ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרות. במדרש בשר ודם מדליק הנר המפרשים דקדקו דנקט לשון בהעלותך והו"ל למימר בהדלקותך את הנרות ונראה לי לפי מה שכתבו הקדמונים דנרות האלו רומזים לשבע חכמות ונר המערבי רומז לחכמת התורה ובאמת שכל החכמות צריכות המה לחכמת התורה וכמ"ש הרמב"ם במליצתו באגרת שהחכמות נלקחו לרקחות ולטבחות לתורה ויבואר לקמן. והנה שאר החכמות בעת שהם משמשים לתורה יש להם מעלה שכל המשמש לתורה מעלתו גדלה מאד וכמו שאמרו רבותינו גדולה שימושה של תורה אבל באם אין משמשין לתורה במה נחשבים הם וזהו בהעלותך כשתרצה להעלות הנרות למדריגה גדולה אל מול פני המנורה דהיינו נר המערבי שהוא רומז לתורה יאירו שבעת הנרות דהיינו ששאר החכמות יאירו לקיום התורה והמצות ודו"ק:
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. ביאור הדברים גם להבין דהנה בש"ס אי' כפויי טובה אתם אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה וגו' היה לכם לומר תן אתה וכן במן אמרתם נפשינו קצה בלחם הקלוקל. הדברים תמוהין. ונראה לי ענין זה שלא רצו במן דבאמת מבואר במדרש לחם אבירים אכל איש לחם:
שמלאכי השרת אוכלין אותו והטעם כדי שיהיו מוכרחים קצת בקיום התורה וכ"כ. בס' מהר"ל מפראג והנה באמת האדם צריך להיות בעל בחירה בטוב דאם אין בחירה ח"ו אין שכר. ואמנם כבר ביארתי באריכות במקום אחר מה שמצינו צדיק ורשע לא קאמר ולפעמים מצינו הבא לטהר מסייעין לו שבענין טבע האדם מצינו שאחד נוטה בטבעו באיזה ענין יותר מחבירו כי מי שהוא חם בטבעו נוטה יותר אל התאוה ומי שהוא קר בטבעו יתעצל בקיום המצוה ולזה הקב"ה מסייעו להעמידו על קו השוה בדעתו לבחור בטוב. והנה דור המדבר היו בטבעם נוטים אל התאוה מצד היותם בארץ מצרים משוקעים בטומאה ולזה ניתן להם המן לאכול ומנע מהם התאוה וע"י זה העמידם על קו שוה והנה דור דעה היה רצונם שיהא בידם די מלאות התאוה וימנעו ממנה למען קבל לחלוחית לנפשם כי בעת מניעת התאוה יתגבר כח הנפש. והנה מבואר במדרש בשבתינו על סיר הבשר באכלינו בשר לא נאמר שלא היו אוכלין בשר במצרים רק שהיו יושבים על סיר הבשר והם אוכלין לחם לשובע. והדבר תמוה שאם לא היו אוכלין בשר במצרים רק שראו המצרים אוכלין מה היה תלונתם בזה. ואמנם ביאור הענין שהם לא היו אוכלין בשר והמצרים היו אוכלין לעיניהם למען ידבקו במצרים ויהיו כמותן להיות כעם אחד ואמנם הם העמידו על עצמם לבלתי יאכלו הבשר ולא ידבקו עצמן במצרים האוכלין ובזה היה שכרם גדול שאף במצרים בהיותם במקום טומאה היה בידם לשבר כח התאוה ובזה השיגו לחות המצוה לנפשם ובמדבר לא ראו תאוה בעיניהם ולזה אמרו מי יתן מותינו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר בשברי' כח המתאוה ובזה שכרם הרבה שאז היו נכון לבם בטוח שימותו ע"י ה'. לא כן עתה כאשר הבאתם להמית הקהל הזה ברעב וא"א להם לבחור בטוב כי אין כל ובמה יזכו לקבלת שכר אחר העדרם וזהו דבריהם והאספסוף וכו' התאוו תאוה לאכילת בשר ואז בכו בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר דהיינו שיהיה בידם לאכול בשר וכשלא יאכלו בשר וימנעו מאכילת בשר כדי לשבר כח המתאוה משא"כ כשאין בידם מאומה במה יזכו אחר מיתתן. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים כי לא רצו באכילת בשר והיו אוכלים הדגה אשר מצוי מאד והוא נאכל חנם וידוע מ"ש הטבעיים שאין התאוה מצוי במה שמצוי לרוב ונאכל חנם וכן כתב הרי"ע דענין הדגה הוא ענין מה שיאור מצרים בעת אשר הוא עובר בכל גבול מצרים מביא עמו דגים דגים והמתים נקראו דגה. ואמנם כוונתם היה לטובה וה' יודע כי לטובתם ניתן להם המן וכשיתן להם שאלתם לא ימנעו מאכילת בשר הרבה. ולא לבד שלא רצו לנפשם אדרבה באכילת בשר הרבה יהיה לנפשם רזון כי בהרבה תאוות הגוף יתמעט לחלוחית הנפש. וזהו ויתאוו תאוה במדבר שבקשו שיהיו להם דבר מה להתאוות אליו וימנעו ממנה ונהפך הוא ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם. והנה בענין מתן תורה אמרו חז"ל בשעה שאמר להם הקב"ה שני דברים נתקע דבר תורה בלבם היו למדים ולא היו שוכחין התחילו לומר דבר אתה וכו' עד אמרו הלוואי ישקני מנשיקות פיהו ביאור הדבר דמאמר הקב"ה עשה רושם בנפשם עד שנתקע הדבר בלבבם גם לא היה שכחה לפניהם כי כן דבר המלך כי ידע כי ע"י מאמר יתברך יתקע דברי תורה בלבבם כמו אכילת המן והם אמרו שידבר משה עמהם ונשמעה היינו שיהיה הבחירה בידם לשמוע אבל אם ידבר עמהם ה' אין בידם הבחירה ובמה יזכו אחר מותם ובאם היו חיים לעולמים הם באמת כמלאכים שעובדים ה' בלי בחירה אבל כשימותו במה יזכו ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ובמה יזכו אחר העדרם. וזה נכון בביאור הדברים:
התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכילנו בשר. במדרש אלו נאמר ובני ישראל התאוו ויאמרו מי יאכילנו בשר הייתי אומר לבשר הם מתאווים עכשיו שנאמר התאוו תאוה הוי למן מתאוים ולא לבשר. הנה ידוע שהמן היה משתנה לכל מה שהיו רוצים כמבואר בשדה אמנם מה שלא היה משתנה לטעם בשר נראה בעיני משום דבמן נאמר בפרשת בשלח והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש והיינו אף שהיה משתנה לכמה טעמים מ"מ עיקר הטעם של המן בעצמו היה צפיחית בדבש וכן אמרו במדרש דבש הנקית אותם עייש"ה והיינו אף שכל טעם שהיו מתאוים היו נטעם להם אבל בכל אלה היה טעם צפיחית בדבש כי עיקר טעם המן לא נתבטל. וזהו וטעמו היינו טעם העצם של המן עצמו היה כצפיחית בדבש. והנה נודע כי הבשר פוגם בדבש וכמבואר במס' ע"ז וכן הוא בש"ע יו"ד סי' ק"ג ולכך לא היו רוצים לטעום טעם בשר במן כיון שע"כ צריך להיות טעם המן בעצם כטעם דבש וטעם הבשר שיהיו מתאוים יהיה צפיחית בדבש. וזהו טעם לפגם ונפשינו קצה בזה ע"כ היו מתאוים שינתן להם בשר ויהיו אוכלים הבשר בלי מן והמן בלי בשר. ודו"ק: