ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת ויקרא
אדם כי יקריב מכם קרבן כו'. בביאור ענין הקרבנות נבוכו רבים וכן שלמים והנה במדרש שמא תאמר כשהקרבת קרבן שעשית רצוני לכך נאמר לרצונכם ובש"ס דמנחות מה נשתנו ענין קרבנות שלא נאמר אלקים וכו' אלא שם המיוחד וכו' ואח"ז דרש קרא דלרצונכם. ונראה לי ביאור הדבר על דרך זה ונקדים משל לשני בני אדם אחד חטא למלך ונתחייב ליתן קנס מאה זהובים ואחד חטא ונתחייב בעונש מלקות או מיתה ואח"ז בחמלת המלך עליו מחל לו עונשו רק שיתן עבור העונש הזה סך מאה זהובים הנה אף ששניהם נותנין הממון הראשון נותן הקנס מצד פקודה המלך והשני נותנו ברצון ושמחת לבב. והנה הקרבן הבא על החטא דהיינו שוגג אם יחשוב האדם בלבו שמאחר שלא נעשה לרצונו אין עליו עונש רק שס גזרה חכמת התורה שיביא קרבן ויעשה הקרבן כעושה שאר מצות לכך נאמר לרצונכם דהיינו שיעשה הדבר כאלו לגדולה מזו הוא מתוקן לקבל עונש אלא שהקב"ה בחסדו מקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם. ואמנם חז"ל דרשו מה שנאמר בקרבנות ריח ניחוח שאמרתי ונעשה רצוני היינו אחר שחיטת הקרבן וזריקת הדם על המזבח שאז כבר נתכפר כמבואר בש"ס והלא אין כפרה אלא בדם וכיון שכבר נתכפר ונשבר רוחו בקרבו אז הקטרת אימורים ריח ניחוח לה' אבל בעת שחיטת הקרבן וזריקתו נאמר לרצונכם תזבחהו וזהו נ"ל בטעם הדבר דדם חטאת קודם לדם עולה ואברי עולה קודמין לאברי חטאת משום דעולה מכפרת על חייבי עשה ובחייבי עשה אין הקב"ה מקפיד רק בעידן ריתחא וכל זמן שלא נקרב החטאת שבא על חייבי כריתות דאז עידן ריתחא על האדם אין העולה קריבה כיון דאין בה אכילת אדם וקרא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ובעולה דאין בה אכילת אדם לא נגמר הכפרה וכשמביא קרבן החטאת מקודם דאז אין עידן ריתחא אז העולה הוא ריח ניחוח אבל לענין האברים אחר שכבר נשחט הקרבן ונשחט ונזרק דמו כבר נתכפר שאין עונש כפרה אלא בדם ואז ההקטרה הוא ריח ניחוח ולכך עולה קודם. והנה בש"ס דזבחים קאמר למקראה הקדים הכתוב בעולה ופירשו שיקדיש מקודם העולה ואח"כ החטאת וקשה טעמא מאי יקדים להקדיש העולה ונראה לי טעם הענין דבאמת עיקר הכפרה הוא חרטת הלב וכשאדם יודע בעצמו שחטא כבר נתכפר אמנם הכהן המקריב הוא אינו יודע ומכיר זה בלבו וע"כ כל זמן שלא עשה מעשה הקרב הוא זבח רשעים תועבה לכך מקדים כפרת דם החטאת אבל אדם המקדיש כיון שבאמת יודע בעצמו שחטא ומתחרט על הדבר ולכך עולה קודמת למקראה שהעולה בעצם חשובה יותר שהיא כליל לאישים ואמנם כשהאדם אינו מתחרט על מעשיו וסובר שהקרבן יכפר לו בעצם אף בלי חרטה מלתא דפשיטא שהחטאת קודם אף לענין ההקדש והנה בעת חורבן הבית שחטאו על הנפש והביאו קרבנות ולא התחרטו על העון והיה בדעתם שהקרבן מכפר בעצם הי' מהראוי להקדים החטאת שלא יהי' בכלל זבח רשעים תועבה וזהו מאמר ירמיה עולותיכם ספו על זבחכם כי לא דברתי ולא צויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח כי אם זאת צויתי אותם שמעו בקולי וכו' דהיינו כיון שעשו עבירות שחייבין עליהם חטאת ועבירות שחייבין עליהם עולה מהראוי שיקדימו להקדיש קרבן חטאת ועולה יקריבו לתוספת אח"כ דהרי כיון שאינן מתחרטים על החטא והקרבן מכפר בלי חרטה לפי דעתם. אבל קודם הקרבת החטאת הוי העולה זבח רשעים כי לא דברתי על עולה וזבח שיקדים העולה כי אם זאת צויתי להם שמעו בקולי כו' היינו כשישמעו שוב בקול ה' ואז חרטת הלב מכפרת. וז"ב למבין:
באופן אחר אמרתי על מאמר ירמיה הנ"ל כה אמר ה' עולותיכם ספו כו' כי לח דברתי וכו' על דברי עולה וזבח. והנה כל הקדמונים תמהו הא הקב"ה צוה על הקרבנות גם למה הקפיד ירמי' על הבאת הקרבנות ומה מהרעה יגיע להם בהבאת הקרבן ואם לא יועיל לא יזיק. נ"ל ביאור הדבר דבאמת יש ג' עניני קרבן. עולה שהוא כליל לאישים. וחטאת ושלמים שהן נאכלין ואמנם הוא דבר חי. ויש קרבן מנחה שהוא בא מדבר שאין בו רות חיים וגם אינו עולה לגבוה כליל. וביאור הדבר כתבו דהאדם חוטא בגופו ורוחו וע"כ במה שחטא בנשמתו במחשבה ע"ז מכפר חלק גבוה ועל מה שחטא במעשה בא אכילת האדם שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ועולה שהיא באה רק על הרהור הלב והיינו במקום שהמחשבה פוסלת ע"כ אין בה חלק אכילת אדם כלל רק הכל כליל לגבוה וע"כ במנחה שאין בה דבר שיש בו רוח חיים ולא מתכפר רק ענין המעשה ומבואר במדרש מאחר שאין לו מעלה עליו הקב"ה כאלו הקריב נפשו דהיינו כיון שנתכפר לו ענין המעשה על המחשבה שנעשה בנפש לא בפועל הקב"ה מעלה עליו כאלו הקריב נפשו. והנה בעת יציאת מצרים נצטוו על קרבן פסח ועל אכילת מצה ומרור וכתב מהרש"א במס' פסחים בפסיקתא כל מי שלא אמר שלשה דברים כו' דענין אכילת מצה הוא במקום קרבן מנחה שנאמר בה מצות תאכל במקום קדוש. וענין קרבן פסח היה שיאכלו הבשר לשם ה' והענין נראה לי שבאמת ישראל שבאותו הדור לא היו כדאים לגאולה כמו שנאמר גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז וכו' ובעת יציאתם הראה להם הקב"ה שבקרבן מנחה דהיינו אכילת מצה נבדלים המה ממצריים אף שהדבר רחוק כיון שאין בזה רוח חיים ובמה יתכפרו על אשר חטאו על הנפש אמנם הקב"ה הראה להם בזה שכיון שניתקן ענין המעשה הקב"ה בעצמו יכפר וימחול להם המחשבה כמו מנחת עני שמבואר במדרש שוויתר הקב"ה משלו היינו המחשבה שאינו מכיר בה אלא ה' וע"כ לא פקד ה' אותם על ענין עולה שהיא באה רק על הרהור הלב וגם לא על קרבן חטאת שיש בה רוח חיים ולכפר בא על אשר חטא ברוחו ונפשו רק ענין המנחה לתקן המעשה וזבח פסח הוא רק על אשר הציל את בתינו כנודע. והנה ישראל שבאותו הדור בזמן חורבן הבית גדולים בערכם היו מאוד כמבואר במדרש וחטאם היה רק בענין המעשה שאמרו אין חפץ לה' במעשה ורק מחשבתם חשבו כמבואר. והנה בענין הא דמבואר במדרש כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה ובארתי הענין דידוע מה דמבואר במדרש דבנין הבית לא היה באמת משכן להקב"ה כי הן שמים ושמי שמים לא יכלכלהו אף כי הבית וכו' אך לאשר המתפלספים האומרים כי אין חפץ לה' במעשה בני אדם שוכני ארץ רק מחשבת האדם שהוא בא מחלק רוח אלקים בה עיקר חפצו. לזאת הראה הקב"ה שבמעשה בני אדם השרה שכינתו בתחתונים ועיין בס' עקידה בביאור לשון המדרש מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה דברים נחמדים והנה בתחלה הי' דעת ישראל שרק חלק העיון בה יקנה האדם שלימותו אח"ז כשכרת עמהם הברית אמרו נעשה ונשמע כי אין אדם יכול להשיג רק מכח המעשה והראה להם הקב"ה כי עיקר הוא כדבריהם ואמר להם על עניני תרומה והוא ענין בנין הבית שישרה שכינתו במעשה תחתונים והנה כל אלה הם דברי ירמיה כאשר הוכיח אותם שבאים להשתחוות בית ה' ואינן חפצים במצות המעשה ואמר להם הטיבו דרכיכם ומעלליכם אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' וכו' כי לפי דבריהם אשר אין חפץ לה' במעשה תחתונים א"כ בנין ההיכל ראשון והשני המה באמת היכל ה' וזה שקר מוחלט שבאמת אינו בא רק על השגחת ה' במעשה התחתונים ולזה אמר להם אח"כ הטיבו דרכיכם ושכנתי כו' הגנוב רצוח וכו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו כי רק שם ה' נקרא וכשהם עושים התועבות ואין חפצם במעשה המצות מה להם דבר בהיכל ה' שאינו בא רק להורות שהקב"ה משגיח וחפץ במעשה התחתונים והענין מתוקן מאד. והנה ידוע שהעולה באה על הרהור הלב שנאמר והעולה על רוחכם וכיון שישראל שבאותו הדור לא היו מביאין חטאת וגם אשם כיון שבעיניהם לא נחשב ענין המעשה לכלום אבל ענין הרהור הלב שנפשם קצה בעיונים וכדומה זה היו מביאין וע"כ אמר להם כי לא יתכנו דבריהם בעיני ה' ואמר להם עולותיכם ספו על זבחיכם מאחר שאינן מביאין על חטא המעשה מה להם להביא על הענין המחשבה שהעיקר הוא המעשה ודו"ק. והנה הרמב"ם בס' המורה פ' ל"ב האריך בטעם הקרבנות ולפי דעתי טעמי הקרבנות היא ענין ביטול ע"ז שהיו רגילים בעת ההוא לזבוח לע"ז כמש"ה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיה קשה להם לפרוש מזה לכך צוה ה' לעשות משכן לשמו ושם יקריבו לה' לבדו וגם בזה מיעט ה' כל מה דאפשר ואמר הכתוב לא תעשון כאשר אנחנו עושים וכו' כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו והרמב"ן חולק ע"ז והכה על קדקדו בכמה ראיות מוכרחים ואחד מהם שהרי הבל הקריב קרבנו בעת שלא היה ע"ז בעולם ודאי לא בשביל ביטול מחשבת ע"ז עשה כן ועוד הביא ראיות אחרות ותוכן דעתו במצות הקרבנות שהאדם שחטא ישפיל דעתו בראותו מה שנעשה בקרבן שחיטה וזריקת הדם והקרבת האימורים שכל זה ראוי לעשות באדם עצמו אלא שחס הקב"ה עליו וצוה להקריב בהמה תמורת נפש האדם. והנה אני הבאתי ראיה לדעת הרמב"ן דהרי בזמן משיח צדקינו ויבנה הבית דאז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלקים ועכ"ז יבאו זבחי צדק מבואר מזה דטעם הקרבנות להשפיל דעת החוטא ובזה פירשתי מאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וזהו כוונת הקרבנות והביא ראיה לזה היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים ועכ"ז תחפוץ זבחי צדק ויעלו על מזבחך פרים וזה נכון:
אם עולה קרבנו. במדרש אין עולה באה אלא על הרהור הלב והעולה על רוחכם לאמר נהיה כגוים וכו' ונאמר היו לא תהיה. הענין זר מאד לצרף דברי יחזקאל שהוכיח את בני דורו שאמרו נהיה כגוים לענין והעולה על רוחכם וכבר טרחו בזה הרבה. ול"נ דבאמת ענין יצר הרע המחטיא את האדם במחשבה ויצר עבירה הוא שכיח בישראל יותר מן שאר אומות ואפילו בישראל עצמו קאמר הש"ס דשכיח בת"ח יותר מאשר יש בשאר בני אדם כמו דהביא הש"ס שם עובדא דאביי וכהנה כהך דרב עמרם חסידא וכמו דקאמר הש"ס כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ולעומת זה לכבוש את היצר לבל הביאו לידי מעשה ח"ו הת"ח יש לו תורה ומחשבת התורה יש בזה כדי לכבוש היצר וכמו דקאמר הש"ס בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין וכמו כן בני ישראל יכולת בידם לכבוש היצר יותר משאר העולם וע"כ אמרו מעוות לא יוכל לתקון זה ת"ח הפורש מן התורה כיון שהוא ת"ח ובעל דעה יצרו גדול מאד ואין לו תבלין לכבוש יצרו שהרי פורש מן התורה הוא ולכך אין לו תקנה. והנה אנו רואין שעולה שבאה על הרהור הלב כלה ונשרפת ומה שבא על מעשה החטא בפועל יש בה חלק לאכילת אדם ואמרו הרהורי עבירה קשה מעבירה לפי שמהרהורי עבירה קשה לב"י לפרוש שהמה בדרכם עלולים לחטא ויצרם רע אלא שהתורה וזכות אבותם מסייעתם שלא יבאו לידי חטא בפועל (והנה אנחנו רואים כי ישראל כיון שחוטאים וסרו מן התורה נענשים ושאר אומות גם כי יחטאו גדלו והצליחו) והנה אמרתי דמטעם זה בישראל הקב"ה מצרף מחשבתם הטובה למעשה ומחשבתם הרעה אינו מצרף למעשה שהוא מטעם זה כי יצרם מחטיאם ודי שתורתם מציל עליהם שלא יבאו לידי מעשה בפועל והנה בימי יחזקאל שבקשו לפרוק עול ואמרו נהי' כגוים כונתם לא היה לפרוק כל עול תורה אלא שאמרו נהי' כגוים שלמה יענשו תיכף בעת שפרשו מן התורה ואומות העולם אינן נענשים בעת פרישתן מן המצות ואמנם אם יהיו נידונין דיני אומות העולם הקב"ה מצרף מחשבתן הרעה למעשה כי לא יתכן שיהיו נידונין כקולות שניהם וכיון דמחשבתם עלו, לחטא לא יקומו במשפט ח"ו והביא ראיה שהרי העולה שהיא כליל על רוחכם וע"כ דבריהם אשר אמרתם נהיה כגוים היו לא תהיה ויותר טוב שביד חזקה אמלוך עליכם והדברים מתוקים:
אשר נשיא יחטא. מ"ר אשרי הדור שהנשיא חוטא ומביא קרבן וכו' עיין פירש"י. רבים נלאו להבין מה ענין אומרו אשר נשיא שהוא שבח להציבור לענין הבאת קרבן ומנין לו לבעל הדרש דבר זה ולמה לא נפרש כפשוטו: ונראה דבאמת בקרבן חטאת של יחיד היה הדם נזרק והחלב נקטר ע"ג המזבח והבשר נאכל לכהנים ובקרבן עולה הבשר ג"כ כולה כליל ובחטאת כהן משית וחטאת הקהל הבשר נשרף מחוץ למחנה וקשה למה כן גם אם חטאת כהן משיח וציבור כעולה יחשב היה לו להקטיר הבשר ג"כ כמו בקרבן עולה ולמה נשרף מחוץ למחנה ובחטאת נשיא אין הבשר לשרף. ונראה לי ביאור הדבר דבאמת כהן משיח שחטא דהיינו כה"ג בלי ספק כי רבים ילמדו ממנו ומה שחוזר אח"כ ומביא קרבן הוא לתקן את אשר חטא על נפשו אבל מה שבא ע"י חטאו קלקול לרבים במה יתקן אך כיון שלא חטא במחשבה שהרי שוגג היה די במה שמתקן את אשר חטא ומה שגרם קלקול לאחרים אינו נחשב לו אחרי שניתקן גוף הדבר אינו נענש על הפרטים. והנה מה שמקטיר למזבח החלב והדם לכפר על המחשבה ומה שחטא בפועל על המעשה זה נתכפר באכילת הכהן כמבואר בש"ס כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ואמנם קרבן עולה שחמור יותר גם הבשר נקרב לגבוה וכמו כן קרבן חטאת של כהן גדול וכן קרבן חטאת הקהל שנעלם דבר מעיני העדה שהם סנהדרין אשר עיני העם עליהם ועל ידיהם יוכל לבא קלקול לרבים גם הבשר אינו נאכל. ואמנם אי אפשר להקריב הבשר דכל שנענש חבירו על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ואיך יהיה הקרבן במחיצתו של הקב"ה ומה שבא לכפר על מחשבה שאין בזה קלקול לרבים זה קרב במחיצתו של הקב"ה אבל הבשר שבא לכפר על המעשה שיש בזה קלקול רבים ונענש חבירו ע"י לכך הבשר נשרף מחוץ למחנה להורות שכמו שהקרבן הוא חוץ למחנה כן הוא בעצמו אינו במחיצתו של הקב"ה מאחר שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ובחטאת הקהל כתיב אם מעיני העדה דהיינו סנהדרין נעשתה בשגגה ובלי ספק דכל העם נגררין אחריהם ע"כ בהקריב קרבן זה הבשר נשרף מחוץ למחנה ובנשיא הי' מהראוי ג"כ שבשר הקרבן יהיה נשרף מחוץ למחנה מאחר שהעם נגררים אחר הנשיא ומלך אמנם באמת כשהכהן המשיח או סנהדרין חוטאים בלי ספק שהעם נגררים אחריהם וכשהם חוזרין ומביאין קרבן אין מזכין את הרבים בזה כי העם אומרים מה לנו לדמות עצמינו לכהן גדול שריבה בו הכתוב מצות יתרות והוא המובחר שבבני דורו ביראת חטא וגם הסנהדרין הם גדולים ביראת חטא וזה דרך בני אדם כשרואין שהצדיק עושה דבר פעם אחד שלא כשורה נגררין אחריו ואמנם משאר מעשיו הטובים אין למדין שיאמרו מה לנו לדמות עצמינו לאיש קדוש וטהור הזה אבל המלך כמו שנגררין אחריו במעשיו אשר לא טובים כן למדין ממנו כשרואין אותו מכניע יצרו ומביא קרבן וכמו שאנו רואין כל מלכי יהודה וישראל אל כל אשר יחפצו יטו לב העם ולכך כמו שבחטאו היה מכשול הרבים בהבאתו הקרבן הוא מזכה הרבים ולכך אין חטאתו נשרפה מחוץ למחנה וזהו אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן והוא נתינת טעם שקרבנו חלוק מקרבן כהן משיח וחטאת הקהל אשר בא על ידי סנהדרין והדבר מתוקן: