ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת צו
צו את אהרן אמר ר"א מה דכתיב כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה כמו חלב ודשן תשבע נפשי אלו הקרבנות ושפתי רננות יהלל פי שנוחל שני עולמים עוה"ז ועוה"ב. הדברים אינם מובנים. ונ"ל לבאר באופן נאות ונבאר מה שאמרו בתחלה יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. נראה טעם הדבר דבאמת ענין התפלה שמתפלל אדם על צרכיו אמרו חז"ל מניחין חיי עולם דהיינו ת"ת ועוסקין בחיי שעה שזו הוא התפלה ואמנם יש דרך בזה שהוא מתפלל להקב"ה שימלא לו כל צרכיו כי אם אין הקב"ה נותן לאדם והאדם שרוי בצער שכינה אומרת קלני מרחשי דומה לבן החביב על האב שרצה האב לעשות לו נחת רוח ומצד מעשיו א"א לאביו לעשות עמו בטובה שהאב מצער עצמו בזה שנמנע לעשות לו נחת רוח לבנו וכשהבן מבקש מאביו ע"י והאב ממלא רצונו יש להאב נחת רוח שממלא רצון בנו. א"כ כשהוא מתפלל בבחינה זו שהקב"ה יתן לו כל צרכיו לעשות נח"ר ליוצרו ה"ז עוסק במצות השם ומקיים אהבת ה' בכל לבו. והנה החיים שהקב"ה נותן לאדם הוא טובת האדם בעצמו. ואמנם גם בזה נתפרסם חסדי ה' כי חיי האדם באים מצד החסד כמשחז"ל וחיים בחסד ורחמים והנה כשאדם נותן תודות לה' על חייו ראוי שיהי' התודה על כי בזה נתפרסמו חסדי ה' וזהו שאמרו כי טוב חסדך מחיים דהיינו שיותר מה שראה שהשם גמל חסדו אתו חשוב מגוף החיים והנה מה שהאדם מברך ה' הוא ג"כ לא על החיים אלא ג"כ בדרך זה כי ע"י נתפרסם חסדי ה' וע"ד זה מה שהוא מתפלל על העתיד שייטיב ה' עמו ויזמין כל צרכיו לא בשביל הנאת עצמו אך לעשות נחת רות ליוצרו כי המלך שמח לעשות בטוב עם בניו ועמו וכשהוא מתפלל להקב"ה לא בשביל הנאת עצמו רק לעשות רצון קונו זאת התפלה הוא עבודת ה' וע"כ נקרא התפלה עבודה שבלב כיון שבלבו לקיים רצונו ית' ואם יש בלבו להנאת עצמו הרי התפלה עבודת עצמו והנה בענין הקרבנות ראית להקדמונים שהקשו כיון שהמקריב קרבן צריך שיהי' רוחו נשברה על החטא שעשה דאם לא התחרט כראוי אין קרבנו רצויה והמצוה צריך לעשותה בשמחה ואיך יהי' שני הפכים בנושא א'. אלא דבאמת אם כוונתו שיתכפר לו העון לטובת עצמו אז אי אפשר להיות בשמחת הנפש כיון שצריך להתחרט ולבכות על החטא איך יהי' שמח בעשיית הקרבן. אבל כשמביא הקרבן לעשות נחת רוח ליוצרו דהיינו ע"י שהקב"ה מוחל החטא ואינו מענישו נתקיים רצונו להטיב לבניו וע"ז נפשו שמח בהתקיים רצונו ית' ואף שמתחרט על אשר חטא על הנפש שמח הוא על קיום רצונו ית' וזהו ריח ניחוח ופירשו חז"ל ע"ש שאמר ונעשה רצונו והבן זה. וזהו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום שזהו השבח של הקב"ה בעשותו עמנו חסד ולא בשביל החיים עצמו רק על שאנו זוכין שיתחסד עמנו ואח"כ יתפלל על בחינה זו לעשות נח"ר ליוצרנו שיעשה עמנו כפי שאנו מבקשים ממנו ויהי' נעשה רצונו בהטיב עמנו וזהו כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך כן אברכך בחיי דהיינו שעיקר הברכה שאנו מברכין לה' שהחזיר לנו נשמותינו לא על גוף החיים רק על חסדי ה' שאנו חיים ברוב חסדיו וכן בשמך אשא כפי זו תפלה שמה שאנו מתפללין לה' שייטיב עמנו ויתן לנו כל צרכינו למען יתענג ה' ברבות הטובה שישפיע לנו כי זה רצונו יתברך שמו להטיב לנו כמו חלב ודשן של הקרבנות דעיקר עבודה לה' והוא צוה על הקרבנות והיינו למען יתכפר לנו ונהי' זכאים לפניו יתברך וזהו עבודה והבן זה:
זאת תורת העולה היא העולה. ביאור הדבר נראה לי דבאמת אמרו זאת תורת העולה לפי שאמרו ישראל בזמן שאין בהמ"ק קיים וכו' ואמר להם ה' זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת לכל העוסק בפ' הקרבנות כאלו הקריב אותם. וקשה למה פרט כאן זאת תורת העולה הא בכל הקרבנות הדין כך. אמנם הדבר נכון דבאמת הקרבנות הנאכלין יש בהם שני מיני כפרה זריקת דם על המזבח מכפרת כמו שאמרו אין כפרה אלא בדם ויש בהם אכילת אדם שמכפר כמש"ה ואכלו אותם אשר כפר בהם ודרשו שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין והיינו משום שחטא האדם במחשבה ובמעשה ועל המחשבה שהיא בלב ואינו מכיר בו אלא ה' בא חלק הקרב לגבוה ועל המעשה שנעשה בפועל מכפר חלק הנאכל לכהנים ועולה שמכפר על המחשבה לבד הוא באמת כליל לגבוה מאחר שאין בה מעשה רעה חלק הקרב לגבוה מכפר. והנה בזמן שאין ביהמ"ק קיים דהעוסק בסדר הקרבנות מכפר כאלו הקריב קרבן זהו לענין חלק הקרב לגבוה אבל חלק הכהנים שהוא במקום מעשה החטא בזה בעינן מעשה. וע"ז אמרו בזמן שאין ביהמ"ק קיים שלחנו של אדם מכפר כשאוכל בכוונה הראוי ומקיים זה השלחן אשר לפני ה'. ומעתה יש חילוק בין תורת עולה לתורת שאר קרבנות דבתורת העולה לבד היא באמת כפרה כמו עולה עצמה כיון שעולה אין בה רק חלק גבוה א"כ בתורת עולה לבד מכפר אבל בשאר קרבנות אף שבזמן שאין ביהמ"ק קיים מכפר מאחר שאי אפשר להקריב אבל אין זה קרבן ממש כי נחסר כפרת המעשה וזהו תורת העולה היא העולה ממש בלי גרעון אבל תורת שאר קרבנות נחסר אכילת כהנים וזה נחמד מאד:
ויובן בזה לשון המקרא אשר לכאורה אינו מובן דמתחיל זאת תורת העולה היא העולה דבודאי כיון דמדבר בתורת העולה בודאי היא העולה. וגם אמרו זאת תורת העולה שכל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה דמשמע דוקא בעולה והא אמרו זאת התורה לעולה למנחה וכו' שכל העוסק בתורת קרבנות כאלו הקריבן. ובהנ"ל יובן דהנה באמת אמרו כל העוסק בפ' הקרבנות כאלו הקריבם היינו, חלק ה' אבל חלק אכילת הכהנים שהוה צריך להיות בפועל במה יתכפר ואמרו שלחנו של אדם מכפר שהשלחן שאוכל עליו אם הוא נעשה כראוי בכוונה מיוחדת לשם ה' מכפר וא"כ חלק ה' דהיינו הקרבת האימורים נתכפר ע"י התורה וחלק הכהנים מתכפר ע"י השלחן. וא"כ אינו דומה תורת החטאת והאשם והשלמים לתורת העולה דתורת קרבנות הנאכלין אינו מכפר לגמרי וצריך סיוע שלחן של אדם. אבל תורת העולה היא העולה ממש דכיון דהעולה עצמה אין בה חלק רק לה' רק תורת העולה מכפר הכל כעולה עצמה ואמנם אי נימא דגם העולה אינה מועלת בלי אכילת השלחן אשר לפני ה' וצריך צירוף אכילת האדם בכוונת ה' א"כ תורת העולה והעולה עצמה שוה ועכ"פ א"ש הלשון זאת תורת העולה היא העולה עצמה אבל בחטאת ושלמים אינו דומה תורת החטאת והשלמים שאין בה אכילת אדם להקרבן עצמו שיש בה אכילת הכהנים והבעלים ודו"ק:
ובזה נראה לי ליישב הא דמבואר בטור ש"ע א"ח סי' א' דבאמירת הפרשיות יקדים פ' העולה קודם לפרשת החטאת אף דבהקרבה חטאת קודם. מה"ט דבעולה, אמירת הפרשה היא גמר המצוה ובחטאת עדיין חלק הכהנים תלוי ועומד עד אשר יכפר בשלחן ודו"ק:
ומדי דברי בזאת תורת העולה אציג לפניך מה שמצאתי עוד בכתבי קודש המחבר ז"ל השייך לענין זה במדרש וערבה לה' מנחת יהודה וכו' כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל רבנן אמרי כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי נח. ונלענ"ד דהנה הרמב"ם ז"ל כתב בטעם הקרבנות משום שהיו רגילין בעבודה זו דהיינו להקריב לע"ז וע"ז הי' בעת ההוא בקר וצאן לכך צוה הקב"ה שיקריבו לפני ה' בקר וצאן. ובאמת שכן מבואר בספרי. ורמב"ן דחה דבר זה וכתב בטעם הקרבן לשבור לב האדם שרואה שור שחוט לפניו והדם נזרק והקרב והכרעיים נשרפין ויחשוב בלבו שהוא ראוי לזה והקב"ה ברוב רחמיו מקבל קרבן הבהמה בשביל גוף האדם. והנה באמת כי דברי רמב"ן נכונים דהרי לעתים כשיעבור רוח הטומאה ויהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם המיוחד ועי"ז יבוטל ואעפ"כ יביאו קרבן לה' והיינו משום לשבור לב האדם כשיטת הרמב"ן. עוד הביא הרמב"ן ראי' מקרבן נח שאחר המבול לא הי' בעולם רק הוא ובניו ולא הי' שום ע"א בעולם וכמו כן בימי הבל בודאי לא הי' ע"ז דהרי בימי אנוש צץ האפקורסות לקרוא בשם ע"ז ואעפ"כ הביאו קרבן. והנה בזה פרשתי מאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה דהיינו כשיטת הרמב"ן והראי' היטיבה ברצונך את ציון כו' אז תחפוץ זבחי צדק וכו' והיינו משום שבירת הלב. וזה ביאור המדרש וערבה לה' וכו' דהיינו בזמן ביאת משיח צדקנו יהיו הקרבנות כימי נח וכימי הבל דהיינו רק לב נשבר. והנה במדרש זאת תורת העולה למה נאמר לפי שישראל אמרו בזמן שאין ביהמ"ק קיים מהו שנתעסק בהם אמר להם הקב"ה כשאתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם וכו' כיוצא בדבר הגד לבני ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם והיינו שיהיו מתעסקים בו וכבר תמה היפ"ת דכבר נשמע מהא דקאמר לעיל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וכו' כל העוסק בתורת עולה כו'. ונלענ"ד דבאמת מבואר בש"ע א"ח סי' א' שיאמר פ' הקרבנות וכתב בס' א"ר שיאמר בעמידה דהרי יושב פסול לעבודה והרב בס' ת"ש תמה עליו דבלא"ה קשה דהרי זר פסול לעבודה וצ"ל דלאו דוקא שהוא בעצמו הקריב וא"כ אף יושב כשר אלו דבריו. ואמנם באמת עדיין קשה מאי מועיל שזר אומר פ' הקרבנות כיון דעבודתו פסולה ומקרא דזאת התורה לעולה וכו' דלמא באמת בכהן מיירי שיאמר הפרשה אמנם הדבר נכון דבאמת קיי"ל דאין כהונה בבמה רק בזמן המקדש הי' צריך להיות העבודה בכהן א"כ עתה שאין ביהמ"ק קיים והוא מקיים ונשלמה פרים שפתינו א בזר כשר דלא יהא אלא הקרבה בעצמה בלי ביהמ"ק דכשרה בזר. ובזה מבואר לשון המדרש שלא יהיו ישראל אומרים מהו שנתעסק בהן דהיינו ישראל דוקא ישאלו אם יהיו מתעסקין בהם לפי שאין עבודה אצלם וזר שעבד חילל וא"כ אפשר שלא יתעסקו בזה וע"ז הביא מקרא דזאת תורת העולה דכל העוסק בפ' עולה כו' דלכאורה קשה אמאי נקט דוקא תורת העולה הא אף בשאר קרבנות הדין כן. אמנם באמת הדבר נכון דבעולה שהיא עולה כליל לגבוה שייך לומר דאם עוסק בפרשת העולה מהני ג"כ. אבל בקרבנות דקי"ל כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין אמאי יהי' מועיל קריאת הפרשה אכילת אדם במאי יתוקן. וצ"ל דלאו דווקא על הקרבת קרבן קאי רק על הבאת קרבן אבל בעולה היא ממש במקום הקרבת קרבן. ולכך נקט זאת התורה לעולה דהיינו שאינו צריך לא עולה ולא חטאת וכו'. אבל בעולה נאמר קרא מיוחד זאת תורת העולה דהיינו שהתורה היא ממש הקרבת הקרבן וממילא נשמע דבשאר קרבנות אינו ממש הקרבת הקרבן רק שאינו צריך להביא הקרבן וא"כ ה"ה ישראל שקורא הפרשה מהני ודו"ק: