ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
רות · פרק ד
פסוק יא
ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך גו' והנה יש לתמוה מה ענין זאת הברכה למה שאמרו עדים וע"ק דהלא הברכה הלזו היא רק להאשה הבאה אל ביתו ואפשר שיתקיים בה אחר מותו ואיך יתכן שיקדימה ברכתה לברכתו ויהי' ביתך כבית פרץ וגו' ועוד מאי ענין הסמיכות כבית פרץ אל כרחל וכלאה והנ"ל בזה עפ"י שכתבו המפרשים דנקבות של עמון ושל מואב לא נאסרו משום דבנות לוט לש"ש נתכוונו משא"כ לוט שלא נתכוון לש"ש לכן נאסרו הזכרים ועיין בס' עיר בנימין סי' פ"ד במס' כתובות פ"א דזה לא יתכן רק אם נאמר דפרו ורבו של אדה"ר לברכה נאמר ולא למצוה דאל"כ נסתר הא דאמרינן דלש"ש נתכוונו עיי"ש מ"ש [ותו"ד בקיצר מעט כי מזה שלקח בועז עשרה אנשים דברכת חתנים בעשרה בזה הורה דהלכה עמוני ולא עמונית וכו' דהנה דרז"ל בהיתר עמונית משום שבנות לוט נתכוונו למצוה דהיו סבורים שנחרב העולם כלו כמפורש בכתוב ואיש אין בארץ וכו' אם כי ידעו שנשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם היו סבורים שמבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא והנה בס' יפ"ת בב"ר כתב דלמ"ד דס"ל כי ויאמר וכו' פרו ורבו הנאמר לאדם נמי למצוה נאמר למה נצרך לחזור ולשנות לנח אחר המבול ואתם פרו ורבו כו' לפי שהי' נח דואג כי לחנם יגיעו ועמלו כי יחזור העולם לתהו ובוהו לכך נשנה ונאמר לנח ואתם פרו ורבו להבטיחו כי בשום ענין לא יחרב העולם וא"כ איך אפשר לומר כי בנות לוט למצוה נתכוונו הלא דבר אלקינו יקום לעולם ולכך חזר ונשנה לנח פו"ר שלא יחרב העולם אם לא שנאמר כי סבורים היו בנות לוט כמ"ד שואתם פרו ורבו הנאמר לאדם הוא לברכה והשני שנאמר לנח הוא למצוה ועי"ז היו סבורים שנחרב העולם כלו, והנה במרז"ל שדרשו מהפסוק ויברך אותם אלקים שברכת חתנים ברכם פי' היפ"ת דהאי מ"ד ס"ל כי פסוק ואתם פרו ורבו למצוה נאמר ולא לברכה ומה שנאמר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו אותה ברכה הי' ברכת חתנים וע"ז הקשה היפ"ת הלא ברכת חתנים בעשרה לזה התחכם בועז ולקח עשרה להורות דברכת חתנים בעי עשרה דוקא וע"כ א"א לפרש ויברך אותם אלקים לברכת חתנים שהרי צריך עשרה ועכצ"ל כי ויברך אותם קאי על פרו ורבו דלברכה נאמר ולא למצוה א"כ שפיר בנות לוט נתכוונו למצוה להקים זרע על הארץ כי סברו שהעולם כלו נחרב ומה שנשנה ונאמר לנח ואתם פרו ורבו והוא למצוה ולא לבטחון וע"כ הנקבות מותרת ודוק] והנה במסכ' יבמות דף ס"ה ע"ב מבואר דאשה אינה מצוה על פו"ר מר יליף לה מן וכבשוה ומר יליף לה מן פרה ורבה הנאמר ליעקב ולא קאמר פרו ורבו וכתבו התוס' שם בד"ה ולא קאמר אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה ע"כ וא"כ לפי"ז מוכרח הא דלברכה נאמר וא"כ א"ש הא דאמרינן לש"ש נתכוונו ונקבותיהן מותרות אך בהא יש להטות הסברא לכאן ולכאן די"ל כיון דלא מפקדא אין זו ברכה שירבה זרעה דהא מבואר ביבמות דאתתא דר' חייא כיון דידעה דלא מיפקדא שתי' כסא דעקרת' דלא תהוי לה צער לידה וגם י"ל דמ"מ הוי ברכה ובפרט להפוסקים דמציוה על שבת יצרה ועפי"ז ישבתי קושיות התוס' בסוטה [דף כ"ו ע"א] על ר' ישמעאל דאמר א"כ כל העקרות יסתרו [עיין ישמח משה פ' נשא] והנה אם נימא כאופן הראשון (דאם לא מיפקדא אין זו ברכה שירבה זרעה] א"כ אכתי קשי' האי קרא דפרו ורבו [מדוע נאמר בלשון רבים] אף אם נימא דלברכה נאמר דבשלמא בקרא דנח ואתם פרו ורבו ל"ק דנאמר לנח ולבניו אבל הכא לא הי' רק אדם וחוה וע"כ צריך לומר אחת משתיהן או דהיא ג"כ מיפקדא כדעת ריב"ק או דקאי על מין אנושי אדם וזרעו וא"כ יתכן כפשוטא דלמצוה נאמר ונסתר הא דאמרינן דלש"ש נתכוונו ונקבות הם אסורות והנה בכתובות דף ז' ע"ב אמרינן דבועז לקח עשרה אנשים לדרוש עמוני ולא עמונית וכו' והנה הם אמרו עדים דקנה זוגתו כהלכה הנ"ל [ועכצ"ל דלש"ש נתכוונו ומשו"ה עמונית ומואביות מותרות וממילא דפרו ורבו לברכה נאמרה] ולפי"ז גם גבי אשה ברכה הוי לכך ברכו אותה לחזק זה הענין שאמרו עדים ואח"כ ברכו אותו והנה כללו במתק לשונם כרחל וכלאה דהיו שתי אחיות והקדימו רחל ללאה לפי שנשאה (ראשונה) [באחרונה[ ועל בני (לאה) [רחל] יש חשש רק לש"ש נתכוונו וגם אמרו ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר והבן כי נכון הוא בס"ד.
ועפי"ז יש לפרש מרז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתי בסדום להלן אומר שתי בנותיך הנמצאות עפ"י שמבואר בכתבים דאי אפשר להוציא אור יקר כזה אם לא בענין כזה ע"כ והנה מסתבר דמענין רק רע לגמרי לא יצא טוב מזוכך רק הי' נפסל רק במעשה מגונה ובמחשבה טובה יכול לצמח ענין יציאת השביב לפועל לפי שהם אינם מכירין במחשבה וא"כ לפי"ז השתלשלת הקדושה של מלכות בית דוד ומשיח לא יתכן רק בענין כזה שיבא לוט על בנותיו ויצאו לפועל ע"י רות המואבי' ונעמה העמונית אם רחבעם דבלא מעשה מגונה מאוד לא יתכן שיצא אך אלי' וקוץ בה דהיו נפסלו ח"ו ברעה הגדולה הלזו אך ע"י מעשה סדום הי' המחשבה לטובה כסבורין שנחרב העולם והי' מעשה מגונה בצירוף מחשבה טובה על כן יצאו בכשרות והן הן דברי רז"ל מצאתי דוד עבדי שהוא כמו מציאה כי המשפט נותן שאין להוציאו בחזקה ומפרשין היכן מצאתיו כלומר ממ"נ בלא גנות גדול לא יתכן וע"י גנות גדול ג"כ לא יתכן לזה מפרשין בסדום והבן כי נכון הוא ואמת בס"ד.
ועפי"ז יתפרש הפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד כי אם מעשה ומחשבה שוין לטוב ולרע הוא אחד משא"כ כשנפרדין ואין תוכו כברו כמו אחד בפה ואחד בלב והיינו מי יתן טהור מטמא לזה מפרש מי שהוא לא אחד והבן דבזולת זה אי אפשר ממ"נ.
יתן ה' הבאה האשה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בכו שתיהן את בית ישראל ע"כ הך תיבת שתיהן אין לו ביאור והי' די לומר אשר בנו את בית ישראל.
והנ"ל בהקדים מה שאמרתי בפסוק זה שבתה הבית מעט עפ"י מה שאמרתי [נדפס בשו"ת השיב משה סי' ס"ה בסופו] בפסוק הן בעון חוללתי וגו' [וז"ל הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וכו' דאין לו מובן וגם הסמיכות קושי הבנה, ונראה כי דוד המע"ה טען טענה מעליא שיזכה בדין ע"י בדבר בת שבע, דהנה איתא בגמ' אישה הפר' וה' יסלח לה הא במה מדבר באשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמא למתים ושמע הבעל והפר לה והיא לא ידעה וכשהגיע ר"ע למקרא זה בכה ואמר ומה אם חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כך חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ ע"כ ונקדים דאיתא בגמ' דיבמות עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומקשה אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני שאני הכא דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ומקשה הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים ומשני כל כבודה בת מלך פנימה והיינו משום צניעות עיין פירוש רש"י ע"כ והשתא נחזי אנן וכי כוונתן של מואביות שלא הקדימו לקראת נשים הי' משום צניעות והלא פריצות היו שהפקירו עצמן לזנות כדכתיב בספר אורייתא וא"כ להרע לישראל היו פריצות ולהטיב יאמר נא ללמד עליהם זכות שהיו צנועות אתמהה, אלא ודאי דמה שלא הקדימו הי' משום רשעות כמו האנשים אך דמ"מ כדין עשו מה שלא הקדימו דראוי לנשים להיות צנועין אף שלא כיונו לכך מ"מ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה משא"כ האנשים, ואף דאמר רע"ק דצריך כפרה מ"מ אינו דומה למזיד משא"כ אם הוי אמרינן דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמזיד דהכל הולך אחר הכוונה א"כ הי' ראוי לאסור המואביות, והנה אם ישי אבי דוד דאתי מרות המואבי' ח"ו פסול הי' וא"כ אמו של דוד היתה נכשלת בחטא ח"ו שנבעלת לפסול לה אבל מזידה לא הוית שסבורה הי' שכשר הוא, ונקדים עוד מאמר רז"ל ראוי' היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגי ונמצא הי' דוד במעשה דבת שבע ג"כ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, עפ"י כל היוצא למלחמת ב"ד ג"כ כותב לאשתו ואף שהי' על תנאי הרי לא נתקיים שהרי לא בא לביתו ועל הריגת אורי' לא נענש דמורד במלכות הוי אך הוי חישב לאכול ב"ח דהרי ציוהו לילך לביתו והבן ונקדים עוד דכתיב בדוד וה' עמו ודרשו רז"ל [שבת נ"ו א'] שהלכה כמותו בכל מקום והיינו משום דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לכוין אמת לאמתו אינו באפשרי בחק גדר האנושי כי אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה כתיב רק ע"י השראת שכינה ושפע אלקים השופע על השכל ולכך דרשו על וה' עמו שהלכה כמותו שהדבר זה לא אפשר רק אם ה' עמו, ונקדים עוד דאיתא ביבמות שדרשו רז"ל על הפסוק להיות לך אלקים ולזרעך אחריך מלמד שאין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל ע"כ ונמצא אם דוד פסול הי' לא הי' מקום להשראת שכינה עליו ולא הי' יכול לכוון האמת, ומשכוון האמת ש"מ דכשר הי' דמואבית מותרת לבא בקהל, וא"כ דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי דינו כמזיד, וא"כ דוד במעשה דבת שבע נמי אין דינו כמזיד וידוע דעון היינו מזיד וחטא היינו שוגג, ובהכי יתפרש הקרא שדוד התנצל עצמו לומר שאין בידו עון מזיד ואין עונשו חמור ותשובתו קלה, וזו אמר הן בעון חוללתי ר"ל אם בעון מזיד חוללתי א"כ ע"כ תאמר דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמו מזיד, א"כ אז ובחטא יחמתני אמי כי פסול אני כאמור וזה אי אפשר כי הן אמת חפצת בטוחות כמו שפירש"י בלבי ובכליות דהיינו שאני מכוון אמת לאמתו שהלכה כמותי וזה אי אפשר רק ע"י השראת השכינה וא"כ ודאי מיוחס אני ולא פסול וממילא מוכח דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי מזיד. א"כ אין דיני כמזיד ע"כ מחטאתי טהרני] וע"פ מה שפירשתי ישיחו בי יושבי שער וכו' בישמח משה וישב ד"ה ויוסיפו ותו"ד ישיחו בי יושבי שער דהיינו שאומרים שא"ר לבא בקהל ואני תפלתי אפי' כשאני מתפלל ביחידי לך ה' עת רצון והלא והלא כבר אמרו אימתי עת רצון בעת שהציבור מתפללין אלא ע"כ דשאני מלך כיון דרבים צריכים לו כרבים דמי וכיון דמזה מוכח דמשמי' אסכימו עלי שאני הגון למלכות כש"כ שאני כשר לבוא בקהל ועיין תפל"מ תהלים ס"ט בארוכה] וז"כ הפסוק זה שבתה הבית מעט [עיין בשורש ישי רות כי הנער הנצב על הקוצרים דבר לרעתה של רות נערה שאין בה דעת מואבי' שאסורה לבוא בקהל השבה משדי מואב שנתגדלה בין רשעים] כי אמר להחזיק דבריו דאסורה לבא בקהל ואמר לדחות יסוד ההיתר דכל כבודה בת מלך פנימה במה שנראה דמואביות לאו בנות פנימה הן דזה שבתה הבית מעט ועפ"ז יתבאר מאמר הזקנים יתן ה' כו' כי באמת יציאתה מביתה הכל הי' לש"ש וכבר אמרתי ההפרש בין מה שאסרה תורה בין מדה רעה, דשל תורה אם עובר אף אם הוא לש"ש וגדולה עבירה לשמה ועת לעשות לה' וכו' מ"מ הרי יש קלקול רק שתיקונו יתר על קלקולו כמו שהוכחתי מהזוהר בינוקא ע"פ בלק דאמר חמינא בריחא דלבושייכו כו' אבל במדות אינו כן [היינו שאם עושה איזה מדה רעה] דאם הוא לש"ש אין כאן רושם רע ובהקדם הגמ' ב"ב (דף קכ"ג] בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובלאה ההיפך בשכר ותצא לאה זכתה ליששכר ועפ"ז מבואר כוונתו שרות נתכוונה לש"ש ביציאתה ואין נסתר מחמתה התירוץ מכל כבודה בת מלך פנימה וז"ש אשר בנו שתיהן היינו רחל ולאה רחל בצניעתה ולאה ביציאתה את בית ישראל כן הוא האשה הבאה אל ביתו ועיין ישמח משה פ' ויצא ד"ה ותאמר רחל נפתלי וכו'].