ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
קדושין
[ב' ע"א] רש"י בד"ה בשלש דרכים וכו' ובגמ' בעי כו' יש לדקדק הא הגמ' מקשה מקודם שתי קושיות אמאי לא תני האיש וגם אמאי לא תני לשון קדושין ולא ציין רש"י ובגמ' בעי והכא בקושי' שלישית ציין רש"י מי' זה פשוט דהא כוונת רש"י בכל מקום שמציין בהמשנה ובגמ' פריך היינו משום שלא יקשה תיכף על לבב המעיין במשנה קושי' הגמ' כתב רש"י להודיע שקושיא זו הוא בגמ' וזה דווקא בקושי' שקשה מני' ובי' כגון זה שאין סדר המשנה למתני כלל שלש אבל ב' קושיות דמעיקרא לא הקשה הגמ' רק מחמת דתנא האיש מקדש בפרק שני אבל מני' ובי' בהאי מתני' לק"מ לכך לא ציין רש"י וזה ברור.
רש"י ד"ה וקונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר ע"כ יש להקשות אמאי לא פרש"י לעיל האשה נקנית לבעלה שלא תנשא לאחר כמו שפרש"י כאן על וקונה א"ע להיות ברשותה להנשא לאחר דהיינו דבר והפוכו וזה ודאי לא על מגן דלעיל לא פירס וכאן פירש ונראה ליישב כפשוטו דלעיל הפירש הוא כפשוטו נקנית לבעלה להיות אשתו שהוא עצמו הקנין להיות בעלה שמותר לו לבא עלי' ואינו עובר בלאו דלא תהי' קדישה אבל הכא וקונה א"ע קשה איך הוא הפירוש אם שקונה א"ע מבעלה ששוב לא יהא בעלה שאסור לבא עלי' דהיינו הפיכו דרישא א"כ ק' והא חדא מינייהו הוא מיתת הבעל וא"כ איך שייך לומר שבמיתת הבעל קנתה עצמה לענין שלא יהא שוב בעלה שאסור לו לבא עלי' אחר מיתה וע"ק גם אגט דאיך שייך לומר בזה קונה א"ע מאי הקנין שלה על עצמה יותר מלפנים אף שהוא אסור לבא עלי' מ"מ מאי הקנין שלה לכך צריך רש"י לפרש להיות ברשותה להנשא לאחר אבל לעיל לא צריך רש"י לפרש דכבר כתב רש"י לעיל על נקנית, לבעלה פירש למי נקנית לבעלה והיא עצמו הקנין להיות בעלה גם לא שייך לומר כלל שלא תנשא לאחר דמ"מ מאי הקנין שלו עלי' דזה אינו אלא עידור קניני לגבי אחרים וזה ברור וק"ל.
רש"י ד"ה פרוטה של נחושת ובסמוך איסר האיטלקי של כסף ודמיו שמונה פרוטות יש לומר כפשוטו דרש"י כיון בזה שלא נטעה לפרש אחד משמנה במשקל לזה כתב פרוטה של נחושת איסר של כסף וא"כ אינם נכללים כלל תחת סוג אחד לסימן קל לכך פי' ודמיו שמונה פרוטות וזה ברור וק"ל. עוד יש לומר בדרך אחר דרש"י כיון דלא תקשה למה תלה פרוטה באיסר לומר כמה הוא פרוטה אחד משמונה באיסר וכי פרוטה אינו ידוע ואיסר ידוע לכך פירש פרוטה של נחושת לכך לא הוי דבר המסוים שמשקלו אינו ידוע וא"כ לאו בכל זמן הם שוין הפרוטות איסר של כסף ומשקלו ידוע לכך יכול ליתן בו סימן כמו שהוא לפי האמת שעפ"ז אנו יודעים עכשיו ששיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה של כסף כמו שפירש הר"ע מברטנורה בפי' המשניות וכ"ת כיון שפרוטה הוא של נחושת ואיסר של כסף איך שייך לומר אחד משמונה לזה פירש ודמיו שמונה פרוטות ולא במשקל שמונה פרוטות ומי' נ"מ במה שתלה זה בזה לידע בכל זמן שיעור שוה פרוטה ודו"ק.
רש"י בד"ה בביאה להיות כאשתו לכל דבר שאם בא לגרשה כו' כאן פרש"י מה הוא הנקנית דבשלמא לעיל לא הוצרך רש"י לפרש כמ"ש דנקנה לו להיותו בעלה שמותר לו לבא עלי' ע"י כסף, ושטר או ביאה שהיתה לשם קדושין ואמר התקדשי לי כמו שפי' רש"י לעיל דאי לא הי' שטר או כסף או ביאה לשם קדושין אסורה לו אבל כאן ביבמה דנקנית רק בביאה וכל הביאות קונות ביבמה ולא בעינין לשם קדושין כלל דאפילו ביאת זנות קונה כדאי' בפ' הבע"י וא"כ איך שייך לומר דנקנית לו בביאה שמותר לו לבא עלי' הא בלא ביאה זו ג"כ מותר לו לבא עלי' כמו שהיתה מותרת לו ביאה זו לכך צריך רש"י לפרש להיות כאשתו כו' ולכך נרשם על בביאה לפרש מהו נקנית וזה ברור.
באו"ד אבל אינו גומר בה כו' ולא לפוטרה מן החליצה לכאורה הוא לגמרי שפת יתר דכבר תירץ רש"י קושיתו דלא קאחשיב כסף ושטר משום דהוא מדרבנן מי' ל"ק דאכתי הוי קשה דלחשיב והוי צריך לומר דבדרבנן לא קמיירי וזה קצת דוחק לכך פרש"י האמת דלא הוי קנין כלל דאינו פוטרה מחליצה והיינו משום דהוי מדרבנן אך זה דכתב רש"י אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה אין לו מובן כלל דמש"ז הוי מצי למחשבי' בכלל הקנינים דהא דקא חשיב לעיל האשה נקנית ג"כ אינו גומר ליורשה ולטמא לה רק חופה גומרת ומש"ז לא פירש רש"י לעיל על הא דנקנית בביאה היבמה דהיינו ליורשה וה"ט משום דלא נצרך דאף אם אינה גומר הוי תני בכלל הקנינים וא"כ זה לא הוי תירץ כלל רק עיקר התי' הוא משום דאתה פוטרה מן החליצה וא"כ למה כתב רש"י אבל אינו גומר בה וכי דינא בעי לאשמעינן הא רש"י פרשן הוא ולא פסקן וזה לא הוי תירץ כלל ובלאו הכי מתורץ ונראה דאף דאין אנו צריכין לזה בהתירץ מ"מ כיון כדי שלא נטעה כי היכא דביאה מהני ליורשה ה"נ המאמר ויקשה לפי"ז ניתני בכלל הקנינים דאף דאינו גומר לכל מילי דהיינו לפוטרה מן החליצה מ"מ כיון דמהני ליורשה ולטמא ניתני בכלל הקנינים כמו ג' דרכים דאשה דג"כ אינם קונין לגמרי כמ"ש רק כיון שקונין בדבר אחד קא חשיב להו ה"נ לחשוב להו לכך כתב רש"י דאינם גומרים ולא מהני רק לפסול על האחין ולא הוי אלא העדר הקנין לגבי אחין אבל לא לגבי עצמו לכך לא קא חשיב להו כמ"ש לעיל כללא דמלתא דאף דלא צריך להתירוץ מ"מ כי היכא דלא תקשה מזה כתב לי' וזה ברור ודו"ק.
רש"י ד"ה ומ"ש התם כו' דתני האיש מקדש בו ובשלוחו ע"כ הנך ב' תיבות בו ובשלוחו הוא שפת יתר כאן ונ"ל דכוונת רש"י ליישב דהא קשה למה מקשה הש"ס מקודם מ"ש הכא כו' דהוא דיוק על תיבת נקנית ולא מקשה על מה דתני האשה נקנית ולא האיש קונה כמו התם האיש מקדש וכמו דמקשה לקמן בגמ' ע"ב ועכצ"ל דניחא לי' להקשות מקודם קושי' דהיא מתרין סטרין כמו דמקשה מ"ש הכא כו' ומ"ש התם דר"ל דאו כאן הו"ל למתני כמו שם או שם כמו כאן משא"כ הקושי' דלתני האיש אינו רק בחד צד דהא שם לא מצי תנא האשה דכיון דאשמעינן הדין דמצי למשוי המקדש שליח א"כ ע"כ צריך למתני בדידי', והיא דמצי לשוי' שליח באמת ג"כ תני שם, רק לבתר דמשני דצריך כאן למתני לשון קנין הדר מקשה בחד צד ונתני האיש קונה ומשום דהוא סיומא דהאי דכבר התחיל בי' למשקל ולמטרי בלשון קנין וקדושין, ובתר דמשני הקשה הקושי' בחד צד ונתני הכא האיש קונה וז"ב והן הן דברי רש"י דהי' קשה לו דלמה לא מקשה הש"ס מקודם על דיוק האשה לכך כיון ליישב במתק לשונו שכתב ומ"ש התם דתני האיש מקדש בו ובשלוחו ור"ל דלכך לא מצי להקשות ומ"ש התם דתני האיש ולא תנא האשה דהא רוצה לאשמעינן הדין דהמקדש מצי למשוי שליח וכמ"ש כנ"ל והוא נכון ואמת בס"ד [עוד יתבאר בזה בס' ישמח משה הפטורת עקב עיי"ש].
רש"י ד"ה משום דקא בעי למתני כסף בהני קנינין הך תיבות בהני קנינין שפת יתר הוא וגם כל דיבור הנ"ל הוא שפת יתר דקא מפרש בדיבור הסמוך ביתר שאת דאי כיון רש"י במ"ש דאמרינן לקמן כדי שלא נטעה דהכא קא מקשה הגמ' הא רש"י כתב בהדיא בדיבור הסמוך דלאו הכא קא בעי, ונראה דרש"י כיון לתרץ קושי' התוס' בד"ה בכסף מנ"ל למה צריך לכל זה ל"ה צריך לומר אלא משום דבעי למתני כסף וכסף אקרי קנין ותי' דנהי דכסף דשדה אקרי קנין דאשה לא קרי קנין לכך צריך להביא ראי' דאותו כסף דגמרי' אשה מני' אקרי קנין ע"כ ולזה כיון רש"י דהוי קשה לו קו' התוס' במאי דא' וכסף מנ"ל ל"ה צ"ל רק דכסף אקרי קנין לכך כתב רש"י משום דקבעי למתני כסף בהני קנינין דהיינו כתי' התו' דכסף דאשה לא מוכח דאקרי קנין וסיים רש"י שפיר ואמרינן לקמן דמשום זה אנו צריכי' לזה וזה שמסיים לכך תנא הכא קנין הכא דייקא ובתר הכי פירש רש"י דלאו הכא מקשה הגמ' וזה ברור ודוק.
תוס' ד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה כו' עיין במהרש"ל וגם בדברי ז' מהרש"א ול"נ דה"פ דא"ל דלעולם גבי איש ואשה תני בה"א ואינו תולה במבורר בפסוק וא"כ לא קשה מע"ע כו' והא דלא תני הבתולה אפשר דלא תני ה' רק היכא דתני בלשון איש ואשה דוקא לכך כתבו דהא גבי יבמה וכו' כנ"ל.
תוס' ד"ה היבמה נקנית כו' התם בא לפרש דברים החלוקים בו עכ"ל לכאורה אינו מובן כוונתם בזה דאם כוונתם דצריך לפרש כל החלוקים מה דשוה לאילן ומה דשוה לירק א"כ קשה מה הועילו התוס' בזה דהלא ביבמה ג"כ צריך למתני במה נקנית ובמה קונה א"ע אלא דתנא לה בלא מניינא והתם נמי הא תני שוה לאילן לערלה כו' ולירק שבשעת לקיטתו עישורו ולמה תני מניינא כיון דלא שייך למתני מניינא באחד והנה חפשתי במפורשים ולא מצאתי מי שפי' בזה כלום. ונ"ל דה"פ דהא התוס' רי"ד לקמן ע"ב הקשה על האי דתני ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו הא לענין מעשר נמי יש בו מה ששוה לאילן דהא אמרינן בפ"ק דר"ה בירק אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו תשרי וא"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר"ה שלו תשרי אבל אתרוג ר"ה שלו שבט ור"ל דא"כ יש עוד מה ששוה לאילן ועוד הרי ירק כלאים בכרם ואתרוג אינו כלאים בכרם כאילן ועל האתרוג מברכין בפה"ע ועל ירק בפה"א והנה הא דכלאים בכרם הקשו התוס' ג"כ לקמן דף ג' ע"א ד"ה מה ירק וכן הקשו עוד התוס' שם דשוה נמי לירק לפיאה לפי שאין לקיטתו כאחד דכל דבר שאין לקיטתו כאחד פטור מן הפאה וירק נמי פטור דאינו בכלל דבר המתקיים והריטב"א הוסיף וכתב דלשכחה נמי דשוה לירק והנה כל הקושי' הנ"ל מתורצין במ"ש התוס' רי"ד דאין כוונת התנא כלל לאשמעינן במה דשוה לאילן ובמה דשוה לירק בכל הדינים ולא איירי בזה כלל רק בהא מלתא גופא דבאילן אזלינן בתר חנטה ובירק בתר לקיטה תני דבזה גופא יש ג' דרכים ששוה אתרוג לאילן דבכל דברי' הללו הולכין בו בתר חנטה ובדרך אחד ששוה לירק שבזה הולכין בתר לקיטה אבל מה שאין תולה בזה כלל ר"ל בהליכה בתר חנטה או בתר לקיטה לא איירי כלל כללו של דבר דלא איירי כלל מעצמות הדין דאתרוג מה ששוה לאילן או לירק רק איירי בדברים דהולכין באתרוג בתר חנטה ובמה דהולכין בו בתר לקיטה ולא בענין א' כלל וזהו ג"כ כוונת התוס' במה שתירצו לקמן דף ג' ע"א שם על קושייתם מכלאים בכרם וז"ל וי"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה עכ"ל והא דהקשו שם בתר הכי מפאה אף דג"כ מתו' בזה דאף שטעם פטור הפאה הוא משום שבשעת לקיטתו עישורו אל תטעה לומר דהוי כהליכה בתר לקיטה דהוא ענין אחר לגמרי דמה שאין לקיטתו כאחד פטרו מפאה אף במה שהולכין בו בכל הדברים בתר חנטה ותאינה יוכיח וכן מה שכתבו התוס' מביכורים לק"מ לפ"ז ועיי"ש במ"ש ז' מהרש"א ז"ל ועכצ"ל דכוונת התוס' שם דבפאה וביכורי' מתיישב שפיר אף בלא התירוץ שתירצו על כלאי הכרם וכן הוא דברי זקיני מהרש"א ז"ל לענין ביכורים אבל ודאי בתי' זה מתו' הכל ועיין בהריטב"א ז"ל ועפ"ז יתפרש דברי התוספת דכאן דכוונת התנא לבאר כוונתו דלא איירי רק בהחילוקי' שיש בהא גופא בענין הליכה בתר חנטה או בתר לקיטה ולא בעצם שיוה ודמיון ששוה אתרוג לאילן או לירק לכך הוכרח לומר מניינא דאי לא תני מניינא הו"א דאיירי בעצם החילוק השיוה והדמיון ששוה אתרוג לאילן או לירק ונקט חדא מנייהו ולא חישב כולן לכך תני מניינא לומר דאין במציאות יותר מזה לומר דרק בהילוך בתר חנטה או בתר לקיטה איירי וז"ש התוספת התם בא לפרש דברים החלוקים בו ר"ל בו בהא עניינא גופא דאיירי בו היינו בענין הליכה בתר חנטה או בתר לקיטה ולא בע"א כנ"ל.
[ע"ב רש"י] ד"ה ונתני הכא האיש קונה כי היכא דתני בלישנא דרבנן האיש מקדש ע"כ הך בלישנא דרבנן שכ' רש"י אין לו מובן דמאי ענין להך קושי' דשם הוי לישנא דרבנן ונראה דרש"י כיון בזה כוונה עמוקה דהא התוס' הקשו לעיל אמאי תנא האשה בה' ולא אשה נקנית ומתרצים משום דקאי אקרא אשה המבוררת בפסוק דכתיב כי יקח איש אשה עכל"ה ומי' אעפ"כ קשה מאי זה דאמר האשה המבוררת בקרא וכי איזה אשה יש שאינה מבוררת בקרא דבשלמא אם הוי שום מיעוט באשה דקרא שייך שפיר לומר דוקא האשה המבוררת בקרא נקנית ולא מאי שאינו בכלל אשה דקרא ומי' באמת יש מיעוט מאשה דקרא דדרשינן לקמן דף ד' ע"א אשה ולא חצי אשה דאם אמר לה התקדשי לי לחצייך אינה מקודשת כלל אפילו לחצי' אף דבבהמה של שני שותפין עכ"פ חצי' קדוש ודו"ק לכך קאמר שפיר האשה המבוררת בקרא דוקא ולא מה שנתמעט אבל איש דקרא לא נתמעט דאמרינן שם דאם אמר התקדשי לי לחציי מקודשת וא"כ לא שייך למתני האיש המבורר בקרא קונה משמע אבל מה שאינו מבורר בקרא לא ומי הוא זה ואיזהו החיש אשר אינו מבורר בקרא ונקדים דהכא קאי אקרא דכי יקח דנקט קנין דקיחה אקרי קנין ושייך טפי לומר האיש דקרא הנ"ל משא"כ במקום דלא איירי בקרא לא שייך כל כך ונקדים עוד דהתוספת כתבו בריש כתובות דאיש ואשה רגיל לשנות בה' אף דלא קאי אקרא ע"ש ועכשיו מבואר כוונת רש"י דקמקשה הגמ' ונתני הכא האיש קונה וקשה לרש"י אמאי אמר האיש דבשלמא למאי דתני מתניתין אשה שייך שפיר לומר האשה המבוררת כמ"ש אבל אם הוי תני איש לא הוי שייך למתני האיש והוי להגמ' לומר ונתני איש לכך כתב רש"י האיש קונה כי היכא דתני בלישנא דרבנן דלא קאי אקרא כלל האיש מקדש ומכש"כ כאן דקאי אקרא וזה ברור ונכון ודו"ק.
רש"י בד"ה וניתני הכא האיש קונה בג' דרכים וד"ה ומקנה בב' דרכים שמעתי ממ"ו הגאון בעהמ"ח אבן פינה על אה"ע דכוונת רש"י הי' דהא מפרש לקמן דתני שלש לשון נקבה משום דבדידה קיימה וא"כ אם הוי תני האיש כו' ע"כ הוי צריך למתני בשלשה דרכים וכן וקונה א"ע כ' רש"י לעיל בשתי דרכים גרסינן ור"ל ולא בשני דשני לשון זכר ושתי לשון נקבה וא"כ אי הוי תני ומקנה ע"כ הי' צריך למתני בשני דרכים וכצ"ל ברש"י כאן וניתני הכא האיש קונה וכן דיבור הסמוך ומקנה בשלשה דרכים ובשני דרכים והמדפיסים לא הבינו וכתבו על בשלשה בג' ועל בשני בב' עכ"ד ודפח"ח.
רש"י ד"ה וניתני הכא האיש קונה בג' דרכים ובדיבור הסמוך ומקנה הרבה דברים יש לי ברש"י הנ"ל אבל אינם אמתיים ופשוט דכוונת רש"י על מה דמקשה גמרא ונתני האיש קונה ומקנה שלא נטעה דנתני באמת כך בשום מקום לכך פירש רש"י ונתנו הכא ומחלקן וק"ל.
רש"י ד"ה ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל הא דהוסיף רש"י כאן בהנהו ב' דרכים כיון בזה מאי דא' הגמ' דאיכא ולא אמר דתני והיינו משום דלא קתני מיתת הבעל גבי וקונה את עצמה רק בתר הכי אך דב' דרכים קתני ואיכא בהו מיתת הבעל וזה שפירש רש"י דאיכא בהנהו ב' דרכים ומש"ז אמר דאיכא דלא נתכוון על מאי דתנא בהדיא מיתת הבעל משום דהוא בתר הכי ודו"ק.
תוס' ד"ה אי תני קונה כו' דנקנית נמי משמע מדעתה ומשמע בע"כ עכ"ז (וקונה) [מקדש] נמי משמע בע"כ ומשמע מדעתה דאל"כ האיך תני האיש מקדש רק ההפרש הוא דנקנית משמע טפי מדעתה מן בע"כ ומקדש משמע טפי בע"כ מן מדעתה וק"ל.
[שם] בגמ' מ"ט תני שלש משום דרכים כו' והא דלא משני דתני שלש לשון נקבה משום דאיירי באשה כדאמר דדרך הוי משום זה כאן לשון נקיבה דז"א דאף דבאשה קאי מ"מ יכול למתני הקנין בלשון זכר כמ"ש התוספת ד"ה הכא דבתורה כו' דמלחמה קרי בלשון נקבה אף דאנשי המלחמה המה זכרים ותורה קרי בלשון נקבה אף דהגוים זכרים רק כיון דדרך בלא"ה לפעמים לשון נקבה לכך תולה במה דאיירי באיש או באשה וכיון דדרך דהכא לשון נקיבה לכך תני שלש נמי לשון נקיבה והשתא מבואר קושי' הגמ' וכנ"ל.
רש"י ד"ה ופרכינן כו' הוסיף רש"י קאמרת היינו דלא נפרש דהכי פירושו דהקושי' מ"ט תני שלש משום דרכים למה שונה שלש מפני דרכים אדרבה לשני דברים משום שלשה וא"כ יקשה דגם בסיפא דקושי' הי' לו לומר נתני דברים משום שלשה לכך פרש"י דהכי פירושו מ"ט תני שלש משום דרכים קאמרת ואינו מחובר להקושיא ודו"ק.
ד"ה לתני דברים ונתני שלשה כי אורחא דגמ' כיון דלא תקשה מאי מקשה הגמ' הלא יותר טוב לשנות ולחסר אות אחת דהיינו ה' דשלשה מלשנות תיבה שלימה ולתני דברים לכך כתב רש"י כי אורחא דגמ' אבל דברים ל"ה שינוי כלל וק"ל.
ד"ה ותני תרתי משום חדא בתמי' שינה לשון כסף ושטר כו' ולכאורה הוא שפת יתר דהא עלייהו קאי ונראה דרש"י כיון לתרץ קושי' התוספת לעיל בד"ה משום דקבעי למתני כסף מאי דלא הקשה שם ותני תרתי אטו חדא כמו שהקשה כאן וצריך לומר כתי' התוס' דלשון קנין שייך נמי בשטר וביאה ולא משנה הלשון משא"כ הכא משנה הלשון דהוי למתני שלשה ותני שלש וזה כוונת רש"י דכתב שינה לשון כסף ושטר אבל לעיל לא שינה וק"ל.
[ג' ע"א] רש"י ד"ה מניינא דרישא בג' דרכים וד"ה מניינא דסיפא וקונה את עצמה בשתי דרכים עכ"ל הא דלא כתב מניינא דסיפא בשתי דרכים כמו דפירש על מניינא דרישא ולמה לאתוי' וקונה א"ע נ"ל דכיון רש"י במתק לשונו להניח הנחה קיימת בריש השקלא וטרי' ליישב קושי' עצומה שקשה לקמן בשקלא וטריא הלזה דהא רש"י לשיטתו דגריס לקמן ואשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה ופי' רש"י דגנאי הוא לה ור"ל דאין רצונה למקני בפחות משו"פ משום דגנאי הוא לה וא"כ לפ"ז קשה לכאורה דהדרא קושי' הגמ' לעיל ב' ע"ב לדוכתא ונתני האיש קונה כי היכא דתני האיש מקדש ואין לומר כמו דמשני הש"ס אי תני קונה הו"א בע"כ דהא ליכא למטעי בהכי דהא תנן בהאי משנה וב"ה אומרים בפרוטה כו' משמע אבל בפחות מש"פ כ"ע מודו דלא מקדשה בהכי וה"ט כמבואר בגמרא דלא מקני' בהכי וא"כ התינח אי בעינן דעתה שפיר אמרינן דפחות משו"פ אין רצונה להתקדש אבל אם נימא דמקודשת בע"כ אם כן הרי לא בעינן דעתה ורצונה וא"כ אף שאין רצונה בפחות משו"פ תהי' מקודשת א"ו מדבעינן שוה פרוטה דוקא ש"מ דאינה מקודשת אלא מדעתה וא"כ הד"ק נימא האיש קונה דליכא למטעי בהכי ומי' לק"מ דמב"ה אין ראי' כ"כ די"ל דהואיל וב"ש אמרו רק בדינר שהוא מטבע גדולה וגם חשובה פליגי ב"ה ואמר בפרוטה ר"ל בפחות שבמטבעות דאין במציאות מטבע קטנה יותר מפרוטה דהואיל דנקט ב"ש מטבע נקטו ג"כ מטבע וכיון דאמרו פרוטה אמרו גם כן בשו"פ אבל עיקר כוונתם אפילו בפחות שבמעות דלא בעינן דבר שיהי' חשוב רק כ"ד וכיון דלא בעינן דבר חשוב ממילא דאפילו בפחות משו"פ נמי מקודשת ואף דלא מקני' נפשה בבציר משו"פ הא אנן קיימינן השתא לפום הס"ד דלא בעינן דעתה לכך תני נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ומזה ידעינן דאינה מקודשת בפחות משוה פרוטה כנ"ל ברור בתי' הגמ' הנ"ל ולפי"ז קשה לפי מה דמסיק הגמ' כאן דמניינא דרישא למעוטי חלופין דסד"א נילף קיחה קיחה כנ"ל וקשה ואה"נ ועכצ"ל כמו דמשני משום דחליפין בפחות משוה פרוטה איתא ואשה לא מקני' נפשה בפחות משו"פ וא"כ לפ"ז הדרא הקושי' לדוכתא דליתני האיש קונה דהא ליכא למטעי ולומר דמקדש בע"כ דהא מדתני מניינא למעוטי חלופין א"כ ע"כ דאשה אינה מקודשת בפחות משו"פ וא"כ ממילא מוכח דאינה מקודשת בע"כ אע"כ דבאמת למאי דמסיק לר' הונא דמניינא למעוטי חלופין עכצ"ל כתי' הראשון של הגמ' לעיל ב' ע"ב דאיידי דתנא סיפא בדידה וקונה א"ע דלא יכול למתני ומקנה דמיתת הבעל לאו איהו קא מקני לה והאי ואב"א קיים למאן דסובר דמניינא למעוטי חופה ודלא כר"ה וזה כוונת רש"י שציין בריש השקלא וטריא הך וקונה א"ע כדי לישב הקושי' שיפול בתר הכי דניתני קונה דהיינו משום הסיפא דתני וקונה א"ע כנ"ל וכן דרכו של רש"י להזכיר בתיבה א' להסיר מכשול אבנים גדולות.
ובאופן אחר אמרתי לישב דברי רש"י הנ"ל דהי' קשה לרש"י מה הקשה הש"ס מניינא דסיפא למעוטי מאי נימא דהוא למעוטי דאינה מתגרשת בכסף דסד"א כקושית הגמרא לקמן דף ה' ע"א ואקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל או כתי' דאביי או כתי' דרבא שם ואין לומר דגם בלא מנינא נשמע הך מהמשנה דאינה מתגרשת בכסף מדלא קתני לה בהא דקונה א"ע והא דמשני הגמ' לקמן ע"ב למעוטי חליצה היינו משום דבחליצה י"ל תנא ושייר לכך תנא מניינא למעוטי אבל בכסף לא שייך לומר דשיירי' דמדתנן לה ברישא בנקנית ולא תנא לה בסיפא דקונה א"ע ש"מ דאינה מתגרשת בכך דשייר' לא שייך לומר רק במלתא דלא תנן כלל בהאי בבא אבל כסף דכבר תנן לה ברישא דהאי בבא, גופא ובסיפא לא תנן ש"מ דאינה קונה א"ע בכך לכך לא אצטריך למיתני מניינא מש"ז דז"א דאכתי סד"א דגנו כלול תרויהו גירושי כסף וגירושי שטר דשורש של תיבת גט הוא רק כמו תיבת גירושין כמו שאבאר וא"כ י"ל דלכך תני מניינא בשתי דרכים למעט גירושי כסף דאם הוי מתגרשת בכסף הוי שלש דרכים אף דתיבת גט כולל לתרויהו מ"מ כ"א דרך בפ"ע הוא דכספא לחוד ושטרא לחודא ונראה ליישב דמ"מ לא אצטריך למיתני מניינא מש"ז דבל"ז נשמע מהמשנה דאינה מתגרשת בכסף דהא פריך וניתני הכא האיש קונה כי היכא דתנא האיש מקדש והנה כתבו שכן ראוי יותר למיתני האיש קונה כמו דכתיב כי יקח איש ומשני משום דכתיב הסיפא בדידה וקונה א"ע ופריך וניתנו ומקנה ומשני דבמיתת הבעל לא שייך למיתני ומקנה ואף דבגט שייך למיתני טפי ומקנה כיון דהוא קא מקנה לה ומגרש אפילו בע"כ רק שינה למיתני גם בגט וקונה א"ע משום מיתת הבעל אף דלשון ומקנה שייך בגט טפי והוי שינוי לשון בגט וקונה א"ע מ"מ שינה משום מיתת הבעל כנ"ל בפי' דברי הגמ' הנ"ל והשתא מוכח דאינה מתגרשת בכסף דאי מתגרשת א"כ יש בתיבת גט שני דרכים כסף ושטר והדרא הקו' דהי' ראוי למתני ומקנה דאין לומר דשינה משום מיתת הבעל דקשה ותני תרתי אטו חדא דבשני דרכים ראוי למיתני ומקנה כמו דמקשה הש"ס לעיל ב' ע"ב על הא דמשני דתני דרך משום ביאה איקרי דרך א"ו מדלא קתני ומקנה ודאי מוכח דאינה מתגרשת בכסף ול"ה רק שני דרכים ושפיר שינה בחדא משום אידך וא"כ מניינא למה לי וא"ש קושי' הגמרא והן הן דברי רש"י דהי' קשה לו מאי מקשה מניינא דסיפא למעוטי מאי דלמא ממעט דאינה מתגרשת בכסף לכך כתב מניינא דסיפא וקונה א"ע וכו' ור"ל א"כ כבר נשמע דאינה מתגרשת בכסף מדלא תני ומקנה וא"כ מניינא למה כנ"ל ודו"ק אבל הגמרא משני שפיר למעוטי חליצה דג"כ לאו איהו קא מקנה דוחלצה נעלו כתיב ודו"ק:
והנה מה שיעדתי לבאר דתיבת גט עיקר פירושו כמו תיבת גירושין אפרש שיחתי דהא בריש גיטין כ' התוס' דהא דתנן בהמשנה שם המביא גט ולא תני גט אשה אף דשאר שטרות נמי קרי גט מ"מ ברוב המקומות היכי דתני גט סתם היינו גט אשה ועיי"ש בדברי זקיני מהרש"א ז"ל והנה התוס' לא ביארו הטעם כיון דלכאורה משמע דביאורו של גט היינו שטר למה מזכיר ברוב המקומות סתם גט על גט אשה ולא כן בשאר שטרות דהוצרך הש"ס לפרש ועוד כיון דביאורו של גט הוא רק שטר למה זה דלא נקרא גט אשה בשום מקום באיזה משנה בלשון שטר לכך נ"ל ברור דבאמת דבעצם וראשונה ביאורו של גט הוא כמו גירושין רק כיון דכל גירושין אינו אלא בשטר לכך הושאל במקרה ושנוי שם זה לכל שטר וז"ב ודו"ק.
תוס' ד"ה ואשה בפחות כו' ועוד דלקמן בעי תלמודא בשטר מנלן כו' וכ' זקיני מהרש"א ז"ל ק"ק דאימא דלקמן דבעי הכי היינו למאי דמסיק הכא דאשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה וי"ל ודו"ק נראה פירושו וכוונתו דבשלמא בכסף ובחלופין דמקנה עצמה בעד הכסף שמקבלת או בעד החלופין והויין הכסף או החליפין מחירה שייך שפיר לומר דגנאי הוא לה להוזיל עצמה כ"כ להיות מחירה פחות משו"פ אבל שטר דאין זה מחיר כלל ואינה מקבלת שים הנאה דכותב לה על נייר כל שהוא הרי את מקודשת לי אף דלא חזי לשום תשמיש מחמת קטנותו ואינו שוה כלום אף פחות משו"פ מ"מ מקודשת וכן בשדה אם כותב שדי קנוי' לך א"כ אין זה מחיר כלל רק דגזה"כ היא דהוי קנין או קדושין לא שייך כלל לומר דגנאי הוא לה כיון דאין זה מחירה כלל רק דגזה"כ הוא דהוי קדושין יזה ברור ודוק.
[ע"ב] ברש"י ד"ה מה יבמה שאינה יוצאה בגט דכתיב וכתב לה ולא ליבמה ע"כ וכבר עמד בזה בעל עצמות יוסף והניח בקושי' דזה דלא כמסקנות הגמ' דלקמן דף י"ד דדרשינן מנעל ע"ש ונראה לתרץ בסגנון זה דהא לפי הו"א רוצה שם הגמ' לדרוש מלה אך דהקשה ואימא לה לשמה וכו' לכך הדר בי' ע"ש וא"כ יהי' הסגנון כך ברש"י דהגמרא דס"ד דא"א יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה שאינה יוצאת בגט לכך אצטריך מנינא וראה רש"י בחכמתו דהאי טועה דהוי טעה דא"א יוצאה בחליצה אם לא הוי מנינא במתניתין לא מצי למטעי אלא א"כ יסבור דהא דיבמה אינה יוצאה בגט נפקא מלה ולא ליבמה דכל כך יש לדרוש לה ולא ליבמה כמו לה לשמה אבל אם יודע לו כפי האמת דהא דיבמה אינה יוצאה בגט נפקא מנעל לא מצי למטעי כלל דהא קשה הא אי לאו מנינא במתני' היכי מצינו למטעי דא"א יוצאה בחליצה הא קתני בהאי מתני' דיבמה קונה א"ע במיתת היבם ומקשינן בגמרא שם דף י"ד מנלן אתי' ק"ו מא"א מה א"א שהיא במיתה יוצאה במיתת הבעל יבמה שהיא בלאו לכ"ש ופריך מה לא"א שכן יוצאה בגט ומשני הא נמי יוצאה בחליצה ופירש התוספת כיון דאשכחן חליצה במקום גט לא חשיב פירכא ע"כ וזה דוקא אם אמרינן דאין א"א יוצאה בחליצה א"כ לא הוי פרכא דלנגד גט דא"א איכא חליצה ביבמה אבל אם אמרינן דא"א יוצאה בחליצה א"כ איכא פרכא שפיר מה לא"א שכן יוצאה בגט וליכא למימר הא יוצאה בחליצה דהא א"א נמי יוצאה בחליצה וא"כ מדקתני במיתת היבם מוכח שפיר דאין א"א יוצאה בחליצה ולמה לי מניינא.
ויש ליישב ע"פ מה שהקשה הפ"י למה לי קיו דיוצאה במיתת היבם הא המהרש"א הקשה לעיל למה לי קרא על מיתת הבעל תיפוק לי' דהוי עריות שני כתובים הבאים כאחד ותירץ שם דאה"נ דלא מייתרי קראי למיתת הבעל וניחא להגמ' להביא הוכחה מגופא דקרא וא"כ הכא נשאר הקושי' ונראה ליישב קושיתו עפ"י שהקשה התוספת לפ"מ דרוצה לומר דככה עיכובא בחליצה ולא בגט מנא לן דלמא ולא במיתת היבם ותירץ דמסברא דככה יעשה לא ממעט אלא מידי דעשי' שהוא דומי' דחליצה ע"כ וקשה לי לפ"ז לפי"מ דמסיק הגמרא נעל אין מידי אחרינא לא אימא דאמעט נמי מיתת היבם דהא לא כתיב שם יעשה ואף די"ל דאף דלא כתיב יעשה מ"מ אמרינן דלא ממעט רק דומי' דחליצה אך ז"א דמנ"ל לומר כן הלא המשמעות נעל דמשמע נעל אין מידי אחרינא לא, משמע דאמעט כל דבר בשלמא בקרא דככה יעשה משמעותי' דקרא דעיכובא קאי על יעשה אבל בקרא דנעל ראוי לומר דממעט כל דבר רק אם הוי איזה הכרח דלא ממעט רק חדא מילתא ולא ידעינן איזהו ודאי מסתבר טפי לומר דממעט מה דהוו דומי' דחליצה ממה דנימא דממעט מה דלא הוי דומי' דחליצה אבל כל כמה דנוכל לומר דממעט כל דבר ודאי דראוי לומר כן א"כ קשה, ונ"ל עפימ"ש הפ"י שם בקושי' התוס' שכתב מנ"ל למעוטי מגט דלמא למעוטי מיתת היבם וכ' הפ"י למה לא הקשו התוס' כפשוטו דלמא אתי נמי למעוטי מיתת היבם ותירץ דכפשוטו יש לתרץ כיון דאיכא ק"ו אפקי' ממיעוט ומוקמינן בגט לכך כתבו מנ"ל למעוטי גט דהא גט נמי בק"ו אתי ע"כ ועפ"י סברא זו מיושב קושיתו בנעל כיון דאיכא ק"ו אפקי' ממיעוט כיון דיכול לאוקמי' בדבר אחר ואף דעל גט נמי איכא ק"ו מ"מ כיון דיש הכרח הק"ו וראוי לומר כ"כ דמצינא למיקם באיזה ק"ו קיימינן בי' דמה"ת לומר דמפיק מכל ק"ו ואם כן ראוי לומר דלא ממעט רק חדא א"כ ממילא דמסתבר יותר למימר דממעט גט שהוא דומי' דנעל דהיינו דומי' דחליצה דתלוי בעשי' אבל אם לא הי' ק"ו רק סברא בעלמא אז גם מיתת היבם ממועט מנעל וא"כ מיושב שפיר קושי' הפ"י דלמה לי' ק"ו תיפוק לי' דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואם כן הוי סברא למשרי' כמו דאמרינן לעיל דאי לאו ק"ו הוי ממעטינן מנעל וא"כ לא צריך ק"ו אלא אם ילפינן דאינה יוצאה בגט מנעל אבל אם הוי ילפינן מלה ולא ליבמה א"כ לא צריך ק"ו דהא ליכא למעט מני' מיתת היבם וא"כ שפיר פירש רש"י מלה ולא ליבמה דאז לא הוי צריך ק"ו ואיכא למטעי דלא מוכח מהא דיוצאה במיתת היבם אבל אם ידעינן מנעל דאז צריך ק"ו א"כ מוכח מהא דיוצאה במיתת היבם דא"א אינה יוצאה בחליצה ודו"ק.
תוס' ד"ה ואין דבר אחר כורתה כו' וי"ל דהא שפחה כנענית תוכיח כו' עכ"ל והלשון דה"א הוא תמוה דהא לפי האמת צ"ל כך ונ"ל דהא העצ"י הקשה קושי' עצומה על קושית התוס' הלא אמרינן דיו ביבמה דלא מהני חליצה רק בגדולה שהביאה סימנין וא"כ הלא אמה העברי' יוצאה בסימנין בלא חליצה וחליצה למה לי ותירץ דקושי' התוספת הוא לר"ט דא' היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"כ וג"ז תמוה דמנ"ל להתוס' להקשות דלמא לר"ט אה"נ והא דלא תנן לה במתניתין בהדי וקונה א"ע דאמה העברי' לקמן דף י"ד ע"ב וליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר כקושי' הגמרא לקמן ט"ז על ר"ל ואין לומר דשייר נמי מיתת האב דהא מיתת האב דרשב"ל לא איפרך אלא מכח מאי שייר דהאי שייר וא"כ אם נימא דשייר חליצה יש לומר דשייר נמי מיתת האב דהא באמת ק"ו דר"ל פרוכא הוא כמסקנת הגמרא דף ט"ז ע"ב מ"מ י"ל דהמשנה אתי' כרבנן דר' טרפון דקיי"ל כוותי' ואין לומר דקושי' התוספת הוא לר' הונא לקמן דף ה' ע"א דאמר חופה קונה מק"ו דודאי סובר כר"ט כמו שכ' התוס' שם דף ה' ע"ב ד"ה חופה קונה שגומרת כו' עיי"ש דג"ז אינו די"ל דאף דר"ה סובר כר"ט מ"מ מודה דהמשנה דלקמן לא אתי' כר"ט ועכצ"ל דקושי' התוס' הוא למאי דמשני לעיל ע"א למעוטי חופה דהיינו דקמ"ל דלא כר' טרפון דלר"ט ודאי ק"ו מעלי' הוא דגם דיחוי' דרבא כלום חופה גומרת כו' היינו לרבנן דר"ט ודו"ק וקשה מנינא למה לי הא כבר כשמע מסיפא באמה העברי' דלא קי"ל כר"ט וכן קשה על המקשן דהקשה ולר"ה דא' חופה קונה וכו' הלא בלא הקושי' דמנינא למה לי מוכח דהמשנה לא ס"ל כר"ה מסיפא דאמה העברי' וכן קשה על אביי לקמן דף ה' ע"ב דמשני הכא מילתא דכתיבא בהדי' קתני כו' ור"ל דנוכל לומר דהמשנה סובר כר"ה אף די"ל דאביי בעצמו לא ס"ל כר"ה מ"מ משני דמתניתין ל"ק על ר"ה וקשה הא בלא זה נשמע מסיפא דמתניתין דאמה העברי' דלא כר"ה וע"ז משני התוספת שפיר דה"א שפחה כנענית תוכיח וא"כ ממתניתין דלקמן אין ראי' לכך צריך למניינא אבל לפי האמת דקיי"ל דלא כר' הונא אין צורך להאי תוכיח כלל כנ"ל ודו"ק.
[כ"ג וחגיגה דף ד'] לה לה מאשה כי כתיב כל הנשמה תהלל יה ולא כתיב שם שלם נ"ל כי אמרו חז"ל י"ה עם שמי שס"ה וה' עם זכרי רמ"ח והנה ידוע דכל בחינה רוחניות נכלל בשם כשמה וידוע הנימול בפריעה כדת קונה איזה בחינה של רוחנית ואשה מישראל כבר אמרו רז"ל במס' קידושין אשה כמאן דמהילא דמיא וכמו שכתבו הפוסקים לעניין ברית ותורה דבהמ"ז והנה עבד כיון שטבל ומל כבר יש לו איזה בחינה נפשיות והנה שם שלם רומז לל"ת ועשין כנ"ל ושם י"ה רק לל"ת לכך לא נאמר שם שלם דהא יש בחינת נשמה שאינם בכלל ההילול לשם שלם דהא אשה ועבד פטורין מרוב העשין אבל שם י' יהללו כולם דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ועבד הא גמר לה לה מאשה והבן וזה התחכמות התורה הק' דהכתיב לה יתר בעבד ולה יתר באשה כדי ללמוד ג"ש לחייב העבד במצות כאשה ונרמז בשני תיבות הללו המופנים לג"ש הטעם שמחייב העבד במצות דס"ת של כל הנשמה הוא לה וכן ס"ת של תהלל יה הוא ג"כ לה והוא נפלא בס"ד:
[ל"ט ב'] ודלמא מהרהר בע"ז הוי ונ"ל הטעם על שבע"ז נענש על המחשבה לפי שבכל העברות אף דמחשבה לא כלום היא מ"מ ראוי להצטרף לאיזה מעשה בלי מחשבה דהיינו שוגג שקדם לו ושגיאות מי יבין ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בשוגג אך דאין ראוי לצרף רק אם הם מסוג א' אבל ע"ז דהוי ככופר בכל התורה כולה א"כ הכל בסוג א' עמה עי' בספר ע"ש פ' נצבים.
[מ"ם ע"א] אר"א הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים וכו' ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יתחלל ש"ש בפרהסיא וכו' ובתוס' שם בשם ר"ח ח"ו שהותר לו לעשות עבירה אלא כך אר"א יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים משברים יצה"ר ומונעים אדם מן העבירה ועיין בבינה לעתים דרוש מ"ם מ"ש בזה והנה מ"ש בהא דאל יתחלל ש"ש בפרהסי' הוא דוחק והנה עיקר לדעתי כפירוש הר"ח רק דהקושי' על דברי התוס' הוא ג"כ מהא דאל יתחלל ש"ש בפרהסי' דאין לו מובן דמשמע דבצנעה עובר ח"ו פי ה' דמה שאמר ויעשה מה שלבו חפץ מובן שפיר דוודאי כיון שיכנע לבבו הערל ודאי לא יחפוץ ברע רק בטוב [אבל מ"ש ואל יתחלל ש"ש בפרהסיא זהו קושי הבנה] והנ"ל דהא באמת אם אינו שב מעבירה רק ע"י הזכרת האבל ויום המות א"כ אינו שב מכבודו ית' שהזהיר עליו רק מחמת פחד צרת נפשו וא"כ מכבד ואוהב נפשו יותר ממה שאוהב ומכבד למלך הכבוד ית' שמו וזה חילול השם גדול ודומה לזה שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן וא"כ חשש ר' אלעי שלא יתלבש יצה"ר בעיטוף החסידות ויאמר לו כיון שלא שב מעבירה מפחדו ומיראתו מכבודו לא ישוב גם מפחד נפשו שלא יגדיל כבוד נפשו על כבוד קונו לזה אמר ואל יתחלל ש"ש בפרהסי' כי אם יעשה עבירות יתחלל בפרהסי' כי אף על עובר בסתר מכריזין עליו בגלוי משא"כ אם לא יעשה, לא נגלה תעלומות לבו רק לפני בוחן תעלומות לב וכיון שהוא משיב זה ליצרו כבר הוא שב מפני כבוד שמים וזו עצה נפלאה מחכמינו הקדושים והבן זה.
ועפ"ז נ"ל לפרש אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שיצה"ר מסית ומתחכם לעבור עבירה ואדרבה עי"ז יהי' יותר מקורב לזה אמר אין שום חכמה מועיל להיות נגד ה' ח"ו רק על כל לשמור עצמו מלעשות נגד רצונו ית' יהי' באיזה אופן שיהי' והבן, ושייך לזה מ"ש על המאמר [פסחים דף נ"ו ע"א] בשכמל"ו נימרי' לא אמרה משה כו' ועל המאמר ואת כל יקר ראתה עינו זה ר"ע [עיין ישמח משה פ' ויחי ד"ה וירא ישראל ביאור הדברים] ועפ"ז יש לפרש אמור אל הכהנים שהם פרושים ומובדלים וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ויתגבר היצר ויראה להם שבמה שיעשו ביד רמה בפרהסי' הם מכבדין אותו ית' שעושין כן כדי שלא יגדילו כבוד הבריות על כבוד קונו לזה אמר דהבל הוא ומטמאין את הנפש בזה רק להיות פרושין וקדושים כמו שהוא אהרן והיינו אמור אל הכהנים שיהיו בני אהרן והבן אבל לנפש לא יטמא בעמיו ולא יאמרו שזה שעושין בעמיו הוא תיקונם והבן וכן יש לפרש הפסוק לא יטמא בעל כתרגומו רבא ר"ל גברא רבא בעל נפש בעמיו כנ"ל והבן.