ישמח משה על תפלות יוט וליקוטים· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
תוכחת חיים אמירה נעימה · פסח
הגדה
כהא לחמא עניא עיין במעשה ה' ולי נראה עפ"י דברי מעשה ה' בדברי ראב"ע ולא זכיתי שתאמר י"מ בלילות היינו בגלות דאכתי עבדי אנן עיי"ש] אך דבאמת טעמא בעי הלא אכתי עבדי אנן אך התירץ מובן דעכשיו אנו יכולין להגאל בכל עת ואז ולא יכלו להתמהמה כנ"ל ועפ"ז יתבאר דקודם שפתח לספר ביציאת מצרים מקדים שלא יקשה מה תועלת לנו עתה בי"מ הלא עבדי אנן ולמה נספר לכך פתח ואמר כהא לחמא עני' וכו' כמו שפ' במעשה ה' דכל הסעודה נקרא ע"ש הלחם ואומר דבאמת שהסעודה כעת בעוני כאז ומ"מ אנו מספרין בי"מ דהשתא עבדי לשנה הבאה כו' משא"כ אלו לא יצאנו אז ממצרים היינו עבדים לעולם כנ"ל:
עוי"ת כהא לחמא עני' כו' מלבד הפירושי' שפרשתי כבר בדרך פשוט נ"ל עוד כי ידוע הגלות בבחינת הסתר אסתיר והגאולה בבחינת השגחה גלוי' עינא פקיחא וע"כ גדולה צדקה שמקרבת הגאולה כי בחינת עני נסתלק ממנו סוד עין דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באנפוי כאמרם כל המצפה לשולחן אחרים עולם חשוך בעדו ועפ"ז מפרשין הפסוק ברבות הטובה רבו אוכלי' כו' ומה יתרון כו' כי אם ראות עיניו והמשפיע אם הוא טוב עין ממשיך מלחמו דרך טוב עין ועני אותיות עין רק הנו"ן קודם ליו"ד כי נסתלק ממנו בחי' עין כנ"ל והוא בסוד עלמא דנוקבא דתאיב לקבלא מלעילא שהוא בחינת יום עלמא דדכרא והיינו נ"י והמשפיע בטוב עין עושה מעני עין שמחזיקו בדברים ושמח כמו בביתו וע"כ משביעו כי סומא אין לו שבע וזה השבח שאמרו חז"ל כל הנכנס לביתו כשהוא רעב יוצא כשהוא שבע דהשפיע בטוב עין ומעורר עינא פקיחא סוד הגאולה וע"כ מקרב הגאולה והיינו כהא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהי' בגלות בבחינת הסתר אסתיר בחינת עני שנסתלק העין כמו כן עתה בעוה"ר ע"כ לתקן זה כל דכפין ייתי וייכול כו' היינו בחינת טוב עין שאינו מוחה לשום ברי' ומעורר עינא פקיחא רזא דגאולה ע"כ השתא הכא כו' והבן:
כל דכפין ייתי וייכול כו' השתא הכא כו' ע"ש גדולה צדקה שמקרבת הגאולה וע"ד שאלת טורנוסרופס [אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן] ותשובת ר"ע כי ישראל נקראו בנים למקום וכמשל על אב שכעס על בנו והרחיקו מביתו ובא אוהבו של אב ונותן מזון ומחי' להבן, האב משלם שכרו משלם כי היטב עם בנו האהוב לו לא כן העכו"ם שנקראים עבדים והאדון שכעס על עבדו ומנע ממנו פרנסתו אם יבוא אחד ויחזיק ידי העבד לפרנסו יכעוס עליו האדון ובזה פי' צדקה תרומם גוי אלו ישראל שישראל שעושים צדקה אלו עם אלו יתרוממו ע"י הצדקה כי מזה מוכח שנקראים בנים למקום וחסד לאומים חטאת כי חטאת הוא להם כנ"ל ודו"ק] כי וויכוח אוה"ע עם ישראל בענין הגלות והגאולה ג"כ בענין זה וכדאשכחן בהושע כמבואר בפסחים בפ' האשה (דף פ"ז) [שאמר הקב"ה ישראל שהם בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינים שקניתי בעולמי ואת אמרת העבירם באומה אחרת וכו'] והיינו כל דכפין כו' כי בנים אנחנו [וראוי לנו לעשות צדקה אלה עם אלה] וע"כ השתא הכא כו' והבן:
ע"י עפ"י דברי השל"ה בשער השמי' בנוסח כהא לחמא שכ' שם הטעם שאין גומרין ההלל וענין התרגום, עיי"ש דבריו כי נעמו [ותודה"ק כי ביציאת ישראל ממצרים עוד לא נתקשרו לגמרי בקדושה דלעילא עד אחר שספרו ימי הספירה כאשה שסופרת ימי ליבון ואח"כ הי' הזיווג בקבלת התורה וכמבואר בזוהר הקדוש שמטעם זה אין גומרין את ההלל בפסח לפי שעדיין לא נתקשרו קשר שלם בכלל וכו' כי עדיין לא נתנה תורה המחברת ביניהם ולפיכך אין גומרין בהם ההלל אבל בימי החג שכבר קבלו התורה כל הימים העליונים בסוד ז' ענני הכבוד שהכל בחיבור שלם לפיכך גומרין ההלל וע"כ נתקן הא לחמא וכו' בלשון תרגום כידוע מהאר"י ז"ל כי התרגום הוא בסוד נוגה שהיא מתקרבת להקדושה ע"כ בעת צאתם ממצרים לא נכנסו עוד בחיבור שלם להקדושה ורק כעבד שנכנס לברית ועדיין אינו משוחרר והי' אז בבחינת התרגום וכשקבלו התורה נכנסו בסוד לשון הקודש ועיקר התורה בא"י ואז לשון הקודש בעצם ע"כ תקנו כהא לחמא בלשון תרגום להורות על מדריגת ישראל בעת צאתם ממצרים וכשרצה לדבר מאה"ק אמר בלה"ק לשנה הבאה באד"י כי א"י הוא לשון הקודש ע"כ תודה"ק] ועפ"ז נ"ל הטעם לדילוג [בהלל] מסי' ג' ההתחלה והסוף אומרים וכן מסי' ד' שמתחילין מה אשיב] לפי שששה סימני' יש בו [בהלל] והיינו נגד ששה קצוות שאז בימ"צ נשלמו בדוגמא של מטה רק מלכות עדיין נשאר לדוד וע"ז אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה וא"כ חסד וגבורה הרי הראה להם חסדו וגבורתו שעשה להם נסים וגבורות וכן שבטי י"ה עדות לישראל שנגדרו מן העריות והיינו יסוד כמ"ש ברעי' מהימנא פ' שמות [והוד הי' במה שהודו ושבחו להשי"ת בשירת הים] אך ת"ת שהוא שורש התורה תורת אמת תתן ליעקב עדיין לא קבלו בעת צאתם שאז אמרוהו כדאי' בפסחים משה וישראל אמרוהו וכן הניצחיו' אינם בעצם הנבראים רק מצד התורה שהוא נצחית רק דוגמא ופועל דמיוני עשו להתורה כמו שפי' בפסוק וחמשים עלו בשם הירושלמי בישמח משה פ' בשלח בדה"ח קי"ט ע"א וחמשים עלו שהיו מזוינים בחמשה מיני זינון חרב וחנית ותריס וחצים ומקל יד יעוי"ש בעיר בנימין שהוא כנגד חמשה חומשי תורה דר"ל לפי שלא הי' להם הכלי אומנות שהוא התורה בידם עשו להם פועל דמיוני לכך ויסב כי הוא פועל דמיוני על גאולה העתידה כמבואר במדרש ועיי"ש בארוכה דרוש נחמד ויובנו הדברים היטב] והנה הדמיון הוא ג"כ בסוד אחורים שמדמה עצמו כקו"ף [בפ"א] דהיינו נוגה שקרוב להקדושה כמ"ש כן מראה נוגה דמות וכו' ע"כ מהסימנים שהם נגד ת"ת ונצח מדלגין הפנים וכן עתה שחזרו בבבל לתרגום וזה סוד רב דאתא לבבל חזא דקא מדלגי דילוגי.
ועפ"ז נראה ג"כ פי' הירושלמי (מס' שבת פ"ו ה"ד) על הפ' וחמשים עלו מזוינים היו בחמשה מיני זינון היינו בחמשה שנשלמו וגם לשנים שחסרו עשו פועל דמיוני כפי' המפרשים ומסתם קא סתים הירושלמי ולשניהם נתכוון ואלו ואלו דא"ח.
ועוד נראה לפרש המדרש ויסב על הסיבה והירושלמי הנ"ל ע"פ מ"ש בדרושים בענין 'מ'נ'צ'פ'ך [מובא בישמח משה ויגש עה"פ ויזבח זבחים עפ"י האר"י הקדוש עה"פ מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כי ידוע מהמדרש כי ע"י אותיות 'מ'נ'פ'ך היו כל הגאולות וע"י אות צדי"ק יהי' גאולה העתידה 'צמח אצמיח וזה שרמז מכנף מן אותיות מכנף זמירות שמענו כבר שמענו שירות בגאולות ישראל אך צבי לשון רצון לצדיק שיהי' במהרה הגאולה ע"י אות צדיק ע"כ עיי"ש] והנה אז הי' הכנה לכל הגאולות והנה הסיבה דרך חירות דרומז על חירות קבוע כמ"ש בדרושי' [שם בישמח משה כי קביעת סעודה הוא רק בהסיבה א"כ החירות דהסיבה רומז על גאולה וחירות קבוע שהוא גאולה העתידה] רק אז הי' הכנה והיינו ויסב הואיל וחמשים עלו והיינו מזוינים היו בחמשה כו' היינו במנצפ"ך והנה כל המקרא מתפרש עפ"ז כי ויסב היינו שעשו להם הסיבה וחירות קבוע ויסב ר"ל בהסיבה דהיינו דרך סבוב ולא לפנים שהוא דרך יושר כי בתרגום ה' מלכותא קאים [לשון הוה כי בנסתר ואחורים מלכותי' מלכות עלם ואך בנגלה בעוה"ר עדיין לא נתגלה כפי' המגיד הקדוש ז"ל] ובס' גלות השכינה שהוא רק באחורים וזה סוד וראית את אחורי כי משה ביקש שיהי' אז כמו גאולה העתידה והבן.
ונחזור לענינינו דהיינו דרך המדבר [כדי לזככם ולמרק הזוהמא להכניסם בקדושה] והבן ים סוף בצירוף מי סוף היינו סוף מים העליונים או ים כמשמעו ים העליון וימא דאורייתא [ים סוף אור נוגה שהוא סוף וקרוב להקדושה] וחמשים עלו וכו' והסבוב הפשוט' הי' רומז להנ"ל כמ"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם [עי' ישמח משה פ' מסעי כי עיקר היציאה הי' בשביל מסעיהם וכו'] והבן זה והנה אז הי' בחפזון ובמנוסה שהוא דרך אחורי' ולעתיד לא בחפזון תצאו [עיין ישמח משה בשלח].
ועוד ויסב כי בפועל דמיוני הוא רק בסוד מקיף (חסר) [נראה שצ"ל ונוגה] לו סביב דבר הנראה ולא בעצם דהיינו פני' והבן, והיינו סכות לראשי ביום נשק [עיין ישמח משה בשלח הנ"ל] כי אז ביום ההוא יהי' דמיוני נעשה כסות ולבוש שהוא הי' לבוש אדה"ר בג"ע ולבושי הנביאים והבן.
והיינו דאיתא בשבת פ' כל כתבי דא' ר' יוסף יהי' חלקי מגומרי הלל בכל יום אף שכפשוטו אמר לכוונה אחרת כמבואר בגמ' מ"מ ע"ד הרמז המציא בלשון זה לרמז דברים עליונים דהיינו ע"ד שכתבתי בענין י"מ בבהמ"ז עפ"י התניא מיציאת מצרים שבכל יום [אפשר כוונתו כי האדם העובד ה' מוציא בכל יום את עצמו מתחת חומר השיעבוד ומתקרב להקדושה וזהו ענין יציאת מצרים וזהו שמזכירין בבהמ"ז יציאת מצרים כי אז מעלה הניצוצין הקדושות שבמאכלו ומקרבם לשרשם והוא כיציאת מצרים שיצאו מהמצירים אותם וק"ל] וא"כ העושה בעצמו הגאולה ומקרב עצמו להפנים עליונים והיינו גומרי הלל דייקא כי באמת מצינו בכמה דברים דמיונות שהוא כעוסק בתורה והדמיון הוי רק כענין דילוג כמ"ש ה"ז מקיים והגית כו' כמשמעו שהוא גומר הלל והבן.
והנה באמת הפשוט והסוד א' כי אין אדם מוחזק לקיים כל יום כנ"ל ע"כ בקריאת הלל שעיקרה מיוסד על זה ומוזכר בה גאולת מצרים להדי' הוא כדובר שקרים ח"ו וזה אמרם שם ה"ז מחרף ומגדף ע"ש רש"י ע"כ עשו לו דמיון [בפסוקי דזמרה] בששה הללוי' שהוא ג"כ ששה מתהלה לדוד וכמ"ש הב"י בא"ח סי' נ"א בשם שבילי לקט דפסוקי דזמרה דשם היינו תהלה לדוד עד סוף תהלים ולא כפי' רש"י אנו נוהגים והבן.
ועפ"ז יתפרש הנוסח כהא לחמא עניא כי כל המזון הוא לחם עוני, נגד הראות פנים והמזון מזיו השכינה והנוסח הוא בכף הדמיון ר"ל כי גם ללחם עוני של עכשיו הי' אז רק בכף הדמיון כי אז גם בסוד אחורי' לא היתה ועתה בסוד אחורי' ע"כ נתקן בלשון תרגום כל דכפין ע"פ הגמרא כל הנותן צדקה כו' זוכה ורואה פני השכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך וע"כ ביו"ט החיוב להיות עני סמוך על שולחנו כי יו"ט הם ימי פנים כמ"ש בדרושים בענין שביתה ביו"ט שלא להכניס ח"ו אחורי' והעלמת עין בפנים והיינו כל דצריך ייתי ויפסח ר"ל שצריך לביתו שמתבייש לאכול על שולחן חבירו כי ייתי לשון משותף לשון ביאה ולשון הבאה ור"ל שהוא כמו המתקנים הנוסחא אמרו שמאן דצריך ייתי לו העשיר [היינו יביא לו העשיר] בהסתר (ובלשון נוכח תיתי) דהיינו שיהי' דרך כבוד כדי שלא ידע ממנו ויהי' לעני כל צורכי פסח ע"כ מדויק בראשונה דכפין ולא אמר דצריך יפסח [אמר כל דכפין ייתי ויכול היינו עני שאינו מתבייש לאכול על שולחן אחרים ואח"כ אמר כל דצריך לביתו ייתי לו העושר ויפסח ויעשה הפסח בביתו] וגם כפשוטו יש לישב זאת ולמען השם להשגיח על העניי' מאוד ובפרט ברגל זה שצרכיהם מרובים והוא זמן ועת רצון מאוד לזה וגדולה הצדקה שמקרבת הגאולה ונראה הטעם משום שהגאולה אחרונה הוא ישועות פניו ונגלה כבוד ה' והבן ואמר עוד כי באמת הגלות הוא כללי ידוע ופרטי בכל אדם כי ניצוץ האלקית המחי' הוא בסוד גלות תחת נפש הבהמית וכשאנחנו נעשה כל אחד הגאולה הפרטי יהי' הגאולה הכללי והיינו השתא הכא היינו הגלות הכללי לשנה הבאה בארעא דישראל ומפרש הסבה השתא עבדי גלות הפרטי של כל אחד ואחד לשנה הבאה יהי' גאולה הפרטית לכל א' וממילא יהי' הגאולה הכללית בב"א:
עבדים היינו עפ"י מ"ש האברנאל בשאלת מה נשתנה שהוא קושי' שאנו עושים דברים סותרים קצתם מראין על עבדות מצה ומרור והוא מדאוריי' וקצתן מראין על חירות הסיבה וטיבול ב"פ והוא מדרבנן ע"כ, עפ"ז ביארתי התשובה כי במצרי' הי' עבדות וחירות, עבדות לפרעה, וחירות מעול תורה ומ"ש, ואחר היציאה עבדות וחירות היינו עבדי ה' ואין לך בן חורין יותר מעבד ה' רק שהוחלפו העבדות מעול פרעה נעשה חירות כי יצאו משם והחירות נעשה עבדות כי לי בני ישראל עבדים והעבדות שהוא חירות גמור לעדי עד והוא השמחה היותר גדולה ונקדים עוד מה שאמרתי בפסוק בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז ודו"ק [בישמח משה פ' מסעי כי ישראל נקראים בני עלי' שידעו והבינו שיצאו מערות הארץ מקור הטומאה אבל פחותי ערך הנקראים בית יעקב נדמה להם שיצאו רק מעם לועז והבן נמצא זהו עיקר השמחה שיצאו ממקור הטומאה עבדי פרעה ונכנסו להקדושה להיות נקראים עבדי ה'] כי כאן הי' שני דברים החירות והיציאה משם ולהמוני עם לא נחשב רק החירות מהשיעבוד, כי ארץ טובה הוא כגן ה' וכמאמרם זכרנו את הדגה, אבל למבינים היציאה משם עיקר כי אפי' מלאך אינו יכול לכנוס לשם כנודע והיציאה הוא הגורם העבדות כי הי' יכולים לקבל עליהם עול מ"ש אבל לא שם והוא החירות הגמור המוחלט החפשיית והעבדות א"ע למצרי' כי עבדי פרעה היו ולא עבדי מצרים כידוע ויבן ערי מסכנות לפרעה ומה להו אם הוא במצרים או במדינה אחרת והישיבה במצרים שהוא העיקר א"ע להעבדות רק אף אם היינו יחדיו שרים ומלכים שם וזה ידוע כי ולא יכלו להתמהמה כו' וגם זאת ידוע כי לא הי' באפשרות החירות רק ע"י יד חזקה של הקב"ה כפי' האלשיך בפ' שלח לך בכחך הגדול ובזרועך הנטוי' [כי העיקר שהי' צריך כח גדול וזרוע נטוי' על היותם ברוע עובדי ע"ז ומגדלי בלורית כאמרם ז"ל כעיבור הנשמט מרחם אמו] וא"כ לזה הוצרך זרוע נטוי' ואלו לא הוציא הקב"ה אותנו הרי אנו וכו' כי הי' גלות הגוף והנפש קיים לעד גלות הנפש כאמור וגלות הגוף דלא עביד קב"ה ניסא לשקרא כי אולי לא הוציאנו מהטומאה גם בעבדות הניחנו והיינו עבדים היינו לפרעה וגם במצרים מוסב על היינו ויוציאנו ה' אלקינו משם דייקא ביד חזקה כי זאת העיקר היד החזקה על צבא מרום במרום כי גברה חשכת הטומאה עלינו וש"ת מהעבדות היינו יכולים לפטור אף אח"כ לזה אמר ואילו לא הוציא ודו"ק.
ואפילו כולנו חכמים כי המוני עם אינם מבינים כ"כ הטובה של היציאה רק של החירות רק חכמים מביני מדע.
וכל המרבה לספר ביצ"מ דייקא ה"ז משובח כי מה שמבחין יותר בבחינה זו [להבין גודל השיעבוד וחירות הנפש] הוא חכם אמיתי יותר ויודע סוד זה לעומת זה כי במדרגת ישראל הוא אשר נאמר עליו אשר בך אתפאר ודחז"ל הקב"ה מתפאר בו בפמלי' דילי' ועל זה מביא החכמים גדולים שהיו מספרים בבחינה זו כל הלילה ועדיין לא נפסק רק מפני הגעת זמן ק"ש וא"כ דברים הרומזים הם מצד התורה תועלת הנפש ולכך הזהירה אבל מה שהוא לתועלת עצמינו דהיינו החירות אנו עושין מעצמינו ודוק:
חכם מה הוא אומר וכו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' [עיין ישמח משה פ' צו ד"ה ועוד נראה לפרש המאמר הנ"ל דשאלת החכם בעל החכמה הוא רוצה לומר דעיקר השלימות הוא השגה בחכמה והמעשים למה ע"ז באה התשובה כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' ונראה הטעם דאין מפטירין שהוא משמרת שלא יעבורו על לאו דלא תותירו והבן ואם ארבעים בכתפי' א"צ למשמרת דמה"ת יעבור כי לא עונש קל הוא (ועיין פ"י בסוגי' דמטמא ומדמע ומנסך ועיין שבת דף ג' ע"ב) אך מש"ז צריך למשמרת דקיי"ל המותיר בפסח אינו לוקה דהוא לאו שאין בו מעשה, דהמעשה הוא העיקר ע"כ מוכח מזה דאין מפטירין, דהמעשה הוא העיקר ע"כ תודה"ק שם] וי"ל קצת באופן אחר כי איתא בתוס' מסכ' פסחים הטעם שהפסח נאכל על השובע דלא ליתי לידי שבירת עצם אם יאכל כשהוא רעב והנה לכאו' קשה הלא לעומת זה אם יאכל על השובע יש חשש שיבוא לידי נותר משא"כ כשאוכל כשהוא רעב וע"כ צ"ל דלאו זה דלא תשברו חמיר לן משום דיש בו מעשה אלמא דהמעשה עיקר והיינו אין מפטירין וכו' משום שיהי' נאכל על השובע והטעם דבעינן נאכל על השובע כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם וקשה כנ"ל וצ"ל דהמעשה עיקר ודו"ק:
שמעתי תמהים על מנהגינו לומר בסדר של פסח לשנה הבאה וכו' וכן ביוה"כ דאולי הי' מקובל אבל אנחנו דוחים בכל פעם, אבל שמע נא כי התבוננתי בספרים דמ"ד בניסן עתידין להגאל ומ"ד בתשרי עתידין להגאל או"א דא"ח דגאולה פרטיות לישראל יהי' בניסן אבל גאולה כלליות לכל העולם שיעביר רוח הטומאה מן הארץ ומלאה הארץ דעה א"ד ויהפוך אל העמים שפה ברורה כו' ביום ההוא יהי' ה' אחד וגו' יהי' בתשרי, וא"כ לא. יתכן להיות יוה"כ הבא בירושלים אם לא שנהי' נגאלים בניסן הקודם יו"כ א"כ אין זה סותר רק א' מחזיק חבירו והבן.
אך מאי ענינו ליוה"כ לפי"ז אך יש דברים בגו כי בירושלי' דפסח כפשוטו, ושל יוה"כ היינו ע"פ דידוע דאברהם קראו יראה ושם קראו שלם ונקרא בשניהם והיינו ירושלים דיוה"כ שיהי' בשלימות בחינת יראה ליראה את שם הנכבד והנורא ואין מנגד וגם ויראו ממך יהי' נשלם והוא תכלית האחרון וסוף מעשה במחשבה תחילה בראשית בשביל יראה שנקראת ראשית יראת ה' ראשית דעת ולכך בראשית בא תשרי שאז יושלם זה והבן:
שביעי של פסח
ביוצר לאחרון של פסח בשמ"ע מלכות עד לא קדם קדומה נצח נצחים מקוימה סוף וקדם ותווך עצומה עד עולמי עד מסויימה, עפ"י מה שפרשתי לך אף לך לך ה' הממלכה והחרוז אדון עולם אשר מלך וכו' והוא הי' והוא הוה והוא יהי' בתפארה והוא אחד ואין שני להמשיל לו ולהחבירה בלי ראשית וכו' והבן [עיין בארוכה בישמח משה הפטורת נצבים ותודה"ק בקיצור נמרץ כי עיקר תואר המלוכה שאנו מתארים אותו כב"י כי אין המלוכה שלו תלוי בזולתו כי תואר המלוכה של הקב"ה הוא נצחי כמו כל תואריו הנצחיים ואם יצוייר כי מלוכתו תלוי בזולתו הלא אין המלוכה נצחי כי כל מה שנברא אינו נצחי וכל שיש לו התחלה יש לו סוף וא"כ בבחינתו ית' אשר העבר והעתיד וההוה אחד וכ"מ שאינו נצחי, ועתיד להיות אין ואפס המוחלט, אף בעת היותו הוא כאין, א"כ גם המלוכה שנצמח מחמתם הוא אפס ואין, כי אין שום מציאות אמת זולתו ית"ש שהוא מחויב המציאות, ואיך אנו מתארים אותו בתואר שאינו, אלא ע"כ תואר המלוכה שאנו מתארים אותו כב"י הוא שמושל ומולך במציאתו כב"י שעושה הכל כחפצו ורצונו וזו המלוכה הגדולה שבמלוכה שהוא מלך בעצמותו לעשות כרצונו וחפצו וא"כ כשם שהוא אין סוף כך אין למלכותו סוף כי המלוכה היינו רצונו שמושל ברוחו, ורצונו הוא, והוא רצונו) ובזה יובנו הדברים למשכיל אשר מלך בטרם כל יציר נברא כי זהו תואר מלוכתו האמיתית באין ראשית ואין תכלית לכך לעת נעשה בחפצו כל כי הוא בעל הרצון אזי מלך שמו נקרא וכו' ואחרי ככלות הכל וכו' כי אין תולה המלוכה בזולתו כנ"ל וכו' עיי"ש בארוכה והעתקתי רק כמציץ מן החרכים למען יובנו הדברים פה במקומן והבן].