אור ברסלב

ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

פסחים

עירובין

ב ע"א

רש"י ד"ה עד צאת הכוכבים יממא כדכתיב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים דעזרא לכאורה הוא שפת יתר דכבר ציין רש"י לעיל בדיבור הסמוך והא קיי"ל בשמעתא קמייתא דברכות, וא"כ יהי' מאיזה טעם שיהי' פריך הכא שפיר ולמה לן לפרש כאן הילפותא דשם והנ"ל בזה דכוונת רש"י ליישב מה דקשה למה לן לומר למחשיך ובא דהיינו משעה שמתחיל להחשיך כמו שפי' רש"י למאיר ובא שיצמח מזה קו' והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא נפרש לחשך ממש דהיינו בשעה שכבר החשיך ולק"מ דהוא בצה"כ שהוא גמר ביאת השמש כמבואר בשמעתא קמייתא דברכות עיי"ש ואין לומר דצריך לפרש למחשיך ובא דומי' דמאיר ובא הא גופא מנ"ל דמפרשינין למאיר ובא דילמא אור ממש בשעה שכבר האיר לכך דקדק רש"י במתק לשונו עד צה"כ יממא כדכתיב מעלות השחר עד צאת הכוכבים וא"כ מהאי קרא גופא מוכח דמעה"ש יממא כמבואר שם בשמעתא דברכות הנ"ל והוא פשוט וא"כ ליכא לפרש אור ממש דהיינו שכבר האיר דהא מעה"ש יממא אע"כ צ"ל למאיר ובא וא"כ ה"נ דכוותה למחשיך ובא וא"כ פריך שפיר כנ"ל.

ב ע"ב

שם בגמ' הא מדקאמר בלילה יהי כגנב ש"מ דאור יממא הוא התם הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא כו' ואי מספקא לך מילתא כלילה כו' ונ"ל דודאי ידע המקשה לתרץ כמו שתירוץ כבר לעיל דהאי אור לאו שם דבר הוא רק דפירושו כשמאיר ובא רק דקושיתו הוא דלגבי לילה שייך לומר יום ע"ד דבר והיפוכו ולגבי חשך אור א"ו דהוא שם דבר והיינו יום והיינו דברי המקשן הא מדקאמר בלילה יהי כגנב ש"מ דאור יממא דאל"כ אלא דפירושו כשמאיר א"כ אין זה דבר והיפוכו והי' ראוי לכתוב בחשך יהי' כגנב והנה לעיל פרש"י ד"ה קריי' רחמנא לנהורא:

וכו' אלא קרא לבריאה המאירה שברא מהוד מעטה לבושו ולכאורה הוא שפת יתר אך י"ל דכוונת רש"י הוא דלכאורה נראה דעצם היום הוא משום שהוא דבר המאיר וא"כ איך שייך לומר ופקדי' אמצותי' דיממא דהיינו צוהו לשמש ביום הא הוא הוי עצם היום וזולתו לא הוי יום לכך פירש"י שברא מהוד מעטה לבושו ר"ל דבאמת הוא דבר אחר לגמרי מענין עצם היום רק דמשמש ביום וכן בחשך דאמר ציוהו לשמש בלילה צ"ל ג"כ דהוא ענין אחר מעצם הלילה ולפ"ז צ"ל דיום ולילה חלוקין בעצמן שזה מאיר קצת אבל אינו כמו האור והלילה מחשיך אבל אינו כמו החשך ועפ"ז יתבאר דברי התרצן דמתרץ לעולם דהאי אור לאו שם דבר הוא רק דפירושו כשמאיר כמו שכבר תירץ לעיל והא דקשה דלגבי לילה לא שייך למנקט אור שאין זה דבר והיפוכו רק יום לק"מ דה"ק ר"ל דמש"ה נקט ברישא דקרא אור ובסיפא דקרא לילה אף שאין זה דבר והיפוכו דה"ק אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי כו' ר"ל דלהרוג אדם צריך להיות פשיטות גמור כנהורא ואי מספקא לך מילתא כלילה ר"ל אף שאינו ספק גמור כמו החשך רק כלילה ר"ל שהוא קצת ספק שמא לא בא על עסקי נפשות אל תהרוג כנ"ל.

התם מילט דקא לייט לי' איוב למזלי' כו' גם בזה קשה דהוה לי' לשנוי' כפשוטא דהאי אור לאו שם דבר הוא דהוא עיקר התירץ וא"ע זה הפירוש לזה התירוץ ונ"ל דודאי ידע המקשה כבר מתירוץ זה רק דקושיתו הוא כיון דכבר אמר יחשכו וכו' א"כ אם הוי חשך ממילא דאין אור ואיך שייך לומר יקו לאור ואין הלא כיון דיהי' חשך ודאי דלא יהי' אור דבשלמא מה דאמר יקו לאור ל"ק די"ל דהוא קללה בפ"ע שיקו לאור דתוחלת ממושכה מחלת לב אבל הא דכתב ואין קשה דזה פשיטא דנכלל בהא א"ו דהאי אור יממא וא"ש דאמר שיחשכו וכו' ויקו לאור ולא יבא והבן וה"פ מדקאמר יקו לאור ואין והלא כיון דהוי חשך פשיטא דאין אור א"ו דאור יממא והשתא ניחא הא דמהדר המקשה תיבת ואין בקושיתו והבן וע"ז משני שפיר התם מילט דקא לייט לי' איוב למזלי' ולא קאי אכוכבי נשפו דלעיל א"כ י"ל שפיר דהאי אור לאו שם דבר הוא כנ"ל:

ח ע"ב

י"ל הא דאמרינן בשלוחי מצוה היכא דשכיח הזיקא שאני היינו שאז צריך לנס ואם הוא מהן בקדושיו לא יאמין אין עושין נס לרעתו כמ"ש הנזה"ק והבן זה.

מט ע"ב

שנה ופירש יותר מכולם לפי שכל הגדול מחבירו וכו' א"כ זה ששונה, לו היצה"ר גדול יותר מזה שלא למד, רק לעומת זה יש לו תבלין וזה שפירש מהתורה ודאי דיצה"ר לא אזיל משום זה וא"כ נשאר יצה"ר בלי תבלין כנ"ל.

נ ע"א

ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא אלא אמר הקב"ה בעוה"ז לא כשאני נכתב אני נקרא כו' דתמוה דהתינח שמו אחד [אבל ה' אחד הוא מן העולם ועד העולם] אבל נ"ל לבאר עפ"י הגאון מהר"י יעב"ץ מאמר האחדות פ' א' כי הי', הוא על אחדות הראשון כי לבדו ברא הכל, הוה, על אחדות השני כי אין משגיח זולתו, יהי', על אחדות השלישי כי לבדו יעבד ב"ב והוא האחדות השלם ולכך אמרו בספרים ה' אלהינו בעוה"ז ה' אחד בעוה"ב עיי"ש והנה לפ"ז שיעור הפסוק ביום ההוא יהי' ה' אחד היינו אחדות השלישי ומבאר הפסוק בעצמו מה הוא האחדות שיתחדש לעתיד לזה אמר ושמו אחד כי לא יקרא בשמו רק הוא לבדו וכבודו לא יותן לאחר כמו שהוא עתה בעוה"ר שקורין שמו על הבלי נכר והבן. והנה הטעם שאינו נקרא עכשיו בהשם ככתבו לפי שהאחדות השלישי לא יצא לפועל רק הוא במחשבה א"כ איך יזכירהו בפועל [מה שלא נתגלה עוד עיין ישמח משה בשלח בדרוש ויסב א' את העם] והבן זה רק האחדות של עכשיו הוא מה שמורה הוה שאין משגיח זולתו והוא האדנות לכך נקרא באל"ף דל"ת והבן. משא"כ לעתיד שיצא לפועל יקרא ככתיבתו וא"כ זה אמרם בעוה"ז לא כשאני נכתב אני נקרא לפי שלא יצא לפועל אבל לעתיד יצא לפועל ויקרא ככתיבתו והיינו ביום ההוא יהי' ה' אחד והבן כי נכון הוא בס"ד.

נ ע"ב

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי בודאי צריך לעסוק כיון שמצוה ועומד מה"ת למפטרי' בשביל רוע מחשבתו ועל כרחו יעשה ולא יקבל שכר וגם מ"מ צריך לעשות וא"כ אם עושה לסיבה זו כי מפני רוע מחשבתו הי' חפץ למנוע רק לסיבה זו עושה א"כ כבר הוא לשמה גמור והבן.

רבא רמי [כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה והקשו בתוספת שם דרבא גופא אמר בפ"ג דברכות י"ז כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכו'] ונראה ליישב כי שלא לשמה בנסתר הוא מסוכן מאוד כמ"ש בהקדמת הפרד"ס ונסתייע מהמדרש ע"ע ולפ"ז מובן כי בנגלה אמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה אבל בנסתר כוח לו וכו' ועיין בפרד"ס פרק שבעה עשר משער ערכי הכינוים כי הלשון הוא היסוד ולכך שם איתא בתורה ובמצות כי מדבר בנגלה ובנוח לו שלא נברא נאמר בתורה לבד [כי הוא מרמז על הנסתר] והנה היא בעצמו התירוץ של הגמרא כי הנגלה מדבר בתחתונים והנסתר מדבר בעליונים והיינו מעל השמים ור"ל דמעל השמים בעי לשמה דוקא.

נד ע"א

מאמר הביאו העקידה פ' מאה ואחד ז' דברים קדמו לעולם תורה תשובה ג"ע גיהנם כסא הכבוד בהמ"ק שמו של משיח נ"ל לפרש ע"ד המליצה כי האדם הוא עולם קטן כנודע וכבר אמרו כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ומבאר האיך שכל אדם יש לו הכנות קודמות ללידתו נסמך לו בהוויתו כי עדיין לא נקרא אדם (כמו שפירשתי מיכה ז' ב' וישר באדם אין) [ויש לו הכנה] להמדריגה גדולה שבמדרגות ולהשפל שבתחתית התחתית כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואין אמתלא והנה מבואר בחוה"ל דלא הי' באפשרית האדם להשלים חקו למה ששלחו הבורא לולא התורה העוזרת ומסייע לו וג"כ מבואר בעקרים ובעקידה בפסוק כי עמך הסליחה למען תורא כי התשובה היא הכרחית לכל ב"א [כי לולא התשובה לא הי' באפשרי לאדם לירא מה' כי הוא כמעט הוכרח לחטוא כנאמר אין צדיק בארץ וכו' ולא יחטא ומהדבר שהוא בהכרח לבוא אינו שייך יראה וז"כ כי עמך הסליחה למען תורא וק"ל] והיינו תורה שכל אחד יש לו הכנה לתורה כאמרם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וגם לתשובה הוכן כנ"ל וגם לג"ע וגיהנם כאמרם ז"ל כל אדם מישראל יש לו חלק בג"ע וחלק בגהינם זכה כו' וכסא הכבוד שמה צרור החיים המאסף הנשמות הקדושות ככה כל אדם מישראל יש לו הכנה להיות במדריגתו להשיב רבים מעון ולהוציא יקר מזולל ולהכניס הניצוצות קדושות ונשמות להקדושה ובהמ"ק שכולם יש להם הכנה להיות מקדש ומעון לשכינת עוזו כמו שדרשו בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ושמו של משיח דהיינו שר שלום כמו שהתנבא ישעי' והיינו לפי שבצדקותיו יחזק במעוזו יעשה שלום שיהי' כל העולמות בשלום ובחדוה שישפיע עליהן ויהי' כלי המחזיק ברכה וכל אדם מישראל יש לו הכנה לכלי למדריגה להיות נקרא שר שלום שמו של משיח כי משיח לא יתכן להיות רק מזרע שלמה בן דוד והבן כי נכון הוא בס"ד.

פו ע"ב

ואין מסרבין לגדול כי מי יודע כוונתו מה הוא רוצה לתקן באיזה דבר.

צב ע"א

מצורע מאי הוא כו' ואמר ר' יוחנן כו' עיין רש"י דר"י מפרש להברייתא ולכאורה סותרין דברי רש"י אהדדי עם מ"ש בזבחים ל"ב ע"ב ועיי"ש בתוספת דהקשו על רש"י מכיון דרבא אית לי' דר' יוחנן עיי"ש ונ"ל ליישב קושית התוספת ומקודם אען ואומר דאין כאן סתירה בדברי רש"י דהלא גם כאן פירש רש"י וכרת אין בו אלא בעזרה משמע להדיא דמש"ז הוי עשה שאין בו כרת משום דלעולם אף בטמא גמור אין חיוב כרת על מחנה לוי' ולמה זה הלא אף אם הי' כרת על מחנה לוי' הלא כאן אין האיסור רק מדרבנן א"ו צ"ל דרש"י פרשן הוא ומקודם מפרש לשיתא דברייתא אלולי ר' יוחנן דאם לא כן מה חידש ר' יוחנן וה"נ שם בזבחים אבל לא עלה על דעת רש"י דר"י יחלוק על הברייתא רק זה טעם דברייתא אלולי [דברי[ ר' יוחנן הוי ע"כ משום דט"י (דזב] כזב דמי ולמאי דמפרש ר' יוחנן ע"כ הוי הטעם משום דלאו כזב דמי ודברי רש"י דכאן ודשם בקנה אחד עולין וד"ת עני' במקום א' ובא זה ולימד על זה וזה פשוט וברור לדעתי ואף התוספת לא כתבו שם רק דלרש"י א"ש אף אם פליגי אבל אין מוכרח מרש"י דפליגי וק"ל.

אך אכתי קשה לכאורה דאם הטעם משום דלאו כזב דמי מי הכריח לרש"י לומר דמפרש, דילמא אמרינן דהברייתא לא יתפרש כך (לכ"ע) דהא עשה שאין בו כרת קאמר משמע דמ"מ עשה דאורייתא [איכא] רק דר' יוחנן פליג בשלומא בל"ז הטעם מוכרח רש"י לזה משום דר' יוחנן לאו תנא הוא כמ"ש התוספת אבל לפי זה הטעם לק"מ דפלוגתא דתנאי הוא כמ"ש התוס' שם בזבחים א"ו מדכתב רש"י דמפרש ש"מ דלא תלי' בהך טעמא וא"כ הסתירה במקומו עומד, והנה זה יתיישב בסמוך מי הכריח רש"י לזה ונחזור לענינינו דאין כאן סתירה ומ"מ קושי' התוספת לא מתיישבה דמ"מ ע"כ רבא פליג על ר' יוחנן כמו שמבואר בתוס' שם בזבחים וסובר בהברייתא דלא כר' יוחנן ונראה לישב אחר הנחה הנ"ל דאין כאן סתירה ונקדים עוד דמאן דסובר ט"י דזב כזב יליף מקרא והביא אותם כו' כדאיתא במסכת נזיר דף מ"ד ע"ב עיי"ש והנה אביי דאמר שם מ"ה ע"א ט"י דזב לאו כזב לגרסת התוספת ואף לגרסת רש"י דגורס כזב היינו ג"כ רק שם משום דהוי מח"כ והיינו לאו כזב והוא כפירוש התוספת רק דלרש"י הלשון דחוק ולגרסת התוספת מורווח עיי"ש והנה דעת לנבון דלמ"ד כזב דמי ואף אם לא הוי מח"כ וכדעת חברוהי דר"נ בר הושעי' צ"ל דמהאי קרא יליף דהטעם משום ט"י אף בלא מח"כ דלמח"כ לא צריך קרא דהא כבר נשמע מקרא דנזיר כנ"ל והנה עכ"פ מבואר דאם אמרינן ט"י כזב דמי מהאי קרא א"כ ע"כ קרא דנזיר נמי מדריש בכה"ג א"כ ע"כ מח"כ לא עייל למחנה לוי' רק מאן דסובר דעייל למחנה לוי' ע"כ לא דריש להני קראי וממילא דט"י דזב לאו כזב דמי וזה ברור לדעתי לשיטת רש"י בנזיר דהתוספת שם בזבחים פירשו בהאי דנזיר בע"א אבל אנן לשיטת רש"י קיימינן ונחזי אנן דהוכחת התוספת דרבא סובר כר' יוחנן ודאי דהוא משום דאל"כ האיך קאמר רבא לא העמידו דבריהם בזה הלא אין כאן דרבנן כלל וזה ברור לכך אני אומר דבאמת אף בלא דברי ר' יוחנן אבאר דמוכח דלא העמידו דבריהם בזה ויהי' הוכחת רבא דלא העמידו דבריהם בזה אליבא דכ"ע וממ"נ דאם לא אמרינן כר' יוחנן רק כפשט' דברייתא א"כ הרי מוכח ממקום אחר לפ"ז דלא העמידו דבריהם בזה ואם נימא כר' יוחנן ונדחה הוכחה זו הרי מוכח מדברי ר' יוחנן גופא דלא העמידו דבריהם בזה ואף אם רבא לא סבר כר' יוחנן מ"מ מחזק דבריו אליבא דכ"ע ואף אליבא דר' יוחנן וא"ש דוקא לשיטת רש"י דהא דר' יוחנן והברייתא כפשטה תולה בהא אי ט"י דזב כזב דמי או לא דהא אי אמרת דלא כר' יוחנן א"כ ע"כ ט"י דזב כזב וא"כ ע"כ קם מח"כ לא עייל למחנה לוי' מדאורייתא כמו ט"י כמו שביארתי מסוגי' דנזיר ואף דרבא סובר בלא זה מח"כ דזב כזב דמי מ"מ הרי כתבתי דרבא מוכיח בכאן דלא העמידו כו' בהכרח גמור אליבא דכ"ע וא"כ קשה על הברייתא דלמה לי הטעם דיבא עשה כו' הלא גבי מחנה לוי' נמי נימא הואיל ואשתרי כמו לענין ביאה במקצת וכמו שהקשו התוס' שם ומה שתירצו דמעולם לא נאסר במחנה לוי' ז"א רק לר' יוחנן דסובר דלא הוי רק גזירה בט"י ולא גזרו במח"כ אבל למאי דאמרינן דגם מח"כ אסור במחנה לוי' ודאי קשה וע"כ צ"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי רק ביאה במקצת ל"ש ביאה והנה הרמב"ם פסק פ"ג מה' במק"ד הלכה י"ח דעכ"פ מדרבנן אסור ביאה במקצת עיי"ש וא"כ מוכח מהא דלא העמידו דבריהם דאל"כ איך ט"י מכניס ידיו לבהונות וליכא למימר הואיל ואשתרי כו' דהא עכשיו קיימינן דמוכרח מהברייתא דלא אמרינן הואיל ואשתרי כו' וא"ל לפ"ז דלמה נקט הברייתא יבא עשה כו' על שזה נכנס ולמה לא על הכניסה דבהונות דלק"מ די"ל דהברייתא עשה דאורייתא נקט:

וא"א כר' יוחנן וא"כ מח"כ לא נאסר במחנה לוי' ולק"מ על הברייתא וי"ל שפיר הואיל ואשתרי וב"ב שמה ביאה ונדחה הוכחה זו מ"מ הרי מוכח מר' יוחנן גופא דלא העמידו וא"כ ממ"נ מוכרח דברי רבא:

אבל שם דמשני עולא הואיל ואשתרי היינו משום דסובר כר' יוחנן יכול לתרץ כן והשתא מוכרח רש"י לומר דר' יוחנן מפרש להברייתא דאם הוי אמרינן דהברייתא ודאי דסוברת דהוי דאורייתא דט"י דזב כזב דמי רק דר' יוחנן דעתא דנפשי' קאמר דסובר כהתנא דאמר ט"י דזב לאו כזב א"כ לא הוי משני עולא כלום בזבחים דהא עכ"פ מהברייתא מוכרח דסוברת ב"ב לש"ב ובזה לא מצינו לר' יוחנן דפליג וגם אין לו כח לחלוק בזה דהא לא פלוגתא דתנאי הוא ור' יוחנן לאו תנא הוא א"ו דהברייתא מתפרש כר' יוחנן אליבא דר' יוחנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

והנה לפי"ז לפי דעת רבא באמת דאח"כ כזב דמי ע"כ דסובר דלא אמרינן בבש"ב ולא אמרינן הואיל ואשתרי כו' וכן כתוב במראה כהן שם בזבחים לדעת רבא הנ"ל עיי"ש ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא דכן כתבו התוס' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא דרבא דאמר שם ערוה גופא לא צ"ק סובר כן עיי"ש והנה יש מקום אתי ליישב קושי' התוס' הנ"ל שם ביבמות ועפ"ז יומתק יותר דברינו דאף אם הוי סובר רבא כעולא בהסברא דהואיל ואשתרי מ"מ הסברא אינה רק אם ב"ב שמה ביאה אבל אם אמרינן ל"ש ביאה רק מדרבנן אסור לא שייך לומר הואיל ואשתרי לענין האיסור דרבנן [היפוך מסברת חוץ רק צ"ל משום דלא העמידו כו'] דהא רבא סובר שם בזבחים דהיכא דהותר לא ראוי לומר הואיל [ואשתרי אשתרי] והיכא דנדחה ראוי לומר הואיל [ואדחי אדחי] וא"כ י"ל שפיר דהא בהא תלי' דאם אמרינן בבש"ב אז הוי דחוי' וא"א לש"ב ומדרבנן אסור אז במקום מצורע הותר דהא ההפרש שבין דחוי' להותר הוא אם מהדרינן אטהרה כדאיתא ביומא דף וא"ו ע"ב וז' ע"א ואם אמרינן ב"ב שמה ביאה ואעפ"כ כתב לפני ה' קשה קושית התוס' ביבמות דף ז' ע"ב ד"ה ואמר עולא וצ"ל כתירוצם שם ועיין במס' שבועות דף י"ד ע"ב וא"כ מוכח דמהדרינן ש"מ דהוי רק דחוי' משא"כ אם לא שמה ביאה ורק מדרבנן אסור וכאן דלא אפשר לא גזרו א"כ הוי הותר וג"כ אין הוכחה כאן דמהדרינן דהא כניסה כולה מדאורייתא אסור וא"כ קשה לכאורה על אביי דזבחים דאמר דהוי הותר וצ"ל דסובר כלשון הראשון ביומא וא"ו ע"ב והכא כאיכא טהורים בהאי בית אב דמי דהא אפשר להכניס ידו וא"כ לפ"ז רבא לשיטתו השיב אדרבא אבל מ"מ לא פליג על עולא בהואיל הנ"ל די"ל דסובר כהא"ד שם ביומא וא"כ מוכח דהוי דחוי' [(הי' נמחק) ויכנוס ידיו.. דרך גגין] עיין בתוס' זבחים דף ל"ב ע"א ודו"ק (ועוד. י"ל... כהנ"ל... (נמחק) חייב ודו"ק) משא"כ ביבום דהיתר גמור וגם מצוה ואף דאפשר בחליצה לא שייך לומר הואיל והא דהוכיח הגמ' ביבמות שם מעולא דאמרינן הואיל ע"כ צ"ל היינו כשיטת אביי וכנ"ל אבל רבא לשיטתו ולק"מ ומיושב קושית התוס' שם ביבמות ונתבאר דלענין האיסור דרבנן דביאה במקצת לא שייך לומר הואיל, ומוכרח שפיר דלא העמידו כו' ודו"ק:

והנה בלא מ"ש יש לקשר דברי רבא דהנה נ"ל הא דתני במתני' טובל ואוכל ודקדק בצל"ח דלמה לי למיתני טובל הלא כל גר צריך טבילה ונ"ל דהלא הרמב"ם ז"ל כתב הטעם לב"ה הא דהעמידו דבריהם במקום כרת בזה היינו משום דאפשר לו שלא לטבול ולא יתחייב במצות ע"כ והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דאף ב"ש לא אמר אוכל את פסחו רק באם כבר טבל ובר חיוב הוא בפסח לא דחינן עשה שיש בו כרת מקמי הך גזירה אבל בשלא טבל אפשר דאף ב"ש מודה] דאין טובלין אותו כדי שלא יאכל פסח משום הך גזירה לכך דקדק ב"ש בלשונו לומר טובל ואוכל ר"ל דאף אם לא טבל עדיין אמרינן לו לטבול דלא גזרינן כלל כנ"ל והוא נכון בס"ד:

והנה לפ"ז יש להסתפק לב"ה דילמא ב"ה לא פליגי רק באם לא טבל עדיין דאז אין מניחין לו לטבול משום הך גזירה והבן, והנה ראיתי להכ"מ שכתב להרמב"ם ואפשר אף בטבל דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין עיין בכ"מ פרק ג' מה' ק"פ הל' וא"ו והנה תמהתי על הכ"מ למה לי' לומר ה"ט נימא כיון דיכול הי' שלא לטבול העמידו דבריהם והרי בידו שלא לטבול ואם טבל איהו דאפסיד אנפשי' ואין אנו אחראין לו אח"ז ראיתי במה"מ שכתב כטעם הנ"ל והביא ראי' מאיזמל עיי"ש והנה עכ"פ בזה והיינו כשטבל דאז הוי מקום כרת, דרבא מקום כרת ממש קאמר והלא רש"י מפרש שם בפסחים צ"ב] באיזמל דהכרת הוא מחמת דמעכב הפסח ולא מחמת המילה דמילה בזמנה דדחי' שבת קטן לאו בר כרת הוא ע"כ והנה ע"ז קשה מיבמות דף ה' ע"ב מפסח ומילה שכן כרת ויש ליישב דהא ק"ק אמאי אמר לעיל מיני' שם מה למילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות ולא אמר שכן כרת כמו דאמר גבי פסח א"ו צ"ל ע"פ כלל דר' מרדכי בחולין חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן פירכא כל דהוא לא פרכינן חדא מתרתי אף פירכא כל דהוא פרכינן ע"כ והנה נחזי אנן אם גוף המילה דדחי' שבת הוי עשה שיש בו כרת אז פירכא דקולא וחומרא משא"כ אם בגוף המילה דדחי' שבת אין בו כרת רק דמ"מ באותו העשה יש בו כרת הוי פירכא כל דהוא וזה ברור ולכך לעיל דהוי חדא מחדא לא פריך שכן כרת רק בתר הכי דהוי חדא מתרתי כנ"ל וראיתי דהרמב"ן בחידושיו ליבמות שם רמז לזה וא"כ כאן דאמר העמידו דבריהם במקום כרת דמשמע היכא דאיכא חיובא דכרת ממש פי' רש"י שפיר כנ"ל א"כ היוצא מזה דרבא במקום כרת ממש קאמר א"כ מוכח דאף אם טבל מ"מ לא יאכל פסחו לערב וזה הוא רבותא דרבא ואף דלטעם הראב"ד אין לחלק עיי"ש בפ"ג מה' ק"פ הלכה וא"ו הנה על הראב"ד קשי' מבית הפרס לפי מ"ש התוס' דאם יאכל בטומאה הוי כרת ודו"ק א"ו דהעיקר כהרמב"ם וא"כ א"ש מ"ש ומי' לכאורה קשה על רבא א"כ מנ"ל דילמא ב"ה לא קאמרי רק דאין מניחין לו לטבול אבל אם כבר טבל לא ונ"ל דעיקר הוכחתו משום הא דקאמר לקמן דבמצורא לא העמידו דבריהם במקום כרת והנה הבאתי בשם התוס' ביבמות דף ח' ע"א דרבא סבר דביאה במקצת לא שמה ביאה והנה התוס' בזבחים דף ל"ב ע"ב ד"ה א"ל מטונך דמדתני בו ביום בברייתא הוכיח דהטעם הוא משום הואיל ואשתרי וכו' ולכך דוקא בו ביום דיצא לשעה הראוי' כו' עיי"ש והנה לפ"ז למ"ד בבלש"ב ודאי דקשי' הא דדייק לומר בו ביום וע"כ הכריח רבא דהעיקר כר' יוחנן ולא העמידו דבריהם בזה וע"כ נקט בו ביום למעוטי אתמול ושלפניו דכיון דהוי יכול להיות כבר מעורב השמש ולא טבול יום העמידו דבריהם בזה וא"כ ממילא מוכח דהיכא דיכול הי' לתקן לא העמידו דבריהם ה"נ בערל ודו"ק היטב.

עיין במהרש"א שכתב דהא דכ' רש"י דטובל לקריו היינו מדאורייתא צ"ל כן [מחמת] מעלה דמח"כ לבהונות כדאיתא במס' יומא דף ל"א ע"א עיי"ש:

והנה בענין בית הפרס דהקשה המהרש"א דלימא מחמת מצוה עוברת, לכאורה הי' נ"ל דכיון דלא העמידו דבריהם אפשר [דאף] במקום דלא הוי מצוה עוברת שרי וזה דוחק דא"כ לא הוי ג"כ במקום כרת ועיין במ"ש לעיל ברש"י לענין איזמל ומר' נראה ליישב ע"פ התוס' [ע"ב ד"ה בודקין] דגם בטומאה איכא כרת לכך לא מהני מצוה עוברת ודו"ק.

קיח

קשין מזונותיו של אדם כקי"ס כי הים ראה וינוס מלפני אדון גילוי השכינה וכן פרנסה ע"י הקב"ה בעצמו כמבואר מס' תענית ב' ע"ב.

קיט ע"א

מה דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה מתחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדה"ד כפשוטו י"ל ע"פ הדרוש שלי בבתי גוואי ובראי שהם בבחינת טיסה ועיפה והיינו מתחת כנפי החיות כנפי דייקא שאינו יכול לעבור דרך בתי בראי והבן [עיין ישמח משה פ' יתרו ד"ה הדרך הרביעי].

א"י כי ידוע מעצם גדולתו ית' אין ראוי לקבל ב"ת לכך כתיב וידי אדם שכ"י מתנהג בזה בחסדו הגדול כאלו הוא אדם ולא בגדולת אלהותו עיין בבינה לעתים דרוש ב' עיי"ש.

בירושלמי שקלים ט' ע"ב דבריהן הן הן זכרונן לכאורה קשה הא הנפש הוא כדי שידעו היכן מקומן ונ"ל דהירושלמי לשיטתו דצריך שיראה בעל השמיעה עומד כנגדו וא"כ א"צ לידע היכן קבור והבן.

תוכן העניינים

ישמח משה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה