אור ברסלב

ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

גיטין

סוטה

[ה' ע"ב] בגמ' נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים לכאורה יש לדקדק הך תיבת נמצא למה והנ"ל דה"פ למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודאי ליכא להסתפק כלל דדי בעומד על שורה אחת דהא באמת א"צ לאמירת בפני נכתב כלל לענין הקיום רק בפני נחתם לחוד והא דצ"ל בפני נכתב היינו משום אחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א כדאיתא לעיל דף ג' ע"א וא"כ אם אינו עומד כלל בשעת כתיבה אינו יכול לומר בפ"נ דהא שקר הוא דהרי לאו בפניו נכתב אבל כיון דעמד אצל שורה אחת וראה קצת כתיבה א"כ יכול לומר בפני נכתב דלאו שקר הוא א"כ שוב לא אתי לאחלופי אבל למ"ד משום לשמה איכא לאסתפיקו אי סמכינן כיון דנכתב שורה אחת לשמה מסתמא נכתב הכל לשמה או לא סמכינן על האי מסתמא, והנה כבר מבואר לעיל דשיטת רש"י ותוס' היא דשלא לשמה לא חיישינן בעצם כלל רק ללעז בעלמא דשמא יבא בעל ויערער ויהי' לעז ועפי"ז מבואר דאם תרצה להחמיר הלא אין מקים לחומרא הזו רק למ"ד שלא לשמה כמ"ש וכל עקרו של החשש זה הוא רק כדי להוציא מחשש לעז והרי מתיקונך נמצא קלקול יותר דאתה מוציא לעז כו' ודו"ק כנ"ל לשיטת רש"י ותוס' ודו"ק.

[וא"ו ע"א] אלא דכ"ע בעינן לקיימו והני כיון דאזלו לשוקא להתם הנך ידעי כו' לכאורה קשה דהוי י"ל כדס"ד דסובר שאין בקיאין לשמה והני גמירי והני לא גמירי והא דקשה והא רבה אית לי' דרבא נימא כיון דאזלו לשיקא להתם משכח שכיחי וי"ל דכ"כ דאין הכרח מוקמינן כרבא דקיי"ל כוותי' ודו"ק.

[ז' ע"א] מה שדרשו חז"ל ציקלג ומדמנה וסנסנה מי שיש לו צעקת לגומא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין נ"ל כי פליגו בב"ב פ' לא יחפור אי השכינה במערב או השכינה בכל מקים יש להבין וכי חולק אהא דכתיב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו כבודו מלא עולם, אך נ"ל בפועל הגילוי פליגו אם הוי בכ"מ דהיינו האור והכלי שעל ידו נתגלה האלהית דהיינו שכינה והבן.

והנה כבר האריך בעקדה דכמו במלכותא דארעא יש ממונים ובמקום שהמלך נראה הכל כלא והכל דוממים או חותם המלך בדבר פרטי דוחה כל הממונים ה"נ התראות השגחה דוחה הכל דהיינו הנהגת המזלות וכן השתדלות אנושי וידוע דהשגחה נמשכת אחר האמונה ובטחון ולכך אין מזל לישראל המאמין באמונה שלימה כי השגחתו מתפלשת בכל מקום והבן והיינו דאיתא בחולין שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' ר"ל מצד חוזק אמונתו והבן ונקדים דברי ע"ב באגדת ירושלמי מסכת סוכה פרק לולב וערבה ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו' והפסוקים ויאמר משה אסורה נא וכו' עיי"ש והנה באמת תרוי' איתניהו בסנה להורות שאין מקום פנוי מהשכינה וגם עמו אנכי וכו' והיינו צקלג ומדמנה וא"כ זה שדומם הוא שחושב ששוא הוא השתדלות אנושי כי השכינה בכ"מ וא"כ כיון שמאמין לכך שוכן סנה דייקא עושה לו דין והבן.

[ע"ב] אמרתי טעם וסברא על אמרם ז"ל אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה כי אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו והנה כל זה בחרתי מעוני נמצא יסורי עוני גדול מהכל ובודאי צריך לפשפש במעשיו ויתכן דמשום שלא השגיח על עני' מחמת שאינו בסוג זה אינו יודע צערם על כן הטעימו השי"ת מעין זה כדי שידע ואם יתעורר כשמרגיש הצימצום מר כ"כ עאכו"כ אלו שאין להם כלל לחם לאכול כו' אז א"צ לטעום יותר וה' צילך שידון כ"י הש"י ק"ו מה אם הוא בצימצום מרחם ק"ו כשירווח לו ובוודאי ירווח לו אבל אם אינו מבין עדיין יש חשש שלא יתנו לו עוד יותר להבין וד"ל.

[ח' ע"ב] קסבר כיבוש יחיד כו' לכאורה קשה לפום מאי דקיי"ל במסכת ע"א [דף נ"ג ע"ב ובד' קי"ט] א"י מוחזקת היא מאבותינו א"כ מה לי כיבוש יחיד או כיבוש רבים וגם לפי מאי דקיי"ל שם א"כ כל מה שניתן לאברהם מוחזקת לנו א"כ קני וקניזי וקדמוני נמי וקדמוני הוא אדום ואולי גם ארצות אלו ארצות אדום הן נתחייבו במעשר ושביעית ובכל מצות התלויות בארץ ונ"ל דאף שמוחזקת היא מ"מ לא נתחייבו במצות עד אחר שנכבשה לנו דכי תבא אל הארץ כתיב אף דשייך בי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאיתא במסכת ע"א ועיין לעיל ע"א תוספת ד"ה כיבוש יחיד ודו"ק.

[שם] בגמ' בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לנכרי ועושה כו' לכאורה קשה לי דהלא בש"ע או"ח [סי' ש"ו וסי' ש"מ] איתא דכתיבת משו"ט אינו כתב להתחייב עליו רק שבות הוא ומדרבנן, רק על כתב מרובע חייב מדאורייתא והקשה המ"א דהש"ע סותר עצמו דבש"ע אה"ע פסק דכתיבת משו"ט ושאר כתבים הוי כתב לענין גט והניח בצ"ע ולי נראה ליישב דלדעתי זה אם משו"ט ושאר כתבים הוי כתב לענין שבת תולה בפלוגתא דהרמב"ם והר"י בעל התוספת ז"ל בענין הוצאה והכנסה דלהר"י ז"ל אינו חייב רק בר"ה שששים ריבוא בוקעין בו בכל יום דומה לדגלי מדבר ולהרמב"ם גם ר"ה שלנו הוי ר"ה ע"כ והשתא נחזי אנן דלהר"י ז"ל כיון דהמלאכות ממשכן גמרינן בעינן דוקא שיהא דומה בכל צד למשכן ובעינן דוקא שיהי' ר"ה כמו ר"ה דהתם אבל להרמב"ם אף דילפינן ממשכן עיקר המלאכה דהיינו הוצאה מרה"י לרה"ר חייב כיון דהוי התם מלאכה זו מ"מ לא בעינן דוקא רה"ר כמו רה"ר דהתם רק כיון דשם רה"ר עליו חייב וז"ב א"כ לפ"ז הכא נמי דכתיבה חייב משום דהוי במשכן שהי' רושמין על קרשי המשכן והתם ודאי היו רושמין בכתב עברית א"כ להר"י ז"ל דבעינן דומה א"כ בעינן דוקא כתיבה כמו התם ואינו חייב אשאר כתיבה אבל להרמב"ם ז"ל דאף דילפינן ממשכן דכתיבה הוי מלאכה שחייבין עליו בשבת מ"מ לא בעינן כתיבה דוקא כמו כתב דהתם רק כיון דשם כתב עליו חייב וז"ב א"כ לפ"ז הש"ע באו"ח דפוסק לענין רה"ר כהר"י ז"ל דאין לנו עכשיו רה"ר דאורייתא לכך פסק ג"כ דאינינו חייב ג"כ רק על כתב מרובע וא"כ זה דוקא לענין שבת דילפינן ממשכן ובעינן דוקא שיהא דומה לכתב משכן משא"כ בגט דלא ילפינן ממשכן אם כן כיון דהוי כתב בשאר לשונות, בכלל וכתב לה הוא כנ"ל ברור וקושי' המ"א לק"מ ולפי"ז דביררנו דאין סתירה בש"ע א"כ ודאי קיימא דינא דשאר כתבים אין איסור דאורייתא בשבת רק שבות א"כ לפ"ז כאן דמשני אומר לנכרי ועושה ולא גזרו על שבות משום ישוב א"י מסתמא נכרי כותב בגופן שלהן ואינו כותב בכתב עברית א"כ כיון דאתית להכי לא יצטרך לשנוי אומר לנכרי דהא גם בישראל לא הוי אלא שבות אם אינו כותב בכתב עברית והנ"ל בזה דהא כתבו הפוסקים דשבות א' לא התירו במקום מצוה רק שבות דשבות התירו בדבר מצוה דוקא ועיין בתוספת ד"ה אע"ג דישוב א"י הוא גדול ממצוה אחרת ולפי הנראה לי אין צורך לזה רק דאם כותב בעצמו אף שהוא בכתב אחר מ"מ הרי שבות הוא ולא התירו שבות אחד במקום מצוה משא"כ אם אומר לנכרי דהוי שבות דשבות לכך שרי משום ישוב א"י דהוא דבר מצוה ודו"ק.

[ט' ע"א] תוס' ד"ה שוו למוליך ומביא כו' הנה הר"נ תי' לקושי' התוספת הנ"ל דאיכא עיגון משום דאסור בשפחה משא"כ בהא דלקמן בעדים שאין יודעים לחתום אף אם יפרוש בים ולא ישתחרר ישא שפחה ע"כ הנה מזה נראה שלא הי' כתוב לפניו קושי' התוס' לא לותבי' לי' השליח ולא יאסור בשפחה וא"כ תירוצו של הר"ן נדחה והנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו תי' דהא כיון דבא ליד השליח כבר אסור בשפחה דהא אינו יכול לחזור וע"ז קשה בתרתי חדא דאכתי לר"מ דסובר יכול לחזור קשה והא אנן תנן וכדברי ר"מ בארבעה וע"ק דגם לרבנן כיון דאסור בשפחה ובבת חורין ודאי חוב הוא ועי' במהרמ"ש מה שכ' בתוס' הנ"ל והנה הפ"י תי' כיון דכותב שיחרור הוי כאומר נתייאשתי מפלוני עבדי דודאי נתייאש ממנו ואסור בשפחה ובבת חורין עכ"ד והנה ע"ז קשה א"כ איך אמר ר"מ רצה לחזור בשניהם חוזר ומפרש בגמ' דף י"ג ע"א הטעם כיון דשפחה כנענית זילא לי' שכיחא לי' כו' ולפי דברי הפנ"י הנ"ל הרי כבר אסור בשפחה כיון שכתב שיחרור א"כ שוב זכות הוא לו שיזכה השליח כדי להתירו בבת חורין א"ו דאין זה כאומר נתייאשתי וכמ"ש הפנ"י שם בשם התוס' והנה הרמב"ן תי' עוד כיון דבגיטין נאמן א' האמינו ג"כ בשחרורי עבדים שלא נחמיר בקל יותר מבחמור עכ"ד הנה זה התי" יתכן לרבה דאמר משום לשמה אם כן לשמה דשחרורי עבדים רק מגיטין ילפינן בג"ש דלה דכתיב בשחרור או חופשה לא ניתן לה ולא קאי על הכתיבה רק על הנתינה רק דילפינן בג"ש מגט דכתיב וכתב לה א"כ לא נחמיר יותר מגט אבל למה דקי"ל כרבא וגם רבה אית לי' דרבא א"כ קשה דנהוי האי שטר שחרור כשאר שטר ממון ומה בכך דהשטר שחרור קיל לאיסורא מגט הלא בשטר ממון אין שום איסורא כלל ובעי שנים על הקיום א"כ דל איסורא מהכא הוי לי' כשאר שטר ממון דהרי מפקיע העבד מיד רבו והנה אין לנו רק תי' התוספת והוא תמוה דהלא עיגון אין כאן דהרי נושא שפחה רק צ"ל דהוא מצוה כדי שיתירנו בב"ח ויתחייב במצות והוא תמוה מאוד דהוא היפך דעת תורתינו הקדושה דקיי"ל כל המשחרר עבדו הוא עובר בעשה ולדעתי צריך עיון גדול ליישב, ועוד קשה לפי דברי התוספת דהא חשוב עיגון א"כ אמאי מחלק לקמן בעדים שאין יודעים לחתום בין גיטי נשים לשחרורי עבדים וצריך עיון ודו"ק.

[מ"ג ע"א] אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה נ"ל כי אם הי' נתגלה לו האמת מיד באותו ענין שעוסק לא הי' נתגלה לו הרבה דברים אחרים.

[נ"ב ע"ב] עמרם צבעא אפטרופוס דיתמי הוי וכו' ולכאורה קשה מאי נפקא לן בזה שהי' צבעא והנ"ל דמסתמא ממנין לאפטרופוס ירא שמים אך האדם יראה לעינים ויש צבועים והיינו עמרם צבעא שהעיד הגמ' שהי' מצבע עצמו בי"ש ור' נחמן ידע בי' לכך א"ר נחמן שפיר עבד כי היכי דלשתמעין מילי' כיון שהוא באמת אינו י"ש אבל אם הי' י"ש הי' אסור ללבוש עצמו מדידהו דבלא"ה דבריו נשמעין כדאמר ר' הונא בברכות כל אדם שיש בו י"ש דבריו נשמעין.

[נ"ה ע"ב] אמר ר' יוחנן אשרי אדם מפחד תמיד האי גברא דרחמי' קמצא ובעל דבבי' בר קמצא ונרשם בעין יעקב בצידו סיפר בזה שהחורבן הי' בשביל שנאת חנם מהרש"א ע"כ ונראה כפשוטו דהמהרש"א נתכוון דקשה דמשמעות דר' יוחנן דמכח זה דלא חשבו על הסוף נתגלגל הדבר ונחרב הבית כאלו הי' במקרה ח"ו ולא בגז"ד לכך כתב מהרש"א שהסיפור בזה על שנאת חנם שהיתה ומכח זה נתגלגל כו' ופשוט וק"ל.

באופן אחר אמרתי דיש להסתפק כיון דהיתה ביניהם שנאת חנם בזמן הבית וא"כ יש בזה עבירה השנאת חנם דהיינו לא תשנא את אחיך בלבביך ויש בזה עבירה שעברו על ואהבת לרעיך כמוך וא"כ אינו יודע על איזה מהן נענשו אף דאמרינן דאעשה לא ענשינן רק בעידן ריתחא הא כבר כתבו התוס' בפסחים דזה דוקא כעין רב קטינא שלא הי' מחויב בעשה רק דיש להביא עצמו לידי חיוב ע"כ אך נקדים מה דכתבו העקדה ובעל עקרים [מאמר ג' פרק ל"ה] דאהבה לא משכחת בשום פנים אלא לאחד [וז"ל הנצרך לענינו כי א"א לאדם לאהוב ב' דברים או ב' אנשים אהבה שלימה בתכלית לפי שאם יאהב את שניהם על השווי אין האהבה אל האחד שלימה בתכלית אחד שהיא מתחלקת בין שניהם וא"א שיתאחד האוהב באהוב התאחדות גמורה כמו שהוא מגדר אהבה אלא א"כ הי' האהוב אחד ע"כ] ע"ש באריכות לכך מצוה דואהבת לריעך כמוך שיבחר לעצמו אחד שיאהב אותו אבל המצוה לא תשנא הוא שלא לשנא שום אדם מישראל ע"כ וזהו שאמר מהרש"א בכאן הסיפור בזה שחורבן הי' בשביל שנאת חכם פי' בשביל עבירה דשנאה ולא בשביל עשה דואהבת דאינו אלא לאחד ובעל דבבי' בר קמצא ונענש אלמא דמשום לאו דשנאה לחוד הוא ודוק.

והא דלא אמר דרחים לקמצא וסני לבר קמצא משום דקשה כיון דהוי אוהב לישראל וקיים בזה מצוה א"כ איך אתי מזה היזק כזה דהא אי לאו דרחים לקמצא לא הוי אתי זה והא קיי"ל שלוחי מצוה אינו ניזוקין ושומר מצוה לא ידע דבר רע וגם אי אמרי' דהא דאמרינן דהוי סני לבר קמצא הוי משום דהוי מאותן שמצוה לשנאותן קשה טפי ונקדים דע"י מצוה שלא לשמה יכול לבא הזיקא כמו דאמרינן בפסחים שמא תאבד לו מחט בשעת בדיקת חמץ ולזה קאמר כאן דרחמי' קמצא פי' דהוי אוהב שלו מצד עצמו ולא מצד התורה וכן בעל דבבי' וק"ל.

[נ"ו ע"א] פסוק לי פסוקייך ר"ל רבש"ע כפי שמורה הפסוק לטוב א פסוק לי באמת בפועל והבן.

[נ"ו ע"ב] מוסר גדול איתא בגמ' גיטין פ' הנזקין דאמר לי' ר' יוחנן בן זכאי שוברין החביות ור"ע אמר שקלינן צבתא ושקלינין לדרקון והנה אב"י נאמר כי המלאך נעשה כנחש ובולעו מראשו ועד סופו והיינו בפגם העינים יפגם הלשון והלב ובפגם הלשון יפגם המעור אב"י הנחש כרוך עלן ובלעה אותנו ואיך ניעול קמי' מלכא שלא יגור במגורו רע וח"ו שוברין החביות אם לא נשקל צבתא וצבתא היינו חרבי וקשתי [ותרגומו בצלותי ובעותי] הנאמר ביעקב כי"ר. מליצה נאה בגמ' הנ"ל בענין סתרי תורה שהס"א מתגרה בעוסקים בס"ת ונמשלו לדבש כמו שנאמר דבש מצאת ואיהו אמר שלא לעסוק בסתרי תורה מש"ז והיינו דשוברין אבל ר"ע לשיטתו שנכנס בשלום ויצא בשלום אמר דשקלין צבתא.

[צ' ע"ב] כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות נ"ל כי זיוג שני שהוא לפי מעשיו בניקל יפול פירוד ע"י השתנות המעשים אבל זיוג ראשון שחברן היוצר אין זה כי אם הני דשאטן באוירא דעלמא ומעלמא דפרודא שרשן וכל פעולתן להפריד בין הדבקים כאשר קבלתי והנה שבזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' קצת מעשן המערכה מתעקם וזה פרנסתן למען לא ישוטטו בעולם וכמבואר בהרי"ף פ"א דברכות ועפ"ז יתבאר כנ"ל.

תוכן העניינים

ישמח משה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה