חלק יורה דעה
סימן כד - שאלה: בדיק לן מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי שליט''א אם מותר לאדם החרד לדבר ה' ששומר מצוה קלה כחמורה לבקש מהוריו או מבני משפחתו שאינם שומרי תורה ומצוות שיכינו לו דבר מאכל בכלים שאינן טבולים וזה החלי בעזר צורי וגואלי ?
תשובה: הנה לכאורה לפי מה דאיתא במשנה ע''ז (עה:) שכלי סעודה צריכים טבילה. והטעם לטבילת זו פירשו בירושלמי (ע''ז פ''ה הט''ו) שהוא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. והביאוהו הרמב''ן הרשב''א והמאירי בחידושיהם לע''ז (עה:). ומרן ז''ל בב''י ריש סימן קכ. וכ''כ הריטב''א בחידושיו (שם). ולדעת הרבה מן הראשונים חיוב טבילת מתכות הוא מן התורה שהוא מפורש הוא בפסוק בפרשת כלי מדין שנאמר (במדבר לא כג) כל דבר אשר יבא באש, תעבירו באש וטהר. ולכאורה מה שכתוב ''תעבירו באש וטהר'' מיותר הוא, ולכן דרשו רבותינו שבא הכתוב להוסיף הכתוב טהרה אחרת, שאחר עבירתו באש להתירו מגעולי גוים והיינו, בטבילה כמו בכלים טמאים. כן דעת רבינו תם בתוספות יומא (עח.) שטבילה זו מן התורה. וכן כתבו התוספות יבמות (מז:). וכן דעת האשכול ח''ג (עמוד קמ). וכן כתבו הרשב''א בתורת הבית הארוך (דף קכה עמוד ב) והרא''ה בבדק הבית (דף קב עמוד א) והאיסור והיתר (סימן נח אות צא) ועוד. והובאו הפוסקים הנ''ל בשו''ת יחוה דעת חלק ד (סימן מד עמוד רלב). וכן דעת רבינו יונה בחידושיו לע''ז (עה:) והריטב''א (שם) בשם הרמב''ן והתוס'. וכן נראה דעת הסמ''ג (לאוין קמ''ח) והסמ''ק (מצוה קצט) שמנה מצות טבילת כלים בכלל העשין. ע''ש. וכן דעת מרן ז''ל. וכן הסכמת רוב ככל האחרונים והביאם הגר''מ הלוי זצ''ל בקובץ ויען שמואל ח''א (סימן ה אות ג). ולפ''ז הדבר ברור שאסור לאדם זה או אחר לבקש שיכינו לו אוכל בכלים שאינם טבולים. ואע''פ שמדברי הרמב''ם נראה שאף חיוב כלי מתכות מדרבנן וכמ''ש בדעתו בספר הבתים והביאו בתחילת ספר מעשה רוקח (דף ה עמוד ב) ושם הוסיף שכן דעת הגאונים. וכ''כ בדעת הרמב''ם הריטב''א בחידושיו (ע''ז עה: ד''ה הוה אמינא). וכ''כ הרשב''ץ בספר יבין ישועה (דף כח ע''ד) בדעת הרמב''ם.
וכן כתבו המאירי (ע''ז עה:) והרשב''א בתורת הבית הארוך (ב''ד ש''ד) בדעת הרמב''ם דס''ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן כתב בדעתו המבי''ט בקרית ספר (מאכ''א פרק יז הלכה ה). ומ''ש הרשב''א בתשובה (ח''ג סימן רנה, רנט) שלדעת הרמב''ם טבילת כלים מדאורייתא הנה כבר כתב בערך השלחן (סימן קכ סק''ה) שהוא ט''ס וצ''ל ''הרמב''ן'' במקום ''הרמב''ם''. וכן הסכמת האחרונים בדעת הרמב''ם, וכמ''ש מו''ר הגר''מ הלוי זצ''ל בתשובה והיא לו נדפסה בקובץ ויען שמואל ח''א (ריש סימן ה). ע''ש וכן דעת הרמב''ן בפירושו על התורה (פרשת מטות) וז''ל: ולבי מהרהר שחיוב טבילה זו מדבריהם והמקרא עשה אותו אסמכתא בעלמא. עכ''ל. וכן דעת האור זרוע חלק א (סימן שנט) שטבילה זו מדרבנן. וכ''כ האורחות חיים חלק ב (עמוד קנד). וכ''כ הרדב''ז בתשובה ח''א (סו''ס לד) שרוב הפסקים סוברים שטבילת כלים מדרבנן. וכן כתב הישועות יעקב או''ח (סימן תק''ט סק''ד) ועוד כמה אחרונים. מ''מ העיקר להלכה כרוב הראשונים דס''ל שחיוב טבילתם מן התורה וכמ''ש מרן הראש''ל בשו''ת יבי''א ח''ב (חיו''ד סימן ט) ואם אם נאמר שהעיקר כדברי הרמב''ם מ''מ יש לאסור עכ''פ מדרבנן. ואף בכלי זכוכית הדין כן, שאע''פ שאינם נזכרו בפסוק, מ''מ חיוב טבילתן מדרבנן וכמ''ש המאירי ע''ז (עה:) והאשכול ח''ג (דף קמ) והמבי''ט בקרית ספר. וכן פסקו הפר''ח (סימן קכ סק''ג) הזבחי צדק וערך השלחן. וכ''פ בבא''ח (שם הלכה ב). ולפי האמור רק אם יטביל את כליהם יהיה רשאי לאכול מהם יהיה מותר להורות להם שיבשילו בכליהם, ואם אינם רוצים, רשאי הוא להטבילם אף ללא ידיעתם וכמ''ש הרשב''א בתשובה (ח''ג סימן רנה) וז''ל: ועוד נראה דלגבי טבילת כלים לא בעי שליחות דמנא תיתי, ואלו הטבילו ישראל שלא מדעת הבעלים עלתה לו טבילה. עכ''ל. והניף ידו שנית בדין זה בסימן רנט. וכן פסקו הלבוש (סימן קכ סעיף יד) הפר''ח (סק''מ) לחם הפנים (ס''ק לד) באר היטב (ס''ק כא) בית לחם יהודה (ס''ק כח) שיו''ב (שם סק''י) זבחי צדק (סעיף פה).
אולם שוב בינותי בס''ד בשאלה הניצבת לפנינו ומצאתי בס''ד כמה ראיות להיתר וזה יצא בס''ד. הנה יש לומר שכל האמור לעיל מיירי במי שיש לו אפשרות להטביל את הכלים אבל במי שאין אפשרות להטביל את הכלים וכגון, שהוריו או משפחתו שאינם מבינים מהות המצוות אינם רוצים שיטביל כליהם או שרב המרחק בניהם ורוצה הוא לילך לבקרם (או כגון שהולך לבית בני דודיו פעם בכמה שנים) יש להתיר, שהרי קי''ל שאם עברו ובישלו בכלי שאינו טבול מותר האוכל בדיעבד, ואע''פ שבגמרא ע''ז (עה:) איתא וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר. לא קשיא. הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור והא כמ''ד נותן טעם לפגם מותר. ולכאורה הוא במחלוקת שנוי, מ''מ כבר כתבו התוספות (שם ד''ה וכולן) שהברייתא שאסרה הוא למ''ד נותן טעם לפגם אסור וגזרו קודם טבילה משום קודם הגעלה ותיקון ונראה דהיינו טעמא מפני שהטבילה היא מתיקון הכלי וכמו שמתבאר מדברי הרא''ש (שם סימן לו). ולפי דברי התוספות הנ''ל נמצא שאדם שהשתמש בכלי שלא הוטבל מותר התבשיל באכילה דקי''ל כמ''ד נותן טעם לפגם מותר וכמו שפסקו הרמב''ם (הל' מאכ''א פרק יז הלכה ד) וראב''ן (סימן שיד) והרא''ש (שם) וכ''פ בש''ע (חיו''ד סימן צג סעיף א). ומכ''ש לפי מה שפירשו כמה ראשונים שמה שאמרה הברייתא ''עד שלא יטביל'' היינו עד שלא הדיח עיין רמב''ן ורשב''א בחידושיהם לע''ז (שם) ולפי דעתם ז''ל לדברי הכל אם נשתמש בכלי קודם טבילה מותר האוכל באכילה. וכן עיקר להלכה ולמעשה כי מלבד שכן דעת הרמב''ם, הרא''ש, התוספות, הרשב''א ועוד. עוד בה, שכן מתבאר להדיא מדברי הירושלמי בע''ז (פרק ה הלכה טו) דאיתא התם וכולן שנשתמש בהם אע''פ שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין. וכן ראיתי למרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יחו''ד ח''ד (סוף עמוד רלב) שפסק כן ונסתייע מדברי הירושלמי הנ''ל. וכ''פ בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סימן קו). ולפי מה שנתבאר שהאוכל מותר בדיעבד וקי''ל ששעת הדחק כדיעבד דמי וכמ''ש השד''ח ח''ב (מערכת דל''ת ס''ק סא עמוד 33 ושם כלל ל' עמוד 262) ובח''ה (מערכת שי''ן כלל פג עמוד 321), ממילא יש להתיר לומר להם שישתמשו בכלים שאינם טבולים שאין לך שעת הדחק גדול מזה. ואם יאמר האומר הרי אמרו הפוסקים שעת הדחק כדיעבד דמי, בכ''ף הדמיון, אלמא דלא סמכינן לכתחלה בשעת הדחק כמו בדיעבד, דמשום שאנו מדמין לא נעשה נעשה, זה אינו, דשעת הדחק עדיף מדיעבד, שהרי בשעת הדחק סומכים על יחיד במקום רבים וכמ''ש בשו''ת שבות יעקב ח''ג (סימן קי) והביאו מרן הראש''ל בטה''ב ח''ב (עמוד שיא) והוסיף שכן כתב מרן בב''י חאו''ח (סימן נח) בדעת הרשב''א. ע''ש.
ומכל שכל שיש להתיר לפי מ''ש הראבי''ה (פסחים סימן תסד) שנראה לו שמה שנשארה הגמרא בתיקו גבי משכנתא לא הוי כמו תיקו דאיסורא שאין כאן איסור, ולשאר מצות נמי שהן חובה עליו לא דמי, דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר ולכך בעי טבילה ולא אמר מספיקא יטבל בלא ברכה. ע''ש. והוב''ד גם בהגהות מיימוניות (הל' מאכ''א פרק יז סק''ח) וממ''ש ''שאין כאן איסור, ולשאר מצות נמי שהן חובה עליו לא דמי'', מבואר יוצא שמעיקר הדין מותר להשתמש בלא טבילה וכדאי הוא לסמוך עליו אף בשעת הדחק וכבר נתבאר בדברי הזכרון יוסף הנ''ל שבשעת הדחק סומכים אף על סברת יחיד. ואע''פ שבשו''ת אבני נזר (חאו''ח סימן תיח אות י-יא) כתב שאין כונת הראבי''ה הנ''ל שרשאי להשתמש בלא טבילה אלא ר''ל שהואיל ואין הטבילה מתרת את הכלי כמו ששחיטה מתרת את הבהמה אלא מצוה בלבד לפיכך, באופן שאינו יכול לטבול רק אז מותר לו להשתמש בכלי בלא טבילה והוב''ד באנציקלופדיה התלמודית (כרך יח עמוד תקי) מ''מ גם הוא ז''ל יודה מיהא בנידוננו שאם אינו יכול להטבילו רשאי להשתמש בו ללא טבילה.
ועוד לאלוה מילין להקל בזה ממה שכבר נתבאר לעיל שחיוב כלי זכוכית מדרבנן ולפ''ז יש לומר שבכגון הא לא גזרו חכמים שהם אמרו והם אמרו. ואף בכלי מתכות הדין כן, כי אע''פ שטבילתן מן התורה וכמו שנתבאר לעיל, מ''מ איסור השימוש בהם הוא מדרבנן וכמ''ש הישועות יעקב (סימן קכ סק''א) בד''ה ובתשובה. וכ''כ הגאון רבי צבי הירש בנו של הגאון ההפלאה בסוף ספר ההפלאה בחידושיו לע''ז (עה:). וכ''כ המשנ''ב בביאור הלכה (סימן שכג סעיף ז) ובשו''ת מנחת יצחק ח''א (סימן מד). והביאם בשו''ת יבי''א ח''ז (עמוד רטז). וכיו''ב ראיתי שפסק בספר דעת כהן (סימן רכז) שמותר לאכול בכלי זכוכית שאינם טבולים משום איבה והביאו באנציקלופדיה התלמודית כרך (עמוד תקלב) ולפמ''ש לעיל שאף בכלי מתכות שטבילתן מן התורה, איסור השימוש בהם הוא מדרבנן יש להקל מהטעם האמור. ולרווחא דמילתא נראה שעדיף שלא לשאול אם הכלי נוצר על ידי גוי או על יד ישראל, כי בזה הו''ל ספק ספיקא, שמא נוצר הכלי בארץ ישראל והואיל ורוב המפעלים בארץ הם של ישראל אינו צריכים טבילה כלל, ואת''ל שנוצרו בחו''ל שמא נוצרו שם ע''י מפעל של ישראל ויש לצרף לספק ספיקא הנ''ל, גם מ''ש בשו''ת אגרות משה ח''ג (חיו''ד סימן כא) שאף כלי שהכינו ישראל ונתנו או מכרו לגוי ואח''כ קנאו ישראל אחר ממנו צריך להטבילו בלא ברכה כי שמא י''ל שמה שהצריכו טבילה הוא דוקא כמעשה שהיה והיינו דבענין שהגוי יכינו. ע''ש. אולם הדבר ברור שכל זה בתנאי שאח''כ נותן את המאכל הנ''ל בצלחת טבולה או שאינה צריכה טבילה כי יאכל ממנו ישירות הרי זה חשיב כמשתמש בכלי שצריך טבילה, מ''מ נלע''ד שכל שיש איזה צד לומר שאכן הטובלו הכלים ואפילו הוא רחוק, במקום צורך יש להתיר גם בזה מפני שיש בזה ספק ספיקא הנ''ל.
המורם מכל האמור: אדם החרד לדבר ה' ששומר מצוה קלה כחמורה רשאי לבקש מהוריו או מבני משפחתו שאינם שומרי תורה ומצוות שיכינו לו דבר מאכל בכלים שאינן טבולים.
סימן כה - שאלה: אשה שראתה הרבה טיפות דם במשך ב-ג ימים ולא הרגישה ביציאתם האם טמאה מן התורה או דלמא יש לה דין של כתם ואז דינה כמבואר בש''ע יו''ד סימן קצ' ?
בס''ד ב' כסלו תשס''א
תשובה: איתא בפרק הרואה כתם (נז:) אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם עליו טהורה שנאמר ''בבשרה'' (ויקרא טו, יט), עד שתרגיש בבשרה. ומבואר מדברי הגמרא הנ''ל שאין אשה טמאה מן התורה אלא רק שהרגישה ביציאת הדם. אולם איכא לעיוני מה הטעם שבעינן הרגשה, האם ההרגשה היא למעשה הסיבה לטומאת האשה גבי בעלה ואם אינה מרגשת טהורה אפילו יודעת ודאי יצאה מגופה והוי כמו גזירת הכתוב שאין לו טעם והסבר, או דלמא ההרגשה של האשה הוא רק מהוי סימן ובירור שיצא הדם מגופה, אבל הדבר המטמא הוא עצם יציאת הדם מגופה, ומה שאמרה התורה שאין אשה טמאה אלא בהרגשה היינו רק במקום שאינה יודעת ודאי דהוי הדם מגופה והוא סימנא, ואה''נ שאם ברור לה שיצא הדם מגופה הרי היא טמאה מן התורה אפילו בלא הרגשה. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
כתב הרמב''ם בהלכות איסורי ביאה פרק ט הלכה א וז''ל: אין האשה מטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה. עכ''ל. וממ''ש הרמב''ם ''עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה'' משמע דלא סגי רק בראיה שיצאה מבשרה אלא צריך גם הרגשה [אולם מבואר גם דלא סגי בהרגשה אלא גם צריך ראיה ובכהאי גוונא קי''ל שנטמאה ועיין לקמן מש''כ בס''ד] ואם לא הרגישה אבל יודעת שיצאה הדם מגופה אינה טמאה מן התורה אלא מדרבנן, דאלת''ה הול''ל הכי ''אין האשה מתטמאת מן התורה וכו' עד שתראה דם בבשרה''. ודו''ק. וכן מתבאר מהמשך דברי הרמב''ם שכתב ''ואם לא הרגישה ובדקה וכו' הרי זה בחזקת שבא בהרגשה'' משמע שההרגשה היא למעשה הסיבה לטומאת האשה לגבי בעלה ואם אינה מרגשת טהורה אפילו יודעת ודאי יצאה מגופה והוי כמו גזירת הכתוב ואנו אומרים דבכהאי גוונא טמאה דכיון שלא ברור לה שלא הרגישה ולא נתנה דעתה לזה, אמרינן מסתמא שהרגישה שהרי ודאי יצא מגופה. וכ''כ המגיד משנה (שם ד''ה אין האשה) שמקור דברי הוא מדברי שמואל (נדה נז ע''ב). וכ''פ המאירי (נדה נז: ד''ה) כדברי שמואל. וכ''כ הרמב''ן בחידושיו לנדה (נב:) וז''ל: נראה לי שאין לפרש קמ''ל דאינו נאכל אבל מביאה קרבן כמו שכתבו רבים, דהא כתמים דרבנן הם ''ואפילו בידוע שמגופה חזאי דבר תורה טהורה''. עכ''ל. וכ''כ בהלכותיו (ריש פרק רביעי) וז''ל: אין האשה מתטמאה ''עד שתרגיש שהדם יוצא בבשרה''. ומדברי סופרים שכל המוצאה כתם דם על גופה או על בגדיה אעפ''י שלא הרגישה. עכ''ל. וכ''כ בספר החינוך (פרשת אחרי מות מצוה רז) ד''ה נמצא וז''ל: כי מן התורה אין אשה מתטמאה ''עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה'' שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, ''שתרגיש אותו''. עכ''ל. וכ''כ הכל בו (סימן פה) ד''ה ועוד וז''ל: ועוד החמירו חכמים בענין זה ש''מן התורה אין האשה מתטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה'' וחכמים החמירו ואמרו שכל הרואה כתם על בשרה או על חלוקה וכו'. עכ''ל. וכ''כ הסמ''ג (לאוין קיא) ד''ה הנה וז''ל: ואפילו הכתם גדול מפני שאיסור כתמים מדברי סופרים שנאמר דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. עכ''ל. וכ''כ רבינו ירוחם (נתיב ששה ועשרים חלק שני פרק תינוקת) וז''ל: כתם מטמא מדרבנן כי מדין תורה אין האשה טמאה ''עד שתרגיש הדם בבשרה''. עכ''ל. וכ''כ הרשב''א בתורת הבית (בית שביעי שער ד) ובמשמרת הבית (דף קמח ע''א). וכ''פ הטור (ריש סימן קפג) וכ''פ מרן ז''ל בשלחנו הטהור (שם) וז''ל: אשה שיצאה דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו. עכ''ל. הרי שמרן ז''ל קרי בחיל ''והוא שתרגיש ביציאתו'' והוא קאי עמ''ש בסמוך גבי אשה שיצאה דם ממקורה ולכן גם כתב מרן ז''ל ''והוא שתרגיש ביציאתו'' באופן נפרד [כלומר: ולא סמכה למ''ש ברישא אשה שיצאה דם ''ממקורה''.] להורות נתן שמלבד שיצא הדם ממקורה, צריך שתרגיש ביציאתו, הא לאו הכי אינה טמאה מן התורה. וכן כוונת כל הראשונים הנ''ל הלא ספרתם. אמור מעתה כי הדבר ברור שאשה שראתה הרבה טיפות דם במשך ב' או ג' ימים ולא הרגישה ביציאתם אינה טמאה מן התורה ואפילו שיודעת שודאי יצא הדם מגופה כי למעשה הסיבה לטומאת האשה לגבי בעלה היא ההרגשה, והוי כמו גזירת הכתוב שאין לו טעם והסבר.
והנה בגמרא (שם) איתא. ופריך [על דברי שמואל הנ''ל] מדתנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ואף על גב דלא ארגישה, אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. רב אשי אמר, שמואל הוא דאמר כר' נחמיה, דתנן רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ולר' ירמיה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי, לא מבעיא קאמר, לא מבעיא גלימא דלא מבדקא שפיר, אלא אפילו קרקע דמבדקא שפיר דאיכא למימר מגופה אתיא טהורה. וכתב רש''י שלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל, ומבואר מדבריו שגם שלא הרגישה אם ידוע לה שמגופה ראתה דם ודאי טמאה. גם הלום ראיתי להרב סדרי טהרה (סו''ס קצ ס''ק צג ד''ה וטרם אכלה) שדרך קסתו האריך למעניתו בנ''ד ואסיפא דמילתא העלה שכל שודאי בא הדם מגופה טמאה מן התורה אפילו בלא הרגשה. והוכיח כן מדברי רש''י בדף נח (עמוד א) ומדף נב (ע''ב) ומדף נג (ע''ב ד''ה והוא מתקן הלכות') ומדברי התוס' דף ג (עמוד א ד''ה הא איכא כתמים) ומכמה מקומות בש''ס. ועפ''ז כתב (שם בד''ה נחזור על הראשונות) שרש''י ותוספות לא קי''ל כוותיה דשמואל דדרש בבשרה עד שתרגיש. והוסיף שכן נראה דעת הראב''ד בספר בעלי הנפש. ע''ש. [א. ה אגב אבוא והאיר שאין לומר שמזה שהרי''ף והרא''ש השמיטו הא דשמואל משמע דלא ס''ל הכי לדינא וס''ל כרש''י והתוס', זה אינו, שודאי הרמב''ם שהביא שמואל להלכה בשיטת רבו הריף, ולא משוינן פלוגתא בייניהו כלל, אלא שגלוי לכל שאין דרך הרי''ף והרא''ש להביא אלא הדינים הנוהגים למעשה בזמן הזה, מה שאין כן הרמב''ם שהביא זאת לענין חיוב קרבן, שדרכו להביא גם הילכתא למשיחא. וכ''כ ר' גבריאל אב''ד מיץ (סימן לו). ע''ש.]
אולם לענין הלכה קי''ל כדעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר וכמ''ש בסה''ק מבא שלחן (פרק א כלל א' באורך) בשם הרבה אחרונים ועל צבאם מרן הראש''ל נר''ו שכתב כן בהרבה מספריו. וגם בהלכות נדה אנן נקטינן בתר שיפוליה דמרן ז''ל כמבואר בסה''ק מבא השלחן ח''א (שם כלל ה'), והוא על פי דברי מרן הראש''ל נר''ו בספרו טה''ב ח''א (בפתיחה) ובשו''ת יבי''א ח''ו (חיו''ד סימן טו) וא''כ העיקר להלכה שאשה שראתה הרבה טיפות דם במשך ב' או ג' ימים ולא הרגישה ביציאתם אינה טמאה מן התורה, ואפילו שיודעת ודאי שיצא הדם מגופה. וכן ראיתי לשו''ת מהר''ם מלובלין (סימן ב, הובא בסדרי טהרה שם) שנשאל מהגאון ר' ישעיה סגל (בעל השל''ה) גבי מה שפסקו הפוסקים שאין האשה מתמטאת ונאסרת לבעלה מן התורה אלא עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, האם זהו גזירת הכתוב, ואפילו אם האשה יודעת בבירור שזה הדם יצא מגופה, ואי אפשר לתלות בענין אחר, טהורה, או שמא זהו רק היכא דאפשר לתלות הדם דמעלמא אתי, אבל באופן שאי אפשר לתלות אלא בודאי מגופה יצא הדם, טמאה מן התורה ? והשיב לו המהר''ם מלובלין, שמן התורה הכל תלוי בהרגשה, וכל שלא הרגישה בבשרה, והוכיח כן מדברי הרמב''ם והגהות מיימוני הנ''ל. ע''ש. וכ''פ בשיעורי שבט הלוי (ריש סימן קצ סק''א) ואחר שהביא דברי הסד''ט סיים בזה''ל: אך זו דעת יחיד וקיי''ל דהוי מדרבנן וכדמוכח בט''ז (סק''א) וכ''כ החוו''ד (סוף סק''א) ושאר פוסקים דהוי כשאר כתמים וטהור מדאורייתא. עכ''ל.
גם מרן הראש''ל בטה''ב ח''א (עמוד ז והלאה) הביא בתחילה דברי הראשונים הנ''ל ואח''כ הביא דברי מהר''ם מלובלין הנ''ל ושכן פסק הרב שב יעקב (סימן לו) וכתב שהסדרי טהרה האריך בזה לדחות דברי השב יעקב הנ''ל. אולם אחרי זה כתב שהחכמת אדם (בינת אדם סימן ט) הביא דברי הסדרי טהרה הנ''ל, וכתב לדחות דבריו, והעלה להלכה שאפילו אם היא יודעת בבירור שהדם יצא מגופה, כל שלא היה בהרגשה אינה טמאה אלא מדרבנן. ע''ש. ושכ''כ בספר פרי דעה (בפתיחה להלכות נדה שער ג) שכתב שהעיקר כדעת הרמב''ם וסיעתו שמפורש בדבריהם להדיא שבלי הרגשה טהורה היא מן התורה, ודברי רש''י לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר, ופשיטא דלא שבקינן דברי הפוסקים המפורשים בהדיא מפני דברי רש''י הסתומים. וכ''ד הט''ז (סק''א) והש''ך (סק''ג) וכן העלה בשו''ת תפארת צבי (חיו''ד סימן ל). ובספר פרדס רימונים (בפתחי נדה דף י ע''ג) אחר שהוכיח במישור מדברי כל הראשונים הנ''ל שאם לא הרגישה אע''פ שבודאי יצא הדם מגופה טהורה מן התורה, ושכן מהר''ם מלובלין (סימן ב) שוב הביא כל מה שכתב הסדרי טהרה לחלוק על המהר''ם מלובלין ודחה ראייתו, וכתב עליו, אולם לאחר עיוני היטב בכל דברי הסדרי טהרה ראיתי שבמחכ''ת של הסדרי טהרה, עם כל אריכות דבריו בזה לא יצא ידי חובת העיון בדבר אמת לאמתו בהלכה זו. ואף רש''י מודה לכל הפוסקים דמדאורייתא בעינן הרגשה דוקא, וסיים (בדף יב ע''ב) הנה נתבאר לנו שכל מה שטרח הסדרי טהרה לעשות מחלוקת בין הפוסקים בדין זה, אין לו שום ראיה מכרחת לדבריו, ואדרבה קצתם הם עזר כנגדו. וכ''כ רוב ככל האחרונים קבצם כעמיר גורנה מרן הראש''ל בספרו הנ''ל (עמוד ט-י) וסיים : ''וכן עיקר''. ע''ש. וכלל גדול בידינו שאם פוסק כותב חדוש ולא מצינו לו חבר בפוסקים שכתב כן בהדיא אמרינן מדלא אישתמיט שום פוסק לכותבו שמא מינה דחלוקין הן עליו. וכמ''ש בשו''ת חקרי לב ח''א (חו''מ סימן עה דף עח ע''א ד''ה ובר) וז''ל: ובר מין דין זה כלל גדול בתורה מוסכם ומסור בידינו מגדולי רבני האחרונים, ובפרט ממהריב''ל ז''ל, בדין מחודש שחידש אחד מן הראשונים ואין זכר לזה משאר דברי הראשונים, שיש לדון ולומר דחולקים הם עליו, דאם איתא להא לא הוו שתקי הפוסקים מינה. הביאו בספר ברית יעקב (עמוד קנה אות ב). ע''ש. ושמע מינה שכל הראשונים והאחרונים שלא כתבו כהסדרי טהרה לא ס''ל כוותיה.
ואם לחשך אדם לומר שכל מה שדברו הראשונים והאחרונים הנ''ל הוא דוקא במקום שראתה כתם קטן וכיו''ב אבל במקום שראתה דם במשך ב' או ג' ימים הרבה כתמים גדולים מודו מיהא שטמאה, אף אתה צא אמור לו שסתימתם של הראשונים והאחרונים בדבר ולא חלקו בכמיות ובגדלים שמע מינה שאין לחלק. ולא היה להם לשתוק במקום שהיו צריכים לבאר, וכבר כתבנו לעיל דברי הגאון חקרי לב וכ''ש בנ''ד שלא מצאנו לאף אחד מן הראשונים שכתב כן. וכן מתבאר להדיא מכמה מקומות בגמרא נדה. וזה יצא ראשונה. אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם עליו טהורה שנאמר ''בבשרה'' (ויקרא טו, יט), עד שתרגיש בבשרה. וממה שלא כתב לחלק בגודל הדם משמע דאין לחלק בין גדול לקטן. וכן משמע מסתימות הראשונים הנ''ל. והראשון היחידי שפירש דברי הגמרא הנ''ל הוא הסמ''ג (לאוין קיא) והוא כתב כדברינו בס''ד וז''ל: ואפילו הכתם גדול מפני שאיסור כתמים מדברי סופרים שנאמר דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. עכ''ל. הרי שהבין שכל עוד לא הרגישה נקרא כתם ולא שנא מה הוא גודלו. ואשר על ידו השני ממ''ש בגמרא (נדה נט ע''ב) ''ישבו על ספסל של אבן או על האצטבא של מרחץ [ונמצא עליהם דם] רבי נחמיה מטהר, שהיה ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ובדף ס ע''ב תניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו חכמים כר' נחמיה. ע''כ. ומבואר שאפילו יודעת שודאי בא מגופה אם לא הרגישה לא הוי ראיה דאורייתא שא''כ לא שנא ראתה על דבר שמקבל טומאה או לא, ומשמע שאין חילוק בגודל הכתם וכנ''ל. וכן מתבאר מדברי האחרונים בדין הנ''ל, עיין בחוות דעת (סימן קצ סק''ח) ובסדרי טהרה (ס''ק לו' ונג'). ועוד.
ולא אכחד שלכאורה יש להעיר על הסדרי טהרה הנ''ל ממה שכתבו הכרתי ופלתי (סק''א), והחוות דעת, והשערי דעה, והחכמת אדם בבינת אדם (כלל קיג סימן ח), והפרי דעה ועוד עיין בטה''ב ח''א (עמוד כג). שאשה שבדקה בעד והכניסה את העד לפרוזדור, שהוא בעומק הרחם, דהוי ספק דאורייתא, וכמו שכתב הרמב''ם (פרק ה מהל' איסורי ביאה הלכה ה) ומשום דאמרינן שאף שהרגישה היא תולה ההרגשת בעד, אבל בקינוח לא אמרינן הרגשת העד היא. ע''ש. ומבואר מדבריהם שבקינחה אינה טמאה אלא מדרבנן אפילו שהדם בא ודאי מגופה. וראיתי שהרב סדרי טהרה (ריש סימן קפג, בסוף ד''ה האחרונים) מסכים הולך לדברי האחרונים בהנ''ל בזה ולכאורה דברי סתראי נינהו ושמא יש לחלק בין שני הדינים הנ''ל, ואכמ''ל ועוד חזון למועד.
איך שלא יהיה נלע''ד להלכה ולמעשה בנידוננו, שאשה שראתה הרבה טיפות דם במשך ב' או ג' ימים ולא הרגישה ביציאתם אינה טמאה מן התורה וכמו שהוכחנו לעיל בס''ד. ולכן אם ראתה את הדם הנ''ל על דבר שאינו מקבל טומאה, טהורה. ואם ראתה את הדם הנ''ל על בגד צבעוני אם יש כגריס ועוד, טמאה מדין כתם כמבואר בש''ע יו''ד סימן קצ (סעיף ה) ואם יש פחות מכגריס ועוד, טהורה. ואם רואה כן באופן קבוע י''ל שכן היא ראיתה הקבועה ומה שלא הרגישה הוא משום שלאו אדעתא, ולכן נראה שכל עוד שלא ראתה בלא הרגשה דם [בראיה מרובה] ג' פעמים ברציפות לא הוי חזקה שזה ראיתה הקבועה. וממוצא דברים אתה למד אודות אשה אחרי לידתה שידוע שבזמן זה גופה נתון לשינוי וגם אינה רואה דם מחמת שמניקה, הדבר ברור שאם היא תראה דמים כעבור כמה שבועות ללא הרגשה, שאינה טמאה כלל ועיקר. וכ''ש אם היתה רגילה לראות בהרגשה לפני לידתה. ואם רצו בכל זאת להחמיר על עצמם בכל הנ''ל, צריכה לטבול בלא ברכה, והנלע''ד כתבתי.
מסקנה דדינא: אשה שראתה הרבה טיפות דם במשך ב-ג ימים ולא הרגישה ביציאתם אינה טמאה מן התורה. ולכן אם ראתה את הדם הנ''ל על דבר שאינו מקבל טומאה, טהורה. ואם ראתה את הדם הנ''ל על בגד לבן אם גודלו כגריס ועוד, טמאה מדין כתם כמבואר בש''ע יו''ד סימן קצ (סעיף ה) ואם יש פחות מכגריס ועוד טהורה. והסכים עימי לזה מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי נר''ו.
סימן כו - שאלה: אדם שחשב בלבו לתרום סכום מסוים לצדקה האם צריך לשלם את הסכום שחשב או אולי מכיון שרק חשב בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו חשיב כנדר ואינו חייב לשלם ?
תשובה: זו לשון מרן בב''י יו''ד סימן רנח ''כתב הרא''ש בתשובה כלל יג (סימן א) אדם שקנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל בפרק ג דשבועות (כו:) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו אע''ג דכתיב (דברי הימים ב כט לא) כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן, והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו. ע''כ. וכתב רבינו תשובה זו בטור חו''מ סימן [בדק הבית. וכן פירשו הרב אלפס והתוספות והרא''ש בפרק שור שנגח (שם) והרמב''ם בפרק שמיני ממתנות עניים. ע''כ.] אבל המרדכי כתב בפ''ק דב''ב (סימן תצא) דמדאמרינן בפ''ג דשבועות (שם) גמר בלבו מנין תלמוד לומר (שמות לה כב) כל נדיב לב, וריש פרק האיש מקדש (קידושין מא:) פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה [הלכך מכאן. הוגה עפ''י המרדכי] פסק בתשובת גאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו, ואע''ג דבפ''ג דשבועות ראמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, פירש רש''י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הילכך גמר בליבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו עכ''ל. ומהרי''ק בשורש קס''א (ענף ה-ז) כתב שהרא''ש בתשובה הנזכר תופס כר''י (ע''ז לד. סד''ה מתענין) ושרבינו תם (שם) חולק וסובר שאין צריך להוציא בשפתיו וכן דעת רבינו פרץ בהגהת סמ''ק (סימן צו אות לט) וגם הרא''ש עצמו בפ''ק דתעניות (סימן יג) כתב דגבי צדקה מועיל גמר בלבו, ולפיכך הסכים מהרי''ק ז''ל לפסוק דגבי צדקה מועיל גמר בליבו. עכ''ל מרן בב''י. ומבואר מדברי מרן ז''ל בב''י שאדם שגמר בליבו ליתן צדקה אם חייב לשלם ודינו כאילו הוציא בפיו במחלוקת הוא שנוי. אלא שיש להפליא על מרן הפלא ופלא שבשולחנו הטהור לא העלה כלל את המחלוקת הנ''ל ורק הרמ''א הביאה בהגה.
גם באו''ח סימן תקסב (סעיף ו) גבי קבלת תענית בלב כתב מרן ז''ל בב''י בשם ר''ת דהוי נדר ושכן כתבו בשמו הסמ''ג (עשין דרבנן ג רמט) והסמ''ק (סימן צו עמוד סא אות לט) והגהות מיימון בפרק א (אות ז, כ) והוסיף מרן ז''ל שבסימן תקס''ג יכתוב שכן דעת מהרי''ק (שורש קסא ענף ז) ושכן יתבאר שדעת הרא''ש. ע''ש. ובש''ע (סימן תקסב סעיף ו) פסק מרן וז''ל: ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר הוי קבלה. עכ''ל. ומבואר דס''ל למרן ז''ל שהרהור בלבו כדיבור דמי. וגם בסימן תקסג הביא מרן את המחלוקת הנ''ל וכמו שציין בסימן תקס''ג. ע''ש.
וכן ראיתי למרן ז''ל בחו''מ סימן ריב (סעיף ח) שכתב וז''ל: קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפו כלום. יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאע''ג דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקודשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. עכ''ל. והנה אע''פ דקי''ל שכשמרן ז''ל כותב י''א וי''א הלכה כי''א בתרא, מ''מ הכא שאני שהרי כתב מרן ז''ל יש אומרים (בלשון רבים) ויש מי שאומר (בלשון יחיד) וקי''ל כי''א קמא שאחר רבים להטות וכמ''ש בספר מבא השלחן ח''א (פרק י''א כלל ב'). ע''ש. ומבואר שמרן ס''ל שהנודר לצדקה בלבו, הוי נדר.
ולא אכחד שראיתי למרן החיד''א בספרו מחזיק ברכה (סימן תקסב דין ו) שכתב וז''ל: אם הרהר בלבו וכו'. נראה דזהו כדעת ר''ת שהביא הרא''ש פ''ק דתעניות. וקצת קשה דמרן החו''מ סימן ריב הביא בדין ח' מחלוקת בזה בלשון יש אומרים ויש אומרים ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש אומרים בתרא ושם בסוף סברת ר''י דחולין ילפינן מקדשים וצריך להוציא בפיו, והכא סתם כדעת ר''ת. עכ''ל. ומשמע שמבין שדעת מרן ז''ל בחו''מ כסברת היש מי שאומר, וא''כ דברי מרן סתראי נינהו. אולם אחר העיון בס''ד בדברי מרן החיד''א הנ''ל נלע''ד שנעלם לרגע קט מעינו הבדולח של מרן החיד''א דברי מרן בחו''מ, כי הנה מרן ז''ל כתב שם יש אומרים ''ויש מי שאומר'', ואילו מרן החיד''א כתב שמרן הביא מחלוקת בזה בלשון יש אומרים ''ויש אומרים'' ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש אומרים בתרא. ומלשון זה מתבאר לנו שמרן החיד''א זכר שמרן כתב בחו''מ את המחלוקת הנ''ל שניהם בלשון בלשון רבים, ולכן כתב שהמסורת בידינו שדעתו לפסוק כי''א בתרא, אולם באמת שמרן ז''ל הוציא את המחלוקת הנ''ל בלשון יש אומרים ויש מי שאומר ואילו מרן החיד''א היה רואה את לשונו של מרן ז''ל בחו''מ, גם הוא היה פוסק כדעת רוב האחרונים הנ''ל שהלכה כיש אומרים קמא, ואין לומר שבאמת מרן החיד''א ידע גם ידע מלשון מרן ז''ל בחו''מ, ומה שכתב מרן החיד''א שמרן הש''ע כתבה בלשון יש אומרים ויש אומרים, הוא משום שאין לחלק בין שכותב מרן יש אומרים ''ויש מי שאומר'' לבין יש אומרים ''ויש אומרים'', שא''כ כך היה לו למרן החיד''א לכתוב ''וקצת קשה דמרן בחו''מ סימן ריב הביא בדין ח' מחלוקת בזה בלשון יש אומרים ויש מי שאומר ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש מי שאומר שהוא בתרא. כנלע''ד. ודוחק לומר שהיתה לו גירסא אחרת בדברי מרן ז''ל כי בדפוס הראשון של הש''ע משנת שכ''ה כתוב כמ''ש בש''ע שלפנינו, וכ''ה בדפוס שנת תק''ב שהיה בחייו של מרן החיד''א, וכ''ה בדפוס שנת תקצא [כן אמרו לנו במכון מורשה להנחיל]
אלא שבאמת עדיין דברי הרא''ש סותרים בין מה שכתב בתשובה שהנודב צדקה בלבו לא הוי נדר לבין מש''כ בהלכות תענית שכתב שם, שהנודר בלבו להתענות הוי נדר. וראיתי להט''ז (סימן תקסב ס''ק ח) שהרגיש בסתירת הרא''ש (והטור שנמשך אחר פסקי אביו) ואחר שהאריך בזה תירץ שבאמת דעת הרא''ש והטור דתענית הוי כקדשים שמקריב גופו, אבל צדקה ושאר נדר עד שיבטא בשפתיו ע''ש שהאריך בזה. ומרן החיד''א (שם) אחר שהביא דברי הט''ז בזה כתב עליו בזה''ל: ולי ההדיוט דברי הרא''ש פ''ק דתעניות מדעתי כי קשים שכתב דראיית ר''ת טובה ונכוחה ור''ת קאמר בפירוש בראייתו דכל עניני נדר ילפי מהדדי כצדקה וה''ה תענית וזה סותר דברי הט''ז, וכבר נרגש קצת הט''ז. עכ''ל. ועיין שם שלבסוף הביא מרן החיד''א תירוץ אחר בזה. גם הב''ח (סימן תקסב) העיר על הסתירה הנ''ל בדברי הרא''ש והטור אלא שנשאר בצ''ע ע''ש.
אמנם הרשות ניתנה לאמר שלא זכיתי להבין דרכו של מרן ז''ל בנ''ד כי הנה מרן ז''ל כתב בבדק הבית (יו''ד סימן רנח) שכדעת הרא''ש כן פסקו הרי''ף והרמב''ם, וא''כ למה היה לו למרן ז''ל לעזוב דעת ג' עמודי ההוראה ולפסוק שלא כמותם, והרי כלל גדול הוריש לנו מרן ז''ל הקדמתו לספר ב''י שהסכים בדעתו כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה: הרי''ף הרמב''ם והרא''ש, ובמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם. ועוד יש לתמוה היאך כתב מרן בחו''מ סברתם בשם יש מי שאומר והלא אין זו דעה יחידאה אלא דעה ג' עמודי ההוראה, ואע''פ שכתבנו בספר מבא השלחן (שם) שפעמים מרן ז''ל כותב הלכה בלשון ''יש מי שאומר'' אף שאין כן דעת יחיד, מ''מ הלכה כדעה ראשונה שכתבה בלשון רבים. שבכוונה תחילה שיכל ידיו ושנאה בלשון יחיד, שאני הכא דדוחק לומר שמרן ז''ל לא יפסוק להלכה כג' עמודי ההוראה ואף יכתוב דעתם בלשון יחיד, ודמי למה שכתב בשו''ת איש מצליח ח''א (חאו''ח סימן יא אות ה) שבמקום שכתב מרן ''קצת פוסקים'' לישנא קלילא היא ולא יכון לשון זה על עמודי ההוראה ועפ''י טענה זו הגיה בבדק הבית בסוס''י צ'. ע''ש. ומה גם שבנידוננו מוכח שמרן ז''ל בחו''מ לא ראה עדיין דברי הרמב''ם והרי''ף שהרי לא הביאם כלל ולכן י''ל שאילו היה רואה דבריהם לא היה כותב בלשון ''יש מי שאומר'', והדברים צריכים חיפוש.
אשר על כן נלע''ד שבאמת מרן ז''ל כתב את הגהתו בבדק הבית [שכתבה ביו''ד סימן רנח] אחרי שכבר כתב את שולחנו הטהור, וכמו שבארנו בספר מבא השלחן ח''א (פרק ד' כלל ב') שספר בדק הבית ''רובו ככולו'' נתחבר לפני ספר הש''ע, למעט קצת מקומות שאין מנוס מלומר שנכתבו בבדק הבית לאחר שנדפס ספר הש''ע, והם מאותם הגהות שהיה מרן ז''ל מוסיף והולך על ספרו בדק הבית לאחר שנדפס הש''ע, כי נודע שבשנת שכ''ה נדפס הש''ע, ונח נפשיה דמר בשנת השל''ה. וא''כ לא מן הנמנע שהוסיף ותיקן כמה דברים בספרו ב''י. ובנ''ד אין מנוס מלומר שבדק הבית נתחבר אחר הש''ע, דאלת''ה וכי יתכן שמרן ז''ל יכתוב סברת ג' עמודי ההוראה בלשון יש מי שאומר ולא יפסוק כמותה, אתמהה, והרי מרן ז''ל כתב בהקדמתו שרק במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג בהיפך אין לפסוק כג' עמודי ההוראה, ובנידוננו לא שייך הטעמים הנ''ל ודו''ק. אלא אם נאמר שההגה שנכתבה בבדק הבית היא אחר שכבר נתחבר הש''ע דאז אתי שפיר, שבאמת כשכתב מרן ז''ל את הש''ע היה הרא''ש יחידאה בזה, ורק אח''כ כשכתב את ההגה בבדק הבית ראה שמלבד דעת הרא''ש כן דעת הרי''ף והרמב''ם ועוד, והראיה לזה שהרי בחו''מ מרן ז''ל לא כתב שכן דעת הרי''ף והרמב''ם, ולכאורה מדוע לא הביא שם דברי הרי''ף והרמב''ם והרי כבר ראה דבריהם בחלק יורה דעה הנ''ל, אלא ודאי שהגה זו היתה מאוחרת מהב''י והש''ע.
ומעתה נראה ברור שבאמת דעת מרן ז''ל כסברת הרא''ש שהביאה באחרונה שהנודב צדקה בלבו לא הוי נדר, ואע''פ שהביאה בלשון ''יש מי שאומר'' וכבר בארנו לעיל שבכהאי גוונא דעת מרן ז''ל שהלכה כי''א קמא, מ''מ הכא שאני שבאמת אחר שראה מרן ז''ל שכן דעת רבים וכן שלמים היה לו לכתובה בשם יש אומרים, ומה שכתבה מרן ז''ל בלשון יש מי שאומר הוא משום שהגה כאן נכתבה אחר הש''ע וכשכתב מרן את ספר הש''ע באמת היתה דעתו לפסוק כדעה ראשונה שהם רבים, אבל אחר שחזר ושינן את ספרו בית יוסף, ראה שכן דעת הרי''ף והרמב''ם ועוד ולא הספיק לתקנה דכבר נח נפשיה דמר, ואם באמת היה זוכה לעוד אריכות ימים אולי היה כותב ספר בדק השלחן [כמו שכתב בדק הבית] ובנידוננו היה מגיהה ''שצריך לכתוב במקום יש מי שאומר יש אומרים''. וקי''ל בכהאי גוונא כי''א בתרא, כנלע''ד בדעת מרן ז''ל, ואע''פ שלפ''ז לכאורה דברי מרן סתראי נינהו, מ''מ כבר כתבו הט''ז ומרן החיד''א לחלק בין הלכות צדקה לתענית. ואם לחשך אדם לומר שהדרך הראשונה שכתבנו בדברי מרן ז''ל יותר נכונה, אף אתה צא אמור לו כי עליו למשכוני נפשיה ליישב דברי מרן ז''ל מדוע הביא מרן ז''ל סברת ג' עמודי ההוראה בשם יש מי שאומר ולא פסק כדעתם להלכה אחר שהוריש לנו בהקדמתו לספר ב''י כלל גדול שבמקום ששנים מעמודי ההוראה מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם, וכ''ש בנ''ד שהסכימו ג' עמודי ההוראה לדעה אחת. כי מן הבאר תשובה מוצאת למה שכתב פאר הדור מרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יחוה דעת ח''ו עמוד רעג-רעד) שאחר הביא דברי מרן בש''ע חו''מ סימן ריב (סעיף ח) כתב בזה''ל: ולכאורה משמע מדברי מרן שתופס כסברא אחרונה, שכל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום, כדקיימא לן בעלמא, יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא. אך יש לדחות דשאני הכא שכתב סברא ראשונה בשם יש אומרים, והשניה בשם יש מי שאומר, בלשון יחיד, ואחרי רבים להטות, וכמ''ש השד''ח בכללי הפוסקים (סימן יג אות כ והלאה). ע''ש. עכ''ל. ואחר נשיקות כפות מרן הראש''ל וכתלמיד לפני רבו, תורה היא וללמוד אני צריך דלא ידעתי יבאר למה מרן ז''ל הביא סברת ג' עמודי ההוראה בשם יש מי שאומר ולא פסק כדעתם להלכה אחר שהוריש לנו בהקדמתו לספר ב''י כלל גדול והוא שבמקום ששנים מעמודי ההוראה מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם, וכ''ש בנ''ד שהסכימו ג' עמודי ההוראה לדעה אחת.
גם הלום ראיתי בשו''ת ויצבור יוסף ח''ג (בר שלום סימן סז) שנשאל בכיו''ב ואחר שהביא דברי הראשונים בזה כתב שמרן החיד''א כתב בברכ''י (חו''מ סימו ריב ס''ק ב) שבודאי הלכה כבתראי אף שכתבה מרן בלשון יחיד, ולכן אין הנדר חל בהרהור, ואח''כ הביא דברי הכנה''ג הנ''ל שכתב שבכל גוונא הלכה כדעה אחרונה. ע''כ. וכבר נתבאר לעיל שאין דברי החיד''א מקורם בחו''מ סימן ריב אלא באו''ח סימן תקסב, וגם מה שכתב בשם מרן החיד''א שכתב שבודאי הלכה כבתראי אף שכתבה מרן בלשון יחיד זה אינו בדברי מרן החיד''א כמו שיראה הרואה. ומה שכתב שדעת מרן ז''ל כשעת יש שאומר וכמ''ש הכנה''ג, הנה נעלם מעינו הבדולח שדעת רוב האחרונים שהלכה כדעה ראשונה וחלקם דחו את דברי הכנה''ג הנ''ל. ולפמ''ש לעיל בעניותין אתי שפיר. ומ''מ מש''כ הרב ויצבור יוסף לדינא שאין הנדר חל בהרהור דין אמת הוא. והנלע''ד כתבתי.
העולה מן האמור: אדם שחשב בלבו לתרום סכום מסוים לצדקה מעיקר הדין אינו צריך לשלם את הסכום שחשב דבעינן שיוציא בשפתיו וליכא, מ''מ כל זה לענין דינא אבל מבחינה מוסרית עדיף שיתן את הסכום שחשב שידועה מעלת הצדקה כמבואר בספרי הראשונים והאחרונים.
בריך רחמנא דסייען מריש ועד כאן
סוף הספר