אור ברסלב
ישמח משה על השס פסחים › צב ע"א

ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

פסחים · צב ע"א

פו ע"ב

מצורע מאי הוא כו' ואמר ר' יוחנן כו' עיין רש"י דר"י מפרש להברייתא ולכאורה סותרין דברי רש"י אהדדי עם מ"ש בזבחים ל"ב ע"ב ועיי"ש בתוספת דהקשו על רש"י מכיון דרבא אית לי' דר' יוחנן עיי"ש ונ"ל ליישב קושית התוספת ומקודם אען ואומר דאין כאן סתירה בדברי רש"י דהלא גם כאן פירש רש"י וכרת אין בו אלא בעזרה משמע להדיא דמש"ז הוי עשה שאין בו כרת משום דלעולם אף בטמא גמור אין חיוב כרת על מחנה לוי' ולמה זה הלא אף אם הי' כרת על מחנה לוי' הלא כאן אין האיסור רק מדרבנן א"ו צ"ל דרש"י פרשן הוא ומקודם מפרש לשיתא דברייתא אלולי ר' יוחנן דאם לא כן מה חידש ר' יוחנן וה"נ שם בזבחים אבל לא עלה על דעת רש"י דר"י יחלוק על הברייתא רק זה טעם דברייתא אלולי [דברי[ ר' יוחנן הוי ע"כ משום דט"י (דזב] כזב דמי ולמאי דמפרש ר' יוחנן ע"כ הוי הטעם משום דלאו כזב דמי ודברי רש"י דכאן ודשם בקנה אחד עולין וד"ת עני' במקום א' ובא זה ולימד על זה וזה פשוט וברור לדעתי ואף התוספת לא כתבו שם רק דלרש"י א"ש אף אם פליגי אבל אין מוכרח מרש"י דפליגי וק"ל.

אך אכתי קשה לכאורה דאם הטעם משום דלאו כזב דמי מי הכריח לרש"י לומר דמפרש, דילמא אמרינן דהברייתא לא יתפרש כך (לכ"ע) דהא עשה שאין בו כרת קאמר משמע דמ"מ עשה דאורייתא [איכא] רק דר' יוחנן פליג בשלומא בל"ז הטעם מוכרח רש"י לזה משום דר' יוחנן לאו תנא הוא כמ"ש התוספת אבל לפי זה הטעם לק"מ דפלוגתא דתנאי הוא כמ"ש התוס' שם בזבחים א"ו מדכתב רש"י דמפרש ש"מ דלא תלי' בהך טעמא וא"כ הסתירה במקומו עומד, והנה זה יתיישב בסמוך מי הכריח רש"י לזה ונחזור לענינינו דאין כאן סתירה ומ"מ קושי' התוספת לא מתיישבה דמ"מ ע"כ רבא פליג על ר' יוחנן כמו שמבואר בתוס' שם בזבחים וסובר בהברייתא דלא כר' יוחנן ונראה לישב אחר הנחה הנ"ל דאין כאן סתירה ונקדים עוד דמאן דסובר ט"י דזב כזב יליף מקרא והביא אותם כו' כדאיתא במסכת נזיר דף מ"ד ע"ב עיי"ש והנה אביי דאמר שם מ"ה ע"א ט"י דזב לאו כזב לגרסת התוספת ואף לגרסת רש"י דגורס כזב היינו ג"כ רק שם משום דהוי מח"כ והיינו לאו כזב והוא כפירוש התוספת רק דלרש"י הלשון דחוק ולגרסת התוספת מורווח עיי"ש והנה דעת לנבון דלמ"ד כזב דמי ואף אם לא הוי מח"כ וכדעת חברוהי דר"נ בר הושעי' צ"ל דמהאי קרא יליף דהטעם משום ט"י אף בלא מח"כ דלמח"כ לא צריך קרא דהא כבר נשמע מקרא דנזיר כנ"ל והנה עכ"פ מבואר דאם אמרינן ט"י כזב דמי מהאי קרא א"כ ע"כ קרא דנזיר נמי מדריש בכה"ג א"כ ע"כ מח"כ לא עייל למחנה לוי' רק מאן דסובר דעייל למחנה לוי' ע"כ לא דריש להני קראי וממילא דט"י דזב לאו כזב דמי וזה ברור לדעתי לשיטת רש"י בנזיר דהתוספת שם בזבחים פירשו בהאי דנזיר בע"א אבל אנן לשיטת רש"י קיימינן ונחזי אנן דהוכחת התוספת דרבא סובר כר' יוחנן ודאי דהוא משום דאל"כ האיך קאמר רבא לא העמידו דבריהם בזה הלא אין כאן דרבנן כלל וזה ברור לכך אני אומר דבאמת אף בלא דברי ר' יוחנן אבאר דמוכח דלא העמידו דבריהם בזה ויהי' הוכחת רבא דלא העמידו דבריהם בזה אליבא דכ"ע וממ"נ דאם לא אמרינן כר' יוחנן רק כפשט' דברייתא א"כ הרי מוכח ממקום אחר לפ"ז דלא העמידו דבריהם בזה ואם נימא כר' יוחנן ונדחה הוכחה זו הרי מוכח מדברי ר' יוחנן גופא דלא העמידו דבריהם בזה ואף אם רבא לא סבר כר' יוחנן מ"מ מחזק דבריו אליבא דכ"ע ואף אליבא דר' יוחנן וא"ש דוקא לשיטת רש"י דהא דר' יוחנן והברייתא כפשטה תולה בהא אי ט"י דזב כזב דמי או לא דהא אי אמרת דלא כר' יוחנן א"כ ע"כ ט"י דזב כזב וא"כ ע"כ קם מח"כ לא עייל למחנה לוי' מדאורייתא כמו ט"י כמו שביארתי מסוגי' דנזיר ואף דרבא סובר בלא זה מח"כ דזב כזב דמי מ"מ הרי כתבתי דרבא מוכיח בכאן דלא העמידו כו' בהכרח גמור אליבא דכ"ע וא"כ קשה על הברייתא דלמה לי הטעם דיבא עשה כו' הלא גבי מחנה לוי' נמי נימא הואיל ואשתרי כמו לענין ביאה במקצת וכמו שהקשו התוס' שם ומה שתירצו דמעולם לא נאסר במחנה לוי' ז"א רק לר' יוחנן דסובר דלא הוי רק גזירה בט"י ולא גזרו במח"כ אבל למאי דאמרינן דגם מח"כ אסור במחנה לוי' ודאי קשה וע"כ צ"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי רק ביאה במקצת ל"ש ביאה והנה הרמב"ם פסק פ"ג מה' במק"ד הלכה י"ח דעכ"פ מדרבנן אסור ביאה במקצת עיי"ש וא"כ מוכח מהא דלא העמידו דבריהם דאל"כ איך ט"י מכניס ידיו לבהונות וליכא למימר הואיל ואשתרי כו' דהא עכשיו קיימינן דמוכרח מהברייתא דלא אמרינן הואיל ואשתרי כו' וא"ל לפ"ז דלמה נקט הברייתא יבא עשה כו' על שזה נכנס ולמה לא על הכניסה דבהונות דלק"מ די"ל דהברייתא עשה דאורייתא נקט:

וא"א כר' יוחנן וא"כ מח"כ לא נאסר במחנה לוי' ולק"מ על הברייתא וי"ל שפיר הואיל ואשתרי וב"ב שמה ביאה ונדחה הוכחה זו מ"מ הרי מוכח מר' יוחנן גופא דלא העמידו וא"כ ממ"נ מוכרח דברי רבא:

אבל שם דמשני עולא הואיל ואשתרי היינו משום דסובר כר' יוחנן יכול לתרץ כן והשתא מוכרח רש"י לומר דר' יוחנן מפרש להברייתא דאם הוי אמרינן דהברייתא ודאי דסוברת דהוי דאורייתא דט"י דזב כזב דמי רק דר' יוחנן דעתא דנפשי' קאמר דסובר כהתנא דאמר ט"י דזב לאו כזב א"כ לא הוי משני עולא כלום בזבחים דהא עכ"פ מהברייתא מוכרח דסוברת ב"ב לש"ב ובזה לא מצינו לר' יוחנן דפליג וגם אין לו כח לחלוק בזה דהא לא פלוגתא דתנאי הוא ור' יוחנן לאו תנא הוא א"ו דהברייתא מתפרש כר' יוחנן אליבא דר' יוחנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

והנה לפי"ז לפי דעת רבא באמת דאח"כ כזב דמי ע"כ דסובר דלא אמרינן בבש"ב ולא אמרינן הואיל ואשתרי כו' וכן כתוב במראה כהן שם בזבחים לדעת רבא הנ"ל עיי"ש ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא דכן כתבו התוס' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא דרבא דאמר שם ערוה גופא לא צ"ק סובר כן עיי"ש והנה יש מקום אתי ליישב קושי' התוס' הנ"ל שם ביבמות ועפ"ז יומתק יותר דברינו דאף אם הוי סובר רבא כעולא בהסברא דהואיל ואשתרי מ"מ הסברא אינה רק אם ב"ב שמה ביאה אבל אם אמרינן ל"ש ביאה רק מדרבנן אסור לא שייך לומר הואיל ואשתרי לענין האיסור דרבנן [היפוך מסברת חוץ רק צ"ל משום דלא העמידו כו'] דהא רבא סובר שם בזבחים דהיכא דהותר לא ראוי לומר הואיל [ואשתרי אשתרי] והיכא דנדחה ראוי לומר הואיל [ואדחי אדחי] וא"כ י"ל שפיר דהא בהא תלי' דאם אמרינן בבש"ב אז הוי דחוי' וא"א לש"ב ומדרבנן אסור אז במקום מצורע הותר דהא ההפרש שבין דחוי' להותר הוא אם מהדרינן אטהרה כדאיתא ביומא דף וא"ו ע"ב וז' ע"א ואם אמרינן ב"ב שמה ביאה ואעפ"כ כתב לפני ה' קשה קושית התוס' ביבמות דף ז' ע"ב ד"ה ואמר עולא וצ"ל כתירוצם שם ועיין במס' שבועות דף י"ד ע"ב וא"כ מוכח דמהדרינן ש"מ דהוי רק דחוי' משא"כ אם לא שמה ביאה ורק מדרבנן אסור וכאן דלא אפשר לא גזרו א"כ הוי הותר וג"כ אין הוכחה כאן דמהדרינן דהא כניסה כולה מדאורייתא אסור וא"כ קשה לכאורה על אביי דזבחים דאמר דהוי הותר וצ"ל דסובר כלשון הראשון ביומא וא"ו ע"ב והכא כאיכא טהורים בהאי בית אב דמי דהא אפשר להכניס ידו וא"כ לפ"ז רבא לשיטתו השיב אדרבא אבל מ"מ לא פליג על עולא בהואיל הנ"ל די"ל דסובר כהא"ד שם ביומא וא"כ מוכח דהוי דחוי' [(הי' נמחק) ויכנוס ידיו.. דרך גגין] עיין בתוס' זבחים דף ל"ב ע"א ודו"ק (ועוד. י"ל... כהנ"ל... (נמחק) חייב ודו"ק) משא"כ ביבום דהיתר גמור וגם מצוה ואף דאפשר בחליצה לא שייך לומר הואיל והא דהוכיח הגמ' ביבמות שם מעולא דאמרינן הואיל ע"כ צ"ל היינו כשיטת אביי וכנ"ל אבל רבא לשיטתו ולק"מ ומיושב קושית התוס' שם ביבמות ונתבאר דלענין האיסור דרבנן דביאה במקצת לא שייך לומר הואיל, ומוכרח שפיר דלא העמידו כו' ודו"ק:

והנה בלא מ"ש יש לקשר דברי רבא דהנה נ"ל הא דתני במתני' טובל ואוכל ודקדק בצל"ח דלמה לי למיתני טובל הלא כל גר צריך טבילה ונ"ל דהלא הרמב"ם ז"ל כתב הטעם לב"ה הא דהעמידו דבריהם במקום כרת בזה היינו משום דאפשר לו שלא לטבול ולא יתחייב במצות ע"כ והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דאף ב"ש לא אמר אוכל את פסחו רק באם כבר טבל ובר חיוב הוא בפסח לא דחינן עשה שיש בו כרת מקמי הך גזירה אבל בשלא טבל אפשר דאף ב"ש מודה] דאין טובלין אותו כדי שלא יאכל פסח משום הך גזירה לכך דקדק ב"ש בלשונו לומר טובל ואוכל ר"ל דאף אם לא טבל עדיין אמרינן לו לטבול דלא גזרינן כלל כנ"ל והוא נכון בס"ד:

והנה לפ"ז יש להסתפק לב"ה דילמא ב"ה לא פליגי רק באם לא טבל עדיין דאז אין מניחין לו לטבול משום הך גזירה והבן, והנה ראיתי להכ"מ שכתב להרמב"ם ואפשר אף בטבל דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין עיין בכ"מ פרק ג' מה' ק"פ הל' וא"ו והנה תמהתי על הכ"מ למה לי' לומר ה"ט נימא כיון דיכול הי' שלא לטבול העמידו דבריהם והרי בידו שלא לטבול ואם טבל איהו דאפסיד אנפשי' ואין אנו אחראין לו אח"ז ראיתי במה"מ שכתב כטעם הנ"ל והביא ראי' מאיזמל עיי"ש והנה עכ"פ בזה והיינו כשטבל דאז הוי מקום כרת, דרבא מקום כרת ממש קאמר והלא רש"י מפרש שם בפסחים צ"ב] באיזמל דהכרת הוא מחמת דמעכב הפסח ולא מחמת המילה דמילה בזמנה דדחי' שבת קטן לאו בר כרת הוא ע"כ והנה ע"ז קשה מיבמות דף ה' ע"ב מפסח ומילה שכן כרת ויש ליישב דהא ק"ק אמאי אמר לעיל מיני' שם מה למילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות ולא אמר שכן כרת כמו דאמר גבי פסח א"ו צ"ל ע"פ כלל דר' מרדכי בחולין חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן פירכא כל דהוא לא פרכינן חדא מתרתי אף פירכא כל דהוא פרכינן ע"כ והנה נחזי אנן אם גוף המילה דדחי' שבת הוי עשה שיש בו כרת אז פירכא דקולא וחומרא משא"כ אם בגוף המילה דדחי' שבת אין בו כרת רק דמ"מ באותו העשה יש בו כרת הוי פירכא כל דהוא וזה ברור ולכך לעיל דהוי חדא מחדא לא פריך שכן כרת רק בתר הכי דהוי חדא מתרתי כנ"ל וראיתי דהרמב"ן בחידושיו ליבמות שם רמז לזה וא"כ כאן דאמר העמידו דבריהם במקום כרת דמשמע היכא דאיכא חיובא דכרת ממש פי' רש"י שפיר כנ"ל א"כ היוצא מזה דרבא במקום כרת ממש קאמר א"כ מוכח דאף אם טבל מ"מ לא יאכל פסחו לערב וזה הוא רבותא דרבא ואף דלטעם הראב"ד אין לחלק עיי"ש בפ"ג מה' ק"פ הלכה וא"ו הנה על הראב"ד קשי' מבית הפרס לפי מ"ש התוס' דאם יאכל בטומאה הוי כרת ודו"ק א"ו דהעיקר כהרמב"ם וא"כ א"ש מ"ש ומי' לכאורה קשה על רבא א"כ מנ"ל דילמא ב"ה לא קאמרי רק דאין מניחין לו לטבול אבל אם כבר טבל לא ונ"ל דעיקר הוכחתו משום הא דקאמר לקמן דבמצורא לא העמידו דבריהם במקום כרת והנה הבאתי בשם התוס' ביבמות דף ח' ע"א דרבא סבר דביאה במקצת לא שמה ביאה והנה התוס' בזבחים דף ל"ב ע"ב ד"ה א"ל מטונך דמדתני בו ביום בברייתא הוכיח דהטעם הוא משום הואיל ואשתרי וכו' ולכך דוקא בו ביום דיצא לשעה הראוי' כו' עיי"ש והנה לפ"ז למ"ד בבלש"ב ודאי דקשי' הא דדייק לומר בו ביום וע"כ הכריח רבא דהעיקר כר' יוחנן ולא העמידו דבריהם בזה וע"כ נקט בו ביום למעוטי אתמול ושלפניו דכיון דהוי יכול להיות כבר מעורב השמש ולא טבול יום העמידו דבריהם בזה וא"כ ממילא מוכח דהיכא דיכול הי' לתקן לא העמידו דבריהם ה"נ בערל ודו"ק היטב.

עיין במהרש"א שכתב דהא דכ' רש"י דטובל לקריו היינו מדאורייתא צ"ל כן [מחמת] מעלה דמח"כ לבהונות כדאיתא במס' יומא דף ל"א ע"א עיי"ש:

והנה בענין בית הפרס דהקשה המהרש"א דלימא מחמת מצוה עוברת, לכאורה הי' נ"ל דכיון דלא העמידו דבריהם אפשר [דאף] במקום דלא הוי מצוה עוברת שרי וזה דוחק דא"כ לא הוי ג"כ במקום כרת ועיין במ"ש לעיל ברש"י לענין איזמל ומר' נראה ליישב ע"פ התוס' [ע"ב ד"ה בודקין] דגם בטומאה איכא כרת לכך לא מהני מצוה עוברת ודו"ק.

תוכן העניינים

ישמח משה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה