חלק אורח חיים · סימן יג - ביאור דברי מרן ז''ל בסימן שכ''ו
איתא בגמרא שבת (מ:), ת''ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. ע''כ. וכתב הרא''ש (סימן ט) שלכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שינגבם תחלה. עכ''ל. וכן כתב המרדכי (סימן שה) שממה שאמרה הגמרא ''מתחמם אדם כנגד המדורה'', יש להוכיח דמי שרחץ ידיו במים לא יעמוד כנגד המדורה לחמם ידיו שיש לחוש שיפשירו מים שעל ידיו. ע''ש. וכן נראה מדברי התוספות (מ: ד''ה מפני) ורש''י וכמ''ש מרן ז''ל בבית יוסף סימן שכ''ו. וכן פסק הטור להלכה.
אולם הרמב''ם בפרק כ''ב מהל' שבת (הלכה ג) כתב וז''ל: אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ [כל] גופו בחמין. וכתב הרב המגיד שהרמב''ם כתב כן מפני שאין ההפשרה אסורה בעצמה אלא מפני רחיצת הגוף. ושכן העלה הרמב''ן. עכ''ל. ודברי הרמב''ן הנ''ל הנה הנם בחידושיו לשבת (דף מ: בד''ה ובלבד שלא) כיעו''ש. וכתב מרן ז''ל בבית יוסף שלפי דבריהם אף על פי שיחמם ידיו בעוד המים עליהם אין בכך כלום, [א. ה צ''ע מדוע מרן ז''ל דקדק כן מדברי הרב המגיד, והרי הרמב''ם שם בהלכה ד' להדיא כתב כן וצ''ע.] וסיים בזה''ל: ולדברי הרב רבינו אשר יש לומר דאף על גב דלהפשיר מים לצורך שתיה מותר שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו. אי נמי דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיד סולדת וכן העמידוה בירושלמי פרק כירה (הלכה ד). עכ''ל.
ולפי שני התירוצים שהזכיר בסוף דבריו יש נפק''מ לדינא, כי הנה לפי תירוצו הראשון יוצא איפוא שלדעת הרא''ש אסור לחמם את הידים כנגד האש אפילו במקום שאין היד סולדת בו ולדעת הרמב''ם שרי. ולפי תירוצו השני, מה שאסר הרא''ש הוא דוקא במקום שהמים שבידו יכולים להגיע לשיעור חום שהיד סולדת בו ולא משום איסור רחיצה אלא משום בישול המים שהרי קי''ל שאין איסור שימוש במים חמים בשבת בפניו ידיו ורגליו, אבל במקום שאין היד סולדת בו שרי. ולפי זה אין מחלוקת בין הרא''ש להרמב''ם, שגם הרמב''ם מודה שאם יכול להגיע לחום שהיד סולדת בו אסור משום בישול המים (וכן כתב הרמב''ם להדיא עיין להלן) ואילו הרא''ש מודה לרמב''ם שבמקום שאין היד סולדת בו שרי שהרי מותר לרחוץ ידיו בשבת במים חמים.
וזו לשון מרן ז''ל בשולחנו הטהור סעיף ד': לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין, אבל מתר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש. עכ''ל. ובסעיף ה' כתב, יש אומרים שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה אם לא ינגבם תחלה יפה. עכ''ל. ולפו''ר נראה דס''ל כדעת הרמב''ם שהביאה בסתם בסעיף ד', דסתם ויש אומרים הלכה כסתם. אלא שראיתי להמאמ''ר (שם סק''ד) שכתב דהא דמרן ז''ל הביא בסעיף ה' דברי הרא''ש בלשון ''יש אומרים'' הוא מפני דיש לומר דשמא גם לחמם ידיו אחר הנטילה נגד האש אסור לפי שדומה לרוחץ במים שהוחמו בשבת אע''ג דההפשרה מצד עצמה מותרת מכל מקום ההפשרה על ידי רחיצה אסורה דלא שרי לחמם חמין כדי לרחוץ ידיו ואפילו להפשיר כדי לרחוץ ידיו אפשר דאסור משום לתא דרחיצה ואפשר דמותר משום דכיון דההפשרה מצד עצמה מותרת אין לאסור הרחיצה בהם דלא אסרינן רחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת אלא מפני איסור חימום המים ולכן כתב מרן ז''ל איסור חימום הידים אצל האש בשם י''א. ע''ש. ומשמע קצת שהבין שמרן ז''ל ספוקי מספקא ליה אם מותר לחמם הידים אצל האש. גם הרב כה''ח (ס''ק כג) כתב שמרן ז''ל הביא בשלחן ערוך סברת הרא''ש בלשון יש אומרים משום שלדעת הרא''ש י''ל דאפילו להפשיר מים שעל ידיו אסור וממשמעות דברי הרמב''ם משמע דשרי ועל כן כתב זה בש''ע בלשון יש אומרים מפני שאפשר לומר דמיירי בלהפשיר דהיינו במקום שאין היד סולדת בו ולהרמב''ם שרי ולהרא''ש אסור. ע''ש.
ונראה לענ''ד לבאר שלדעת מרן ז''ל גם סעיף ד' וגם סעיף ה' עיקר להלכה ואפרש שיחותי בס''ד. הנה מרן ז''ל בסעיף ד' העתיק לשון הרמב''ם בסעיף ה' שאסור לאדם להשתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין שבזה גם הרא''ש מודה. ובסעיף ה' העתיק לשון הרא''ש וסמך עמש''כ בתירוצו השני בבית יוסף שהרא''ש מיירי במתחמם כנגד האור במקום שהיד סולדת ומשום איסור בישול המים, ולזה גם הרמב''ם מסכים שהרי מה שכתב שלא ישתטף אדם כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ [כל] גופו בחמין, ודייק מרן ז''ל מדבריו שלפי דבריהם אף על פי שיחמם ידיו בעוד המים עליהם אין בכך כלום, מיירי במתחמם כנגד האור במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו גם הרמב''ם אוסר מפני בישול המים. ושו''ר שכן כתב הרמב''ם להדיא בסעיף ד' וז''ל: וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן. עכ''ל. ומ''ש מרן ז''ל בסעיף ה' בלשון יש אומרים הוא מפני שכן דרכו של מרן ז''ל לכתוב בשלחן ערוך יש מי שאומר על איזה דין אף על פי שהלכה כן, ולא כתבו בלשון ''יש'' אלא משום שלא מצא הדין בכמה פוסקים רק בפוסק אחד או שנים במפורש, וכמ''ש הסמ''ע בחחו''מ (סימן ט''ז סק''ח). ושו''ר שיש לדייק מלשון מרן ז''ל גופיה, שבסעיף ד' כתב ''כנגד המדורה''. ובסעיף ה' כתב ''אצל האש'', ומשמע שרצונו לומר שבכל גופו אפילו שאין היד סולדת בו אסור דהיינו אפילו כנגד המדורה. ואילו בידיו אסור בחום שהיד סולדת בו, דהיינו אצל האש ודוק.
ובצאתי חפשי בדברי האחרונים ראיתי להמגן אברהם (סק''ו) שעמש''כ מרן ז''ל שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש, כתב הוא ז''ל בזה''ל: אבל במקום שאין היד סולדת בו שרי כמ''ש [לעיל] בסימן שי''ח סעיף יד. עכ''ל. ולכאורה בהשקפה ראשונה היה נראה שהבין שמרן ז''ל סובר שהעיקר להלכה גם כדעת היש אומרים. אלא שלעיל בס''ק ה' כתב, שהרמב''ם כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היד סולדת בו, ולכן כתב הרב בית יוסף בסעיף ה' ויש אומרים [א. ה לכאורה נראה שבשלחן ערוך שהיה לפני המג''א איתא, ''וי''א'' בוא''ו ולפנינו ליתא, ואולי מחמת זה הבין המג''א שהי''א פליג על הסתם ודוק]. ע''כ. ומשמע שרצונו לומר שמרן ז''ל בסעיף ה' הביא ההלכה בלשון יש אומרים, מפני דס''ל הכי. אולם המעיין בדברי המג''א הנ''ל ישר יחזה פנימו שדבריו סותרים תוך כדי דיבור, כי הנה בס''ק ה' כתב שהרמב''ם פליג על הרא''ש ולכן כתב מרן ז''ל סעיף ה' בלשון יש אומרים, ואילו בסעיף ה' ביאר דברי מרן ז''ל דמיירי בחום שהיד סולדת בו אבל במקום שאין היד סולדת בו שרי. ולזה גם הרמב''ם מסכים וצ''ע. וראיתי להרב מחצית השקל שכתב בביאור דברי המג''א הנ''ל בזה''ל: דייק מ''א מדכתב אצל האש ולא כתב נגד האש כמ''ש בסעיף שלפני זה נגד המדורה אלא דכאן מיירי שהוא סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו. והם דברי הרב בית יוסף בספרו הארוך שנתן טעם לדברי הרא''ש שכתב צריך ליזהר שלא לחמם ידיו כו' דמיירי במקום שהיד סולדת בו ומשום איסור בישול ולפ''ז גם הרמב''ם מודה לאסור, אם כן מה זה שכתב מ''א בס''ק ה' ולכן כתב הרב בית יוסף בסעיף ה' וי''א על כרחך צריך לומר דס''ל למ''א מדכתב הרב בית יוסף לשון וי''א ע''כ בשלחן ערוך חזר בו וס''ל דהרא''ש אוסר אפילו במקום שאין היד סולדת בו ומטעם רחיצה וכפי' מ''א שכתב פה. עכ''ל. ומש''כ בתחילת דבריו הוא כדברינו בס''ד, אלא שמה שסיים שמרן ז''ל חזר בו וכו', דבריו תמוהים אחה''ר, שהרי המג''א קרי בחיל בדעת מרן ז''ל דמיירי בחום שהיד סולדת בו, בפרט שלא ידעתי כיצד לא הקשה שדברי המג''א סותרים. וצ''ע. ולדידי חזי לי שהעיקר כמ''ש הרב מחצית בתחילת דבריו וכאמור. ומ''ש המשנ''ב (שם ס''ק יז) שלעולם הרמב''ם והרא''ש חולקים ויסוד מחלוקתם הוא, שלדעת הרמב''ם דינו כרחצה גמורה ולכן עשאוהו רק כחמין שהוחמו מערב שבת דאין אסור אלא על גופו, ואילו לדעת הרא''ש ודעימיה ס''ל דדינו שוה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת, שאסור אפילו פניו ידיו ורגליו. ע''ש. הנה הוא ז''ל כתב כן אליבא דהמג''א אבל לדעת מרן ז''ל אי אפשר לומר כן, שהרי בבית יוסף הביא שני תירוצים בזה, ולא העלה על שפתיו לומר כחילוק המשנ''ב הנ''ל וזה ברור.
וכן מצאתי הלום להרב עולת שבת (סימן שכ''ו סק''י) שעמש''כ מרן ז''ל בסעיף ה' שיש אומרים שצריך ליזהר וכו', כתב בזה''ל: כן כתב הרא''ש ז''ל. ויש לתמוה על דברי המחבר דבסמוך אינו אוסר להתחמם כנגד המדורה אלא משום דדומה כרוחץ ואם כן למה אוסר בכאן לחמם ידיו אצל האש הא רחיצת ידיו ורגליו מותר אפילו בחמים שהוחמו בשבת. וכמו שכתב המחבר לעיל בסעיף א' ואפשר דמיירי במתחמם שיכול לבוא שתהא היד סולדת בו ולפיכך צריך לנגבם תחלה. וכן כתב הבית יוסף בשם ירושלמי וצ''ע כי פשט הלשון של המחבר לא משמע כן. עכ''ל. והוא כדברינו בס''ד. אלא שלא ידעתי מאי קשיא ליה שכתב ''וצ''ע כי פשט הלשון של המחבר לא משמע כן'', והרי קי''ל שכל פוסק שכותב שני תירוצים העיקר כתירוץ השני שכתב, בפרט שבנ''ד כן פשט הירושלמי, ואם כן הדבר ברור שמה שהעתיק לשון הרא''ש בסעיף ה', כוונתו ז''ל שיש לפרש דבריו בשלחן ערוך כמ''ש בתירוצו השני שבבית יוסף, מה גם שכבר בארנו לעיל שכן מדוייק היטב מלשון מרן ז''ל שבסעיף ד' כתב ''כנגד המדורה''. ובסעיף ה' כתב ''אצל האש'', ומשמע שרצונו לומר שבכל גופו אפילו שאין היד סולדת בו אסור דהיינו אפילו כנגד המדורה. ואילו בידיו אסור בחום שהיד סולדת בו, דהיינו אצל האש, הא קמן שפשט לשון מרן מורה כן. זהו הנלע''ד.
נמצינו למדים שלדעת מרן ז''ל, לכל הדעות אסור לאדם להשתטף כל גופו בצונן ולהתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו, וכן אסור לאדם לחמם ידיו אצל האש במקום שהיד סולדת בו אחר נטילה אם לא ינגבם תחלה יפה, אבל מותר
לאדם לחמם ידיו אצל האש במקום שאין היד סולדת בו. אלא שגם אם נפרש דהו''ל סתם וי''א, דהלכה כסתם העיקר לדינא כמ''ש לעיל ודוק.
סימן יד - שאלה: עמדתי ואתבונן אם מותר להדליק נר של שבת או נרות של בית הכנסת מנר של חנוכה וכן להיפך ?
תשובה: הנה בספר התרומה (סימן רכ''ט) כתב וז''ל: הלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר דהא רבה עביד כוותיה, אם כן מותר להדליק קינסא או נר של חול מנר של מצוה הן בנרות שבת הן בנרות חנוכה הן בנרות בית הכנסת מותר להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק בה נר חנוכה או איפכא או להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק נר אחרת של שבת וכן בנרות חנוכה אבל נר של חול אסור להדליק מנר של מצוה אלא אם כן מדליק מאותה נר של חול נר אחרת של מצוה כדמוכחא ההיא (שם) דאין שוקלין כנגד מעשר שני דינרי זהב. עכ''ל. והביאו מרן ז''ל בב''י סימן תרע''ד. וכ''פ בש''ע (שם סעיף ב') וז''ל: יש מי שאומר שנר של בהכ''נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה. עכ''ל. ואע''פ שבספר התרומה מתיר אפילו על ידי קינסא כמו שיראה הרואה, מכל מקום כתב מרן ז''ל בש''ע שמותר להדליק זה מזה והשמיט היתר ספר התרומה להדליק אפילו על ידי קינסא, כי מה שהתיר בספר התרומה אפילו על ידי קינסא לשיטתיה אזיל דס''ל דכיון דמאן דאמר אכחושי מצוה עמד בקושיא, יוצא איפוא ששמואל שהלכה כמותו מתיר אפילו מקיסם לנר וכמו שנתבאר במקומו, אבל לדעת מרן ז''ל דס''ל כדברי הרי''ף, הרא''ש והרמב''ם שגם שמואל מודה שאסור להדליק על ידי קינסא וכמו שנתבאר שם בד''ה אולם, ה''ה בנ''ד שאין להתיר להדליקם על ידי קינסא אחד מהשני כדין הדלקת נר חנוכה מנר חנוכה. ודלא כמ''ש בספר שלחן גבוה (שם סק''ד) שאחר שהביא לשון ספר התרומה סיים וכתב שמ''ש מרן ז''ל שמותר להדליק זה מזה היינו על ידי קיסם או נר אחרת של חול דאילו זה מזה בלי אמצעי לכו''ע שרי ולכך נקט מרן דין זה בלשון מחלוקת דעל ידי נר אמצעי בנתיים אין זה מוסכם מכל הפוסקים. עכ''ד. כי מלבד שממה מרן ז''ל שיכל ידיו ושינה מלשון ספר התרומה וכתב שמותר להדליק ''זה מזה'', שומע אתה דס''ל שרק מנר לנר שרי אבל על ידי קינסא אסור. עוד בה, דהנה מה שבנה יסודו הנ''ל בטענה דאילו זה מזה בלי אמצעי לכו''ע שרי, אחה''ר זה אינו, כי הנה מדברי הרשב''א בחידושיו (שם) והר''ן (על הרי''ף ט. ד''ה הלכות) מבואר שאפילו להדליק נר של מצוה אסור כל שאינה אותה מצוה ממש כגון נר חנוכה מנר חנוכה וכיוצא אבל נר של שבת ושל בית הכנסת מנר חנוכה וכיוצא אסור וכמ''ש בדעתם המאמ''ר (שם סק''ד) והערך השלחן (שם סק''ד), כי הנה מה שכו''ע מסכימים שמנר לנר שרי מיירי מנר חנוכה לנר חנוכה אבל מנר בית הכנסת לנר חנוכה וכיוצא נחלקו רבותינו הראשונים ז''ל, ומעתה דעת לנבון נקל שמ''ש מרן ז''ל ''זה מזה'' להורות שדוקא שלא על ידי קינסא שרי אבל על ידי קינסא יש לאסור ומה שהתיר ספר התרומה אפילו על ידי קינסא, לשיטתיה אזיל וכאמור כנלע''ד. מ''מ מדברי השו''ג למדנו דס''ל שכן דעת מרן ז''ל. וכ''כ בספר בית יהודה (סימן כ''א) שמה שכתבו מרן ז''ל בלשון ''יש מי שאומר'' מפני שכן דרכו אבל לדינא דעתו כסברא זו.
גם הלום ראיתי להמאמ''ר (שם) שכתב בתחילת דבריו שנראה שכך היא הלכה שהרי לא נמצא בזה חולק בבית יוסף ואע''פ שכתבו בלשון יש מי שאומר ליכא קפידא שכך דרכו בהרבה מקומות ושוב הביא כי הר''ן והרשב''א חולקים על זה וא''כ יש כאן קצת תימה על מרן ז''ל שהביא דין זה בלי חולק דלפי מה שסתם בסימן תרע''ג כדעת האוסרים אפילו תשמיש של מצוה נראה שדין זה אינו הלכה ולא היה לו למרן ז''ל להביא בלי מחלוקת, ותירץ בזה''ל: וצריך לומר דס''ל למרן ז''ל דלאו הא בהא תליא דאפשר שאף האוסרים לעיל להשתמש תשמיש של קדושה לאור נר חנוכה מתירין כאן להדליק מנר של מצוה לנר של מצוה אע''פ שהיא מצוה אחרת. עכ''ל. ומבואר דאסיפא דמילתא מסיק שאכן מרן ס''ל כדברי ספר התרומה שנר של בהכ''נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, והביאו בלשון יש מי שאומר מפני שכן דרכו. כל קבל דנא חזי הוית להגר''א בביאורו (שם סק''ה) שכתב וז''ל: יש מי שאומר וכו', ספר התרומה, ואזיל לשיטתו בסעיף א' אבל לסברא ראשונה בסעיף א' דביזוי מצוה אסור, גם זה אסור שהמצות מבטלות זו את זו וכו'. עכ''ל. ומבואר שהבין דהו''ל כסתם ויש אומרים, וקי''ל שהלכה כסתם. וא''כ מרן ז''ל ס''ל שאסור להדליק נר של בהכ''נ ושל שבת ושל חנוכה אחד מהשני. ועיין בספר ערך השלחן (שם) שכתב שהדבר במחלוקת הוא שנוי ושהר''ן והרשב''א פליגי על ספר התרומה. ע''ש. והמעיין בדבריו שם יראה נכוחה שנוטה להחמיר בזה. וכתב בכה''ח (שם ס''ק יג) בתירוצו השלישי שיש לומר שמפני שכתב הר''ן דלא שרינן אלא מנר לנר דמצוה חדא כתב דין זה בלשון יש מי שאומר. ומשמע שר''ל דלא ברירא ליה למרן אם העיקר כספר התרומה.
אולם אחר ראות דברי הגר''א הנ''ל פעם ופעמיים נלע''ד שיש להשיב עליהם, כי הנה כבר כתבנו לעיל שמרן ז''ל שינה מלשון ספר התרומה ששם התיר להדליק אפילו מקינסא ואילו מרן ז''ל כתב בשולחנו הטהור שמותר להדליק ''זה מזה'', והיינו שמותר להדליק אחד מהשני ללא נר אמצעי אבל על ידי נר אמצעי אסור, ומעתה הדבר ברור שאי אפשר לומר שלשון מרן ז''ל מקורו בספר התרומה, אלא ודאי שמרן ז''ל שינה מלשונו להורות דס''ל בחדא ופליג עליה בחדא. ומ''ש הגר''א שלסברא ראשונה בסעיף א' דביזוי מצוה אסור, גם זה אסור שהמצות מבטלות זו את זו וכו', הנה סברת ביזוי מצוה נאמרה על המדליק מנר של מצוה לנר של מצוה על ידי נר של חול אבל בנ''ד דמיירי בנרות של מצוה אפשר שאין בזה משום ביזוי מצוה ואע''פ שכמה ראשונים ס''ל שאכן גם בהדלקה מנר של בהכ''נ ושל שבת לנר חנוכה שייך ביזוי מצוה מפני שהמצות מבטלות זו את זו וכמו שנתבאר לעיל, מכל מקום כיון שמרן ז''ל לא ידע מהראשונים הנ''ל שהרי בב''י הביא דברי ספר התרומה בלבד, הדבר ברור שאי אפשר שהבין שדברי ספר התרומה חולקים על סברת הפוסקים שהובאה בסעיף א' וא''כ הו''ל כסתם ויש אומרים, שהיה לו ז''ל להשמיענו כל זאת.
ועתה עת לדבר לענין הלכה, דהנה אף על פי שרבותינו האחרונים ז''ל נחלקו בדעת מרן, מכל מקום נלע''ד שדברי השו''ג, הרב בית יהודה והמאמ''ר שסוברים שדעת מרן הש''ע כספר התרומה יותר מחוורים, דמלבד שכבר בארנו שדברי הגר''א אינם מוכרחים. עוד בה, שהרי מרן ז''ל לא הביא בבית יוסף מי שחולק בזה וא''כ הדבר ברור שכן דעתו להלכה ולמעשה, וכתבו בלשון ''יש מי שאומר'' מפני שדרך מרן בשלחן ערוך לכתוב הלכה בלשון יש אומרים או יש מי שאומר אע''פ שלא מצאנו חולקים, והטעם מפני שאין סברת דעה זו מפורשת בגמ' או בפוסקים המובהקים, וא''כ הדבר פשוט שהלכה כמותה וכמ''ש בספר מבא השלחן ח''א (פרק י''א כלל ח') ובחלק ב' (סימן י''ט) עש''ב. ובפרט שמרן ז''ל שינה מלשונו והשמיט הדברים שאין הלכה כמותו. ואף על פי שהיה מקום לומר שאילו ראה מרן ז''ל שהר''ן והרשב''א חולקים על ספר התרומה היה פוסק להחמיר, מכל מקום כבר כתב בערך השלחן הנ''ל שמנגד דברי הר''ן והרשב''א מצאנו ראינו לסמ''ג, מרדכי והכל בו בשם ר''י דסבירא להו הכי, ושכן כתב בהגהות מיימוניות. ע''ש. וא''כ אפשר שהיה מיקל בדבר בפרט שאיסורו מדרבנן, ובפרט שכבר כתב המאמ''ר הנ''ל שאפשר שגם הר''ן והרשב''א יודו לספר התרומה שמותר להדליק מנר של מצוה לנר של מצוה אע''פ שהיא מצוה אחרת. ע''ש.
מסקנה דדינא, נר של שבת או נרות של בית הכנסת מותר להדליקם מנר של חנוכה וכן להיפך מפני שגם הם נרות של מצוה, מכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו הברכה.
סימן טו - שאלה: עמדתי ואתבונן אודות מי שהדליק נרות חנוכה בתוך ביתו כנהוג בזמנינו, האם צריך ליזהר שלא יוציאם לחוץ קודם שדלקו שם חצי שעה, ואם אסור, מה הדין אם הוציאם האם צריך לחזור ולהדליקם או לא ?
תשובה: הנה בגמרא שבת (כב:) איתא, תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום, אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן, משום הכי לא עשה כלום, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום ? התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה. ע''כ. ומבואר דהאי טעמא דהרואה, לא נאמר אלא למ''ד הנחה עושה מצוה אבל למ''ד הדלקה עושה מצוה אין אנו צריכים להך טעמא לומר דלא יצא, דהתם היינו טעמא דלא יצא דבעינן במקומו וליכא.
אולם בצאתי חפשי בדברי רבותינו הראשונים ז''ל ראיתי שהם ז''ל כתבו שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ ולא עשה כלום מפני שהרואה אומר לצורכו הוא דהדליקה וכמ''ש הרי''ף (ט:) והרא''ש (סימן ז') והסמ''ג (הל' חנוכה ר''נ ע''ד) ועוד, וקשה אמאי נקטי טעמא דהרואה אומר וכו', והרי טעם זה לא נאמר בש''ס אלא למ''ד הנחה עושה מצוה אבל למ''ד הדלקה עושה מצוה אין אנו צריכים להך טעמא לומר דלא יצא, וגם מרן ז''ל בש''ע (סימן תרע''ה סעיף א) כתב בזה''ל: צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, ''שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה'', וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר, לצרכו הוא אוחזה. עכ''ל. ואם קי''ל דהדלקה עושה מצוה כיצד כתב צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, מפני ''שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה'', והרי הול''ל שמצות הדלקה במקומו בעינן וליכא וכדברי הגמרא הנ''ל, ובשלמא לדעת הרמב''ם ניחא שהרי הוא ז''ל כתב ''הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו'', ומבואר דס''ל שכיון שהעיקר כמ''ד הדלקה עושה מצוה א''כ כשהדליק מבפנים והוציאו לא יצא מפני שצריך להדליק במקומו, אבל לדברי הראשונים ומרן ז''ל קשיא שלכאורה דבריהם ז''ל מזכי שטרא לבי תרי ח''ו.
ובאמת שכל היד המרבה לבדוק בדברי רבותינו האחרונים יראה שהם ז''ל כבר נרגשו בזה, כי הנה הב''ח (ריש סימן תרע''ה) הקשה עמש''כ הטור ''צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה'', דלא איתמר טעמא של הרואים אלא למ''ד הנחה עושה מצוה, ותירץ ב' תירוצים. האחד, שהם מפרשים דלמאי דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר לצרכו הוא דאדלקה משמע דלא ס''ל הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי הדליקה מבפנים אלא קושטא הכי הוא דאסור משום דהרואה וכו' וכאידך מימרא דרבא דאמר היה תפוס נר חנוכה וכו', דאין להעמידה אלא מטעם דהרואה וכו' למאי דקיימא לן הדלקה עושה מצוה אם כן טעם זה ברור ומוכח טפי, ובאידך דרבא דהדליקה בפנים נמי משום דהרואה וכו' ולא משום הדלקה במקומה בעינן כדקס''ד מעיקרא אלא קיימא לן דלא בעינן הדלקה במקומה. והשני, שכתב כן לדידן שמדליקים בפנים ואתא למימר שאפילו לדידן שמדליקים בפנים אם הוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצורכו הדליקה. עכ''ד. והמג''א (סק''ב) העתיק תירוצו השני. וגם הט''ז (סק''ב) כתב לתרץ דכיון דמחדש הגמרא טעמא דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה גם למ''ד הדלקה עושה מצוה אין צריך עוד לומר דהדלקה במקומה בעי. ע''ש.
אולם חזי הוית להפר''ח (סימן תרע''ה) שגם הוא ז''ל הקשה כן על דברי הראשונים ומרן ז''ל הנ''ל ודברי הרמב''ם מדוקדקים בזה אלא שהביא דברי הב''ח הנ''ל, וכתב עליו שאין זה מחוור כלל שהרי ודאי סברא הוא דכיון דעיקר מצות נר חנוכה היא בפתח ביתו וההדלקה היא המצוה פשיטא דצריך להדליקה במקום חיובא ומאין הרגלים לדחות סברת הש''ס קמייתא וכ''ש דהכי מיסתברא, וסיים הפר''ח שם, דאפשר דכיון דלא נפק''מ מידי לענין דינא שבכל גוונא לא עשה ולא כלום לא דקדקו בדבר וכתבו טעם דהרואה אומר וכו' עכ''ד הפר''ח. [א. ה עיין להלן שבסוף דבריו כתב שלפי דברי הר''ן יש נפק''מ בין שני הטעמים הנ''ל] וגם המאמ''ר (שם סק''ג) נרגש בזה והביא דברי הב''ח הנ''ל ודחה דבריו ואסיפא דמילתא תירץ דאה''נ דלמאי דקי''ל הדלקה עושה מצוה מצינן למימר דלא עשה כלום משום דהדלקה במקומה בעינן אבל מ''מ נראה שהם ז''ל כתבו טעם זה דהרואה לפי שהוצרכו לכותבו גבי אידך דינא דהיה תופס והנר בידו דהתם ע''כ צריכינן להך טעמא דהרואה למ''ד הדלקה עושה מצוה כמבואר בש''ס ומשו''ה כתבו מלתא דשויא לתרוויהו דטעם זה עולה לב' הדינים וגם עולה לכו''ע בין למ''ד הנחה עושה מצוה בין למ''ד הדלקה עושה מצוה ואין שום נפק''מ בין שני הטעמים וכו'. עכ''ל. ועיין להגר''א (סימן תרע''ה) שהעיר שתירוץ הב''ח והמג''א אינו נכון שהרי מרן ז''ל כתב צריך שידליקנה במקום הנחתה ולפי דבריהם הול''ל להיפך הדליקה בחוץ והכניסה וכו'. ע''ש. וגם בספר נהר שלום (ריש סימן תרע''ה) נרגש בזה והעיר על דברי הט''ז הנ''ל שתירוצו אינו מספיק דמכל מקום כיון דטפי מיסתברא לחוש לרואים היכא דאוחזה בידו מהיכא דמדליקה בפנים והוציאה לחוץ כדמוכח מלשון הגמרא דקאמר התם נמי וכמ''ש הט''ז טפי הול''ל דאפילו לא ניחוש הכא לרואים אסור לדידן דקיימא לן הדלקה עושה מצוה. ע''כ. וכיו''ב כתב הגאון מהר''י טייב זצ''ל בספר ערך השלחן (שם) אלא שתירץ שם שמה שאמרו דהא דקאמר הדלקה במקומה בעינן היינו מהאי טעמא דהרואה אומר לצורכו הדליקה. ע''ש. ויש לסייע לדבריו מדברי הריטב''א וכמו שיתבאר להלן.
עוד ראיתי להפר''ח (סימן תרע''ה) שעמש''כ מרן ז''ל שם, ''הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה, מדליקה שם וא''צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה וכו''', ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר, לצורכו הוא מדליקה. וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר, לצרכו הוא אוחזה, פלפל הפר''ח אם צריך לחזור לברך על ההדלקה השניה או לא, וכתב וז''ל: ואעפ''י שלפי מה שכתב הר''ן גבי חצר שיש לו שני פתחים משתי רוחות, דכיון שמשום חשד מדליק לא מברך אלא אחד פתחא, וכפי זה איכא בנייהו, דלטעמא דהרואה אומר כיון שאינו חוזר ומדליק אלא משום חשש הרואים לא יברך, ולאידך טעמא דהדלקה במקומה בעינן, צריך לחזור ולברך. י''ל שאין דינו מוכרח ופליגי עליה הרי''ף והרא''ש, דכיון שמצוה להדליק יהיה מטעם שיהיה שייך שפיר למימר ''וצונו'' ומיהו לדעת הר''ן קשיא. עכ''ל. ומבואר שמבין שלדברי הר''ן יש נפק''מ בין שני הטעמים הנ''ל, דלטעמא דהרואה אומר כיון שאינו חוזר ומדליק אלא משום חשש הרואים לא יברך, ולאידך טעמא דהדלקה במקומה בעינן, צריך לחזור ולברך, אלא שלדעתו ז''ל מברך דשייך למר בכהאי גוונא וצוונו.
ואף על פי שהאחרונים ז''ל העירו עליו בזה כי הנה הגאון ר' עקיבא בהגהותיו לש''ע כתב על דבריו הפר''ח הנ''ל בזה''ל: אינו דומה דמעיקרא היה כך מצות הדלקה דבעינן שיהא פרסום נס להרואה ושלא יהא אפשר להרואה לתלות בדבר אחר וזהו לא מיקרי חשדא אלא דהחסרון בגוף המצוה דהדלקה כזה שאינו מורה פרסום נס דמצי למתלי לצורכו אדליק הוי שלא כמצותו ובעי ברוכי משא''כ חצר ולו ב' פתחים דמצוה כדינה אלא דיחשדו אותו שלא הדליק צריך הדלקה גם בפתח השני, בזה כתב הר''ן שפיר דלא בעי ברוכי. עכ''ל. ואשר ידו על השני, המאמר מרדכי (סימן תרע''ה סק''ה) שכתב שיש לגמגם בדברי הפר''ח ואסיפא דמילתא כתב שנראה לו שיש לחלק בין הני לההיא דחצר שיש לו ב' פתחים שכתב הר''ן דאינו מברך אלא אחד פתחא דהתם שאני שהוא מקיים מצות נר חנוכה כתקנתה בחד פתחא אלא שהצריכו חז''ל להדליק גם בשני משום חשש הרואים ולכן כתב הר''ן שיש לו ליזהר שלא לברך כי אם באחד מהם ולפטור בברכה זו מה שמדליק בפתח השני משא''כ בכל הני דאמרינן דלא עשה כלום וחייב להדליק שנית נהי שהטעם משום חשדא מ''מ כך היא תקנת חז''ל שחייב ואי לא חזר להדליק הרי לא קיים המצוה כתקנתה ולא יצא ידי חובתו וא''כ פשיטא דבעי ברוכי דבמה נפטרה הדלקה זו מן הברכה זהו הנראה לי פשוט ומוסכם למשמעות דברי הפוסקים ועיין מ''ש לקמן סימן תרע''ז ומהו למעשה צ''ע. עכ''ל. וע''ע במ''ש המאמ''ר בסימן תרע''ז (סק''ג). וכיו''ב כתב המחצית השקל (סימן תרע''ז סק''ד) וע''ע למרן החיד''א בברכ''י (סימן תרע''א סק''י) ובכה''ח (סופר, סימן תרע''ז ס''ק יב), אדרבא לפי דעתם בנ''ד צריך לחזור ולברך אף למ''ד הרואה יאמר לצורכו הוא דהדליקה שהרי הם ז''ל כתבו שמה שהקשה הפר''ח אליבא דהר''ן לק''מ ובאמת גם הר''ן יודה בנ''ד שצריך לברך ודוק.
נמצינו למדים שלדעת רוב האחרונים ז''ל האי טעמא דהרואה לא נאמר אלא למ''ד הנחה עושה מצוה אבל למ''ד הדלקה עושה מצוה אין אנו צריכים להך טעמא לומר דלא יצא אלא הטעם הנכון הוא דבעינן במקומו וליכא, ומה שמצאנו ראינו בדברי הפוסקים שכשכתבו דין הדליקו בפנים והוציאו לחוץ כתבו דהיינו טעמא דהרואה יאמר לצורכו הא דאדליקה מפני שאין בזה נפק''מ מידי לענין דינא שבכל גוונא לא עשה ולא כלום ולכן לא דקדקו בדבר וכתבו טעם דהרואה אומר או שכתבו כן לדידן שמדליקים בפנים ואתא למימר שאפילו לדידן שמדליקים בפנים אם הוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצורכו הדליקה או שהוצרכו לכותבו גבי אידך דינא דהיה תופס והנר בידו דהתם ע''כ צרכינן להך טעמא דהרואה למ''ד הדלקה עושה מצוה כמבואר בש''ס ומשו''ה כתבו מלתא דשויא לתרוויהו דטעם זה עולה לב' הדינים וגם עולה לכו''ע בין למ''ד הנחה עושה מצוה בין למ''ד הדלקה עושה מצוה ואין שום נפק''מ בין שני הטעמים וכו', ומה שכתבו הב''ח והט''ז שהם ז''ל מפרשים דלמאי דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה משמע דלא ס''ל הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי הדליקה מבפנים וכיון דמחדש גמרא טעמא דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה גם למ''ד הדלקה עושה מצוה אין צריך תו לומר דהדלקה במקומה בעינן, הנה כבר כתב על זה הפר''ח שאין זה מחוור כלל שהרי ודאי סברא הוא דכיון דעיקר מצות נר חנוכה היא בפתח ביתו וההדלקה היא המצוה פשיטא דצריך להדליקה במקום חיובא ומאין הרגלים לדחות סברת הש''ס קמייתא וכ''ש דהכי מיסתברא, וגם המאמ''ר והנהר שלום דחו דבריו מכל כל.
כי מן הבאר אתי שפיר דעת הפוסקים דס''ל דלא קפדי על השיעור אלא על זמן ההדלקה ולפי דעתם אין בכלל חיוב לתת שמן כשיעור שתכלה רגל מן השוק אלא סגי בכל שהוא, ולכאורה לדעתם ז''ל מדוע מי שהדליק בפנים והוציאה לחוץ לא יצא ידי חובתו כי אם באמת הטעם שלא יצא ידי חובתו מפני שהרואה אומר לצורכו הוא דאדליקה אין הדבר מובן, דהואיל ולדעתם ז''ל אין שיעור להדלקה הרי שכבר יצא ידי חובתו במה שהדליק בתוך ביתו וממילא אין לחוש עוד שרואה יאמר לצורכו הוא דאדליקה, אלא ודאי דהיינו טעמא שמי שהדליק בפנים והוציאה לחוץ לא יצא ידי חובתו מפני שלא הדליק מתחילה במקומו הראוי ולא יצא ידי חובה כלל ואתי שפיר דברי הגמרא הנ''ל גם לדעתו הפוסקים הנ''ל.
איברא דחזיתיה להראבי''ה (הלכות חנוכה סימן תתמ''ג) שהביא דברי ר''ת דס''ל שאין בכלל חיוב לתת שמן כשיעור שתכלה רגל מן השוק אלא סגי בכל שהוא, והסכים לדבריו, ושוב כתב, שאנו שדרים בין הגוים ולהכי לא מדליק בחוץ, ובסוף דבריו הביא האי דינא דרבא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום, מאי טעמא הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט דאדלקה. ע''ש. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי אם בזמנו נהגו כולם להדליק בפנים ולדעתו ז''ל אין שיעור להדלקת נרות חנוכה מדוע כתב האי דינא דרבא והרי לפי דרכו בכהאי גוונא הול''ל שיצא ידי חובתו או לכל הפחות לא להביא דברי רבא שהרי הדליקו במקום הראוי ומאידך כיון שלדעתו ז''ל אין שיעור להדלקת נרות ובכל שהוא סגי כבר יצא ידי חובתו מיד קודם הוציאם לחוץ וממילא אין לחוש עוד שרואה יאמר לצורכו הוא דאדליקה. והרה''ג יגאל כהן נר''ו תירץ על פי מה שכתבו במשנ''ב איש מצליח ח''ו (בהערות שבסוף הספר עמוד מב) שגם אם אין צורך שיעור גדול דמשתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מ''מ זמן מעט מיהא בעי, ולא סגי בכל דהו ממש כהרף עין, כמ''ש הרא''ש בפסקיו פרק יוה''כ (סימן ח) גבי תוספת מחול על הקודש, שאין לתוספת שיעור, ומ''מ לאו בתוספת כל דהו היא. ע''ש. והביאו מרן בב''י (סימן תרח). ולפי פירושו הנ''ל הראבי''ה מיירי כשהוציאה לחוץ ממש אחר שהדליק ומסתימות לשונו לא משמע כן ו צ '' ע. כל קבל דנא אחר הדברים האלה חזי הוית להריטב''א בחידושיו למסכת שבת (כא: בד''ה דאי לא מדליק וכו') שכתב וז''ל: פירוש עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז''ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה''ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו]. עכ''ל. ומבואר דס''ל שמה שאמרו בגמרא שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, הינו דוקא לכתחילה אבל לא לעיכובא, ולפי דברי הריטב''א הנ''ל קשה שהרי כבר בארנו לעיל בס''ד שמדברי הגמרא הנ''ל מבואר שהטעם שאם הדליק נרות חנוכה בביתו והוציאו לחוץ לא יצא ידי חובתו מפני שצריך להדליק במקומו וליכא.
ואחר העיון בס''ד נראה שאע''פ דס''ל להריטב''א שמה שאמרו בגמרא שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, היינו דוקא לכתחילה אבל לא לעיכובא, מכל מקום כיון שעקר את הנרות קודם שדלקו חצי שעה במקומם, לא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד שמצות הדלקת נרות היא חצי שעה ומה שאמרו בגמרא ''מצוה הדלקה במקומו בעינן'', ר''ל שכיון שעקר הנרות קודם שדלקו חצי שעה לא יצא ידי חובתו מפני שצריך שיהיו הנרות כל זמן ההדלקה במקומם וליכא. א''נ ס''ל להריטב''א שמה שאמרו דהא דקאמר הדלקה במקומה בעינן היינו מהאי טעמא דהרואה אומר לצורכו הדליקה וכמ''ש בערך השלחן הנ''ל. ודוחק לומר דס''ל דלמאי דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר לצרכו הוא דאדלקה משמע דלא ס''ל הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי הדליקה מבפנים, וכיון שהגמרא תירצה תירוץ אחר לא צריך עוד לתירוץ הראשון, שא''כ הו''ל להריטב''א לפרש דבריו בהדיא ודוק.
ועתה הבוא נבוא לענין הלכה בזמנינו. הנה הדבר ברור שאע''פ שבזמנינו נוהגים רבים וכן שלמים להדליק נרות חנוכה מבפנים, ויש להם על מה שיסמוכו וכמו שבארנו בס''ד במקום אחר ואכמ''ל, מכל מקום אין להתיר מטעם זה למי שהדליק נרות חנוכה בתוך ביתו להוציאם מחוץ לבית בתוך חצי שעה מזמן ההדלקה, דמלבד שכבר נתבאר לעיל שלדעת כמה אחרונים מה שכתב מרן ז''ל שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, ''שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה'', אתא למימר שאפילו לדידן שמדליקים בפנים אם הוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצורכו הדליקה. עוד בה, שמדברי הראבי''ה והריטב''א מוכח שאפילו שאפשר להדליק בפנים, מכל מקום מי שהוציאם לחוץ לא יצא ידי חובתו, ומדברי הפוסקים הנ''ל משמע שלא יצא אפילו בדיעבד. וכן מבואר בשו''ת הלכות קטנות (ח''ב סימן א), וע''ע במשנ''ב (סימן תרע''ה סק''ו). ואע''פ שבזמנינו שרגילים להשתמש לאור החשמל, ממילא אין לחוש לשמא יאמרו לצורכו הוא עושה, בפרט שבזמנינו רגילים להדליק הנרות בחנוכיה המיוחדת לכך, וכבר כתב הפר''ח (סימן תרע''ה סק''א) שבחנוכיה מיוחדת אין לחוש להאי טעמא דהרואה אומר לצורכו הדליקה וכיו''ב כתב הפמ''ג במשב''ז (סק''ג), והובא בכה''ח (סופר, ס''ק יג). וכן מצאתי שכתב הגאון ר' חיים פלאגי בשו''ת לב חיים ח''ג (סימן קמ''ו), מכל מקום אין לסמוך ע''ז למעשה שכלל גדול בידינו דאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה, ולכן כיון שחז''ל אסרו להדליק הנר בפנים ולהוציאו ומי שעשה כן לא יצא ידי חובת ההדלקה, יש לאסור הדבר אף בזמן הזה אפילו שיש אור חשמל, ומעתה גם מש''כ שבזמנינו רגילים להדליק הנרות בחנוכיה המיוחדת לכך יש לדחות מהטעם האמור, וגם הפר''ח הנ''ל אחר שהביא הסברא הנ''ל כתב דבריו אלו להלכה ולא למעשה וכנראה מהטעם שכתבנו לעיל, וגם הגר''ח פלאגי הביא סברא זאת בתורת צירוף ולא סמך עליה סמיכה גדולה, ומבין ריסי עיניו ניכר שבמקום שיש לפנינו רק סברא זו, אין להקל כיעו''ש.
אלא שממוצא דברים אתה למד שמי הדליק את הנרות בתוך ביתו ואחר כך לקח את הנרות והניחם מחוץ לביתו, אע''פ שצריך לכבות את הנרות, מכל מקום כשיחזור וידליקם שנית במקום הראוי לא יברך על הדלקה זו הן מחמת שמדברי כמה אחרונים שהבאנו לעיל מבואר שבזמנינו נוהגים רבים וכן שלמים להדליק נרות חנוכה מבפנים יש להתיר מטעם זה למי שהדליק נרות חנוכה בתוך ביתו להוציאם מחוץ לבית בתוך חצי שעה מזמן ההדלקה והן מחמת שלדעת הפוסקים דלא קפדי על השיעור אלא על זמן ההדלקה ולפי דעתם אין בכלל חיוב לתת שמן כשיעור שתכלה רגל מן השוק אלא סגי בכל שהוא, מי שהדליק בפנים והוציאה לחוץ בודאי שבזמנינו יצא ידי חובתו, ונהי דאנן בדידן נקטינן לדינא להחמיר כהרא''ש והריא''ז והטור שצריך לתת שמן בנר כשיעור שידליק חצי שעה. וכן פסק מרן בש''ע (סי' תרעה ס''ב). מכל מקום כיון שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא קמאי, אם לא נתן שמן כשיעור,
אע''פ שחוזר ומדליק, מ''מ אין לו לברך שנית, דספק ברכות להקל. ומכ''ש שיש להורות שידליקם בלא ברכה, לפמ''ש בשם הפר''ח ודעימיה דס''ל שבחנוכיה מיוחדת אין לחוש להאי טעמא דהרואה אומר לצורכו הדליקה.
המורם מכל האמור, מי שהדליק נרות חנוכה בתוך ביתו כנהוג בזמנינו צריך ליזהר שלא יוציאם לחוץ קודם שדלקו שם חצי שעה, ואם הוציאם צריך לכבותם ולחזור ולהדליקם בלא ברכה.
סימן טז - שאלה: עמדתי ואתבונן אודות מאי דקי''ל (שבת כג.) שקטן שפטור מהדלקת נרות חנוכה ולכן אינו רשאי להוציא גדול ידי חובתו בהדלקת נרות, האם הדין כן אף בקטן שהגיע לחינוך או לא ?
תשובה: בגמרא שבת (כג.) איתא, והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. ע''כ. והובא להלכה בכל הראשונים והטוש''ע (סימן תרע''ה סעיף ג). ומש''כ ''חרש שאינו שומע ואינו מדבר'', היינו דדוקא בכהאי גוונא פטור מהדלקת נרות אבל חרש המדבר ואינו שומע חייב בהדלקת נרות חנוכה וכמ''ש המשנ''ב (סוף ס''ק יב) בשם הפמ''ג.
וכתב בעל העיטור (הל' חנוכה קט''ו ע''ב וקט''ז ע''א) על דברי הגמ' הנ''ל בזה''ל: ומיסתברא כשלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך איכא מנהגא ואזלינן בתר מנהגא. עכ''ל. וכתב שם הרב המגיה (הערה יח) שדברי בעל העיטור הנ''ל הובאו בהר''ן (שבת כג.) ושהר''ן סיים שם שהכל תלוי במנהג. ע''ש. וגם מרן ז''ל בב''י סו''ס תרע''ה הביא דברי העיטור הנ''ל. וכן נראה דעת האורחות חיים (הל' חנוכה סימן יב) שכתב בשם הר''י בן אבא מארי שקטן מדליק נרות חנוכה. וכן דעת חכמי פרובינצא שקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול בהדלקת נרות והוב''ד במאירי (שבת שם). וכן נראה דעת התוס' במס' עירובין (צו:) שכתבו שם, ''ומיהו יש לדחות שאילו רשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן וכו'''. כיעו''ש. ועיין לריא''ז בפסקיו שכתב שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם דהא בהא תליא. כל קבל דנא הנה המאירי (שם) אחר שהביא דעת חכמי פרובינצא הנ''ל סיים וכתב, ''ואין הדברים נראים'' כיעו''ש. וכן נראה דעת התוס' במגילה (יט:) לגבי קריאת המגילה ע''י קטן שכתבו שם שאע''פ שקטן הוא בר חינוך מדרבנן, וקריאת המגילה מדרבנן, מכל מקום הקטן אינו יכול להוציא את הגדול ידי חובה אפילו שהגיע לחינוך, דכיון דקטן הוי תרי מדרבנן וגדול הוא חד מדרבנן. וי''ל. וכן נראה דעת רש''י (ברכות מח.) שכתב גבי קטן שהגיע לחינוך, ''דההוא אפילו מדרבנן לא מחייב, ועל אביו מוטלת החובה לחנכו''. וכ''כ הרמב''ן במלחמות פ''ג דברכות (כ:) שהקטן אינו מחוייב לקיים המצות, לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאין מצות חינוך אלא על האב. וכן מבואר בדברי הריטב''א והמאירי (מגילה יט:) וכ''כ הר''ן בהלכות (קידושין לא.) וכ''כ הכסף משנה (פ''ו מהל' חמז ומצה הלכה י') בדעת הרמב''ם. ואע''פ שהטור בסימן תרפ''ט כתב בשם בעל העיטור שקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול ידי חובה קריאת מגילה, מ''מ העיטור לשטיתיה דס''ל כדברי ר' יהודה דס''ל שקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול בקריאת מגילה, אבל לדידן דקי''ל כדברי חכמים שחולקים אר' יהודה לעולם אין קטן יכול להוציא גדול, וע''ע שם שכתב שהרי''ף (שם ו:) והרמב''ם (פרק א' מהלכות חנוכה הלכה ב') ס''ל כחכמים שאפילו קטן שהגיע לחינוך לא מוציא גדול בקריאת מגילה. והובא כל הנ''ל בספר מאור ישראל (שבת שם).
אולם אף על פי שנתבאר שרוב ככל הראשונים סברי שאפילו קטן שהגיע לחינוך אינו מוציא אחרים ידי חובה, מכל מקום לפענ''ד יש מקום להקל בדבר, כי הנה מש''כ שכן מבואר מדברי התוס' שכתבו דכיון דקטן הוי תרי מדרבנן וגדול הוא חד מדרבנן משו''ה לא יכול להוציאו, אינו מוכרח, כי הנה מדברי מרן ז''ל בב''י סימן נ''ג בשם הרשב''א והראב''ד מוכח דאתי תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן שהרי כתב שם בזה''ל: מצאתי להרשב''א שכתב בתשובה (ח''א סי' רלט) בשם הראב''ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ''ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן. עכ''ל. ומבואר דלולא הטעם של כבוד הציבור יכול הקטן שהגיע לחינוך להוציא הגדולים ידי חובתן, ובאמת שלפי טעם זה במקום שהצבור מוחלים על כבודם רשאי הקטן להוציאם וכמ''ש להדיא בב''י שם. ואפילו לולא דברי מרן הנ''ל היה מקום יש להקל דלעולם אימא לך דהראשונים הנ''ל סברי דלא אתי תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן, היינו בקריאת מגילה דחמיר טפי אבל בהדלקת נרות דקיל טפי (וכמו שיתבאר בס''ד להלן) יש לומר דלכו''ע רשאי הקטן שהגיע לחינוך להוציא ידי חובה את הגדול. ומעתה מן הבאר אתה למד שגם מדברי רש''י ודעימיה שכתבו דקטן אפילו מדרבנן לא מחייב, ועל אביו מוטלת החובה לחנכו וא''כ לא רשאי להוציא גדול ידי חובה, אינו ראיה לנ''ד דאפשר דהם ז''ל כתבו כן גבי קריאת מגילה ושאר דברים אבל גבי הדלקת נרות גם הם ס''ל שרשאי להוציא גדול ידי חובה. והנה מלבד שכן מוכח מדברי מרן ז''ל הבית יוסף שבסימן תרע''ה גבי הדלקת נרות הביא דברי בעל העיטור הנ''ל ולא העיר על זה ולא כלום ואילו בסימן תרפ''ט גבי קריאת מגילה הביא דברי הרמב''ם והרי''ף הנ''ל ולא ציין שבעל העיטור חולק על זה ומכל זה משמע דס''ל שאין מחלוקת בדבר כלל דלעולם בהדלקת נרות רשאי קטן להוציא את הגדול דקיל טפי. עוד בה, שהמעיין בדברי הראשונים הנ''ל יראה נכוחה שאף אחד מהם מלבד המאירי לא דיבר כלל בדיני הדלקת נרות אלא במקרא מגילה בלבד, וכבר כתבנו לעיל בס''ד חילוק פשוט וברור בין הדלקת נרות חנוכה למקרא מגילה וכמ''ש הערך השלחן וע''ע להלן.
ומלבד כל האמור הנה כן מבואר מדברי מרן ז''ל, דהנה בסימן תרפ''ט (סעיף ב') גבי קריאת מגילה כתב הוא ז''ל בזה''ל: אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו, והוא שישמע מפי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. עכ''ל. ומבואר דס''ל שקטן לא מוציא גדול ידי חובה. ואילו בסימן תרע''ה (סעיף ב') גבי הדלקת נרות חנוכה כתב הוא ז''ל: אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום, ואע''פ שהניחה גדול, ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר. עכ''ל. וכתב הפר''ח (שם) שבעל העיטור שהתיר אזיל לטעמיה שפסק הלכה כר' יהודה במגילה (יט:), אבל הרי''ף והרמב''ם והרא''ש חולקים עליו, וס''ל דהלכה כרבנן, וכן עיקר. ואף מרן הש''ע (בסימן תרפ''ט) לא חשש כלל לסברת בעל העיטור, ולא הזכירה כלל בש''ע. ומה שהביא סברא זו כאן בהל' חנוכה, משום דמצות נר חנוכה קילא טפי, וכמ''ש המרדכי מלשון הגמ' וכו'. ע''ש. וכ''כ בשו''ת זכור ליצחק הררי (סימן נ' דף פה ע''ד) שנראה לו שאף בשעת הדחק אין להקל במגילה, לצאת ע''י קטן שהגיע לחינוך, שאפשר שמרן מחלק בין חנוכה למגילה, ולכן הזכיר בהלכות מגילה סברת בעל העיטור כלל וכמ''ש הפר''ח. ע''ש. וכן כתב לחלק הרב בית דוד (חאו''ח סימן תט). ונראה שכן דעת הגאון ר' יצחק טייב זלה''ה בספר ערך השלחן (סו''ס תרע''ה) שאחר שכתב, ''ויש מי שאומר דקטן שהגיע לחינוך מותר'', זה דעת בעל העיטור וריא''ז וכ''כ או''ח והכל בו בשם ר''י ע''ש ולפמ''ש הרב בית דוד (סימן תט וסימן תמ''א) דלא קי''ל כסתם אלא אם כותב הדבר שחולקים עליו בפירוש אבל אם נקט לשון הש''ס בסתם ואח''כ כתב וי''א וכו' דעתו לפסוק כי''א דקטן שהגיע לחינוך מותר וליתא דהרי''ף והרא''ש ורבינו ישעיה והסמ''ג והרב המאירי פ' כת''ק במגלה דקטן אפילו הגיע לחינוך לא כמ''ש סימן תרפ''ט ע''ש'', סיים הרב ערך השלחן, ''ואפשר דס''ל לחלק בין מגלה לנר חנוכה דקיל כמ''ש הפר''ח''. ע''כ. ומשמע שנטתה דעתו דעת עליון לדברי הרב בית דוד. וגם בשו''ת זבחי צדק (ח''ג סימן מא) התיר לקטן להדליק נרות ולהוציא את בני ביתו הגדולים ידי חובת ההדלקה. וכן נראה שהבין המג''א (סימן תרפ''ט סק''ד) ששם העיר דצ''ע שהרי הבית יוסף פסק בסימן תרע''ה כדעת בעל העיטור שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגילה לנ''ח וגם בר''ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ''ש בסמוך. עכ''ל. הא קמן דהבין שמרן ז''ל ס''ל בסימן תרע''ה כדברי בעל העיטור שהרי מרן ז''ל העתיק בסתם דברי הגמרא ואח''כ הביא לשון בעל העיטור בלשון ''יש אומרים'' ובכהאי גוונא דעתו כהיש אומרים ודלא כהסתם וכמו שביאר דברי המג''א, הפמ''ג (שם). אתה הראת לדעת דרוב ככל האחרונים סברי שלדעת מרן ז''ל קטן שהגיע לגיל חינוך רשאי להוציא את בני ביתו הגדולים ידי חובת ההדלקה. כל קבל דנא חזי הוית להגאון ר' דוד יוסף נר''ו בספר הנפלא תורת המועדים (עמוד סה) שהביא חלק מדברי האחרונים הנ''ל וכתב שאולם מדברי המטה יהודה (סימן תרפ''ט סעיף ב'), מרן החיד''א (סימן רע''א סק''א) והמאמר מרדכי (סימן תרפ''ט סק''ב) מתבאר דלעולם היש אומרים שהביא מרן ז''ל בסימן תרע''ה פליג אסתם והלכה כסתם, ולכן לדעת מרן ז''ל קטן אינו רשאי להוציא את בני ביתו הגדולים ידי חובת ההדלקה.
אולם אחר ראות דבריו נשאתי עיני וארא בדברי האחרונים שציין להם וראיתי שאף אחד מהם לא כתב כעדות הרב תורת המועדים הנ''ל, כי הנה זו לשון הרב מטה יהודה שם: מדסתם הש''ע משמע דבכל קטן מיירי ואפילו בקטן שהגיע לחינוך וכמו שהעלה מרן וכו', ואע''פ שהש''ע בהלכות חנוכה (סימן תרע''ה) הביא דעת בעל העיטור בשם יש מי שאומר וכאן גבי מגילה לא חשש לה שאני חנוכה דקילא כמ''ש הפר''ח יעו''ש. עכ''ל. ומבואר להדיא דס''ל שאכן יש לחלק בין קריאת מגילה לבין הדלקת נרות דהדלקת נרות קיל טפי וכמ''ש הפר''ח ואין לומר דלעולם הרב מטה יהודה ס''ל שקטן לא מוציא גדול גם בהדלקת נרות וכל קושייתו היא מדוע בהל' חנוכה העלה מרן ז''ל על שולחנו דברי בעל העיטור בלשון יש מי שאומר ואילו בסימן תרפ''ט לא העלהו, דזה אינו, דמלבד שהפר''ח הבין שאכן מרן ז''ל ס''ל כדברי בעל העיטור בהל' חנוכה ומשמע שהרב מטה יהודה מסכים לדבריו. עוד בה, שמהלשון שכתב ''לא חשש לה'', מוכח דכוונתו ז''ל שמרן ז''ל לא הביא דעת בעל העיטור בהלכות מגילה מפני דס''ל שהואיל וחנוכה הוי מדברי קבלה א''כ אין לסמוך על דעה זו, אבל בהלכות חנוכה דהו''ל מדברי סופרים וקיל טפי, משו''ה הביאה בשולחנו הטהור בלשון ''יש מי שאומר'', להורות נתן דיש לחוש לדברי בעל העיטור דס''ל שקטן מוציא גדול וכאמור.
גם מדברי מרן החיד''א אין ראיה כלל, כי הנה מרן החיד''א הביא שם הערת הב''ח דלכאורה דברי מרן ז''ל סתראי נינהו, שהרי בסימן רע''א כתב הוא ז''ל שנשים מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש ואילו גבי מגילה סימן תרפ''ט (סעיף ב) כתב בש''ע יש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים, ותימה שכאן פסק כפירש''י (ערכין ג.),
והפסקים סותרים זה את זה. עכ''ד. ועל זאת השיב מרן החיד''א דלק''מ דבסימן תרפ''ט מהסתם מוכח דמוציאות את האנשים, וסברת הלכות גדולות (הלכות מגילה עמוד רל''ה) כתבה בלשון י''א, וידוע דדעת מרן לפסוק כסתם, ואם כן שוו בשעוריהן פסקי מרן, ואין כאן סתירה. ואי משום דהכא כתבה בלי מחלקת ובמגילה הזכיר החולק, אי מהא לא איריא, כי ברבים היו דוכתי טובא דאורחיה דמרן הכי, כדכתיבנא בעניותין בכמה מקומות בס''ד. עכ''ד מרן החיד''א. וממ''ש מרן החיד''א ''ואי משום דהכא כתבה בלי מחלקת ובמגילה הזכיר החולק, אי מהא לא איריא, כי ברבים היו דוכתי טובא דאורחיה דמרן הכי, כדכתיבנא בעניותין בכמה מקומות בס''ד'', הבין הגר''ד יוסף הנ''ל שהוא הדין בנ''ד שאע''פ שמרן ז''ל בסימן תרפ''ט גבי מגילה סתם שאין הקטן מוציא גדול יד חובת קריאת מגילה ואילו בהדלקת נרות חנוכה הזכיר החולק, מ''מ דעתו כמו שסתם, כי כן דרכו של מרן ז''ל במקום אחד לסתום הדעה בלא שום חולק ובמקום השני להביאה בלשון יש אומרים וכיוצ''ב.
אולם לפענ''ד הדבר ברור שאין לדמות דברי מרן ז''ל בסימן רע''א לנ''ד, דהתם בסימן רע''א מיירי בקידוש ומגילה דדינם שוה (ואדרבה אפשר דמגילה קיל טפי), וכיון שיש סתירה בדברים, מוכרחים אנו לומר דלעולם דעתו כדעת הסתם דמשמע מהתם דנשים אינם מוציאות גדול ידי חובת ההדלקה, אבל בנ''ד שיש טעם גדול לחלק בין קריאת מגילה להדלקת נרות דלעולם הדלקת נרות קיל טפי למה לנו להכניס עצמינו לדוחק גדול ולומר שמ''ש מרן ז''ל בסימן תרע''ה בדעת הסתם מיירי אפילו בקטן שהגיע לחינוך אפילו שבב''י (סימן תרע''ה) הביא הוא ז''ל דברי בעל העיטור בשתיקה כהודאה דמי ולא הזכיר דעת החולקים כלל, בזמן שיש לפנינו חילוק פשוט וברור וכמ''ש האחרונים הנ''ל. וגם בדברי המאמ''ר לא מצאתי כלום, ששם לא מיירי בקטן כלל אלא באשה ובטומטום.
אתה הראת לדעת שרוב ככל האחרונים ס''ל שלדעת מרן ז''ל קטן שהגיע לגיל חינוך רשאי להוציא את בני ביתו הגדולים ידי חובת ההדלקה, ואף אחד מהראשונים לא כתב בהדיא שבהדלקת נרות, קטן אינו יכול להוציא גדול, ולכן הדבר ברור שכן עיקר בפרט דהו''ל דבר שאיסורו מדרבנן. מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה ורק בשעת הדחק או במקום צורך אפשר לסמוך על המתירים, הואיל וכבר נתבאר לעיל שיש בזה עקולי ופשורי ויד הדוחה נטויה לומר שהראשונים דמיירי במגילה ס''ל דה''ה בהדלקת נר חנוכה, לפיכך היכא דאפשר ידליק על ידי גדול ורק היכא דלא אפשר על ידי גדול, ידליק על ידי קטן.
היוצא מהמחובר יש אומרים שקטן שהגיע לגיל חינוך חייב בהדלקה ומוציא ידי חובה את בני ביתו, ויש חולקים וסוברים שאפילו קטן שהגיע לגיל חינוך פטור ממצות נרות חנוכה ולא יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת ההדלקה, ולכתחילה יש להחמיר בזה ומכל מקום בשעת הדחק או במקום צורך אפשר לסמוך על המתירים.
סימן יז - שאלה: עמדתי ואתבונן במי שנתארח אצל חבירו ולא הדליקו עליו בביתו או שהוא אינו נשוי ואינו מתפרנס מאביו ואימו אלא מתפרנס בכוחות עצמו, דקי''ל שצריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, האם הדין כן גם כאשר אכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, מפתו יאכל ומכוסו ישתה שהואיל ובעל הבית שמהנה את אורחו לכל צרכיו, וכל מחסורו עליו ?
תשובה: כתב הרב גנת ורדים בקונטרס גן המלך (סימן מא) וז''ל: והא דאכסנאי מחויב להשתתף עם בע''ה בפריטי ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק לעצמו. לעד''נ דהיינו דוקא באכסנאי שנותן היציאה לבעל הבית דאז מחייב להשתתף ואם יש לו חדר לעצמו מחייב להדליק לעצמו אבל אם האכסנאי סמוך על שלחן בעל הבית לגמרי ומפתו יאכל ומכוסו ישתה אין צריך לזה כלל כי בעל הבית דקמהני ליה בכל צרכו הלא הוא גם הוא יזכה לו גם בקצת דמי הנרות וליכא בזה חשדא כלל כיון שידוע הוא דאתכא דבעל הבית קא סמיך. ועוד נראה להקל אפילו שיש לו בית שאינו מתוך ביתו של בעל הבית וליכא בזה חשדא ולא דמי לבית שיש לו ב' פתחים כיון שידוע הוא שהאכסנאי הזה הוא מתארח בבית פלוני. עכ''ל. והובא להלכה בספר יד אהרן, ובספר שלחן גבוה, ובספר כסא אליהו ישראל. ע''ש. ומבואר שהוא ז''ל ס''ל שמי נתארח אצל חבירו ולא הדליקו עליו בביתו או שהוא אינו נשוי ואינו מתפרנס מאביו ואימו אלא מתפרנס בכוחות עצמו, חייב בנר חנוכה, מכל מקום יש אומרים שזה שאמרו אכסנאי (אורח) צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק בפני עצמו, הני מילי באכסנאי שמשלם לבעל הבית כל הוצאות אכילה ושתיה ושאר דברים, אבל אם האכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, אין צריך לזה כלל, כי בעל הבית שמהנה את אורחו לכל צרכיו, וכל מחסורו עליו, הלא הוא גם יזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה. וכן פסק בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן רסג סעיף ט'). ע''ש. וכן כתב הרה''ג רבי יעקב סופר בספר כף החיים (סימן תרעז סק''ג), שדוקא אם אוכל ושותה אצל בעל הבית כשהוא מחשב עמו כל פרטי הוצאותיו, לכן צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית כדי שיהיה לו חלק במצות הדלקת נר חנוכה, אבל אם אוכל בקבלנות כך וכך מעות ליום או לשבוע או לחודש, לכל מה שנצרך לאורח, אינו צריך להשתתף בפרוטות. (והסתמך על האחרונים הנ''ל). וכן נראה דעת שו''ת לאברהם אלקלעי (חאו''ח סימן כד). וכתב בשו''ת יחו''ד ח''ו (סימן מג) שמדברי האורחות חיים (הלכות חנוכה אות יד) שהביא מרן הבית יוסף בסימן תרע''ז מבואר כהגו''ר הנ''ל שכתב שם, ''בן גדול בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי וצריך להשתתף''. ע''כ. והוסיף, והוא הדין לחתניו כשאין להם בית שידליקו בעבורם. ע''כ. ומוכח שאם סמוכים על שלחן בעל הבית, הרי הם כבני ביתו, ופטורים מלהשתתף. ואם כן הוא הדין לאכסנאי. עכ''ד היחו''ד הנ''ל.
אולם ממה שכתב הרשב''א בתשובה (סימן תקמב) וז''ל: שאלה, מי שאוכל בבית חמיו הוא ואשתו ובניו, האם דינו כאכסנאי. תשובה, גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית, ואפילו שוכב בבית בפני עצמו, אף על פי שאינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ובפתילות, ולא דמי לאכסנאי שמדליקים עליו בתוך ביתו, ששם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר, שצריך להשתתף בפרוטות. ע''כ. משמע שאפילו סומך על שלחן חמיו צריך להשתתף בפרוטות. וזה שלא כדברי הרב גן המלך וסיעתו. וכן כתב הפרי מגדים (סימן תרעז, אשל אברהם סק''ג) וזו לשונו: ודע שאכסנאי צריך להשתתף או להדליק. ע''כ. וכיו''ב כתב המשנ''ב (סק''ד), ושם בשער הציון (ס''ק יא) כתב שכן כתב המאירי. וכן מבואר מדברי התוספות שהובאו במאירי (שבת כג.) ששם כתב בזה''ל: חכמי התוספות כתבו, ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שלחן אחד, ואפילו בן גדול ונשוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף. וזו השניה מיהא אינה נראית לי כלל, שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית, אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום. עכ''ל. וממ''ש התוספות שאפילו בן גדול ונשוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף, משמע דלא כהגנת ורדים הנ''ל דמיסתמא בן אוכל אצל אביו אינו משלם לאביו עבור מה שאכל ואעפ''כ צריך להשתתף עמו בפרוטות. ואף המאירי מסכים לזה שהרי הוא ז''ל חלק על מה שכתבו התוספות גבי בן אוכל אצל אביו אבל בזרים מודה המאירי שחייבים להשתתף אפילו אם הם סמוכים על שלחן בעל הבית, ושאני בני הבית שלהם יש דין מיוחד. וכנראה אלו דברי המאירי שציין שער ציון הנ''ל. וע''ע בשו''ת תפילה למשה ח''ב (סימן נא עמוד תס''ג). וע''ע באורחות חיים (הלכות חנוכה אות יד) שכתב וז''ל: גדול בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי, ויש אומרים דאפילו סומך הרי הוא כאכסנאי, דאין ידו כיד אביו. ע''כ. ומבואר שלדעת היש אומרים צריך להשתתף בכל ענין אפילו בן נשוי אצל אביו [א. ה למרן הב''י היה גירסא אחרת בדברי האורחות חיים]. וכן מבואר מדברי הכנה''ג (סימן תרע''ז הגהות הטור) שמסיק שאפילו הסמוך על שלחן אביו צריך להשתתף עמו. ע''ש. ואפילו לדעת הרב בית דוד (חאו''ח סימן תעב) דס''ל שבן סמוך על שלחן אביו אינו צריך להשתתף, מכל מקום אפשר שהוא ז''ל מיירי בבן שמתארח אצלו אביו בקביעות כל השניה אבל באורח שאינו סמוך כל השנה על שלחן חבירו ורק עתה נתארח אצלו ליום או יומיים וכיוצא, גם הרב בית יהודה שצריך להשתתף.
ומעתה אחר שנתבאר שמדברי רוב ככל הראשונים והאחרונים מבואר שאפילו שסמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, חייב להשתתף עימו, א''כ הדבר ברור שהעיקר כדבריהם. וגם הרב חסד לאברהם הנ''ל ס''ל לדינא דלא כהגנת ורדים שהרי הוא ז''ל כתב עליו שלא מצאנו חילוק זה בפוסקים אלא שסיים שעינינו הרואות שכן מנהג העולם, וכנראה שכתב כן למקומו ששם היה מנהג ברור בזה אבל לנו שאין מנהג ברור בזה, יש לנו לילך על פי דעת רוב הפוסקים, וגם הזבחי צדק (ח''ב חאו''ח סימן לז) הסכים להרב חסד לאברהם הנ''ל, מ''מ המעיין בדבריו ישר יחזה פנימו שהביא רק הדין שהבנים והחתנים אינם צריכים להשתתף, אבל השמיט דין אורחים שאינן בני ביתו. ואע''פ שבשו''ת יחו''ד הנ''ל הביא ראיה להגו''ר מדברי האורחות חיים, מכל מקום הנה במשנ''ב איש מצליח בהערות שבסוף הספר (עמוד מד) הביא הגר''מ הלוי זצ''ל דברי היחו''ד הנ''ל, וכתב עליו בזה''ל: ובמחכ''ת אין שום מחלוקת בין הרשב''א לאורחות חיים בזה, שאע''פ שמוכח מדברי האורחות חיים שאם סמוך על שלחן בעל הבית הרי הוא כבני ביתו ואין צריך להשתתף, אולם זהו דוקא כשסמוך כל השנה על שלחן בעל הבית, אבל אם כל השנה סמוך על שלחן שלו, ובחנוכה בלבד בא לבית אביו להתארח וסמוך על שולחנו כנדון הרשב''א, גם האורחות חיים צריך להשתתף ודלא כהרב גן המלך. עכ''ל. ועל פי זה פסקו שם הרבנים המגיהים שנראה שהאורח האוכל אצל בעל הבית אפילו אם אינו משלם לו עבור האוכל והאירוח, צריך להשתתף בפרוטות, או שבעל הבית יקנה לו בפירוש במתנה חלק ובפתילות, ושכ''פ בשו''ת תפילה למשה (ח''ב סימן נא אות ג) ובספר מנוחת אהבה ח''א (פרק ד' סעיף י'). וע''ע במ''ש הרב תורת המועדים (עמוד נו) וי''ל ע''ד כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ובאמת שגם הגאון יחו''ד נר''ו אחר שהביא דברי האורחות חיים ולמד ממנו שהוא הדין לאכסנאי, כתב ע''ז, ''אך יש לדחות שזהו דוקא בקרובי משפחה, אבל אנשים זרים שהתארחו אצל בעל הבית לעולם צריכים להשתתף. וכמו שכתב המאירי (שבת כג), וזו לשונו: חכמי התוספות כתבו, ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שלחן אחד, ואפילו בן גדול ונשוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף. וזו השניה מיהא אינה נראית לי כלל, שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית, אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום''. עכ''ל. וכבר כתבנו לעיל בס''ד שממה שהעיר המאירי רק על מה שכתבו התוספות גבי בן אוכל אצל אביו, משמע שבזרים מודה המאירי שחייבים להשתתף אפילו אם הם סמוכים על שלחן בעל הבית, ושאני בני הבית שלהם יש דין מיוחד. וכן עיקר.
אלא שראיתי להגאון ר' יצחק יוסף נר''ו בספר ילקוט יוסף ח''ה (מועדים עמוד רלג) שכתב וז''ל: והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי החנוכה, ולן בביתו לילה אחד או יותר, ואוכל ושותה על חשבון בעל הבית, ואינו עושה עמו חשבון כלל, אינו צריך להשתתף עמו בפרוטות, שהרי הוא יוצא בהדלקת בעל הבית, והוא הדין אם הוא משלם לבעל הבית איזה סכום מסויים, אך בעל הבית אינו עושה עמו חשבון מדויק על כל ההוצאות שמוציא עליו, שגם בזה אינו צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. עכ''ל. ושם בהערות ציין לשו''ת יחוה דעת הנ''ל כיעו''ש. ומבואר שהבין שמר אביו מרן הראש''ל ס''ל כדברי הגנת ורדים הנ''ל. ולפענ''ד לא כן אבי, כי הנה מלבד שכבר בארנו לעיל שלדעת רוב ככל הראשונים מי שאינו סמוך על שלחן חבירו חייב להשתתף ושיש אומרים שאפילו בן שסמוך על שלחן אביו חייב להשתתף. עוד בה, שגם מרן הראש''ל כתב שיש לחלק בין קרובי משפחה שאינם צריכים להשתתף לבין אנשים זרים שהתארחו אצל בעל הבית שלעולם צריכים להשתתף. וגם בסוף דבריו כתב הרב נר''ו שהעיקר כדברי הזב''ץ ודעימיה דס''ל שבן נשוי שסומך על שלחן אביו אינו חייב להדליק בפני עצמו, אפילו אם יש לו חדר לעצמו. ומבואר דמיירי בבן נשוי ולא בחבירו, ואולי מפני שהזב''ץ כתב בסוף דבריו ''וכן המנהג פשוט וכמו שהעלה החסד לאברהם הנ''ל'', וכתב ע''ז מרן הראש''ל נר''ו שם ''וכן עיקר'', משו''ה הבין הרב ילקו''י שאע''פ שהזב''ץ מיירי בבן אצל אביו, מכל מקום ה''ה לחבירו, ומכל מקום הנה ראיתי להגר''ד יוסף נר''ו בספרו תורת המועדים (עמוד נ''ו ד''ה ולענין הלכה) שכתב שאע''פ שמעיקר הדין איש זר המתארח בבית חבירו וסמוך על שולחנו לגמרי, ואינו עושה עמו חשבון הוצאותיו כלל, אין צריך להשתתף, מכל מקום נכון לחוש לדעת הפוסקים שכתבו שצריך להשתתף אפילו בסמוך שולחנו, מכל מקום כשהציע את הדברים בפני אאמו''ר מרן הראש''ל שליט''א, הסכים הרב שיש מקום לומר שראוי להחמיר להשתתף אף בסמוך על שולחנו ובפרט באיש זר שאינו בנו או חתנו, וכן כתב בהלכה שם. ולפענ''ד אין זה ממדת חסידות בלבד אלא כמעט בחיוב גמור בפרט דאפשר לעשות הדבר בנקל.
היוצא מהמחובר, מי נתארח אצל חבירו ולא הדליקו עליו בביתו או שהוא אינו נשוי ואינו מתפרנס מאביו ואימו אלא מתפרנס בכוחות עצמו, חייב להשתתף עם בעל הבית אפילו שסמוך לגמרי על שלחנו.
סימן יח - שאלה: עמדתי ואתבונן בערב שבת חנוכה, איזה נר מדליקים תחילה נר שבת או נר חנוכה ?
תשובה: כתב בעל הלכות גדולות (הל' חנוכה דף כה ע''ד) בזה''ל: והיכא דבעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה, משום דקבלה שבת עליה. עכ''ל. ומבואר דס''ל שהדלקת נרות שבת הוי כקבלת שבת ולכן בערב שבת של חנוכה צריך להקדים נר חנוכה לנר שבת, כי אם ידליק נר שבת ברישא מפני שהוא תדיר, שוב לא יוכל להדליק נר חנוכה אחר כך. וכדבריו פסקו המרדכי (פרק במה מדליקין סימן רצג), בסידור רב סעדיה גאון (עמוד רנה), ובסידור רב עמרם גאון ובחידושי רבינו פרחיה (שבת כג:) בשם רבינו סעדיה גאון. וכן נראה דעת רש''י ז''ל כמבואר בסידורו (סימן שיד, עמוד קנ), בתשובותיו (סימן רצ) ובספר הפרדס (סימן רא). וכ''כ האור זרוע ח''ב (סימן יא) בשם רש''י ועוד הרבה ראשונים, והביאם בשו''ת יבי''א ח''ב (חאו''ח סימן טז).
אולם הרבה ראשונים לוחמים על סברת בה''ג הנ''ל, וכמבואר בחידושי הרמב''ן (שבת כג:) שכתב לדחות דבריו באומרו שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות כלל ולכן צריך להקדים נרות שבת לנרות חנוכה שכל התדיר והמשובח קודם לחבירו. ע''ש. וכיו''ב הרשב''א, הריטב''א והמאירי בחידושיהם למסכת שבת (שם). וכ''כ הרשב''א גם בתשובותיו בחלק א' (סימן אלף וק''ע) ובחלק ד' (סימן קיט). וכן דעת הרא''ש (פ''ב סימן כד). וכן כתב הר''ן (שבת כג:) בשם התוספות והרא''ה. וכ''כ בשיבולי הלקט (סימן נט) ושכן מצא בדברי הגאונים. וכן כתב בספר המאורות (שם) שצריך להדליק נר שבת קודם נר חנוכה שהוא תדיר יותר. והובאו בשו''ת יבי''א הנ''ל (אות ג). וכן דעת הסמ''ג, רבינו ירוחם, הגהות מיימוניות והרב המגיד וכמ''ש מרן ז''ל בב''י (סימן רסג)וזו לשון מרן ז''ל בשלחן ערוך (סימן רסג סעיף י), ''לבה''ג כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שבירכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה ואינן מכבות אותה. ויש אומרים שאם תתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו מועיל. ויש אומרים שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בה''ג ואומרים שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, אלא כיון שאומר החזן ברכו הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת, הוי כברכו לדידהו''. עכ''ל. וקי''ל שהלכה כיש אומרים בתרא אפילו שכתבו בלשון חולקים וכמ''ש בס''ד בספר מבא השלחן ח''א (פרק י''א כלל ו), בפרט שכתב דברי בה''ג בלשון יחיד ולשון ''יש חולקים'' בלשון רבים. וכן כתב בדעת מרן ז''ל בשו''ת יבי''א ח''ב (שם אות ג). ומבואר שמרן ז''ל ס''ל שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, ואם כן יוצא איפוא שצריך להדליק נרות שבת קודם נרות חנוכה דתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
איברא שמרן ז''ל בסימן תרע''ט (סעיף א) כתב וז''ל: בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת. עכ''ל. ולכאורה נראה דס''ל שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, מכל מקום הנה בבית יוסף אחר שהביא מחלוקת הראשונים בדין זה, סיים בזה''ל: ולענין מעשה נראה לי דמדליק של חנוכה תחילה, דאף לדברי החולקים על בעל הלכות גדולות, אם רצה להדליק של חנוכה תחלה רשאי. עכ''ל. ומבואר שבאמת ס''ל שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, ומ''ש שבערב שבת ידליקו נר חנוכה תחלה, הוא בכדי לחוש לסברת של בה''ג היכא דאפשר בנקל. ואע''פ שכשמדליק נר חנוכה קודם עובר על תדיר ושאינו תדיר, מ''מ עדיף לצאת לדעת כל הפוסקים (בפרט באיסור שבת שעונשו סקילה) מאשר לקיים תדיר ושאינו תדיר. ושו''ר שגם בשו''ג (שם) ובערך השלחן (שם) כתבו שמרן ז''ל ס''ל דכיון דדין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אינו לעיכובא אלא להידור מצוה, ומאידך לדעת בעל הלכות גדולות הנ''ל צריך להקדים הדלקת נר חנוכה להדלקת נר שבת לעיכובא, לכן מקדים נר חנוכה לנר שבת. ע''ש. והוא כעין מה שכתבנו לעיל. וכ''כ הרדב''ז בתשובה (ח''ב סימן תשנ''ז), והוסיף שהדלקת מצוה חביבה יותר משום פרסומי ניסא. ע''ש. ואע''פ שבספר האשכול (הל' חנוכה ח''ב סימן ו) כתב, דאיכא מרבוואתא דאמרי דנר שבת קודם, דתדיר. וחזי לן כיון דדרך בני אדם לקבל שבת בהדלקת נר שבת, מוטב להדליק נר חנוכה ברישא. ואי משום שבת דתדיר, אכתי לא מטא זימניה. עכ''ל. ומבואר דס''ל דהאי טעמא שמדליק נר חנוכה קודם מפני שעדיין לא הגיעו זמנו של שבת ואז אינו נכנס בכלל תדיר וכו', מ''מ הרואה יראה שמרן ז''ל לא התיר מטעם זה אלא מהטעם שכתבנו לעיל בס''ד, ומה גם שהרמב''ן (שבת כג:) והמאורות (שם) להדיא כתבו שאסור להדליק נר חנוכה קודם נרות שבת, מפני שתדיר קודם. ע''ש. ומבואר שהם חולקים על דברי האשכול הנ''ל. וא''כ אפשר שמרן ז''ל סובר כמותם. וכן מתבאר מדברי הדרכי משה (שם סק''א) שהעיר על דברי
מרן ז''ל דהוי האינו תדיר קודם לתדיר. ע''ש. וכן מתבאר מדברי מרן ז''ל בסימן תרפ''א (סעיף ב') שכתב וז''ל: מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם ההבדלה. עכ''ל. והיינו טעמא, דכל מה שנוכל לאחר לצאת השבת עדיף יותר. ומבואר דס''ל שאע''פ דקי''ל תדיר קודם, מ''מ כיון שיש צורך זה או אחר רשאי להקדים את האינו תדיר, והוא הדין בנ''ד. וכן עיקר להלכה.
והנה מסתימות לשון מרן ז''ל הנ''ל משמע שאפילו אם הבעל מדליק נר חנוכה והאשה נר שבת כדרך העולם, צריך להקדים נר חנוכה תחלה, ולכאורה הדבר צריך ביאור כי אפילו הרמ''א שסובר שקבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, מודה ששאר בני הבית מותרים במלאכה עד ברכו כידוע. ומעתה כיון שהאשה מדלקת נרות שבת (מפני שכיבתה נרו של עולם) ושאר כל בני הבית מותרים במלאכה, אין טעם לומר שידליק נר חנוכה קודם נר שבת בכדי לחוש לדעת בה''ג הרי גם לדעתו שאר כל בני הבית מותרים במלאכה, ואם כנים אנו בזה לפ''ז יוצא איפוא שחייב להדליק נר שבת תחילה דתדיר קודם. ובאמת שכן כתב האורחות חיים (הל' חנוכה סימן טו) וז''ל: ונראה באמת שיש להקפיד אם אדם אחד מדליק את שתיהן, אבל אי לא אדליק אדם אחד אין איסור לעשות בה מלאכה אלא למי שהדליק בלבד. וכ''כ הרב רבינו פרץ ז''ל. עכ''ל. וכן כתב בשלטי גיבורים (דף ט: מדפי הרי''ף סק''ד) בשם סמ''ג (עשין ל') מהר''ם ומרדכי וכן דעת עוד כמה ראשונים. ומבואר מכל הני רבוותא שכל מה שאמרו שנר חנוכה קודם לנר שבת, היינו כשאחד מדליק את שניהם, אבל כשהאשה מדליקה נרות שבת והאיש מדליק נר חנוכה רשאי להדליק נר שבת קודם, ואדרבא חייב להדליקו קודם בכדי שלא יעבור על תדיר ושאינו תדיר. וכן ראיתי להפר''ח (סימם תרע''ט) שכתב דלרוב הפוסקים דקבלת שבת לא תליא בהדלקה, איזה מהם שירצה יקדים ואדרבא נר שבת קודם דתדיר קודם. עכ''ל.
ותבט עיני להרדב''ז בתשובה (ח''ב סימן תשנ''ז) שכתב וז''ל: ודעתי הפעוטה כדעת בה''ג שמקדים נר חנוכה. ולא מפני שאני סובר שהדלקת נר חנוכה הויא קבלת שבת, אלא שכיון שיש מי שסובר כן וכו' ויש בדבר מחלוקת, אין לנו להכניס עצמנו בספק שבת משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ותו דברי הגאונים קבלה היא. ותו כיון דחביבא ליה משום פרסומי ניסא ראוי להקדימה. עכ''ל. ולפי מה שכתב בסוף דבריו מבואר יוצא שאע''פ שאין הבעל מקבל שבת בהדלקתו אשתו, מ''מ כיון שמצות הדלקת נרות דחביבא ליה משום פרסומי ניסא ראוי להקדימה. וכן ראיתי הלום למרן החד''א בברכ''י (סימן תרע''ט סק''א) שהביא דברי הפר''ח הנ''ל והוסיף שיש עוד טעם להקדים נר שבת דהוא מקודש מנר חנוכה וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו וכ''ש דשבת תדיר ומקודש וכו', אלא שסיים שם בזה''ל: ומיהו העיקר כמו שפסק מרן ז''ל דבזה יוצא ידי כל הדעות וכן הסכים הרדב''ז בתשובה סימן תשנ''ז והאריך בזה. ועוד איכא טעם בעיקר על דרך האמת דנר חנוכה ברישא ואח''כ נר שבת דמעלין בקדש. וכן ראוי להורות. עכ''ל. ומבואר דמלבד טעמו של הרדב''ז יש עוד טעם להקדים נר חנוכה לנר שבת והוא עפ''י דרך האמת דקי''ל מעלין בקדש. וכן מתבאר היטב מדברי רבינו יוסף חיים בספרו בא''ח (ש''ר פרשת וישב הלכה כ) וז''ל: נר חנוכה מדליק קודם נר שבת ואע''פ שהאיש הוא המדליק נר חנוכה והאשה מדלקת נר שבת, תמתין אשתו שלא תדליק נר שבת עד שידליק הבעל נר חנוכה. ויש בדבר זה טעם על פי הסוד כנזכר בדברי רבינו האר''י ז''ל, שאם ידליקו נר שבת קודם, עושה פגם ח''ו. מיהו אם השבת הוא בליל ז' או ח' שיש נרות הרבה והאשה רוצה למהר מחמת הזמן שלא נשאר עת מרווח, אז תוכל להדליק נר שבת אחר שהדליק הבעל נר אחד בלבד ולא תמתין עד שידליק הכל. עכ''ל.
אולם כל זה איננו שווה לי כי מרן ז''ל כתב בב''י שהטעם שמדליקים נרות חנוכה קדום נרות שבת הוא מפני דאף לדברי החולקים על בעל הלכות גדולות, אם רצה להדליק של חנוכה תחלה רשאי, ולא הזכיר אף אחד מהסברות הנ''ל, וא''כ עדיין קמה גם ניצבה לפנינו השאלה מדוע סתם הוא ז''ל שאפילו אם הבעל מדליק נר חנוכה והאשה נר שבת כדרך העולם, צריך להקדים נר חנוכה תחלה. וחשבתי דרכי לומר שמרן ז''ל הבין שלדעת בה''ג ודעימיה מלבד האשה שמקבלת שבת בהדלקתה גם שאר בני הבית מקבלים שבת בהדלקתה, ולכן כתב שבכל אופן ידליקו נר חנוכה קודם נר שבת. וכאשר דימיתי כן מצאתי בבית יוסף סימן רס''ג (בד''ה כתב בה''ג) שאחר שהביא דברי בה''ג והראשונים שחולקים עליו, כתב שגם שסמ''ג חולק על בה''ג בזה אלא שכתב שאמנם המדליק עצמו אסור במלאכה לאחר שהדליק. ע''ש. וממ''ש שכתב שהסמ''ג חולק על בה''ג ואפילו הכי ס''ל שהמדליק עצמו אסור במלאכה, מבואר להדיא שהבין שלדעת בה''ג כל בני הבית אסורים במלאכה. וכן כתב בשלטי גיבורים (שם) שלדעת בה''ג גם שאר בני הבית מקבלים שבת בהדלקתה. [אולם האורחות חיים (שם) לא הבין כן שהרי אחר שהביא מחלוקת ראשונים בנ''ד סיים וכתב שבאמת יש להקפיד אם אדם אחד מדליק את שניהם, אבל אם לא מדליק אחד את שניהם, אין להקפיד, כי באמת אחר הדלקה אין איסור לעשות מלאכה אלא מי שהדליק בלבד. ע''ש.]
ועינא דשפיר חזי להגה שבסוף משנ''ב איש מצליח (סימן תרע''ט ס''א בהגה עמוד מד) שבתחילת דבריו כתב הרב המגיה שמדברי מרן ז''ל משמע להדיא אפילו אם הבעל מדליק נרות חנוכה והאשה נר שבת צריך להקדים נר חנוכה תחילה, ושצריך לומר שלדעת בה''ג גם שאר בני הבית מקבלים שבת בהדלקת בעלת הבית, כיון שהיא כשליח שלהם במצוה זו. ולכן אע''פ שהבעל מדליק נרות חנוכה והאשה נרות שבת, מ''מ אם תדליק תחלה נרות שבת גם הוא נאסר במלאכה והביא ראיה לזה מדברי כמה ראשונים דס''ל שכל בני הבית אסורים במלאכה, [ואע''פ שבאיזה מקומן יש לעמוד על הראיות שהביא, מ''מ הדין דין אמת וכאמור] אלא שאחר כך כתב שלכאורה דברי האורחות חיים (הלכות שבת) מרפסי איגרי, שבתחילה (אות ב) הביא דברי מהר''ם ור''פ שהובאו בכל בו (סימן לא) שהר''ם אומר שמדליקין בערב שבת יכולין להתנות שאין מקבלים עליהם שבת עד שיתחיל החזן להתפלל תפלת ערבית וכו', ושר''ף ז''ל כתב דוקא לבני הבית, אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליקה דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי וכו'. ואח''כ (באות ו) הביא מחלוקת הפוסקים בערב שבת חנוכה איזה נר להקדים, וסיים שיש להקפיד אם אדם אחד מדליק את שתיהן, אבל אי לא אדליק אדם אחד אין איסור לעשות בה מלאכה אלא למי שהדליק בלבד. ושכ''כ הרב רבינו פרץ ז''ל. ולכאורה זה היפך מה שכתב לעיל מיניה באות ב. ותירץ הרב הכותב שם, דס''ל להאורחות חיים שכשהבעל יודע שעליו להדליק נרות חנוכה, הו''ל כאילו מתנה בהדיא שאינו רוצה לקבל שבת בהדלקה, ובכה''ג מועיל לשאר בני הבית כדלעיל, ומרן ס''ל שידליק תחלה נר חנוכה דשמא ישכח מהדלקת נרות חנוכה, או שמא יטעה לומר שאע''פ שקיבל שבת מותר לו להדליק נר חנוכה אחרי כן, וכיון שיכול להמלט מכל זה עדיף שיעשה כן. ושמא משמע ליה כן מלשון הפוסקים שכתבו כבה''ג דבערב שבת מדליק נר חנוכה תחילה, ומשמע ליה דמיירי באופן הרגיל שהאיש מדליק נרות חנוכה והאשה נרות שבת, ואעפ''כ כתבו שמדליקים תחלה נרות חנוכה. ועוד אפשר לומר דס''ל למרן שכיון שהדלקת הבעל נר חנוכה היא גם בשביל האשה, אינו ראוי לכתחילה שתצא ידי חובה נרות חנוכה אחר שקיבלה שבת. עכ''ד הה''כ נר''ו.