ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
רות · פרק א
פסוק א
במדרש רות רבה בהפתיחה ויהי בימי שפוט השופטים ר' יוחנן אמר אין מעידין אלא בפני השומע שנאמר שמעה עמי וכו' ואעידה בך ע"כ ועיין במ"כ דר"ל דאין מעידין אלא בפני הבע"ד שישמע כשמעידין בו ע"כ והוא פליאה דמאי שאייטי' דר' יוחנן לכאן להפסוק ויהי בימי שפוט השופטים והנ"ל בזה דהא במדרש דרשו שפוט השופטים ששפטו שופטיהם או שהשופטים צריכין להשפט והיינו משום דהי' קשה דתיבת שפוט הוא שפת יתר והי' די באמרו ויהי בימי השופטים והנה עוד קשה דאף אם נאמר שפוט השופטים הי' ראוי לומר בימי שפטו השופטים לשון רבים ולא הי' מאריך דהא שפטו הוא אותיות אחדים עם שפוט והנ"ל לבאר המקרא הנ"ל דהפסוק הנ"ל בא להאשים אלימלך שהלך מא"י לחו"ל כמו שדרשו רז"ל כל ההולך מא"י לחול אפילו זכות אבות אין עומדות לו והנה מן התורה לא הוי דיינים רק סמוכין כדאיתא בריש סנהדרין ובגיטין פרק המגרש רק דאנן שליחותייהו קא עבדינן ר"ל דאין סמוכין בבבל רק בא"י רק דבני בבל שליחותייהו דבני א"י קא עבדי והשתא דליכא לבר סמוכין אף בא"י אנן שליחותייהו דקמאי קא עבדינן כ"ז מבואר בש"ס ופוסקים והנה כ"ז דתקינו למעבד שליחותייהו היינו משום נעילת דלת בפני עושה עולה וכדי שלא יונעל דלת בפני לווין כמבואר בב"ק דף פ"ד ובחו"מ סי' א' בטור ובאחרונים והיינו דוקא לאחר שנתישבו ישראל בחו"ל והדרך רחוק מאד לא"י ומה גם עתה שאין בנמצא כלל סמוכין אבל בזמן שהיו כל ישראל רק בא"י ושם הי' סמוכין לא דיינין כלל רק סמוכין עיין ברמב"ם הלכ' סנהדרין והנה ענין הסמוכה מבואר דהוא איש מפי איש עד יהושיע שנסמך ביד ויהושיע לזקנים היינו השופטים כמבואר ברש"י למסכ' אבות והם שקבלו ממנו והם שנסמכו ממנו ועפי"ז יתבאר התכת הכתוב ויהי בימי שפוט השופטים ר"ל שרק השופטים ר"ל שהם סמוכים שפטו ולא שום אדם אחר בישראל כי לא הי' שום קיבוץ רק בא"י ואעפי"כ וילך איש וכו' והבן כי נכון הוא בס"ד.
ומיהו עדיין לא מתיישב הדקדוק הב' דהול"ל שפטו והנ"ל בזה דהא באמת מבואר בגמ' מסכ' מכות דבא"י חייבים למנות דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אך הלא מבואר בריש מסכ' סנהדרין דדוקא כשיש בה ק"כ אנשים וגם מבואר דדוקא כשיש בה שני חכמים גדולים א' שיודע להורות בכל התורה כולה והשני שיכול לשמוע ולהקשות ולפלפל א"כ לפ"ז הי' עיירות שלא הי' בהם דיינים אך מ"מ הלא יכולין לילך לעיר שיש בה ב"ד אף דמבואר ברמב"ם הלכו' סנהדרין דמ"מ חייבין למנות אף באלו ב"ד של שלשה לא כתב כן רק מסברא דנפשי' כמבואר בכ"מ שם אבל מהש"ס לא נתבאר זה כלל וי"ל כמ"ש והבן אך זה יתכן בעיקר הדין אך לקבל עדות לפעמים הדבר נחוץ ומוכרח לקבל תיכף כמו דאיתא בחו"מ סי' כ"ח לענין דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד דאם היו העדים חולים או שהיו רדופים לילך למדינת הים מקבלין שלא בפניו עיי"ש ומבואר בשו"ת שארית יוסף ובתה"ד דמן התורה לא מהני כלל קבלת עדות שלא בפניו דכתיב והועד בבעליו רק דבכה"ג מקבלין מצד התקנה דהפקר ב"ד הפקר ומה"ט אמרינן במסכ' סנהדרין דאם שלחו אחריו ולא בא מקבלין שלא בפניו ע"כ א"כ אף אנו נאמר לענין מומחין דבכה"ג מקבלין עדות בב"ד של ג' אף שאינן מומחין והמומחין דנין אח"כ על אותו קבלה והוא נכון וברור אבל לא לענין שידונו אינם מומחין דהא לענין הפקר ב"ד בעינן ודאי מומחין כמ"ש הגאון בתומים סי' ס"ז בפירוש דברי התוס' דפרק השולח דף ל"ו ע"ב ד"ה כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי עיי"ש והנה בסנהדרין דף ל"ד איתא דרמי קראי אהדדי כתיב ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו את העם בכל עת ומשני כאן בתחילת דין כאן בגמר דין דתחילת דין דוקא ביום וגמר דין אף בלילה ופירש"י דכתיב ושפטו דעיקר משפט היינו גמר דין עכ"ל ור"ל דרק הפס"ד הוא אשר ישפטו הם והתוס' שם חולקין על רש"י שכתבו שם ואיפכא ליכא למימר דמסתמא תחילת הדין עיקר וכו' עכ"ל ונראה להכריע דבהעברה שם הפעולה גם תחילת דין בכלל אבל בהמקור שהוא שם העצם ודאי לא יתכן רק על גמר דין שהוא עצם מה ששופט בין אדם לחבירו פלוני זכאי פלוני חייב והבן כי נכון הוא מאוד בס"ד והנה מבואר בחו"מ סי' כ"ח דקבלת עדות הוי כתחילת דין עיי"ש וא"כ אין זה קרוי משפט רק ע"ד ההשאלה דהא אי לאו האי קרא דביום הנחילו הוא דהכל בכלל ושפטו א"כ אף אנו נאמר דכיון דר"ל כאן דלא דיינו אז רק השופטים הידועים שהיו סמוכים והנה כדי שלא יהיו ח"ו כדבר שקר דהא קבלת עדות לפעמים הי' באינם מומחין כמ"ש הנה אם הי' אומר שפטו אף דעיקר משפט היינו גמר דין מ"מ מסתמא הכל בכלל כמ"ש לכך לא אמר שפטו רק שפוט דהוא אינו מורה על הפעולה כלל רק שם דבר ור"ל מה שנקרא בשם זה דהיינו ג"ד הי' אז דוקא אצל השופטים משא"כ קבלת עדות וכן קבלת הטענות לפעמים כגון שהנתבע או התובע חולה ואי אפשר לו לבוא להם והבן הי' לפעמים אף שלא בפני השופטים וע"ז קשה לכאורה דאדרבא הלא תחילת דין חמור מג"ד לענין לילה לזה בא ר"י לתרץ ואמר אין מעידין וכו' ואעפי"כ אם העדים חולים וכו' מקבלים משום דא"א בע"א והפקר ב"ד הפקר ה"נ לענין הקבלה באינם מומחין והבן כי נכון הוא בס"ד.
באופן אחר אמרתי לישב המדרש הנ"ל עפ"י מ"ש בהפסוק איש לשון בל יכון בארץ עפ"י החן טוב בפ' וירא ועפ"י מ"ש באשר נתן לנו תורת אמת בהקדם לבאר המדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם זש"ה משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך [ישמח משה פ' משפטים עיי"ש ותו"ד עפ"י מה שפי' הפ' התחת אלקים אנכי אתם חשבתם עלי וכו' ואלקים חשבה לטובה ישמח משה פ' ויחי] ובפסוק ישיחו בי יושבי שער וכו' [בתפל"מ תהלים ס"ט ומובא לקמן בפסוק יתן ה' האשה הבאה אל ביתך וכו'] וע"פ מה שדרשו לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטים ואפי' דנין כד"ת [ופי' בחן טוב פ' וארא לפי שעומק הדין אינו מושג אלא בהיות ה' עם השופט ומלמדו להועיל לכוון הדין כהלכה וכדכתיב והי' ה' עם השופט ואם אין הקב"ה בעת המשפט יכשל בדין ולא ידע לכוון עומק הדין וע"ז נאמר מגיד דבריו וכו' חוקיו ומשפטיו לישראל עיי"ש בחן טוב, וזה שדרשו חז"ל בדוד וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום שמזה שהלכה כמותו מוכח שה' עמו שא"א לכוון הלכה לאמיתו בלתי שה' עמו וכבר אמרו ביבמות מ"ב ע"ב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך אין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת בישראל וא"כ מה שדוד מכוון כהלכה ע"כ שהשכינה שורה עמו מוכח שהוא כשר לבוא בקהל וממיוחסין שבישראל ועיי"ש בישמ"ח משה בטעם שהמלך הראשון מוכרח להיות גדול בחכמה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא שופט צדק דמוכח שה' עמו והוא מיוחס אבל בנו שכבר נתברר היחוס מאביו די אם ממלא מקומו ביראה וכמבואר ברמב"ם פ"ט מה' בהמ"ק ה"ב והנה כל הצדקות אנו למדים מהקב"ה שנאמר והלכת בדרכיו וזהו עיקר היראה ללכת בדרכי ה' וז"כ המדרש לפניהם ולא לפני עכו"ם והדיוטות אע"פ שדנין כד"ת והטעם שהמשפט צריך להשראת שכינה לכוון לאמיתה של תורה וזש"ה משפטיך למלך תן היינו למלך הראשון שנתמנה צריך לכוון המשפט שעפי"ז נתברר שאין בו דופי ביחוס והשכינה שורה עמו וצדקתך לבן מלך שהוא א"צ רק להיות מעוטר בצדקתך והבן ועפ"י מה שפי' בתפל"מ תהלים ק"מ הפסוק איש לשון בל יכון בארץ הטעם שמוציאין הבע"ד לחוץ בעת מו"מ של הלכה לפסק הדין ולחוץ דוקא ולא סגי שילכו לאיזה צד שלא ישמעו דברי הב"ד כי א"א לירד לעומק הדין אם לא בהשראת שכינה כאמור בח"ט הנ"ל ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ואפי' שקרן בגוזמא בדברי הבל ומכש"כ ברוצה לגזול בשקרנותיו ובבע"ד מסתמא חד משקר ורוצה לגזול וא"כ בעודו במחיצה זו א"א לדין דין לאמתו ודו"ק והנה כל הפוגם בברית הלשון א"א להלל להקב"ה כי פה דובר נבלה איך ידבר לפני שוכן זבולה וזה כוונת הכתוב איש לשון לבד ולא גזלן רק בדברי הבל בל יכון בארץ החיים (כי סתם ארץ הוא ארץ החיים] כי אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה מכש"כ איש חמס רע שרוצה לגזול בשקרנותו יצודנו למדחפות, ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים דהיינו של הנגזלים וזה א"א בע"א וע"ז הטעם אמר אך צדיקים יודו לשמך שיכולים להלל לשמך שלא פגמו בברית לשונם ישבו ישרים את פניך ודו"ק עכת"ד שם ועיין י"מ פ' משפטים בפ' מדבר שקר תרחק עיי"ש ועיין מה שפי' בי"מ פ' משפטים בד"ה עוד ביאור על המדרש, הברכה אשר נתן לנו תורת אמת וכו'] והיינו בימי שפוט השופטים וכו' שרק השופטים שפטו ולא אלקים עמהם ע"כ ויהי רעב כו' והנה מזה נשמע שראוי להיות אלקים מצטרף עמהם וא"כ מזה מבואר שמוציאין כל אדם בשעת הדין וא"כ קשה למה לא בשעת קבלת עדות כדי שידעו שיש כאן השראת שכינה לזה בא ר' יוחנן לתרץ ולומר דשאני קבלת עדות דאין מעידין אלא בפני השומע והבן כי נכון הוא בס"ד.
ויהי בימי שפוט השופטים דרשו שהשופטים צריכים להשפט ונראה עפ"ז ההמשך כי אמרו כי אלימלך פרנס הדור הי' והיינו איש ר"ל החשוב ומסוים והנה באיגרת שמואל כתב דהפסוק מדייק (וילך איש וכו' הוא ואשתו וכו'] דהליכה מא"י הי' רק ברצון האיש ובע"כ של האשה עיי"ש והיינו שפוט השופטים שצריכין להשפט כי וילך איש כו' כמ"ש באיגרת שמואל ונמצא עיות הדין לנגד אשתו דהא קיי"ל הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין והבן.
במסורה וילך איש מבית לוי וילך איש מבית לחם יהוד' נ"ל כפשוטו כי מוילך איש מבית לוי נצמח הגואל הראשון ומוילך איש מבית לחם יהודה נצמח הגואל האחרון כי עי"ז באתה רות לבועז שממנה נשתלשל מלכות ב"ד והוא בדרך אלשיך שם ריש מגילת רות אבל באופן אחר קצת.
פסוק ג
וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה ר"ל ע"י שהוא מת נשארו הם כי מיתת הצדיק מכפר עון הדור ומכש"כ על אנשי ביתו אף שכולם חייבים למיתה הואיל ויצאו מארץ לחו"ל ובזה יניח לי המדרש ותשאר וכו' עשאן שירי מנחה כי הי' קשה להמדרש כי מאחר דנאמר דהלך האיש ואשתו ושני בניו ממילא ידעינן כיון דמת האיש הם נשארו אלא להורות בא דהם נשארו ע"י שהוא מת והיינו שהשירים ניתרין בהקטרת הקומץ והבן.
פסוק טז
במס' יבמות [דף מ"ז ע"ב] אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך עיין בע"ב סי' י"ט ולי נראה עפ"י המדרש שהביא שם הע"ב על פסוק ותלכנה בדרך [אר"י עברו על שורת הדין והלכו ביו"ט] ולא נראה כפי' היפ"ת שהביא שם [דבשוגג הוה שטעו בשיעור התחום ויצאו חוץ ממנו דחשיב קצת עבירה דהיו להו למידק] דלמה לו לתלות בוקי סרוקי בהצדיקי' הללו אף דנימא דהי' שגגה אין לתלות בצדיקי' כמו שפירשתי ע"פ וכי יהי' באיש חטא משפט מות וכו' [בפ' תצא ועיין ישמח משה פ' משפטים על הגמרא דחולין] רק נראה שהלכו משום פיקוח נפש וה"פ עברו על שורת הדרך משום פקוח נפש וז"ב והנה כתב שם הע"ב סברא דגרים דאין להם אחיזה באותיות התורה דהם רק למנין נשמת ישראל אין פקוח נפש שלהם דוחה שבת עיי"ש והנה באמת לא קיי"ל כן רק כיון דנתגייר הרי הוא כישראל לכל דבריו וצ"ל הטעם משום דמינן הוי ואידחי כמ"ש שם בסי' כ"ב עיי"ש [וז"ל כ"ל עפ"י מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים מסר לכל אומה שר שלה רק יעקב בחר לו יה, וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שעבודם, אך לזה יש שני תירוצים האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סי' רכ"ח] או כמו שכתב הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוי ואידחי והנה בספר זרע בירך שני פי' על הפסוק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ופרש"י כ"ז שאני קיים שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד ומביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם הי' כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם לכן אמרה אסור לן ע"ז ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, וא"כ גם אתם אסורים להתגייר לכן השיבה רות ואלקיך אלקי כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול כי גרים מינן הוו ואדחי ודו"ק ודפח"ח] א"כ [יש להם] אחיזה ג"כ באותיות התורה והבן והנה מבואר שם דנעמי ורות היו מחולקין בזה נעמי היתה יודעת שיצטרכו לילך חוץ לתחום מפני הסכנה לכך אמרה אסור לן ת"ש לילך יותר בשלמא לדידי שרי מפני הסכנה אבל את אם תתגייר האיסור [חל עליך ואין] לך היתר לפי שאין לך אחיזה באותיות התורה ותסתכן ותמות והשיבה באשר תלכי אלך [לפי שיטתה] דמינן הוי ואידחי כנ"ל ודו"ק.
פסוק יח
ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר אלי' נ"ל עפ"י מ"ש באיגרת שמואל דך ט"ו ע"ב בשם הרשב"א הלוי בספר שורש ישי שלכך המתינה נעמי מלומר להן עד שהלכו עמה בדרך כי חשבה [שאולי היתה אומרת להם] בביתה לרוב הכמרת ניחומי' לא היו עוזבים אותה לפי שלא טעמו עדיין טעם טורח הדרך ור"ל ואין זה לש"ש אבל לאחר שיטעמו [טורח הדרך] אם לא ירצו לשוב א"כ וודאי היא לש"ש ע"כ תורף דבריו ועפי"ז מבואר ותרא כי מתמצת היא ללכת דייקא וא"כ הוא וודאי לש"ש ע"כ ותחדל כו'.