חלק אורח חיים
סימן א - שאלה: מי שעטור בתפילין על ראשו, אם רשאי להיכנס עמהן לבית הכסא עראי ולעשות צרכיו הקטנים ?
תשובה: בראשית מאמר עלינו חובת הביאור מהו בית הכסא עראי. הנה ממה שפירש רש''י ז''ל (ברכות כג:) בד''ה בית הכסא עראי, ''כגון להשתין, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה בית הכסא תחלה''. ע''ש. יוצא לכאורה דס''ל שבית הכסא עראי מיקרי שיחדו פעם אחת לעשות צרכיו הקטנים, אבל אם מיוחד לכמה זמנים כדי להשתין כבר אינו חשיב בית הכסא עראי. אולם הפמ''ג (א''א סק''ז) כתב שמ''ש רש''י לשון ''והפעם הזאת נעשה בית הכסא תחלה'', לאו דוקא הוא ואפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין, עראי יחשב. ע''ש. ונראה שהוצרך לפרש כן בדעת רש''י, מפני שלעיל מיניה (כג. ד''ה בית כסא קבוע) פירש''י גבי בית הכסא קבוע, שיש בו צואה ומשמע שכל שאין בו צואה עראי מיקרי. ובאמת שכן מתבאר מדברי התוספות (ברכות כג. ד''ה חישינן), שכל שלא עושים בו צרכים גדולים חשיב בית הכסא עראי. וכן מתבאר מדברי הרמב''ם ז''ל (פרק ד מהל' תפילין הלכה יח) שהחילוק שבין בית הכסא קבוע לבית הכסא עראי הוא, שבקבוע משתין מיושב ובעראי מעומד, ור''ל שבבית הכסא עראי שאינו עושה צרכיו הגדולים ולכן משתין מעומד. ע''ש. וכן מתבאר מדברי הרא''ש (הל' תפילין סימן כא). וכן כתב הרמ''א בהגה (סימן מג סעיף א) שלענין זה עראי נחשב כשעושה צרכיו מעומד, הואיל ולא נפנה לגדולים כיעו''ש. ומסתימות לשונם משמע שאפילו עושים כן כמה פעמים עראי יחשב. וכן הסכמת האחרונים וכמ''ש בכה''ח (סופר, ס''ק טו).
ועתה הבוא נבוא לנ''ד, הנה בגמרא ברכות (כג.) איתא, איבעיא להו. מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים, רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר. אתו שיילוה לרבא אמר להו אסור חיישינן שמא יפנה בהן ואמרי לה שמא יפיח בהן וכו'. ע''כ. והנה מבואר מדברי הגמרא הנ''ל שרק בבית הכסא קבוע איבעיא להו אבל בבית הכסא עראי מישרא שרי. וכן כתב הרא''ש (הל' תפילין סימן כא) שבבית הכסא עראי פשיטא דמותר ולא מבעיא ליה אלא בבית הכסא קבוע אי חיישינן שמא יפנה בהם. וכ''כ רבנו יונה (יד. ד''ה מהו) והתוס' (כג. ד''ה חישינן) וכן דעת סמ''ג (עשין כב קו.) והתרומה (סימן ריג ד''ה א''ר ינאי) ועוד הרבה ראשונים. והיינו טעמא שבבית הכסא עראי שאין דרך לפנות בו, ואינו עשוי אלא להשתין בו, לא חישינן לשמא יפנה או שמא יפיח. וכל זה כשהתפילין מונחות עליו, אבל אם אוחזן בידו, אסור בבתי הכסא עראי שיש לחוש שהניצוצות יבואו על התפילין וכמו שכתבו כל הראשונים הנ''ל. ומה שכתב הראב''ד שגם בבית הכסא עראי איבעיא בגמרא מפני שלא גרסינן בגמרא ''קבוע'' שהרי שנינו לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין בריחוק ארבע ונכנס ושם מיירי בעראי, וכמ''ש בדעתו המאירי בחידושיו לברכות (שם, בשם יש מפרשים). וגם רבינו האי שינה הגירסא מחמת קושיא זאת וכתב שצ''ל מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע''. פירוש, שסופו להיות קבוע. הנה כבר נרגש בזה הרא''ש (שם) וכתב, ואע''ג דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין הרחוק ד' אמות ונכנס, לא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו ומתוך קושיא זו היה גורס רבינו האי וכו', ולאו קושיא היא כדפרישית. עכ''ל. וכן כתב המאירי (שם) אחר שהביא דברי הראב''ד הנ''ל, שהעיקר כגירסת הספרים ''קבוע'' ולא הצריכו לד' אמות אלא כשבא ליפנות שם כמו שנבאר. עכ''ל. וכן נראה דעת מרן ז''ל בב''י וכמו שאבאר להלן בס''ד.
אולם הרמב''ם (הל' תפילין פרק ד הלכה יז- יח) כתב וז''ל: כיצד יעשה, אפילו הוצרך להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות וגוללן בבגדו כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו. ויזהר כדי שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח. ונכנס ועושה צרכיו וכשיצא מרחיק ארבע אמות מבית הכסא ולובשן. במה דברים אמורים בבית הכסא הקבוע שאין ניצוצות ניתזות עליו. אבל בבית הכסא עראי לא יכנס כשהם גלולים אלא חולץ אותן ונותנן לחבירו לשמרן. עכ''ל. ולפו''ר משמע מדבריו שרק כשהתפילין בעודן בידו יש חילוק בין הכסא קבוע לעראי אבל כשהן מונחות בראשו בין זה ובין זה אסור. וכן הבין מרן ז''ל בבית יוסף שאחר שהביא חלק מהראשונים הנ''ל כתב וז''ל: אבל מדברי הרמב''ם בפרק ד' (הלכה יח) נראה שאסור להשתין בעודן בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא שאינו קבוע וכבר השיגו הראב''ד וכו'. עכ''ל. ודברי הראב''ד הנ''ל הנה הנם בהשגותיו וז''ל: נראה בגמרא דבית הכסא עראי משתין בהן ותפיליו בראשו אבל לא יטלם בידו משום קינוח הניצוצות והכי כתב רב אחא ז''ל. עכ''ל. וביאר מחלוקתן בכסף משנה (שם) שבגמרא יהבי טעמא בה''כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע''ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם והרמב''ם סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה''כ קבוע לבה''כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה''כ קבוע בין בה''כ עראי אסור. ואע''ג דאמרינן התם (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה''כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר, אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ומבואר שבעיא לא הוה אלא בבה''כ קבוע, מ''מ איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי. עד כאן תוכן דברי מרן ז''ל בכסף משנה. וכדברי הרמב''ם הנ''ל פסקו הריא''ז בפסקיו (ברכות כג.) והביאו השלטי גיבורים על הרי''ף.
ומרן ז''ל בבית יוסף אחר שהביא הרמב''ם הנ''ל סיים וכתב, ''ומכל מקום לענין מעשה נכון ליזהר כדברי הרמב''ם ז''ל''. עכ''ל. ובש''ע (חאו''ח סימן מג סעיף א) כתב וז''ל: אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, [וה''ה בזרועו, מג''א (סק''א) ושאר אחרונים] גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו. אבל אם אוחזן בידו, אסור להשתין בהם מעומד, אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן בריחוק ארבע אמות ונותנם לחבירו. ומדברי הרמב''ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו, בין בבית הכסא קבוע בין בית הכסא עראי. ויש לחוש לדבריו. עכ''ל. ומבואר דס''ל שמעיקר הדין מותר להיכנס לבית הכסא עראי שכשתפילין בראשו ורק ממידת חסידות יש לחוש לדעת הרמב''ם שכן מורה פשט לשון ''ויש לחוש לדבריו''. וכיוצ''ב כתב מרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ד (חאו''ח סימן ז אות ה). ובאמת שכן מתבאר יותר מדבריו בב''י ששם כתב ש''נכון ליזהר'' וכידוע משמוש לשון ''ונכון'' שמשתמשים הפוסקים אינו אלא רק זהירות בעלמא וכמו שכתבו החיד''א בברכ''י (יו''ד סימן רעו סק''ב ד''ה איברא) והגאון רבי יוסף ידיד הלוי ז''ל בספרו תורת חכם סימן כה דף צד ריש עמוד ג), ציינם בספר ברכי נפשי (עמוד מא). וכן כתב בשו''ת יבי''א ח''ח (חאו''ח סימן כח אות יג עמוד קלד). ובאמת שכן כתב הרמ''א בדרכי משה בדעת מרן ז''ל שמ''ש בב''י שנכון ליזהר כדברי הרמב''ם, דלענין זהירות בעלמא קאמר אבל לענין הלכתא נקטינן כדברי המתירין וכו'. עכ''ל. ודלא כמ''ש בספר מעשה רוקח על הרמב''ם (שם) שמרן ז''ל ס''ל כדעת הרמב''ם לאסור להיכנס לבית הכסא עראי אם תפילין מונחות בראשו.
אולם אנוכי הרואה שמה שכתב מרן ז''ל בדעת הרמב''ם אינו מוכרח אחה''ר, לכן אמרתי הבוא נבוא לבאר דברי רבינו הרמב''ם אבינה אחריתם בעזר יודע תעלומות לאמיתותם, כי הנה מה הלשון אומרת אבל בבית הכסא עראי לא יכנס כשהם גלולים ''אלא חולץ אותן ונותנן לחבירו לשמרן'', והרי התפילין נמצאים בידו ולא מונחים בראשו ומאי ''אלא חולץ אותן ונותנן לחבירו לשמרן'' דקאמר, ושו''ר שכבר שנרגש בזה הפרישה (סק''ו) וכתב, דקאי אדלעיל אסור ליכנס לבית הכסא וכו', דאם לא כן קשה דקאמר חולצן הא כבר נחלצו ומונחים בידו. ע''כ. ולפי זה יוצא איפוא שר''ל, שבבית הכסא עראי לא יכנס כשהם גלולים אלא בעודן מונחים בראשו. ואחר כך ראיתי להגהות מיימוניות (שם סק''ס) שכתב וז''ל: וכתב רבינו יהודה מקום שאינו קבוע לפנות שם מותר להשתין בהם מים כשהם מונחין בראשו שאין לגזור שם שמא יפנה בהן. וכן נראה דעת רבינו המחבר אבל כשאוחזן בידו חיישינן שמא ישפשף בהם ניצוצות אם יפלו מים על רגליו וכו'. עכ''ל. ואם נסביר דברי הרמב''ם כפשוטם היאך כתב שכן דעת רבינו אלא ודאי שהוא ז''ל הבין שמ''ש הרמב''ם ''אלא חולץ אותן ונותנן לחבירו לשמרן'', קאי אדלעיל מיניה, וא''כ מה שכתב ''אבל בבית הכסא עראי לא יכנס כשהם גלולים'', ר''ל גלולים לא, אבל בעודן בראשו כן. ושו''ר שכן הבין מהר''ר דוד עראמה בפירושו על הרמב''ם (שם) שעמ''ש הרמב''ם ''לא יכנס כשהן גילולים'', כתב הוא ז''ל בזה''ל: פירוש אפילו להשתין, דמנוחין מותר. עכ''ל. ולכאורה אם נפרש דברי הרמב''ם כדעת מרן ז''ל היאך אפשר דבמונחין מותר, אלא ודאי שהוא ז''ל הבין כמ''ש לעיל בעניותין. וגם מרן ז''ל כתב שמדברי הרמב''ם ''נראה'', ומשמע שאין דעתו ברורה כל כך שכן דעת הרמב''ם ז''ל.
וכאשר דימיתי כן מצאתי שכתב המאמ''ר (סימן מג סק''ג) שהביא דברי הגהות מיימוניות והרב דוד עראמה וכתב, ''ונ''ל שדקדקו כן ממ''ש הרמב''ם לא יכנס כשהן גלולים ומשמע ליה דוקא גלולים אבל מונחים במקומם שרי. ונראה שמשם נמי דקדקו ההגהות וכו'''. ע''כ. והוא כדברינו בס''ד. אלא שהוא ז''ל הקשה על זה וכתב שדבריהם אינם מובנים מפני שאין משמעות לשון הרמב''ם כן וגם יש לומר שמ''ש הרמב''ם בסו''ד אבל וכו' הכי פירושו, לא יכנס אפילו גלולים שהתרנו וחוץ לתחום, מ''מ גם המאמ''ר ז''ל דדין זה אין ולאו רפיה בידיה שהרי הוא ז''ל סיים וכתב שגם זה אינו מוכרע דגם הטור כתב כן. ע''ש. ולפענ''ד מוכרחים לפרש כן בדעת הרמב''ם וכמ''ש לעיל בעניותין ולא ידעתי היאך לא נתקשה בזה מרן ז '' ל. כי מן הבאר יוצא איפוא שאפשר שאילו ראה מרן ז''ל מה שכתבו הגהות מיימוניות בדעת הרמב''ם ז''ל, לא היה כותב לחוש לדעת הרמב''ם כי לפי דבריהם ז''ל מבואר יוצא שגם לדעת הרמב''ם יש להתיר הדבר, בפרט שבנ''ד גם מרן ז''ל לא כתב להחמיר בזה מן הדין אלא רק שיש ''לחוש'' לדברי הרמב''ם וא''כ אין זה חזרה גמורה ממש. ואל תתמה על החפץ, כי מצאנו ראינו בהרבה מקומות שאף שמרן ז''ל פירש דברי פוסק זה או אחר כפי הנראה לדעתו הרחבה, מ''מ אחר שראה לחד מן קמאי שלא פירשו כן חזר בו, עיין כיו''ב בב''י חאו''ח סימן קנח ובחיו''ד סימן קכ בד''ה ומ''ש אבל ישראל וכו', ועוד כהנה תמצא רבות ולא עת האסף הנה. ומכ''ש בנ''ד שמרן ז''ל כתב ש''נראה'' מדברי הרמב''ם וכנ''ל. ואע''פ שמדברי הראב''ד משמע שלדעת הרמב''ם אסור להכניס אף לבית הכסא עראי, אולם הנה מלבד שהראב''ד לא כתב כן להדיא וי''ל שבא להסביר או להוסיף על דבריו כמו שיראה הרואה. עוד בה, שהמאירי בחידושיו לברכות (שם) פסק כדעת הפוסקים דס''ל שמותר להיכנס לבית הכסא עראי כשתפילין מונחות על ראשו וגירסת בית הכסא ''קבוע'' עיקר כיעו''ש. וכידוע כלל גדול בידינו שבמקום שהמאירי כתב בסתם ולא הביא שהרמב''ם ז''ל חולק, שמעינן מינה שכן סבירא ליה בדעת הרמב''ם ז''ל וכמ''ש הסבא קדישא הגאון מהרש''א אלפנדרי ז''ל בספרו הסבא קדישא ח''א (סימן כב, דף ס''ד ע''א ד''ה וכן). ע''ש. והביאוהו בספרי הכללים. והרי בנ''ד המאירי לא הביא דברי הרמב''ם בזה ומשמע דס''ל שמותר ליכנס לבית הכסא עראי עם תפילין מונחות בראשו. וכיו''ב כתב הגאון אור שמח על הש''ס מסכת נזיר (ח.) שמדברי המאירי יש ללמוד ולהבין דברי הרמב''ם ודברי המאירי המפורשים הם אורים ותומים לדברי הרמב''ם במקום שדבריו אינם מפורשים להדיא, כי תמיד שניהם הולכים בדרך אחת. ע''ש.
אם כן נמצינו למדים שלדעת הגהות מיימוניות והמאירי, גם לדעת הרמב''ם מותר להיכנס לבית הכסא עראי אם תפילין בראשו, ולפי דבריהם יוצא איפוא שכן דעת ב' מעמודי ההוראה הלה המה: הרא''ש והרמב''ם. וא''כ העיקר כמ''ש לעיל שאפשר שאילו ראה מרן ז''ל מה שכתבו הגהות מיימוניות והמאירי בדעת הרמב''ם ז''ל, לא היה כותב לחוש לדעת הרמב''ם כי לפי דבריהם ז''ל מבואר יוצא שגם לדעת הרמב''ם יש להתיר הדבר, בפרט שבנ''ד גם מרן ז''ל לא כתב להחמיר בזה מן הדין אלא רק שיש ''לחוש'' לדברי הרמב''ם וא''כ אין זה חזרה גמורה ממש. וכמו שמצאנו ראינו בהרבה מקומות שאף שמרן ז''ל פירש דברי פוסק זה או אחר כפי הנראה לדעתו הרחבה, מ''מ אחר שראה לחד מן קמאי שלא פירשו כן חזר בו, ומכ''ש בנ''ד שמרן ז''ל כתב ש''נראה'' מדברי הרמב''ם וכנ''ל. ומה גם שנידון דידן איסור דרבנן הוא, והו''ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואף אם נפשך לומר שאין דברינו הנ''ל מחוורים, מ''מ הו''ל ס''ס להקל, שמא העיקר כדעת הפוסקים דס''ל שגם לדעת הרמב''ם מותר ואת''ל שלא, שמא העיקר להלכה כדעת המתירים. ולכן אף שהריא''ז (ברכות כג.) כתב שגם בבית הכסא עראי יש להחמיר, מ''מ העיקר להתיר בזה. ומ''ש הכה''ח (סימן נג ס''ק יא) בשם רבינו האר''י אינו מוכרח אחה''ר. ושוב הראוני שכבר העיר עליו בזה הרה''ג דוד יוסף נר''ו בספרו הלכה ברורה ח''ג (עמוד שיב בבירור הלכה סוף סק''ד) ושם (בשער הציון סק''ב) הביא שרוב ככל הראשונים ס''ל שמותר להיכנס לבית הכסא עראי כשתפילין מונחות בראשו וכאמור. ומכ''ש שיש להתיר בתפילין שמונחות בזרועו שבזה יש אומרים שאפילו לבית הכסא מותר להיכנס עמהן, כיון שהן מכוסות ולא גרע משאוחזן בבגדו ובידו, עיין באר היטב (סק''א) בשם תשובת בית יעקב וישועות יעקב שם. ע''ש. וא''כ הו''ל ס''ס להתיר.
אולם שמעתי באומרים לי שהואיל ובדרך כלל בית כסא עראי מסריח ממי רגלים שמצויים שם תמיד, אם כן לכאורה יש לדונו כבית הכסא קבוע, אולם כבר כתב הרב משנ''ב בביאור הלכה (ד''ה בית הכסא עראי וכו' בית הכסא תחלה) בזה''ל: ואם הוא מקום המסריח מפני מי רגלים המצוי תמיד שם, לכאורה המקום הזה דין בית הכסא קבוע יש לו, דלא גרע מעביט של מי רגלים המסריח דדינו כצואה מדאוריתא, כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה דלא גרע ממים סרוחים או מי משרה וכו' המבואר בסימן פ''ו דדינו כצואה. ע''ש. ''ואפשר דלענין זה לא מחלקינן בזה ובכל גווני מותר להשתין בו בתפילין שעליו, ולא חישינן בו שמא יפנה בו כיון דאינו מיוחד רק להשתין. ואין לאסור מטעם ה מי רגלים גופא כיון דהוא מיוחד שם דינו כצואה, דזה אינו, דאם כן הא מי רגלים נגד העמוד גם כן דינו כצואה, ואפילו הכי בבית הכסא עראי מותר להשתין בתפלין שבראשו, ואפילו בקבוע היה מתר אי לאו דחישינן שמא יפנה בהם, ואם כן אפשר דבזה לא חישינן שמא יפנה ומותר. עכ''ל. ולמדנו מדבריו שגם כשיש מי רגלים בבית הכסא עראי מותר ואפילו אם היו מסריחים הדין כן.
המורם מכל האמור: מי שמעוטר בתפילין בראשו רשאי אף לכתחילה להיכנס עמהן לבית הכסא עראי ולעשות צרכיו הקטנים.
סימן ב' - שאלה: אות ה''א שניקב בה הרגל הפנימי ונשאר כל שהוא ברגל, האם כשרה או לא ?
בס''ד יג כסלו תשס''א לפ''ק
תשובה: איתא בפרק הקומץ (מנחות כט.) אמר אשיאן בר נידבך ניקב תוכו של ה''א כשר ירכו פסול. ופירש''י. תוכו: רגל פנימי. ירכו: רגל ימיני. לשון אחר, תוכו: הגויל והחלק שבתוכו. וכתב מרן בב''י (סימן לב סעיף טו) וז''ל: והרמב''ם כתב בפרק א (מהלכות תפילין הלכה כ) כלשון אחרון. וכן כתוב בספר התרומה (סימן רה. כצ''ל.) שלשון אחרון עיקר דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו דלאידך לישנא דפירש רש''י תוכו רגל שמאלי שהוא בפנים, לא נכון הוא, דמה לי ימין מה לי שמאל. אבל הרא''ש כתב בהלכות ס''ת (סימן טו) שלשון ראשון עיקר, דלפירוש שני קשה אמאי נקט תוכו של ה''א טפי משאר אותיות, ואף על פי כן כתב רבינו כלשון שני משום דאיכא למימר חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט, ואפשר שגם הרא''ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר ולא כתב דלשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני, אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני. עכ''ל. ומבואר מדברי מרן ז''ל שלדעת הסוברים כלישנא קמא, בין שניקב חלל האות ה''א ובין שניקב הרגל הפנימית הרי היא כשרה.
אולם יש לבדוק אם לדעת הסוברים כלישנא בתרא ''שתוכו'' הכונה הגויל והחלק שבתוכו, כשניקב הרגל הפנימי של הה''א כשר או לא, והן אמת שלכאורה אין לחלק, וכמו דמאן דס''ל כלישנא קמא מסכים ללישנא לדינו של לישנא בתרא, גם מאן דס''ל כלישנא בתרא יסכים לדינו של לישנא קמא. וגם מלשון מרן ז''ל בב''י שכתב ''והרמב''ם כתב כלשון אחרון''. וכן כתוב בספר התרומה ''שלשון אחרון עיקר דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו''. אין הכרע שהם ז''ל חולקים לדינא אלישנא בתרא, שהרי מרן כתב שהם ז''ל כתבו כ''לשון אחרון''. ולא כתב שהם פסקו שאם ניקב בתוכו [היינו הגויל והחלק שבתוכו] כשר, ואם ניקבה רגלו הימנית פסול. ודו''ק.
אולם אחר הדברים האלה ראיתי שעמ''ש הטור ''ניקב ברגל הפנימי של ה''א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר'', כתב מרן בזה''ל: היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך שפירש רש''י אהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה''א כשר וכתב הרא''ש שהוא עיקר וכו'. עכת''ד מרן ז''ל. ולפ''ז מבואר יוצא שמרן ז''ל הבין דמאן דס''ל כלישנא בתרא לא ס''ל כלישנא קמא לענין דינא ודו''ק.
ואגב גררא אכתוב כאן שאין להעיר שלכאורה דברי מרן ז''ל סותרים זה את זה שהרי בתחילת דבריו כתב שאפשר שגם הרא''ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר ולא כתב דלשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני, ועפ''ז הקשה על הטור, מדוע כתב ''ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר, יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו'' והרי כל הפוסקים השוו לומר דתלמודא דידן מכשיר אפילו ניקב כל תוכו, ותירץ על זה בזה''ל: וצריך לומר דמשום דללישנא קמא דרש''י דלא איירי תלמודא בהכי כלל, אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשיר אלא אם כן מוקף גויל מבפנים, וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו דהיינו התופסים לשון שני עיקר. עכ''ל. ולכאורה דבריו סתראי נינהו שהרי בסמוך ממש כתב שגם מאן דס''ל כלישנא קמא לענין דינא משכים הולך ללישנא בתרא וא''כ היאך כתב אח''כ דללישנא קמא לא איירי תלמודא בהכי כלל. אולם כל המעיין בצדק ישפוט שמרן ז''ל דקדק בלשונו וכתב ''דללישנא קמא לא איירי תלמודא בהכי כלל''. ר''ל שאע''פ שלדינא אפשר שגם מאן דס''ל כלישנא קמא יודע לדינו של לישנא בתרא, מ''מ הואיל ולפי דברי האומרים כלישנא קמא אין הבבלי מדבר כלל בדין ניקב הקלף שבתוך האות, ומנגד עומדים דברי הירושלמי המפורשים שכל שלא מוקף אינו כשר, א''כ יש לנו לילך אחר הירושלמי המפורש ע''פ כללי ההוראה. [אבל באמת לדינא העיקר כלשון שני, ולכן נקטינן כהבבלי שהוא מפורש ולא כהירושלמי] ודו''ק. שו''ר להרב משרת משה (והוא פירוש נחמד על דברי הרמב''ם, חובר ע''י הגאון ר' יצחק עטייה, הלכות תפילין סוף פרק א דין כ עמוד מ דפוס ליוורנו) שהקשה כן על דברי מרן הנ''ל בזה''ל: ודא עקא שהרי מר גופה כתב שדעת הטור כלישנא קמא וסיים בה שגם הרא''ש מודה, א''כ היאך אח''כ מיישב דברי הטור שכתב י''א וכו' במידי דלא שמיעא ליה להטור גופיה. עכת''ד. ולפי האמור לק''מ.
ולענין הלכה כתב מרן בב''י בזה''ל: ומיהו לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש ז''ל. עכ''ל. ובש''ע (שם סעיף טו) כתב בזה''ל: ניקב רגל פנימי של ה''א אפילו לא נשתייר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא''ש. עכ''ל. ולכאורה דברי מרן ז''ל סתראי נינהו, שהרי בב''י קרי בחיל שאין הלכה כדעת הרא''ש ואף על פי כן הביא בשולחנו הטהור את דברי הרא''ש בלבד ומשמע שלדעתו ז''ל כן הלכה שהרי לא הביא דעת החולקים כלל.
והן אמת דממה שכתבנו בס''ד בספרנו מבא השלחן ח''א (פרק יא כלל ט) שלפעמים כותב מרן ז''ל בש''ע הלכה בשם יש מי שאומר או יש אומרים או יש מתירים וכיוצ''ב ולא מביא דעת החולקים שהביא בב''י, נראה שתפס כדעה שהביא בש''ע, ולא כתבה בסתם משום שרצה לרמוז שאין זו הלכה פסוקה מן הש''ס או הסכמת כל הפוסקים המפורסמים. ע''כ. וא''כ בנ''ד העיקר כמו שכתב בש''ע, אולם אכתי איכא למישדי נרגא בנידון דידן שכל שאמרנו לעיל שדעת מרן ז''ל כשכותב הלכה בשם יש מי שאומר או יש אומרים או יש מתירים וכיו''ב ולא מביא דעת החולקים שהביא בב''י, נראה שתפס כדעה שהביא בש''ע וכו'. הני מילי היכא שהביא בב''י ב' דעות ולא הכריע בניהם. אבל במקום שהביא ב' דעות ולבסוף הכריע להלכה כמו בנידוננו שסיים ''לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש'' מאן לימא לן שכן כוונתו, והמעיין בשו''ת יב''א ח''ז (סימן טל אות א) יישר יחזה פנימו שמרן הראש''ל לא כתב שלדעת מרן ז''ל הלכה כהיש אומרים אע''פ שיש חולקים אלא במקום שלא פסק להדיא בב''י, והדברים צריכים ישוב.
איברא דחזיתיה להרב תורת חיים (סופר, סימן לב ס''ק כח) דשקיל וטרי בדברי הטור הנ''ל וסיים בזה''ל: ואי נימא כן הכל מיושב דהטור סתם וכתב דניקב הרגל הפנימי כשר לכל הדיעות דדילמא כלישנא קמא, ואפילו את''ל כלישנא בתרא דילמא גם לדידהו כשר בניקב הרגל הפנימי אם נשתייר כל שהוא, וגם הש''ע פסק כן, והא דכתב בב''י דלא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש היינו לענין אם ניקב בתוך האות אבל בזה יש ס''ס להקל. עכ''ל. ור''ל שבאמת מה שכתב מרן ז''ל דלא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש אין כונתו לגבי ניקב הרגל הפנימית של הה''א והיינו כלישנא קמא, אלא כונתו גבי ניקב הגויל והחלק שבתוכו והיינו כלישנא בתרא. ולפי דבריו אין דברי מרן ז''ל סותרים זה את זה, כי מה שכתב מרן ז''ל בראש דבריו שכל שניקב תוכו היינו הגויל כשר היינו כדעת רוב הפוסקים ודלא כהרא''ש דלא דחינן דברי הנך רבוותא מקמי, ומה שכתב מרן בהמשך דבריו שאם ניקב רגל פנימי של ה''א כשר, היינו משום שיש ס''ס להקל. אולם אחר קידה חמש מאות מכבוד הדר גאונו, מ''מ דוחק גדול הוא להעמיס כן בדברי מרן, שהרי הוא ז''ל כתב להדיא בב''י שי''ל שהרא''ש מסכים שאם ניקב תוכו של אות כשר, וא''כ היאך אפשר לומר דמ''ש בהמשך דבריו ד''לא דחינן דברי רוב הפוסקים מקמי הרא''ש'' קאי על תוך האות והיינו הגויל הרי בזה אין כלל פלוגתא, ועוד שמתוך דברי מרן ז''ל יש להוכיח בעליל שאין כונתו כמ''ש הרב תורת חיים, שהרי עמ''ש הטור בזה''ל: ניקב ברגל הפנימי של ה''א ואפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר. עכ''ל. כתב מרן ז''ל ''היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך שפירש רש''י אהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה''א כשר וכתב הרא''ש שהוא עיקר ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק כשנשאר בו כל דהו ואע''פ שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר רבינו כתב דעת הרא''ש לפסק הלכה משום דרביה הוא, ומיהו לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש ז''ל''. עכ''ל. הרי שלך לפניך שמרן ז''ל כתב להדיא דלא דחינן הנך רבוותא מקמי הרא''ש רק גבי ניקב הרגל הפנימי של ה''א וכמ''ש הטור בשם אביו הרא''ש. וז''ב לענ''ד.
גם יש להעיר עמ''ש הרב משרת משה (שם) בזה''ל: גם יש להקשות על מה שסיים שם דממ''ש ניקב רגל הפנימי וכו' דהטור כתב דעת הרא''ש לפירוש הראשון משום דרביה הוא ולענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש. עכ''ל שהרי מרן גופיה כתב שאפילו שגם הרא''ש מודה וכו' ולפ''ז הוא שוה לכל הפוסקים ועדיף טפי לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואין לומר שחזר בו מרן ממ''ש קודם ואפילו שגם הרא''ש מודה, שהרי ממ''ש בדין ניקב רגל הפנימי וכו' משמע שהוא מכוון למ''ש בתחילה וכמו שיראה הרואה ולכאורה צריך ישוב. עכ''ל. ואחר הקידה חמש מאות מכבוד הדרת גאונו, באמת דברי מרן ז''ל אינם סותרים כלל, שהרי מה שכתב מרן ''ולענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש'' אינו מיירי במה שכתב לעיל שהרא''ש מודה דניקב חלל בתוך האות, אלא מיירי בניקב הרגל הפנימי וכמו שכתבתי לעיל בס''ד, ונראה שהרב משרת משה ס''ל כדעת הרב תורת חיים הנ''ל דמ''ש מרן ''ולענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש'' היינו לענין אם ניקב בתוך האות ולכן התקשה בדברי מרן ז''ל, אך האמת תורה דרכה שאין כן כוונת מרן ז''ל וכמו שכבר הראנו לך לעיל בס''ד.
ובעיקר סתירת דברי מרן ז''ל הנ''ל ראיתי להרב פקודת אליעזר (סימן לב סעיף טו ד''ה גם) שגם הוא ז''ל נרגש בזה שכתב וז''ל: גם צל''ת [אולי ר''ת צריך לי תשובה] מ''ש מרן בש''ע ניקב רגל פנימי וכו' כשר להרא''ש עכ''ל. ולא הביא מרן בש''ע שום חולק על זה, מה דעת מרן בזה, ובכיוצא בזה בשאר מקומות דלפי הנראה כיון שלא הזכיר כלל בש''ע סברת החולקים, כי אם סברת זו דגם ששנאה בלשון יחיד במ''ש כשר להרא''ש עכ''ז כך ס''ל להלכה מדלא העלה על שולחנו כלל דעת החולקים. ובאמת דמרן בב''י דחה מהלכה סברת הרא''ש ז''ל הנזכר כיון שהיא היפך דעת כל הפוסקים. ע''ש. וכמו שסיים כאן ע''ז מור''ם בשם ב''י. עכ''ל. ועין רואה שלא עלה על מוחו הזך תירוץ בדברי מרן ז''ל. גם הלום ראיתי להב''ח (סימן לב ד''ה ואם לאחר) שגם הוא ז''ל כתב שדעת מרן ז''ל בב''י דלא כהרא''ש, ומ''מ להלכה ולמעשה נראה מדבריו בש''ע דדעתו להקל כהרא''ש והטור וסיים בצ''ע. ע''ש.
ולחומר התמיהה ראיתי ונתון על ליבי ליישב דברי מרן ז''ל בזה וזה יצא בס''ד. הנה הן אמת שמתחילה חשבתי דרכי לומר שבאמת מרן ז''ל חזר בו ממ''ש בב''י, אולם מנגד עיני עמד מה שכתבתי בס''ד בספרי מבא השלחן ח''א (פרק ו' כלל א) בזה''ל: בכל מקום שמצאנו ראינו כי דברי מרן ז''ל במקום אחד אינם עולים בקנה אחד למה שכתב במקום אחר, עלינו למשכוני נפשין ליישב דבריו שלא יהיו סותרים זה לזה. ורק במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, י''ל שמרן ז''ל חזר בו והלכה כמשנה אחרונה. עכ''ל.
ואכן בקדש חזיתיה להרב מקור חיים (סימן לב עמוד קמ) שכתב בתחילה שלכאורה דברי מרן ז''ל ז''ל סותרים ממה שכתב בב''י למה שכתב בש''ע וסיים שאפשר דס''ל להב''י דכדאי הרא''ש לסמוך עליו בשעת הדחק כשאין תפילין כשרים מזומנים לו. ע''ש. אולם המעיין בדברי מרן ז''ל בב''י בצדק ישפוט שאין משמעות דבריו כן, שהרי כתב בסוף דבריו ''ולענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש'' הרי שמרן קרי בחיל שאין דברי הרא''ש עומדים נגד הפוסקים שהלכה כמותם, וא''כ כל שניקב הרגל הפנימית אין התפילין [או הס''ת או המזוזה] כשרים והיאך נסמוך בשעת הדחק על דבר שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים, ועוד אם באמת דעת מרן לסמוך על דברי הרא''ש בשעת הדחק מדוע לא כתב בסו''ד ''מיהו בשעת הדחק יש לסמוך על דברי הרא''ש'', אלא על כרחך דמ''ש מרן ז''ל בב''י דלא דחינן הני רבוותא, היינו, אפילו בשעת הדחק. וגם לשון מרן ז''ל בש''ע אינו מתפרש דשרי רק בשעת הדחק אלא בכל גוונא ומה שכתבו מרן בלשון דיעבד אין ר''ל דשרי בשעת הדחק, אלא שבאמת הדבר מותר רק בדיעבד כלומר אחר הכתיבה, אבל לכתחילה אין לכתוב אות ה''א אם רגל פנימית כל שהוא, ועוד לפי פירושו של הרב מקור חיים בדעת מרן, מתבאר לנו שאם יניח את התפילין הנ''ל בשעת הדחק יש לו לברך, שהרי מרן לא כתב שאין לברך, וזה ודאי ליתא, שהרי לדעת רוב הפוסקים אין תפילין אילו כשרות והוי ברכה לבטלה, ולפי פירושו של הרב מקור חיים זצ''ל היה למרן לכתוב בהדיא שאם מניח התפילין הנ''ל בשעת הדחק אין לו לברך, אלא ודאי שאין לתרץ כהמקור חיים הנ''ל.
ואביט והן עוזר להגאון חזון איש (חאו''ח הלכות תפילין סימן ז) שהסיק כמו שכתבנו בתחילת דברינו בס''ד שבאמת מרן ז''ל חזר בו ממ''ש בב''י והביא גם טעם נפלא לחזרתו וז''ל: הרא''ש הסכים דתוכו היינו רגל השמאלית, דאי תוכו ממש, למה נקט ה''א יותר משאר אותיות, וכתב דאשמועינן שאין שיעור לרגל השמאלית, ור''ל דברגל הימנית דאמר דאם נשתייר מלא אות קטנה כשר היינו דיעבד, דלכתחילה בעינן עד סוף השיטה כפי הכתב שהוא כותב, וכן אם תוכו היינו תוכו ממש אינו אלא דיעבד, אבל ברגל השמאלית אם כשר פחות מאות קטנה מסתבר דכשר לכתחילה, שאם היתה צריכה שיעור היה השיעור מעכב, ויותר נראה דהרא''ש סובר דמסברא סגי בנקודה כל שהו, ומ''מ לא שייך כאן פשיטא ושפיר י''ל דאשמועינן שאין לה שיעור, ולפ''ז נראה דאף לפירוש השני דתוכו היינו ממש תוכו, מ''מ אין שיעור לרגל השמאלית, דכיון דלפירוש הראשון הדבר מבואר וכן נקט הרא''ש לדינא, ולפירוש השני הדבר סתום, יש לנו לנקוט את המבואר, וכש''כ אם דברי הרא''ש הן מסברא שאין לנו מי שחולק על זה, וירכו שהוזכר בגמרא הוא רגל ימנית, ולא עוד אלא כיון דנקטו בגמרא ירכו והיינו רגל ימנית ושייר לאשמועינן דין רגל שמאלית, דהרי מדין ירכו אי אפשר ללמוד שמאלית, ש''מ דשמאלית אין לה שיעור, וזו דעת הטור כמש''כ הב''ח, אלא שהב''ח כתב דהרא''ש ס''ל דלפירוש השני שיור או''ק גם בשמאלית ולמש''כ זה אינו. וכו', ובב''י (שם) סיים לדינא דלא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש, וחלק על הטור שהכשיר ברגל שמאל בכל שהו, ותמוה דנהי דהני רבוותא מפרשי תוכו כלישנא בתרא דרש''י, מ''מ לא מצינו דפסלי ברגל שמאל בלא נשתייר או''ק, וסתם ירכו היינו ימין ואי שמאל נמי פסול הוי לפרש בהדיא, ואע''ג דהמאירי שהביא ב''י אינו מחלק בין ימין לשמאל, היינו משום שפי' דאיירי דנפסק עובי הקולמוס ובזה לא שייך לחלק בין ימין לשמאל. ובש''ע סימן לב (סעיף טו) חזר בו מרן ז''ל וסתם כהרא''ש, ונראה משום דס''ל דלא מצינו מי שחולק בזה על הרא''ש, ודברי הרמ''א ז''ל בש''ע [שכתב ששאר פוסקים מצריכים כמלא אות קטנה וסיים ''והכי הילכתא''] שהם ע''פ דברי הב''י צע''ג, דדברי הב''ח בדעת הטור מוכרעין [היינו שפירש הב''ח שהטור ס''ל דלענין דינא לא פליגי לישני אהדדי ודלא כמשמע כדברי הרא''ש, ומ''מ לענין פסק דין שוין הן הרא''ש והטור דאי בירך הפנימי, בכל שהוא] שודאי היה הטור מביא דעת החולקין אילו כל הני רבוותא דמפרשין כפירוש שני פוסלין גם בשמאלית [כונת החזון איש שאם באמת היו הרמב''ם וסיעתו דס''ל כלשון שני חולקים על דברי הרא''ש לענין הלכה לא היה לטור לכתוב בסתמא ''ניקב ברגל הפנימי של ה''א ואפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר'' אלא היה לו גם להביא דברי
החולקין ומדלא כתב כן ע''כ שהבין שלענין דינא לא פליגי לישני אהדדי] וכיון שדעת הטור שאין כאן מחלוקת, אין בידינו לחלוק. עכ''ל החזון איש זצ''ל. וכ''פ שם לענין הלכה, ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
ודע שאין להקשות עמ''ש החזון איש שבאמת מאן דס''ל כלישנא בתרא לא מצאנו שחולק על דינו של לישנא קמא ממה שכתב בספר התרומה שהעיקר כלשון שני משום דלאידך לישנא שפרש''י תוכו רגל שמאלית שהיא בפנים לא נכון הוא דמה לי ימין מה לי שמאל ומשמע שאינו מחלק בין ימין לשמאל, וכמו שבימין בעינן כמלא אות קטנה כך בשמאל בעינן כמלא קטנה, זה אינו, שכבר ראיתי להחזון איש זצ''ל שהרגיש בזה ואחר שהביא דברי ספר התרומה הנ''ל כתב וז''ל: נראה דר''ל [ספר התרומה] מה לי ימין דקראו ירכו, ומה לי שמאל דקראו תוכו שהרי אין הה''א [כצ''ל] נעשה אלא ע''י שתיהן, ושתיהן סובבין את תוכו, אבל אין לומר שכונתו שאין להכשיר בשמאל יותר משל ימין, דודאי יש מקום לומר דשמאל סגי בנקודה, ועוד דלשון סה''ת מבואר שלא בא אלא לסיים קושיתו הראשונה ולא בא להקשות קושי' שניה. עכ''ל. והדברים ברורים.
ולא אכחד שיש להעיר על הרב אלף המגן (סימן לב אות כז) שעל מה שכתב מרן ז''ל שניקב רגל פנימי וכו' כשר להרא''ש. הביא דברי הגמרא במנחות (כט.) ואח''כ הביא את פרש''י הנ''ל וכתב שכל הפוסקים תפסו כפירוש שני ושהרא''ש כתב כפירוש ראשון של רש''י וסיים: ''ולפירוש הראשון גם כן אין הכרע דפסול באינו מוקף גויל מבפנים וכמ''ש הב''י, ומש''ה תפס הב''י כאן שני הפירושים לקולא. עכ''ל. ולא זכיתי להבין דבריו, שאע''פ שבאמת דלפירוש הראשון אין הכרע דפסול באינו מוקף, מ''מ אכתי לפירוש שני אין הכרע דס''ל כפירוש ראשון והיינו שניקב רגל הפנימי כשר, ואדרבא מדברי מרן בב''י מבואר להדיא דמאן דס''ל כפירוש שני אינו מסכים לדינו של פירוש ראשון ואח''כ סיים שהעיקר כדעת האומרים שהעיקר כפירוש שני, וא''כ היאך אפשר לומר שמרן הב''י תפס כאן שני הפירושים לקולא מבלי לתרץ סתירת דברי מרן בין דבריו בב''י לש''ע, וכמדומני שלרגע קט נעלם מעיני הרב אלף המגן מ''ש מרן בב''י דמאן דס''ל כלישנא בתרא פליג לדינא על מאן דס''ל כלישנא קמא ושהעיקר כלישנא בתרא דלא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש.
גם הלום ראיתי להרב שלטי גיבורים (שם ס''ק יג) שכתב בתחילה להקשות על מרן שפסק בש''ע כהרא''ש, ופירושו, דאם ניקב תוכו של ה''א דהיינו רגל השמאלי כשר אם לא נשתייר כמלא אות קטנה, ולפ''ז ממילא יש לפסוק דבעינן מוקף גויל מבפנים, ומרן פסק כדעת כל
הפוסקים דלא בעינן עוקף גויל בפנים והיינו כפירוש השני ואין לתפוס ב' קולות דתרי לישני, ותירץ שבאמת הב''י כתב דאפשר שגם הרא''ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר. ואח''כ הוסיף להקשות על מרן ז''ל, שאם עכ''פ פירוש ראשון עיקר בדברי אשיאן בר נדבך א''כ ממילא מהכ''ת לדחות דברי הירושלמי בלי שום הוכחה מש''ס דילן להיפך, ואח''כ כתב לתרץ הקושיא הנ''ל עיין בדבריו שם. ולא זכיתי להבין דברות קודשו, כי לכאורה היה לו להקשות קושיא אלימתא יותר דהיאך פסק מרן ז''ל בש''ע כהרא''ש בדין ניקב הרגל הפנימי של האות ה''א ונשאר בה כל שהוא כשר אחרי שבב''י כתב שאין לדחות דברי הנך רבוותא מקמי הרא''ש, והיינו שהלכה כהפוסקים דס''ל שהעיקר כלישנא בתרא, שאם ניקב כל החלל הפנימי כשר [אפילו להרא''ש] ואם ניקב רגל הפנימי של הה''א ונשאר כל שהוא פסול, והרי דבריו סותרים. והמעיין בדברי הגאון שלטי גיבורים יישר יחזה שנעלם שגם ממנו לרגע קט מ''ש מרן ז''ל כתב בב''י דמאן דס''ל כלישנא בתרא פליג לדינא על מאן דס''ל כלישנא קמא ושהעיקר כלישנא בתרא דלא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא''ש, שהרי פשיטא ליה שדעת מרן שהעיקר כהרא''ש, והראיה, שהרי הקשה דאם מרן פסק כהרא''ש איך פסק שאם אינו מוקף גויל כשר ואח''כ תירץ שגם מרן כתב שהרא''ש מודה לדינו של לישנא בתרא, ולא כתב שלכאורה דברי מרן בש''ע סותרים דבריו בב''י, אלא ודאי כדאמרן שהוא ז''ל לא זכר מדברי מרן ז''ל. גם מה שהקשה השלטי גיבורים על מרן ז''ל שאם עכ''פ פירוש ראשון עיקר בדברי אשיאן בר נדבך א''כ ממילא מהכ''ת לדחות דברי הירושלמי בלי שום הוכחה מש''ס דילן להיפך. לא זכיתי להבין מנא ליה שמרן סובר שהעיקר כפירוש ראשון, והרי מרן ז''ל כתב בב''י (סוף ד''ה ומ''ש רבינו ניקב וכו') להדיא שהעיקר כלישנא בתרא.
ונראה שהרב שלטי גיבורים שכתב כן לשיטתו אזיל שהוא ז''ל פירש שבאמת מרן ס''ל כהרא''ש שהעיקר כלישנא קמא ברש''י שכל שניקב רגל הפנימית של הה''א ונשאר כל שהוא כשר, ומה שפסק מרן ז''ל גם שאם ניקב כל תוכו של האות כשר, משום שגם הרא''ש מודה לזה, אבל לפי האמת באמת דעת מרן ז''ל בב''י כפירוש שני ולכן יש לפסול אות ה''א שניקב בה הרגל הפנימית ונשאר בה כל שהוא, ומה שלבסוף מרן פסק בש''ע כדעת הרא''ש היינו משום שחזר בו מפירושו בב''י וכמו שכתב החזון איש הנ''ל וזה ברור. כי מן הבאר אתה למד שהעיקר להלכה כדברי החזון איש, הואיל ודברי כל האחרונים הנ''ל דחוקים מאוד וקשה להעמיסם בדעת מרן ז''ל, מה גם שהחזון איש אמר טעמא טעים לחזרת מרן ז''ל שכן ראוי להיות חוזר, ולפי זה צ''ל דמ''ש מרן בש''ע כשר להרא''ש, ולא כתב כשר והיינו לכו''ע, הוא משום שלא מצאנו מי שחולק בזה על הרא''ש שכתב להדיא דכשר, ודמי למ''ש הסמ''ע חו''מ (סימן טז סק''ח) והכנה''ג סימן לה (בהגה''ט אות ז) הביאם היד מלאכי בכללי הש''ע (אות יב) שדרך מרן בש''ע לכתוב הלכה בלשון יש אומרים או יש מי שאומר אע''פ שלא מצאנו חולקים, והטעם מפני שאין סברת דעה זו מפורשת בגמ' או בפוסקים המובהקים, וא''כ הדבר פשוט שהלכה כמותה. ולכן נמצא שסופר שכתב תפילין וכיו''ב ואחר שכתב ניקבה רגלה הפנימית של האות ה''א ונשארה בשיעור כל שהוא כשרה, ואפילו לכתחילה, אמנם דא עקא שהרבה פוסקים ס''ל בדעת מרן ז''ל שאין האות הנ''ל כשרה אפילו בדיעבד, וי''א שלדעת מרן רק בשעת הדחק כשרה, ודעת האחרונים שאין להכשיר אות ה''א שרגלה הימינית בשיעור כל שהוא אלא רק כמלא אות קטנה, עיין קול יעקב (שם אותיות נג- נד). ולכן ירא שמים יחוש לדעתם ז''ל, ואם תינוק יקראנה לאות ה''א [עיין לקמן מ''ש בזה] אם אפשר לתקנה מעט עד לשיעור כמלא אות קטנה יתקנה הואיל ואפשר לעשות זאת בנקל, ואע''פ שדבריהם דחוקים וכמ''ש לעיל, מ''מ הואיל ונפיק מפומיה לחוש מיהא בעי, ומ''מ בתפילין ומזוזות אין לחוש לסדרן שהרי כל שצורתה עליה אן בזה חסרון וכיו''ב כתב המ''ב (סימן לב סק''מ). ע''ש.
אולם נראה שמה שכתב הרא''ש שאם נשאר אפילו כל שהוא ברגל הפנימי כשר, הני מילי שאפשר לקוראו לאות ה''א ולא בנקודה קטנה מאוד מאוד שבקושי נראית לעין שאם ניתן לקטן לקרותה (כמבואר בסימן לב סעיף טז) יקראה כאות דל''ת שכן הדעת נוטה, ומ''ש בכל שהוא היינו, כל שיכול לקרותה כאות ה''א סגי, שאפילו אם ישאר נקודה קטנה ונוכל לקרותה כאות ה''א אפילו בדוחק כשרה. וכן מתבאר מדברי הרמב''ם (שם) שכתב ניקב בירך של אות עד שנפסקה אם נשתייר ממנה מלא אות כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת. ע''כ. הרי שמצריך שלא תדמה לאות אחרת. וכן מתבאר מדברי הב''ח (שם) שכתב וז''ל: א''כ בניקב תוכו דכשר דהיינו ירך הפנימי, בעל כרחך אפילו בדלא נשאר מלא אות קטנה אלא כל שהוא נמי כשר דאם לא נשאר כלום אין כאן ה''א ופשיטא דפסול. עכ''ל. הרי שהב''ח הבין דמאן דס''ל שאם נשאר כל שהוא כשר הוא משום שאפשר לקרותה כאות ה''א, אבל אם אי אפשר לקרותה כה''א, כגון: שניקב כל הרגל הפנימית או נשאר נקודה קטנה מאוד שבקושי נראית לעין י''ל דפסול גם ללישנא קמא וז''פ.
וממוצא דברים אתה למד שאם נשאר ברגל הפנימית נקודה קטנה מאוד מאוד שבקושי נראית לעין שאם ניתן לקטן לקרותה (כמבואר בסימן לב סעיף טז) יקראה כאות דל''ת, יש לאסור את התפילין הנ''ל או את המזוזה, דממה נפשך, אם יתקנה יעבור על שלא כסדרן, שהרי לכל האמרות ולכל הדברות יש לפסול את האות הנ''ל, והיא כמאן דליתא דמי, וגם אינו יכול לגרור את הטיפה שאע''פ שאין בזה חוק תוכות שהרי ממילא היא פסולה לאות ה''א, מ''מ אינו יכול לתקנה שהרי בעינן כסדרן וליכא, ובספר תורה יש להתיר הואיל וקי''ל שבספר תורה לא בעינן כסדרן.
אמנם אחר כותבי את כל הנ''ל הראוני שבספר קסת הסופר (בביאור הסופר עמוד קט) הביא דברי החזו''א הנ''ל וכתב בזה''ל: אבל באמת דבריו צע''ג ולא ראה דברי ספר התרומה בפנים, אלא כפי העתקת הב''י, דז''ל ספר התרומה סימן רה, דמה לי ימין ומה שמאל, ''בכל ענין פסול''. עכ''ל. וכו' על כן לדינא ודאי שאין לזוז מדברי הרמ''א וכל האחרונים שנקטו להחמיר ברגל הפנימי, שצריך להיות בו כמלא או''ק ולא סגי בכל שהוא. עכ''ל הרב קסת סופר. ובאמת שפתחתי במקור ספר התרומה וראיתי שכתב כמ''ש קסת הסופר, וא''כ כל מה שכתב החזון איש שבאמת לא מצאנו מי שחולק עליו בזה, זה אינו, ובאמת מאן דס''ל כלישנא קמא חולק על דינו של לישנא בתרא וא''כ אי אפשר לומר שמרן חזר בו משום שלבסוף ראה שאין מי שחולק על הרא''ש שהרי ספר התרומה חולק להדיא על דברי הרא''ש.
ואע''פ שראיתי מ''ש הרב הנזכר נלע''ד שבאמת מרן ז''ל חזר בו ממה שכתב בב''י ואפרש שיחותי בס''ד. הנה הן אמת שספר התרומה חולק על דברי הרא''ש בזה, מ''מ הואיל ובדברי הרמב''ם אין הכרע שחולק על הרא''ש אלא רק כתב כלשון שני וכמו שכתבנו לעיל, נמצא שהרא''ש סובר שאם נשאר ברגל הפנימית כל שהוא כשר, ורק התרומה סובר שאינו כשר, וקי''ל דהלכה כהרא''ש נגד ספר התרומה שהרא''ש הוא אחד מעמודי ההוראה, וכשכתב מרן את ספר הב''י היה בדעתו שהרמב''ם חולק על דברי הרא''ש ולכן קי''ל כהרמב''ם וספר התרומה, אבל כשכתב את ספר הש''ע ראה שאין הכרע שהרמב''ם חולק על הרא''ש ורק ספר התרומה סובר היפך דעת וא''כ יש לפסוק לדינא כהרא''ש שהוא אחד מעמודי ההוראה, ושמא י''ל שמרן ז''ל באמת חזר בו בבדק הבית ממה שכתב בב''י שבלשון הרמב''ם אין הכרע שחולק על הרא''ש, ולכן י''ל דהלכה בהרא''ש, וזה שלא זכינו לאורו הוא משום שנאבדו הרבה הגהות שכתב מרן בבד''ה, וכמו שכתב בנו של מרן ז''ל בהקדמתו לספר בדק הבית, והביאו גם מרן החיד''א בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים ערך בדק הבית) וכתב שאילו זכינו שיצא לאור בשלימות אפשר שהיו מיושבים כמה השגות שהשיגו על מרן.ע''ש. והרגיל בלימוד ספרי מרן החיד''א יראה שבכמה מקומות מביא סברא זו. כך נלע''ד.
הכלל העולה: סופר שכתב תפילין או מזוזה ואחרי שכתבם ניקב באות ה''א הרגל הפנימי ונשאר כל שהוא, אם האות נראית לענין הכל כאות ה''א כשרה, וכן אפילו אם אנו מסופקים אם נראית כה''א ותינוק יקראנה כאות ה''א כשרה, ואם אפשר לתקנה מעט עד לשיעור כמלא אות קטנה המחמיר תע''ב, ואם נשאר ברגל הפנימית נקודה קטנה מאוד מאוד שבקושי נראית לעין שאם ניתן לקטן לקרותה (כמבואר בסימן לב סעיף טז) יקראנה כאות דל''ת יש לפסול את התפילין הנ''ל או את המזוזה, שאם יתקנה יעבור על שלא כסדרן, שהרי לכל האמרות ולכל הדברות יש לפסול את האות הנ''ל כאות ה''א וחשיבא כדל''ת. וגם אינו יכול לגרור את הטיפה שאע''פ שאין בזה חוק תוכות שהרי ממילא היא פסולה לאות ה''א, מ''מ אינו יכול לתקנה שהרי בעינן כסדרן וליכא, ובספר תורה יש להתיר הואיל דקי''ל שבספר תורה לא בעינן כסדרן. והנלע''ד כתבתי.
סימן ג' - שאלה: עמדתי ואתבונן אם אפשר לזמן במקום שיש מחלוקת בפוסקים וכיו''ב ? [ואם זימון חשיב כדבר שבקדושה או לא]
תשובה: כתב מרן ז''ל בב''י סו''ס קצג מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד אכל בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי הלכה למעשה למורי אם יש להם לזמן יחד אם לא והשיב לי, כי (כצ''ל) מאחר שלא נתכוונו להסב יחד אינם חייבים בזימון ורשות בידם לחלק וגם אם רצונם יכולים לזמן ושאלתי לו איזה מהם עדיף והשיב לי טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך יצחק ב''ר אברהם. עכ''ל. ולא זכיתי להבין שיחותיו, כי הנה אם לא נתכוונו להסב יחד הדבר ברור שלא נתחייבו ואם מה שייך לומר ''ורשות בידם ליחלק'' הרי לא נתחייבו, ואם מיירי שנתחייבו היאך רשאים ליחלק. ומחמת זה רציתי לפרש בס''ד שמ''ש בתחילת דבריו מאחר שלא וכו' אין זה מכח ודאי אלא מכח ספק כלומר שיש צד לומר שבאמת נתחייבו בזימון כי סוף סוף ישבו ברשות אחת ולזה אמר שרשאים ליחלק וטוב שיזמנו. ומבואר שאע''פ שאינם חייבים בזימון, מ''מ הואיל ויש צד לזמן שפיר דמי לזמן. וכן מתבאר מדברי הרב החסיד מהר''א אזולאי שכתב בזה''ל: כיון שלא קבעו מקום וכו' משמע הא אם קבעו אף שישבו מפורדים ומפוזרים מזמנים יחד, ומיהו יש רשות בידם ליחלק, וטוב שיזמנו. עכ''ל. והוב''ד בברכ''י (סימן קצג ס''ק ד). ולכאורה אם נתחייבו בזימון היאך רשאין ליחלק ואם לא נתחייבו היאך רשאים לעשות זימון. אלא ודאי דצ''ל דכיון שאפשר לדייק ממ''ש שלא קבעו מקום וכו' שאם קבעו אף שישבו מפוזרים מזמנים יחד רשאים לזמן א''כ הרשות בידם אלא שאין זה חובה מפני שסוף סוף מרן ז''ל לא כתב כן להדיא.
והוא הדין דאם לפי דעת פוסק זה או אחר צריך לזמן, אע''פ שאין הלכה כמותו, מ''מ אם רוצה רשאי לסמוך עליו ולזמן. ודבר זה למדתי מדברי הגהות מימוני (פ''ה מהל' ברכות אות ז) שכתב שמצא בשם מהר''ם מרוטנבורג שהיה נזהר כשהיה אוכל הוא ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא אליהם לשתות, אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן או שהיה מוצא אחר שהיה אוכל עמהם כזית, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ואם אירע שנתן לאדם לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן וגם לא מצא אחר, אז היה סומך על דברי התוספות והיה מזמן על השותה. עכ''ל. ולכאורה לפי הצד שלא רשאי לזמן כיצד סמך על דברי התוספות והרי זימון נחשב כדבר שבקדושה. אלא ודאי דס''ל דכיון ולדעת התוספות שפיר דמי לעשות זימון, א''כ אפשר לסמוך עליהם. וכן מתבאר מדברי ''המצאתי כתוב'' שאם אכלו שנים בקרן זוית ואחד אכל בקרן זוית אבל לא בסדר אחד אין חייבים לזמן ואם רוצים יזמנו ועדיף שיזמנו משום ברוב עם. ומוכח כאמור דכיון שיש צד לומר שכן נתחייבו אפשר בכהאי גוונא לזמן. וכתב עליו מרן ז''ל בב''י (סימן קצ''ז) שדברים נכונים הם. ומבואר שאע''פ שאינם חייבים בזימון, מ''מ הואיל ויש צד לזמן שפיר דמי לזמן. ולכן מ''ש מרן ז''ל בש''ע סימן קצ''ז (סו''ס ג) בזה''ל: ואם ארע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, ''יזמנו עמו'' אע''פ שאינו לאכול פת. עכ''ל. ר''ל שרשאים לזמן עמו אבל לא חייבים וכן מתבאר ממקור דברי מרן ז''ל שהוא הגהות מימוני שכתב בסוף דבריו (והובא לשונו לעיל) ''היה סומך על דברי התוספות והיה מזמן על השותה''. ומדכתב היה סומך משמע שהיה רשאי שלא לעשות. ולפ''ז סרה גם הלכה לה קושיית הרב דרכי משה באות ד.
נמצינו למדים שבמקום שלפי דעת פוסק זה או אחר צריך לזמן אע''פ שאין הלכה כמותו, מ''מ אם רצה לזמן רשאי, וה''ה במקום שיש ספק בדין ויש צד לחייבו בזימון שרשאי לזמן, ורק במקום שלכו''ע אין צריך לזמן, אינו רשאי לזמן. וכ''כ להדיא המג''א (סימן קצג סק''ח). וכן מתבאר מדברי כה''ח (שם ס''ק טו). ואין לחוש לסב''ל הואיל ובנ''ד לא מזכירים שם ה' כלל אף אם שהעיקר להלכה שאין לברך ברכה ראשונה על מאכל אסור שסב''ל, מ''מ לזמן רשאי.
ומן האמור בין תבין שמ''ש הרב ברכת ה' זצ''ל בח''ב (עמוד תיט במקור הברכה) אחר שהסיק שברכת זימון היא מדרבנן, בזה''ל: ונפקא מינה למעשה במקרה שיש בו ספק אם שייך בו זימון או לא, שהולכים להקל ככל ספק דרבנן. ואפילו אם ירצו להחמיר ולזמן, אסור להם להחמיר ואפילו בזימון בשלשה שבמקום שאין חיוב לזמן אסור לזמן, דזימון הוי כדבר שבקדושה וכמ''ש בחידושי הריטב''א וכו' ושלא כמ''ש כמה אחרונים שבספק אם חייבים לזמן, יכולים לזמן בשלשה כיון שאינם מזכירים שם ה', עיין בפמ''ג (אש''א סימן קצז אות ב) ובחיי אדם (כלל מח דין ז) ובכה''ח (סימן קצג אות ט''ז) ולפי האמור יש להשיב על דבריהם. עכ''ל. אינו מוכרח והעיקר כדברי האחרונים שהביא בסוף דבריו, מפני שכבר נתבאר לעיל שבמקום שנחלקו הפוסקים אם יש חיוב לזמן או לא, אפשר לסמוך על דעת הפוסקים דס''ל שצריך לזמן. מה גם שלדידי חזי לי שמ''ש שאסור לזמן מפני דזימון כעין דבר שבקדושה וכמ''ש הריטב''א, אינו מחוור לפענ''ד וכמו שיתבאר להלן. ועוד מה שאמרו שזימון מדרבנן אינו נפקא שבמקום שיש מחלוקת לא יזמן אלא הכוונה שבמקום שיש מחלוקת רשאי לזמן שהרי אין בו חשש ברכה לבטלה. וכיו''ב יש להעיר על מה שכתב שם בעמוד תמ''ז שהעיקר להלכה הראב''ד והמאירי שבאופן שלא קבעו יחד אינן רשאים לזמן, דהו''ל כיחידים שאכלו כל אחד בפני עצמו שאינם יכולים לזמן יחד. ואם זימנו עוברים איסור, דזימון הוי כדבר שבקדושה שאי אפשר לאומרו בלי שלשה שקבעו יחד וכמ''ש הריטב''א ודלא כמ''ש בכה''ח (סימן קצג ס''ק טו) שבדיעבד אפילו לא אכלו בשלחן אחד רשאים לזמן ואח''כ כל אחד יברך ברכת המזון לעצמו. ע''ש. כי לפי מה שנתבאר לעיל אין דבריו מוכרחים אחה''ר.
מ''ש מו''ר זצ''ל שכן דעת הריטב''א והמאירי, הנה אחה''ר הם ז''ל מיירו כשלושתם אכלו לבדם שבכהאי גוונא אין סברא לומר שצריכים זימן, ובזה כו''ע מודו שאינו רשאי לזמן ואינו דין לנ''ד. וגם מ''ש שאם זימנו עברו איסור הנה לפענ''ד אינו מוכרח, כי הנה הריטב''א כתב בחידושיו לברכות (מה:) כתב וז''ל: לומר שאין ברכת זימון בניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא, אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא, ואינו נוהג בפחות משלשה. עכ''ל. ולכאורה בהשקפה ראשונה מבואר מדבריו שזימון הוי כדבר שבקדושה. אולם אנוכי הרואה למרן ד''ל בב''י סו''ס קצט שכה כתב ''ולענין הלכה כיון שהרי''ף והרמב''ם מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן ואע''פ שבסימן נה פסקתי שאין עושין קטן סניף לעשרה שאני התם דדבר שבקדושה הוא אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא וכו'''. עכ''ל. ומבואר מדברי מרן ז''ל שזימון לא הוי דבר שבקדושה. וקשה לומר שאילו ראה מרן ז''ל דברי הריטב''א היה חוזר בו, כי הנה מה שכתב לתרץ בין מה שפסק גבי זימון למה שפסק תפילה הוא מוכרח שהרי גם הרמב''ם פסק שקטן לא מצטרף לעשרה לגבי תפילה ואילו לגבי זימון כתב שמצטרף. ומה גם שמרן ז''ל גופיה לעיל מיניה כתב דהאי טעמא דעשרה נשים אינם רשאות לזמן בשם בשם ה' אפילו בעשרה הוא מפני דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה אנשים גדולים ובני חורין. ע''ש. וכ''כ להדיא בכסף משנה (הל' ברכות פ''ה ה''ז) בביאור דברי הרמב''ם שם.
והנה אחר העיון בס''ד עלה על לב ליישב כל האמור לעיל דנראה שמ''ש הריטב''א הנ''ל שזימון הוי כעין דבר שבקדושה, אין כוונתו כפשוטו, כי אם דינו כדבר שבקדושה היכן מצאנו דבר שבקדושה שהוא פחות מעשרה, אלא ודאי שר''ל שהואיל ומצאנו שבזימון צריך לפחות ג' אנשים דינו כדבר שבקדושה שגם בו צריך מנין אבל לדינא אינו חשיב כדבר שבקדושה, אלא שהואיל וסוף סוף שבעשרה אנשים מזמנים בשם ה' מבואר דחשיב דבר שבקדושה ולכן צריך שיהיו עשרה בני חורן ומשו''ה אשה אינה יכולה לזמן. וזה מה שכתב מרן ז''ל בב''י ובכסף משנה שזימון בעשרה הוי כדבר שבקדושה. ולמדנו שבשלשה אין דינו כדבר שבקדושה כלל. ומ''ש בב''י ''ואע''פ שבסימן נה פסקתי שאין עושין קטן סניף לעשרה שאני התם דדבר שבקדושה הוא אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא''. ולכאורה מוכח שאפילו בעשרה אינו חשיב דבר שבקדושה. הנה הוא ז''ל כתב כן ביחס לתפילה, מפני שתפילה חשיב כדבר שבקדושה ממש שהרי אי אפשר להתפלל פחות מעשרה משא''כ בזימון שגם בפחות מעשרה שפיר דמי. וכן מתבאר מדברי מרן ז''ל בהמשך דבריו שכתב ''דבר שבקדושה חמיר מזימון מטעמא דפרישית וכו'''. ואם אין דינו כדבר שבקדושה כלל, מה הלשון אומרת ''חמיר'' והרי רב המרחק בניהם אלא ודאי שצ''ל שזימון בעשרה חשיב כדבר שבקדושה אבל לעומת התפילה לא חשיב כדבר שבקדושה. וכן מתבאר מדברי המאירי (ברכות מו:) שרק בזימון בעשרה שיש בו שם ה' הרי הוא חשיב כדבר שבקדושה אבל זימון בשלושה שאין בו שם ה' אינו חשיב דבר שבקדושה כיעו''ש.
ומעתה הדבר ברור שמ''ש מו''ר זצ''ל שאם זימנו עוברים איסור אינו מוכרח אחה''ר, והעיקר כדברי הכה''ח הנ''ל. ומעתה דעת לנבון נקל שמ''ש מו''ר זצ''ל שם בעמוד תסט במקור הברכה שאחר שהביא דברי מרן הראש''ל בשו''ת יחו''ד ח''ד (עמוד סו) דחה דבריו וסיים: ''לפיכך נלע''ד שאע''פ שאין חשש הזכרת ה' לבטלה בזימון שלשה, חששו מהר''ם ומרן לדעת הרי''ף והרמב''ם שלא לצרף לכתחילה מי שלא אכל כזית פת, מפני שלדעת הרי''ף והרמב''ם אסור להם לזמן, שנחשבים כשנים שאכלו שאסורים לזמן לדעת רבי יוחנן (ברכות מה:) שהלכה כמותו וכו'. ולכן אם אפשר לכתחילה שלא לעבור איסור לדעת הרי''ף והרמב''ם בודאי שיש לחוש לדעתם וכו'''. עכ''ל. אינו מחוור לפמ''ש לעיל, והעיקר כמ''ש מרן הראש''ל נר''ו.
סימן ד' - שאלה: בני אדם שסיכמו בפירוש לאכול יחד במקום פלוני אלא שישבו שם מפוזרים עד שנראה לעין שאינן מתכוונים לאכול יחד האם מצטרפים לזימון או לא ?
תשובה: כתב רבינו יונה (ברכות לא. ד''ה ואומר) וז''ל: וכן אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע''פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד. אבל אם היו אוכלים והולכים לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע''פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים אינם מצטרפים. עכ''ל. והובאו כל דבריו הנ''ל להלכה בש''ע (סימן קסז סעיף יב). ומ''ש ''כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים אינם מצטרפים'', ר''ל, דכיון שלא קבעו מקום אלא אוכלים מפוזרים אינם מצטרפים לזימון. ומשמע להדיא שאע''פ שסיכמו בפירוש לאכול יחד במקום פלוני אינם רשאים לזמן כיון שהם אוכלים מפוזרים, ולפ''ז אפילו גם אם סיכמו בניהם בתחילה אין זה מועיל לזימון. כל קבל דנא חזי הוית למרן ז''ל בסימן קצ''ג ששוב הביא לשון רבינו יונה הנ''ל אלא ששם כתב בסוף דבריו בזה''ל: כיון שלא קבעו מקום ואוכלים אינם מצטרפים. עכ''ל. והשמיט מילת ''מפוזרין''. וכ''כ בש''ע (שם סעיף ג) בשינוי קצת וז''ל: אם היו רוכבים ואמרו בואו ונאכל וכו'. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרין ומפורדים, אע''פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, ''כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין''. עכ''ל. וממ''ש ''כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין'' דייק הרב החסיד מהר''א אזולאי בזה''ל: כיון שלא קבעו מקום וכו' משמע הא אם קבעו אף שישבו מפורדים ומפוזרים מזמנים יחד, ומיהו יש רשות בידם ליחלק, וטוב שיזמנו. עכ''ל. והוב''ד בברכ''י (סימן קצג ס''ק ד). ומבואר שהבין שמ''ש מרן ז''ל כיון שלא קבעו היינו שלא סיכמו התחילה בפירוש אבל אם סיכמו בתחילה בפירוש לאכול במקום פלוני צריכים לזמן אף שאוכלים מפוזרין. מ''מ נלענ''ד דכיון שרבינו יונה להדיא כתב שכיון שלא קבעו מקום ''ואוכלים מפוזרים'', ומשמע מדבריו שאע''פ שסיכמו בפירוש שיאכלו במקום פלוני כל שאוכלים מפוזרים אינם נצטרפו לזימון, א''כ הדבר ברור שכן עיקר, וקרוב אצלי שאילו ראה מהר''א אזולאי שמדברי רבינו יונה במקורם מבואר היפך דבריו לא היה מפרש כן בדברי מרן ז''ל שמקור דבריו הוא מדברי רבינו יונה הנ''ל וזה ברור.
שוב ראיתי להמאמ''ר (סימן קסז ס''ק יח) שהכריח שכוונת מרן ז''ל באומרו ''כיון שלא קבעו מקום ואוכלים וכו''' היא כמ''ש לעיל והכריח כן מתוך הענין אלא שלא ירד לראיה שהבאנו בס''ד. וכדבריו פסקו הרב משנ''ב (שם ס''ק סד) וכה''ח (סופר, שם ס''ק צד). גם בספר ברכת ה' הביא דברי האחרונים הנ''ל וכתב וז''ל: ולפע''ד מה שחידש [מהר''א אזולאי הנ''ל] שאם סיכמו בניהם לאכול במקום אחד, אע''פ שאינם מקובצים יחד רשאים לזמן וטוב שיזמנו, אלא שאינם חייבים לזמן, אינו מחוור במחכ''ת, שהרי מקור דין זה שצריך שיאכלו מקובצים ולא מפוזרים, הוא ממ''ש בברייתא (ברכות מב:) עשרה שהיו הולכים בדרך אע''פ שכולם אוכלים מככר אחד, כל אחד ואמד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אע''פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולם. ע''ש. וטעם החילוק בין הולכים ואוכלים, לישובים במקום אחד ואוכלים, הוא, משום שצריכים להיות קבועים יחד במקום אחד מכונסין ולא מפוזרים, וכשהולכים אפילו זה לצד זה הרי הם כמפוזרים. וכ''כ בבאור הגר''א (סימן קסז ס''ק יב) ובסדור בית מנוחה (דף מז ע''ב אות ב) וכיון דסיפא דברייתא הנ''ל מיירי באמרו נאכל במקום פלוני כמבואר בגמרא שם, רישא דקתני היו הולכים כל אחד מברך לעצמו נמי איירי אפילו באמרו נאכל במקום פלוני, ואעפ''כ אינם מצטרפים, ואינם רשאים לזמן וכו' לכן נלע''ד שהעיקר כמ''ש המאמ''ר והמשנ''ב וכו'. עכ''ל הנצרך. ודבריו נכוחים למבין וישרים למצואי דעת. אלא שגם על הרב זצ''ל יש להעיר מדוע חפר אוכל להביא ראיה מדברי הברייתא, אחר שבמקור דברי רבינו יונה גופיה מבואר להדיא כדברי המאמ''ר וסיעתו, ולית דין צריך בשש.
המורם מן האמור: בני אדם שישבו מפוזרים בצורה שנראה אינם מתכוונים לאכול יחד אינם מצטרפים לזימון אף על פי שסיכמו בפירוש לאכול יחד.
סימן ה'- שאלה: עמדתי ואתבונן במנהג רבים וכן שלמים שאחר שגומרים סעודתן ומברכים ברכת המזון ללא כוס והרי קי''ל בגמרא (פסחים קה:)שברכת המזון טעונה כוס וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
תשובה: איתא בגמרא (שם) תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו' ואסיקנא שמע מינה מהאי מתניתא תמיני וכו' ושמע מינה ברכת המזון טעונה כוס. ע''כ. וכתבו התוספות (שם ד''ה ש''מ ברכה) דמשמע אפילו ביחיד טעונה כוס דהנכנס משמע שהוא יחידי וכן משמע לקמן וכו' מיהו יש לדחות וכו' והעולם אין נוהגים ברכת המזון על הכוס אלא בשלשה ורשב''ם אומר להטעין כוס אפילו ביחיד וכן מוכח במדרש שוחר טוב (תהילים ג ח) ועוד מוכיח מה''ר יחיאל דטעונה כוס אפילו ביחיד דאי אינה טעונה כוס למה מניחו לאחר המזון וכו' ונראה דכן הלכה דברכת המזון טעונה כוס עד כאן. והרא''ש (ברכות פ''ח סימן ב) הביא כל דברי התוספות הנ''ל. ומשמע שמסכים לדבריהם. וכן דעת רבינו ירוחם (ני''ו ח''ז קמט ע''א) וה''ר יונה (סוף פרק שלשה שאכלו לז: ד''ה גמ') והטור בריש סימן קפב. ואכן מ''ש התוספות שהעולם נוהגים לברך ברכת המזון רק בשלושה, הנה כן מבואר במדרש רות הנעלם (זהר חדש מז.). ומצאנו דעה שלישית והיא דעת הרי''ף בהלכותיו (שם) הרמב''ם (פרק ז הלכה טו) והרשב''א בחידושיו (פרק אלו דברים נב. ד''ה ולענין) דס''ל שאין ברכת המזון טעונה כוס כלל וכמ''ש בדעתם מרן ז''ל בב''י והביא מקור לדבריהם. וסיים מרן ז''ל בב''י שלפי דבריהם הא דאמרינן אברייתא דהנכנס לביתו במוציא שבת שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס היינו למצוה מן המובחר, וכן כתב רבינו מנוח (פ''ז הט''ו).
וזו לשון מרן ז''ל בשולחנו הטהור (סימן קפב סעיף), ''יש אומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד וצריך לחזר עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת. ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון. ויש אומרים שאינה טעונה כוס אלא בשלושה ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל אפילו בשלשה''. עכ''ל. והדעה הראשונה שהביא היא דעת התוספות הרא''ש ורבינו ירוחם והדעה השניה היא דעת הזוהר במדרש נעלם והדעה שלישית שהביא היא דעת הרי''ף והרמב''ם. וכתב בכה''ח (סופר, שם סק''א) שמזה שהניח מרן ז''ל סברא שלישית באחרונה משמע שכן דעתו לפסוק לענין דינא ומה גם שזאת סברת הרי''ף והרמב''ם וידוע שמרן ז''ל אזיל לפסק הלכה כדעת רוב של ג' עמודי ההוראה. ע''ש. והנה אע''פ שדבריו נראים נכונים, כי אין טעם מספיק לחלק בין מקום שהביא מרן ז''ל ב' דעות בלשון י''א דקי''ל שהלכה כי''א בתרא לבין אם הביא ג' דעות, מ''מ עלה ראשונה במחשבה לומר שדעת מרן ז''ל כסברא שניה שהביא שברכת אינה טעונה כוס אלא בשלשה שהרי מדבריו בב''י חאו''ח סימן כ''ה וסימן ל''א, מבואר יוצא שבמקום שאין הדין מבואר בתלמוד בבלי אלא בדברי הפוסקים ז''ל או בתלמוד ירושלמי, וזהו נגד דברי הזוהר, הלכה כהזוהר וכמ''ש בס''ד בספר מבא השלחן ח''א (פרק יב כלל א). וכן כתב הזוהר גם בפרשת תרומה (דף זק''ן ע''ב) ובפרשת פנחס (דף רמ''ו ע''א). וכ''כ האר''י החי בשער המצוות (פרשת עקב). וכ''כ הרמ''פ בספר אור צדיקים (סימן כג אות לג) ועוד וציינם בכה''ח (סופר, שם).
אולם שוב בינותי בדברים הנ''ל וראיתי בס''ד שהעיקר להלכה כמ''ש כה''ח הנ''ל, כי הנה מדברי מרן ז''ל בסימן כ''ה מבואר שאם הפוסקים ז''ל שהם נגד דברי הזוהר סמכו על פשט דברי התלמוד בבלי אע''פ שיש מקום לדחוק כדי להשוות דברי התלמוד בבלי עם הזוהר, הלכה כדברי הפוסקים. וסמך על זה מרן הראש''ל נר''ו בשו''ת חזו''ע ח''ב (עמו' תרס - תרסא), וע''ע בשו''ת יבי''א ח''ד (חאו''ח סי' ב אות ו). ולפ''ז העיקר להלכה כהדעה השלישית שהביא שהיא הרי''ף והרמב''ם שהרי מרן ז''ל בב''י (בד''ה אבל) כתב שמקור דברי הרמב''ם והרי''ף מדברי הגמרא בפסחים דף קיז עמוד ב' שלפ''ז מה שאמרה הגמרא בדף קה. הוא למצוה מן המובחר. ומבואר שדברי התלמוד הם היפך דברי הזוהר הקדוש, וא''כ העיקר כדברי התלמוד והפוסקים. אלא שיש להרגיש מעט על מרן ז''ל מדוע אחר שהביא דעת הרי''ף והרמב''ם לא סיים וכתב שמצוה מן המובחר לברך עם כוס ואולי סמך על מה שכתב בב''י.
נמצינו למדים שאותם שנוהגים לברך ברכת המזון ללא כוס אפילו כשסעודים הרבה אנשים, יש להם על מה שיסמוכו שכן דעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו. מ''מ נלענ''ד שהואיל שגם הרי''ף והרמב''ם מודים שמי שרוצה להחמיר ולברך ברכת המזון עם כוס רשאי ואף מצוה מן המובחר הוא, ומאידך לדעת הזוהר הקדוש והאר''י חייב לברך על הכוס בשלושה ומשמע שאף צריך לחזר עליו, ולדעתם ז''ל לא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה, א''כ לכתחילה היכא דאפשר יברך על הכוס בשלושה. ואע''פ שלפ''ז גם כשאוכל יחיד צריכים אנו לומר שלכתחילה יברך על הכוס שהרי כן דעת רוב הראשונים, מ''מ כיון שלדעת מרן ז''ל אין צריך כוס כלל ומאידך גם הזוהר והאר''י ס''ל שרק בשלושה בעינן כוס, א''כ באוכל אחד לבדו אין מקום להחמיר דהו''ל ספק ספיקא שמא כדעת הרי''ף והרמב''ם שאין צריך כוס כלל אפילו בשלושה ושמא כדעת האר''י והזוהר שרק בשלושה צריך ולא ביחיד. וע''ע בסידור בית מנוחה (שם) מצוה מן המובחר לברך בהמ''ז על הכוס אפילו שהוא יחיד.מ''מ במקום שאין יין יברכו ברכת הזימון וברכת המזון כרגיל וכמ''ש בשער המצוות (פרשת עקב) והובא בכה''ח (שם) ופשוט.
היוצא מהמחובר, מה שנהגו רבים וכן שלמים לברך ברכת המזון ללא כוס אפילו כשסעודים הרבה אנשים, יש להם על מה שיסמוכו שכן דעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו. מ''מ לכתחילה היכא דאפשר יברך על הכוס בשלושה.
סימן ו' - שאלה: מי שבירך על הפת דקי''ל שפוטרת כל האוכלים הבאים בסעודה ואח''כ הביאו לו מבית חבירו מאכל שמתלפת עם הפת, האם צריך לברך עליו את ברכתו הראויה או לא ?
תשובה: הנה מרן ז''ל בב''י סימן קעז אחר שהביא מחלוקת של ראשונים גבי מי שקבע סעודתו על פירות סיים וכתב בזה''ל: וכתב עוד הרשב''א (שם) בשם ה''ר זרחיה (כט. ד''ה אמר) דלפי פירוש רש''י [דס''ל דהא דאמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה וכו' רק בדברים שמתלפתים עם הפת] רב פפא אשמועינן שאע''פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון שללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל. ע''כ. ואע''פ שהכל בו (סימן כד יח.) כתב שיש אומרים דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך לברך לפניהם אבל אם הובאו על השלחן קודם המוציא שוב אין צריך ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם נראים דברי ה''ר זרחיה דכיון דדעתיה עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי. וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בסימן ר''ו מי שבירך על פירות שלפניו ואח''כ הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לברך אע''פ שלא היו לפניו כשבירך ומשמע דמאותו המין לאו דוקא אלא כל שברכותיהן שוות מאותו המין קרי ליה והוא נפטר בברכתו של זה כאילו היה לפניו בשעה שבירך. ומיהו היכא שאחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו עליו דורון אפילו מדברים שדרכן לבוא ללפת בהם את הפת נראה שצריך לפניהם דהיינו ממש נמלך שקובע ברכה לפניו. וכן מצאתי בספר הפרדס (סדר דברים הבאים מחמת הסעודה סימן ע) אבל לאחריו אין צריך דברכת הפת פוטרתו. עכ''ל. וכ''פ להלכה בש''ע (שם סעיפים ד-ה).
והנה ממ''ש בשם הרז''ה ''דכיון דדעתיה עלייהו'' מבואר יוצא שרק פירות שדעתו עליהם נפטרו בברכת המוציא משא''כ פירות שלא נתכוון עליהם שצריך לברך עליהם אפילו בתוך הסעודה. אולם ממ''ש מרן ז''ל ''ומיהו היכא שאחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו עליו דורון אפילו מדברים שדרכן לבוא ללפת בהם את הפת נראה שצריך לפניהם דהיינו ממש נמלך''. מבואר איפכא, שרק כאשר הביאו לו
מבית אחרים צריך לברך עליהם משא''כ שהביא לו מביתו שאין צריך לברך אפילו שלא היתה דעתו עליהם. ואכן ראיתי להרב נהר שלום (סימן רו סק''ד) שכתב שאי אפשר לומר שכוונת מרן הב''י שהיתה דעתו על אותם פירות בשעת המוציא, דהא לשון הרז''ה משמע שאע''פ שלא כיון בברכת המוציא ללפת הפת עם פירות ושוב הביאו לו פירות אין צריך ברכה וכ''כ בש''ע שם כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה, אם כן על כרחך מ''ש הב''י דכיון דדעתו עלייהו, ר''ל, שדעתו מן הסתם על כל מה שיביאו לו אף שאינו לפניו בשעת ברכת המוציא, ומייתי ראיה מדברי הטור דהכא דאע''ג שלא היו לפניו בשעת ברכה אמרינן דדעתו לאכול כל מה שיבא לפניו בעודו אוכל עכ''ד. וכן דעת הרבה ראשונים שהטעם שפת פוטרת כל מיני אוכלים היא מפני שמיסתמא דעת האדם על מה שיביאו לו בשעת הסעודה עיין מאירי בחידושיו לברכות (מא:) פסקי הרי''ד (שם) הרז''ה (מא:) ועוד.
נמצינו למדים שלדעת מרן ז''ל מי שבירך על הפת אע''פ שלא היו הפירות (או כל דבר שמלפת בו) לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים ומיסתמא היתה דעתו עליהם אינם טעונים ברכה כלל. אלא שאם הביאו לו דורון ממקום אחר צריך לברך עליו תחילה שאע''פ שהוא מתלפת עם הפת מ''מ בשעה שבירך ברכת המוציא לא היתה דעתו על זה כלל. ואה''נ שבמקום שיש רגילות לשלוח אחד לשני גם מרן ז''ל יודה שאין צריך ברכה לפניו שדעתו עליו וכן מתבאר מדברי ערוך השלחן (שם הלכה ט) הגר''ז (שם הלכה ה) הלבוש (שם הלכה ג) ועוד. כל קבל דנא חזי הוית להרז''ה בספר המאור (ברכות מא:) שכתב וז''ל: אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה פירוש ללפת בהם את הפת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וא''ת מאי קמ''ל מתניתין היא זה הכלל כל שהוא העיקר והוא טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, צריכא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדבר שבא עם הפת דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי אבל הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה ולא הוה דעתיה עלייהו בדעת ברכה מעולם אימא ליבעי ברכה בתחילה קמ''ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. עכ''ל. וממ''ש ''ולא הוה דעתיה עלייהו בדעת ברכה ''מעולם'', מבואר יוצא שאפילו אם הביאו לו דורון ממקום אחר אין צריך לברך עליו תחילה. וכן מתבאר מדברי הרי''ד בחידושיו לברכות (שם) שכתב וז''ל: ואע''פ שבאו בתוך הסעודה וכשבירך על הפת לא היתה דעתו עליהן, אפילו הכי פת פוטרתן, דכל מידי דמילפתא בהו פיתא כפת דמי, וכי היכי דאם בא לו פת בתוך סעודתו אינו מברך עליה הם הכי נמי במיני ליפתן אינו מברך עליהן. עכ''ל. ומהאי טעמא דכתב ''דכל מידי דמילפתא בהו פיתא כפת דמי'', משמע שאפילו אם הביאו לו דורון ממקום אחר אין צריך לברך עליו תחילה כיון שהוא דבר שמתלפת עם הפת וי''ל. וכן מתבאר מדברי המרדכי (פרק כיצד מברכין סימן קנ) שכתב וז''ל: אם אין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין צריך לברך עליהם דהאידנא ליכא קבע לשתיית יין ולא שייך ביה למימר הסיבו. עכ''ל. ומשמע דבפת דאיכא גם לדידן קבע פטור אפילו אינו לפניו, ואפילו אין דעתו עליו בפירוש רק סתמא דעתו על הכל. וכמ''ש בדעתו הרב מחצית השקל על דברי המג''א בסק''י. וכ''כ בכה''ח (סופר, סימן קעז סק''ט). [מ''מ מודה אני שיש מקום לומר שאין ראיה מדברי המרדכי ואולי גם הוא ז''ל יודה מיהא שאם הביאו לו מבית חבירו צריך לברך לפניו] ומדברי המאירי והריא''ז (שם) שכתבו בסתם שפת פוטרת שאר הדברים הבאים בסעודה אע''פ שלא היה דעתו עליהם מתחילת אכילה אין להוכיח כלום לנ''ד כי דין זה מוסכם לכו''ע.
ומעתה אחר שנתבאר שלדעת הרז''ה והרי''ד והמרדכי (לדעת מג''א, מחצית השקל וכה''ח) אפילו אם הביאו לו דורון ממקום אחר אין צריך לברך עליו תחילה כיון שהוא דבר שמתלפת עם הפת, א''כ אע''פ שמרן ז''ל פסק בשולחנו הטהור (שם בסעיף ה) שאם הביאו לו מבית חבירו דורון צריך לברך לפניו, מ''מ הדבר ברור כי אילו ראה מרן ז''ל דברי הראשונים הנ''ל היה חושש הם שסב''ל. מה גם שבלאו הכי קי''ל סב''ל אף נגד מרן ז''ל כידוע. ומה גם שיש לצרף מה שכתב הרמ''א שמן הסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה. ולכן מה שכתב בספר ילקו''י ח''ג (סימן קעז הלכה ג) שאפילו אם הובאו לו אוכל באמצע סעודה מבית אין צריך לברך כן עיקר להלכה ולמעשה, אלא שיש להרגיש עליו היאך פסק כן על פי דברי כמה אחרונים שחלקו על מרן ז''ל אף שלא ראה שכדבריהם כתבו ג' ראשונים והרי בכהאי גוונא לא אמרינן סב''ל. ואילו היה רואה שכן כתבו הרז''ה הריא''ז והמרדכי היה שש לקראתם כמוצא שלל רב.
בפרט שעיקר דברי מרן ז''ל שכתב שכן כתב ספר הפרדס טעונים לינה, כי הנה זו לשון הפרדס (שם) ''דברים הבאים מחמת הסעודה והביאום בתוך הסעודה כגון בשר ודגים ומלוח וביצים וכל ירקות כיון דלצורך סעודה הביאום לפניו אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ואם רוצה להרבות ברכות יברך קודם ברכת המוציא אבל בירך המוציא לא יברך לא לפניהם ולא לאחריהם ודוקא כשהיה דעתו על אילו סמוכה ללפת בהן את הפת אבל נזדמנו לו מאהובו או מחמת ענין אחר בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם מה טעם שאפילו דברים שברכותיהן שוות ופוטרות זו את זו דוקא והיו לפניו בבית אחד ותנן היו לפניו מינין הרבה וכו' וכל היכא דאמרינן פוטרות זו את זו דוקא דהיו כולן לפניו אבל אם היה לפניו מין אחד ובירך עליו ואח''כ נזדמן לו דבר אחר שלא היה דעתו עליו אע''פ ששניהם ברכה אחת חוזר ומברך על השני וכן הילכתא. עכ''ל. וממ''ש ''ודוקא כשהיה דעתו על אילו סמוכה ללפת בהן את הפת'', מבואר יוצא שהוא ז''ל סובר שלא אמרינן פת פוטרת שאר הדברים הבאים בסעודה אע''פ שלא היה דעתו עליהם מתחילת אכילה אלא צריך כוונה מפורשת ולפ''ז צ''ל שמ''ש מרן ז''ל בב''י שהרז''ה כתב בשם רש''י שרב פפא אשמועינן שאע''פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינן טעונים ברכה כלל. אין ר''ל שלא היה בדעתו עליהם, אלא רק שאין צריך שיהיו לפניו ממש אבל דעתו עליהם מיהא בעי. ומעתה צריך לומר שמ''ש בהמשך דבריו ''אבל נזדמנו לו מאהובו וכו''' לשיטתו אזיל, אבל לדעת הרז''ה ודעימיה דס''ל שפת פוטרת שאר הדברים הבאים בסעודה אע''פ שלא היה דעתו עליהם מתחילת אכילה י''ל שגם אם הביאו מבית חבירו בכלל הוא. וכן מתבאר ממ''ש ''או מחמת ענין אחר'' שנראה שכוונתו לכגון שהיה לו בתוך ביתו רק לא היתה דעתו על זה, ומ''מ מש''כ ''וכל היכא דאמרינן פוטרות זו את זו דוקא דהיו כולן לפניו אבל אם היה לפניו מין אחד ובירך עליו ואח''כ נזדמן לו דבר אחר שלא היה דעתו עליו אע''פ ששניהם ברכה אחת חוזר ומברך על השני וכן הילכתא''. זה היפך מ''ש מרן ב''י לעיל מיניה בדעת הטור בזה''ל: וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בסימן ר''ו מי שבירך על פירות שלפניו ואח''כ הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לברך אע''פ שלא היו לפניו כשבירך ומשמע דמאותו המין לאו דוקא אלא כל שברכותיהן שוות מאותו המין קרי ליה והוא נפטר בברכתו של זה כאילו היה לפניו בשעה שבירך וכו'. עכ''ל. וצ''ע.
ואחר הדברים האלה הראוני שבירחון התורני אור תורה (כסליו תשס''ב חוברת ג) דן ידי''ן הרב יוסף מיכאל הי''ו בפתגמא דנא ואסיפא דמילתא העלה שבמקום שלא מצוי ששולחים זה לזה מאכלים בתוך הסעודה יש לקיים פסק מרן הש''ע הנ''ל. ע''ש. ונעלם מעיני ידי''ן הנ''ל דברי הרז''ה הריא''ז והמרדכי דס''ל שבכל גוונא אין לברך וסב''ל. ומה שהוסיף שם שאפילו אם נמצא מי שכתב שלא לברך אפילו במקום שאין מצוי ששולחים זה לזה מאכלים בתוך הסעודה גם כן אין לחוש כלל לסב''ל דמאחר שדעת רוב האחרונים ודעת מרן הש''ע לברך לא חיישינן למיעוט שאומרים שלא לברך וכמו שהעלה מוה''ר הגאון ר' משה הלוי זצ''ל בספרו ברכ''ה ח''א (עמוד עז-עח). הנה בנ''ד גם הרב ברכ''ה זצ''ל יודה שלהלכה יש להורות שסב''ל, כי כוונתו ז''ל, שבמקום שדעת מרן ורוב ''הראשונים'' כחדא שיטתה אין לחוש למיעוט, אבל בנ''ד שג' ראשונים סוברים היפך מה שכתב הפרדס ומרן ז''ל לא ראה דבריהם הדבר ברור שאילו היו לנגד עיניו היה חוזר בו שכן ראוי להיות חוזר. וכיו''ב כתב בנידון אחר בספרו הנ''ל חלק ג' (במקור הברכה עמוד תמ ד''ה גם). ואף שידי''ן הנ''ל לא ראה דברי הרז''ה הריא''ז והמרדכי, מ''מ גם לפי דרכו אין כללו של הרב ברכת ה' שייך לנ''ד, כי במקום שמרן ז''ל הביא בב''י דעה מסויימת ופסקה להלכה בשולחנו הטהור, ולא מצאנו מי שחולק עליה מה יש לחוש לכמה אחרונים שחלקו עליו, ומה ידעו הם שלא ידע אותו ראשון. ואם כוונת ידי''ן הנ''ל שאפילו אם נמצא לכמה אחרונים דס''ל שגם במקום שלא מצוי ששולחים זה לזה מאכלים בתוך הסעודה אין לברך, אפילו הכי אין לחוש לסב''ל מפני שדעת מרן ז''ל ורוב האחרונים לברך, מ''מ אין זה מובן, שאחר שלא מצא לאיזה ראשון דפליג על ספר הפרדס, א''כ מה מהני שהאחרונים חולקים עליו והרי בכהאי גוונא לא אמרינן סב''ל דאזלינן בתר אותו ראשון, וכיו''ב כתבנו בס''ד בספר וינטלם וינשאם (עמוד פ ד''ה ואחר).