ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
ברכות · טו ע"א
[משנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' קרא ולא דקדק באותיותי' יצא וכו' ושם בגמרא] א"ר טבי הלכה כדברי שניהם להקל [פרש"י הלכה כר"י דלא בעי שמיעה והלכה כר"י דלא בעי דקדוק] וא"ר טבי מ"ד שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה עניין שאול אצל רחם לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול וכו' אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה] נ"ל לבאר הסמיכות א' כיון דאמר הלכה שלא דקדק באותיותי' יצא חשש שעי"ז לא ידקדקו אפילו לכתחלה לכך מסמיך לזה קרא דשלש הנה לא תשבענה שאול וכו' לומר כי הרחיבה שאול נפשה וכו' וצריך תחבולה לצנן אשו והוא ע"י דקדוק אותיותי' של ק"ש כדאמר ר' חמא בר' חנינא לקמן בזה העמוד [בפרש שדי תשלג בצלמון כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' מצננין לו גיהנם וכו'] ואגב דאיירי בי' בהאי קרא דריש בי' לכך נקט האי קרא דווקא אף דיש כמה פסוקים דמדברים בעונשי רשעים משום דאיתא בי' דרשה ג"כ כנ"ל והוא דרך מליצה.
ובאופן אחר נ"ל לפרש הסמיכות כי המעיין שם בגמ' יראה דמפרש לפלוגתא דר"י ור"י בלא השמיע לאזניו בפ' דשמע עיי"ש והנה איתא שם דר' מאיר אמר דאין צריך להשמיע לאזניו דאחר כונת הלב הן הן הדברים אבל בדר"י לא מפרש טעם זה משום דנראה מדפוסל בלא דקדק באותיותי' דקפיד על הדיבור והבן א"כ לפ"ז ר' טבי דפוסק כדברי שניהם להקל ע"כ ס"ל כר"מ דרק בכוונה תלי' מילתא וז"ב והנה איתא דהשי"ת אינו מקבל בעצמו רק תפלה דהיא ברעותא וכוונה דליבא עיין לקמן בשם היע"ד וזה יתכן למאן דסובר דעיקר הוא הכוונה משא"כ מאן דסובר דהדיבור הוא עיקר [מקבל השי"ת תפלה אף שאינה בכוונה] והנה עי' בספר א"א בדמעות שליש ריש מגילת איכה פסיק ב' דרמי אהדדי מדרש דאיכה רבתי פרשה א' סי' ל"ז וז"ל פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר וכו' ומחורבן בהמ"ק וכו' ובחורבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ"כ למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ע"כ] וגמ' דר"ה (דף י"ח ע"ב וז"ל הגמרא צום החמישי זה ט' באב שבו נשרף בית אלהינו וכו' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' ב"א וכו' ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו ע"כ] דבגמ' מבואר דשקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ובמדרש יותר מבית אלהינו וגם מדקדק דבמדרש אמר סילוקן ובגמ' אמר מיתתן וכבר ישבתי עפ"י מ"ש בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל חבל על דאבדין כו' וכן הפסוק כי יראה חכמים ימותו יחד כו' דהא הבה"מ כיפרה דאלמלא לא שפך חמתו על עצים ואבנים לא נשתייר כו' והבן [לא מצאתיו ואפשר כוונתו חבל על דאבדין ולא משתכחין כי מצינו פלוגתא בגמ' סנהדרין ק"ח ויאבדו מתוך הקהל דר"ע דריש ויאבדו אבידה ממש שאינה חוזרת וריב"ב דריש כאבידה המתבקשת עיי"ש והנה אם נעדר הצדיק והדור יחרדו ויפחדו וישיבו בתשובה כי יאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו' ואז הוא מכפר במיתתו עליהם וממילא לא נאבד הצדיק ואין זה אבידה כי נפעל ע"י כי השיב לב בנים אל אביהם שבשמים וממילא יתפרש הפ' הצדיק אבד כאבידה המתבקשת שלא נאבד זכרו מתוך הקהל אמנם אם אנשי חסד נאספים באין מבין ואין איש שם על לב לשוב בתשובה אז הצדיק אבד לדורו אבד כאבידה ממש כי אינו מכפר במיתתו עליהם וזהו חבל על דאבדין היינו שהם כאבידה ממש ולא משתכחין ואז חב"ל כי מפני הרעה העתידה נאסף הצדיק וזהו כי יראו חכמים ימותו והי' להם לכפר על עון הדור ואין זה רק מיתה ולא אבידה ועכ"ז יחד כסיל ובער יאבדו כמו כסיל ובער יאבדו מהדור באין איש שם על לב כמו שנעדרו כסיל ובער וק"ל ובזה יתורץ הסתירה כי הגמ' אמרה קשה מיתת הצדיקים שנעדרו מזה העולם ולא נסתלקו לגמרי כי גרמו במותם שנתנו אל לבם לשוב בתשובה ואז הוא רק כשריפת בית אלהינו וכשם שחורבן בהמ"ק הי' כפרה על ישראל ונשארו חיים וקיימים כן מיתת הצדיקים הנתפסים בעון הדור המה לכפר על ישראל שלא יהי' בהם כלי' ח"ו ובמדרש שאמר יותר מחורבן בהמק"ד הוא שדייק בלשונו סילוקן של צדיקים שנסתלקו מן הדור לגמרי ולא הי' לכפרת הדור וגם זכותם וצדקתם נסתלק ולמד זה מהפסוק ואבדה חכמת חכמיו כי נאבד לגמרי כאבידה ומדוע כי ובינת נבוניו תסתתר שלא הי' נבונים להבין דבר מתוך דבר לשום אל לבם כי מפני הרעה נאסף ושישובו בתשובה שלימה עי"ז ע"כ אמר קשה סילוקן יותר מחורבן בהמק"ד וק"ל] והנה כפי שטחיות הפשוט' נראה דהגמ' חולק על המדרש ולא דריש ואבדה חכמת חכמיו על מיתת הצדיקים רק על משיב חכמים אחור ודעתם יסכל וכמו שדרש רב במסכת שבת [דף קל"ח ע"ב] מקרא זה עתידה תורה שתשתכח מישראל עיי"ש והבן והוא מדה כנגד מדה רחוק ממנו כי הלב בין והבן [כי מקודם נאמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני וכו' לכן הנני יוסיף להפליא וכו' הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו' וזהו שכחת התורה והוא מדה כנגד מדה כשם שלבם רחוק מהשם כן רחק השם הבינה והדעת מלבבם] אבל מיתת צדיקים אין זה מדה כנגד מדה והבן מיהו כבר פי' הגאון מהר"י ביע"ד יפה הפ' יען כי נגש העם הזה [ביע"ד דרוש ד' מדרשות אה"ו כי לפעמים מצינו שהקב"ה בעצמו כב"י מקבל התפלות ולפעמים מצינו ע"י מלאך והענין כך הוא כי התפלה בלב שלם קרוב ה' לנשברי לב וכל לבבות דורש ה' אבל המתפלל בלא לב אין הקב"ה מקבלו רק מה"ש שאינם יודעים מחשבות אדם, הם המקבלים וידוע כי המלאכים רוצים שימות צדיק כמבואר בגמ' בפטירת רבי אראלים ומצוקים תפסו בארון הקודש ובעת פטירת הצדיק הוא יום הלולא כמו שמצינו בל"ג בעומר שהוא הלולא דרשב"י ולפ"ז המתפלל על הצדיקים שלא ימותו כי תפלתינו בכ"י על הצדיקים וכו' ואם אינו בלב שלם מה"ש מקבלים התפלה ומה יועיל התפלה אין קטיגור נעשה סניגור אבל המתפלל בלב הקב"ה מקבלו ודאי נושא פירות ולכן אמר יען כבדוני בשפתם ולבם רחוק הנני יוסיף להפליא כו' ואבדה חכמת וכו' זו מיתת צדיקים ולכן צריך להזדרז בתפלה שהיא עבודה שבלב והחי יתן אל לבו עכ"ד הק'] ומיהו זה יתכן אם אמרינן דהכונה הוא עיקר והש"י אינו מקבל רק מה שהוא מרעותא דלבא והנה ראיתי בספר אחד שכתב מזה דמקיש מיתת צדיקים שהוא כשריפת בית אלהינו מוכח תחה"מ דעתיד בית אלהינו לחזור [ולהבנות כן יחזרו הצדקים לחיות בתחה"מ כי אין היקש לחצאין] וכמו שמפרשין שלחו באש מקדשיך [אפשר כוונתו שלחו באש מקדשיך זהו בהמק"ד חללו לארץ משכן שמיך אלו הצדיקים ששכינה שורה בתוכם כנאמר ושכנתי בתוכם וכשם שזהו עתיד לחזור כן אלו עתידים לחזור] והבן והנה אם אמרינן דהוא יותר משריפת בית אלהינו ולא דרשינן ההיקש א"כ אינו מוכח מכאן כלל והשתא א"ש הסמיכות הנ"ל דבלא"ז ה"א דהדיבור עיקר א"כ ל"ל כפי' היע"ד בפ' יען כי נגש וכו' וע"כ צריך לומר דלא קאי על מיתת צדיקים דאין זה מדה כנגד מדה [רק דקאי על שכחת התורה כנ"ל בשם הגמ' שבת] וא"כ דרשינן ההיקש [דמיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו כדרשת הגמ' דר"ש הנ"ל] ומוכח תחה"מ משא"כ למאי דאמר ר' טבי הלכה כדברי שניהם א"כ ע"כ מוכח דהכונה עיקר א"כ הפי' של היע"ד בפ' יען כי נגש א"ש וא"כ [מיתת צדיקים] הוא יותר משריפת בית אלהינו [נדרשת המדרש הנ"ל והוי מדה כנגד מדה כי ע"י שהתפלה בלא לב לא תתקבל על קיום הצדיקים וק"ל] וא"כ אין כאן הוכחה על תחה"מ לכך נסמך לו וא"ר טבי כו' הוכחה אחרת על תחה"מ והבן כי נכון הוא בס"ד.
והנה שם [בגמרא[ הלא הדברים ק"ו דהוא תמוה מאוד לכאורה א' דכמה רשעים דלא יעמדו בתחה"מ ועוד דאיך שייך ק"ו על הנהוג שבעולם והבן לכך נ"ל דהוא מליצה יפה והוא רק כמו אמרם מה דלא הוי הוי מאי דהוי לא כש"כ לומר דשייך מציאות התחי' במכש"כ ממציאות יש מאין ועפ"ז א"ש דנקט הק"ו בהדי היקש דהיינו כמו שם דהמין הקשה על המסורת דתחה"מ האיך יתכן והשיב לו דיתכן [מכח הנש"כ מאי דלא הוי וכו'] וא"כ אין להכחיש המסורת ה"נ ההיקש הוא הלימוד וכדי שלא יהי' השכל מנגדו אמר ק"ו הנ"ל וזה ברור בס"ד.
והנה י"ל באופן אחר עפ"י המבואר בכתובות דף ח' ע"א דמר סבר אזלינן בתר המחשבה [ובמחשבה] שני יצירות הוי ומ"ס בתר מעשה אזלינן ובמעשה חדא יצירה הוי ועי' בעירובין דף י"ח ע"א דוייצר בשני יודין דשני יצירות הוי עיי"ש אבל בב"ר והובא ברש"י בנימוקי החומש פ' בראשית ע"פ וייצר שני יצירות א' לעוה"ז ואחד לתחה"מ עיי"ש והשתא א"ש הסמיכות כיון דמוכח מדר' טבי דהכל הולך אחר הכוונה והמחשבה עיקר נמצא לפ"ז ב' יצירות הוי וא"ש וייצר בב' יודין א"כ לפ"ז לא מוכח תחה"מ מכאן לכך מביא ראי' אחרת על תחה"מ ודו"ק.