ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
ברכות
ד ע"א
ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כו' אלא שגרם להם החטא פרש"י ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם וכו' ע"כ דברי רש"י מבוארין היטב ע"פ דברי מעשה ה' בפירושו להגדה בהשינוי שמקודם אמר עבדים היינו ואח"כ אמר משועבדים היינו ועיי"ש [יתו"ד שם כי החירות המוחלט לישראל מתחת יד מצרים ומלכה הוא ע"י שהוציאם הקב"ה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לולי הי' ברצון פרעה ומצרים לשחרר אותנו היינו משועבדים אליו לעולם כי אין ספק שהעבד המשוחרר מיד אדוניו, לעולם העבד ההוא אם היות שלא יקרא עבד עכ"ז הוא משועבד לאדוניו וכן בניו וב"ב עד עולם דאל"כ הי' כפוי טובה ולא הוי החירות מופלט אם הי' משועבד וכאשר הוציאם הקב"ה בע"כ ביד חזקה ובז"נ הוא חירות המוחלט שאין אחריו שום שיעבוד בעולם וק"ל].
ה ע"א
יש להמתיק אמרם ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו' עד יזכור לו יום המיתה עפ"י שאדם אין יודע מה נגזר עליו בר"ה אבל השטן יודע ואז בזמן האחרון מתגבר בכל כחו והבן והיינו אם רואה שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה שנאמר הלא כה דברי כאש אם אבן הוא נימוח וכו' ואם לאו שהוא חזק כ"כ זכור לו יום המיתה ר"ל שבוודאי מזכיר לו יום המיתה שהוא זמן האחרון ולכך הוא חזק כ"כ וכיון שיבין זה מי פתי יסור הנה לשמוע לו והבן.
ה ע"ב
טעם נכון להא דאיתא בנגעים ל"ק הא בצינעה הוי יסורים של אהבה הא בפרהסיא לא הוי יסורים של אהבה נ"ל דהא יסורים של אהבה היינו בלא שום עון כפירוש רש"י, והנה הרמב"ם כתב בעובר עבירה בסתר דהוי חילול השם שהקב"ה אינו וותרן וכשגבה אח"כ השי"ת מאותו האיש המון העם שמחזיקין אותו לצדיק גמור חושבין ח"ו לית דין ולית דיין ע"כ והנה לפ"ז בגלוי היסורים בלא עון הוי חה"ש ולא יתגלגל חוב ע"י זכאי רק בצנעה הוי יסורים של אהבה כנ"ל בס"ד.
ו ע"א
לפרש המאמר חז"ל הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו כי אוי לנו מאותה בושה במה שאנו רואין מדות רעות בינן כמו קנאה והשגת גבול וכינוי שם שאין ביניהם וגם עומדים בבית תפלתם בפחד, אך אין זה שהם טובים ממנו דהא כתיב כי עם קדוש אתה ובך בחר ה' אלהיך רק שהשטן הוא היצה"ר אין ה בהם וידוע ומע"ט והתורה נעשים מלבושים והוא הנקרא חי דרבנן וק"ל:
ובזרוע עוזו אלו תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וא' ר"א הגדול אלו תפילין שבראש עיין שם ברשב"א חדושי אגדות וגם אני העני בדעת אענה חלקי דהרי הבינה לעתים מדקדק על אמרם צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם דראוי לומר על ראשיהן אלא דר"ל השכל שבראשיהן הוא הנשארת מתנוצץ ומזהיר והבן ככה יש לדקדק דהיל"ל אלו תפילין שעל הראש או של ראש מאי שבראש, לכך נראה דתפילין היינו לשון דביקות כמו שכתבו בכ"מ והיינו ד"א בלא תורה ותפלה דהא תפלה בעי קביעות מקום כמו דאיתא כל הקובע מקים לתפלתו כו' [ואיך אמר כל ההולך ד' אונות בלא תורה ותפלה הלא בשעת התפלה צריך לעמוד ולא ללכת אלא כונתו שהולך בלא תורה ותפיל"ה היינו דביקות בהשי"ת כי תפילה הוא מלשון דביקות מלשון נפתולי אלהים נפתלתי כו'] ויתבאר על פי הקדמת תקוני זוהר וז"ל עוד אילין דעסקין באורייתא לשמה וכו' [כדי ליחדא בהון לשם ה' בשכינה] כבר נש דמתייחד כו' בכל אברין דילי' כו' והיינו הדביקות הגמור בכל חושיו ואבריו והיינו לשמה ממש כמבואר בכתר ש"ט עוד שם בת"ז ואינין דלא משתדלי באורייתא לשמה אתמר בהון שלח תשלח את האם את לרבות שם ה' דאסתלק עמה מההוא בר נש עכ"ד הקדושים א"כ מאן דדביק שפיר שם ה' עליו שרי' והיינו תפילין [הוא הדביקות] שבראש וכמו דדייק הזוהר [בפרש' בלק דף קפ"ז ע"א] בפ' החכם עיניו בראשו והיינו בזרוע עוזו בשעה שישראל עושין רש"מ הן מגבירין כח פש"מ ואמר הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו ור"ל האיך נמשך אהבת האל ית' לאדם דבאדם אין בו טוב וערב ומועיל כקושית העקרים ומתרץ כתיב בהו ומי כעמך ישראל וכו' כתירוץ העקרים והבן [קושי' העקרים הוא במאמר ג' פ' ל"ז כי אהבת האדם להאדם הוא מצד אהבת הטוב ומצד קבלת התועלת ממנו שהוא מצד המועיל או מצד הערב אבל אהבת השי"ת את האדם שאין בו אחת מכל אלו לא ידומה שאפשר שתהי' ממנו אהבה אל האדם וכו' עיי"ש בארוכה בהבנת הדברים כי אין אהבה אלא בהשואת האוהבים ולא ברחוקים זה מזה בתכלית המרחק וכל היפך יברח מן ההיפך ומצינו בתנ"כ שהש"י אוהב ע"י כמש"נ ואהבך וברכך, אהבתי אתכם אמר ה', ה' אוהב צדיקים, והתשובה בזה כי האהבה בין האהובים הוא בשלשה סוגים אהבת השווי והדמיון כאשר ישתוו אוהבים בענין מה או במעלה או בשלימות או בקבלת תועלת עי"ז יתווך אהבה בין שניהם והשני אהבה הטבעית המוליד לילד לפי שהוא חלק ממנו והאומן למלאכתו מפני שטרח בו והסוג השלישי הוא האהבה היחסית כמנהיג ומונהגים ממנו והוא ג' מינים המין הא' האהבה שבין המלך והעם או המנהיג והמונהגים ממנו והמין השני אהבת האב לבן חוץ מאהבה הטבעית הוא אהבה היחסית דומה לאהבת המלך והעם כי המבוקש מהאב להבן שיכבדהו והמבוקש מהבן להאב שיטיב עמו והמין הג' האהבה שבין האיש והאשה כי המבוקש מהאיש שישלים צרכי האשה והמבוקש מהאשה שתשרתהו ותכבדהי כאהבת המנהיג והמנהיגים והנה האהבת השי"ת להאדם נוכל לומר שהוא מהסוג השני אהבה הטבעית כמו אהבת אב להבן וע"ז רמז משה הלא הוא אביך קנך הוא אהבת אב לבנים הוא עשך ויכוננך הוא אהבת אומן למלאכתו אמנם כן גם זה רק בדרך העברה כי אין החומר והצורה חלק מהשם כמו הבן מהאב וגם אין טורח במלאכתו כי הכל במאמר עשה אין ראוי לומר כי ישתדל לשמור פעולתו מצד הטורח שטרח בו וע"כ צריך לומר כי אהבת השם את האדם הוא אהבה היחסית וע"כ נמצא הכתוב יתאר את השם במלך ואב ובעל וכמו שהמלך והאב ישלימו צורכי העם והבן ולא יבוקש מהם אלא שיכבדו אותם כנ"ל כמו כן השי"ת משלים צרכינו ולא יבוקש מהם רק לתת כבוד לשמו ית"ש כמו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' ע"כ תו"ד הקדושים בקיצור נמרץ ועיין ישמח משה הפטרת תצא מה שפי' הפסוק כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וכו' עפ"י דברי העקרים וזה כוונתו בקושית הגמ' תפילין דמ"ע מה כתיב בהו היינו באיזה אופן יש דביקות אהבה בין השי"ת לישראל ועל זה מתרץ הגמ' כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ היינו אהבה היחסית אהבת המלך להעם כתירוץ העיקרים וכן יש לפרש הפסוקים המובאים עוד בגמ' הכתובים בתפילין דמ"ע ומי גוי גדול או הנסה. כידוע מז"ל הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי וכן ביד חזקה ובמורא גדול וקשין מזונותיו ש"א כקרי"ס כי הטורח מביא לאהבה אהבת האומן לפעולתו. והמ"י].
ועפ"ז מה שאז"ל ברכות דף ח' גדול הנהנה מיגיעו [יותר מי"ש דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב] ששמעתי לפרש על העובד מאהבה ואעפ"כ קשה האיך יתכן לומר די"ש אין לו שכר בעוה"ב רק בעולם הזה ולמ"ש יובן דהנה העובד (מאהבה) [מיראה] ואינו דבוק, שכרו בתענוגים רוחנים והיינו בג"ע התחתון כמו י"ג נהרי דאפרסמונא [והוא מכונה בשם עוה"ז] אבל ג"ע העליון ה' שמה והוא הדביקות הגמור במקור הטוב כמו דאמרינן יבא טוב ויקבל טוב מטוב שנאמר טוב ה' לכל ועיין בזוהר פרשת ויקרא ט"ז ע"א בלבנון ישגה בלבנון ודאי ודא הוא גן עדן עילאה דעלי' כתיב עין לא ראתה אלהים זולתיך וכן ראוי כי העובד מאהבה הוא עובד הטוב רק מצד שהוא טוב ובמדה שאדם מודד מודדין לו והנה התורה עני' במקום א' ועשירה במקום אחר כי מבואר בהקדמת ת"ז כי היא חייך בעוה"ז דא גן דלתתא ואורך ימיך דא עלמא דאתי עלמא אריכא ועפ"ז יובן היטיב. ועפ"ז מיושב ג"כ הקושי' המפורסמת במס' אבות בכך היא דרכה של תורה דמסיק אשריך בעוה"ז והבן וש"ת איך יתכן לאחד להיות לו אשרי [בעוה"ז היינו ג"ע התחתון] וטוב (לו בעוה"ב היינו ג"ע עליון] לפ"ז לק"מ דהא יש כמה חלקי הנפש ומדריגות התחתונית הוא רק בג"ע התחתון ואעפ"כ יש חילוק דמתעדן מעליון ע"י צינורות והבן. [ועיין לקמן על הגמרא ברכות דף ח'].
תני' אר"י בן אלישע פעם אחת נכנסתי לפני ולפנים וראיתי אכתריאל כו' עיין במהרש"א ז"ל דאכתריאל רומז לכתר עליון והאלף לאין סוף כו' והנה יש להבין דמשמע דהתפלל לאותו מדה דאמר יה"ר מלפניך והלא דרשינן בספרי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו ולא למדותיו והנ"ל בזה דיש לדקדק דאמר יה"ר מלפניך לפניך מבעי לי' אלא מלפניך ר"ל מזה שלפניך שאתה נשתלשל ממנו דהיינו עילת כל העילות ב"ה כנודע דכתר עליון הוא כתר דא"ק כתר שבכתר וא"כ הוא עילול הראשון ואין על גבו ולפניו רק העילות כל העילות והתפלל לעילת כל העילות שיהי' רצון נתגלה שיכבשו רחמי המדות את הכעס שיכבשו רחמיך ר"ל של המדה הנ"ל את כעסך וא"כ התפלה היא לעולת כל העילות ולהמדה הנ"ל הוא רק כמו ברכה כי רוצה להטיב והבן זה וא"כ יצא לנו דבר חדש דהיכא דאמר יה"ר מלפניך מדבר אל איזה מדה והתפילה להעילות על כל העילות והיכא דאמר יה"ר לפניך בלא מ"ם מדבר להעילות על כל העילות ומתפלל אליו והבן זה.
והא דאמרינן נבואה חסרה בבית שני לכאורה נבואה גדולה היא הך דר"י בן אלישע אך נבואה ר"ל מה שנצטוה הנביא לומר לישראל.
אלא הכי קאמר צדיק וטוב לו צדיק גמור כו' והוא תמוה דודאי השאלה והתשובה הלז הוא במסורת [שנמסר כן ממשה רבינו ע"ה לחכמים שכך היתה שאלתו וכך היתה התשובה] ואיך ישתנה המסורות ע"י קושי' אבל ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר כי מבואר בכתבים דצדיק בן רשע ורשע בן צדיק היינו בגלגול ועל זה קשה טפי דאל"כ לא מקשה הגמ' ולא מידי דהא בפסוקים הנ"ל אבות ובנים כפשוטא הוא כמו שמבואר ועושה חסד לאלפים כו' אבל דברי הגמ' הנ"ל יתבארו הטיב עפ"י דברי הזוהר בריש פרשת פנחס תנינן צדיק גמור אינו נדחה צדיק שאינו גמור נדחה מאן הוא צדיק שאינו גמור וכי מאן דלא הוי שלים בעובדי' צדיק איקרו כו' עיי"ש דשורש דבריו הוא דצדיק גמור היינו שיסודו טוב מגלגולא קדמאה וההיפך בצדיק שאינו גמור וא"כ לפ"ז א"ש דאינו משנה המסורת רק מפרש כוונת המסורת דאינו על הכונה הפשוטה רק כמו שמבואר בכתבים והבן כי נכון הוא בס"ד.
צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור ר"ל כיון שרע לו עדיין הוא צדיק שאינו גמור דבצדיק גמור הכל אצלו טוב והבן.
ו ע"ב
מאי דכתיב למה תביט וכו' כבלע רשע צדיק ממנו וכי רשע בולע צדיק והכתיב ה' לא יעזבנו בידו וכו' אלא צדיק ממנו בולע נ"ל דקאי על יצה"ר דהא הקרא דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ג"כ דרשו על יצה"ר וא"כ צדיק ממנו היינו עבודת החונף שצדקתו הוא ממנו מיצה"ר והבן.
ח
גדול הנהנה מיגיעו יותר מי"ש כו' הנה מה שמפרשין העולם דהנהנה מיגיעו היינו עובד מאהבה ע"ז קשה דאין זה מבואר בגמ' [דמביא קרא] יגיע כפיך כי תאכל כו' והנה נ"ל כפשוטו דאיירי בי"ש הנהנה מיגיעו והא קמ"ל דה"א כיון די"ש הוא מה לן אם נהנה מיגיעו או לא קמ"ל דנהנה מיגיעו הוא גדול מי"ש לבד וכן הקרא מורה כך דכל ירא ה' אשריו כל דייקא רק אם נוסף לזה יגיע כפיך כי תאכל אז אשריך וטוב לך, אך עדיין תמוה דהאיך נימא די"ש שאינו נהנה מיגיעו לא יהי' לו עוה"ב אך מבואר להדי' בתיקוני זהר אשריך בעוה"ז דא ג"ע דלתתא שהוא בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב ס דא ג"ע דלעילא [מובא לעיל] אך עדיין קשה להבין הא דהואיל דנהנה מיגיעו ג"כ יזכה לג"ע דלעילא מה שייכות יש לנהנה מיגיעו עם ג"ע דלעילא והנ"ל בזה ע"פ האור החיים בפ' צו בפסוק זאת התורה לעולה ולמנחה כו' והיוצא מדבריו דכל עניין עוסק תורה ומ"ט ועבדותו ית"ש הכל להעלות ניצוצי קדושה ושני בחינות יש א' מה שנפל בחטא אה"ר ב' מה שנפל בעת הבריאה לעולם התוהו כפי מה שחייבה חכמתו ית"ש שלא ע"י חטא ע"כ והנה דעת לנבון נקל דאדה"ר קודם החטא הי' בג"ע התחתון בגוף ונפש ע"ד שיחי' לנצח וא"כ לפ"ז לא הי' זוכה לעולם בג"ע העליון אתמהה וע"י החטא יזכה ומצינו חוטא נשכר אבל הענין הוא כמ"ש במסכת שבת דף נ"ה דאיתא שם אף משה ואהרן בחטאם מתו עיי"ש [בישמח משה פרשת בראשית בדפוס החדש דף י"ח ע"ג] ה"ה ענין זה דקודם חטא אדה"ר אף דלא הי' מיתה הי' הסתלקות אחר השלמה שישלים עצמו כפי ערכו בעבודתו ית"ש הי' מסתלק בגוף ונפש לג"ע עליון לקבל שכרו, והנה זה מובן דקודם החטא הי' העבדות רק לברר נ"ק שנפלו בעת הבריאה והנה לפ"ז מי שמברר נ"ק שנפלו ע"י חטא א"כ הוי בחינתו ע"י העבדות כמו קודם החטא בעת בריאת אדם, ויזכה לג"ע דלתתא כמו אדה"ר קודם החטא, כי אין עבדותו על בחינה זו שהי' העבדות קודם החטא משא"כ אם מברר ג"כ כ"ק שנפלו ע"י הבריאה א"כ הוא עובד בבחינת העבדות שהי' קודם החטא וא"כ יזכה לג"ע העליון והבן.
ונקדים דכל קלקול הבא ע"י חטא יתוקן או ע"י תורה ומע"ט ותשובה או ע"י קבלת העונש רק אם מוסיף בו סרה בקבלת העונש אז לא יתוקן וכמו שאמר ישעי' הנביא ע"ה על מה תכו עוד תוסיפו סרה והנה קודם חטא אדה"ר הי' מוציא כל צרכו שלא ביגיעה ועמל והא דנאמר לעבדה ולשמרה היינו כמבואר במדרש לעבדה במ"ע ולשמרה בל"ת וע"י החטא נגזר בזעת אפיך תאכל לחם והנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ לפי שעוסק במה שנצטוה אדה"ר קודם החטא מתקן בזה החטא בבחינתו ומלקט בזה הנ"ק שנפלו ע"י החטא ולא עליו יעבור העונש שיצטרך עוול לפרנסתו לכך מעבירין ממנו עול דרך ארץ ואם מתעסק בד"א באופן שאין בו סרה דהיינו הכל עפ"י התורה נושא ונותן באמונה באופן שאין בו גזל וגניבה ואונאה ושקר ורמי' וחילול שבת והסגת גבול רק הכל בצדק באמת ואינו בוטח בהסבה רק בה' ואינו עוסק רק כפי ההכרח וקובע עתים לתורה אז מתקן בזה ג"כ החטא בבחינתו בהעונש שאין בו סרה שמקבץ ומלקט בזה ג"כ הנ"ק שנפלו ע"י חטא ומזה יובן דבאחד מהן הרי הוא כקודם החטא ע"י העבדות אבל אין עבודתו בבחינת העבדות של קודם החטא דהא בעבדותו מתקן החטא ונשאר בבחינת אדה"ר בעת הבריאה א"כ יורש ג"ע דלתתא כמו קודם החטא בעת הבריאה משא"כ אם הוא י"ש ועובד ה' בכל כחו תמיד וגם נהנה מיגיעו ואעפ"כ אינו פוסק מדבקותו ועבדותו ית"ש א"כ הרי מתקן החטא במה שמקבל על עצמו העונש והעבדות שלו הוא על בחינת העבדות של קודם החטא דהא החטא נתקן בלא זה וא"כ יורש ג"ע דלעילא והבן זה כי נכון הוא בס"ד.
י ע"ב
שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו כי כבר אמרו רז"ל כי יצה"ר דומה לזבוב יושב במפתחי הלב והיינו שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו כי הבינה כי לא הי' ליצה"ר חלק כלל באכילתו כנ"ל ואפשר שראיתי באיזה ספר זאת.
יג ע"ב
כיון דאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים תו לא צריכת ועיין שם רש"י [וז"ל שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וד' רוחותי'] והנה קשה כיון דיחדת ראוי לומר וע"ק הלא ד' רוחות העולם הוא בכלל מטה וע"ק הלא בכלל אחד כמשמעו נכלל הכל והבן והנ"ל עפ"י ג' מיני אחדות שכתב מהר"י יעב"ץ והנה הא' הוא כנגד הראשון אחד בעצמותו שלא הי' קודם שנברא שום דבר רק הוא ית"ש והוא הבורא האחד והב' היינו האחד בהנהגה ובשליטה במעלה ובמטה והג' נגד השלישי שלא נעבד זולתו ית"ש והיינו בד' רוחות העולם שיש כל מיני עובדים כעת וזה נכון ואמת ולכך אמר כיון דאמליכתי' וכו' דאחד בהנהגה ובשליטה ובנעבד היא המלוכה האמיתת ועפ"ז מבואר הא דאמרינן במסכת ר"ה בענין מלכיות דאין לך מלכות גדול מזה והבן כי נכון הוא בס"ד.
טו ע"א
[משנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' קרא ולא דקדק באותיותי' יצא וכו' ושם בגמרא] א"ר טבי הלכה כדברי שניהם להקל [פרש"י הלכה כר"י דלא בעי שמיעה והלכה כר"י דלא בעי דקדוק] וא"ר טבי מ"ד שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה עניין שאול אצל רחם לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול וכו' אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה] נ"ל לבאר הסמיכות א' כיון דאמר הלכה שלא דקדק באותיותי' יצא חשש שעי"ז לא ידקדקו אפילו לכתחלה לכך מסמיך לזה קרא דשלש הנה לא תשבענה שאול וכו' לומר כי הרחיבה שאול נפשה וכו' וצריך תחבולה לצנן אשו והוא ע"י דקדוק אותיותי' של ק"ש כדאמר ר' חמא בר' חנינא לקמן בזה העמוד [בפרש שדי תשלג בצלמון כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' מצננין לו גיהנם וכו'] ואגב דאיירי בי' בהאי קרא דריש בי' לכך נקט האי קרא דווקא אף דיש כמה פסוקים דמדברים בעונשי רשעים משום דאיתא בי' דרשה ג"כ כנ"ל והוא דרך מליצה.
ובאופן אחר נ"ל לפרש הסמיכות כי המעיין שם בגמ' יראה דמפרש לפלוגתא דר"י ור"י בלא השמיע לאזניו בפ' דשמע עיי"ש והנה איתא שם דר' מאיר אמר דאין צריך להשמיע לאזניו דאחר כונת הלב הן הן הדברים אבל בדר"י לא מפרש טעם זה משום דנראה מדפוסל בלא דקדק באותיותי' דקפיד על הדיבור והבן א"כ לפ"ז ר' טבי דפוסק כדברי שניהם להקל ע"כ ס"ל כר"מ דרק בכוונה תלי' מילתא וז"ב והנה איתא דהשי"ת אינו מקבל בעצמו רק תפלה דהיא ברעותא וכוונה דליבא עיין לקמן בשם היע"ד וזה יתכן למאן דסובר דעיקר הוא הכוונה משא"כ מאן דסובר דהדיבור הוא עיקר [מקבל השי"ת תפלה אף שאינה בכוונה] והנה עי' בספר א"א בדמעות שליש ריש מגילת איכה פסיק ב' דרמי אהדדי מדרש דאיכה רבתי פרשה א' סי' ל"ז וז"ל פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר וכו' ומחורבן בהמ"ק וכו' ובחורבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ"כ למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ע"כ] וגמ' דר"ה (דף י"ח ע"ב וז"ל הגמרא צום החמישי זה ט' באב שבו נשרף בית אלהינו וכו' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' ב"א וכו' ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו ע"כ] דבגמ' מבואר דשקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ובמדרש יותר מבית אלהינו וגם מדקדק דבמדרש אמר סילוקן ובגמ' אמר מיתתן וכבר ישבתי עפ"י מ"ש בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל חבל על דאבדין כו' וכן הפסוק כי יראה חכמים ימותו יחד כו' דהא הבה"מ כיפרה דאלמלא לא שפך חמתו על עצים ואבנים לא נשתייר כו' והבן [לא מצאתיו ואפשר כוונתו חבל על דאבדין ולא משתכחין כי מצינו פלוגתא בגמ' סנהדרין ק"ח ויאבדו מתוך הקהל דר"ע דריש ויאבדו אבידה ממש שאינה חוזרת וריב"ב דריש כאבידה המתבקשת עיי"ש והנה אם נעדר הצדיק והדור יחרדו ויפחדו וישיבו בתשובה כי יאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו' ואז הוא מכפר במיתתו עליהם וממילא לא נאבד הצדיק ואין זה אבידה כי נפעל ע"י כי השיב לב בנים אל אביהם שבשמים וממילא יתפרש הפ' הצדיק אבד כאבידה המתבקשת שלא נאבד זכרו מתוך הקהל אמנם אם אנשי חסד נאספים באין מבין ואין איש שם על לב לשוב בתשובה אז הצדיק אבד לדורו אבד כאבידה ממש כי אינו מכפר במיתתו עליהם וזהו חבל על דאבדין היינו שהם כאבידה ממש ולא משתכחין ואז חב"ל כי מפני הרעה העתידה נאסף הצדיק וזהו כי יראו חכמים ימותו והי' להם לכפר על עון הדור ואין זה רק מיתה ולא אבידה ועכ"ז יחד כסיל ובער יאבדו כמו כסיל ובער יאבדו מהדור באין איש שם על לב כמו שנעדרו כסיל ובער וק"ל ובזה יתורץ הסתירה כי הגמ' אמרה קשה מיתת הצדיקים שנעדרו מזה העולם ולא נסתלקו לגמרי כי גרמו במותם שנתנו אל לבם לשוב בתשובה ואז הוא רק כשריפת בית אלהינו וכשם שחורבן בהמ"ק הי' כפרה על ישראל ונשארו חיים וקיימים כן מיתת הצדיקים הנתפסים בעון הדור המה לכפר על ישראל שלא יהי' בהם כלי' ח"ו ובמדרש שאמר יותר מחורבן בהמק"ד הוא שדייק בלשונו סילוקן של צדיקים שנסתלקו מן הדור לגמרי ולא הי' לכפרת הדור וגם זכותם וצדקתם נסתלק ולמד זה מהפסוק ואבדה חכמת חכמיו כי נאבד לגמרי כאבידה ומדוע כי ובינת נבוניו תסתתר שלא הי' נבונים להבין דבר מתוך דבר לשום אל לבם כי מפני הרעה נאסף ושישובו בתשובה שלימה עי"ז ע"כ אמר קשה סילוקן יותר מחורבן בהמק"ד וק"ל] והנה כפי שטחיות הפשוט' נראה דהגמ' חולק על המדרש ולא דריש ואבדה חכמת חכמיו על מיתת הצדיקים רק על משיב חכמים אחור ודעתם יסכל וכמו שדרש רב במסכת שבת [דף קל"ח ע"ב] מקרא זה עתידה תורה שתשתכח מישראל עיי"ש והבן והוא מדה כנגד מדה רחוק ממנו כי הלב בין והבן [כי מקודם נאמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני וכו' לכן הנני יוסיף להפליא וכו' הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו' וזהו שכחת התורה והוא מדה כנגד מדה כשם שלבם רחוק מהשם כן רחק השם הבינה והדעת מלבבם] אבל מיתת צדיקים אין זה מדה כנגד מדה והבן מיהו כבר פי' הגאון מהר"י ביע"ד יפה הפ' יען כי נגש העם הזה [ביע"ד דרוש ד' מדרשות אה"ו כי לפעמים מצינו שהקב"ה בעצמו כב"י מקבל התפלות ולפעמים מצינו ע"י מלאך והענין כך הוא כי התפלה בלב שלם קרוב ה' לנשברי לב וכל לבבות דורש ה' אבל המתפלל בלא לב אין הקב"ה מקבלו רק מה"ש שאינם יודעים מחשבות אדם, הם המקבלים וידוע כי המלאכים רוצים שימות צדיק כמבואר בגמ' בפטירת רבי אראלים ומצוקים תפסו בארון הקודש ובעת פטירת הצדיק הוא יום הלולא כמו שמצינו בל"ג בעומר שהוא הלולא דרשב"י ולפ"ז המתפלל על הצדיקים שלא ימותו כי תפלתינו בכ"י על הצדיקים וכו' ואם אינו בלב שלם מה"ש מקבלים התפלה ומה יועיל התפלה אין קטיגור נעשה סניגור אבל המתפלל בלב הקב"ה מקבלו ודאי נושא פירות ולכן אמר יען כבדוני בשפתם ולבם רחוק הנני יוסיף להפליא כו' ואבדה חכמת וכו' זו מיתת צדיקים ולכן צריך להזדרז בתפלה שהיא עבודה שבלב והחי יתן אל לבו עכ"ד הק'] ומיהו זה יתכן אם אמרינן דהכונה הוא עיקר והש"י אינו מקבל רק מה שהוא מרעותא דלבא והנה ראיתי בספר אחד שכתב מזה דמקיש מיתת צדיקים שהוא כשריפת בית אלהינו מוכח תחה"מ דעתיד בית אלהינו לחזור [ולהבנות כן יחזרו הצדקים לחיות בתחה"מ כי אין היקש לחצאין] וכמו שמפרשין שלחו באש מקדשיך [אפשר כוונתו שלחו באש מקדשיך זהו בהמק"ד חללו לארץ משכן שמיך אלו הצדיקים ששכינה שורה בתוכם כנאמר ושכנתי בתוכם וכשם שזהו עתיד לחזור כן אלו עתידים לחזור] והבן והנה אם אמרינן דהוא יותר משריפת בית אלהינו ולא דרשינן ההיקש א"כ אינו מוכח מכאן כלל והשתא א"ש הסמיכות הנ"ל דבלא"ז ה"א דהדיבור עיקר א"כ ל"ל כפי' היע"ד בפ' יען כי נגש וכו' וע"כ צריך לומר דלא קאי על מיתת צדיקים דאין זה מדה כנגד מדה [רק דקאי על שכחת התורה כנ"ל בשם הגמ' שבת] וא"כ דרשינן ההיקש [דמיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו כדרשת הגמ' דר"ש הנ"ל] ומוכח תחה"מ משא"כ למאי דאמר ר' טבי הלכה כדברי שניהם א"כ ע"כ מוכח דהכונה עיקר א"כ הפי' של היע"ד בפ' יען כי נגש א"ש וא"כ [מיתת צדיקים] הוא יותר משריפת בית אלהינו [נדרשת המדרש הנ"ל והוי מדה כנגד מדה כי ע"י שהתפלה בלא לב לא תתקבל על קיום הצדיקים וק"ל] וא"כ אין כאן הוכחה על תחה"מ לכך נסמך לו וא"ר טבי כו' הוכחה אחרת על תחה"מ והבן כי נכון הוא בס"ד.
והנה שם [בגמרא[ הלא הדברים ק"ו דהוא תמוה מאוד לכאורה א' דכמה רשעים דלא יעמדו בתחה"מ ועוד דאיך שייך ק"ו על הנהוג שבעולם והבן לכך נ"ל דהוא מליצה יפה והוא רק כמו אמרם מה דלא הוי הוי מאי דהוי לא כש"כ לומר דשייך מציאות התחי' במכש"כ ממציאות יש מאין ועפ"ז א"ש דנקט הק"ו בהדי היקש דהיינו כמו שם דהמין הקשה על המסורת דתחה"מ האיך יתכן והשיב לו דיתכן [מכח הנש"כ מאי דלא הוי וכו'] וא"כ אין להכחיש המסורת ה"נ ההיקש הוא הלימוד וכדי שלא יהי' השכל מנגדו אמר ק"ו הנ"ל וזה ברור בס"ד.
והנה י"ל באופן אחר עפ"י המבואר בכתובות דף ח' ע"א דמר סבר אזלינן בתר המחשבה [ובמחשבה] שני יצירות הוי ומ"ס בתר מעשה אזלינן ובמעשה חדא יצירה הוי ועי' בעירובין דף י"ח ע"א דוייצר בשני יודין דשני יצירות הוי עיי"ש אבל בב"ר והובא ברש"י בנימוקי החומש פ' בראשית ע"פ וייצר שני יצירות א' לעוה"ז ואחד לתחה"מ עיי"ש והשתא א"ש הסמיכות כיון דמוכח מדר' טבי דהכל הולך אחר הכוונה והמחשבה עיקר נמצא לפ"ז ב' יצירות הוי וא"ש וייצר בב' יודין א"כ לפ"ז לא מוכח תחה"מ מכאן לכך מביא ראי' אחרת על תחה"מ ודו"ק.
יז ע"א
כך הגירסא בעין יעקב ר' יוחנן אמר כי הוי מסיים ר"מ ספרא דאיוב הוי אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים וכו' המאמר הנ"ל כבר ביארתי בקונטרסי [עיין לקמן במסכת שבת דף מ"ג] ועכשיו אוסיף נופך דקשה (א') איך תולה בסיום ספרא דאיוב (ב') מי לא ידע דכל אדם סופו למיתה ומה חידש ר"מ ומה אמרו ר"י בשמו (ג') סופו במיתה ראוי לומר (ד') הלא אדם היא הנשמה דהגוף נקרא בשר אדם שנאמר על בשר אדם לא יסך כמבואר בשעה"ק למהרח"ו ז"ל ובענין שנאמר עור ובשר תלבישיני וגו' כמבואר בשפע טל וכענין שנאמר די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ולא אמר דבשרא לאו אינון ש"מ דאדם נמי לאו בשרא הוא רק מדורהו עם בשרא לכך נאמר על המלאכים דגם מדרהון עם בשרא לא איתיהו והבן זה וא"כ לפ"ז דא"כ דאדם היינו הנשמה א"כ איך אמר דסופו למיתה חלילה לומר כן דודאי אין זה הסוף של הנשמה דהיא העולה מעלה ואין שייך לומר דהמיתה היא הסוף רק בבהמה שאין לה השארה (ה') קשה מה דאמר וסוף בהמה לשחיטה וכי ישראל אוכלין כל בהמות והלא רובא דרובא אוכלין אוה"ע ואין שוחטין כלל וגם כמה בהמות שמתין מעצמם (וא"ו) קשה מה דכפל עוד ואמר והכל למיתה הם עומדים וכן יש עוד דקדוקים הרבה להלן ויובנו בפרושי מעצמם ונ"ל דהנה בענין המיתה יש לומר דהוא בדרך עונש מעץ הדעת אבל באמת יש יכולת לבא אל השלימות בחייו אף עכשיו וי"ל כמ"ש בשל"ה הק' דאחר החטא בעץ הדעת המיתה היא טובה גדולה ואינה לעונש כלל [מובא לעיל תו"ד השלה"ק באיכה ב' פסוק וא"ו ויחמוס כגן שכו ועיין ישמח משה בראשית עה"פ ויצו ה"א על האדם בארוכה] ומסכים לזה מה שדרשו רז"ל טוב מאוד זה המות והנה מסוף איוב שאמר איוב להשי"ת לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראיתיך על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר ועיין ברבינו בחיי על איוב מה שפי' בפ' הנ"ל ותורף דבריו כי מחמת השתוקקותו אז בהדביקות הי' מואס בהגוף שהוא מסך המבדיל גדול מאוד עיין עליו א"כ מוכח כהשל"ה והבן ונקדים מה שפירשתי בקונטרסי על הפסוק סוף דבר הכל נשמע וגו' עיי"ש [עיין לעיל סוף קהלת] והנה שם הוא התכלית כי שם נשאר עומד כי עי שטרח בע"ש כו' וכעין שכתב החסיד נפשי הכיני צידה כו' והיינו סוף אדם למות כי תכליתו הוא לעות כי עי"ז תוכל לבא לשלמותה אבל אין סופו במיתה רק ר"ל תכליתו ממתין ומצפה למות כי בלעדה לא יבא התכלית והבן זה והמיתה אין תכלית רק לאשר הוא אדם, וסוף בהמה ר"ל תכליתה ותיקון שלה לשחיטה כי ע"י כך נתעלה מחי למדבר ויתעלו ויתוקנו הניצוצות ע"י השחיטה וברכתו וע"י אכילת איש הישראלי ובהמה המתנבלת באמת נעדרת התכלית ומזה יובן כי אדם שהוא בהמה בתואר אדם ואין שמו אדם ג"כ נעדר התכלית כי המיתה אין תכליתו ושחיטה אין לו בכשרות והבן זה וש"ת דמש"ז שאין המיתה תכלית לו יחי' לא כן הוא אלא והכל למיתה הן עומדים בין כך ובין כך וא"כ אשרי עי שהגיע לתכלית לזה אמר אשרי אדם שגדל בתורה היינו גימטריא] תרי"ג ר"ל שגדל בתרי"ג שהתרי"ג עצות מלבישין את כל קומת נשמתו אבר באבר וגיד בגיד כמ"ש בשפע טל וכמבואר בקונטרסי וכעין שכתבו בפ' תורת ה' תמימה משיבת נפש וש"ת איך יתכן לקיים כל התרי"ג מצות הלא הגש"ם חלף הלך לו [היינו שגש"ם מצות אין בידינו לקיים בגלות] וגם לאו כ"ע כהנים המה וכדומה לזה אמר ועמלו בתורה כי עי"ז מקיים הכל דכל העוסק בתורת עולה כו' וע"י מה נחשב העסק כעשי' ע"י שעושה נ"ר ליוצרו כי באור פני מלך חיים והבן וגדל בשם טוב כמבואר שם בקונטרסי עפ"י העקרים שכתב הטעם דלא נאמר כי טוב ביצירת אדם [כי אז עוד לא בא עוד לתכליתו ושלמותו אך האדם מוציא שלמותו ותכליתו מכח אל הפועל] והשם טוב הוא הגעת התכלית ועליו אמר שלמה טוב שם שיהי' שמו של אדם טוב נצמח משמן טוב משל להתגברות אור תורה אור החופף על ראשו ועיין בקונטרסי וא"ש שאין כוונת שלמה המלך ע"ה להתפארות כבוד המדומה ועכשיו יובן ויום המות מיום הולדו כי ביום הולדו לא נקרא שם טוב עליו והבן.
והנה אחי ורעי אם מיתת הצדיק עושה רושם אז מכפרת כמו שפירשתי במאמר רז"ל למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה והבן [לא מצאתיו כעת ואפשר כוונתו כידוע כי פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים כן העדר הצדיק אם העם נותנים אל לבם לחזור בתשובה בראותם כי נלקח תפארתם ועטרת ראשם מאתם אז מכפר ומטהרם לא כן אם אינם שמים על לב אז ח"ו עוד נתפסים אשר משיח ה' נלכד בשחיתותם וק"ל] והנה לאו כל אדם יוכל לעמול בתורה ע"כ שמעו מרבני ולומדי ישראל דינים ומוסר וכן תעשו ותחי נפשכם ועפי"ז מה שכתבתי תבין ושמן על ראשך אל יחסר [היינו דברי תורה ומנסר שהוא כשמן לנר] והנה לא אמר ונפטר בשם טוב לבד בי אף דנאמר תשב אנוש עד דכא [עד דכדוכא של נפש] וגם הוא טוב שמגיע לשלימות מ"מ הוא המדריגה הפחותה ולא שייך לומר אשרי ובגודל בשם טוב לבד לא סגי כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך לכך בעינן תרוייהו [שגידל בשם טוב ונפטר בשם טוב] ואז אשרי לו ויבולע המות לנצח וכו'.
תירוץ על קושית יפ"ת על תוס' במס' (ברכות דף י"ז ע"א) ד"ה העושה שלא לשמה ובפ' מקום שנהגו [דף כ' ע"ב] שתירצו דהלומד על מנת לקנטר נוח לו שלא נברא עיי"ש הלא בסנהדרין דף ק"ה ע"ב יליף רב הא מילתא דלעולם יעסוק כו' מבלק שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצא ממנו רות עיי"ש והלא בלק לקנטר לישראל עביד ע"כ קושית היפ"ת הובא בשמ"י סי' א' ונ"ל דלק"מ דהלא קנטורו לישראל הי' רק להנאת עצמו להציל עצמו כמפורש בתורה הק' ויגר מואב מאד כו' וז"ב.
כט ע"ב
לא תרוי ולא תחטא עפ"י האלשיך באבות על המשנה שגגת תלמוד עולה זדון [ותו"ד כי נכונים ללצים שפטים הם עוזבי לימוד התורה שנקראים לצים ולא יפטרו בטענה כי שוגגים הם כי לא ידעו במה יכשלו כי שגגת תלמוד עולה זדון במה שבא מחמת שוגג שלא למד ולא ידע להזהר עולה זדון נחשב כמזיד והר"ז דומה ללץ היין הומה שכר כי המתלוצץ על חבירו מחמת יין ששתה ונשתכר אין לומר שאין עליו אשם ושוגג הוא כי היין בוגד, כי אל תדין אותו במה שמתלוצץ אחרי ששתה היין כי אז שוגג הוא כי אם אל המביא עצמו לידי שכרות במזיד כי הוא בזדון הנה הומה השכר הוא יין ישן שהוא הומה אחריו ומשתכר בזדון ככה ענין שגגת הלימוד וק"ל] ועפ"ז ג"כ יובן הגמ' יכולני לפטור כל העולם מן הדין שנאמר שיכורת ולא מיין ע"כ ר"ל דעל עצם החטא יש תירוץ ואמתלא בשיכורת ולא תרוי לא שייך כאן כי הוא ולא מיין וא"כ אם ח"ו אנחנו מעכבים שייך לא תרוי והבן אך מ"מ השכרות קדמה ואין ראוי להיות עיכוב מצידינו והבן.
אמרם ז"ל לא תרתח ולא תחטא נ"ל עפ"י מה שראיתי בלקוטים של ספר קדושת לוי על התורה על אמרם ז"ל במס' אבות אל תהי' נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך דהא מבואר בזוה"ק בפסוק טורף נפשו באפו דעל ידי כעס הנשמה בורחת ממנו ולא כן בשאר עונות וא"כ בריחת הנשמה היינו מיתה וז"ש ואל תהי' נוח לכעוס ושוב יום כו' ר"ל כי צריך אדם לשוב בתשובה קודם מיתה וא"כ איך תכעוס קודם שעשית תשובה הלא הכעס היינו מיתה ותמות בלא תשובה על כן כשרוצה לכעוס יזכור שצריך לעשות תשובה קודם על כן אל תהי' נוח לכעוס עכ"ד הקדושים והוספתי נופך דבאמת יש כעס לש"ש לקנאות במרגיזי אל וזה לא יזיק אך הכועס במהרה עלול לטעות לומר שהוא לש"ש אף שאינו כן והס"ח מטיח עיניו אבל כשמיישב בדעתו נאמר כי אקח מועד אני משרים אשפוט ואז ישפוט ברוחו האמת אם הוא רק לש"ש או לא וגם כששב קודם הרי הוא מגרש הס"א ואם אח"כ יגמור בדעתו לכעוס כל כהאי רותחא לרתח והבן ועוד אמרתי טעם מושכל על דברי הזוהר הק' עה"פ הנ"ל דבחטא זה הנשמה טוענת ממ"נ אם אתה כועס שלא לש"ש הרי אמרו כל הכועס כאלו כו' ובודאי צריכה לברוח כי בכל יום מברך שלא עשני גוי ואם אתה אומר שהוא לש"ש מה הוא ע"כ צריך אתה לומר שאין אתה יוכל לסבול לראות או לדעת מחטא שיחטא אותו האיש להשי"ת א"כ אומרת הנשמה ממך אני למד איך אני סובל חטאך שחטאת להשי"ת וא"כ אני צריכה לברוח על כן זאת העצה היעוצה שלא לכעוס עד שיהרהר בתשובה גמורה על חטאיו ויהי' ושב וניחם על הרעה ובעזיבה גמורה באמת עד שימחלו לו כל חטאותיו ואח"כ יכעוס אם הוא לש"ש דאם אינו לש"ש הלא זה בעצמו הוא חטא ומה יועיל התשובה והבן וא"כ לפי זה השורש שאין לכעוס הוא משום שהוא חטא ג"כ ואין הנשמה סובלת, אבל אם אינו חוטא כלל יש לו רשות לכעוס לש"ש במקום שאינו חוטא בזה וידוע דיש וא"ו המחלקת גם בלשון חכמים כמו חלץ ועשה מאמר והיינו לא תרתח ולא תחטא היינו או לא תחטא דאז אתה רשאי לכעוס במצות קונך ית"ש והבן:
ועוד יש להוסיף נופך בזה כי אמרתי לפרש ואל תהי נוח לכעוס עפ"י מה שכתבתי דענין קדושה צריך הכנה [עיין ישמח משה פ' נשא ד"ה קח מאתם] א"כ אם הכעס אינו לש"ש הרי הוא כאלו עובד ע"ז וא"ת שהוא לש"ש א"כ הוא ענין קדושה וקדושה בעי הכנה [כמו שמצינו במס' ביצה בהכנה דרבה שדרשו והי' ביום הששי והכינו וכו'] ולכך אל תהי' נוח לכעוס והבן, והנה יש להסביר הענין כי אין מגרש הנשמה רק דבר שהוא כע"א כי יש ב' בחינות יצה"ר בחינה א' מפתה ומסית מבחוץ ב' אמרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזה אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר עכ"ל והיינו רוח הטומאה מס"א דנשמה קדישא אזלא מיני' ושורה במקומו מסטרא דמסאבותא כנודע ומובן דהחטא שהוא בבחינת אל זר משרה בו ח"ו אל זר ומגרש הנשמה הקדושה דזה לעומת זה כו' ואמלאה החריבה והבן וא"כ בכעס ממ"נ מגרש הנשמה דאם אינו לש"ש הרי הוא כעובד ע"ז ובודאי מגרש הנשמה כנ"ל ואם הוא לש"ש כבר כתבתי דאם אינו יכול לסבול אז הנשמה ג"כ כמוהו ואינה סובלת החטאים שלו והבן:
ל ע"ב
במשנה ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק דהוא תמוה הלא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב ועוד הלא בשבת התירו צידת נחש משום פ"נ ולולי דברי הגמרא אבל עקרב פוסק הי' נ"ל לפרש המשנה דקאי אלמעלה חסידי' וכו' כדי שיכוון את לבם למקום כ"כ עד שאפילו מלך וכו' ואפילו נחש וכו' לא יפסיק מפני שאינו יודע ומרגיש מאומה מכח התפשטות הגשמיות כנ"ל.
ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ע"ד והי' עקב שכרו בעקב והתכלית הוא הסוף והיינו שלא לשמה [והיינו אפילו נח"ש הוא היצה"ר כרוך על עקבו (היינו תכליתו) שמטיל בו אהבת השכר] ואעפ"כ לא יפסיק כי מתוך שלא לשמה בא לשמה.
לא ע"א
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכריהו נראה דר"ל שהדרך הוא כשיפגישו חכמים זה בזה אז כל אחד שופע בחכמתו כמעיין הנובע ואומר חדושי תורה הרבה ומחמת הריבוי אין אחד זוכר דברי חבירו לומר בשם אומרו וגם אין נותן לב בשום דבר לזכרו בפרטיות כי סובר שעדיין ישמע ממנו אבל דבר הלכה שיאמר בשעת פטירתו ממנו שיודע ששוב לא ישמע ממנו נותן אל לבו וזכרו והיינו שמתוך כך דייקא זכרהו כנ"ל ברור בס"ד.
א"י אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה מתוך היינו כמו באמצע דהיינו קושי' שמתוך כך זכריהו והבן.
לד ע"ב
במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורי' יכולין לעמוד כי צדיק גמור היינו שלא טעם טעם חטא אינו יכול לסבול החוטא ושב רק השי"ת הוא רחמן ויודע ומבין מחשבות אדם כי הם הבל אף שאין בסוג הזה כיון שהוא הבורא ועפ"ז נ"ל מאמר דוד ויאמרו לא יראה יה וכו' הנוטע אוזן הלא ישמע וכו' ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל ועפ"ז נ"ל המשנה במס' אבות הוא היוצר הוא הבורא היינו של הגוף והנפש יצירה ובריאה הוא המבין וכו' ודו"ק.
עו"י מה שדרשו חז"ל במקום שבע"ת עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד מקרא דשלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב עכ"ל ע"פ שהקדמתי כמה פעמים שמי שלא נתרחק כ"כ אזי על עיקר התשובה מסייעין לו אבל ההרהור והתפלה צריך להיות ממנו והיינו שובו בנים שובבים ואח"כ ארפא משובותיכם ונמצא הרפואה מהקב"ה אחר שפתח בשלום שלום ענהו אבל לא שיפתח לו בשלום משא"כ למי שנתרחק מאוד פותח לו הקב"ה ונותן לו הרהורי תשובה.
ועפ"ז יובן בורא ניב שפתים (היינו התשובה) שלום לרחוק אבל לקרוב אמר ה' רק ורפאתיו והנה צדיקים גמורים מבקשים תמיד עזר אלקי על דרך הישרה כי אינם חפצים בשכר וכמו ששמעתי על פ' הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי (ולא בשכר) וכמו שפירשתי בפסוק העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני (ולא בשכר) אבל הקב"ה אינו מעוררן בלי התעוררות שלהן אף שחפיצם בכך וידוע משיתוף של מקום כמו שפי' הרמב"ם בהנה מקום אתי [והוא מלשון מדרגה] וכך הם דברי הגמ' לרחוק ברישא היינו בהתחלה אף בלא התעוררות שלהם והדר לקרוב דהיינו דלקרוב דוקא בתר הכי שהתעוררות שלו צריך להיות תחילה ולא יוכל לבא למדריגה זו שהקב"ה יפתח עמו ודוק כי הוא פי' צח.
עוד יתפרש הגמ' הנ"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד ע"ד דאיתא במעלות רפב"י ורוה"ק מביא לידי תחה"מ והנה תשובת הרשע הוא ג"כ תחה"מ וצריך למעין רוה"ק והיינו הערה דלעילא רוח טהרה כי הבא לטהר מסייעין לו כי בלא"ז לא הי' יכול לצאת מתחת יד הס"א והנה חסידות מביא לידי רוה"ק אבל לא צדיק גמור והבן.
לה ע"א
אמר רבב"ח א"ר יוחנן ראשונים עשו תורתן קבע ר"ל העיקר ומלאכתן עראי ר"ל עראי וטפל והכנה אל הקבוע שהוא התורה דהיינו בכל דרכיך דעהו א"כ הכל דבר מצוה לכך זה וזה נתקים דייקא בידן כמו תלמידו בידו ר"ל שיש לו קיום נצחי אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי היינו רק טפל כדי ליפות העושה שיהי' תורה וגדולה והיינו שלא לשמה לכך זה וזה לא נתקיים בידן דאין מכל אלה קיום והשארה רק בעוה"ז שהוא כחציר יחלוף והבן.
מג ע"ב
כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה שנאמר מכה"כ שנראה משולל הבנה ועיין בספר הברית ולי נראה בשני אופנים א' עפ"י כי הענוה נצמח אם מכיר כי אין מציאות שום דבר תלוי בעצמותו רק ית"ש וזה אהי' אשר אהי' כנודע ע"כ אמר משה ואנחנו מה כי הרגיש באמת כי אין ישות בעולם רק רצונו ית"ש ומה לו להתגאות וזה ההולך בקומה זקופה מורה על השתררות כאלו הוא מציאות בפ"ע ואין השי"ת ח"ו סבתו וידוע מה שפי' המורה בשיתוף שם רגל כמו ויברך ה' אותך לרגלי [לסיבתי] וכמו ועמדו רגליו ביום ההוא והיינו כאלו דוחק רגלי השכינה לומר שאין השי"ת סבה לכל והבן זה ומה דמסיים שנאמר מכה"כ כמ"ש בספר התני' דלית אתר פנוי מיני' וע"כ האדם יראה עצמו כאפס וכאין כמו טפה בתוך הים הגדול אין לה מציאות בפ"ע כלל והבן זה.
ובאופן שני נ"ל לבאר ע"פ אמרם גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דהיינו דשמים נבראו ביד אחת וכן הארץ ביד אחת דהיינו כל אחד בחמש ספירות כמבואר בפרד"ס פ"א שער א' והמקדש כלול משניהן כמו שאמרו רז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ שמים וארץ דייקא והבן זה והנה מבואר שם בפרד"ס דע"ס דאצילות מרומזים בעשר אצבעות דידים וע"ס דבריאה בעשר אצבעות דרגלים והם רק צל לע"ס דאצילות והנה עולם הבריאה נקרא עולם כסא הכבוד ושם מגיע פגם של חטא שהוא מבחינת העדר כבוד כלפי מעלה והנה התלבשות דע"ס דבריאה מתפשט בעולם והיינו מכה"כ והבן וע"כ ההולך בקומה זקופה שמראה גאות בעצמו והוא העדר כבוד כלפי מעלה להתגאות בפניו ית' והיינו כאלו דוחק רגלי השכינה שהשכינה כללות אצילות מתלבשת בע"ס דבריאה בחינת כבוד שזה עושה העדר כבוד ופוגם בזה והיינו שנאמר מכה"כ והבן.
נב ע"ב
חד עבד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא אף דלעיל דף י"א בהטתי לקרות אמר דחייב מיתה אף דמחמיר כב"ש היינו דשם ליכא מעליותא לב"ה בהטי' אבל הכא לב"ה ג"כ הוי מעליותא לברך במקום שאכל דהא במזיד גם ב"ה מודו רק שלא הטריחו את השוגג א"כ ודאי דהמחמיר תע"ב וא"כ מהאי עובד' דאשכח ארנקי דדהבא מוכח ג"כ דב"ה מודו במזיד כמו מהאי עובדא דאכלו ארי' כנ"ל.
נה ע"ב
הנה בפרק הרואה [דף נ"ה ע"ב וד' נ"ז ע"ב] נשנה מימרא דר' יוחנן בהשכים ונפל פסוק לתוך פיו [ועיין במפורשים שהקשו למה נשנה ועיין בהגהת רי"פ שם] והשבתי דבמימרא א' איתא השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו היינו שנפל ברעיונו ואח"כ לתוך פיו ובמימרא הב' נאמר השכים ונפל פסוק לתוך פיו ולא ברעיונו כלל וצריכא תרויהו כנודע לי בעזהש"י ודו"ק.
נז ע"א
מלאים מצות כרימון ע"פ ר"פ כ"צ רש"י בד"ה מחלחל כו' שיש בו מוח מפנים וא"כ רמון אין לו מוח מבפנים והבן.
כבר כתבתי פירוש א' על אמרם ז"ל ברכות [נ"ז א'] הקורא ק"ש בחלום כו' [עיין ישמח משה פ' ואתחנן] וי"ל עוד באופן אחר כפשוטו דמורה דשורשו ממקום גבוה שראוי מצד שורשו שתשרה כו' רק שאין דורו ר"ל הגילגול אשר הוא בו כעת זכאי לכך כי מעשיו אינם מתוקנים כנ"ל.
ס ע"א
בגמ' רמי קראי אהדדי אשרי אדם מפחד תמיד וכתיב פחדו בציון חטאים ומשני הא בדברי תורה וע"ז קשה ממאי דאיתא וירא יעקב אמר שמא יגרום החטא אלמא דיש לו לאדם לירא שמא עשה איזה חטא וע"ק דמאי בציון דאמר קרא ועוד חוטאים הול"ל ע"כ אני אומר יש עוד לאלקי מילין וכפטיש יפוצץ סלע דבאמת יש לאדם לירא שמא חטא כיעקב ולזה פי' דאשרי אדם מפחד תמיד שפיר שמא חטא אך זה דוקא או קודם הבית או בשאר מקומות חוץ מירושלים שהרי שנינו מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו דתמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של יום ותמיד של שחר מכפר על עבירות של לילה וא"כ שם הן גור יגור אפס מאותי וידוע דקודם שנחרב בהמ"ק ביטל התמיד זמן מה מקודם וא"כ אז יש לפחד גם בירושלים וזה פי' הכתוב פחדו בציון חטאים פי' שגם בציון חטאים לפי שביטל התמיד ובמהרה יוחזר לנו ודו"ק.
סא ע"ב
מה שאמרו חז"ל בינונים זה וזה שופטן שנאמר להושיע משופטי נפשו ולכאורה קשה מ"מ מה זה דאמר להושיע משופטי נפשו הלא מיצ"ט א"צ להושיע א"ו צ"ל דמיצ"ט צריך ג"כ ישועה שפעמים טועה האדם בדמיונו וסובר על מה שאינו טוב שהוא טוב וא"כ כח הטוב שבו משתוקק לזה וצריך ישועה כנ"ל:
סב
מה שדרשו כי מיץ חלב יוציא חמאה עיי"ש נ"ל דהיינו שאי אפשר שיזכה בכתר תורה אם לא בביטול כל המדות והכחות הגשמים שהם מצד התולדה כנ"ל והבן.
סג
אפילו גנבא במחתרת' קרו לי עפ"י המליצה של המלאך מיכאל והבן:
ירושלמי ברכות פ"ט ה' ה'
נשאלתי על מה שאמרו רז"ל כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו הלא כתיב וה' שמים עשה והשבתי עפ"י מה שאמרתי בהפסוקים רם על כל גוים ה' וכו' [עיין ישמח משה פ' נח ד"ה במדרש תהלים ופ' תצא בהפטורה ובתפלה למשה תהלים קי"ג] א"כ היוצא מזה דכבודו ית' אינו תלוי בזולתו ולא שייך לומר מגדולת עבד [ניכר גדולת רבו כי גדולתו מצד עצמו כי ובושה החמה וחפרה הלבנה אעפ"כ כי מלך ה' צבאות] וש"ת כיון שכבודו אינו תלוי מזולתו והיינו ע"י שאיננו צריך לשום דבר ודי לו בעצמותו א"כ למה ברא השמים בשלומא הארץ כתיב והארץ נתן לבני אדם אך השמים למה נבראו אלא ע"כ לצורך הפמליא דהיינו ב"ד כנודע וידוע דיש סבה הפועלת ויש סבה התכליתית והבן אבל אין בורא ופועל אלא אחד יתברך.