ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת שלח
ויקרא משה להושע בן נון יהושע במדרש התפלל עליו שה' יושיעהו מעצת מרגלים. המפרשים כלם בקשו למצוא טעם למה לא התפלל על כלם שה' יצילם מעצה רעה. ונ"ל ע"פ מה שפירשתי והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו ויוציאו דבת הארץ לאמר ארץ אוכלת יושביה הוא וענין ויוציאו דבת הארץ בתוך המאמר אינו מובן ונ"ל דבאמת כבר כתבנו כי בעיקר הדברים הולכין אחר הכוונה כמו מי שמדבר לה"ר על חבירו למען רבות כבודו יחשב רודף אחר הכבוד ואשה כי תנאף למען חמדת הממון לא תקרא זונה כמ"ש בס' עקדת יצחק רק חומדת ממון ורשע דחמס והנה בזוהר פ' זו כלם אנשים כו' ראשי ישראל כלהון זכאין הווין אבל גרמין להון עינא בישא אמר אי יעלון לארעא דישראל נעבר אנן מלהויין רישין דעמא ויתעבדון רישין אחרנין. הרי דכוונתם הי' בשביל כבודם כי יעמדו במדרגתן להיות ראשי אלפי ישראל במדבר וע"כ בקשו שיעמדו ישראל במדבר ויומשך זמן נשיאות שלהם. ואם כן אלו לא יחשבו בכלל בעלי לשון הרע רק בכלל רודפי אחר הכבוד. ואמנם אחר שהקדימו כי לא יכלו לעלות לארץ כי חזק הוא ממנו א"כ מה שאמרו אח"כ ארץ אוכלת יושביה הוא רק מוציאי דבה על הארץ. והנה משה רבינו לא חשב אותם להיות להוטים אחר הכבוד כזה להרע לעם ה' לבל יבאו אל הארץ הנבחרת ולהיות נשארים במדבר. אמנם לאשר התנבאו אלדד ומידד ואמרו משה מת יהושע מכניס הרי שידע יהושע כי בעת כניסתם לארץ יהיה ניטל התנהגות העם מן משה רבו והוא היה עניו מאוד וידע כי אין בידו לנהל עם הקדוש הזה וחפץ בהתנהגות משה רבו ובוודאי יבקש עלילה שיהיו נשארים ת"י ממשלת משה במדבר לבל ירע לעם ה' אלה שיבאו לארץ ויתנהגו תחת התנהגות שלו וע"כ התפלל עליו משה שה' יציליהו מעצת מרגלים להיות העם הנבחר עוד במדבר והגם כי אינן שווין בטעמן שהם יעשו כזאת להרבות כבודו ויהושע יעשה כזאת להיותו חושב שאינו ראוי לנהל את העם לכך התפלל עליו. ובזה מבואר לשון התרגום יהונתן כד חמי משה ענותנותו דהושע קרי ליה יהושע והיינו ענוותנותו שחושב בעצמו שאינו ראוי לנהל עם ה' אלה קרי ליה יהושע והבן היטיב: והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו ויוציאו דבת הארץ לאמר ארץ אוכלת יושביה הוא. ביאור הענין כתבנו בסמוך אולם להבין חטא ישראל אשר שמעו לדברי המרגלים שאמרו שלא יכלו לעלות לארץ ישראל וגם חטא המרגלים עצמן לא נודע מה קול הרעש הזה כיון שמשה שלחם ואמר מה העם היושב עליה החזק הוא וכו' ולמה צוה משה אותם כן מאחר שידע כי העם היושב בה גבורי חיל המה. ונראה בזה דבאמת יש שני עניני התנהגות בעולם. האחד מה שהקב"ה מתנהג קצת עפ"י הטבע ועפ"י הטבע מושיע לאחד יותר מלחבירו לפי זכות המעשה ע"ז נאמר וברכתיך בכל אשר תעשה שהאדם הוא העושה והקב"ה עוזר לו וזה נקרא נס נסתר. ויש שהקב"ה עוזר לו באופן שהכל יודעין כי ה' פעל כל זאת כאמור ירדף אחד אלף ושנים ינוסו רבבה כי עפ"י שכל האנושי הדבר בלתי אפשרי וה' עושה נסים ונפלאות. וזהו הנהגות הימין כמש"ה ימין ה' עושה חיל. והנה משה רבינו רצונו שתהיה ביאת ישראל לארץ כענין בהנהגת הימין חוץ לדרך הטבע והיה רצונו שיהיה בטחונם חזק ואמיץ כי זרועם לא יושיעו למו רק הקב"ה בעצמו וכבודו גלל כן שלח מרגלים שיודיע להם כי עז העם מאד והערים בצורות באופן שעפ"י הטבע אין ביד החגב ללחום עם הענק והקב"ה בכבודו ובעצמו ילך לפניהם ובבחינה זו המה יירשו ארץ. והנה העם בני ישראל אף כי היו יודעים שהשי"ת משגיח עליהם חשבו כי המה אינן בגדר זה שהקב"ה יעשה עמהם נסים למעלה מן הטבע רק שהקב"ה יעזור אותם נגד שאר אומות כי לפעמים גם בשאר מלחמות יפלו רבים ביד מעטים אבל אינן כדאין לעשות עמהם נסים גדולים כי מי יעמוד לפני בני ענק. וע"כ אמרו המרגלים כי עז העם היושב עליה החזק הוא הרפה כי לשון מאד לא יתכן לומר לפני השם כי היפלא מה' דבר והבן:
ה' ארך אפים. ידוע מאמר חז"ל שמשה עלה לרקיע וראה הקב"ה כותב ארך אפים ושאל למאן אמר הקב"ה לצדיקים ורשעים. אמר משה לצדיקים ניחא ורשעים יאבדו. הדבר תמוה משה רבינו אוהב ישראל היה ולא חפץ במות רשע, ואמרתי לפרש מאמר המקרא מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. וביאור הדבר דבאמת מצינו מי שהוא נוח לכעוס נוח לרצות ג"כ ומי שקשה לכעוס קשה לרצות. והטעם דמי שעובר על פשע חברו אחת ושתים לבסוף כעסו גדול מאד כי נקבצו באו אצלו יחד הכעס מכל הפשעים שעשה חבירו נגדו אבל איש אשר אין מעצור לרוחו לכעוס על כל דבר הוא נוח לרצות ובזה מבואר מי אל כמוך נושא עון וכו' פי' אף שפעם ראשונה ושניה מוחל ומעביר החטא והיה מהראוי שבעת אשר יכעוס יהיה כעסו כעס עולם חלילה. אמנם באמת לא כן הוא אלא שלא החזיק לעד אפו. ואמנם היינו בעבירות שאינן חמורות כל כך אבל בעבירות חמורות כשהקב"ה רואה שאם יעבור ע"ז פעם ראשונה ושניה חלילה כשיצטרפו יחד יהיה כעם עולם לזה מקרב המשפט מאד והוא בעצמו עד ממהר ואז אף שנצטרפו באו יחד יש תקנה לו. ועפ"ז יובן ש"ס דחגיגה ר"י כד הוי מטא להאי קרא בכי וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר וכו' עבד שרבו מקרב לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו ולכאורה כמו זר נחשב שהקב"ה ימהר למשפט צאן מרעיתו הלא חפץ חסד הוא ועפ"י הנ"ל אתי שפיר והנה משרע"ה חשב שאם יהיה ארך אפים לרשעים ואז כשיצטרפו יחד יהיה מעוות לא יוכל לתקון ולזה קאמר ורשעים יאבדו פי' אם יהיה ארך אפים לרשעים יאבדו חלילה ואמנם הקב"ה השיב לו כן הוא ואף אם יאריך אפו לרשעים מ"מ לא החזיק לעד אפו. ובזה מיושב קושיות מהרש"א, שם שהקשה מעגל דאמר משה ארך אפים, דבאמת בעגל קאמר הש"ס לא היו ראוי לאותו מעשה וא"כ אין חשש שמא יחטא עוד הפעם ולכך קאמר ארך אפים אבל במרגלים שפיר דייק ואתי שפיר ודו"ק:
פוקד עון אבות על בנים. להבין כי בקרא נאמר בן לא ישא בעון האב. ולכאורה אפשר לומר דיש מיני עבירות שנפש האדם חומדת כגון גזל גניבה ועריות אלו באים מצד החומר המתאוה ושכיח באדם א' יותר מחבירו שיש אחד בטבעו נוטה יותר אל התאוה מחבירו והיינו מצד האודם ולובן שבו ולזה מסייע כח האב והאם כי שלשה שותפים יש באדם. ולהיות כי יש לאב ובן קצת השתתפות בענין החומר המתאוה ומהראוי שגם בענין העונש נחשוב עון אבות על בנים. אמנם בעונות שבאים מצד השכל כמו אפיקורוס ומין ועובד ע"ז אלו באים מצד השכל ונשמת האדם ובעניני הנפש אין יחס לאב עם הבן. ויבואר בזה דברי הנביא (יחזקאל י"ז) מה לכם משול המשל הזה על אדמת ישראל אבות יאכלו בוסר הן כל הנפשות וגו' ואמרתם לא יתכן דרך ה' מדוע לא ישא הבן בעון האב דרכיהם לא יתכנו בשוב רשע וגו' וכל דברי הנביא ועומק כוונתו לא ידענו וכאשר יראה הרואה. ועפ"י הנ"ל יבואר דמבואר במדרש כי בהיות ישראל על אדמתן איש תחת גפנו וגם אויר א"י מחכים לא היה חטאם מצד התאוה רק בעון ע"ז והמינות גלו מארצם ולזה אמר מה לכם משול המשל הזה על אדמת ישראל כיון שחטאם בא מצד השכל והנשמה וכל הנפשות לי הנה אין לאב ובן יחס בענין הנשמה כנפש האב כנפש הבן לי הם ואח"ז הוסיף עוד שאף בעבירות הבאים מצד התאוה כגון גזל ורבית ובא על אשת חברו איש בחטאו יומתו וע"ז הם אומרים כי לא יתכן בזה דרך ה' וע"ז השיב להם הנביא כי גם בזה נכון דרך ה' כי הן האיש בעצמו שחטא לפני ה' כשעזב דרכו ועשה משפט וצדקה את נפשו יחי' ואיך ימות הבן שעשה משפט וצדקה בעון האב. הרי אף אם יפקוד ה' עון אבותיו כאלו בעצמו עשה העון הרי די בעזיבת החטא כי אין הקב"ה חפץ במות רשע אם לא שלא יוסיף בחטאו וכשעזב דרכו חיו יחיה וכ"ש בן בעון אביו ואמנם יזכר עון אבותיו באוחז דרכי אבותיו והבן: