אור ברסלב
ישועות יעקב עהת פרשת קדושים

ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין

פרשת קדושים

פרשת אחרי

איש אמו ואביו וגו' ואת שבתותי תשמורו שאם אמר לו אביו חלל את השבת אל ישמע לו. הקדמונים בקשו ליתן טעם אמאי נקט קרא שבת ולא שאר מצות ונראה לי עפ"י מ"ש בחידושי לטור אבן העזר דאף אי נימא דיש שליח לדבר עבירה לחייב המשלח אבל בשבת כשאומר לו לעשות מלאכה אינו מחויב המשלח כיון דאיסור מלאכה בשבת אינו משום שהדבר נמאס בעיני ה' רק שרצון המקום שינוחו בשבת וכשאינו עושה מלאכה בעצמו הרי הוא נח ושובת והוי כמו דבר התלוי בגוף האדם דלא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו כמ"ש הריטב"א במס' קידושין דמה"ט בלבישת ציצית והנחת תפילין לא אמרי' שיועיל ע"י שליח. ובזה נראה לי ליישב כאן דקאמר יכול ישמע לו לחלל שבת אך אפשר לומר כן דאי נימא דהבן ישמע לאביו לחלל שבת הרי הבן אינו בר חיובא ומחייב המשלח דלא שייך בזה לומר דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעין דהרי הוא מחויב לשמוע דברי אביו וכיון דאביו מחויב על עשיות בנו הרי האב אינו עושה מעשה עמך והוא רשע ואנן קי"ל דאם הי' אביו רשע אינו מחויב לשמוע לו ואינו חייב בכבודו ויראתו. ואמנם בשבת דכתבתי דלא שייך בזה שליחות ופטור המשלח ואי נימא דמחויב לשמוע לו שניהם אינן עוברין וע"כ ה"א ישמע לו קמ"ל קרא דאין לשמוע לו אבל בשאר איסורים היכי דשייך תורת שליחות לא בעינן קרא דבלא"ה לא ישמע לו שאינו עושה מעשה עמך והבן:

והייתם קדושים וגו' אני ה' מקדשכם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת וגו' ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף וגו' נלענ"ד ביאור המקראות דבאמת מצות כיבוד אב ואם הוא מהמשפטים ונוהג אצל כל אומות גויי הארצות כי לא יתכן שלא יכבד את מי שהביא אותו לעולם ומגדלו ומקיימו. ואמנם קצת מחכמי אומות אמרו שהחיוב הזה אינו רק אם הי' כוונת האב והאם בעת החיבור לקיום המין ולהביא תולדות אמנם אם כוונת אביו ואמו בעת החיבור הי' רק למלאות תאוותן לא להוציא תולדות ולקיום המין לא יתכן לחייב את מי שאינו מכבדם ואמנם התורה לא חלקה בזה וחייבה מיתה את המקלל אביו או אמו אף דאין לחייב מיתה מספק ואף בחשש רחוק לדעת ר"ט ור"ע שאמרו אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם וכ"ש בזה שאלו הי' הדין כן שאינו חייב בכיבוד רק מי שהי' כוונת האב והאם לקיום המין ולא כשהי' כוונתם בעת החיבור למלאות תאוותם לא הי' בידינו להרוג אח המקלל אביו ואמו כי מי יודע זאת מה הי' כוונת האב והאם בעת ההיא. ואמנם הקב"ה צוה להמית המקלל מצד החוק ואם כוונתו בעת החיבור להקים תולדות היא באמת משפט ואם אין כוונתו רק למלאות תאותו היא באמת מן החוקים. והנה הנואף עם אשת איש הוא מצות המשפטים וכל האומות מחייבים מיתה באשת איש ומצד שגוזל את בעל האשה גזילה שאינה חוזרת ואמנם אם מנאף את אשת איש אשר בעל האשה הוא מוחזק לנואף את אשת רעהו מהראוי שלא יתחייב הנואף עם אשתו מכ"ש היא שלא תתחייב כי תחת אישה תקח זרים כי גם הוא עושה לנאף עם אשת רעהו ואמנם מצד חוקי התורה גם המנאף עם אשה כזאת אשר בעל האשה מוחזק לנאף את אשת רעהו יומתו שניהם הנואף והנואפת. והנה בכ"מ שנאמר מיתה סתם הוא חטא משפט מות וכ"מ שנאמר דמיו בו הוא שכן שורת הדין נותן ולזה קאמר והייתם קדושים דהיינו מופרשים שלא יהיו בעלי תאוה ומי שאינו בעל תאוה כוונתו בעת החיבור לקיום המין כי איש איש אשר יקלל אביו ואמו מות יומת דמיו בו דהיינו מצד שהוא משפטי ה' לחייבו כי בוודאי הי' כוונת אביו בעת החיבור לקיום המין ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות י מת הנואף והנואפת מצד חוקי התורה ולכך לא נאמר בזה דמיהם בם והבן: והבדלתם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא וגו'. במדרש ילקוט אל תטמאו בהם כשאתם מטמאין בהם סופכם לטמא בם. המפרש נדחק בזה. ול"נ דבאמת כשהאדם אוכל מאכלות אסורות בפרט מאכילת שקצים הוא מטמא את גופו בהם. ואמנם המאכיל לקטן או לאחרים אינו מטמא את גופו רק מאחר שמטמא גופו של הקטן סוף הדבר שיאכל בעצמו ג"כ וע"כ אמרו בשרצים דאסור ליתן לקטן ע' בש"ס דיבמות דגבי שרצים אסור להאכיל לקטן והיינו מטעם זה כיון דמטמאין את הקטן סופן שיטמאו עצמן באכילת איסור והיינו אל תטמאו בהם שלא יטמאו אחרים ואח"ז קאמר ונטמיתם בם וקשי' להמדרש האיך יטמאו המאכילין וע"ז קאמר שאם יטמא בהם סופן לטמא בם וזה נכון: פרשת אמור. ובחמשה עשר לחודש השביעי חג הסוכות ביום הראשון וגו' אך בחמשה עשר לחודש באספך תחוגו את חג ה' וגו' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' בחודש השביעי תחוגו אותו. כל משכיל ישתומם בסדור לשון הפסוק דתחלה אמר בחמשה עשר לחודש חג הסוכות אלה מועדי ה' ואח"ז אך בחמשה עשר לחודש השביעי מה ענין חודש זה הלא כבר הזכירו וגם מה שהוסיף לומר עוד הפעם בחודש השביעי תחוגו אותו אין לו מובן כלל וכבר הרגישו בזה המפרשים לכתבו ליישב לפי דרכם. ואני שמחתי בחלקי אשר חנני ה' בישוב המקראות דבור על אפניו הנה כל המועדות הוא זכרון נסי ה' אשר פעל ועשה עמנו. כמו חג המצות זכר ליצ"מ. חג שבועות זכרון מ"ת. חג הסכות ענני הכבוד שהקיף אותנו. והנה שמחה שאנו שמחים במועדים האלו בעצמן הוא מקראי קודש. וקשה על האדם להשיג השמחה יען כי הוא רק על אשר נעשה מקדם וזמן עובר. אמנם האדם ששומח בהם בודאי הוא שמחה של מצוה וזה יבא לאדם בקל שתהי' כוונתו בשמחה לשם מצות הבורא. ואמנם חג הסכות בעת האסיף מעשיו מן השדה השמחה תבוא לרגליו בקלות כי מי גבר אשר לא ישמח בראשיתו כי לו עושר גם כבוד וכבר הכינו לו מזונות לכל השנה. ואמנם שתהי' שמחתו לזכרון חסדי ה' הוא דבר קשה כי לבו מלא שמחת עוה"ז וכאשר ירצה להטות מחשבתו מן שמחת עוה"ז לשמוח שמחה של מצוה הדבר כבד לפניו כאשר בארתי דבר זה בכ"מ. כי קשה לאדם לכוין לבו בעת אכילה ביום השבת שיהי' כוונתו לאהבת השם מן תענית ביוה"כ כי התעניתין נקל לכוון בו לשם ה' ואמנם באמת כי מה שאמרה תורה לשמחת חג האסיף לא על ענין עושר וכבוד ואשר ימצא האדם באסיפה התבואה מן השדה כמ"ש הב"ח בסי' ר"ח בענין מה שאנו מברכין בברכת מעין שלש ונאכל מפרי' כי פירות א"י יש בה שפע מקדושת ארץ עליונה וכשאדם אוכל מפירות ניתוסף עליו מקדושת הארץ. ולזה אמרה תורה ולא תקיא הארץ אתכם כי אם חוטאים בארץ הקדושה נדבק מחטאת העם בפירות וכשאוכלין אותם הם מגרשין רוח הקדושה עייש"ה באריכות וכמו כן ע"ד הפשט כי הרבה מצות ומע"ט התלוים בפירות ותבואת הארץ כי מצות מעשרות ותרומות עומר ושאר מצות התלויות בארץ ובפירותי'. וע"כ בעת האסיף שכבר באו התבואה והפירות מן השדה לבית שאז חיוב המצות במעשר עד שיראה פני הבית אז באה השמחה לרגליו בזכרון מעשי ה'. וע"כ אמר אך בחמשה עשר באספכם מעשיכם מן השדה דהיינו שבזה"ז שהוא זמן אסיפת המעשים כלו תחוגו את חג ה' ואמנם לבאר הדבר שעיקר השמחה עלי עשיות מצות התלויות בארץ ועל קדושת א"י הדבוק עם פירותי' אנו רואים שבאמת נקבע חג ה' בחודש השביעי שהוא זמן אסיפה וזה אינו רק בא"י. ובאמת עיקר זמן אסיפה בכל הארצות רובן ככולן הוא בחודש השמיני וע"כ ירבעם קבע חג הסוכות בחודש השמיני שהוא חודש השמיני כמבואר בפסוק והטעם מבואר בש"ס דאמר זהו חג האסיף ברוב העולם זולת א"י. ואמנם אי הי' הטעם שמחת החג רק משום אכילת פירות דגן תירוש ויצהר במה שהגוף נהנה ממנו הי' הדין עמו דמדוע נלך אחרי זמן אסיפה בא"י. אבל מאחר שאין מהראוי להאדם השלם לשמוח בשמחה שהגוף נהנה ממנו רק משום קדושת א"י או משום מצות התלויות בפירות ותבואה וזה אינו רק בא"י דכל המצות התלויות בארץ אינן נוהגות רק בא"י לכך הכל תלוי בזמן אסיפה שהיא בא"י שהוא בחודש השביעי. וזהו סידור לשון המקראות ובחמשה עשר וגו' חג הסוכות היינו זכר לענני הכבוד והוא חג לה' ואין כאן שמחה גדולה יותר מחג המצות רק מקרא קודש וגם כיון שהוא ענין צא מדירת קבע זכרון שבהכרח יצא מן העולם שהוא דירת ארעי כמ"ש המפרשים אך בחמשה עשר באספכם את תבואת הארץ וזהו זמן שמחה תזכרו שעיקר השמחה הוא חג לה' ולזה צותה התורה לקחת ד' מינים שמורים על שמחת ה' באומרו דידן נצח כמבואר במדרש ושמחתם לפני ה' דהיינו שלא ישמחו בעניני העולם וברוב הטוב רק מה שנוגע שמחת ה' חקת עולם לדורותם בחודש השביעי תחוגו אותו שהוא זמן האסיף בארץ ישראל להראות שגם שמחתו מאסיפת התבואה הוא רק לקיום מצות ה' והדברים מתוקים בביאורי המקראות:

תוכן העניינים

ישועות יעקב עהת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה