אור ברסלב

ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

משלי

מלאכי

פרק א

פסוק ז

יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך כי לוית חן הם לראשיך וענקים לגרגרותיך ע"כ הנה דוד המלך ע"ה אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש מנופת צופים ע"כ כבר פירשתי בפסוקים הנ"ל [עיין ישמח משה פ' בראשית ופ' אמור ופ' פנחס ותפלה למשה תהלים י"ט] אך עתה באתי לפרש באופן אחר דהנה הפסוקים הללו אין להם ביאור דמה הוא צדקו יחדיו ועוד כפל ענין נחמדים כו' וע"ק עדותו למה כי המאמין אינו צריך לעדותו של דוד והכופר בעדותו של תורה לא יועיל לו עדותו של דוד והנ"ל בזה עפ"י מה דאיתא בתשובת ח"ץ סי' י"ח בדרשת החכם [בעהמ"ח כוזרי שני שאמר שהשי"ת והטבע והטבע והשי"ת הכל אחד ופי' דבריו כי ההשגחה שהשי"ת משגיח ומנהיג עולמו ומספיק צרכי עולמו נקרא בפי החוקרים הטבע הוא השגחת הקב"ה בעולמו] ומ"ש הח"ץ שם, והנה לפי זה יש לתמוה על מה שאנו רואין שאעפ"י רוב האצטגנונין יודעין אימת יהי' הגשם והרוח וכדומה לזה והתירוץ כי הסידור הטבעי אמת רק שאינו מתנהג מעצמו אף רגע א' רק הוא ית' שוקד עליו לקיימו בכח כפי אשר סידרו ואינו כאומן שעושה כלי משקולת שהוא סיבת הוייתו אבל לא סיבת קיומו והתנהגתו אבל הוא ית' סיבת הוי' וקיומו והנהגה של כל דבר והבן זה ונמצא שניהם אמת הטבע שהוא סידור והוא מתנהג בהשגחה ואלמלא ישלול השגחתו ממנו אף רגע הי' הכל כלא הי' ואם תשאל למה יהי' כן וכי ח"ו מלאכתו לא ידמה למלאכת בו"ד שאחר שנעשה אין צריך לו לזה יאמר לך טעם נכון יש בדבר דעיין בעקרים מאמר שני פרק שבעה ועשרים בענין אמת ואהי' אשר אהי' כי אין מציאת אמת זולתו ית' ועפ"י משל משתלן ששותל הגרעין בארץ שהוא שותלו ומגדלו ונמצא שוב אין צריך להשתלן אחר שכבר מונח בארץ לפי שהניחה בשרשו והשורש מגדל משא"כ אם אינו מניח הגרעין בהשורש ונמצא לפי"ז הנמשל מובן כי הוא ית' המקיים כל הנמצאים ונמצא האב המוליד והאומן שעשה הכלי כיון שנתהוה הוי נטוע בשרשו ברצונו ית' שמקיים כל הנמצאים משא"כ אלו ישלול השגחתו ורצונו אז נעדר השורש ומאין יהי' מציאות וקיום והבן זה כי הוא עמוק מאוד ועפי"ז תבין מה שאמר משה ואנחנו מה ומה שאמרה חנה ה' ממית ומחי' ומה שאמר שלמה ויום המות מיום הולדו [עיין ישמח משה ריש פ' ויחי ותבין הדברים לעומקם] ומה שכתבו המקובלים אור ישר ואור חוזר כי אין מציאות וקיום לולי כח אלקים המקיימו וכל הקרוב קרוב יותר ונראה בו כח אלקים יותר יודע ומבין כי אין בו מציאות האמיתי רק הכח האלקי ומה הוא, וש"ת איך יהי' כח אלהי נפסד והתירוץ שהכח אלהי נוקב ועובר מלמעלה למטה וחוזר וכבר כתבתי בזה בקונטרסי ואין ענינו לכאן ואם תשאל על ענין הקשת שהוא ג"כ ראוי' עפ"י סידור הטבעי אך מ"מ י"ל דהוא אות כמ"ש הרמב"ן כמו שלוקח עמוד זה או אילן זה לאות אך עיקר הקושי' [ששאל רשב"י לריב"ל] נראתה הקשת בימיך, והנה רמ"א במחיר היין כתב כי אז אין המטר יורד ביום, ועל זה [יקשה[ א"כ זה עיקר השאלה אם ירד מטר ביום [הי' לו לשאול כן] אבל הנ"ל עפ"י המבואר בפרקי ר' אליעזר כי בזמן שעושין רצונו אין המטר ע"י עננים וענבים [רק מן השמים כדכתיב כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו' א"כ כי ליכא עננים ליכא קשת עיין ישמח משה נח] והבן ונחזור לענינינו נמצא שם אמת לא ימצא רק על נצחי ומציאותיו תלוי בעצמו ולא בזולתו ואורייתא וקב"ה כולי' חד כי הוא רצונו ורצונו הוא ואין דבר מן התורה שאין ממנו שארית הנצחי אף שלא נתפרש שכר נצחי בתורה יש לזה כמה ישובים נכונים ואין כאן מקומו ועיין במ"נ חלק שלישי פרק ששה ועשרים על המדרש כי מה איכפת לי' להשי"ת אם שחט מן העורף וכו' והנה על דעתו ז"ל קשה שלא יהי' טעם על כל הפרטים ומ"ש שם שהצורך מביא להיות חלקים שאין להם סיבה זה קשה יותר דחכמת הבורא ודאי דיוכל לסדר אף הפרטים בחכמה ואין הענין ראוי לפועל חכם לסדר פעולות בלי דעת וחכמה ואם ילאה שכל האנושי לסדר הפרטים בחכמה אין ליאות לפניו ית' אבל הנכון כמ"ש הקארקאש שם בפירוש דברי המדרש כי אינם לתועלתו רק לתועלתינו עיי"ש והנה בפז רב כל חלק וחלק פז אבל מ"מ הענין אחד אבל בתוה"ק מלבד שלכל חוט השערה יש חשיבות אף גם זאת יש לכל חלק נתיבין ושבילין ותיקונין מיוחדין והבן זה והנה זהב הוא הסכמיי וא"כ אינו טוב אמת לפי שאינו מסכים חוץ לנפש דהיינו מהות הזהב עם הסכמה שבנפש שהוא טוב דבמהותו אין שום טוב וא"כ הוא שקר לפי מ"ש העקרים שם וזה אמרו משפטי ה' אמת כאמור [שהם נצחיים] וטובא קמ"ל צדקו יחדיו ר"ל אף הפרטים והפרטי הפרטים והיינו הנחמדים מזהב כנ"ל שאינו אמת] ומתוקים מדבש, ולדבש לבדו אין לדמות לפי שהמיעוט בו טוב כמו שאמר שלמה אכול דבש דייך משא"כ התורה אין לה שיעור] והנה אמרו רז"ל הטעם שלא נפרשו טעמי תורה לפי שכל אחד יאמר חכמתי ואין נוגע עלי טעם הזה ולכך נסתם בלי טעם, והנה עפ"י מ"ש כאן י"ל ג"כ נכון לפי שהתכלית לתועלתינו ולשלמותינו כאמור והנה עושה מצוה לא יקרא רק אם עושה רק מפני שהיא מצוה והנה כל הטעמים לפי"ז הם ודאי להודיע כיצד יבא הטוב והשלימות לנו [ע"י המצוה] והנה אם יתפרש ויראה בעיניו הטוב אם כן הוי כעושה הטוב המזומן לו ואין שמה מצוה ויעדר התועלת והבן זה כי נכון הוא מאוד והנה נאמר תנו עוז לאלקים ופירושו תנו עוז ויגיע לאלקים כי בזמן שעושים רצונו מוסיפין כח בפש"מ אבל לא עוז מאלקים לפי שהוא דין והבן ועפי"ז יבואר יראת ה' ראשית דעת היינו מבחר הדעת כמו וראשית שמנים ימשחו ולאפוקי מדעת האומר שאין בהם טעם ודעת והא דלא נתנה התורה מפורש בהן הטעמים היינו משום דחכמה ומוסר אוילים בזו היינו כטעם חז"ל כנ"ל לכך נכתב רק המוסר בלי טעם לכך שמע בני מוסר אביך שבוודאי אב מבקש טובת הבן אף שאין הבן יודע הסיבה וכן ואל תיטוש תורת אמך אף שאין ידוע לך הסיבה ואמר עוד הטעם על שלא נתפרשו כי לוית חן הם לראשיך ר"ל הם תועלתך ואימת הם תועלתו אם הם לראשיך דייקא ר"ל שמגיעים אחר העשי' לעצמך כי סוף הכבוד לבוא אז הם לוית חן משא"כ אם הם מראשיך דהיינו שהתחילה שלהם סיבת עצמך אז לאו לוית חן הם א"כ א"א להקב"ה לכתוב הטעמים לפי שאם יכתבו לא יועילו וש"ת כי יש טעמים על הכללים ולא על הפרטים לזה אמר וענקים לגרגרותיך שדרך ענקים שמחובר מחלקים וטבעות וכל אחד נצרך לעדי והבן. והנה ימתק מאוד ג"כ ואל תיטוש תורת אמיך כי לדרך המו"נ ח"ו יש מבוא לומר כיון שאין טעם בזה אולי באמת לא הקפידה תורה שיהי' מן הצוואר דלא מצינו בתורה ראי' רק דהגמרא גמירי לה ואולי יאמר דלמה גמירי הנ"ל ויכחיש זה וכמוה כהנה וכהנה והוא מבוא גדול להכחיש בקבלת חז"ל בכל דיקדוקו מצוה לאין שיעור לכך אמר ואל תטוש כו' והוא נכון.

פסוק ט

כי לוית חן הם לראשיך וענקים לגרגרותיך נ"ל שלא יאמר האדם מה יתרון לי אם אעמול בתורה אם יבואו אחרים ויסתרו דברי וש"ת די לך להיות כראשונים שאני הם דהיו ענקים. וננס הרוכב על צוואר ענק עיקר יסוד הוא הענק משא"כ אני הננס ואפשר ענק יעמוד עלי ואהי' כלא הי' לזה אמר שהע"ה לא תחוש כי לוית חן הם לראשיך כמ"ש הרמב"ם בפ' חלק ועטרותיהם בראשיהם [ר"ל השארות הנפש בקיום המושכל והוא דבר אחד (היינו השכל והמשכיל והמושכל אחד) ונהנים מזיו השכינה ר"ל שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעת מאמיתות הבורא יתברך כמו שמשיגים מלאכי מעלה ושרפים וחיות וכו' והוא הטובה והתכלית האחרון להגיע אל החברה העליונה הזאת עיי"ש] אף אם ענקים לגרגרותיך מ"מ אתה עשית את שלך וגם בשורשך פעלת והיינו לראשיך והוא פירוש נפלא בס"ד וימתק מאוד עפ"י פירוש האלשיך בפ' שלפניו ואל תיטוש תורת אמך היינו למודת דור מדור שלפניו כמו שהולד יונק השד אחר הולדו עיין עליו ולדרכי ר"ל שאל תנוח הלימוד וגם אתה תנוח להדור שאחריך והבן בס"ד.

פרק ב

פסוק א

בני אם תקח אמרי וכו' ופי' רש"י בני תהי' אם תקח אמרי ולא אמר אם תשמע ע"ד ששמעתי משל מהר מלא אבנים טובות בהירים והנה ידוע דהמדריגת עבד יוכל לשלול ע"י בריחה אבל בן א"א לשלול ממנו בחינה זו דבנו הוא בכל מקום והמבין יבין.

פסוק ו

כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ר"ל אם החכמה הוא השפעה מהשי"ת אז הוא דעת ותבונה כי יש בו להבין ולהשכיל דבר מתוך דבר כי אין לו סוף. א"י כי ה' יתן חכמה מפיו בגמרא נדה [דף ע' ע"ב] תני ר' חייא משל למלך ב"ו שעשה סעודה ומשגר לאוהביו ממה שלפניו פירוש רש"י כך החכמה שהוא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר ע"כ ונ"ל דהכוונה הוא דהיינו מנחל עדניו והיינו מפיו כמו שפירשתי בדרוש שה"ש ע"פ ישקני מנשיקות פיהו [בספר ישמח משה ריש פ' בראשית ועיין לקמן ריש שיה"ש] והיינו כי ה' יתן שא"א בע"א רק שהשי"ת יתן אבל אין זה בחוק אנושי בטבע השגה והמ"י

פרק ג

פסוק ו

בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עפ"י שכתב בצוואת הריב"ש שהשי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים עיי"ש והנה מי שאין עושה הכל לש"ש א"כ ארחותיו ושבוליו אינם שווין דיש הבדל גדול ביניהם כי הפרש גדול יש בין לימודו ובין אכילתו וכדומה שזה עבודה לשמים וזה מול עסק גופו הגשמי ואינם בסוג א' כלל משא"כ מי שכל מעשיו הם לש"ש א"כ כל ענייניו ושביליו הם שווים ומיושרים על קוטב א' יסבו בלכתן שהכל עבודה לשמים והבן וכן יש לפרש הפסוק [תהלים ט"ז] שויתי ה' לנגדי תמיד עפי"ז דר"ל שויתי שהכל שוה אצלי כל עניינים שאני עושה הן לימוד הן אכילה או שאר דברים אם ה' לנגדי תמיד כי אז הכל הוא עבודה לשמו ית' כנ"ל

פסוק יד

כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הנה מה שיש לדקדק כמו שדקדקתי בטוב לחסות כוונתו כפי שמובא בס' ישמח משה ואתחנן צ"ד ב' ותו"ד כי איך שייך לומר זה טוב מזה באם שאינם מסוג אחד כמו שאינו שייך לומר זהב טוב מהאדמה וא"כ איך שייך לומר טוב לחסות בה' מבטוח באדם הלא אינו בסוג אחד כלל עיי"ש וה"נ איך שייך לומר כי טוב סחרה של תורה מסחר כסף הלא אינם בסוג אחד והבן] וכפל הדברים. והנ"ל עפ"י מש"פ הרחיבי מקום אהלך וכו' כי ימין ושמאל תפרוצי וכו' [ישעי' נ"ד] ע"פ על מה אנחנו יושבים [ירמי' ח'] ע"פ הולך אל דרום מ"ש שם [כוונתו עפ"י שהאריך בישמח משה הפטורת תצא בהפסוקים הנ"ל וכן בפ' בראשית בד"ה וכפלים לתושי' עיי"ש אריכת הדברים עפ"י מה שפי' הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כי הרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים וידוע כי א"א מת וחצי תאותו בידו והנה מי שנמשך אחר התורה והחכמה הוא מוסיף והולך ממדריגה למדריגה יום ויום כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה אמנם מי שנמשך אחר כסף וזהב הוא כדמות הסובב בעיגול ולעולם לא יגיע אל שפתו כי אין לו התחלה וסוף כצורת העיגול והנה מי שנמשך לבו אחרי הבל עוה"ז וחושב שכאשר יגיע לתכלית מבוקשו יפנה אל ה' הוא מעצת היצה"ר כי לעולם תאותו לא ימולא ועוד מעט תצא רוחו ישוב לאדמתו, וידוע דמי שלא תקן בחייו מוכרח לבוא בגלגול עוד הפעם והוא עונש קשה למאוד ועפ"ז מבואר הולך אל דרום דהיינו הנמשך אחר התורה הוא נקרא הולך באמת ועדיף ממלאך שנקרא עומד וסובב אל צפון מי שהוא נמשך אחרי שפע העושר דמצפון קאתי הוא סובב כדמות סובב בעיגול ולעולם לא יגיע לשפתו וסופו, כי א"א מת וחצי תאותו בידו, סובב סובב בעוד שהוא מסבב ביני ביני הולך הרוח ועל סביבותיו הנ"ל שב הרוח מוכרח לבוא בגלגול לתקן. עכ"ד וכו' עיי"ש דבריו הנחמדים] ובהקדים דברי העקרים בפ' מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים [עקרים מאמר ג' פל"ו מובא בישמח משה בראשית דרוש הראשון ותודה"ק כי האהבה והשתוקקת אל השי"ת תענג הנפש ותשמחה כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא וזש"ה ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כלו' כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה כי זאת האהבה הוא בתענוגים ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו' ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב וכשישיג מבוקשו תפסוק האהבה ותשקוט החשק אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג וא"א שתפסוק האהבה והחשק מאחר שהדבר הנאהב בלתי ב"ת עיי"ש בארוכה] ובהקדם דאיתא בספרים דשם סחורה מלשון סחור סחור ונראה דהוא הדבר אשר דברנו סובב והולך והיינו טוב סחרה ר"ל אף שאין מגיע לסוף העומק כי אין לו תכלית אעפ"כ טוב מסחר כסף כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו והשתא מיושב הקושי' די"ל דכל חד בדידי' דבענין זה הסחורה טוב מהסחורה בכסף בענינו והבן זה והטעם ומחרוץ תבואתה, דידוע דחרוץ הוא פז ע"ד תקלא פיזא איכא בעלמא וגם יקרה הוא מפנינים א"כ כיון שיקרה כ"כ ישמח במעט המושג כדברי העקרים הנ"ל וש"ת א"כ בחפצים יקרים מאוד כמותה ג"כ הסחורה טוב לזה אמר וכל חפציך לא ישוו בה כי לא תמצא דמיון לה כי זולתה הכל הבל, וישוב לקושי' דהאיך שייך לומר על דברים אלו זה טוב מזה יתיישב על פי"ז ויובן ע"פ משל כי לא יתכן לומר כסף טוב מברזל לרוב פשיטתו אבל יתכן לומר על שני ציורים א' מצויר בכסף ואחד בברזל זה טוב בענינו מזה בענינו והבן זה, ויתכן עוד לומר עפ"י מה שפירשתי בטוב לי כי עניתי כו' [לא מצאתיו ואולי כוונתו טוב לי כי עניתי כי העינוי והיגיעה של לימוד התורה אם לא הגיע לתכלית הדעה והחכמה ג"כ טוב כי עניתי למען אלמוד חוקיך ודו"ק ועיין בתפל"מ תהלים י"ט מה שפי' הנחמדים מזהב ומפז רב] ה"נ טוב סחרה היינו הסבוב קודם שמגיע לטוב בעצמותו יותר מהסבוב והיגיעה של כסף והבן.

פסוק טז

אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד עפ"י מאמר חז"ל [חגיגה דף ה' ע"א] הנך דמתו קודם זמנם הנך שנים מוסיפין למאן דמעביר במילי' ע"כ. אך דיש בזה תרתי לריעותא כי אם הי' להמת לחיות שנים של עוני וצער גם לו כן ועוד דאין זה כבוד רק בזיון ששומע חרפתו ושותק אבל אורך ימים דהתורה לעוש"ר וכבו"ד בשמאלה ודו"ק.

פסוק יח

עץ חיים היא למחזיקים בה כו' יש להוסיף נופך למ"ש בספר סמא דחיי דרוש א' בשם מהר"מ אלבלידי על אמרם כל העוסק בתורה נעשית לו סם חיים כו' עיי"ש דלדבריו יש לפרש עץ חיים הוא למחזיקים בה ר"ל דהיא עץ חיים היא לענין זה שמחזיקים חיותם בה והבן. ול"נ לפרש הפסוק הנ"ל עפ"י מ"ש [בספר יש"מ פ' בראשית ד"ה ויכל] תורת ה' תמימה משיבת נפש כי התורה הוא מזון הנפש וחיותה [כי תשיב נפשו אל שורשה שהנשמות ישראל נחצבו מהתורה וזה שלימות הלימוד] כמו שפי' בספר סמא דחיי דרוש הנ"ל בפסוק והיו הדברים האלה וגו' רק אימת הוי חיות אם עוסק בה לשמה דהיינו שמחזיק אותו למזון הנפש דעיקר לשמה להעלות נפשו לשורשה כמבואר בב"ח א"ח סי' מ"ז משא"כ העוסק בלא לב ולרשע אמר אלקים וגו' והיינו אורך ימים בימינה למיימינים בה והיינו עץ חיים הוא למחזיקים ר"ל דוקא לאותן המחזיקים חיותם בה שמחזיקין אותו למזון הנפש ומכוונין לכך להעלות נפשן לשרשן דהיינו להחזיק חיותן והבן.

פרק ד

פסוק ב

כי לקח טוב נתתי לכם עפ"י אמרם ז"ל במס' ברכות דף ה'] בא וראה שלא כמדת הקב"ה וכו' אדם מוכר חפץ מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן וכו' ועפ"י מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן והבן.

פסוק יט

דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו ר"ל שמי שהולך באפילה עכ"פ יודע אם נכשל משא"כ הרשעים והבן.

פסוק כג

מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים עפ"י דברי השל"ה בראש הקדמה לישב הסתירה אין בור ירא חטא וכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' כי לב טהור צריך להיות מקודם רק שלא ידע הפרטים איך ומה וגם כתב שם עפי"ז כי נר מצוה ותורה אור כי התלמוד סיבת המעשה ואין לו אחיזה רק בלב טהור המוכן לעשות עיי"ש ונמצא התלמוד הקדמה למעשה היראה והיראה הקדמה לתלמוד והוא שני הפכים ולב טהור הוא אמצעי המחברן והנה בתורה כתיב כי היא חייך וכן בהמצות אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסיבתן הוא הלב הטהור והנה בתורה כתיב שמור ושמעת וכן במצות למען תשמרון והיינו מכל משמר כמו קודם כל משמר. ועפ"י התירץ הב' של השל"ה שמישב הסתירה הנ"ל כי לימוד המצות בנגלה הוא קודם כי לא ידע איך לעבוד ומה בצע ביראתו רק שהתלמוד מביא לידי מעשה וע"י שכל המעשה שהוא הנגלה יזכה להנסתר ולזה צריך יראת חטא קודם כי אז מגלין לו רזי תורה ע"כ עפי"ז יש לישב ג"כ הסתירה במסכת שבת דאיתא שם כל אדם שיש בו הורה ואין בו י"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימית ומפתחות החיצונים לא מסרו לו בהי עייל מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתי' ותרעא לדרתי' עביד והוא מאמר סותר א"ע כפי המובן לכאורה, אבל לפי"ז א"ש כי מקודם מיירי מהנסתר כמו שהמשילו למפתחות הפנימית וע"כ אמר דהפנימי דהוא הנסתר לא יתכן בלא היראה והוסיף ר' ינאי דאף הנגלה שהוא קודם להיראה מ"מ אם אינה נקנה לו אח"כ א"כ למפרע הלימוד שלמד לבלי הועיל כי אם לית לי' דרתי' אף בסוף השער שעשה לו קודם למה זה הוא לו כנ"ל.

פרק ה

פסוק יא

ונהמת באחריתך עיין בר"ח מה שפי' בו ול"נ לפרש כי הדבקים בגוף סוברים שהוא דבר ממשי ראוי לדרוך בדרכיו ואף אחר המיתה כבר אמרו חז"ל רשעים אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרין בתשובה והענין מחמת טפשות שכלם שיתטפש גם שם עדיין בטפשותם ואינם מכירין היטב בגנות מעשיהם והי' נדמה להם שהי' ראוי לעבוד את הגוף ולשמרו וכ"ז שיש עדיין איזה ממשי מן הגוף נדמה להרוח שהוא דבר יש ואינו מכיר בגנות מעשיהם משא"כ אחר כלותו אז יראה שהוא אין ואפס מוחלט והבן.

א"י עפ"י שכתבו הספרים כ"ז שהגוף קיים הרוח דבוק בו והוי עדיין מכוסה ואין לו הכרה והבן:

א"י ונהמת באחרתיך ככלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן כמעט הייתי וכו' עפ"י ששמועה יקרא לשמוע לדברי המוכיח ומקיים דבריו ומאן דשמע רק בשעת מעשה ומהרהר בתשובה יקרא הטיית אוזן והנה זה שמטה אוזן ע"כ לא שונא מוסר יקרא רק שיצרו תקפו אח"כ אבל זה שאינו מטה אוזן שונא יקרא והנה מבואר בזוה"ק פ' לך על פסוק ויאמר אברם אל מלך סדום תן לי הנפש וכו' דהצדיק לוקח אותן נפשות מגיהנם אותן ששמעו לתוכחתו [והרהרו ע"י בתשובה] והיינו [מוריד שאול ויעל משא"כ אם לא הטה אפילו אזנו לשמוע אז] ונהמת והבן [עיין ישמח משה האזינו דף קמ"ד ע"ד].

פסוק טו

שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך יפוצו מעיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך וכבר רמו רז"ל [ע"ז י"ט א' ותענית ז' א'] רישא דקרא על סיפא דקרא והבן ועיין בבינה לעתים דרוש ל"ח דהוא דרוש ג' לפרקים מה שפי' בזה ולי נראה עפ"י למגמר והדר למסבר והנה ידוע דהכילי בחידושיו נענש דהוא צר עין והנה הלומד לבד יש לו רק חלק, כי כמה וכמה לומדים זאת מעת שנשנית משא"כ המחדש הוא שלו לבד שכר החידוש ולאחרים הלומדים דבריו רק שכר הלימוד והוא בן עוה"ב והנה בור הוא מכונס ובאר כובע והיינו מקודם שתה מים מבורך דייקא ואח"כ ונוזלים מתוך בארך ר"ל רק שלא תהי' כילי רק יפוצו כו' וזה יהי' לך לבד כו' משא"כ הלימוד בלי חידוש והבן.

פסוק יט

דדיה ירווך בכל עת עפ"י ריש מדרש שמואל בפ' עת לעשות לה' הפרו תורתיך אם מחפש אחרי עת קבוע לעשות לה' אז הפרו תורתיך כי צריך להיות דומה לתינוק שמבקש לאכול בכל עת ושעות היום ר"ל שאין לו עת קבוע והבן.

פרק ו

פסוק ט

עד מתי עצל תשכב ומתי תקום משנותיך ר"ל כי הישן על מטתו ומעורר עצמו לקום בזריזות לעבודת הבורא ית"ש הרי מדה כנגד מדה שיזכה ליקיצה מהשינה בעת התחי' כמו שנאמר ורבים מישני עפר יקיצו והנה זה שיזכה לתחי' הוא נשמר בהשגחת הבורא בקבר עד עת התחי' אף שמדרך הטבע שיבלה בעפר עד כלותו וישוב עפר אל הארץ כאשר הי' מ"מ השי"ת שומרו ע"צ הפלא כמו שנאמר בשכבך תשמור עליך בקבר ונאמר ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין משא"כ זה שלא יזכה לעמוד בתחי' לא עביד קב"ה ניסא למגנא ונבלה בקבר בזמן קצר והיינו שאומר הפסוק להעצל אתה העצל השוכב על מטתך זמן ארוך. ובקבר שהוא שכיבה אמיתית כמו שנאמר בשכבך תשמור עליך, שם לא תשכב זמן ארוך דכיון שאתה עצל ואינך מקיץ לעבודת הבורא ית"ש לא תקיץ לתחי' ולא עביד קב"ה ניסא למגנא לשמרך זמן ארוך בקבר וזה שיעור הפסוק עצל עד מתי תשכב בקבר כי לא יאריך לך הזמן והטעם מתי תקום משנתיך הלא לא תקום דאם היית קם הי' השי"ת שומרך עד אותו עת והבן.

פסוק ל

לא יבוזו לגנב וכו' למלא נפשו וכו' ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן עיין באלשיך מה שפי' בשם רבותינו ז"ל [שכוונת הפסוק על הרשע המורגל ברשע ולפעמים חוטף מצוה שהוא כחוטף וגונב מה שאיננו שלו ואינו ממדתו, שלא יבזוהו לומר מה לך אצל מצוה כי אין זה רק למלאות נפשו כי ירעב כי הנפש חלק אלקי ממעל רעב וצמא למצות וכו' עיי"ש] ועיין מ"ש הוא ז"ל איך נמשך לפי"ז ונמצא ישלם שבעתים וכו' ובמח"כ הוא דוחק וגם מה הוא הלשון ונמצא ולדעתי הדבר פשוט דמתרץ עפי"ז האמור קודם התמהון שאנו רואין כי לפעמים יזדמן אתרוג נאה והנה המוחזק בי"ש ובתורה ועוסק במצות אף שהוא עשיר לא ירצה ליתן יותר משליש אשר חייבוהו רז"ל ואיש קל מדלג ולוקחו ונותן בעדו הון רב וכמה פעמים כפלי כפלים מדמי אתרוג אחר והנה אמרו חז"ל בר"ג לדבר חידוש שנתן בעד אתרוג אלף זהב והי' נשיא ישראל והנה אנחנו רואין לפעמים הדיוט קופץ ונותן כמו זה וכמעט שירצה ליתן כל הון ביתו והנה הגמרא מתמה אלא מעתה אי אתרמי לי' תלתא מצוותא ליתב לכולא ביתא [עיין ב"ק ט' ע"ב] והנה לפעמים הדיוט ומוחזק בקלות ואין לו רק מאה זהב ויתנם בעד מצוה אחת המזדמנית ועל מצות התדירות אינו חושש לעשותן ורז"ל אמרו התדיר קודם רק הענין הוא כי הנפש משתוקקת לאשר לו רק שהיא אסורה במאסר וסגור ומסוגרת כעצמים בבטן המלאה ואיננו ניכר דחיפתה והנה לתדירות מונח עלי' האויב בכל כחו כי אם תניחנה הרי תשבע תמיד ותנצחיהו רק לאשר קרה מקרה אינו נלחם עמה כל כך בחשבו תאכל פעם אחת בשנה והיא גם היא דוחפת בכל כחה בחשבה כי בכל יום אי אפשר לה לנצחו בכח כי תלאה אבל פעם אחת בשנה עכ"פ ראוי לה להתאמץ בכל כחה והיינו פירושא ונמצא ר"ל לכך נמצא לפעמים ישלם שבעתים ואת כל הון ביתו יתן, ועפי"ז נ"ל לפרש בב"ק עד שליש משלו ר"ל בבחירתו כדרך התורה מכאן ואילך אם נותן יותר הוא משל הקב"ה חלק אלקי ממעל משלהבת י' להשתוקקותה ואין זה טבע הבחירה רק או מחמת גודל צדקות או כנ"ל והבן.

א"י עפ"י מ"ש ביע"ד ע"פ וישמן ישורון ויבעט (כי הרשע ככלות כל ניצוצי הקדושה בקרבו מניחו היצה"ר לשוב בתשובה ולעשות מע"ט ואח"כ מתגבר עליו עוד הפעם ויונק ממנו כל כח הקדושה אשר שאב בקרבו בימי התשובה כי כל חיות הס"א הוא מניצוצי הקדושה] ועפי"ז יתבאר כי לתדירות אינו מניח אותה כנ"ל רק אם קרה מקרה כדי שיוכל לינק ממנה ואשרי למי שמטעה אותו ומחזיק מאז והלאה בדרך ה' והיינו אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו דייקא ולא ליתן לס"א אז אל יבוזו דהיינו כשמתחזק להלאה בדרך ה' אבל ונמצא לפעמים ישלם שבעתים והוא בא משלהבת י' כנ"ל ואח"כ את כל הון ביתו האמיתי מה שמשתכר בזה יתן להס"א ר"ל והבן. ועיין תפל"מ תהלים כ"ו י"ב אות ב'].

פרק ח

פסוק י

קחו מוסרי ואל כסף ע"ד המליצה כי כסף היינו דבר חכמה שנכסף לשמוע.

פסוק יב

אני חכמה שכנתי ערמה ע"פ שא"א להתעצם בחכמה אם לא מי שהגוף אצלו כמלבוש ע"ד עור ובשר תלבישינו ויוכל לפשטו בכל עת שירצה ואז בעת שפשטו יוכל להתעצם כיון שאין מסך המבדיל והמשכיל יבין [וערמה מלשון ערום כנ"ל] וגם האמת אין יכול להכיר זולת זה כי מי יאמר זכיתי לבי ששכל האנושי מלא שגיאות ודמיונות וטעות רק הדבק בו יתברך וחותמו של הקב"ה אמת רואה האמת באופן שאין בו שום ספק כרגע והמ"י.

פסוק יד

לי עצה ותושי' אני בינה לי גבורה כי היפ"ת והנזה"ק בב"ר פ' ס"א סי' א' נחלקו דדעת היפ"ת דהתחלת הבינה בלב וכליות גומרין העצה לברר בחינתה אבל העיקר כדעת נזה"ק דנהפוך הוא דהתחלת העצה ב' חלקי הסותר הוא בכליות והכרעה שהוא בינה הוא בלב [עיין ברכות ס"א ע"א] והנה מבואר כל זמן שהאדם נבוך אם טוב ואם רע באיזה דבר לא נזדרז לעשותו רק אחר שיתברר לו כשמש אז יתגבר כארי ולכך יפה כתב הטור בא"ח סי' א' דעיקר הגבורה בעבודת ה' היא בלב והבן והיינו לי עצה אז ותושי' שמרפה מלעשות אבל אני בינה לי גבורה והבן.

א"י עפ"י מ"ש שם בנזה"ק כי בכליות הוא התחלת אתערותא דלתתא הוא מאליו אבל גמר הכרעה שהוא בלב צריך סיוע רוה"ק עיי"ש דבריו כי נעמו והנה אין שכינה שורה אלא על גבור ופירשו גבור במדותיו והיינו לי עצה אף שעדיין תושי' אבל אני בינה הוא רק אם לי גבורה ועפי"ז יתבאר מה שדרשו רז"ל בפרק הרואה (דף נ"ז] כי אם לבינה וכו' אם לבינה וכו' כי דרשו רז"ל [ב"ר פ' ל"ט] אחות לנו קטנה על אברהם ושדיים אין לה שלא הניקוהו לא רב ולא חבר עכ"ד. והנה לבינה צריך לינק מבריכה העליונה [סיוע רוה"ק] והבן ועפ"י מה שיסדו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה והבן.

פסוק כא

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא על דרך משל למלך שאמר לאחד הנני נותן לך ענינים אם תשתדל בהם כראוי ותתעשר אז אני אשלם שכרך כפלי כפלים על מה שעשית והעשרת הרי זה חסד כפול כי די לו בעשירותו וגם ישלם לו בעד עשירותו, כך האדם נברא ריק וחסר והשי"ת נותן לו הכנות לעשות עצמו יש כאחד מצבא המרום במרום וכמו שפי' הבינה לעתים בעת נקמה דרוש כ' על הפסוק ומותר האדם מן הבהמה אין ר"ל כי מותרו מן הבהמה הוא שהוא אין ונעדר בתחילת בריאתו והוא בעצמו משלים את נפשו עד שהוא יש, נמצא שלמותו תלוי בעצמו ולא בזולתו משא"כ בשאר בעלי חיים שנבראו בשלימות הראוי לו והבן והיינו להנחיל אוהבי יש שהם נעשים יש לעדי עד ולנצח נצחים ולא עוד אלא שגם אשלם לו בעד זה והיינו ואוצרותיהם אמלא והבן.

פסוק ל

ואהי' אצלו אמון שעשועים יום יום עפ"י היפ"ת ב"ר סי' א' שכתב אמון משפטו באמון כמו אשר היתה באמנה אתו ותשאר הב' כמו שכתב הראב"ע [שם במשלי] ובפ' על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחביריך עכ"ד עיי"ש ונ"ל המבואר עפ"י העץ חיים שער א' פרק א' על מה שאמרו רז"ל נובלת חכמה עליונה תורה א"כ מבואר בשעה שגידל ית"ש האורות הנאצלים והשפיע בהון מחמת שלא השפיע ע"י חכמה לבינה בבחינת פנים בפנים אותו הבחינה נשאר אצלו ית"ש ונפל למטה ונעשה ממנו ז"א שהיא תורה ועיקר הכוונה כדי שישתשע בהצדיקים ובתורתן ועפ"ז מבואר דהתורה אמרה דע"י שהייתי אצלו בשעת גידל האורות העליונים נתהוה שעשועים יום יום בחידושי תורה הנאמרים מפי בנים צדיקים והבן.

פסוק לג

שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו נ"ל כי תוכחה הוא על העבר כמ"ש בקיצר של"ה בדף א' ומוסר הוא על העתיד ונמצא תוכחה לא יתכן רק באם כבר עבר על איזה דבר אבל מוסר יתכן בלי העברה כלל ולא יאמר האדם אני מתנהג בדרך הישר ל"ל לשמוע מוסר כי כל מה שאדם שומע יותר הדרך של עבדות השם הוא מתחכם יותר תן לחכם ויחכם עוד כי הוא דבר שאין לו סוף והיינו שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו ר"ל שאף שאין אתם מפריעין שום דבר מ"מ שמעו מוסר והבן.

א"י עפ"י מ"ש בהקדמת מסילת ישרים בהא דכתיב הן יראת ה' הוא חכמה וכיון דהכתוב העיד דהוא חכמה בוודאי דצריך עיון וחקירה וצריך לקבוע זמן לזה זה תורף דבריו והיינו שמעו מוסר וחכמו [כמאמר החכם] יקדחו ניצוצות בנפשותם והיו למאורות בלבותם ע"י התבודדותו בעיון הדק הזה ואל תפרעו ר"ל זמן התחכמות הלב לא תבטלו כמ"ש בספר הפלאה קבעת עתים לתורה והבן.

פסוק לד

אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וכתיב בתרי' כי מוצאי מצא חיים מה שדרשו חז"ל במס' ברכות ידוע וגם אני אענה חלקי והנה כתיב שמעו ותחי נפשיכם ולא מפרש מה ישמע והנ"ל דהמפורש במקום אחר מה שיש לשמוע דהיינו לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם ותחי נפשיכם כמו שאמר שם מי האיש החפץ חיים וכתיב נצור לשונך מרע וכו' מות וחיים ביד הלשון והנה איתא באורחת צדיקים שער השתיקה כללו של דבר האדם עושה דלת לפתחו יש לו עת לפתוח ויש לו עת לסגור כך דלתי פיו כי יש לו שתי דלתות השפתים והשנים ע"כ והיינו דרוה"ק אמר לכו בנים שמעו לי אף שזה אמרו דוד וזה שלמה הלא הן המה רק שלוחים לרוה"ק והיינו לשקוד על דלתותי שעשיתי לאדם בעת לסגור ועת לפתוח יום יום דהיינו בתמידות והיינו כי מוצאי מצא חיים כ"א סוגרין כראוי הוא חפץ חיים ונקרא מוצאי כי אדם הממעט בדבור שכינה עמו כמבואר בספרים וכמ"ש על הראשונים ע"כ הי' ממעטין בדבריהם לזאת הכוונה וכן אם פותח כראוי לתורה ולתפילה והיינו ג"כ כי מוצאי דאורייתא וקב"ה כולו חד וכל המתפלל שכינה כנגדו מצא חיים דבתורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך והתפילה נקרא חיי שעה וגם אמרו שלשה מאריכין ימיו של אדם ואחד מהן המאריך בתפילתו עיין במסכת ברכות.

פרק י

פסוק א

בן חכם ישמח אב וגו' לפי שחושך שבטו שונא בנו ולא כן טבע האם ולכך אמרו שדרכו של אדם לירא יותר מאב ועפי"ז יתפרש כי אם הוא בן חכם ישמח אב לומר כי תוכחתו עשה פרי והיא לא עשתה דבר שתתלה בו ובן כסיל תוגת אמו כי אביו מעציבה באמרו שהיא גרמה לו בגיגועי' עליו והבן כי נכון הוא ויש ליתן לזה משל ממלך שמוסר את בנו לשני פדגוגים שיעשו בו כרצונם לגדלו ולהביאו אליו בתכלית השלימות והחכם התישב א"ע אני אתנהג עמו בתכלית המוסר וממ"נ אמצא חן כי אם ידרך בדרך טוב הרי יאמר שהוא גרם במוסרו הכי יאמר זה שהוא גרם בחטי מנית ופנק ובטיולים ואם אעפי"כ ידרוך בדרך רע הרי בוודאי יתלה המלך הסרחון בזה שהרגיל אותו בתענוגי הבל והוא דידי' עביד והבן זה כי נכון הוא.

פסוק יב

ועל כל פשעים תכסה אהבה עפ"י מ"ש בשו"ת נוב"י חא"ח סי' ל"ה דעיקר התשובה הוא החרטה ועזיבת החטא ויתלהב לבו לאהוב הבורא ב"ה וב"ש והיינו תשובה שישיב לדבק בו באהבה אבל התענית הוא רק טפל כדי שיכנע לבבו הערל ויתחרט באמת אבל מי שנכנע לבו ומתחרט בחרטה גמורה א"צ לתענית ע"כ דבריו והנה דבריו אמיתים הגם שמצינו בספרי מוסר כי לתקן הפגימות צריך תעניתים עכ"ז אם מלהיב לבו לאהוב באמת מתיקן הכל וכאמרם זדונות נעשו לו כזכיות והיינו על כל פשעים תכסה אהבה אבל בלא התלהבות הלב ודאי צריך תענית וסיגוף ותיקון הפגימות כנ"ל [ועיין ישמח משה נשא ד"ה והתודו].

א"י עפ"י שאמרו טעם הוידוי משום מודה בקנס והנה אם זדונות נעשו כשגגות מהני אף שאח"כ באו עדים דמחייב עצמו במידי ולכך צריך לפרוט החטא ועי' במי' יחזקאל בפ' אחרי מ"ש על הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות תשובה דצריך לפרוט החטא ותמה עליו הכ"מ דפסק כר"א נגד ר"ע ותירץ דוידוי הוא מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור ובגמרא בב"ק הודה בגניבה ובטביחה ומכירה ואח"כ באו עדים הוא דפטור משום דמתחייב א"ע בגניבה אבל אם באו עדים שגנב והודה על הטביחה ומכירה חייב שפטר א"ע מהכל וכן נפסק להלכה ובירושלמי אר"ע דתשובה מכפר על הכל כמקוה דמטהר מכל ע"כ אין לפטור המתודה מטעם מודה בקנס שהרי פוטר א"ע מכל וכל ע"כ אין צריך לפרוט החטא אמנם הלכתא דזדונות נעשו כשגגות א"כ שפיר הטעם דמתודה מטעם מודה בקנס שהרי מחייב א"ע במקצת ע"כ צריך לפרוט החטא ופסק הרמב"ם כר"א עכ"ד] והנה לפי"ז יש להבין אם עושה תשובה מאהבה מה מועיל הוידוי אך תשובתו בצידו דאין צורך לוידוי דאין על מה להתוודות כיון שהכל נעשה זכיות והנה לפי"ז תשובה מיראה אינה מכפרת רק על החטאים שפרט אבל אהבה מכפרת על הכל והיינו על כל א פשעים תכסה אהבה כנ"ל.

א"י עפ"י ספר הברית חלק שני מאמר ד' אהבה ויראה פרק כ'] מהמעשה בשני אוהבים [שנתחייב אחד מהם ראשו למלך ונתנוהו בבית הסוהר ויצא דינו להרוג ובקש מאת המלך שיתן לו רשות ללכת אל ביתו ולצוות על אשר לו ולסדר הונו ורכושו והמלך מלא בקשתו באופן שיתן איש אחר למשכון וערבון אשר אם לא יבוא ליום המוגבל יקחו נפש המשכון תחת נפשו ובא אוהבו לערבון ולמשכון תחת נפש אהובו לבית הסוהר והחייב הלך לביתו וסדר צרכיו ושב ללכת למקום ההריגה ועל הדרך נודע לו כי כבר הוליכו את אהובו למקום ההריגה והתחיל לרוץ מאוד וצעק מרחוק המתינו כי אני בא ובא למקום ההריגה ויחזקו וינשקו איש את רעהו וכל אחד צועק ובוכה מי יתן מותי תחתיך כי איכה אחי' בלעדך ונודע הדבר להמלך] ופטרו המלך להחייב ג"כ כיון שעפ"י אהבתו מגיע העונש להשני כמו לו והשני לא חטא וכבר ראיתי אני בחלומי תירוץ על [קושי' המלאכים להקב"ה] הלא אתה נושא פנים לישראל [ברכות כ'] בדרך כזה שאין זה נשיאת פנים לישראל רק הוא בדין כי אהבתי אתכם אמר ה' ונקראו בנים א"כ ענשם כ"י מגיע לו ועמו אנכי בצרה וכ"י הוא לא חטא ועפי"ז יתבאר הפסוק הנ"ל כפשוטו דאהבת הבורא לישראל מכסה על כל הפשעים כנ"ל וגם אהבת אדם השלם להבורא כי ה' צילך ואהבה מעורר אהבה וא"כ אף אם יפשע באיזה דבר מכסה אהבה כנ"ל.

פסוק כז

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה עיין בדרוש אחרון של מהר"י מינץ [שפי' כי השלם שהלך בדרכי ה' אם שלא חי כ"א ימים מועטים יראת ה' שהיתה בו תוסיף ימים כי יחשבו למרובים כי השלים חקו בהם ביראת ה' ושנות רשעים תקצורנה אף אם חי אלף שנים כלא הי' ושנותיו היו רעים יחשבו לקצרים כי הוציא זמנו בהבלי עולם עכתו"ד שם] ואני הוספתי נופך כי בזה נאמר ימים ובזה שנות כי זה יש לו ימים וזה אין לו רק בכלל שנות ע"ד העברה כך וכך שנים חי אבל תקצורנה כשיתחלקו בפרטיות והבן.

פרק יא

פסוק כב

נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם עפ"י כי כתיב בד"ת הנחמדים מזהב וכו' ועפ"י מ"ש האלשיך בפסוק הראיני את מראיך כו' כי כל איש ישראלי יש לו צלם אלקים ע"פ כי אם בהעוותו משנה את פניו וז"ש הראיני את מראיך אם הצלם אלקים ע"פ אז השמיענו את קולך כי קולך ערב עלי אם מראיך נאוה עכתדה"ק] וידוע דזה לעומת זה ובסור זה בא זה והוא שטן הוא יצה"ר הוא מה"מ הוא שר של עשו הנקרא חזיר היער שהיא קליפת עשו והבן ועפ"י מה שכתב בראשית חכמה הובא בספר יסוד התשובה פרק א' מי שאין נקי מעונות דעסקו בתורה נחשב כאלו עוסק במקום שיש ריח רע דלא לרצון יהי' לו והנה התורה נמשלה כל מקום לאשה יפה והבן ולזה יל"פ הפסוק קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח עפ"י מ"ש בספר יסוד התשובה ריש פ"א בשם הר"ח דמי שאין נקי מהעונות ועוסק בתורה ומעורר השכינה ולא מצאה מנוח לשרות עליו אוי לו והבן ועיין בספר הנ"ל שכתב בשינוי הלשון.

פרק יב

פסוק ז

הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד עפ"י הגמרא בפ"ק דתענית ע"פ אל אמונה ואין עול כשם שהקב"ה משלם שכר לצדיקים וכו' מובא בהקדמת חרדים עיי"ש והמבואר דבצדיקים העונש בזה והשכר בבא וההיפך ברשעים ע"כ והיינו הפוך רשעים ועי"ז ואינם אבל ובית צדיקים יעמוד כי שם ביתם בעולם הקיים.

עוד י"ל דהנה אף הרשעים עושים מצות רק שאינן ביחוד המעשה ואין בו פנימיות כמ"ש על אמרם [ברכות נ"ז] פושעי ישראל מלאים מצות כרימון ע"ד נגלה והנסתר [ישמח משה בראשית ותולדות ד"ה ראה ריח בני דיש הפרש בין מע"ט של צדיקים ובין מע"ט של רשעים כי המע"ט של הצדיקים המה במחשבה זכה צלולה וברורה בלתי לה' לבדו ולא כן הרשעים שכל מה דעבדין לגרמייהו עבדין ומלא פניות ומחשבות זרות והקליפה יותר מגוף הפרי והרי זה דומה לרימון דכי שקלי לנץ דרימונא היא הקליפה ששומר להפרי מיית רימונא כדאיתא ברכות דף ל"ו ע"ב כן מעשיהם של הרשעים בזולת הקליפה והפסולת אין להמע"ט קיום אצלם וז"ש מלאים מצות כרימון היינו שאינם אלא כרימון והבן וע"ד הנסתר ע"פ הליקוטי תורה פ' עקב כי מיטטרון ט"ט והוא ח"י באמצע ורימון הצדדים והתוכיות הרימון הוא חי והקליפה הוא רימון והיינו כפלח הרימון רקתך רק כרימון בלי חיות ועיין לקמן שיה"ש ד' פסוק ג'] וא"כ [כשנבדוק מעשה הרשעים] בבחינת הפוך בה [והפוך בה שהוא לשון חיפוש ובדיקה] הרי לא נשאר כלום דהרי אין בהם רק הלבושים [ובית (מלשון פנימיות) צדיקים יעמוד קיים לעד] והבן.

פסוק יט

שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר ע"ד מ"ש הרב בעל שבט מישראל אהבת רע מטוב וכו' ע"פ מאמר רז"ל שקר אין לו רגלים לכך כל שקר שאין אמת בתחילה וכו' [ותו"ד שם כי הרוצה לספר בגנותו של חבירו מתחיל בשבח וסיים בגנות למען יאמינו לו כי התחיל בשבחו והאמת בתחילתו וסיים בשקרותו] ושפת הוא לשון התחלה כמו שפת הים או שפת הכלי והבן.

פרק יג

פסוק ט

ונר רשעים ידעך עפ"י העקרים [מאמר ג' פ' כ"ח] מ"ש בפ' כי כר מצוה [שהתורה מכונה בשם אור שהוא מכוון לעצמו ותכליתו אבל המצוה אינה מכוונת מצ"ע והמעשה אשר בה, כנר שאינו מכוון מצד עצמו אלא מהצד האור הנמשך ממנו וכן המצוה כוונת עשייתה מצד ההודאה שהוא העבודה אל השי"ת שהוא האור הנמשך ממנו זה תורף דבריו עיי"ש בארוכה] והיינו עד"מ שהכוונה של רשעים לא להנמשך רק כמו בהנר שהאור יכלה השמן וידעך ששוב לא יהי' לו במה להאחז ונכון.

פסוק יב

תוחלת ממשכה מחלת לב ע"ד דהצדיקים דבלבא תליין יודעין זמן הקץ [עיין ישמח משה הפטורת נצבים דף קמ"ב] א"כ לא הוי ממשכה לגביהן והנה מובן דאלו שיש להם לב טהור וברור ונקי וטוב הרי הוא מאלו דבלבא תליין דהרי נאמר ה' צלך וא"כ זה שאינו מאלו דבלבא תליין הוא משום שהלב שלו חולה בחולי הנפש ועפי"ז מבואר הפסוק דזה שיש לו תוחלת ממשכה הוא מחלת לב ר"ל דהוא משום שהלב שלו חולה ודו"ק.

פרק יג

פסוק יז

מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא עיין מ"ש הגאון מהר"ז בדרוש א' ולי נראה ע"פ מ"ש על הזוהר במאן דאישתעי בבי כנישתא מלבד הפשוטי שזה מרד גדול נ"ל עפ"י דברי הגאון מהר"ז דרוש א' באם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד כי לא יוכל לכנוס רק אם הוא תוך גופו וכו' והנה זה לעומת זה ושכנתי בתוכם כו' והבן וא"כ מי שאל זר בגופו לא יגור במגורו רע ולית ליה חולקא והבן והנה אמרו חז"ל ואין רעה אלא גהינם שנאמר וגם רשע ליום רעה והנה מבואר בזוה"ק דאילין דמהרהרי בתשובה כתיב בהו מוריד שאול ויעל כו' והוא ע"י נשמות הצדיקים המוכיחין והנה מבואר דמי שאין אל זר בגופו רק הוא שלוחו עדיין יש לו לב בשר ומועיל דברים היוצאים מן הלב שנכנסים ללב משא"כ מי] [שאל זר] בגופו וכבר הי' לאבן כמו שכתב בנבל [שמואל א' כ"ה ל"ז והוא הי' לאבן] ועפי"ז יתבאר מלאך רשע יפול ברע רק וציר אמונים מרפא והבן.

פסוק כג

יש נספה בלא משפט ידוע אמרם ז"ל והיא תמוה מאוד מי זה אמר ותהי ה' לא ציוה ואם מהמ"ו טעה כמבואר במסכ' חגיגה דף ד' ע"ב] הלא עיני ה' משוטטות בכל הארץ והנ"ל כי יש משפט מב"ד של מעלה והמה העומדים על הפקודים לצוות לשלוחים לעשות דין ולפעמים חכמתו מחייב עניין נעלם שאינו עפ"י ב"ד של מעלה וגם מהם נעלם כי מאוד עמקו מחשבותיו ית' והוא ית' בעל הסיבות מסבב ע"י איזה סיבה אם ע"י טעות ממהמ"ו או ע"י סיבה אחרת כרצונו אבל הכל בהשגחתו ית' [בלא משפט הב"ד של מעלה] והבן כי הוא נכון בס"ד.

פרק יד

פסוק כג

בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור נ"ל כי בוודאי מה שאדם עצב על גליות ישראל וחורבן בהמ"ק דהיינו עצב הראי' יהי' מותר דהיינו כמו שאמרו רז"ל כל המתאבל על ציון זוכה ורואה בנחמתה ויהי' מהנשאר בציון והנותר בירושלים הנאמר בישעי' אך ודבר שפתים דהיינו שמדבר רק בשפתיו קינות על חורבן בהמ"ק ואינו מעיר לבו כלל אך למחסור אין זה אלא מחסר ומגיע לעצמו באמירתו ויותר טוב ממנו זה שלא אמרן כי זה אינו מעיר את לבו ע"י היסח הדעת ושכחה משא"כ זה שמזכיר בפיו ולא יעצוב בלבו הרי נראה בפועל כי אין חושש על זה כלל ברוע לבו והבן.

פסוק לד

צדקה תרומם גוי אלו ישראל עפ"י מה שכתבתי דבחינת ישראל הוא רק ע"י אחדות שביניהם [בישמח משה פ' בשלח ד"ה עוד במדרש מה ראה ישראל באים וכו' ותו"ד כי יעקב נקרא ישראל כי שרית עם או"א ותוכל וזכה לזה כי הי' בו כל המדות וכל מיני שלימות ואח"כ נתחלק בחינתו לי"ב שבטי ישורון ואח"כ לש"ר צינורות אלו ש"ר נפשות ישראל ובכללם נמצא כל הטובות והשלימות ואז נקראו ישראל על שמו עיי"ש] והנה צדקה מורה על האחדות שצר לו בצערו של העניים והבן.

פרק טו

פסוק א

מ"ענ"ה ר"ך י"שי"ב ח"ימ"ה ר"ת ירח"ם ס"ת הבכה רווח דהבכי' מעורר רחמנות.

פרק טו

פסוק ח

זבח רשעים תועבת ה' ותפילת ישרים רצונו ע"פ מ"ש מהר"מ א"ש בפ' עקב ברוך תהי' מכל העמים וסמוך לא יהי' בך עקר עיי"ש [וז"ל בספר כתנות אור דהא עשו נתברך בברכה על חרבך תחי' ויעקב נתברך בקול קול יעקב בזמן שקול קול יעקב אין ידים ידי עשו וגם אמרינן בפ' הניזקין אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב והידים ידי עשו אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו ואיתא במדרש לא יהי' בך עקר שלא תהי' תפילתך עקורה ולפי"ז כשאין תפלת ישראל עקורה אנן מבטלין הברכה של עשו כיון שהקול קול יעקב אין ידים ידי עשו וזה חיבור הפוסקים ברוך תהי' מכל העמים אך שלא תאמר הא עשו נתברך בברכה על חרבך תחי' ואנן אין לנו בברכה זו ולכך קאמר הכתוב לא יהי' בך עקר שלא תהי' תפלתך עקורה וכשהתפלה אינו עקורה אז אין הידים ידי עשו ונתבטל ברכה של עשו א"כ שפיר אנן ברוכים מכל העמים ע"כ] והנה כתיב זבח לה' בבצרה וההיפך זבח רשעים דהיינו חרבו של עשו תועבת ה' ואיך יתוקן, ותפילת ישרים רצונו, שרצונו מסכים לתפילת ישרים שהם בני ישראל ועמך כולם צדיקים וא"כ ממילא בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו והבן.

עוד יתבאר זבח רשעים תועבת ה' ותפילת ישרים רצונו ופ' ט' תועבת ה' דרך רשע ומרדף צדקה יאהב כי י"ל מאחר דאמר דאפילו זבחן של רשעים תועבה מכש"כ דרך רשע עצמו וע"ק הלא פשיטא הוא דדרך רשע שנוא לפניו ית"ש ומרדף צדקה יאהב לפניו ית"ש ומה השמיעני החכם מכל האדם ברוה"ק בזה ועוד י"ל בפ' הראשון דראוי לומר דבר והיפוכו דזבח צדיקים רצונו והנ"ל עפ"י מ"ש הרא"ש ז"ל באורחות חיים סי' ס"ט וז"ל רצה באשר ירצה יוצרך ישמח בחלקך הן רב הן מעט והתחנן לפניו להטות לבבך לעדותיו ובשאר דברים השלך על ה' יהבך עכ"ד ביאר הדברים עפ"י מה שאמרתי בביאר אמרם ז"ל ת"ר המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים [עיין תפל"מ תהלים יו"ד פ' י"ז אופן ב' כוונתו שכל עיקר מגמת תפלתו על מה שנוגע לשמים לכבודו ית"ש שיתקדש שמו בעולם וכאשר פי' בתפל"מ תהלים י"ח בצר לי הנוגע לי לעצמי אקרא לה' ואל אלקי מה שנוגע לכבודו ית"ש אשוע] ועפי"ז אך אל אלקי' דומי' נפשי ממנו ישועתי דקשה פשיטא שכל הישועה רק ממנו ואין להתפלל רק אליו רק דר"ל שרק הנוגע לו ית' אני מצפה ומתפלל וממנו ישועתי ע"ד נגילה ונשמחה בישועתיך וכן אני אל אלקים אקרא וה' יושיענו והבן והנה תפלה מצוי בכל עת וזבח הוא על דבר גדול והנה תאות רשעים רק רע ולפעמים מכניעים עצמם ומתפללים ואף קרבן מביאים כדי להשיג מבוקשתם ואפילו גנבא במחתרתא וכו' ועפ"י דאיתא בשם הק' הריבש"ט עה"פ רצון יראיו יעשה וכו' [כי מצד האמת אין ליראים האמיתים שום רצון מחמת הבטחון והאמונה החזקה שאומרים כל מה דעביד רחמנא לטב עביד והקב"ה מבקש בתקנתם יותר ממה שהם מבקשים רק דקוב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים עושה להם רצון כדי שיתפללו לפניו ויעשה להם מבוקשם וז"ש רצון יראיו יעשה דהיינו שהוא עושה הרצון ואת שועתם ישמע כדי שישמע שועתם ויושיעם ודפח"ח ועיין תפלה למשה תהלים ק"ל ז' אופן ג'] והיינו זבח רשעים תועבת ה' ר"ל דלא מבעי' תפלתם אלא אפילו דבר גדול עושים להשיג תועבת ה' וזה תכלית הזבח ובישרים גם תפלתם המצוי' הוא רק לעשות רצונו ורצונו הוא תכלית התפלה והפסוק השני הוא פי' מפורש על הפסוק א' כמו שפירשתי דלא תטעה לפרש כפשוטו דכוונת הפסוק דהזבח בעצמו הוא התועבה לזה אמר תועבת ה' דרך רשע שרוצים להשיג ע"י הזבח ואח"כ מפ' לסיפא דקרא על ראשון ראשון וכ' ומרדף צדקה ר"ל דתפלת ישרים הוא לרדף צדקה יאהב ר"ל מה שהוא אהוב לפני השי"ת ר"ל רק כדי לעשות רצונו האהוב לו ית"ש והבן.

עוד יתפרש ותפלת ישרים רצונו פירוש א' כי העבודה זו תפלה של הישרים הוא רק צורך גבוה ורצונו ית' ולא צרכי עצמו, פי' ב' כי רצון יראיו יעשה וא"כ הוא רק רצונו ית' ולא רצונם, פי' ג' כמשמעו כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, פי' ד' כי הדביקות של ההולכים לדרך הישר הוא רצונו אבל לא בעלי עבירות כי אינו רוצה דביקותם והבן [ותפלה לשון דביקות משורש נפתולי וכו' נפתלתי עם אחותי]:

פסוק כד

אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה עפ"י המבואר בספר עבודת הקודש מ"ש סי' רי"ב מעניין ל"ב אלף שבילין מוקשי מות רק שביל אחד יש נקרא אורח חיים וכל שבילין ההם לבד מאורח חיים נמשך לשאול עיי"ש ועפ"י מה שנגלה לי דלמארי דרזין מהאר"י זצוק"ל להם הדרך ישר לעלות למעלה וידוע דהם המשכילים הנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר וכו' והיינו אורח חיים למעלה למשכיל כנ"ל למען סור משאול מטה כנ"ל.

פרק טז

פסוק א

לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון עפ"י דרך שאמר רחב"ד אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל

פסוק ז

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו במד"ר פ' נ"ד נ"ד אר"ב אלו יתושים ופרעושים וזבובים ונ"ל טעם על מציאת זבובים מפני שהקב"ה עושה שליחותו בהם בזמן מן הזמנים כמו באופה של פרעה שע"י נצמח גדולת יוסף וכל העניין של ירידת מצריים ועניין פילגש בגבעה וע"י הכירה שונמית באלישע כי איש אלקים קדוש הוא והי' נחת להצדיק עי"ז בניית' עלית קיר קטנה ומטה וכסא ושולחן ומנורה והכל נברא בשביל זה לצוות לזה דהיינו בשביל הסגולה שבסגולה ויש לכווין הטעם של המדרש ג"כ לזה והבן וגם שע"י זבובים יתושים ופרעושים יכול אדם לידע אם צדיק גמור הוא כמובא במדרש הנ"ל:

פסוק טו

באור פני מלך חיים עפ"י השמ"י בסי' ל"ד הביטו אליו ונהרו עיי"ש [ע"פ המדרש מפני מה ישראל צועקין ואינן נענין שאינם יודעים שמו של הקב"ה שנאמר כי ידע שמי יקראנו ואענהו ורומז על מעשה הצדקה כי ע"י הצדקה נתקרב שם הוי' ב"ה וזש"ה דרשתי את ה' בנתינת הצדקה ולכן עננו ומכל מגורותי הצילני ומפ' הזוהר שמי שנותן צדקה מזיקין בדילין ממנו כי צלם אלקים על פניו וזהו הביטו אליו אל העני לרחמו ונהרו ר"ל אור פני צלם אלקים עיי"ש] ומ"ש שם במדרש מפני שאין יודעין שמו יש להוסיף נופך כי ידיעה הוא לשון קירוב כמו וידע אדם וכמו כי ידעתיו כמו שפירשו דהיודעו מקרבו ועיין בסי' י"ד מ"ש על אמרם גדולה צדקה ששקולה ככל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה לא נאמר אלא מצות עיי"ש [ותו"ד שם עפ"י האר"י ז"ל כי מצות צדקה נרשמת במצח האדם ומאירה בפניו כל ימי השבוע ולא נדחית אורה מפני מצוה אחרת משא"כ מצוה אחרת שנדחית אורה מפני מצוה השנית וזה סוד וצדקתו עומדת לעד ובזה מדויק והעמדנו עלינו מצות כי העמידו מצות צדקה שעומדת בעשותו ג"כ מצוה אחרת ונמצא שני מצות מאירים ועומדים בצלמו עיי"ש בארוכה] והנה כתיב וצדקה תציל ממות והיינו באור פני מלך היינו בצדקה שהוא אור פני מלך דהיינו הארת צלם אלקים חיים וכו' כנ"ל:

פרק יז

פסוק טז

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ע"פ שהחמירו חז"ל בעונש ע"ה ואמרו חז"ל שנה ופירש שקשה מכולם והטעם כי אם ע"ה שונא ת"ח אינו יוכל כ"כ לפעור פיו נגדם ולהתלוצץ בהם והנה דורשי רשימות אמרו דלכך התחלת התורה בבי"ת וסיימה בלמ"ד והוא ב"ל להורות אף מי שסיים התורה אם לא יחזיר אחרי' הוי בל דהיינו כלא ובל לשון כלל עיין בשפת אמת סי' ח' פ' כ"ט ואני אומר כי אם חוזר למפרע הוא אותיות לב כי אז לב נבון ימצא והיינו (ביקש לץ) [למה זה מחיר ביד כסיל] דהיינו זה שאינו חוזר למידו כאמור ששנה ופירש לקנות חכמה במה ששנה פ"א ולב אין רק בל ודו"ק ועוד בדרך זה באופן אחר קצת ולב אין היינו האותיות שראוי להיות לב אצלו הוא אין דהיינו ב"ל ודו"ק:

פסוק יז

ואח לצרה יולד שאין לו מובן כי ראוי לומר יעזר והנ"ל כי יש בזה דבר חכמה כי כבר אמר דוד חסד ומשפט אשירה וידוע מה שדרשו חז"ל בין חסד בין משפט אשירה וכן בפ' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר וכן אמרו רז"ל בכל מאודך בכל מדה ומדה וכו' וכל מה דעביד רחמנא וכו' ואין רע רק מעשה האדם והבן זה ונ"ל רמז יפה לזה כי מילת אח אשר שורשו אח יש לו שלשה פנים לשון שמחה ולשון צער ולשון אחד עיין בקונקרדאנצי' בשורש אח והנה זה מורה כי צער ושמחה אחד והבן וכל שיתופיו אחד וזה ואח לצרה יולד דהיינו להביט אז בתיבת אח להורות כי הכל טוב ואין להכאיב לב רק לשוב והנה הטוב שיש ברע הוא לעוררו להצילו מבאר שחת שאול ואבדון ולהחליף עולם עובר בעולם עומד ונאמר בו העמיק הרחיב מדורתה [ישעי' למ"ד] כי בערה כאש רשעה [ישעי' ט'] ע"כ לרמז זה אח ג"כ לשון מדורה ואש להורות כי הצער לעומת המדורה והבן.

ועפי"ז יתפרשו הפסוקים כי אם החילוף הזה לאדם חכם הלא מבין ושם אל לבו אבל הכסיל אין משים אל לבו וברשעתו עומד לזה אמר למה זה מחיר לשון חילוף ביד כסיל לקנות חכמה לשוב מדרכו הרעה ולהטות א"ע להאמת ולב אין עד"מ שאינו משים אל לבו כלל כמו שאין לו לב כלל בכל עת הן עת שחוק והן עת ספוד אוהב הרע היינו לעשות כי אין מבין ובאמת ואח לצרה יולד כאמור ואח שהוא לשון אחוה הוא משורש אחר כמבואר שם:

פסוק כח

גם אויל מחריש לחכם יחשב עפ"י מהרמ"ש שומעים חרפתם [של המחרפים] ואינם משיבים, עליהם הכתיב אומר ואוהביו כו' [היינו שהמחרף אומר נגעי עצמו וחסרונו והי' יכול להשיב לו הלא מום שבך הוא ועכ"ז מתאפק ואינו משיב] ע"ע וכאן אשמעינן שגם אם אויל מחריש לחכם [שאינו יכול להשיבו בשום חסרון] מ"מ יחשב ואינה כאפס וכאין וק"ל.

פרק יח

פסוק ד

מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה כ"ל עפ"י שדרשו ז"ל במקום אחר איש זה משה שנאמר וגם האיש משה וע"פ מ"ש היע"ד [ח"א בדרוש ח'] כי משה הוא המקור של השפעת חכמה וכל מה שנשפע לכל חכמי דור ודור נשפע על ידו כי מתדבק בהן ולו לבדו נתנה פלפול התורה והוא נהג טוב עין ונתנה לישראל ע"כ והיינו מים עמוקים ר"ל כל החדושים עמוקים הוא רק דברי פי איש זה משה כי הוא נחל נובע מקור חכמה והבן.

א"י בדרך שפי' בשפת אמת שם עפ"י אמרם אינו דומה שומע מפי תלמוד לשמוע מפי רב עיי"ש [הספר אינו תח"י ואולי כוונתו שהשומע מפי הרב הדברים עושים רושם גדול כמאמר הכוזרי כי דברים היוצאים מפי איש האלקי יקדחו הניצוצות בנפשות השומעים וישיבו למאורות בלבותם ולא כן השומע מפי התלמוד אשר שמעו הוא רק כמאסף מים אל מקום עמוק ועומדים שם] ועפ"י מ"ש במקום אחר אני חכמה שכנתי ערמה [עיין לעיל ח' י"ב ובישמח משה הפטורת תולדות כי ערמה שורשו ערום ולכך נקראו תלמידי חכמים ולא חכמים כי חכם הוא מי שהוא חכם בעצם וזה א"א בעודו בגוף רק אחר הפרידה יתעצמו עם החכמה והיינו תלמידי שלומדים א"ע שיהיו חכמים בעצם אחר הפרידה והנה אה"ר קודם החטא הי' חכם בעצם ואחר החטא נתלבש בכתנות עור ונעדר ממנו שם החכם וז"ש אני עצם החכמה אם שכנתי ערמה כלו' ערום בלי לבוש החומרי כ"א כתנות אור באל"ף ומי שהוא במדריגה זו טוב לשמוע ממנו כאמרם אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמוד ולכך קבל משה את התורה כי הי' כלו טוב והיינו שפתי כהן זה משה שהי' כהן ישמרו דעת היינו שלא נהנה מעה"ד לכך ותורה יבקשו מפיהו דייקא עכת"ד שם] ועפי"ז יתבאר היטב יותר נכון כי לדברי שפת אמת קשה למה כינה התלמיד בשם תלמיד אף שאומר חידושין [אך לדברי כל זמן שלא נתעצם עם החכמה ואינו רק תלמיד שמלמד א"ע להתעצם עם החכמה ויקרא חכם בעצם וא"כ אם שומע מפי תלמיד שאומר בשם אמרו הוא כמים עמוקים המכונסים ועומדים דברי פי איש שאומר בשמו וק"ל] וא"כ הוא בדמיון מים עמוקים משא"כ מקור חכמה הוא נחל נובע והבן.

פסוק כא

מות וחיים ביד לשון כי הדבקות היינו החיות כנאמר מפורש ואתם הדבקים כו' והמות היינו הפרידה כי ידיעת הפכים בשוה.

פרק יט

פסוק כג

ושבע ילין בל יפקד רע נ"ל כי המתענג על ה' בעוה"ב היא השביעה האמיתת לנצח משא"כ שביעת עוה"ז שהוא רק לפי שעה ומה שנאמר עבדי יאכלו וישבעו קאי על השביעה בעוה"ב לחזות בנועם ה' והיא האכילה הרוחנית כעניין שנאמר ויחזו את האלקים, ויאכלו וישתו וכן יאכלו ענוים וישבעו ולינה נאמר על הלינה בקבר שלן עד הבקר שהוא עת תחה"מ הבקר אור וכתיב כי טל אורות טליך ונדרש על טל של תחי' במס' כתובות וכן אמרו דורשי רשומות בפסוק ליני פה הלילה וכו' עיין בזוהר חדש על רות והנה כל איש או אשה מישראל אשר לא נשמע עליהם שום דבר רע מעולם הגם שלא נשמע כלל לא רע ולא טוב מ"מ כיון שלא נשמע רע הוא כשר וישב ולא עבר עבירה וכו' ומטוב ה' ישבע והיינו ושבע ילין מטוב ה' ילין בקבר בל יפקד רע ר"ל זה שלא כשמע ולא נפקד ולא נזכר עליו שום רע מעולם.

ועוד יש לפרש [תהלים כ"ב] יאכלו ענוים וישבעו עפ"י המדרש כונן על הפ' יתן למכהו לחי ישבע בחרפה [עיין ישמח משה פ' מצורע כי השותק למחרפיו וסובל אינו צריך להתענות כי אחז"ל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וזה ישבע ויאכל וא"צ להתענות בחרפה שסובל] וג"כ יש לפרש עפ"י מ"ש שם לפרש ישבע בחרפה עפ"י הם מדקדקים על עצמם עד כזית וכו' [כוונתו שהקב"ה נושא פנים לישראל כמאמרם ז"ל במה שמחמירים ע"ע עד כזית וזהו שסובל חרפתו ואינו משיב א"צ לנשיאת פנים מטעם זה כי מודדין לו כמדתו שמעביר על מדותיו ממילא א"צ להחמיר ע"ע עד כזית כי אם יאכלו ענוים וישבעו] והבן.

פרק כ

פסוק ו

רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא עיין בדרשת מהראלנ"ח מה שפי' ולי נראה להוסיף נופך דאיש חסדו היינו או שקבל איש חסד ממנו או שמצפה לקבל חסד ממנו ועיין דרשות מהראלנ"ח בפ' וירא ולפי"ז הפ' רב אדם ר"ל הרבה בני אדם או רוב בני אדם יקראו איש חסדו יקראו לו לאכול לחם כעניין שנאמר קראן לו ויאכל לחם ולסעודה והוא מיסב בראש הקרואים ואיש אמונים שמאמין בהשי"ת כי ממנו הכל ומידו נתנו לו קורא מי ימצא הן דל הן עשיר ומכניס אורחים והבן.

פסוק יד

רע רע יאמר הקונה נ"ל עפ"י מ"ש ביע"ד ח"א דרוש ז' בהא דפליגו אי אנחה שוברות כל גופו של אדם אי חצי גופו של אדם וכתב הוא ז"ל דאודא"ח הן דהא יש באדם צד רע וצד טוב והנה הנכון לקבל הן מדה טובה הן ההיפך ח"ו באהבה ולחשוב כי הכל לטובה רק בשלו מחויב לקבל באהבה ולא להצטער משא"כ בשל אחרים אדרבה מצוה לצער בצרת חבירו ולפי"ז בדידי' אנחה שוברות חצי גופו של אדם דהיינו חלק הרע לבד ובשל אחרים שוברות כל גופו של אדם היינו גם חלק הטוב עכ"ד והנה בכל אדם יש צד הרע מעצמו מעת הולדו, אך זה יקרא רע מי שקונה הרע בבחירתו ומגביר הרע על הטוב והנה הטוב לא יאמר רע כי נחשב אצלו הכל לטובה רק רע רע יאמר מי שהוא רע אומר רע וש"ת בכל אדם יש צד רע לזה אמר הקונה.

פרק כא

פסוק ל

אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ר"ל למי שהוא נגד ה' דודאי אין לו חכמה כו' והבן.

פרק כב

פסוק ו

חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה עפ"י מ"ש בתהלה לדוד [כוונתו כי התהלה כפי ערך המשיג ולא לפי המושג הבוית"ש ז"ש תהלה לדוד כפי ערך שהשיג דוד ולא לפי ערכו ית"ש כ"א ארוממך א' המלך לפי ערכך אצטרך ואברכה שמו לע"ו לבלי לסיים כלל וזה א"א לבו"ד שיש לו סוף ע"כ התהלה רק לפי ערך קוצר השגתו, ועיין תפל"מ תהלים למ"ד פסוק א'] ור"ל חנוך לנער עפ"י דרכו אף שאינו בתכלית השגה כיון שלפי דרכו שמחייבו שכלו יצא י"ח אין השי"ת חפץ יותר ולא תאמר למה זה ומה מועיל כיון שאינו כלל בדרך השגה האמיתי לזה אמר גם כי יזקין ויחכם לא יסור ממנה מבחינה זו דעפ"י דרכו והבן כי נכון הוא בס"ד.

פרק כה

פסוק ב

כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר שמים לרום וגו' נ"ל כפשוטו עפ"י המדרש [ב"ר פ' י"ב] אחרי מלך ב"ו אי אתה יכול לעמוד [אחרי ממ"ה הקב"ה אתה יכול לעמוד אתמהה] עיי"ש וזה ק"ו ב"ב של ק"ו כבוד אלקים דייקא שא"ת לו ית' וכבודו הוא הסתר דבר, וכבוד מלכים שהם בו"ד וגם כבודם חקור דבר ומ"מ שמים לרום וכו' [ולב מלכים אין חקר ומכש"כ שכבוד אלקים הוא טמיר ונעלם באין מבין סתרו והסתר דבר].

באופן אחר עפ"י דאיתא שם במדרש ב"ר הנ"ל ע"פ הן אלה קצות דרכיו וגו' ועיי"ש בנזה"ק [ותו"ד בכוונת המדרש כי שמים וארץ דכתיב בהו אלה תולדות השמים וכו' הם רק קצת דרכיו בהיות עוד עולם העליון המכוון נגד עולם התחתון ולפיכך מי יוכל להטיל בו שמץ דופי בהיות שורשו הרוחני נעלם ממנו כי אפילו על סדורו של רעם שפעמים בא בחוזק ופעמים בנחת א"א לעמוד כי הוא עמוק מי ימצאנו ואין בכח שכל אנושי להשיגו על בוריו כראוי ואמר נתבונן אין כתיב כאן וכתיב מי יתבונן לשון יחיד שאפילו יחידי הדור היודעים רמיזו והגיונו על דרך כלל מ"מ אין יכולים לעמוד על סידורו דרך פרט ועז"א אם על סידורו של רעם א"א יכול לעמוד על סידורו של עולם שהוא יותר נפלא עאכו"כ] והנה בס"י איתא עומק רום ועומק תחת והנה השמים הם הדוגמא של עומק רום ככתוב בשמים ממעל והארץ הדוגמא של עומק תחת ככתוב ועל הארץ מתחת והיינו שמים לרום וארץ לעומק וע"כ כיון שהם בדוגמא עליונה א"א לעמוד עליהם וע"כ כבוד אלקים שהם השמים והארץ וכל אשר בהם כאמור השמים מספרים כבוד אל הסתר דבר והראי' דא"א לעמוד על דבר שמדוגמא עליונה כי ולב מלכים שהם בו"ד וכבודם חקור דבר אין חקר מהטעם דאיתא בנזה"ק שהוא דוגמא לשרו וכש"כ דברים שהם דוגמא לעניני אלקים, קדושים ויקרים כאלה והבן.

[על הב"ר הנ"ל] אם על סידורו של רעם א"א יכול לעמוד ר"ל מה שהברק נראה קודם הרעם ודו"ק. א"י כבוד אלקים הסתר דבר ר"ל שלכבוד השי"ת צריך להסתיר דאין לך בנין בלא סתירה כמבואר בספר הקדוש הקנה בכמה מקומות והריסה דמעיקרא אף שהוה סותר ע"מ לבנות במקומו מ"מ בזוהר עליון לגודל ערכם פוגם בעת הריסתו עד"מ שכ' בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר והבן. או הסתר לשון סתירה והבן.

פסוק כא

אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא. השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך ודרשו רז"ל אל תקרי ישלם לך אלא ישלימהו לך והנה דרכי בכל אל תקרי ידוע [שהדרש יוצא מעומק הפשוט] וגם לפרש גוף הפסוק בענין הפשוט והנ"ל עפ"י כי אכילה אצל הצדיקים משלהם מקנה איכות קדושה ויוכל להחזיר אדם למוטב כי שרי' רוח קדושה על כל אשר להצדיק כי נגע לא יקרב באהלו ונגע הוא ס"א ואין ריקות בעולם והבן ושמעתי הוכחה ממה שאמרו רז"ל גזרו על פתן משום שמנן וכו' וידוע דמדה טובה מרובה וכו' ולא נפלאת היא דהא אמרו רז"ל] כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה ובהקדים מה שפ' הבינה לעתים [דרוש נ"ו] בפ' ברצות ה' דרכי איש וכו' [כשדרכי איש הם מודרכים ומרוצים את ה' הנה לא יספיק בהיותו הוא בעצמו שלם בדרכיו ובמעשיו אבל צריך שאיש זה גם אויביו של ה' הם הרשעים ישים כל השתדלותו להשלים אתו ית"ש] והנה אמרו חז"ל הכשילם בעניים שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר והנה בפ' ערבי פסחים דף קי"ג ע"ב דרשו בפ' כי תראה חמור שונאך ה"ד אי שונא עכו"ם הא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא או"ה אלא פשוטא שונא ישראל ומי שריא למסניא הא כתיב לא תשנא וכו' אלא זה שראה בו דבר ערוה וכו' עיי"ש ועפי"ז יתבאר כיון דאמר אל תקרי ישלם דהא שונאך ע"כ צ"ל ג"כ כמו שם שמותר לשנאותו וא"כ אין כאן שילום [דהוא עני שאינו הגון] א"ו דע"י כך ישלימהו לך דהיינו שיחזור ג"כ למוטב כמוך [ע"י שיאכל ויהנה ממאכל הצדיק ויתעורר בו ע"י כח האכילה רוח קדושה וטהרה] וא"כ שפיר ישלם לך:

והנה שונאך דמשמע דוקא שונאך [ולא שנוא של כל ישראל] כקושית הגמרא שם נ"ל דל"ק כאן דמדבר אל יראי ה' שהם ישנאוהו וכמו שנאמר תכלית שנאה שנאתים ואף שראוי לכל לשנאותו מ"מ ההמון אינם עושין כראוי ושם בש"ס לא מצא לשנויי כך דהמצוה לכל המון ישראל נאמר והבן. כי גחלים אתה חתה על ראשו ר"ל על שרשו שברע א"י על מרירות שבו כמו ראש ולענה דהיינו ג"כ צד הרע שבו והבן.

פרק כו

פסוק ד

כתיב אחד אומר אל תען כסיל כאולתו וכתיב א' אומר ענה כו' ל"ק כאן בד"ת כאן במילי דעלמא ר"ל כאן שיש לו להשיב בד"ת כאן שאינו יכול להשיב רק במילי דעלמא בסברא בעלמא שעי"ז לא יודה הסכל ומ"מ האמת יורה דרכו והבן.

פרק ל

פסוק כא

תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבעה לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה עיין בעקדה שער תשעה וחמשים מה שפירש ולי נראה תחת שלש רגזה ארץ דרך כלל היינו הנך דחשיב אח"כ דרך פרט תחת עבד ס"מ וכחותיו כי ימלוך בעוה"ר וזה בא ע"י עבד דלתתא [הוא הגוף שימלך על הנשמה שהגוף צ"ל עבד להנשמה] וק"ו הדבר ממה שאמר שמואל ודעו כי רעתכם רבה כו' על מה ששאלו אחד מאחיהם הטוב והמובחר כמו שנבחר שאול הצדיק עאכו"כ תחת עבד ס"מ והנה כבר נטל כל שלשה כתרים כו' וכמה כתרים מתפלות וכו' ונבל היינו הס"א דידוע דשרי' באתרא דטינופת ולכלוך כמבואר בזוהר בכמה מקומות כי ישבע לחם דכל השפע יונק וסעודתא לכלבא איתמסר וכמבואר בזוהר וכמו שאמרו חז"ל מנין שכל הסעודה קרוי' על שם לחם כמו שנאמר בלטשאצר עבד לחם רב, תחת שנואה דא לילית הרשעה כי תבעל בעוה"ר בחזיון לילה כמו שדרשו האחת שנואה דא לילית ועי"ז ושפחה כי תירש גבירתה כ"י השפע של השכינה יונקת אוי ואבוי ותחת ארבע לא תוכל שאת כי אם מושלים ח"ו ארבע קליפות המבואר בסוף ספר הקדוש עץ החיים לילית אגרת רהב (מחלת) [נעמה[ והם ממונים על ע"ז ג"ע ש"ד וגזל ודאי לא תוכל שאת כמו שביארתי במקום אחר הנכשל בכל אלה שוב אין לו שום אחיזה בקדושה.

פסוק כו

ותורת חסד על לשונה דהנה התורה נקראת תורת אמת ונקראת תורת חסד נ"ל כי ממה שדרשו ואהי' אצלו אמון שעשועים יום יום שהתורה קדמה אלפי' שנה מבואר כי יש פירוש להתורה עפ"י סוד אשר הי' נכון הפירוש הזה קודם הבריאה רק על הנאצלים, והוא עיקר הפירוש מעת התהויתה, והבריאה היתה שהשפיע ית"ש מהנאצלים העליונים דוגמתן למטה בהשתלשלות אלף אלפי אלפים, וזה אמרם במ"ר הביט בתורה וברא העולם דהיינו באורות הנאצלים שהוא כוונת התורה והשפיע דוגמתן למטה כמבואר באלשיך ר"פ בראשית ואחר הבריאה יתכן הפירוש שע"ד הפשוט ג"כ וא"כ התורה שע"ד הפשט נכנסה בהתורה בעת הבריאה והקדומה אלפי' שנה הוא ע"ד סוד ונקראת תורת אמת, כי הוא עיקר יסודה ואמיתותה והתהויתה אבל בהפשט נתלבשה בעת הבריאה והיא רק לבוש כמו הגוף שהוא לבוש להנשמה ונקראת תורת חסד שהלבוש הזה הוא חסד לבאי עולם שיוכלו להתפס בה, וגם הוא ע"י הבריאה, והבריאה הוא בחסד כנאמר עולם חסד יבנה, וגם מבואר ברמב"ן על התורה בפ' קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כי חסד היינו לפי שעה ואמת היינו מה שהוא קיום נצחי עיי"ש גם לדברינו כן הוא כי ע"ד הסוד הוא מעת היותה לנצח משא"כ ע"ד הפשוט הוא רק לעולם כל ימי עולם כל זמן משך התקיימות הבריאה משא"כ אח"כ עיין ב"ב פרק הספינה אימת בהמות בהררי אלף בטוחי' בזמן שהירדן מגיע לפיו של לויתן עיי"ש בפירוש של הרשב"א בח"א ועל כן אברהם שמדתו חסד ותורת חסד שייך לו, קיים ע"ד הפשט גם קודם מ"ת כאמרם קיים אברהם כו' אבל יעקב שמדתו אמת ותורת אמת שייך אליו קיים הכל ע"ד הסוד קודם מ"ת כמבואר בפיצל המקלות ועל כן לא קשה מה שנשא שתי אחיות וע"כ בלי מצרים ירש כי הוא א"ס נצחי בלי גבול ותורת אברהם נתלבש בעת הבריאה על כן נרמז בהבראם באברהם ועפי"ז תבין כי הסוד הוא נשמת התורה והפשט הוא הגוף הן הן גופי הלכות וזכר לדבר כי אמת הוא ר"ת למפריע ת"ורה מ"וקדמת א"לפים ועפי"ז מבואר פירוש הפסוק ותורת חסד על לשונה כי דרשו רז"ל דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם כדבש וחלב דהיינו סתרי תורה וכבר פירשתי בפ' הנחמדים מזהב כו' כי סתרי תורה הוא בבחינת טעם והבן [עיין ישמח משה פ' אמור ד"ה בסכות תשבו] ונחזור לדרשת רז"ל דברים שהם כדבש וחלב יהי' תחת לשונך ולא תגלה לאחרים ע"כ ממילא מבואר ותורת חסד היינו פשטית כמ"ש הוא על לשונה והבן.

תוכן העניינים

ישמח משה על נך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה