אור ברסלב

ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

רות

שיר השירים

כליל רות תפארת

פרק א

פסוק א

במדרש רות רבה בהפתיחה ויהי בימי שפוט השופטים ר' יוחנן אמר אין מעידין אלא בפני השומע שנאמר שמעה עמי וכו' ואעידה בך ע"כ ועיין במ"כ דר"ל דאין מעידין אלא בפני הבע"ד שישמע כשמעידין בו ע"כ והוא פליאה דמאי שאייטי' דר' יוחנן לכאן להפסוק ויהי בימי שפוט השופטים והנ"ל בזה דהא במדרש דרשו שפוט השופטים ששפטו שופטיהם או שהשופטים צריכין להשפט והיינו משום דהי' קשה דתיבת שפוט הוא שפת יתר והי' די באמרו ויהי בימי השופטים והנה עוד קשה דאף אם נאמר שפוט השופטים הי' ראוי לומר בימי שפטו השופטים לשון רבים ולא הי' מאריך דהא שפטו הוא אותיות אחדים עם שפוט והנ"ל לבאר המקרא הנ"ל דהפסוק הנ"ל בא להאשים אלימלך שהלך מא"י לחו"ל כמו שדרשו רז"ל כל ההולך מא"י לחול אפילו זכות אבות אין עומדות לו והנה מן התורה לא הוי דיינים רק סמוכין כדאיתא בריש סנהדרין ובגיטין פרק המגרש רק דאנן שליחותייהו קא עבדינן ר"ל דאין סמוכין בבבל רק בא"י רק דבני בבל שליחותייהו דבני א"י קא עבדי והשתא דליכא לבר סמוכין אף בא"י אנן שליחותייהו דקמאי קא עבדינן כ"ז מבואר בש"ס ופוסקים והנה כ"ז דתקינו למעבד שליחותייהו היינו משום נעילת דלת בפני עושה עולה וכדי שלא יונעל דלת בפני לווין כמבואר בב"ק דף פ"ד ובחו"מ סי' א' בטור ובאחרונים והיינו דוקא לאחר שנתישבו ישראל בחו"ל והדרך רחוק מאד לא"י ומה גם עתה שאין בנמצא כלל סמוכין אבל בזמן שהיו כל ישראל רק בא"י ושם הי' סמוכין לא דיינין כלל רק סמוכין עיין ברמב"ם הלכ' סנהדרין והנה ענין הסמוכה מבואר דהוא איש מפי איש עד יהושיע שנסמך ביד ויהושיע לזקנים היינו השופטים כמבואר ברש"י למסכ' אבות והם שקבלו ממנו והם שנסמכו ממנו ועפי"ז יתבאר התכת הכתוב ויהי בימי שפוט השופטים ר"ל שרק השופטים ר"ל שהם סמוכים שפטו ולא שום אדם אחר בישראל כי לא הי' שום קיבוץ רק בא"י ואעפי"כ וילך איש וכו' והבן כי נכון הוא בס"ד.

ומיהו עדיין לא מתיישב הדקדוק הב' דהול"ל שפטו והנ"ל בזה דהא באמת מבואר בגמ' מסכ' מכות דבא"י חייבים למנות דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אך הלא מבואר בריש מסכ' סנהדרין דדוקא כשיש בה ק"כ אנשים וגם מבואר דדוקא כשיש בה שני חכמים גדולים א' שיודע להורות בכל התורה כולה והשני שיכול לשמוע ולהקשות ולפלפל א"כ לפ"ז הי' עיירות שלא הי' בהם דיינים אך מ"מ הלא יכולין לילך לעיר שיש בה ב"ד אף דמבואר ברמב"ם הלכו' סנהדרין דמ"מ חייבין למנות אף באלו ב"ד של שלשה לא כתב כן רק מסברא דנפשי' כמבואר בכ"מ שם אבל מהש"ס לא נתבאר זה כלל וי"ל כמ"ש והבן אך זה יתכן בעיקר הדין אך לקבל עדות לפעמים הדבר נחוץ ומוכרח לקבל תיכף כמו דאיתא בחו"מ סי' כ"ח לענין דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד דאם היו העדים חולים או שהיו רדופים לילך למדינת הים מקבלין שלא בפניו עיי"ש ומבואר בשו"ת שארית יוסף ובתה"ד דמן התורה לא מהני כלל קבלת עדות שלא בפניו דכתיב והועד בבעליו רק דבכה"ג מקבלין מצד התקנה דהפקר ב"ד הפקר ומה"ט אמרינן במסכ' סנהדרין דאם שלחו אחריו ולא בא מקבלין שלא בפניו ע"כ א"כ אף אנו נאמר לענין מומחין דבכה"ג מקבלין עדות בב"ד של ג' אף שאינן מומחין והמומחין דנין אח"כ על אותו קבלה והוא נכון וברור אבל לא לענין שידונו אינם מומחין דהא לענין הפקר ב"ד בעינן ודאי מומחין כמ"ש הגאון בתומים סי' ס"ז בפירוש דברי התוס' דפרק השולח דף ל"ו ע"ב ד"ה כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי עיי"ש והנה בסנהדרין דף ל"ד איתא דרמי קראי אהדדי כתיב ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו את העם בכל עת ומשני כאן בתחילת דין כאן בגמר דין דתחילת דין דוקא ביום וגמר דין אף בלילה ופירש"י דכתיב ושפטו דעיקר משפט היינו גמר דין עכ"ל ור"ל דרק הפס"ד הוא אשר ישפטו הם והתוס' שם חולקין על רש"י שכתבו שם ואיפכא ליכא למימר דמסתמא תחילת הדין עיקר וכו' עכ"ל ונראה להכריע דבהעברה שם הפעולה גם תחילת דין בכלל אבל בהמקור שהוא שם העצם ודאי לא יתכן רק על גמר דין שהוא עצם מה ששופט בין אדם לחבירו פלוני זכאי פלוני חייב והבן כי נכון הוא מאוד בס"ד והנה מבואר בחו"מ סי' כ"ח דקבלת עדות הוי כתחילת דין עיי"ש וא"כ אין זה קרוי משפט רק ע"ד ההשאלה דהא אי לאו האי קרא דביום הנחילו הוא דהכל בכלל ושפטו א"כ אף אנו נאמר דכיון דר"ל כאן דלא דיינו אז רק השופטים הידועים שהיו סמוכים והנה כדי שלא יהיו ח"ו כדבר שקר דהא קבלת עדות לפעמים הי' באינם מומחין כמ"ש הנה אם הי' אומר שפטו אף דעיקר משפט היינו גמר דין מ"מ מסתמא הכל בכלל כמ"ש לכך לא אמר שפטו רק שפוט דהוא אינו מורה על הפעולה כלל רק שם דבר ור"ל מה שנקרא בשם זה דהיינו ג"ד הי' אז דוקא אצל השופטים משא"כ קבלת עדות וכן קבלת הטענות לפעמים כגון שהנתבע או התובע חולה ואי אפשר לו לבוא להם והבן הי' לפעמים אף שלא בפני השופטים וע"ז קשה לכאורה דאדרבא הלא תחילת דין חמור מג"ד לענין לילה לזה בא ר"י לתרץ ואמר אין מעידין וכו' ואעפי"כ אם העדים חולים וכו' מקבלים משום דא"א בע"א והפקר ב"ד הפקר ה"נ לענין הקבלה באינם מומחין והבן כי נכון הוא בס"ד.

באופן אחר אמרתי לישב המדרש הנ"ל עפ"י מ"ש בהפסוק איש לשון בל יכון בארץ עפ"י החן טוב בפ' וירא ועפ"י מ"ש באשר נתן לנו תורת אמת בהקדם לבאר המדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם זש"ה משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך [ישמח משה פ' משפטים עיי"ש ותו"ד עפ"י מה שפי' הפ' התחת אלקים אנכי אתם חשבתם עלי וכו' ואלקים חשבה לטובה ישמח משה פ' ויחי] ובפסוק ישיחו בי יושבי שער וכו' [בתפל"מ תהלים ס"ט ומובא לקמן בפסוק יתן ה' האשה הבאה אל ביתך וכו'] וע"פ מה שדרשו לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטים ואפי' דנין כד"ת [ופי' בחן טוב פ' וארא לפי שעומק הדין אינו מושג אלא בהיות ה' עם השופט ומלמדו להועיל לכוון הדין כהלכה וכדכתיב והי' ה' עם השופט ואם אין הקב"ה בעת המשפט יכשל בדין ולא ידע לכוון עומק הדין וע"ז נאמר מגיד דבריו וכו' חוקיו ומשפטיו לישראל עיי"ש בחן טוב, וזה שדרשו חז"ל בדוד וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום שמזה שהלכה כמותו מוכח שה' עמו שא"א לכוון הלכה לאמיתו בלתי שה' עמו וכבר אמרו ביבמות מ"ב ע"ב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך אין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת בישראל וא"כ מה שדוד מכוון כהלכה ע"כ שהשכינה שורה עמו מוכח שהוא כשר לבוא בקהל וממיוחסין שבישראל ועיי"ש בישמ"ח משה בטעם שהמלך הראשון מוכרח להיות גדול בחכמה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא שופט צדק דמוכח שה' עמו והוא מיוחס אבל בנו שכבר נתברר היחוס מאביו די אם ממלא מקומו ביראה וכמבואר ברמב"ם פ"ט מה' בהמ"ק ה"ב והנה כל הצדקות אנו למדים מהקב"ה שנאמר והלכת בדרכיו וזהו עיקר היראה ללכת בדרכי ה' וז"כ המדרש לפניהם ולא לפני עכו"ם והדיוטות אע"פ שדנין כד"ת והטעם שהמשפט צריך להשראת שכינה לכוון לאמיתה של תורה וזש"ה משפטיך למלך תן היינו למלך הראשון שנתמנה צריך לכוון המשפט שעפי"ז נתברר שאין בו דופי ביחוס והשכינה שורה עמו וצדקתך לבן מלך שהוא א"צ רק להיות מעוטר בצדקתך והבן ועפ"י מה שפי' בתפל"מ תהלים ק"מ הפסוק איש לשון בל יכון בארץ הטעם שמוציאין הבע"ד לחוץ בעת מו"מ של הלכה לפסק הדין ולחוץ דוקא ולא סגי שילכו לאיזה צד שלא ישמעו דברי הב"ד כי א"א לירד לעומק הדין אם לא בהשראת שכינה כאמור בח"ט הנ"ל ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ואפי' שקרן בגוזמא בדברי הבל ומכש"כ ברוצה לגזול בשקרנותיו ובבע"ד מסתמא חד משקר ורוצה לגזול וא"כ בעודו במחיצה זו א"א לדין דין לאמתו ודו"ק והנה כל הפוגם בברית הלשון א"א להלל להקב"ה כי פה דובר נבלה איך ידבר לפני שוכן זבולה וזה כוונת הכתוב איש לשון לבד ולא גזלן רק בדברי הבל בל יכון בארץ החיים (כי סתם ארץ הוא ארץ החיים] כי אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה מכש"כ איש חמס רע שרוצה לגזול בשקרנותו יצודנו למדחפות, ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים דהיינו של הנגזלים וזה א"א בע"א וע"ז הטעם אמר אך צדיקים יודו לשמך שיכולים להלל לשמך שלא פגמו בברית לשונם ישבו ישרים את פניך ודו"ק עכת"ד שם ועיין י"מ פ' משפטים בפ' מדבר שקר תרחק עיי"ש ועיין מה שפי' בי"מ פ' משפטים בד"ה עוד ביאור על המדרש, הברכה אשר נתן לנו תורת אמת וכו'] והיינו בימי שפוט השופטים וכו' שרק השופטים שפטו ולא אלקים עמהם ע"כ ויהי רעב כו' והנה מזה נשמע שראוי להיות אלקים מצטרף עמהם וא"כ מזה מבואר שמוציאין כל אדם בשעת הדין וא"כ קשה למה לא בשעת קבלת עדות כדי שידעו שיש כאן השראת שכינה לזה בא ר' יוחנן לתרץ ולומר דשאני קבלת עדות דאין מעידין אלא בפני השומע והבן כי נכון הוא בס"ד.

ויהי בימי שפוט השופטים דרשו שהשופטים צריכים להשפט ונראה עפ"ז ההמשך כי אמרו כי אלימלך פרנס הדור הי' והיינו איש ר"ל החשוב ומסוים והנה באיגרת שמואל כתב דהפסוק מדייק (וילך איש וכו' הוא ואשתו וכו'] דהליכה מא"י הי' רק ברצון האיש ובע"כ של האשה עיי"ש והיינו שפוט השופטים שצריכין להשפט כי וילך איש כו' כמ"ש באיגרת שמואל ונמצא עיות הדין לנגד אשתו דהא קיי"ל הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין והבן.

במסורה וילך איש מבית לוי וילך איש מבית לחם יהוד' נ"ל כפשוטו כי מוילך איש מבית לוי נצמח הגואל הראשון ומוילך איש מבית לחם יהודה נצמח הגואל האחרון כי עי"ז באתה רות לבועז שממנה נשתלשל מלכות ב"ד והוא בדרך אלשיך שם ריש מגילת רות אבל באופן אחר קצת.

פסוק ג

וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה ר"ל ע"י שהוא מת נשארו הם כי מיתת הצדיק מכפר עון הדור ומכש"כ על אנשי ביתו אף שכולם חייבים למיתה הואיל ויצאו מארץ לחו"ל ובזה יניח לי המדרש ותשאר וכו' עשאן שירי מנחה כי הי' קשה להמדרש כי מאחר דנאמר דהלך האיש ואשתו ושני בניו ממילא ידעינן כיון דמת האיש הם נשארו אלא להורות בא דהם נשארו ע"י שהוא מת והיינו שהשירים ניתרין בהקטרת הקומץ והבן.

פסוק טז

במס' יבמות [דף מ"ז ע"ב] אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך עיין בע"ב סי' י"ט ולי נראה עפ"י המדרש שהביא שם הע"ב על פסוק ותלכנה בדרך [אר"י עברו על שורת הדין והלכו ביו"ט] ולא נראה כפי' היפ"ת שהביא שם [דבשוגג הוה שטעו בשיעור התחום ויצאו חוץ ממנו דחשיב קצת עבירה דהיו להו למידק] דלמה לו לתלות בוקי סרוקי בהצדיקי' הללו אף דנימא דהי' שגגה אין לתלות בצדיקי' כמו שפירשתי ע"פ וכי יהי' באיש חטא משפט מות וכו' [בפ' תצא ועיין ישמח משה פ' משפטים על הגמרא דחולין] רק נראה שהלכו משום פיקוח נפש וה"פ עברו על שורת הדרך משום פקוח נפש וז"ב והנה כתב שם הע"ב סברא דגרים דאין להם אחיזה באותיות התורה דהם רק למנין נשמת ישראל אין פקוח נפש שלהם דוחה שבת עיי"ש והנה באמת לא קיי"ל כן רק כיון דנתגייר הרי הוא כישראל לכל דבריו וצ"ל הטעם משום דמינן הוי ואידחי כמ"ש שם בסי' כ"ב עיי"ש [וז"ל כ"ל עפ"י מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים מסר לכל אומה שר שלה רק יעקב בחר לו יה, וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שעבודם, אך לזה יש שני תירוצים האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סי' רכ"ח] או כמו שכתב הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוי ואידחי והנה בספר זרע בירך שני פי' על הפסוק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ופרש"י כ"ז שאני קיים שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד ומביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם הי' כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם לכן אמרה אסור לן ע"ז ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, וא"כ גם אתם אסורים להתגייר לכן השיבה רות ואלקיך אלקי כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול כי גרים מינן הוו ואדחי ודו"ק ודפח"ח] א"כ [יש להם] אחיזה ג"כ באותיות התורה והבן והנה מבואר שם דנעמי ורות היו מחולקין בזה נעמי היתה יודעת שיצטרכו לילך חוץ לתחום מפני הסכנה לכך אמרה אסור לן ת"ש לילך יותר בשלמא לדידי שרי מפני הסכנה אבל את אם תתגייר האיסור [חל עליך ואין] לך היתר לפי שאין לך אחיזה באותיות התורה ותסתכן ותמות והשיבה באשר תלכי אלך [לפי שיטתה] דמינן הוי ואידחי כנ"ל ודו"ק.

פסוק יח

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר אלי' נ"ל עפ"י מ"ש באיגרת שמואל דך ט"ו ע"ב בשם הרשב"א הלוי בספר שורש ישי שלכך המתינה נעמי מלומר להן עד שהלכו עמה בדרך כי חשבה [שאולי היתה אומרת להם] בביתה לרוב הכמרת ניחומי' לא היו עוזבים אותה לפי שלא טעמו עדיין טעם טורח הדרך ור"ל ואין זה לש"ש אבל לאחר שיטעמו [טורח הדרך] אם לא ירצו לשוב א"כ וודאי היא לש"ש ע"כ תורף דבריו ועפי"ז מבואר ותרא כי מתמצת היא ללכת דייקא וא"כ הוא וודאי לש"ש ע"כ ותחדל כו'.

פרק ב

פסוק יב

ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו במדרש א"ר חסא אשר באת לחסות עפ"י שהוא כפל בפסוק ישלם וכו' ותהי משכורתך וכו' ועוד דקדוקים והנ"ל דה"פ דעל הגירות שכרו בעוה"ז דהרי לא היתה מחוייבת להתגייר וכמבואר במסכ' סוטה (דף י"ד ועיי"ש במהרש"א מובא בי"מ ואתחנן] דעל מה שאינה מחוייבת שכרו בעוה"ז אבל אחר שנתגיירה כבר נתחייבה ושכרה בבא והנה בעוה"ז השילם מהשי"ת אבל ע"י השתלשלות אבל בעוה"ב והתעגג על ה' מקבל הנועם מהשי"ת לבדו והנה ישלם אינו שייך רק על דבר שיש לו הפסק ואחר שנפסק שוב נעדר שאין כאן תשלומין משא"כ מה שאינו נפסק הוא משלם תמיד והיינו ישלם ה' פעלך היינו בעוה"ז ותהי משכורתך שלמה שלא יחסר בבא וג"כ ר"ל שלימה שהוא תמיד שלם מעם ה' אלקי ישראל ואף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ אשר באת לחסות וזה לא היתה מחוייבת וזה דברי ר' חסא אשר באת לחסות ר"ל על הביאה לחסות שכרו בעוה"ז ז והבן כי נכון הוא בס"ד.

פרק ג

פסוק יג

ליני הלילה כו' חי ה' שכבי עד הבוקר הלמ"ד דליני גדולה והנ"ל עפ"י מ"ש באיגרת שמואל בעצת נעמי שתשכב מרגלותיו היא שידעה שצריך ליתן חלק לס"א בכדי שיצא זרע הנבחר וזה חלקו וש"י והיינו הלמ"ד גדולה לרמז דבועז כיון ג"כ דהלינה לבד הוא חלק אדם רשע מאל ויש לו אחיזה רק בסופו בקדושה המחי' אותו והבן אך כדי שלא יבא לידי מעשה ח"ו נשבע ליצרו ואמר חי ה' כאמרם ז"ל שכבי היינו שנשבע שיהי' רק שכיבה בעלמא עד הבוקר כפשוטו, וגם לרמז עד שמכח אותו שכיבה שניתן לו חלקו יאיר הבוקר שהוא הגאולה שנאמר אתא בוקר דהיינו שמשיח יצא מהם ע"י כן כנ"ל.

א"י דלמ"ד גדולה דליני מרמז על מגדל דוד דלמ"ד הוא מגדל הפורח והבן.

פרק ד

פסוק יא

ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך גו' והנה יש לתמוה מה ענין זאת הברכה למה שאמרו עדים וע"ק דהלא הברכה הלזו היא רק להאשה הבאה אל ביתו ואפשר שיתקיים בה אחר מותו ואיך יתכן שיקדימה ברכתה לברכתו ויהי' ביתך כבית פרץ וגו' ועוד מאי ענין הסמיכות כבית פרץ אל כרחל וכלאה והנ"ל בזה עפ"י שכתבו המפרשים דנקבות של עמון ושל מואב לא נאסרו משום דבנות לוט לש"ש נתכוונו משא"כ לוט שלא נתכוון לש"ש לכן נאסרו הזכרים ועיין בס' עיר בנימין סי' פ"ד במס' כתובות פ"א דזה לא יתכן רק אם נאמר דפרו ורבו של אדה"ר לברכה נאמר ולא למצוה דאל"כ נסתר הא דאמרינן דלש"ש נתכוונו עיי"ש מ"ש [ותו"ד בקיצר מעט כי מזה שלקח בועז עשרה אנשים דברכת חתנים בעשרה בזה הורה דהלכה עמוני ולא עמונית וכו' דהנה דרז"ל בהיתר עמונית משום שבנות לוט נתכוונו למצוה דהיו סבורים שנחרב העולם כלו כמפורש בכתוב ואיש אין בארץ וכו' אם כי ידעו שנשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם היו סבורים שמבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא והנה בס' יפ"ת בב"ר כתב דלמ"ד דס"ל כי ויאמר וכו' פרו ורבו הנאמר לאדם נמי למצוה נאמר למה נצרך לחזור ולשנות לנח אחר המבול ואתם פרו ורבו כו' לפי שהי' נח דואג כי לחנם יגיעו ועמלו כי יחזור העולם לתהו ובוהו לכך נשנה ונאמר לנח ואתם פרו ורבו להבטיחו כי בשום ענין לא יחרב העולם וא"כ איך אפשר לומר כי בנות לוט למצוה נתכוונו הלא דבר אלקינו יקום לעולם ולכך חזר ונשנה לנח פו"ר שלא יחרב העולם אם לא שנאמר כי סבורים היו בנות לוט כמ"ד שואתם פרו ורבו הנאמר לאדם הוא לברכה והשני שנאמר לנח הוא למצוה ועי"ז היו סבורים שנחרב העולם כלו, והנה במרז"ל שדרשו מהפסוק ויברך אותם אלקים שברכת חתנים ברכם פי' היפ"ת דהאי מ"ד ס"ל כי פסוק ואתם פרו ורבו למצוה נאמר ולא לברכה ומה שנאמר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו אותה ברכה הי' ברכת חתנים וע"ז הקשה היפ"ת הלא ברכת חתנים בעשרה לזה התחכם בועז ולקח עשרה להורות דברכת חתנים בעי עשרה דוקא וע"כ א"א לפרש ויברך אותם אלקים לברכת חתנים שהרי צריך עשרה ועכצ"ל כי ויברך אותם קאי על פרו ורבו דלברכה נאמר ולא למצוה א"כ שפיר בנות לוט נתכוונו למצוה להקים זרע על הארץ כי סברו שהעולם כלו נחרב ומה שנשנה ונאמר לנח ואתם פרו ורבו והוא למצוה ולא לבטחון וע"כ הנקבות מותרת ודוק] והנה במסכ' יבמות דף ס"ה ע"ב מבואר דאשה אינה מצוה על פו"ר מר יליף לה מן וכבשוה ומר יליף לה מן פרה ורבה הנאמר ליעקב ולא קאמר פרו ורבו וכתבו התוס' שם בד"ה ולא קאמר אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה ע"כ וא"כ לפי"ז מוכרח הא דלברכה נאמר וא"כ א"ש הא דאמרינן לש"ש נתכוונו ונקבותיהן מותרות אך בהא יש להטות הסברא לכאן ולכאן די"ל כיון דלא מפקדא אין זו ברכה שירבה זרעה דהא מבואר ביבמות דאתתא דר' חייא כיון דידעה דלא מיפקדא שתי' כסא דעקרת' דלא תהוי לה צער לידה וגם י"ל דמ"מ הוי ברכה ובפרט להפוסקים דמציוה על שבת יצרה ועפי"ז ישבתי קושיות התוס' בסוטה [דף כ"ו ע"א] על ר' ישמעאל דאמר א"כ כל העקרות יסתרו [עיין ישמח משה פ' נשא] והנה אם נימא כאופן הראשון (דאם לא מיפקדא אין זו ברכה שירבה זרעה] א"כ אכתי קשי' האי קרא דפרו ורבו [מדוע נאמר בלשון רבים] אף אם נימא דלברכה נאמר דבשלמא בקרא דנח ואתם פרו ורבו ל"ק דנאמר לנח ולבניו אבל הכא לא הי' רק אדם וחוה וע"כ צריך לומר אחת משתיהן או דהיא ג"כ מיפקדא כדעת ריב"ק או דקאי על מין אנושי אדם וזרעו וא"כ יתכן כפשוטא דלמצוה נאמר ונסתר הא דאמרינן דלש"ש נתכוונו ונקבות הם אסורות והנה בכתובות דף ז' ע"ב אמרינן דבועז לקח עשרה אנשים לדרוש עמוני ולא עמונית וכו' והנה הם אמרו עדים דקנה זוגתו כהלכה הנ"ל [ועכצ"ל דלש"ש נתכוונו ומשו"ה עמונית ומואביות מותרות וממילא דפרו ורבו לברכה נאמרה] ולפי"ז גם גבי אשה ברכה הוי לכך ברכו אותה לחזק זה הענין שאמרו עדים ואח"כ ברכו אותו והנה כללו במתק לשונם כרחל וכלאה דהיו שתי אחיות והקדימו רחל ללאה לפי שנשאה (ראשונה) [באחרונה[ ועל בני (לאה) [רחל] יש חשש רק לש"ש נתכוונו וגם אמרו ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר והבן כי נכון הוא בס"ד.

ועפי"ז יש לפרש מרז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתי בסדום להלן אומר שתי בנותיך הנמצאות עפ"י שמבואר בכתבים דאי אפשר להוציא אור יקר כזה אם לא בענין כזה ע"כ והנה מסתבר דמענין רק רע לגמרי לא יצא טוב מזוכך רק הי' נפסל רק במעשה מגונה ובמחשבה טובה יכול לצמח ענין יציאת השביב לפועל לפי שהם אינם מכירין במחשבה וא"כ לפי"ז השתלשלת הקדושה של מלכות בית דוד ומשיח לא יתכן רק בענין כזה שיבא לוט על בנותיו ויצאו לפועל ע"י רות המואבי' ונעמה העמונית אם רחבעם דבלא מעשה מגונה מאוד לא יתכן שיצא אך אלי' וקוץ בה דהיו נפסלו ח"ו ברעה הגדולה הלזו אך ע"י מעשה סדום הי' המחשבה לטובה כסבורין שנחרב העולם והי' מעשה מגונה בצירוף מחשבה טובה על כן יצאו בכשרות והן הן דברי רז"ל מצאתי דוד עבדי שהוא כמו מציאה כי המשפט נותן שאין להוציאו בחזקה ומפרשין היכן מצאתיו כלומר ממ"נ בלא גנות גדול לא יתכן וע"י גנות גדול ג"כ לא יתכן לזה מפרשין בסדום והבן כי נכון הוא ואמת בס"ד.

ועפי"ז יתפרש הפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד כי אם מעשה ומחשבה שוין לטוב ולרע הוא אחד משא"כ כשנפרדין ואין תוכו כברו כמו אחד בפה ואחד בלב והיינו מי יתן טהור מטמא לזה מפרש מי שהוא לא אחד והבן דבזולת זה אי אפשר ממ"נ.

יתן ה' הבאה האשה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בכו שתיהן את בית ישראל ע"כ הך תיבת שתיהן אין לו ביאור והי' די לומר אשר בנו את בית ישראל.

והנ"ל בהקדים מה שאמרתי בפסוק זה שבתה הבית מעט עפ"י מה שאמרתי [נדפס בשו"ת השיב משה סי' ס"ה בסופו] בפסוק הן בעון חוללתי וגו' [וז"ל הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וכו' דאין לו מובן וגם הסמיכות קושי הבנה, ונראה כי דוד המע"ה טען טענה מעליא שיזכה בדין ע"י בדבר בת שבע, דהנה איתא בגמ' אישה הפר' וה' יסלח לה הא במה מדבר באשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמא למתים ושמע הבעל והפר לה והיא לא ידעה וכשהגיע ר"ע למקרא זה בכה ואמר ומה אם חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כך חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ ע"כ ונקדים דאיתא בגמ' דיבמות עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומקשה אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני שאני הכא דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ומקשה הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים ומשני כל כבודה בת מלך פנימה והיינו משום צניעות עיין פירוש רש"י ע"כ והשתא נחזי אנן וכי כוונתן של מואביות שלא הקדימו לקראת נשים הי' משום צניעות והלא פריצות היו שהפקירו עצמן לזנות כדכתיב בספר אורייתא וא"כ להרע לישראל היו פריצות ולהטיב יאמר נא ללמד עליהם זכות שהיו צנועות אתמהה, אלא ודאי דמה שלא הקדימו הי' משום רשעות כמו האנשים אך דמ"מ כדין עשו מה שלא הקדימו דראוי לנשים להיות צנועין אף שלא כיונו לכך מ"מ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה משא"כ האנשים, ואף דאמר רע"ק דצריך כפרה מ"מ אינו דומה למזיד משא"כ אם הוי אמרינן דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמזיד דהכל הולך אחר הכוונה א"כ הי' ראוי לאסור המואביות, והנה אם ישי אבי דוד דאתי מרות המואבי' ח"ו פסול הי' וא"כ אמו של דוד היתה נכשלת בחטא ח"ו שנבעלת לפסול לה אבל מזידה לא הוית שסבורה הי' שכשר הוא, ונקדים עוד מאמר רז"ל ראוי' היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגי ונמצא הי' דוד במעשה דבת שבע ג"כ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, עפ"י כל היוצא למלחמת ב"ד ג"כ כותב לאשתו ואף שהי' על תנאי הרי לא נתקיים שהרי לא בא לביתו ועל הריגת אורי' לא נענש דמורד במלכות הוי אך הוי חישב לאכול ב"ח דהרי ציוהו לילך לביתו והבן ונקדים עוד דכתיב בדוד וה' עמו ודרשו רז"ל [שבת נ"ו א'] שהלכה כמותו בכל מקום והיינו משום דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לכוין אמת לאמתו אינו באפשרי בחק גדר האנושי כי אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה כתיב רק ע"י השראת שכינה ושפע אלקים השופע על השכל ולכך דרשו על וה' עמו שהלכה כמותו שהדבר זה לא אפשר רק אם ה' עמו, ונקדים עוד דאיתא ביבמות שדרשו רז"ל על הפסוק להיות לך אלקים ולזרעך אחריך מלמד שאין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל ע"כ ונמצא אם דוד פסול הי' לא הי' מקום להשראת שכינה עליו ולא הי' יכול לכוון האמת, ומשכוון האמת ש"מ דכשר הי' דמואבית מותרת לבא בקהל, וא"כ דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי דינו כמזיד, וא"כ דוד במעשה דבת שבע נמי אין דינו כמזיד וידוע דעון היינו מזיד וחטא היינו שוגג, ובהכי יתפרש הקרא שדוד התנצל עצמו לומר שאין בידו עון מזיד ואין עונשו חמור ותשובתו קלה, וזו אמר הן בעון חוללתי ר"ל אם בעון מזיד חוללתי א"כ ע"כ תאמר דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמו מזיד, א"כ אז ובחטא יחמתני אמי כי פסול אני כאמור וזה אי אפשר כי הן אמת חפצת בטוחות כמו שפירש"י בלבי ובכליות דהיינו שאני מכוון אמת לאמתו שהלכה כמותי וזה אי אפשר רק ע"י השראת השכינה וא"כ ודאי מיוחס אני ולא פסול וממילא מוכח דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי מזיד. א"כ אין דיני כמזיד ע"כ מחטאתי טהרני] וע"פ מה שפירשתי ישיחו בי יושבי שער וכו' בישמח משה וישב ד"ה ויוסיפו ותו"ד ישיחו בי יושבי שער דהיינו שאומרים שא"ר לבא בקהל ואני תפלתי אפי' כשאני מתפלל ביחידי לך ה' עת רצון והלא והלא כבר אמרו אימתי עת רצון בעת שהציבור מתפללין אלא ע"כ דשאני מלך כיון דרבים צריכים לו כרבים דמי וכיון דמזה מוכח דמשמי' אסכימו עלי שאני הגון למלכות כש"כ שאני כשר לבוא בקהל ועיין תפל"מ תהלים ס"ט בארוכה] וז"כ הפסוק זה שבתה הבית מעט [עיין בשורש ישי רות כי הנער הנצב על הקוצרים דבר לרעתה של רות נערה שאין בה דעת מואבי' שאסורה לבוא בקהל השבה משדי מואב שנתגדלה בין רשעים] כי אמר להחזיק דבריו דאסורה לבא בקהל ואמר לדחות יסוד ההיתר דכל כבודה בת מלך פנימה במה שנראה דמואביות לאו בנות פנימה הן דזה שבתה הבית מעט ועפ"ז יתבאר מאמר הזקנים יתן ה' כו' כי באמת יציאתה מביתה הכל הי' לש"ש וכבר אמרתי ההפרש בין מה שאסרה תורה בין מדה רעה, דשל תורה אם עובר אף אם הוא לש"ש וגדולה עבירה לשמה ועת לעשות לה' וכו' מ"מ הרי יש קלקול רק שתיקונו יתר על קלקולו כמו שהוכחתי מהזוהר בינוקא ע"פ בלק דאמר חמינא בריחא דלבושייכו כו' אבל במדות אינו כן [היינו שאם עושה איזה מדה רעה] דאם הוא לש"ש אין כאן רושם רע ובהקדם הגמ' ב"ב (דף קכ"ג] בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובלאה ההיפך בשכר ותצא לאה זכתה ליששכר ועפ"ז מבואר כוונתו שרות נתכוונה לש"ש ביציאתה ואין נסתר מחמתה התירוץ מכל כבודה בת מלך פנימה וז"ש אשר בנו שתיהן היינו רחל ולאה רחל בצניעתה ולאה ביציאתה את בית ישראל כן הוא האשה הבאה אל ביתו ועיין ישמח משה פ' ויצא ד"ה ותאמר רחל נפתלי וכו'].

תוכן העניינים

ישמח משה על נך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה