש השפע טל), ויהי אור ר"ל שאור הזה יתקיים לעד ולנצח לפועליו כתנות אור בעולם הבא, וירא אלקים את האור כי טוב, היינו אור עולם הבא, ואין כדאי לרשעים להשתמש בו כדאיתא במדרש, ר"ל שאין ראוי להם ליהנות מאור עולם הבא, והנה הם עושים איזה מצות ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכך ויבדל אלקים בין האור אלו מעשיהם של צדיקים דהוא אור בהיר בשחקים כמ"ש, ובין החשך אלו מעשיהם של רשעים, ור"ל גם כן מעשיהם הטובים של רשעים דומיא דמעשיהם של צדיקים דעל מעשים טובים ידבר והבן, דגם מעשיהם הטובים של רשעים הוא חשך כמ"ש דהפסולת מרובה, ולכך צריך הבדל בין טוב אמיתי ובין טוב המדומה, והבן. ומפרש הפסוק במה הבדילן, לזה אמר ויקרא אלקים לאור, היינו מעשיהם של צדיקים יום, היינו עולם הבא שיהיה שילום שכרן בעולם הבא שהוא דומה ליום, ונקרא יום כמו שמבואר מגמרא דפסחים שהבאתי. ולחושך דהיינו מעשיהם של רשעים קרא לילה דהיינו עולם הזה כמבואר בגמרא הנ"ל, דהיינו שיהיה שילום שכרן בעולם הזה כדי שלא יהנו מאור עולם הבא, ויהי ערב ויהי בקר, ר"ל הערב שהוא מעשיהם של רשעים, והבקר שהוא מעשיהם של צדיקים יום אחד, כלומר שיש יום בשנה שחונים כלם כאיש אחד בלב אחד שאין בו זיוף ותערובות, וזהו יום שהם אחד, וזהו דברי המדרש אימתי שניהן שוין, זה יום הכפורים, והבן.

פירוש ה

ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג). במדרש (ב"ר ג' ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי טו כג) שמחה לאיש זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, במענה פיו שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב, עכ"ל. והוא פליאי. וכדי לבאר זה, נקדים לבאר בירמיה (ירמיה ח יג) אסף אסיפם נאום ה' וגו', (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים האספו ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם כי ה' אלקינו הדימנו וישקני מי ראש כי חטאנו לה', עד כאן. והפסוק הזה אינו מובן. (א), על מה אנחנו יושבים, אין לו ביאור. (ב), ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם, אם הוא לשון שתיקה כפירוש הרד"ק, מה זה שאמר ונדמה שם, מה תולה ענין השתיקה באסיפה אל ערי מבצר, הלא כיון שד' אלקינו השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כמו שפירש הרד"ק, אם כן אף אם לא נבא אל ערי מבצר אין לנו רשות להתלונן. ואם נדמה לשון כריתה, כמו ידמו לשאול (תהלים לא יח), זו קשה מן הראשונה, דאם כן איזה תועלת יש בהאסיפה לערי מבצר כיון שיכרתו שם. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד ז'). והאלשיך פירש לרישא דקרא בפירוש נחמד, ואני באתי אחריו למלאות את דבריו לפרש סיפא דקרא, דלמה כפל הכתוב יגל יעקב ישמח ישראל, וז"ל האלשיך: והוא כמו שכתבנו בישעיה (א כח) על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה, כי היא לא חטאה ולקתה בעונותינו, כד"א (איכה ד יא) כלה ד' חמתו ויצת אש בציון וכו', אך ושביה בצדקה, צריך פדיון בתורת צדקה. והנה ידענו (סנהדרין צ"ח ע"א) כי זכו אחישנה, ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת, ואם לא יזכו בעתה (ישעיה ס כב), ואז הוא בעצב ורוגז על ידי חבלי משיח להחזירם בתשובה. על כן אמר מי יתן מציון, כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל, שיהיו זכאים בדין ויושעו במשפט וכו', ובזה יגל וגו', שלא ניגאל בעוצב וצרות חבלי משיח, כי אם בשמחה ובשירים, כי יגל יעקב ישמח ישראל, עד כאן דברי פה קדוש האלשיך. ועל הכפל כתב שם ענין אחר לגמרי, עיין שם.

ונ"ל לפרש גם זה על פי ענין הנ"ל, כי מבואר (סנהדרין צ"ז ע"ב) כי אם יהיה בעתו על ידי חבלי משיח, אז יתקיים ח"ו והשארתי אחד מעיר וגו' (ירמיה ג יד), ולא ישארו כי אם הבני עליה, וההמונים יכלו ח"ו. מה שאין כן כשזכו, אז כולם יעלו איש לא נעדר. וזה ידוע מכל הספרים דבני עליה מכונים בשם ישראל, וההמונים בשם יעקב, ועל פי זה מבואר מי יתן מציון ישועת ישראל, כמ"ש האלשיך שיהיו זכו, ומפרש למה נפקא מינה בזה, ואמר כי אז בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, כלומר בין החכמים הגדולים הבני עליה בין המוני עם, מה שאין כן כשיהיה בעתה, לא ישארו רק הבני עליה כנ"ל. והיוצא מזה דשני מיני בחינות גאולה יש, או שנזכה ויהיה הגאולה מצידנו, או שיהיה בעתו מצד הקב"ה שהבטיח לגאלם אף שלא נזכה ח"ו. וזה פירוש אמרו ית' אסף אסיפם נאום ה', ור"ל או אסף, דהיינו שיהיה אסיפה מעצמם דהיינו זכו, ואם לאו אסיפם כנ"ל. ונקדים עוד דישיבה לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א מו), ואשב בהר (דברים ט ט), יושב תהלות ישראל (תהלים כב ד), כלומר ממתין ומצפה לתהלות ישראל. והנה ערי ישראל נקראים ערי מבצר, דכתיב בהו (דברים ט א) ערים בצורות בשמים.

ואפתחה במשל פי למה אנחנו דומים, לבן יחיד אהוב לאביו מאד, אשר לימים חלה מאד, ושקד אביו על פתחי הרופאים לדעת מה יעשה לו למצוא לו עזר ותרופה לרפאותו מחליו, וישקוהו הרופאים סמים מרים כלענה לרפאותו, והנה הבן צעק מאד אל אביו אהה אדוני אבי לא אוכל שאתו לשתות הסמים המרים האלה וטוב מותי מחיי. ואף על פי כן אביו לא הטה אוזן באהבתו אותו, כי חייו תלוים בשתיית הסמים האלו ונצרכים מאד לרפאותו, ונתאכזר מאד עליו להכריחו לשתות מי המרים האלה, בידעו כי הרחמנות והחמלה בזה היא אכזריות, ואכזריות היא רחמנות וחמלה. ויהי בתוך התעסקות ברפואה, בא תינוק אחר חברו של בן היחיד הנ"ל, ואמר לו ראה איך אביך עזב אהבתו ממך ונהפך לך לאויב ולשונא בהתאכזר עליך אכזריות משונה להשקותך מי המרים האלה. והבן יחיד הנ"ל השיבו בחכמתו, שוטה איך לא הבינות, כי אהבת אבי כאז כן עתה, ומה שהתאכזר עלי להשקות מי המרים האלה, אדרבה מגודל אהבתו אותי הכריח טבעו להפוך מרחמנות לאכזריות אף שקשה מאד בעיניו ורע ומר לו מאד להתאכזר עלי, עם כל זה סובלו בשביל אהבתו אותי בידעו כי רפואתי תולה בזה. וחברו של אותו התינוק אינו מודה, ואומר לא כי אלא מחמת שנאה עושה זאת, ואין זה רפואה כלל. והנה הבן יחיד החכם הנ"ל שותק, ושוב לא השיב לו כלום, וקיים בעצמו אל תען כסיל באולתו (משלי כו ד), וחישב בנפשו שיבא העת שיודה לדבריו. ויהי לימים נתרפא הבן הנ"ל על פי הרפואות ושב לאיתנו, ואביו הטיב לו בכל מילי דמטיב, אז קרא לחברו ואמר לו שוטה מה תאמר עכשיו, הלא אתה אמרת כי לא עשה לי אבי כלל רפואות, רק מגודל שנאה השקני מי המרים יין חמת תנינים, והלא הוכיח סופו על תחלתו דהשקאת הסמים היו רפואה, ולא מגודל השנאה רק מגודל אהבה, עד כאן המשל.

והנמשל מובן, כי אנחנו עם בני ישראל בנים קראנו בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד א), בני בכורי ישראל (שמות ד כב). ולחטיבה אחת עשנו בעולם, שנאמר (שמואל ב' ז כג) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ברכות ו' ע"א). ואהב אותנו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ה'. והנה גברו העונות עד שחלינו במחלה גדולה מאד בחולי הנפש, כי העונות והחטאים הם סמי המות להנפש בטבע כנודע מספרי חכמינו הקדושים, וראתה חכמתו יתברך להשקותינו מי רוש מי המרים יין חמת תנינים חמת המציק הוה על הוה וצרה אל חברתה ניגשת, ולא מחמת שנאה ח"ו כי לא זז מחבבן ועדיין חביבותיה גבן, רק לרפאות אותנו מחלינו ולצרף אותנו כמו בתוך כור שנשאר נקיים מכל סיגים, ולהסיר מאתנו כל חולי וכל מכה וכל כתם וכל פגימה, ואף שאנחנו זועקים אבינו שבשמים לא הטה אוזן, כי יודע דרך רפואתינו בכך והוא מקור אהבה, אף כי קשה מאד בעיניו צרותינו ובכל צרתם לו צר כתיב (ישעיה סג ט), וכמבואר במדרש (זוטא איכה פ"א) על הפסוק (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב, שהיו האויבים מהדקים ידי ישראל לאחוריהם, ואמר הקב"ה אף אנכי עמם בצרה ואף אני אעשה כן, כד"א השיב אחור ימינו, עד כאן. והבן מזה כמה קשה לפניו גודל צרותינו, ואף על פי כן סובל הכל מגודל אהבתינו שנתרפא מנגעינו וממכאובינו. והנה העכו"ם שחקו עלינו לאמור כי עזב ה' אותנו ואוהב נהפך לאויב היה כאויב ח"ו, בראותם כל העכו"ם שלוים ושקטים, ואנחנו דויים סחופים ומדולדלים ומטולטלים, צרה אל חברתה ניגשת אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ונחשבנו ח"ו כצאן לטבח, והיינו למשל ולשנינה, ואיך יתכן זה אם היה קיים רושם נקודה אחת מן האהבה הישנה אשר אהבנו אבינו שבשמים. ואף אם אנחנו נאמר להם כי אין זה מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת גודל האהבה לאשר כי יודע דרך רפואתינו בכך, הלא לא יודו לנו, וכסיל שונה באולתו וימלאו פיהם שחוק עלינו. לכך (נקיים) [נתקיים] בנו עכשיו (איכה ג כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, ובאנו למדה שומעים חרפתן ואין משיבין ועונים, ואנחנו מיחלים ומחכים ומצפים שיבא העת שיודו לנו, דכאשר יושלם הרפואה וירפאנו ויגאלנו ויתראה ויתגלה מלכותו עלינו לעיני כל חי, אז יוכיח סופינו על תחלתינו כי כל המרירות לא היה משנאה, רק לרפואה לגודל חליינו ומכאובינו מחמת חטאינו, ואז יודו כל האומות כי היה לרפואה בראותם כי נרפא לנו מעונותינו, עד כאן הנמשל. ונקדים דרש"י פירש בשיר השירים על הפסוק (שיר השירים א ט) לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי, שם דמיתיך רעיתי, שם הראתי לכל שרעיתי את.

ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל, כי הנביא הוכיח את ישראל שלא ימתינו עד שיאספם ה', כי לא ישארו רק הבני עליה. רק שאנחנו נאסף מצד עצמינו, דהיינו שנשוב בתשובה שלימה ונהיה זכו, והיום אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז, סנהדרין צ"ח ע"א). וזה אחר אמר אסיפם כנ"ל, אמר על מה אנחנו יושבים, כלומר על איזה דבר אנחנו ממתינין, אם על בעתה, הלא אז ח"ו לא יהיה עליה להמון כמ"ש לעיל, רק האספו מעצמיכם על ידי תשובה כמ"ש, ונבא כלנו אל ערי המבצר ר"ל אל ערי ישראל, ונדמה שם ר"ל ונראה שם כמו שפירש רש"י בשיר השירים, ר"ל ששם יהיה נראה לכל כי ה' אלקינו, הדימנו לשון כריתה (כמו שפירש הרד"ק כמו ידמו לשאול), עד עתה הוא היה רק השקאה לרפואה לחליינו בסיבת עונינו ולא מחמת שנאה כמ"ש, והיינו והשקנו מי ראש ר"ל השקאת מים המרים כדרך הרפואות, כי חטאנו לה' וחלינו מחלה גדולה מאד והוכרח הרפואות, אבל לא משנאתו ח"ו, רק אדרבה מגודל אהבה, דאף שאין האומות מודים בזה, מכל מקום אז יהיה נראה לכל, כי יוכיח סופו על תחלתו, מאחר שכבר יהיה נראה הרפואה כמ"ש לעיל.

וכפלים לתושיה לפרש הפסוק הנ"ל (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים וגו', כי ידוע אמרם ז"ל (אבות פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה בסיבת חורבן הבית משוש תפארתינו, נתמוטטו העמודים האלו, כי התורה נתמעטה ונשתכחה בסיבת הגליות והצרות אשר רבו כמו רבו, ושפע המזון נתמעט כי אין לנו לא שדות ולא כרמים, וכל אחד מחפש אחר פרנסתו וכל עמל האדם לפיהו (קהלת ו ז), ורחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט ע"ב), ואם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז), מה שאין כן כשהיה הבית המקדש קיים ואיש תחת גפנו וכו'. וגם היה השפעה מרובה מן השמים, כמבואר בזוהר הק' (ח"ב קנ"ב ע"ב) וז"ל: בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, יהבי חולק תמצית לעמין עובדי כוכבים ומזלות ולא איתזנו אלא מתמצית, והשתא דישראל אינון בגלותא וכו', שם הא סעודת לכלבי ואסתלק לון תמצת, ככה יאכלו וגו' את לחמם טמא בגוים וכו' (יחזקאל ד יג), עיין שם שהאריך. ועל כן נתמעטה התורה ועמודיה ירופפו בעוה"ר, וגם הלא אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ועמודי העבודה היא עבודת הקרבנות נעדר לגמרי בעונותינו הרבים, ועמוד גמילת חסדים נתמעט מחמת לחץ ודוחק וידל ישראל מאד.

והנה איתא במסכת תענית (דף כ"ו ע"א) במשנה התקינו (נשיאים) [נביאים] הראשונים עשרים וארבע משמורות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים, הגיע זמן המשמר לעלות, הכהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וקורין במעשה בראשית וכו'. פירש רש"י (ד"ה) על כל משמר, ארבעה ועשרים משמורות של כהנים היו ושמואל ודוד תקנום, ועל כל משמר היה מעמד בירושלים שקבועין ועומדים בעיר ועומדים על קרבן אחיהם, ומלבד אלו הדרים בירושלים היו מעמדות בכל עיר שישראל נחלקין לכ"ד משמרות כנגד משמרות, כהנים לוים של משמר היו עולין לירושלים כהנים לעבודה ולוים לשיר, ומכל מעמדות היו קבועין בירושלים לעמוד על קרבן אחיהם, והשאר היו מתכנסין לעריהם ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ומתענים ומוציאין ספר תורה ביום תעניתם וכו', עיין שם. ושם (כ"ז ע"ב) בגמרא איתא וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקורין במעשה בראשית, מנא הני מילי, א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו ח-ט) ויאמר ד' אלקים במה אדע כי ארישנה, אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר רבונו של עולם הודיעני במה ארישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' (בראשית טו ט), אמר לפניו רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהיה עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות בזמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם, עכ"ל הגמרא. (פירש רש"י (ד"ה) א"ר אסי, לפי שאלמלא מעמדות עסקי הקרבנות שישראל עושין, הם היו כלין בחטאין, ומשהן כלין, שמים וארץ העומדין בזכותן אין מתקיימין וכו', כאנשי דור המבול שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים, והואיל שעל עסקי הקרבן העולם עומד, לכן קורין בעריהם במעשה בראשית, עד כאן.

והיוצא מזה, שבזמן שבית המקדש קיים היו מקריבין בפועל, וגם היו משמורות ישראל מתכנסין לעריהם דבר יום ביומו ומתענים ומתפללים ועוסקים בתורה כל היום, ועל זה היה העולם עומד, אשרי עין ראתה כל אלה הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. ומזה תוכחה מגולה לכל קהלות ישראל בזמן הזה, דאם בזמן שבית המקדש היה קיים שהיה עבודה בפועל, לא היה די לישראל בזה, רק בצירוף מה שכל ישראל נחלקו למשמורות כנ"ל. עתה שבעוה"ר שנעדר מאתנו כל אלה, ואין לנו לא בית המקדש ולא עבודה ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן, למה למה לא נעשה על כל פנים מה שיש בידינו לעשות, דהיינו שיהיה כל ישראל בכל עיר ועיר וסביבותיה נחלקין למשמורת, באופן שיהיה בכל עיר בכל יום מנין עשרה לכל הפחות שיהיו מתענין ומתפללין ועוסקין בתורה ובפרשת הקרבנות שהיא במקום עבודה, ויועיל לנו כאלו היתה העבודה בפועל מצד חסד השי"ת שהבטיח לאברהם לומר מעלה אני עליכם וכו', אף שאין השכל גוזר כן.

ונקדים עוד דאיתא באיכה רבתי (פתיחתא פ"א) רבי הוי משלח לר' אמי ור' אסי דיפקין ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוי עלין לקרייתא ואמרין להון אייתו לן נטורי קרתא, והוי מייתי להון ריש מטרתיה וסנטרא, והוין אמרין להון אילן נטורי קרתא אינן חרובי קרתא. ועיין שם במתנות כהונה שפירש דריש מטרתא הוא ראש הממונה על שמירת העיר, וסנטרא הוא שומר השדות מהעיר, ואמרין אילן חרובי קרתא שהם משתקעין בהבלי עולם ובנינו, אמרי להו ומאן אינון נטורי קרתא, והשיבו אלו סופרים ומשנין, ופירש במתנות כהונה סופרים מלמדי מקרא, משנים מלמדי משנה ומשמרים את התורה ביום ובלילה על שם שנאמר (יהושע א ח) והגית בה יומם ולילה, וכן הוא אומר (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית וגו', עד כאן. נמצא אנחנו למדין מדברי המדרש דשומרי העיר הם ההוגים בתורה ובעבודת ה' יום ולילה, ועיר שיש בה הוגים בתורה כנ"ל היא עיר בצורה, וההיפך בהיפך והבן.

ונקדים עוד דהרמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק י"א) כתב כי ישיבה הוא לשון קיום, כמו שנאמר ביעודי ירושלים וראמה וישבה תחתיה (זכריה יד י), וכן אתה ה' לעולם תשב (איכה ה יט), היושבי בשמים (תהלים קכג א), עיין שם. ועל פי זה יבואר התכת הכתוב הנ"ל, דהנביא הוכיח לישראל על מה אנחנו יושבים, ר"ל על מה אנחנו מתקיימין כעת שנתמוטטו העמודים כמ"ש לעיל ואין עבודה ואין קרבן, לכך הוכיח דעל כל פנים יש לנו לעשות מה שבידינו עדיין לעשות, והיינו האספו ונבא אל ערי מבצר, דהיינו שיהיו ישראל מתכנסין לעריהם כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, ועל ידי זה יהיו ערים בצורות כמ"ש המדרש, ונדמה שם, ר"ל אף שאי אפשר לנו לעשות העבודה בפועל, מכל מקום נעשה שם דמיון לזה דהיינו העסק בתורה ובפרשת הקרבנות, ושמא תאמר מאין הדמיון הזה ומהיכי תיתי שיועיל, לזה אמר כי ה' אלקינו הדימנו ברוב חסדו באמרו לאברהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני. ושמא תאמר כיון שמתנהג גם עתה כל כך בחסד עמנו, למה אירע לנו צרות כאלה, לזה אמר וישקני מי ראש, דהיינו הצרות הם השקאה לרפואה בסיבת חולי הנפש כי חטאנו לה' כמו באופן הראשון, והבן כי הוא פירוש נכון ונחמד בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, דהנה פירשתי הפסוק (תהלים י"ט יו"ד) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. על פי מה שביארתי בדרושים (בפרשת אמור בד"ה בחודש השביעי), דהא דהדבור והעסק יהיה נחשב כמעשה, צריך להיות בכח וזוך הלב בכונה שלימה ורצוי יותר מכונת מעשה בפועל. והנה ידוע דשני העמודים הלימוד והמעשה, הם כל השלמות של האדם, מה שאין כן בנעדר אחד נעדר השלמות, כמו שיבואר אי"ה. והנה שיהיה בלימוד לבד שניהם בידו, משכחת לה על ידי כוונה הרצוי בלמדו לשמה בלי שום פניה בלתי לה' לבדו, וחושק ומתאוה מתי יבא לידו דבר זה שיקיימנו, אז הלימוד נחשב למעשה, דכמו שבהלכות עבודה הלימוד נחשב כמעשה, הוא הדין בכל המצות דללמד על הכלל כלו יצא, וכן מבואר בספרים, אם כן שניהם בידו והבן. והנה לדבר שאין בו שום רמיה רק כלו לה', לזה יקרא אמת. והיינו משפטי ה' שהאדם עוסק בהם, אם הוא אמת בלא רמיה כו', אז צדקו יחדיו הלימוד והמעשה בידו על ידי העסק לבד וזה שלמות האמיתי. ועל פי זה יתיישב המדרש על נכון, דהיה קשה לר' שמעון בר יוחאי על הפסוק שמחה לאיש במענה פיו, מה הוא מענה פיו למי ענה, והיה ראוי לומר בדברי פיו. אך הלא הבאתי מהגמרא דהשי"ת השיב לאברהם על שאלתו בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, דבשעה שעוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני, וכבר כתבתי דיהיה הדיבור נחשב כמעשה צריך להיות נקי מאוד, וידוע אמרם ז"ל בגמרא (ברכות ח' ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ואין לו שעשוע ושמחה אחרת זולת זה. והנה במדרש רבה סוף פרשה ב' (ב"ר ב' ה') והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב), הרי חרב, ולפי זה יש המשך להפסוק לדעתי, דהתורה רמזה והארץ היתה תהו ובהו, על חורבן בית המקדש כדברי המדרש, ואם כן יש לשאול ישראל מה תהא עליהם כיון שנעדר העבודה כשאלת אברהם ע"ה, לזה אמרה תורה ויאמר אלקים יהי אור, היינו תורה דכתיב ותורה אור, והיינו התשובה שהשיב השי"ת לאברהם דהעסק בתורה הוא במקום עבודה, אבל אמרה התורה שיש תנאי בזה, דהיינו וירא אלקים את האור כי טוב, ר"ל אימת רואה ובוחר האלקים בהאור כי טוב, היינו אם טוב הוא בלי תערובות כלל כמ"ש, דהא כי משמש בלשון אם, כמבואר במסכת ר"ה (דף ג' ע"א) וברש"י שם ד"ה כדריש לקיש, אבל דבר הנעשה בפועל אף שאין נקי כל כך, רעיון לב המביא את הקרבן מתקבל, כמו שמצינו בגמרא על שמעון הצדיק שלא היה אוכל מקרבן נזיר רק פעם אחת, עיין מסכת נדרים (דף ט' ע"ב), ואף על פי כן ח"ו לומר שלא נתקבלו הקרבנות משאר הנזירים.

ועתה מבואר המדרש שמחה לאיש זה הקב"ה, במענה פיו היינו במה שענה לאברהם שנאמר ויאמר אלקים יהי אור כמ"ש לעיל, אך ההפרש בין אם היה בית המקדש קיים ונעשה העבודה בפועל, ובין עתה שאינו נמצא רק דמיון להעבודה, הוא ודבר בעתו מה טוב, מה שנעשה בפועל בזמנו הנהוג מה טוב, ר"ל איך שיהיה הוא טוב אף שאין כל כך בזוך הלב. אבל וירא אלקים את האור שהוא הדמיון, הוא דוקא כי טוב אם טוב הוא כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. ומזה יש ללמוד מוסר גדול איך שיהיה לימודינו בזוך הלב ובטהרת המחשבה, ומשכיל יבין.

פירוש ו

ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' (בראשית א יא). בספר נחלת עזריאל הביא מדרש אחד וזה תארו, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי למינו, הה"ד (ויקרא טז לא) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, עכ"ל. (וכן הוא בזוהר הק' פרשת תרומה בספרא דצניעותא דף קע"ז ע"א עיין שם), והוא פליאה. ולבאר זה, נקדים הא דאיתא בש"ס ובב"ר (פמ"ח י"ד) אהא דכתיב במלאכים כשבאו אצל אברהם והוא עומד עליהם ויאכלו, מתלא אמרין עלית לקרתא הלוך בנימוסיה. ובמסכת בבא מציעא (דף פ"ו ע"ב) לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, אכלו ס"ד, אלא נראה כמו שאכלו ושתו, ועיין בתוספות שם (ד"ה נראין). ולכאורה יפלא, דמה שלא ישנה מן המנהג, זה לא יתכן רק באם ישנה השינוי נראה וניכר, והוא מענין שינוי נימוס ודת, אבל ענין אכילה אינו נימוס בזה העולם, רק הכרחי להשביע הרעבון, אבל אם כבר אכל אכילה שהיא כדי שביעה, שוב הוי אכילה גסה, ואין דרך לאכול על השובע, היתכן שאם מי ששבע נכנס לבית ומצא כת של רעבים שיושבים ואוכלים, דנימא שלא ישנה מן המנהג ויאכל דוקא עמהם, הלא כמה שבעים איכא בשוקא ואין זה שינוי מן המנהג, וכמו דאמרינן בגמרא (פסחים נ"ד ע"ב) לענין ביטול מלאכה בט' באב, דלא הוי שינוי מן המנהג אף במקום שנהגו לעשות, דכמה בטלנים איכא בשוקא, ואם כן לפי זה המלאכים שהם אינם צריכים לאכילה והם שבעים מעיקרא, למה להם לאכול, ומה שינוי מן הנימוס יש בזה, והוא תמוה מאוד לענ"ד.

והנ"ל בזה, דהנה כבר פירשתי על הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, על פי המבואר באורח חיים (סימן ויו סעיף א') (או"ח סי' ו' ס"א) בהג"ה ומפליא לעשות, שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ושם במגן אברהם ס"ק ד' בשם הכוונות, שהנשמה נהנית מרוחנית המאכיל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, עכ"ל. והנה מבואר דבכל דבר ודבר יש בו כח קדושה אשר משתלשל מגבוה על גבוה המקיימו, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר י' ו') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וק"ל. ועל פי זה פירש האר"י ז"ל הפי' (דברים ח ג) לא על הלחם לבדו יהיה האדם, ר"ל כי לא על גשמיותו הנראה לפנינו שהוא הלחם לבדו יחיה האדם, היינו הנשמה, (כי הגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא יסך), כי על כל מוצא פי ה', היינו המזל המכה אותו, והוא הכח הקדושה שבו המקיימו יחיה האדם, עד כאן דברי פה קדוש. והנה ידוע דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים כדי שיוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה את דבר הנאכל ממדרגה למדרגה, וכשם שהוא צריך למאכל כך המאכל צריך לו שיתוקן, אבל רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ואין להם הנשמה הקדושה כי אינם אוכלים לשם שמים רק למלאות בטנם, ואינם מקיימין את נפשם לכך קרוים מתים כנ"ל. ונחזור לענינו דעיקר אכילת צדיק הוא להשביע את נפשו דייקא, היינו הנשמה הקדושה שמושבה ומשכנה במוח, ולכן אינו מאבד ומחסר את דבר הנאכל, רק אדרבא מעליהו ומקיימו במדריגה יותר מעולה. אבל הרשעים שאינם מקיימין באכילה את הנשמה השוכנת במוח, רק המה ירדו חדרי בטן מלי כריסי זני בישא, והוא מאבד ומחסר את הדבר הנאכל. ועל פי זה יבואר הכתוב הנ"ל, צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ואם כן אינו מחסר ומאבד המאכל, ובטן רשעים תחסר, היינו שמחסר ומאבד את המאכל, ר"ל בטנם תחסר הנאכל כנ"ל, (אחר אמרי פירש זה מצאתי בשם האר"י ז"ל שמפרש לרישא דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו כמו שפירשתי והנאנו, ובסיפא דקרא הניח לי מקום). ונחזור לענינינו, דכזה הוא תמיד פעולת הצדיקים באכילתם להעלות אל הקדושה, וכמו שפירש בספר הקנה על מה שאמרו רז"ל (שבת ק"מ ע"ב) מאן דאפשר ליה לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, הרי זה עובר בבל תשחית (דברים כ יט). ופירש הוא ז"ל, דכל מה שגס ועב יותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרית וקשה להעלותם, וכל מה שהוא מאכל דק ביותר, הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם. ועל פי זה יתבאר מאן דאפשר ליה למיכל פת דשערי, והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים, אזי עובר בבל תשחית אם אוכל פת חטים, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא באתרא דליעול חטים ליעול שעורים שאין אחר יכול להוציאו, ובמקום שאין אנשים ישתדל להיות איש. ומסיק הש"ס ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע, עד כאן דבריו דברי פה קדוש רק בשינוי לשון. ולפי זה בא וראה עד היכן אכילתם של צדיקים, כי עיקר אכילתם הוא בשביל התיקון, וכזה היה אכילת המלאכים שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה, אף שאין פעולה זאת שייך להם רק להצדיקים שוכני מטה, מכל מקום כיון שהיו בזה העולם, פעלו פעולת הצדיקים השוכנים פה, (והיינו דקאמר נראו כמו שאכלו ושתו), והיינו עלית לקרתא הלוך בנמוסיה, והוא פירוש נכון מאד למבין בס"ד.

ועל פי הדברים האלה הבנתי הא דאיתא בר"ה (דף ט' ע"א) דר' ישמעאל יליף מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור' עקיבא דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מבחריש ובקציר תשבות (שמות לד כא), האי ועניתם את נפשותיכם מבעי ליה לכדתני חייא בר רב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו', וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, (ופירש רש"י [ד"ה כל] הכא קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי). ולכאורה הדברים מתמיהין ומפליאין דנימא דהכתוב קורא לאכילה בלשון עינוי. ותו דצריך להבין הטעם שצוה השי"ת לאכול בתשיעי והאכילה חשובה כמו עינוי של עשירי. על כן אני אומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ושני הדרשות אחת הן דחד טעם אית להו, דנ"ל הטעם דמוסיפין מחול על הקודש, היינו להעלות ולעשות מחול קודש. וכן המצוה דאכילה בתשיעי נ"ל, משום דאז ביום הכיפורים כל איש מישראל שב בתשובה מסתמא ועולה למדריגה גדולה, וכאלו מקריב את עצמו לקרבן, לכך מצוה שיאכל וישתה בתשיעי, כדי שניצוצי הקדושה אשר נשארו בקרבו יעלו עמו אז, ובזה יהיה עליה כנ"ל.

ועל פי זה מבואר ומדוייק היטב הא דכתיב ועניתם את נפשותיכם לשון רבים, ומדקדק השל"ה הקדוש דהוה ליה לכתוב נפשיכם, דמשמעו כמדבר לרבים שיענה כל אחד נפשו, אבל אמרו נפשותיכם משמע שיענה כל אחד נפשותיו. ולפי מ"ש יבא הכל על נכון, דציותה התורה דיענה בתענית הקדוש הזה נפשו ונפש דומם צומח חי מדבר עמו על ידי שאכל ושתה בתשיעי, והכי קאמר ועניתם את נפשותיכם, היינו נפש עצמו ונפש דומם צומח חי מדבר אשר בקרבו, בתשעה לחדש, כלומר על ידי תשעה לחדש היינו על ידי אכילת תשעה לחדש, ואם כן ועניתם את נפשותיכם כמשמעו, וממילא מוכח דמצוה לאכול בתשיעי, והיא פלא בס"ד. (וכמוהו הרבה שהב' ישמשת בעבור, ובשביל, ועל ידי, שכולן אחד הן, וכמו שופך דם האדם באדם וגו' (בראשית ט ו), ופירש רש"י (ד"ה באדם) וכן כתב התרגום דבאדם פירושו על ידי אדם היינו עדים, אז דמו ישפך, וכמו בראשית (בראשית א א), בשביל התורה (ב"ר א' ד'), או ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר ל"ו ד'), והבן. והנה בצווי של דשאים לא נאמר למינהו רק באילנות, ואחרי כן נאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נצטוו, ונתעוררו רז"ל בזה בחולין (דף ס'.) וזה לשונם: דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, מה אלו שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכנו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמרא. ודקדקתי דתיבת בעצמן הוא מיותר, וגם אין לו ביאור, והיה ראוי לומר נשאו דשאים קל וחומר ומה אלו וכו', או נשאו דשאים קל וחומר מעצמן, ר"ל אף שלא נצטוו, אבל תיבת בעצמן אין לו ביאור. והנ"ל בזה דהנה זקני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות כתב שם וז"ל: ונראה כמ"ש שאין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ומלאך, והם נשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, עכ"ל. ר"ל דאם לא כן קשה וכי דשאים בני דעת נינהו שישאו קל וחומר, וזה פשוט. והנה כבר כתבתי דמזלו, היינו הכח הקדושה שבו המקיימו מעילה לעילול ומעילול לעילול, וכל אחד עילה למה שתחתיה עד המדריגה התחתונה, וכח הקדושה שבכל דבר הוא עצמות הדבר, כמ"ש בדרושים הבאים בס"ד דאין בעולם מציאת אמת זולתו ית', ואפס זולתו לא נכלל בכלל מציאות כלל, כמבואר בעקרים מאמר שני פרק כ"ז בטוב טעם ודעת, עיין שם. ואם כן כח הקדושה המתייחס אליו ית', הוא עיקר המציאות של הדבר ועצמותו. וזה כוונו רז"ל במתק לשונם במה שאמרו נשאו דשאים קל וחומר בעצמם, והיינו כדברי מהרש"א וכמ"ש וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המאמר הפונה קדם, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא ולא כתיב למינהו, וקשה למה הוציאו למינהו, וכדכתיב בתריה (בראשית א יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, כיון שלא נצטוו על זה כלל, על כרחך צריך לומר דנשאו קל וחומר בעצמן וכו', ואם כן יפלא וכי דשאים בני דעה נינהו, ועל כרחך צריך לומר דיש בכל דבר כח קדש ושביב אלקי המחיה אותו וכמ"ש, לזה אמר הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו', דקשה וכי בתשעה מתענין, על כרחך צריך לומר כדדריש חייא בר רב דכל האוכל בתשיעי כאלו התענה וכו', ולכאורה קשה איך קורא לאכילה עינוי, ותו דמה טעם צוה השי"ת לאכול בתשיעי. ולפי האמור דיש בכל דבר ניצוצות הקדושים וכח ושביב אלקי, ניחא ואתי שפיר הכל כמו שביארנו בטעמו ובפירושא דקרא, ונכון הוא בס"ד.

פירוש ז

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו (בראשית א יב). פירש רש"י (ד"ה ותוצא) אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציוויהן, נשאו קל וחומר בעצמן וכו'. ביורה דעה (סימן רצ"ז ס"ב) פסק שמותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ אפילו לכתחלה, עיין שם. וקשה לי, הא אמתניתין דסוף פרק ג' דערלה (פ"ג מ"ט) דתנן בחוץ לארץ הכלאים מדברי סופרים, איתא בירושלמי (ערלה פ"ג ה"ז) שמואל אמר בכלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר, ר' יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא כלאי זרעים אסור מהקישא דשדך לבהמתך (ויקרא יט יט) דנוהג אף בחוץ לארץ, ואנן קיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאו (עירובין מ"ז ע"ב). ולא נעלם מעיני כי מקור הדין של השולחן ערוך נובע מהא דאיתא בקדושין (דף ל"ט ע"א) ר' יוסף מערב ביזרני וזרע. אלא דאכתי איכא למידק, הא איתא התם דהדר אמר ר' יוסף לאו מילתא הוא דאמרי דלא גזרו על כלאי זרעים בחוץ לארץ, דרב זרע גינתא משארי משארי וכו', ואף על גב דדחי אביי דמהא דרב לא מוכח לאיסור, דיש לומר משום נוי או משום טרחי דשמעיה, אבל מכל מקום להיתר נמי לא מוכרע, והדרא קושיא לדוכתיה שמהראוי לפסוק כר' יוחנן לגבי שמואל. ונראה לתרץ, דהנה איתא בחולין (דף ס'.) דריש רבי חנינא בר פפא יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים קד לא), פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכינו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, מיד יצא כל אחד ואחד למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ישמח ה' במעשיו, בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב, או דילמא כיון דאסכם אידיהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי, תיקו. (פירש רש"י הסכים אידיהו, הקב"ה הסכים על ידו, והיינו ששר העולם אמר יהי כבוד ה' לעולם). תוס' ד"ה הרכיב שני דשאים כו', הקשו וז"ל: ואם תאמר מתניתין היא בפרק קמא דכלאים (פ"א מ"ז) אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק וכו'. וי"ל דמיבעיא ליה דחוץ לארץ דשרי כלאי זרעים ואסור הרכבת אילן, ואיבעיא ליה בהרכבת דשאים אם הוי כהרכבת אילן וכו'. אי נמי לבני נח קא מבעיא ליה דשרו בכלאי זרעים ואסורי בהרכבת אילן, עיין שם. ומקודם נפרש דיש להבין מאי הקשו התוס' ממתניתין דתנן אין נוטעין דלא נשמע רק איסורא, על בעיא דרבינא דבעי אי חייב או לא. ולכאורה י"ל דהקושיא הוא דמנא ליה דאסור אם לא מקרא (ויקרא יט יט) ושדך לא תזרע כלאים, דמשתמע מיניה כלאי זרעים, אם כן לאו נמי איכא, ועיקר הקושיא מהקרא. רק מקרא לחוד לא הקשו, דאפשר לומר דדוקא אזרעים קפיד קרא, דהיינו כמו חטה ושעורה, ולא אירקות ודשאים, דאפשר דאינם בכלל כלאי זרעים, אך ממתניתין הנ"ל נשמע דגם הם בכלל, דאם לא כן איסורא מהיכן, ואם ממילא דלאו נמי איכא כנ"ל.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה