ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
סנהדרין
[ל"ג ע"א] גמ' כאן שיש גדול כו' וקשה דמשמע דר"נ מסיק מילתי' דר' יוסף אם כן אמאי מוקי ר' יוסף למתני' דקתני מחזירין במומחה וצ"ל ביש גדול הימנו אם כן גם באינו מומחה נמי ודאי דהגדול יכול להחזיר דלא שייך לומר מי יימר כו' כמ"ש רש"י ד"ה מומחה עיי"ש ולפי המסקנא אין חילוק כלל לענין חזרה בין מומחה לאינו מומחה אלא ביש גדול כו' אם כן למה אוקים מתני' דידן במומחה ומתני' דבכורות באינו מומחה הלא תרויהו יכול להיות באינו מומחה וקושי' גדולה הוא לפי ענ"ד ומצאתי קושי' בס' ת"ח ועיי"ש דכתב דלגרסת הרי"ף ניחא ופשוט הוא אבל כבר שדא הרא"ש ז"ל נרגא בגרסת הרי"ף.
לכך נ"ל דבאינו מומחה אף שיש גדול הימנו בחכמה כו' אינו יכול להחזיר את דבריו דבשלמא מומחה שהוא דן בכפי' שפיר כיון שהוא טעה יכול הלה להחזיר את דבריו ואפילו אם דן בלא כפי' רק שקבלוהו עליהם לדין דין תורה לאו אדעתא דטעי קבלוהו עליהם כיון שהוא מומחה ולא עביד דטעה אבל באינו מומחה דאינו דן בכפי' כמבואר בחו"מ סי' ג' ס"ב דהא כאן ביחיד איירי דהא דן את הדין קתני וכן וישלם מביתו משמע דא' לבדו וכן דומי' דטימא את הטהור שהוא ביחיד רק שקבלוהו עליהם והוא עביד דטעה ואם כן הקבלה היתה אף אם יטעה זה מוחל ממונו כמו דאשכחן גבי שליש בגיטין פרק האומר בסוגי' דשליש אומר לגרושין שם שאינו ממון דאתיהב למחילה פרש"י זה נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ועיי"ש בתוספת דאף אם הוא אומר שקר מ"מ זה נתרצה בשעה שעשאו שליש למחול הה"נ ולכך אף אם טעה אין יכול להחזיר את דבריו דמעיקרא הכי קבלוהו עלייהו ודו"ק ואין להקשות לפ"ז אמאי ישלם אם טעה כיון דהכי קבלוהו עלייהו ומחל זה על ממונו אם יטעה ל"ק דהא גם בשליש אמרי' לעיל דזה נתרצה למחול והגע עצמך אם השליש אומר שציוה ליתן ללוי והוא מכחישו ופסקו דשליש נאמן ונתן ללוי ואח"ז הודה השליש דשקר אמר דודאי לגבי לוי שוב אינו נאמן אך לגבי עצמו נאמן ודאי חייב לשלם מה שהפסיד לזה בעדותו השקר דהודאת בע"ד כמאה עדים והגע עצמך דנימא דפטור השליש דמ"ט הוי הדין דיתן ללוי משום דזה נתרצה למחול כפי מה שיאמר ואם כן כיון דמחיל אמאי ישלם השליש וזה ודאי לא יעלה על הדעת דשליש פטור א"ו דאמרי' דהאי דנתרצה למחול היינו לנגד האחר שיאמר שציוה ליתן לו כיון שהי' בטוח על השליש אבל לא לנגד השליש כיון שהוא בטוח עליו והוא אומר שקר כדי להפסידו וז"ב אם כן ה"נ אף שקבלוהו עליהם אף אם יטעה היינו התובע לנגד הנתבע והנתבע לנגד התובע אבל לא לנגד הדיין כיון שהוא יודע כפי מה שיאמר כן יקום הוי לי' למידק שפיר כמ"ש התוספת סו"ד שעירבן עם פירותן עיי"ש א"ו דהוי לי' למימר איני יכול לדון לכם דין תורה לכך הוא חייב לשלם ודינו דין כנ"ל נכון בעז"ה.
שם בגמ' ה"ד שיקול הדעת מדלא אמר כפשוטו שטועה באיזה סברא ש"מ דכל שיש איזה הכרע אף שאינו (בו שע"פ) [בשו"פ[ הוי טועה בדבר משנה דודאי ליכא שום סברא דאינו תלוי בדתני' בש"ס ועד"מ דהוא סוב' דאין ראי' מכאן ובאמת יש ראי' מכאן הוי טועה בדבר משנה וגם אם להיפוך שהוא סובר שיש ראי' ובאמת אינו ראי' וכיון שאינו ראי' הוי הדין להיפך מחמת איזה דבר שנשנה הוי טועה בדבר משנה אף שראי' שלו לא היתה בדבר משנה שהוא ידע מזה מ"מ כיון שהדין הוא דבר משנה הוי טועה בדבר משנה לכך לא משכחת באופן אחר רק כמו שאמר הגמרא והבן זה.
שם וסוגיא דעלמא אזלי כאידך כו' מזה יש להוכיח דהיכא דסוגי' דעלמא אזל כחד מ"ד לא יכול המוחזק לומר קים לי כאידך דהא מתני' דדן את הדין דקתני מה שעשה עשוי מתוקם כאן בטועה בשיקול הדעת כדמפרש בגמ' ה"ד שיקול הדעת וא"כ אמאי קתני ישלם לימא הדיין קים לי כאידך א"ו דלנגד סוגי' דעלמא לא יכול לומר קים לי ומי' היכא שאין סוגי' דעלמא כאחד מהן רק הדבר בספק ליכא הוכחה מכאן דיכול לומר קים לי מדאמר דסוגי' דעלמא אזלא כוותי' ולא א' כפשוטו כגון תרי אמוראי דפליגו ואם כן ספק ממונא לקולא והוא פסק כאידך מ"ד א"ו דיכול לומר קים לי כיון דליכא סוגי' דעלמא דיש לומר דא"כ הוי קשיא להיפך התינח זיכה את החייב חייב את זכאי מאי א"ל כקושי' הגמ' בסמוך ומי' לפ"ז לא נ"מ מידי בהך דינא דקים לי דלעולם אין יכול לומר קים לי רק המוחזק ואם כן אם ליכא סוגי' דעלמא בלא"ה ספק ממונא לקולא ואין אנו יכולין להוציא מיד המוחזק א"ו דסוגי' דעלמא אזלא כאידך ואז גם קים לי לא מהני כמו שהוכחתי ולא נ"מ בהך דינא דקים לי רק בכה"ג שזכרתי לגבי דיין היכא דליכא סוגי' דעלמא כנ"ל מתוך הסוגי' הנ"ל לכאורה וצ"ע ודו"ק.
גמ' איתבי' ר' המנונא לר' ששת עיין במהרש"א ז"ל שהקשה דגם לר' יוסף הוי מצי להקשות לפמ"ש הרא"ש ז"ל דהי' גדולים בחכמה ובמניין מר' טרפון וכו' ויש ליישב עכ"ל ואין לתרץ קושיתו עפמ"ש לעיל דבאינו מומחה אין גדול שבמנין מחזיר וא"כ הא נמי מטעם מומחה אתינא עלי' דז"א רק בדיני ממונות מפני הטעם שכתבתי לעיל אבל לא באיסור והיתר דלא שייך הטעם הנ"ל ודו"ק והנ"ל בזה דבשלמא לר' ששת דסובר טועה בדבר משנה חוזר והיינו טעמא כמו שפרש"י דכיון דטעותו מצוי בדבר משנה אין דינו דין לגמרי וחוזר ע"כ וא"כ הסברא נותנת דה"ה באיסור והיתר דינא הכי דכיון דאין דינו לגמרי יכול להורות אח"כ היתר ומקשה שפיר אבל בהא דר' יוסף דדינו דין והוא אינו יכול להחזיר רק דהגדול ממנו יכול לחזור את דבריו א"כ י"ל דהני מילי בד"מ דמשום טעותא דהאי יוציא מזה ויתן לזה שלא כדין אבל באו"ה נימא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אף גדול ממנו אין יכול להחזיר, ואין להקשות לפי"ז אמאי צריך לאוקים הך דקתני ואם הי' מומחה לרבים כו' באין גדול הימנו נימא דקאי רק אטיהר את הטמא וטימא את הטהור דשם אפי' גדול הימנו אין יכול להחזיר הא ל"ק דבלא"ה ג"כ קשה לפמ"ש התוס' דעכ"פ טיהר את הטמא איירי כשעירבן אף לס"ד רק שב"ה עירבן א"כ מאי מקשה מהא דקתני ואם הי' מומחה לרבים כו' ש"מ דאינו חוזר נימא דקאי אטיהר את הטמא דשם לא שייך חזרה דהא כבר עירבן לכך קאמר דפטור מלשלם א"ו דמשמע דקאי אכולה מתני' ודו"ק.
תוס' ד"ה מה שעשה עשוי וא"ת טיהר כו' ועוד אי מה שעשה כו' אמאי משלם נראה ליישב קושי' התוס' בתירוץ מירווח דעל תירוץ התוס' קשה קצת כיון דגם לפי הס"ד איירי שבע"ה ערב עם פירותיו א"כ פשיטא לפי מאי דמשני דנטל ונתן ביד פירושו שהחכם עירב דהיינו ביד שמה דס"ד מעיקרא דבעה"ב עשה אמרינן השתא דהחכם עשה ומה צריך [רבינא[ (הגמרא) לפרש ועוד כדי דלא תקשה קושי' התוס' למאי דס"ד דאתי' כר' מאיר ועוד נתיישב מה שהקשה התוס' בד"ה השתא נמי ותימא כו' עיי"ש כל הד' קושי' של התוס' בתירוץ א' בס"ד וכדי ליישב כל זה, נקדים דקיי"ל ביו"ד סי' קי"א סעי' א' ב' קדרות אחת של היתר וא' של איסור ושתי חתיכות אחת של היתר וא' של איסור דרבנן אנו תולין היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור וכן אם לא הי' רק חתיכה א' של איסור ונפל לאחת מהן ואיני יודע לאיזה אנו תולין דלתוך האיסור נפל ע"ש ושם בס"ג הי' האיסור של תורה אין תולין להקל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור ואז ד"ת בטל ולא הוי אלא דרבנן ותולין להקל ע"כ ושם בס"ה הי' כאן ב' קדרות של היתר אסורין שתיהן אפי' באיסור דרבנן אפי' ההיתר רבה על האיסור רק עד שיהא באחת מהן לבטל דהיינו שיהא ששים ע"כ והשתא מיושב קושי' התוס' דבלא"ה צריכי' אנו להבין אמאי לא הקשה התוס' על טימא את הטהור אמאי מה שעשה עשוי א"ו משום דעל חומרא שייך שפיר לומר מה שעשה עשוי דכיון שאסר אינו רשאי להתיר אך על טיהר את הטמא קשה דמש"ז דטעה יניח לעשות דבר איסור וכן פי' מהרמ"ל ז"ל והשתא מיושב דמשכחת לה בכה"ג שהי' כאן ב' קדרות א' טהור וקדירה א' זו שנשאל החכם עלי' ונפל כאן חתיכה מטומאה דרבנן דהיינו משמונה עשר דבר וכדומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן או חתיכה מטומאה דאורייתא והטהור רבה על הטומאה לפי מה דרוצה לאוקים כר' מאיר דלא בטיל ברובא לדידי' מדרבנן דקניס שוגג אטו מזיד ונשאל החכם על זה הקדירה דטמא היא בלא"ה ואם הוי החכם מטמא לי' כדינו הוי הטהור נשאר בטהרתו כדין ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסור באיסור דרבנן או אף מדאורייתא כיון דאיכא רוב דבטל מדאורייתא אך מדרבנן לא בטל אנו תולין ג"כ להקל והשתא דמטהר לי' החכם להקדרה הנ"ל אז שניהם טמאות והשתא מיושב קושי' א' של התוס' דאמאי מה שעשה עשוי כיון דלחומרא הוא והוי השני הקדרות טמאות ומיושב קו' הב' דמשלם מביתו אך בסמוך דמוקי שנטל ונתן ביד ליכא לאוקמי בכה"ג לכך צריך לומר שעירבן דאכתי לא ידענו מזה והשתא מיושב מה שהקשה התוס' למאי דס"ד וכן מה שהקשה התוס' בד"ה השתא דבשלמא לפי פירוש התוס' שעירבן אין לומר שעירבן מקמי שנשאל להחכם דא"כ הדרא קושי' לדוכתא חכם מאי קאעביד אבל לפי"מ שפירשתי יש לומר שפיר דהמעשה הוי מקמי שנשאל להחכם על הקדירה ודוק היטב כי נכון הוא ולרווחא דמלתא יש לומר דהך טימא את הטהור וטיהר את הטמא חדא מילתא הוא והכי פירושו טימא את הטהור ע"י שטיהר את הטמא ודו"ק היטב.
תוס' ד"ה כאן במומחה כולא סוגי' כו' ולכאורה קשה דילמא להיפך דכולא סוגי' איירי בטועה בדבר משנה אבל בשיקול הדעת אפילו מומחה אינו יכול להחזיר ושם בכתובות דתני ר' יוסף בטעו בדבר משנה היינו במומחים. ויש ליישב דהא מסיק כאן בד"ר יוסף דאפילו מומחה אינו יכול לחזור רק גדול יכול להחזיר את דבריו אבל הוא בעצמו אינו יכול לחזור ואם אמרי' דאיירי בטעה בדבר משנה ואעפ"כ אינו יכול לחזור אם כן האיך אמר בכתובות נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזרי' משמע דהן עצמם חוזרים א"ו דכאן איירי בטועה בשיקול הדעת אבל בטועה בדבר משנה יכול הוא בעצמו לחזור בין מומחה ובין אינו מומחה ואף דקבלו עלייהו מי' הא ודאי לא אסקי אדעתייהו דיטעה בדבר משנה וא"כ התם בכתובות איירי בכל גווני בין מומחין בין אינם מומחין לכך נקט התוס' גם ר' נחמן בדבריו ודו"ק.
[ל"ח ע"ב] עד די כרסי' רמיו ועתיק יומין יתיב אחד לדין ואחד לצדקה דברי ר"ע א"ל ראב"ע עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף והנה לכאורה דברי ר"ע המה נכוחים ודברי ראב"ע תמוהין מה הוא כסא ומה הוא שרפרף וגם מה זה כלך אצל נגעים ואהלות אך הענין הוא דידוע דשיתוף הקב"ה מדת הדין למדת הרחמים והקדים וכו' וענין הקדמה דאצל השי"ת אין דין בלא רחמים כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ונמצא עיקר הדין הוא ברחמים ותיכף התחלת הדין הוא ברחמים והיינו הקדים וכו' והטעם דהדין נעשה ברחמים הוא משום שהשי"ת מקור הטוב ורוצה רק להיטיב ותכלית כוונת הבריאה הוא רק להטיב ומציאות הדין הוא רק שיוכר החסד והרחמים כי כל דבר יוכר מהפכו כי ההרגל תמיד אינו מורגש וכמ"ש בפסוק השמים מספרים כבוד אל וכו' [בישמח משה נצבים] ולכך הרשעים אינם מרגישין בעצמם ברעתם והם צדיקים בעיניהם מחמת רוב ההרגל וכבר כתבתי דזה הוא שאמרו רז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים דגדר החי הוא מרגיש ואם כן הדין רק מסייע לרחמים ולכך נקרא ימין ושמאל כי עיקר הפעולה הוא בימין והשמאל רק מסייע והנה יש מסדרין נגעים קודם לאהלות ויש מסדרין להיפך והנה הטעם של המסדרין נגעים קודם לאהלות הוא לרמז הנ"ל דאין בעל הרחמים וכו' כמו שאמרו בתחלה נגעי בתים ואח"כ בגדים ואח"כ הגוף והיינו נגעים לא שמע בכל זה מנפש ועד בשר יכלה והיינו אהלות והבן והנה מזה יובן דעיקר הוא הרחמים כנ"ל ועפי"ז יתבאר דר"ע אמר אחד לדין וא' לצדקה שניהם שווין ואדרבה הקדים של דין אמר לו ראב"ע כלך אצל נגעים ואהלות מתחלה נגעים ואח"כ אהלות מזה יובן דעיקר הפעולה הוא חסד ורחמים והיינו א' לכסא ר"ל אחד מהן שאמרת הוא לכסא ממש דהיינו צדקה וא' מהן לשרפרף ר"ל רק סיוע להכסא דהשמאל רק מסייע לימין כנ"ל.
א"י באופן אחר עפ"י מ"ש ביערות דבש חלק א' הטעם שאומרים ביו"ד ימי תשובה ממעמקים קראתיך וכו' [והוא כאשר ה' מתנהג בחסד עם בריותיו ואינו בא לשפוט הארץ הוא קרוב לנו כדי שהחסדים המגיע אלינו מאתו יהיו קרובים ואור צח ובהיר יותר מאיר ונהנים הרואים בקרוב המוגבל יותר מברחוק אמנם בבואו לשפוט תבל בצדק ובאש ה' נשפט ואם אנו מקורבין בגבול הנ"ל ח"ו יאכלנו אש הגדולה וה' לרוב רחמיו וחסדיו מסתלק ממקום משכנו בשמים ומגביה לשבת בשמים עליונים גבוה מעל גבוה כדי שיהי' האש מקורר טרם הגיע אלינו ויגבה ה' צבאות במשפט ואם כן שמושב יקרו בשמים ממעלה למעלה בעשרת ימי תשובה אלו שהם ימי הדין יותר מכל השנה אנו בימים אלו בעומק למאוד כנודע כערך הגבוה כן למולו ערך העומק ולכך אנו מתפללים בימים אלו ממעמקים קראתיך ה' עכתודה"ק] ועפי"ז ביארתי מאמרם ז"ל וימהר משה ויקוד ארצה מאי ראה רבנן אמרי אמת ראה כי לרב חסד אין לאדם להיות בעומק רק להגביה עצמו משא"כ אם מתנהג באמת על כן ויקוד ארצה והבן והנה מזה יובן אם המשפט בעולם הבריאה החסד משתלשל לעולם היצירה למקורו וידוע דעולם הבריאה מכונה בשם עולם הכסא ואם כן לעולם היצירה יתכן הכינוי שרפרף שהוא תחת הכסא ועפי"ז שדרש ר"ע עד די כרסיו רמי' אחד לדין וא' לצדקה דמשמע שרוממות שניהם שוה וכעס עליו ראב"ע אלא א' מהן לכסא דהיינו לעולם הבריאה וא' לשרפרף כנ"ל.
ועוד יתבאר עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות כי מדרש ואגדה שוין ומבואר במסכת ברכות [דף י"א ע"ב] כי מדרש קרוב למקרא ותורה שבכתב. שם בענין ברכת התורה למדרש צריך לברך לתלמוד א"צ לברך עיי"ש ברש"י והנה מבואר בע"מ חלק ה' ממאמר חקור דין פרק י"א כי ר"ע נשמתו ממחצב תורה שבעל פה עיי"ש [וע"כ אמר לי' מה לך אצל אגדה שהוא קרוב למקרא כלך אצל נגעים ואהלות שהוא תורה שבע"פ ששם מחצב נשמתו ושרשו והבן].
ויובן מה שפירש שמעון העמסוני מלדרוש את ה' אלהיך תירא ור"ע דריש דשמעון העמסוני נתיירא לרבות דאל מי תדמיוני וכו' אבל ר"ע דדרשו עליו כל יקר ראתה עינו זה ר' עקיבא וכמבואר בס' עשרה מאמרות שם פרק הנ"ל דהיינו דראה כל התפלין וכמבואר במסכת ברכות דמשתבח קב"ה בשבחייהו דישראל והן לטוטפות בין עיני' ובודאי דהן הת"ח דכתיב ואומר לך עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואם כן לפ"ז יראתם היינו יראתו והבן כיון דהן התפלין שייך בהו יראה כמו דבתפלין דידן כתיב וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך ואמר ר' אליעזר אלו תפלין שבראש והבן.
[שם] אדם הראשון מושך בערלתו הי' ע"פ מ"ש כי החותם של הברית מבטל כח היצה"ר וא"כ ידיעת הפכים בשוה בהמשך יצה"ר מבטל החותם וידוע דענין עץ הדעת הוא המשכת היצה"ר והבן.
[ל"ט ע"א] א"ל האי צדוקי לר' אבוהו אלהכון גחכון הוא דכתיב שכב על צדך השמאלית וכתיב שכב על צדך הימנית אדהכי אתא האי תלמודא אמר לי' מ"ט דשביעית אמר השתא אימא לכו מלתא דשוי' לתרויכו הקב"ה ציוה על השביעית כדי שידעו שהארץ שלו הוא וכיון שעברו ישראל וחרשו וזרעו בשביעית וגלו משל למלך שסרחה עליו מדינה אם מלך אכזר הוא הורג כולם אם מלך רחמן הוא הורג חציים אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורים כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל ע"כ הגמרא.
והנה המאמר הנ"ל תמוה מתחילתו עד סופו דמה האי דשוי' לתרוייהו הלא אינו ענין זה לזה וע"ק הלא הנמשל אינו דומה למשל דהגדולים שבמדינה היינו השרים וידם ראשונה במעל משא"כ הגדולים משל עם ה' היינו אותן שלא חטאו ולמה יוכו הואיל ולא חטאו והנ"ל בזה ומקודם נקדים קושית העקידה בפרשת בהר מה הטעם של שמיטת הארץ אם הטעם כדי שיהי' פנוי שנה אחת שיהי' בו כח להוציא פירות מטעם זה. כדאי להיות העונש מיעוט פירותי' ולא גלות כמבואר בפסוק כל ימי השמה תשבות ועיין בשמונה פרקים להרמב"ם פרק ג' ד' עיין היטיב בענין הממוצע שם הטעם של שביעית (כי האדם צריך לבחור בדרך הממוצע משני הקצוות. שהקצוות שניהם רע האחד מפני תוספת. והשני חסרון והטוב הוא הממוצע ומזה הטעם כל מצות התורה ומהן כנתינת מעשרות לקט שכחה ופאה פרט ועוללת ודין שמיטה ויובל והצדקה די מחסורו וזה כולו קרוב ביתרון טוב לבב עד שנתרחק מקצה הנבלה ריחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק לנו לב טוב וכו' עיי"ש בארוכה] והוספתי נופך בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל בטעם השמיטה שיביאנו לידי מדה הממוזגת דהיינו עשיות איזה סבה שבין הקצוות השתדלות בכל עוצם ובין הבטלה והבן ועפ"ז יומתק הטעם של עונש הגלות שהוא מדה כנגד מדה שכופר בהשגחה. וא"י עיני ה' אלהיך בה וראוי שיגלו ממנה כנ"ל ואצלי הוא הרמז בפרה אדומה שנשרפה ונעשית אפר והאפר מטהר טמאים ומטמא טהורים ע"ד שנאמר כפרה סוררה ישראל ואם יהיו חטאתיכם כשנים וכו' וע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ד הנ"ל כמו סמים אשקומוניא"ה וכדומה מרפאים החולי הקרוב למות ואם הבריא ישתהו יחלהו בלי ספק ככה הפרישות עד קצה אחרון מבריא חולי הנפשות ומחלי בריאי הנפש עיין עליו והנה הרמז הוא כאן על החולי הנפש שצריך לאחוז בפרישות עד קצה אחרון עד שכמעט יבטל במציאות וישרוף ויעשה כברי' חדשה וכגוף קלוי ואבד דוגמת הפרה שנשרפה ונעשית אפר והאפר הנ"ל מטמא טהורים ומטהר טמאים הן הן דברי הרמב"ם וק"ל והנה הבעל עקדה כתב הטעם של מניית הקפים אלו שבת וספירת העומר ושמיטה ויובל עיי"ש [ותו"ד הבע"ק כי ארבעה אלו הקיפים כל אחד מורה על ההישרה אלקית היינו עבודת הששה ימים והשביעי קודש לה' הנה זה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו כי הש"ק מורה על חידוש העולם יש מאין והמחודש מורה על אמיתת המחדשו וכמבואר במורה ח"ש פ"ב וז"כ הכתוב ביני ובין בנ"י אות הוא לעולם, והקפת שבעה שבועות בספירת העומר מורה על כי השי"ת פועל ברצון ולא בחיוב ויש רצון וכעס לפניו לשלם שכר טוב לעושי רצונו ומעניש לע"ר כאשר מורה ע"ז חה"פ, וחג השבועות שניתנה בו התורה הישרות האלקית והקפת הששה שנים והשביעית שבת לה' מורה כי האדם נברא לתכלית נכבד ונפלא ולא לעבודת האדמה שולח הנה כי אם לתכלית עליון להשיג שלמותו כפי רצון הבוית"ש והקפת השבע שמיטות ובשנת החמישים הוא היובל הוא לאות וסימן כי תשובו איש אל אחוזתו לשורשו העליון בעולם הבא וזה יסוד תכלית עולמו אשר ימשך לו מההישרה הקודמת ע"כ] ולדבריו חלוקין זה מזה ולי נראה דכולן א' הן דשביעית מורה שלה' הארץ ומלואה והיינו השגחה עפ"י מה שאמרתי על המסורה גרונם ג' ע"פ הכוזרי ופסוקי חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה שפירשתי עפ"ז [עיין ישמח משה הפטורת תצא רני עקרה בארוכה ותו"ד בקיצור נמרץ כי המחקרים המינים אומרים לרוב רוממותו יתעלה אינו משגיח בתחתונים ובזה פי' רם על כל גוים ה' שאומרים על השמים כבודו ואין כבודו להשגיח בתחתונים אמנם אנחנו אומרים מי כה"א המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ כי השגחתו בעליונים ובתחתונים הכל חד והן בשמים והן בארץ מורה השגחתו על ענותנותו וטובו כי אל מי תדמיוני ואשוה ולפניו הכל כלא ובזה מובן המסורה רוממות אל בגרונם קבר פתוח גרונם לא יהגו בגרונם ע"פ הכוזרי מאמר א' סי' א' שהביא מאמר הפילוסוף ת"ר ותו"ד כי העולם נברא בחיוב כדרך הצל מה מהשמש והחום מהאש ולא ברצון והעולם קדמון ח"ו כקדמנותו יתעלה ועיין בארוכה בהפטורת נצבים בס' ישמח משה ואך אחד מהראיות על חידוש העולם הוא מהלשונות של כל עם ועם דאין לומר שהוא ענין חיובי וטבעי לעם דהא אנחנו רואים שמצריך לימוד והרגל ומי שנולד חרש אינו יכול לדבר בשום לשון [וכן מי שיולד במערה בלי ראות שום אדם לפניו שישמע דיבורו לא יוכל לדבר ונמצא כי אין זה מטבע האדם שידבר כאשר הוא מטבעו הלוכו ומשמושו וראייתו ושמיעתו והרגשתו כי אם הרגל ולימוד] ואיך יתכן שיהי' שום לשון קדום מעצמו א"ו דכלם מחודשים וא"כ קודם שנתחדשו הלשונות ודאי צריך לומר המאמין בקדמות שיהי' העולם מתנהג בלא לשון מעולם עד בלי תכלית א"כ כיון שהי' העולם בלי תכלית בלא לשון מה"ת שיתחדש באיזה זמן לשונות כיון שאין מחודש רק הכל קדמות עד בלי הפסק, ועוד דלא יצוייר הנהגת עולם בלא לשון אף זמן מועט ומכש"כ עד זמן בלי תכלית והוא מופת ברור לכל הרגיל לדרוך על מופתי דרכי המחקרים וגם בכוזרי מאמר א' סי' כ"ג וכ"ד מביא ראי' ברורה שכל הלשונות אינם קדומים עיי"ש וא"כ מזה יוקח ראי' שהעולם מחודש וכיון שהוא מחודש הוא ברצון דאם הי' בחיוב הי' קדמון כמותו רק דהוא יתברך חידשו ובראו ברצונו הקדוש וברא את האדם ברצונו ויפח באפיו נשמת חיים והי' לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא וברצונו נתן בו חבו"ד לדבר בלשון הקודש וממנו למדו בניו וכל שאר לשונות נפלו בהשגחה כמבואר בתוה"ק וכשם שנברא בכוונה ורצון והשגחה וידיעה ככה מתנהג בידיעה והשגחה וכוונה ורצון וזה כוונת המסורה רוממות אל בגרונם היינו שהם מרוממים אותו בכפירתם שאומרים שאין לו כונה ורצון וידיעה והשגחה וזה שלמותו אבל באמת קבר פתוח גרונם ר"ל עפרא לפומא דהני רשיעי א"י כמו שאמר שהע"ה על המינות דרך שאול ביתה כל באי' לא ישובון והיינו קבר פתוח גרונם והמופת ע"ז לא יהגו בגרונם כאמור דהיינו שלא ידברו בשום לשון כמו שהי' מעולם לדעתם המזויפת ובזה פי' הפסוקים אל תרבו תדברו גבוה גבוה היינו מה שהאפיקורסים אומרים שהם מגביהים בזה להבוית"ש שהוא נעלה מכל ידיעה וכוונה ורצון ובאמת בזה משפילים כבודו יתעלה כמו שביאר במורה חלק שלישי פ' ט"ו עיי"ש והנה המחקרים הביאו ראי' כי השי"ת פועל ברצון ולא בחיוב מפעולת הפכיות הנראים מהשי"ת כי הפועל בחיוב וטבע אינו יכול על הפכים וזש"א חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי הרוממות שהם מגביהים להשי"ת לפי טפשות שכלם הוא נעתק מאתו יתעלה והראי' כי רואים מאת השי"ת פעולת הפכיות כי עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה וזהו האות כי הוא פועל ברצון וכוונה וידיעה ובזה יכירו וידעו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות היינו פעולת הפכיות וש"מ שהוא בידיעה ורצון ועיי"ש בארוכה ודפח"ח ועיין ישמח משה פ' וישלח עה"פ ויחלום וכו'] ועפ"ז יבואר דכל ארבעה הקפים אחד הן ותלוי' זה בזה [דהיינו השגחה ופועל ברצון ושלימות האנושי ושכר ועונש עוה"ב וק"ל].
והנה נקדים לבאר מאמרם בברכות [דף ה' ע"א] ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח עיין רש"י ולכאורה הוא תמוה מאוד ויש לפרש עפ"י כי מגין על הדור ביסוריו וגם לוקחין מוסר אם בארזים נפלה שלהבת וכו' ולהצדיק האוהב אינם יסורין כלל כי אין אוהב אלא אחד ולכך אהבה בגימטרי' אחד כמו שכתבו הספרים ומתיקות אהבה שהוא רצון הבורא הופך כל מר למתוק ותענוג נפלא והשם יעזרהו על זה [עיין תשו' מהר"ם ב"ב סי' תקי"ז] וא"כ אינם יסורין כלל ומקבל שכר גדול על זה בעצמו שהיסורים הוא לו לתענוג מחמת אהבה וא"כ מתחילתו ועד סופו טוב הוא ואין בו תערובות רע כלל ועיין בעקרים מאמר ד' פרק י"ג ויש לחבר דברי עם דבריו.
והנה פי' על פ' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו ידוע [עיין ישמח משה וישלח בארוכה] והנפקותא בזה לפי שבהתחכמות מלמטה למעלה א"א לידע על בוריו כי הכל רק מעין דוגמ' שלמעלה אף לא כקוף בפני האדם ולא כתמונה המצויירת מן מהות הדבר וזה מבואר וא"כ כל משל שיוקח עליו יתברך אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש והכל רק מעין דוגמא שלמעלה והנה זה הצדוקי ששאל אלהכון גחכון הוא לא הי' כפיו כן לבו שזה פתיות גדול אך שבא בלשון תמי' להוכיח שהנביאה שקר ח"ו רק שנתייסר [יחזקאל[ וירא שיתהוללו בו אנשי דורו ויאמרו הלא אתה המוכיחינו ומדריכנו בדרכי היושר לכך אמר שזה דבר ה' אבל האמת כי מקרה א' לצדיק ולרשע ולית דין ולית דיין ח"ו ואין השגחה ואם ישיב לו ר' אבוהו לא יקבל בלא מופת לכך כי שאל האי תלמודא אמר אימא מילתא דשוי' לתרויכון דשביעית מורה שלה' הארץ ומלואה דהיינו השגחה דליכא למימר שהוא ע"ד עובדי אדמה דא"כ למה גלו כקושית העקדה וגם אם לא יאמין להתורה הא שנתקיים אמרו [ית"ש שאנחנו] בגלות [זה ראי' ברורה] וא"כ ההשגחה מוכרח' ומיישב גם קושי' השני' משל למהד"ד דמלך אכזר רוצה להנקם והורג כולם ומלך רחמן אינו גומר כל נקמתו ומל"א רחמים היינו שלימות כמ"ש כ"פ ואעפ"כ אינו מוותר לגמרי כי יבטל מציאת המלוכה וא"א לו שלימות אחר גדול, אף הקב"ה כך שפועל הרחמים לפי שלמותו מייסר יחזקאל שאינם יסורין כלל וממרק עונותיהם של ישראל משא"כ אלו הי' מייסר אדם חוטא, ודו"ק היטב.
[ע"א ע"ב] שינה של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ע"פ התני' פ' י"ג שכח הרע הכולל כל התאוות שבחלל השמאלי הוא כישן בעת התגלות לב האדם בק"ש ותפלה והיינו שינה של רשעים דהיינו כחות התאוה הנאה להם דהיינו שאית לזונה [הוא היצה"ר] שבח בהאי ונאה לעולם לעצמות האדם שהוא עולם קטן כנ"ל.
[צ' ע"א] במשנה כל ישראל יש להם חלק וכו' עיין בירים משה הדקדוקים והנ"ל דודאי אין משא פנים בדבר רק דהכנה יש לכל א' חלקו וכאמרם זכה נוטל חלקו וחלק חברו לכך נאמר לעולם הבא ולא בעולם הבא דמי יודע אם יזכה אך הפלא כי שכר הצדיק הוא עד אין חקר ש"י עולמות לכל א' ואף אם יהיו כולם צדיקים לא מבעי' בדור א' אלא אף בכל הדורות עד עולם אעפ"כ יספוק לכל אחד והוא נצר מטעי כאמור ויטע גן בעדן ועץ החיים בתוך הגן והוא צרור החיים מדור הנשמות וזה המשך הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ר"ל בכל הדורות עד בלי תכלית אף גם ירשו ארץ ויספיק לכולם והוא פלא גדול והוא נצר מטעי כאמור לכך מעשי ידי להתפאר כי מה רבו מעשיך ה' כנ"ל.
[צ"ז ע"א] אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מן הכיס כבר שמעתי פי' אחד בשם חכם א' שגילה לו אלי' ז"ל בחלום כי פרוטה היינו פרטיות מן הכיס היינו כיס הלב דלבא דאינש בכיס' תלי' והבן ולי נראה כפשוטו עד"ז כי פרוטה כמשמעה תכלה מן כיס הלב שלא יהי' הלב הומה עליו רק לעבוד ה' יהיו כל מחשבות הלב כנ"ל.
[צ"ח ע"א] בעובדא דריב"ל דחזא למשיח דהוי שרי ואסיר ודרשו עליו והוא מחולל מפשעינו הנ"ל דאם אחד מישראל מקיים כראוי ובשלימות אשר אנכי מצוך היום כאלו היום נתנה אין ספק שראוי להתרפא כדרך שנתרפאו כלם בשעת מ"ת דאם הוא מחשיב כן להתורה כאלו היום נתנה הרי ה' צלך ויתר מרעהו צדיק כש"כ הבורא ית"ש וכמ"ש בפירושא דקרא ה' יראה את אשר יאמר היום וכו' [בי"מ פ' וירא אופן ג' ותו"ד כאשר אמר הבוית"ש אשר אנכי מצוך היום והאז"ל בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים וכתיב ה' צילך והנה ק"ו הדברים מה אנחנו בו"ד בעלי שכחה עאכו"כ הבוית"ש שעבר והוה ועתיד לפניו בסוג אחד ודאי מהראוי שיהי' עקידתו של יצחק לפניו יתעלה בכל יום כחדשים וכאלו נעשה ברגע הזאת וז"ש ה' יראה אשר יאמר היום שפי' בכ"י יהיו בעיניך כחדשים מדה זו עצמו בהר ה' יראה עקידתו של יצחק בכ"י כחדשים] וכל הרוצה יכול לרפא בדרך זה שמקשר עצמו עם החולה ומדמה בעצמו כאלו היום נתנה דהיינו שמקשר עצמו במ"ת בחשיקה ודביקה וחפיצה כשעה ראשונה בשעת מ"ת והבן וא"כ לפ"ז משיח צדקינו אף שמחולל מפשעינו מ"מ נרפא בכל שעה ע"י מ"ת והבן אך בעוה"ר בכל עת מתחדשין היסורין מחמת תמידית החטאים בעם פעם זה ופעם זה ואין רגע בלא פגע והיינו דהוי שרי ואסיר דהוי שרי מן היסורין ואסיר מחדש והבן והיינו מחולל מפשעינו בהוה והבן.
[שם] אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או כלו חייב עפ"י מ"ש בנזה"ק פ' ע"ו סי' ג' שאם יש מי שהולך בדרכי אבות אינו זוכר חסדי אבות רק לזה שהולך בדרכי אבות משא"כ כשאין מי שהולך בדרכי אבות זוכר לכל הבנים וידוע דעיקר הגאולה בזכות האבות וכמו שדרשו במדלג על ההרים וגאולה העתידה בזכות יעקב כמו שנאמר אל בית אלקי יעקב והנה השי"ת חפץ חסד ורוצה לבל ידח ממנו נדח על כן יפה אמרו רז"ל [שבין בכלו זכאי ובין בכלו חייב זכות אבות לבנים יזכור] והבן.
[שם] אין ישראל נגאלים אלא בתשובה רצונו לומר דק' הלא תשובה ענין בחירי ואולי לא יעשו תשובה אבל הנכון דאמר אין ישראל נגאלים ר"ל דהגאולה יהי' מצד ישראל דהיינו החלק זכו אלא בתשובה דבאופן אחר לא יתכן חלק זכו יותר ממה שהי' בדורו של חזקי' וכמעט מן הנמנע בזמן הגלות ודו"ק היטיב.
[צ"ט] כי יום נקם בלבי ללבי גליתי לאיברי לא גליתי בתיקוני זוהר דף נ' תיקון חד ועשרים ללבי גליתי לפומא לא גליתי הובא במעולפת ספירים יום א' סי' ג' (וז"ל שם תורה שבכתב נקראת לב ושבע"פ נקראת פה וזה לבא לפומא לא גלי' שהלב שהיא תורה שבכתב לא גילה הסוד לתורה שבע"פ עוד שם כי בתורה יש ראש וגוף ולב ופה ואברים כיוצא בזה יש בישראל מהם ראשי העם דומים לראש מהם לעינים וללב כנגד הסנהדרין וזה ללבי גיליתי אבל לשאר חכמים הדומים לשאר אברים לא גליתי ע"כ) ול"נ דשני הפירושים בקנה אחד עולין דאלו הצדיקים שהם בשיעור קומה בבחינת לב הם בבחינת תורה שבכתב שנקראו לב א"כ הם (יודעים) הקץ שבתורה שבכתב נרמז הקץ ואלו שהם בבחינת אברים שהם בבחינת תורה שבע"פ אינם משיגים כי לבא לפומא לא גלי' היינו לתורה שבע"פ והבן זה.
[קי"א ע"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין עפ"י מ"ש באחים לי בהספדאי כי אובדין ח"ו חלקם בעוה"ב ע"י פטירת הצדיק [אם נתפס בעונם] ומוצאין אותו ע"י תשובה בשעת הספד לכך חבל על דאבדין ולא משתכחין, ועפ"ז נ"ל לפרש אמרם כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו כי כל אדם מישראל יש לו מצות והם המלווין לו לאדם ולווי' לשון חיבור וגם בעבירה מצינו מלפפתו ומדה טובה מרובה והנה זה אשר נוטל ממנו המצות עבור כי ראוי למות בחטאו והצדיק מת ע"י ומכפר עליו ויטול המצות ממנו ונמצא החיים אשר לו הם הם חליפי המצות ואם לא נתעצל בהספד נחזר לו המצות או דוגמתן ושתיהם בידו חיים ומצות משא"כ אם מתעצל וא"כ אם יחי' אותן החיים ויקבר אח"כ אז יקבר ערום שאין בידו לא המצות ולא חליפתן לכך אמר ע"ד המליצה כי ראוי לקברו בחייו שיקבר עם החליפין והבן.
וגם י"ל ע"ד ההלציי כי קבורה יש ב' טעמים בגמ' דסנהדרין משום כפרה או משום בזיוני היינו שלא יסרח והנה זה המתעצל בהספידו צריך לכפרה וראוי אף בחייו לקבר אף דלא שייך טעמא דבזיוני והבן.
א"י חבל על דאבדין ולא משתכחין עפ"י היע"ד ח"ב דף פ"ג ע"ג בפ' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר דבאמת עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל וכו' אבל אם הדור אינו ראוי לכך תסתתר דאותו הצדיק אינו באתגלי' והבריות אינם יודעים מחכמתו עכ"ד והיינו חבל על דאבדין היינו שנעדרו ולא משתכחין היינו שישנם ואין אדם מוצאם כי הם בסתר ועי"ל דאבדין קאי על שניהם והבן והיינו דכתיב הצדיק אבד ואין איש שם על לב וש"ת מה יש לו לשום על לב הלא יזרח השמש לזה אמר ואנשי חסד נאספים ר"ל בביתם כמו ואספתו אל תוך ביתך באין מבין ר"ל באין מבין עליהם א"י ואנשי חסד ר"ל משפיעין נאספים ספו תמו אף שיש צדיקים מ"מ אין משפיעין באין מבין שאין מבינים עליהם כנ"ל] כי מפני הרעה נאסף הצדיק כי זה מפני רעת הדור הוא זה שהצדיק נאסף בתוך ביתו והבן ופירש השני יותר מיחוור.
א"י ואנשי חסד נאספים אלו [צדיקים שבסתר] נאספים ח"ו באין מבין עליהם והיינו כי מפני הרעה שלא יראה ברעה כי אינו מכפר כמ"ש בא"א בפ' דרך קשתו כאויב וכו' ויהרג כל מחמדי עין והבן. [ותו"ד כי נלכדו הצדיקים המפורסמים שהיו מחמדי עין ומיתתם עשה רושם גדול בישראל כי וירא העם וינועו אם בארזים נפלה שלהבת ועי"ז הי' לכפר על הכלל כלו וזה שאמר דרך קשתו כאויב בכ"ף הדמיון ולא אויב ממש כי ויהרוג כל מחמד"י עי"ן דוקא אבל הצדיקים הנסתרים נשארו חיים וקיימים להגן על הדור וק"ל].
א"י חבל על אותן הנאבדים אשר לא משתכחין כי אם מפורסם מת מעורר תשובה כמ"ש בא"א הנ"ל אבל אם הלא משתכח נאבד מאתנו אז הוא צרה כפולה והבן.
[ירושלמי סנהדרין סוף פ' הנשרפין הבועל ארמית קנאין פוגעין בו תנא שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים אר"י ב"פ בקשו לנדותו אלולי שקפצה רוה"ק ואמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם והוא פלאי] ונ"ל ע"פ היע"ד חלק א' בדרוש ט"ז על המאמר אשכחי' רבה ב"א לאליהו [דקאי בבית הקברות של עכו"ם אמר לי' מאי שיסדר בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה מערכין מנין לערום שלא יתרום שנאמר ולא יראה בך ערות דבר וא"ל ולא מר הוא כהן א"ל קברי עכו"ם אינם מטמאין ע"כ וי"ל מה שייכות השאלות זל"ז ומה השייכות לשאלות מה שהי' בבה"ק אך הטעם כי מבואר בזוהר הטעם דקברי עכו"ם אינם מטמאין משום דבישראל נשאר ניצוצית ורשומי קדושה ובמקום קדושה שמה יחנו כחו' הטומאה סביב רשעים יתהלכון לינק כמו שיניק הפרעוש מבשר האדם ולכן מטמאין כי המה מתדבקים בהולך לשם אבל עכו"ם במותם אין בהם שום שורש קדושה לכך אין בהם טומאה כלל אך הא תינח בכשרי ישראל אבל בפושעי ישראל מדוע יטמאו אך כבר אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והטעם דהחוטא הוא כמו בע"ח שלוה כמאז"ל הפנקס פתוחה וכל הרוצה ללות יבא וילוה נמצא כי החטאים הוא כמו הלואות והפרעון הוא תשובה ומע"ט ולוה רשע ולא ישלם ומאבד רשע חלקו והצדיק נוטל חלקו כי ישראל ערבין זה בזה ופורע חובתו כאיש ערב ואף הוא נוטל חלקו כאשר עשה איזה טוב בעמיו והנה אף שהוא רשע גמור והרבה ללות ולא פרע ויבא האיש הצדיק הנושה בו לקחת חלקו הא קיי"ל מסדרין לבע"ח ומניח לו כלי אוכל נפש ולבושו ומחיותו לבל יאבד לגמרי כדין סידר ע"כ מוכרח להניח לו איזה שכר ושרשי קדושה לבל יכרת הנפש וברוך רחום וחנון לבל ידח ממנו נדח ולכן כ"י יש להם חלק לעוה"ב ומזה הטעם כל ישראל מטמאין באוהל וכאשר ראה רב"א לאלי' דקאי בבה"ק של עכו"ם שאינם מטמאין וקברי רשעי ישראל מטמאין מטעם סידור בע"ח כנ"ל ע"כ שאלו מניין שמסדרין לבע"ח אולי אין דין סידור נוהג ואף לרשע ישראל לא נשאר כלום וע"ז השיב דלמדין מיכה מיכה מערכין וערכין אינו נוהג רק בשל ישראל ולא בשל עכו"ם ע"כ אינם מטמאין וחזר ושאלו מניין לערום שלא יתרום והוא כי מי שהוא ערום בלי לבוש אין השראת קדושה שורה עליו כלל דכתיב והנחש הי' ערום מכל החי כי הנחש אין לה לבוש ומכסה ונאמר לא יראה בך ערות דבר ולכך מי שהוא משורש נחש אין לו לבוש כלל ואין לו שורש בקדושה וכן הבועל ארמית נעשה ערום ולבוש קדושה שעליו נפשט ממנו וה"ה ערום מנוער וריק מכל והנה ידוע מהזהר הק' כי לפעמים ע"י חטא הדור נשמות קדושים באים בתוך העכו"ם ואם זכות הדור גורם אף הם נעשים גרים גמורים ואם לאו הם מתים עכו"ם וא"כ תקשי למה לא יטמאו קברי עכו"ם כי אולי יש בהם משארית קדושה וממקום קדוש יהלכון אך התשובה מבוארת בזה"ק עה"פ ובת איש כהן כי תהי' לאיש זר ופי' הנשמה של ישראל שהוא בת איש כהן כי תהי' לאיש זר היינו שהיא בתוך עכו"ם אין לה חלק בהקדושה מתרומת הקדשים ומלחם אבי' לא תאכל כ"ז שהיא באיש זר ולכך אין לה חלק כלל מהשפע קדושה ובמות הגוף הנשמה תשוב לשמים ולא נשאר שום רושם בגוף כלל וכ"ז היותה בגוף אין כאן שום שורש קדושה ואף טומאה אין כאן והטעם לזה בהיותה בגוף איש זר מתרומת קדשים לא תאכל משום דהוא ערום כמ"ש כל העכו"ם ערומים הם מסטרא דנחש וערום אין לו בתרומה ולזה שאל מנין לערום שלא יתרום עד שאתה מחליט שאין לו שום שורש ושיור קדושה שקבריהן אינם מטמאין והשיב דכתיב לא יראה בך ערות דבר וכאן הם ערות דבר ואין כאן שריית קדושה דשב מאחריך ע"כ דבריו:
הקדושים בקיצור] וע"י הנשמות דאזלין ערטילאין חרב' עירנו ושמם בית מקדשינו כו' כי מבואר כי בישראל לא יוכל להיות רק אלו שיש להם מכסה קדושה ולא ערטילאין והנה אלו שיש להם חלק לעוה"ב א"כ חיים המה מגיע להם מהקדושה קיום הנפש כדין סידור לכך לאו ערטילאין אינין אבל מי שיש לו פס"ד להכרת א"כ לאו חיים הוא דמה שהי' הוא שיהי' א"כ אין מגיע להם מדין סידור כמו דקיי"ל במת הלוה דאין בו דין סידור כמבואר בחו"מ סי' ק"ז סוף סעי' ב' בהג"ה וא"כ הוא ערום ממכסה דדין סידור הוא כסות יב"ח והיינו בעוה"ז שהיא זמני ע"כ י"ב חדש שהוא כללות הזמן המשוער בהקף הגלגל אבל בעוה"ב אין שם זמן רק כסות תמידי ועוד דבעוה"ז ההעדר כרוך בעקבו ויתקלקל אחר י"ב חדש משא"כ בעוה"ב ועוד דבעוה"ז יכול להרויח לעצמו בתוך יב"ח על כסות אחר משא"כ בעוה"ב דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת לכך שם כסות תמידי משא"כ אם יש לו מיתה ניצחית ערטילאי הוא וממילא דנפזר בין העכו"ם והנה איתא דדור המדבר אין להם חלק לעוה"ב שנאמר אשר נשבעתי באפי כו' והנה יש להבין אם אין מגיע להם הפס"ד זה ע"פ דין איך ישבע ח"ו לעוות משפט ואם הפס"ד זה עפ"י דין למה לו לישבע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה בהקדים עוד לישב קושי' עצומה ורבה וחזקה מה דמצינו בני ישראל בערבות [כאמרם ישראל ערבין זה לזה] למה זה הלא טוב שאיש לבדו חטאו ישא אבל יתבאר זה עפ"י דברי הזוהר בפ' ויקרא בפ' ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה [והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי] וכו' עיי"ש ואני הוספתי נופך דאיך תלוי הך ונשא עונו בהא דשמעה קול אלה דוקא הלא בל"ז מחוייב לקיים ציוה השי"ת שבראו מאין ליש רק הענין הוא שהשי"ת שומר תורתו כנדרש בירושלמי ע"פ ושמרו משמרתי וכמ"ש השל"ה אשר קדשנו במצוותיו והנה לכאורה אם הפנקס פתוחה והחוטא הוא כלוה שחומס מן הקדושה וצריך לפרוע והוי כלוה כיון שהבחירה חפשית כמו שאמרו וכל הרוצה ללות יבוא וילוה א"כ לכאורה איך יתכן לפרוע מנפשו ומגופו הלא קיי"ל בחו"מ סי' צ"ז סעי' ט"ו והוא מתשובת הרא"ש דאין כופין אותו להשכיר עצמו [לשלם חובו] ואינו רשאי לאסרו ואיך אמר ריב"ז אם יאסרנו איסורו איסור עולם ובשלמא אם הי' העונש בחייו ניחא דבחייו יש לו לשלם דהא יוכל לשוב בתשובה והיינו כמבואר שם בהג"ה ודוקא שאין לו לשלם כו' וכן כתבו באמת דבחייו הוא רק התעוררות לתשובה] כמו שנדרש בפ' יחיינו מיומי' כו' ביום השלישי יקיימנו ונחי' לפניו ואעפ"כ אמרו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והבן אבל עיקר העונש לאחר מותו ושם א"א לשוב כמו דאיתא בשני רעיו של רשב"י א"כ אין לו לשלם וקשה והנה גם זה יש ליישב דהוי זיכוך וצירוף ורפואה וכן הוא כל מלקות ומיתה בב"ד שלמטה כמו שפירשתי בפ' אחת דיבר אלקים ובפ' ה' יודע מחשבות אדם אשרי הגבר אשר תייסרנו י' ובפ' על מה אנחנו יושבים כו' [עיין ישמח משה פ' יתרו ד"ה עוד שם בגמ' ותודה"ק כי לכאורה יקשה למה יענשו ישראל בעברם עה"ת הלא איכא מודעה רבה אך התירוץ כי נשמת ישראל חצובים מהתורה הקדושה ובדרך סגולה בא היזק לנשמה בעברה על אחת ממצות ה' והיינו ואשמה הנפש ההוא עונה בה והבן וא"כ העונשים הם לטובה ולרפואה ולא לעונש והוא חסד גדול וכן הכפי' מתחלה על קבלת התורה היתה בחסד כי כפה אותם לטובתם שיקבלו מקור מחצבתם וחיותם וידוע כי אלקים מורה על הגבורה והתקיפות כמו ואת אילי הארץ והיינו אחת דבר אלקים היינו בכח וגבורה למשול ביד חזקה וא"כ אנוסים היו ואף והי' קבלות שתי"ם היינו בסיני ובערבות מואב ובערבות מואב לא היו אנוסים אך מ"מ ז"ו שמענ"ו כ"י עו"ז לאלקי"ם להחזיר האונס א"כ עדיין באונס הראשון קיימים (ועיין בפ"ד דרך הערבה) וא"כ יקשה עונש למה הלא אנוסים היו רק מזה מוכח ול"ך ה'" החס"ד (בזה) כ"י את"ה תשל"ם לאי"ש כמעשה"ו כי הוא לרפואה ולנקיון ולא לעונש ועפ"ז פי' שם הפסוקים ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל אשרי הגבר אשר תיסרנו י' ומתורתך תלמדנו ודרשו חז"ל בברכות [דף ה' ע"א] ק"ו משן ועין שיסורין ממרקין עונותיו של אדם דהנה לפי הנ"ל דהחטא פוגם בנפש בסגולה נמצא צריכין כפרה לחטא ועון כי מכלם נעשה פגם בנפש וכפרה הוא מלשון קנוח והסרה כמו שפרש"י בפ' וישלח על אכפרה פניו והנה לכאורה יעלה על הדעת שאף שקיבל עונש על חטאיו אך מה"ת שכיפר מפגמי הנפש ונרפא מחטאתו אשר חטא על הנפש ע"ז אמרו ז"ל ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין שעבד יוצא בהן לחירות והנה המוהרד"ך הקשה איך מועיל המודעה הא קיי"ל הנודרין למוכסין צריכין לבטל בלבם וכיון שישראל לא הרהרו בלבם שום תנאי אף שהיו אנוסים בשבועתם שבועתם קיימת ותירץ דהאנס אינו יודע מחשבות איש ע"כ צריך שיבטל בלבו אמנם השי"ת יודע מחשבות וכ"כ אנוסים היו לקבל שבועתם הן בפה הן בלב וא"כ יוצאת מזה קושי' למה יענשו על העדר הקיום הלא איכא מודעה כנ"ל וזש"ה ה' יודע מחשבות אדם כו' נמצא אנוסים היו בשבועתם הן בפה והן בלב וא"כ איכא מודעה כקושית ותירוץ המוהרד"ך וא"כ למה יענשו ע"ז אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה כי הוא בחסד ואשריו לרפואה שירפא מחולאי פגמי הנפש ומהיכן למדנו זה שהוא לרפואה עז"א ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין ע"כ תו"ד בקיצור שם ועיין ישמח משה בראשית ד"ה וי"א יהי אור מה שפי' עה"פ על מה אנחנו יושבים וכו' ע"פ משל נפלא כי כל מה שהקב"ה הגלינו בין האומות ואשר עבר עלינו הכל יתגלה ויתראה לעתיד כי לא הי' ח"ו לעונש כי אם למירוק ולהסיר חטאה ולרפאות נפשינו מחלאת זוהמת החטא עיי"ש דבריו הנחמדים בארוכה. וכ"ז ביומים השני דינים הנ"ל] אבל ביום השלישי שהוא רק פרעון קשה דאין לו לקבל כי פרעון ליקח הקדושה בעד שחמס הקדושה ולא לענוש בעונשים קשים מצורף לזה כי הסוף יהי' שיוקח מהם הניצוצי קדושה והבן. אבל התירוץ דהא מבואר בש"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו ברמ"א שם] אם נשבע להיות חבוש [עד שישלם צריך לקיים שבועתו] עיי"ש ועפ"ז מבואר ושמעה קול אלה לכך ונשא עונו והוא נפלא בס"ד.
ולפ"ז אבד דין סידור ג"כ דהא מבואר שם בסי' צ"ז סעיף למ"ד דבנשבע לפרוע אין לו דין סידור לכך חישב ית' מחשבות לבל ידח ממנו נדח ונעשו ערבין זל"ז והערב משלם וא"כ מגיע החוב לערב ולערב לא נשבע ויש לו דין סידור והנה חלק עוה"ב הוא עפ"י דין סידור והנה איתא בסנהדרין דלא קבלו ישראל הערבות עד שעברו את הירדן וא"כ אז בדור המדבר לא הי' ערבות וממילא נדחו מעוה"ב עפ"י דין רק שמדתו ית"ש לרחם ובפרט על עם גדול ורב. ונינוה יוכיח שחס על עכו"ם ולענין חיי הבל ק"ו בן בנו של ק"ו כאן לכך נשבע באפו לעמוד בקו הדין ודו"ק. והנה אמרו חז"ל דהשבועה היתה למנוחה זו אינם באים, אבל הם באים למנוחה אחרת ולכך יזכו לעוה"ב [ועיין ישמח משה פרשת פנחס ד"ה נתן תתן להם ופרש' ואתחנן מה שמביא בשם הפ"ד בזה ולמעלה איכה א' ט"ו ד"ה במדרש ויובנו הדברים היטב] וממילא לאו ערטילאין אינון ולא יפזרו בין העכו"ם והיינו ועי"ז חרב' עירינו כו' שלא יהי' נשמות ישראל נפזרין בין העכו"ם כי אם לא הי' מנוחה אחרת [לא היו יכולים לבוא לשם] והיו ערטילאין ודוק. ואם כן אנחנו אומרים הלא הבית חרב מש"ז שלא יהי' נפזרין בין העכו"ם וע"י חטא [חטא הידוע] נפזרין [כמה וכמה ניצוצית קדושות] אוי לאותה בושה והבן והן אמת דהפירוש הפשוט' שהגלה אותנו כדי ללקט ניצוצית הקדושות כמו שאמרו רז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתם לי כו' אבל באמת אמרו כי כשהיו ישראל באה"ק היו ממשיכין אליהם כל ניצוצי הק' כאבן המגנעט המושך הברזל ועיין ישמח משה פרשת בהר בד"ה ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ] והבן לכך נ"ל כמ"ש ודו"ק.
והנה נ"ל לפרש גם כן מה שדרשו רז"ל בפרק שלשה שאכלו דף מ"ה אר"ש ב"פ מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה ת"ל בקול בקולו של משה ועיין בתוספת שם ובמהרש"א שם [שמתרץ קושית התוספת מה שמביא ראי' ממשה והא צריך לאתויי דמשה הי' מתרגם ולא הי' מרים קולו יותר מהקב"ה שהי' קורא והוא מביא שהקב"ה קורא ומשה הי' מתרגם ותירוץ המהרש"א ז"ל דס"ל דמשה הי' הקורא והקב"ה מתרגם דמשה הי' קורא בלה"ק לישראל אבל דבורו של הקב"ה הי' בו ע' לשון כדאמר בפרע"ק כל דיבור ודיבור שיצא מהקב"ה הי' נחלק לע' לשון והיינו שהי' מתרגם לכאו"א כפי הלשון שמבין וק"ל עכדה"ק] והנה יש להבין דברי זקני אם שמעו כל הדברות מפי ה' בע' לשונות דיבר של משה למה אבל הענין הוא עפ"י מ"ש בספר עטרת שלמה פ' קרח על המדרש אמר קרח בהרת כגריס טמא כו' ומבואר מדבריו דכל התורה בשמים ממעל ונמצא אין שום דבר בתורה שיהי' למטה ולא למעלה והנה הלשון הקודש לשון דלעילא גבוה מעל גבוה ושם אין מכירין רק בלה"ק לבד מגבריאל ושאר לשונות הם דלתתא לכך אין המתרגם מגביה קולו יותר מן הקורא לרמז דאין לתתא יותר תורה ממה שיש למעלה והבן והנה ממה שנמשך מקולו של הקב"ה למטה ודאי כולל כל העולמות רק מה שנשמע מפי משה הוי אמינא דאינו רק למטה לכך נאמר והאלקים יעננו בקול בקולו של משה ר"ל דבקולו של משה גם כן האלקים יעננו דשכינה מדברת מתוך גרונו כנודע וא"כ ג"כ כולל הכל לכך אין המתרגם רשאי להגביה קולו כו' ודו"ק (ושייך לזה דברי הפליאה בפתיחה בכה תאמר כו' ובפ' היום הזה ראינו כו' ומה שפירשתי בו [עיין ישמח משה יתרו והובא ג"כ בפרשת פנחס ובכמה מקומות] והבן).
ועפ"ז יתבאר הירושלמי הנ"ל בקשו חכמים לנדותו כו' ונ"ל בזה דעיין רש"י בנימוקי החומש דכתב לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי] והנה בזבחים דף ק"א ע"ב פליגי [ר"א אמר לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי] ור' אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים והקשה והא כתיב והיתה לו ברית כהונת וכו' ומשני ההוא בברכה הוא דכתיב ועיין פי' רש"י והתוספת והנה לפי פירושם קשה דהתינח לר"א ולר' אשי אבל לר"י ולר"ש דסברי דהי' כהן גם קודם מעשה דזמרי דהא אמרו הלא פנחס הי' עמהן עיי"ש איך פירשו להאי קראי [בכ"ע והיתה לו ולזרעו אחריו] והוא קושי' עצומה מאוד לדעתי לכך נ"ל דה"פ ההוא בברכה הוא דכתיב שבירכו שלא יפסק כהונה מזרעו עד עולם שלא יפסק זכר בן זכר ולא יפגמו בחללים ובפסולים והבן וא"כ א"ש אף לר"י ור"ש וז"ב והנה יש לפקפק על מעשה פנחס אף אם הלכה הוא דקנאים פוגעים בו מ"מ מי הותר לכהן לטמאות עצמו וקשה לדעת ר"י ור"ש דהיה כהן והא דפירחי כהונה פוצעין מוחו בגיזרין היינו בגיזרין דהוא פשוטי כלי עץ משא"כ רומח דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל מי' י"ל דבועל ארמית שאני דהרי הוא ערום כעכו"ם כמ"ש ביע"ד הנ"ל ואינו מטמא רק דמ"מ אסור דילמא עשה תשובה ואף תיכף לאחר מעשה דלמא הרהר תשובה וכמו דקיי"ל בהרי את מקודשת על מנת שאני צדיק אבל כאן בשעת מעשה הי' ואלמלי הי' חוזר הי' פורש וזה כוונת הנס שלא נפרשו זמ"ז כדי להראות שלא חילל פנחס קדושת כהונה והבן.
והנה קיי"ל ביו"ד סי' של"ד סעיף א' והוא מגמ' מ"ק דעובר עבירה מנדין אותו דוקא אחר התראה משא"כ היכא דסבור מצוה קעביד מנדין אותו אף בלי התראה כמו קוברי מת ביו"ט ראשון והנה החכמים חשבו דפנחס עבר על לנפש לא יטמא רק דהוא סבר דלקנאת ה' ש"ד לכך בקשו לנדותו כנ"ל כיון דסבר מצוה קעביד אף ששמעו השיב את חמתי כו' סברו באשר משפטו שם פעלו כמבואר במסכת יבמות דף ע"ח ע"ב] על הפסוק אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהרג נוב עיר הכהנים וכו' רק כיון שקפץ רוה"ק והיתה כו' וכיון דבירכו בזה ש"מ דלא פגם בכהונה כלל ודוק כי נכון הוא ואם כן הירושלמי אזיל בשיטת ר"י ור"ש דהי' כהן.
ועוד י"ל באופן אחר דהלא הרמב"ן בפרשת חקת כתב דכהן אינו מוזהר על מגע חרב אף דהרי הוא כחלל. ואם כן לק"מ על פנחס אך דעת התוס' בריש ב"ק מורה דמוזהר עיי"ש ב' ע"ב ודוק. והנה החכמים חשבו כדעת התוספת אלולי שקפצה כו' מזה הוכיחו כדעת הרמב"ן ודוק ועיין ביו"ד סי' שס"ט.